משה רבינו התבונן בדור שלנו והתמלא ענווה - מה הוא ראה?

00:00 בואו נדבר היום על הנושא של ענווה. מהי הענווה הנכונה? הענווה הבריאה. יש בלבול די גדול בין המושגים. אנשים מבלבלים בין ענווה, שפלות, שפלות הרוח, עושים מזה דבר אחד, אבל בעצם זה דברים שונים. מהי הענווה הבריאה? כשאנחנו מסתכלים בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך, אנחנו רואים משה רבנו מדבר על עצמו וכותב בפרשה, הוא אומר: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". על פניו זה נשמע קצת צורם. מה זאת אומרת? בן אדם אומר על עצמו, משבח את עצמו: אני עניו. "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". ברגע שאתה כביכול משתבח במעלת עצמך ואתה אומר אני עניו, זה עצמו סוג של גאווה. אז איפה היא הענווה פה? אבל האמת היא שזה נובע מהבנה מוטעית ולא נכונה במושג האמיתי של הענווה. אנשים רגילים לבלבל בין שני מונחים, שזה ענווה ושפלות. יש בן אדם שהוא מה שנקרא שפלות, שפלות הרוח. בן אדם שבאמת מרגיש את עצמו שהוא שום דבר, שהוא כלום, שהוא לא שווה, שהוא לא... אין לו ערך. עכשיו, בדרך כלל המידה הזאת היא לא מידה טובה. המידה הזאת גורמת לאדם ליפול ברוחו, להרגיש פחות מאחרים, ועד כדי כך שלפעמים גם הבן אדם מרגיש סמרטוט וכיוצא בזה. כשאנחנו מדברים בתורה בנושא הענווה, אז הענווה בדיוק היא להפך. העניו הוא בן אדם שבפירוש מכיר את עצמו, הוא יודע את מעלתו, הוא יודע את הכישורים המיוחדים שיש לו, יודע את הדברים המיוחדים שהוא עושה. הוא מכיר את עצמו, הוא מכיר את מעשיו, הוא יודע בדיוק את הערך שלו, אבל אף על פי כן הוא עניו. כלומר, הוא לא מתגאה. אין לו שום סיבה להרגיש יותר ממישהו

02:21 אחר בגלל כל הפעולות, הכישורים, הדברים הנפלאים שיש לו. למה? כי העניו הוא הבן אדם שיודע שכל המעלות המיוחדות וכל הכישורים המיוחדים שיש לו, בעצם זה לא שלו. בעצם הוא קיבל את זה. זה מתנת שמיים. הקדוש ברוך הוא נתן לי את זה. לפעמים זה מגיע בזכות אבות. היה לו הורים, סבים צדיקים, ובזכותם הוא הגיע למה שהוא הגיע וכיוצא בזה. יכול להיות סיבות מכל מיני סיבות שהדברים האלה, שיש לו את התכונה הזאת, יש לו את ההתנהגות הזאת. הוא ממש לא חושב שיש לו סיבה להתגאות על גבי השני ולחשוב את עצמו יותר ממישהו אחר בגלל הדברים האלה, כי בעצם כל זה, זה מתנת שמיים. אין לי סיבה להתגאות מזה. עוד יותר, הבן אדם העניו חושב לעצמו שאילו למישהו אחר, מי שיהיה, היה לו גם כן את הכישורים שלי, את הכישרונות, את הדברים האלה, את התנאים שיש לי, אז הוא היה עושה עבודה הרבה יותר טוב ממני, היה מצליח הרבה יותר, היה מגיע לדרגה יותר גבוהה. אז לכן כל הסיבות האלה גורמות לבן אדם לדעת את עצמו, להכיר במעלות עצמו, ואף על פי כן לא להרגיש מזה גאווה, להיות עניו. זה בעצם אחד מהנקודות העיקריות בענווה, הענווה הבריאה. הכרת ערך עצמו בלי להתגאות על הזולת, בלי להרים את האף על השני, בלי לחשוב שאני יותר מהשני.

04:15 כי ברגע שאני יודע שכל מה שיש לי בעצם קיבלתי את זה מהקדוש ברוך הוא או בזכות אבות, ואם למישהו אחר היו את הכישרונות האלה, את הכוחות האלה, היה משתמש איתם הרבה יותר ממני. אז מה יש לי להתגאות? וזה בעצם היה הענווה של משה רבנו. ברור שמשה רבנו ידע את כל הדברים המיוחדים שהיה לו. משה רבנו ידע שכשנולד נתמלא הבית כולו אורה. הוא ידע שהקדוש ברוך הוא בחר בו מכל עם ישראל, שהוא יהיה הגואל, והוא ידע את כל הכישרונות המיוחדים שהיה... הוא הכיר את עצמו, ואף על פי כן לא היה לו שום צל, טיפת טיפה של גאווה, כי הוא ידע שאם למישהו אחר היו את כל הדברים האלה, הוא היה עושה עבודה יותר טובה. הוא ידע שכל מה שיש לו זה מתנת שמיים או זכות אבות. היה בן עמרם, בן קהת, בן לוי וכולי. כל הייחוס המיוחד שהיה לו. אז הוא הבין שהדברים שיש לו זה הכל כוחות שנתנו לו מלמעלה, ואם למישהו אחר היו את הכוחות האלה הוא היה עושה הרבה יותר ממני. זה היה אצלו כל כך ברור, שלכן הוא היה יכול להסתכל על כל אחד בגובה העיניים. חכמינו אומרים: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". כתוב בספרים, מה בדיוק הביטוי הזה, "מכל האדם אשר על פני האדמה"? מה זה בא לומר? יש כאן שני ביאורים. אני רוצה להגיד לכם, לספר לכם שני הסברים נפלאים ששניהם שייכים לכל אחד ואחד מאיתנו ללמוד מזה לקח בעבודת השם. הסבר אחד מהאדמו"ר הזקן. האדמו"ר הזקן אומר: מה הפירוש "מכל האדם אשר על פני האדמה"? רוצה להגיד אפילו ביחס לא

06:14 רק ליהודי אחר, גם ביחס לגוי, גם ביחס לאומות העולם. משה רבנו, הענווה שלו הייתה כל כך גדולה שהוא חשב לעצמו על כל אחד ואחד, אפילו איזשהו בן אדם, גם הבן אדם שהוא על פני האדמה, בן אדם שנמצא בתחתית המדרגות, גם לגביו משה רבנו הרגיש עניו. למה? מצד ההסבר שאמרנו קודם. משה רבנו היה מסתכל על כל אחד ואחד והיה אומר: הרי הבן אדם הזה, אם הוא היה מקבל מהקדוש ברוך הוא את כל המתנות שאני קיבלתי, הוא היה עושה עבודה הרבה יותר טובה. וזה עצמו היה גורם לו לכבד את כל אחד ולהסתכל על כל בן אדם. אומר האדמו"ר הזקן: גם על גוי הוא היה מסתכל עליו עם, עם, עם הסתכלות של כבוד, עם יחס מכבד, כי הוא הסתכל עליו שגם הוא היה יכול לעשות עבודה יותר טובה ממני. זה ביאור של האדמו"ר הזקן. האדמו"ר הרש"ב מסביר באחד המאמרים מה הפירוש "מכל האדם אשר על פני האדמה". הוא אומר הסבר נפלא. הוא אומר שכתוב במדרש שהקדוש ברוך הוא הראה למשה רבנו את כל הדורות. הוא הראה לו דור דור וחכמיו, דור דור ודורשיו. כשמשה רבנו עלה לקבל את התורה בהר סיני, השם הראה לו את כל הדורות. הוא הראה לו מה הולך להיות בכל הדורות, עד כדי שהוא הגיע גם לדור האחרון. יש גם כן בסוף התורה, התורה מספרת שמשה רבנו, הקדוש ברוך הוא הראה לו עד היום האחרון. רש"י אומר: עד היום האחרון, כל מה שיקרה עד ביאת משיח צדקנו. אז משה רבנו רואה ומתבונן ומסתכל בכל הדורות, והוא מגיע אל האדם אשר על פני האדמה. הוא מגיע לסוף כל הדורות, האדם אשר על פני האדמה,

08:14 לדורות שלנו, לתקופה שלנו, עקבתא דמשיחא. הוא מגיע לזמן של שפל, לתקופות שעם ישראל נמצא בתחתית המדרגות. חושך כפול ומכופל של אלפי שנים של גלות. ודווקא מסתכל על התקופה הזאת. מה הוא רואה? הוא רואה יהודים חיים, חיים של אמונה, חיים של תורה, חיים של מצוות. יהודי רץ לבית הכנסת להתפלל, יהודי רץ לשיעור תורה. יהודי אומר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, מניח תפילין גם כשקשה לו, גם כשאין לו זמן. הוא רואה את ההתנהגות של עם ישראל בתקופות הכי חשוכות של עומק הגלות, והוא רואה איך שהם יהודים עומדים במסירות נפש וחירוף נפש ועובדים את השם בכל מיני צורות ואופנים. גם את היהודי הכי פשוט שבקושי בקושי מקיים מצווה, אבל גם הוא מפעם לפעם הלב שלו מתעורר ועובד את השם. אומר משה רבנו: זה דבר שבכלל לא מובן מאליו. מי יודע אם אני הייתי בתקופה הזאת, היה לי את הכוחות לעמוד ולהחזיק מעמד מול כל הניסיונות האלה. אני עמדתי מול הקדוש ברוך הוא, אני קיבלתי את התורה פנים אל פנים. אני ראיתי את כל הניסים והנפלאות של ירידת המן וקריעת ים סוף וכולי, אז ברור שאני מאמין. ברור שאני עובד את השם, שאני לומד תורה ואני משה רבנו. אבל כשהוא ראה את סוף כל הדורות, את האדם אשר על פני האדמה, והוא ראה בו איך הוא מתנהג, ולמרות כל החושך וכל הניסיונות וכל הקשיים, יהודים עובדים, עומדים במסירות נפש ועובדים את הקדוש ברוך הוא ביום יום. על זה משה רבנו נהיה עניו, והאיש משה עניו מאוד. מה גרם לענווה למשה רבנו? בנוסף למה שהסברנו קודם, שהוא ראה, שהוא חשב לעצמו שכל מה שיש לו זה מתנת שמיים, הוא

10:29 חשב לעצמו שאם מישהו אחר היה עושה את זה, היה עושה עבודה יותר טובה. הוא גם כן הסתכל על העתיד, והוא ראה את האדם אשר על פני האדמה, הבני אדם שנמצאים באדמה, בסוף כל הדורות, בתקופות הכי חשוכות של עומק הגלות, ולמרות זאת עומדים חזק בתורה ובמצוות. זה גרם למשה רבנו ענווה אמיתית. וכאן מגיע יסוד עמוק. כל אחד ואחד מאיתנו כעובדים את הקדוש ברוך הוא בענווה הזאת, שזה בעצם מה שנדרש מאיתנו, שאנחנו כל אחד ואחד מאיתנו צריך לנצל את הכוחות שלו, את הכישרונות שלו ולעבוד את הקדוש ברוך הוא, להפוך עולמות, לעשות דברים גדולים. אבל ביחד עם זה שיהיה אצלנו את הענווה הבריאה והנכונה להכיר את האמת, לא להתגאות מכל מה שאנחנו עושים. הענווה הוא כלי להשראת השכינה. ענווה זה מהמידות הכי נפלאות והכי חשובות בעבודת יהודי לקדוש ברוך הוא. כי כמו שהגמרא אומרת לנו, הגאווה דוחקת את רגלי השכינה. כשבן אדם הוא גאה, הקדוש ברוך הוא מסתלק ממנו חס ושלום. כשבן אדם הוא עניו, השכינה שורה עליו והברכה שורה עליו, וזה בעצם הנקודה היותר עמוקה, שכשיש ענווה זה גם כן עוזר לנו לעבוד את הקדוש ברוך הוא עם יותר שמחה. הנביא ישעיהו אומר: ויספו ענווים בה' שמחה. דווקא העניו עובד את הקדוש ברוך הוא בשמחה גדולה יותר. והשאלה המתבקשת: מה יש בעניו שאומרים שדווקא ענווה מביאה לשמחה? לכאורה בן אדם גאוותן, בעל גאווה, אז הוא יש לו רוחב לב, אז הוא בן אדם שמח. העניו מצומצם, מכווץ. אבל לא כפי שהסברנו עכשיו. העניו הוא לא שפל, העניו הוא לא שפל רוח. העניו לא מסתכל על עצמו באור שלילי. להפך, העניו מכיר את כל המעלות שלו, אבל הוא

12:45 יודע שאין לו מה להתגאות בהם. זה הכל מתנת שמיים. אם מישהו אחר היה עושה, הוא היה עושה יותר ממני. ולכן מי אני ומה אני שאני אהיה ברוגז על מה שהקדוש ברוך הוא נותן לי? להפך, אני אסיר תודה על כל מה שיש לי. בן אדם שחסר לו מידת הענווה אז תמיד הוא בחסר, תמיד חושב שמגיע לו יותר לפי מה שבאמת אני מתנהג ואני עושה. הקדוש ברוך הוא צריך לתת לי זה וזה ועוד דברים, ואף פעם הוא לא מרוצה. העניו הוא הבן אדם שלא מגיע לו שום דבר. שמח בחלקו. מה מגיע לי? לא מגיע לי כלום. מה עשיתי? דברים. דברים האלה זה מובן מאליו. הדברים האלה אמורים לעשות, ואם מישהו אחר היה עושה את זה במקומי, יעשה את זה אפילו יותר טוב. אז מה יש לי להתגאות? ואם אין לי מה להתגאות, אין לי גם כן סיבה להיות ברוגז. אין לי שום סיבה לקנאות. אין לי שום סיבה לחשוב שמגיע לי יותר והייתי צריך ומגיע וכולי וכולי. מה שיש הוא שמח, הוא מודה. אז העניו הוא דווקא זה, בגלל הענווה וההתבטלות שלו אמיתי, אז הוא תמיד בשמחה ומודה לקדוש ברוך הוא על כל מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו. אז ממילא כשאנחנו לוקחים את המידה הזאת, לעבוד על מידת הענווה הבריאה, ענווה בריאה זה ענווה שבן אדם מכיר בערך שלו, ולמרות זאת הוא יודע שכל מה שיש לו זה לא שלו. זה מגיע מלמעלה, ואם מישהו אחר היה עושה את זה היה עושה זאת יותר טוב. והוא מסתכל על הזולת ולומד ממנו. הוא לומד מהשני איך אפשר להשתפר, איך אפשר להתחזק. אז הענווה היא הכלי לברכה עליונה.

14:37 וזה מה שהתורה מספרת לנו על משה רבנו. והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה. אין שום סתירה בזה שאתה מכיר את הערך שלך ויודע מי אתה, ויחד עם זה אתה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה. שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו את הכוח להגיע לענווה אמיתית ולעבוד את השם בשמחה ובטוב לבב, ויספו ענווים בה' שמחה. דווקא הענווה תביא אותנו לשמחה הגדולה, לשמוח במה שיש לנו, והקדוש ברוך הוא נותן ליהודי מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה, עד שנזכה לגאולה השלמה למשיח צדקנו, שהוא בעצם העניו האמיתי. כתוב על משיח שלמרות כל הגדולה הנפלאה שיש לו, אז יש לו גם כן את הענווה הגדולה. עני ורוכב על חמור, שזה מה שכתוב שזה הולך על הענווה של מלך המשיח, שנזכה כבר לראות את הגאולה השלמה למשיח צדקנו במהרה בימינו אמן.