על סף הגאולה: הסוד שרשב"י השאיר במיוחד לדור שלנו | ל"ג בעומר לאור החסידות

00:00 מי לא מכיר את הסיפור של רבי שמעון בר יוחאי במערה? רבי שמעון ובנו. הגמרא מספרת במסכת שבת בדף ל"ג עמוד ב' כל פרטי הסיפור. איך שרבי שמעון דיבר על הרומאים ורדפו אחריו, רצו להרוג אותו, ואז הוא יחד עם בנו רבי אלעזר ברחו למערה ושם התחבאו, התחבאו שתים עשרה שנים. באותן שנים שהיו במערה הם עלו והתעלו בתורה, בתורת הנגלה, ובמיוחד בתורת הסוד, כפי שהגמרא מספרת שם בפרטיות. הסיפור הזה כולנו מכירים. יש אבל חלק מהסיפור שדווקא על זה אנחנו נעמוד היום. חלק מהסיפור שהוא אולי לא שמים לב לזה כל כך, להבין גם כן מה עומק המסר, מה עומק הלימוד בשבילנו, במיוחד שנמצאים בימים כל כך גדולים ומיוחדים של ל"ג בעומר, וזה יום של רבי שמעון בר יוחאי. כידוע, מה שכתוב בספרים, שיום ל"ג בעומר זה יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, התנא האלוקי שגילה את סודות התורה, פנימיות התורה, ספר הזוהר. אז ביום הזה כידוע זה אור גדול שמאיר בעולם. וללמוד מסיפורו של רבי שמעון בר יוחאי, במיוחד לימים שלנו, בתקופה שלנו, יש פה משהו מיוחד במינו. יש איזה קטע בסיפור הזה שמסופר שכשהוא יצא אחרי שתים עשרה שנים מהמערה יחד עם בנו, הם ראו אנשים עובדים, עומדים בשדות, חורשים וזורעים, אז הם לא יכלו לסבול את זה. מה זאת אומרת? אנשים יושבים ועובדים במקום ללמוד תורה? איפה שנתנו את העיניים שלהם, אומרת הגמרא, נשרף. כלומר הם היו אנשים צדיקים, קדושים וטהורים. שתים עשרה שנה שהם היו לגמרי מנותקים מהעולם. הם ראו את המציאות ממקום אחר לגמרי. אחרי תקופה כזאת ארוכה שהם היו דבוקים בקדוש ברוך הוא ובתורה, הם לא יכלו לסבול לראות

02:16 אנשים יהודים עומדים ועובדים בעבודות גשמיות חומריות בעולם הגשמי. שרפו את העולם, כמו שהגמרא אומרת. יצאה בת קול ואמרה: מה הסיפור פה? מה אתם עושים? אתם באתם לשרוף את העולם? תחזרו למערה. הם חזרו למערה לעוד שנה. שנה שלוש עשרה היו במערה עוד שנה שלמה, ורק אחרי זה הם חזרו לצאת מהמערה. אז הם הבינו שהם כבר מוכנים. הגמרא ממשיכה ומספרת: יצאו מהמערה. אז רבי שמעון השתנה. רבי אלעזר בנו עדיין לא. רבי אלעזר המשיך להסתכל על העולם עם העיניים הקדושות והטהורות שלו, והוא לא יכול היה לסבול את החומריות, את זה שיש אנשים עובדים ועוסקים בענייני העולם הזה, והוא המשיך לשרוף את העולם. אבל רבי שמעון היה מרפא. הגמרא אומרת: איפה שרבי אלעזר היה מחריב, היה שורף, רבי שמעון היה מרפא. כלומר הוא כבר הסתכל בעיניים יותר שונות. היה לו כבר עיניים של חמלה, עיניים של רחמים. הוא כבר הבין שאין עניין לשרוף. וכמו שהגמרא שם אומרת, שהוא אמר לבן שלו: די לעולם אני ואתה. מספיק שאנחנו נמצאים בדרגה הקדושה הזאת. העולם לא צריך יותר מזה. אנשים, תן להם. אבל הגמרא עדיין ממשיכה עוד סיפור, וזה בעצם הנקודה המעניינת פה בכל הסיפור. הגמרא אומרת שזה היה ערב שבת, יום שישי סמוך לשבת, והם ראו איש זקן רץ ברחוב והוא אחז בידיים שלו שני הדסים או שתי חבילות של הדסים. אומרת הגמרא שהם ניגשו אליו ושאלו אותו: מה הסיפור של ההדסים האלה? אז הוא אומר: זה ערב שבת. אני מביא את זה לבית שיהיה ריח טעים. שאלו אותו: אבל למה אתה צריך שני הד-- שתי חבילות של הדסים? למה לא מספיק אחד? אז הוא אמר להם: מה זאת אומרת? כתוב

04:24 זכור ושמור בדיבור אחד. ב-- שבת ישנם שני פסוקים: יש זכור את יום השבת לקדשו בעשרת הדיברות, ובעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן כתוב שמור את יום השבת לקדשו. אז אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. לכן אני לוקח שתי חבילות. כשהם ראו את זה נרגעו. הגמרא אומרת, אחרי שהם ראו את זה רבי שמעון אמר לבנו: "ראה כמה חביבין מצוות על ישראל." תסתכל על החביבות של המצוות של עם ישראל, ומשם ואילך גם רבי שמעון, גם רבי אלעזר שינו את ההסתכלות שלהם והם נרגעו לגמרי. זה סיפור קשור לל"ג בעומר, רבי שמעון ובנו. מה קרה פה בדיוק? מאוד מעניין להתעניין-- להתעמק בפרטי הסיפור ולהבין מה קרה פה בדיוק. מה הדבר הזה שקרה שרבי שמעון ובנו כשהיו במערה הם הגיעו למצב כזה שלא יכלו לסבול את העולם ו-כי ולכן הם שרפו את-- הם לא יכלו לסבול את המציאות הגשמית והחומרית, שרפו את המציאות ואחרי זה היו צריכים לחזור למערה. לכאורה לחזור למערה, להיות עוד שנה עוד יותר מנותק מהעולם, אז היה צריך לגרום להם עוד יותר לשרוף את העולם. לא, דווקא שהייה של השנה השלוש עשרה במערה שינתה קודם אצל רבי שמעון ואחר כך גם אצל רבי אלעזר. מה קרה בשנה השלוש עשרה של להיות שוב במערה עוד שנה, פתאום שינה להם את ההסתכלות? ואחר כך מה היה פה הסיפור עם ההדסים? מעניין. לא מצאנו-- לא מצאו משהו יותר חביבות של מצווה, חסד ומצוות שבני ישראל עושים. לא ראו יהודי מניח תפילין, לא ראו יהודי שומר שבת. הם ראו יהודי בערב שבת הולך עם חבילות של הדסים וזה מה שגרם להם לשנות את כל ההסתכלות. מה הם ראו בדיוק בסיפור הזה? מה

06:27 המסר העמוק בסיפור הזה? אז כשאנחנו מתבוננים פה בפרטי הסיפור וכשיודעים על מי מדובר, רבי שמעון ועל ל"ג בעומר, אז יש פה עניין הרבה יותר עמוק ממה שנראה על פניו, וזה הולך ומתקשר עם מה שכתוב בספרים, במיוחד בספרי החסידות, על חשיבות היום הגדול והנפלא הזה של ל"ג בעומר. ידוע מה שהאריז"ל אמר, שהיום של ל"ג בעומר, יום, היום של רבי שמעון בר יוחאי, לא רק שזה יום שבו נפסקה המגפה, זה עדיין לא סיבה לרקוד ולשמוח ולעשות כל מה שאנחנו רואים בכל העולם. השמחה הגדולה וההילולה הגדולה וכל מה שמנהג העולם לשמוח בשמחה כל כך גדולה. אם זה רק בגלל שפסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, זה סיבה להפסיק את האבלות אולי, אבל לא סיבה לשמחה נפלאה וגדולה שהולכת בכל מקום, במיוחד במירון כידוע לכולם, אלא כאן יש משהו יותר עמוק. האריז"ל גילה לנו שביום ל"ג בעומר זה יום שבו מאיר ומתגלה בעולם האור של משיח, אור הגנוז. אנחנו יודעים שרבי שמעון בר יוחאי זכה, שהוא היה זה שגילה את סודות התורה. הוא גילה את פנימיות התורה. התורה ניתנה במתן תורה על ידי משה רבנו, והתורה שמשה נתן היה כל התורה. משה רבנו נתן גם את תורת הנגלה, גם את תורת הנסתר. כל חלקי התורה ניתנו במתן תורה, אבל יש את החלק שבה בנגלה. משה רבנו גילה את חלק הנגלה, חלק ההלכה שבתורה, אבל חלק הסוד נשאר בנסתר. כך רצון העליון שחלק הסוד יישאר בנסתר וככה זה נשאר למאות שנים. עד שהגיע התנא הגדול רבי שמעון בר יוחאי והוא זכה. כידוע, מה שהאריז"ל אומר שאצל רבי שמעון היה לו ניצוץ של משה רבנו, היה ניצוץ נשמה של

08:38 משה רבנו. לכן כתוב בספרים של"ג בעמר, זה גם גימטריה משה, והוא זכה להמשיך לגלות את החלק של התורה שמשה עדיין לא גילה את זה באופן גלוי. החלק הנסתר שבתורה, וזה בעצם התורה שקשור עם תורתו של משיח. זאת אומרת שאצל רבי שמעון בר יוחאי התחיל להאיר, להתנוצץ מאורו של תורת המשיח שיתגלה בקרוב. התורה החדשה, פנימיות התורה, סודות התורה. רבי שמעון התחיל לגלות את זה, כמו שכתוב בזוהר בכמה מקומות, עד כדי כך שיש את המילים הנפלאות שהזוהר אומר: "בהאי ספרא דילך", בספר שלך, ספר הזוהר, הסודות שהתגלו על ידי רבי שמעון, "יפקון מן גלותא ברחמי". בזכות סודות התורה שהתגלו בזוהר נזכה בקרוב לגאולה, לצאת מהגלות ברחמים. וזה בעצם העניין של תורתו של רשב"י. אומר האריז"ל, בל"ג בעומר מאיר בעולם מעין אורו של משיח, עד כדי כך שהוא מספר שם שהיה אחד מתלמידי האריז"ל, הרב אברהם הלוי, שהוא היה מקדושי התלמידים, גדולי המקובלים, והיה לו ניצוץ נשמה של ירמיהו הנביא. ככה מספר. הוא היה יהודי שכל לילה הוא היה בוכה בכיות על חורבן בית המקדש. הוא היה זה שהיה גבאי ממונה לעורר את כל הקהילה בצפת לקום לתיקון חצות. זה הזמן שאז בוכים ומקוננים, מקוננים על חורבן בית המקדש. היה לו נשמה מיוחדת של ירמיהו הנביא, שאנחנו יודעים שהוא היה נביא החורבן, ולכן מובן למה אצלו הנושא של הגלות והבכייה על הגלות, האבלות היה אצלו מאוד חזק, עד כדי כך שכל יום הוא היה אומר בתפילה את התפילה שאנחנו נוהגים להגיד רק פעם בשנה. יש בתשעה באב בעמידה של מנחה, תפילת העמידה במנחה, יש תפילה מיוחדת לתשעה באב. "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים". נוסח מיוחד

10:57 שאומרים את זה רק פעם בשנה, בתשעה באב ורק בתפילת המנחה. אצל רבי אברהם הלוי הוא היה אומר את זה כל יום, אם בתפילה, בברכת המזון. יש כל מיני גרסאות מתי הוא אמר את זה, גם בחגים. ויום אחד הוא חלם שרבי שמעון בר יוחאי מאוד מאוד כועס עליו. אמרו לו שיהיה לו עונש. הוא לא ידע מה הוא עשה, מה הוא חטא. ואז גילו לו שהסוד, הסיבה למה? למה כל כך יש עליו קפידא? כי ביום ל"ג בעומר הוא התאבל על חורבן בית המקדש. תראו מה זה, יהודי התאבל על חורבן בית המקדש בימי חג. זה לא, לא גרם שום דבר. על זה לא היה קפידות. אבל ל"ג בעומר, ביום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, שעכשיו אתה בוכה, עכשיו אתה מתלונן. לא, זה יום שאין, אין, אין מצב. מה הסיבה לזה? למה בל"ג בעומר היה אסור לו להתאבל על חורבן בית המקדש? כי ביום ל"ג בעומר מאיר, כך כתוב בכתבי האריז"ל, כי ביום הזה מאיר בעולם גילוי הארת המשיח, כי זה היה כל מהותו של רבי שמעון בר יוחאי, להכין את העולם לגילוי המשיח. לפי ההסבר הזה אנחנו יכולים להבין הרבה פרטים בהיסטוריה בחיים של רבי שמעון בר יוחאי. לא שהסיפורים של רבי שמעון בר יוחאי זה לא רק סיפורים שקשורים עם התקופה ההיא שהוא היה חי. ברור, רבי שמעון היה חי בתקופה של רומאים, בתקופה של גזרות, תקופה קשה ביותר, רדיפות על תורה ויהדות. וכמובן שזה היה זמן קשה כמו שהגמרא מספרת לנו בכמה מקומות. אבל המהות, התוכן הפנימי שנמצא מאחורי הסיפורים שהגמרא והמדרשים מספרים לנו על רבי שמעון בר יוחאי קשור לא רק עם הגלות בזמנו, אלא

12:57 זה קשור עם הנשמה המיוחדת. התפקיד המיוחד של רבי שמעון בר יוחאי בתור חלק מתהליך להכין את העולם לקראת הגאולה. רבי שמעון היה לו ניצוץ של משה רבנו וגם היה מאיר בו ניצוץ של מלך המשיח, כמו שכתוב גם כן בכתבי האר"י ז"ל בספרי קבלה שאצל רבי שמעון בר יוחאי היה גם ניצוץ מנשמתו של המשיח. אז הוא בעצם, כל הסיפור שלו היה, בכל מה שהוא עבד הוא הכין את העולם לתקופת הגאולה. על פי זה הסיפור של רבי שמעון במערה מקבל ממד אחר לגמרי. הסיפור הפשוט זה ברומא. הרומאים רודפים אחרי עם ישראל בארץ ישראל, ורבי שמעון, שהוא לא מתרגש מכל המצב, מדבר בצורה גלויה נגד הרומאים. אז זה מביא שהרומאים רודפים אחריו ורוצים להרוג אותו, ואז הוא בורח למערה. אבל לפי עומק הדבר, רבי שמעון בר יוחאי במערה מסמל את הגלות, צער הגלות. צער המערה זה הצער של הגלות. כל עם ישראל בגולה זה עם ישראל במערה. דווקא במערה ודווקא בצער המערה, כמו שהגמרא אומרת שמה, זכיתי. רבי שמעון אמר שהוא זכה להגיע לגלות את סודות פנימיות התורה מתוך הצער, מתוך המערה. דווקא בזמן הכי קשה של הרדיפות, כשהוא היה נתון בסכנת נפשות יום יום, כשהיה מתחבא במערה והיה בתוך האדמה, ועם כל מה שהגמרא מספרת שמה, הצער הקשה שהוא עבר שמה, זה בעצם היה הסמל של העומק, האור שמתגלה מתוך החושך. איפה התגלו הסודות הכי גדולות של פנימיות התורה? כשהוא היה במערה. כשנמצאים בחושך הגלות, שמה זה המקום שמתוך החושך מאיר האור הגדול. ורבי שמעון נמצא במערה שתים עשרה שנה, וכל מה שהוא נמצא יותר בחושך במערה, אז לא רק שזה לא שובר אותו, אדרבה הוא

15:10 נהיה יותר רוחני, מתרומם יותר, מתגלים לו סודות התורה יותר נעלים. אבל כל זמן שזה היה שתים עשרה שנים, הוא עדיין היה במצב שלא יכל להבין איך מחברים את שני הדברים ביחד. או אתה חי חיים אלוקיים קדושים וטהורים וסודות פנימיות התורה, או אתה נמצא בעולם. שתי הדברים לא עובדים. מספר שתים עשרה קשור עם שתים עשרה המזלות. זה קשור עם שתים עשרה חודשי השנה. זה מספר שקשור עם הטבע, עם המציאות, עם העולם. המספר שלוש עשרה מבטא את שלוש עשרה מידות הרחמים. המספר שלוש עשרה זה כבר מספר שקשור עם מעל הטבע. שלוש עשרה זה בגימטריה אחד. אל"ף חי"ת דל"ת. ה' אחד ושמו אחד. זה כבר גילוי שקשור עם אורו של משיח. כל זמן שהוא היה שתים עשרה שנים במערה אז זה לא הסתדר לו. אם אתה מגלה את הסוד ואת העומק אז אתה לא יכול לחיות יחד עם העולם ועם הטבע. כשהוא הגיע למספר שלוש עשרה הוא התרומם למדרגה שלמעלה מהטבע, לבחינה של י"ג מידות הרחמים, לבחינה של ה' אחד, הקדוש ברוך הוא, ה' אחד ושמו אחד. אז הוא התחיל להבין שאדרבה, התכלית זה לא לשרוף את העולם. התכלית זה להביא את האור האלוקי בתוך העולם. זה בעצם כל המטרה של הגאולה. כידוע, הרבי דיבר על זה הרבה פעמים שגאולה וגולה הם אותם אותיות, רק א' זה כל ההבדל. כלומר גולה זה המציאות של הטבע כשהאור האלוקי לא מאיר שמה, חסר א', חסר את אלופו של עולם. גאולה זה לא לברוח מהגלות, לא לשבור את הגלות, זה להאיר את הגלות, להפוך את המציאות כמו שהיא, עולם הטבע, עולם המציאות, ובתוך זה יאיר האור האלוקי, האור אין סוף, האור של

17:14 הקדוש ברוך הוא. אבל רבי שמעון התחיל להבין את העניין הזה, אבל רבי אלעזר עדיין לא הבין את זה. איך אנחנו באמת יכולים להבין כשנמצאים בתקופה של חושך, בזמן הכי קשה של חושך הגלות, ובפרט בסוף זמן הגלות, כשהחושך נהיה עוד יותר גדול? כידוע שלפני אור היום החושך נהיה הרבה יותר קשה, הרבה יותר קשה לסבול. בדרך כלל אנשים כשערים לילה, אז כשמגיע סוף הלילה נופלת עליהם התרדמה. הם לא יכולים יותר, העיניים שלהם נסגרות. אז דווקא צריכים הרבה יותר תעצומות להחזיק מעמד. ואותו דבר זה בעקבתא דמשיחא בסוף זמן הגלות, וזה מה שהגמרא מספרת פה. כאן מגיע הרמז. הסיפור, הרבי הסביר את זה בהתוועדות של ל"ג בעומר באחד השנים, בעצם בתחילת שנות הנשיאות שלו, בשנת תשי"א, בהתוועדות של ל"ג בעומר. התוועדות נפלאה. הרבי דיבר על הגמרא הזאת, על הנקודה הזאת, והסביר אותה. יום שישי קרוב לשבת. מה מסמל יום שישי? הזוהר אומר שהששת הימים זה כנגד ששת אלפי שנות הבריאה. יום שישי מסמל את האלף השישי. הרמב"ן הרי מביא את זה גם בפירושו על התורה. המקור זה בספר הזוהר, שיש שישה, שישה, שש אלפי שנים. כל שנה זה מסמל את ימי בראשית. יום השישי, אלף השישי, זה היום שבו מגיעה הגאולה. זה האלף השישי. זה התקופה של סוף הגלות והתחלת הגאולה. הנה עוד רגע מדליקים את נרות השבת. נכנס השבת, השבת הגדולה, השבת מנוחה לחיי העולמים. מתקרבים לאלף השביעי, אבל לפני הגאולה החושך מתגבר. כמו שהגמרא אומרת לנו בסוף מסכת סוטה, בעקבתא דמשיחא, כשנגיע לעקבים של הגאולה אנחנו נראה חושך עצום בעולם. רגעים קשים מאוד. היינו כחולמים. העולם נמצא במצב הכי קשה מכל

19:26 מיני בחינות גשמיות ורוחניות. ואז רבי שמעון בערב שבת בין השמשות הוא מסתובב והוא רוצה לראות מה אפשר לראות פה. איך אפשר להתגבר על החושך הגדול הזה? איך אפשר להחזיק מעמד ברגעים האחרונים? ואז הוא פוגש את היהודי הפשוט שהולך עם שתי חבילות של הדסים. מה מסמלים שתי החבילות של הדסים? ההדס זה בחינת ריח ההדסים. הגמרא, גם המדרש המפורסם, וזה המציאות גם כן. הדסים זה יש בהם ריח, ולולב, יש לולב, אתרוג, הדסים, ערבות. והמדרש אומר הדסים זה בחינת ריח. יש פה ריח, ריח מיוחד, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. מדבר על יהודי פשוט. הוא לא כל כך חי עשרים וארבע שעות בתורה, במצוות, בעבודת השם, אבל הוא רוצה, הוא מריח. יש לו את הנעימות, יש לו את הרצון. זה איפה שהוא נמצא. מה הוא רוצה? הוא רוצה זכור והוא רוצה שמור. מה זה זכור ושמור? מצוות עשה ומצוות לא תעשה. זכור זה מצוות עשה, כמו שכתוב במדרש, זה המצווה לזכור את יום השבת. שמור זה מצוות לא תעשה. כל מקום שנאמר שמור, פן ואל, מצוות לא תעשה, כן, זה הזהירות לא לחלל את השבת. באופן כללי זכור ושמור מסמלים את סור מרע ועשה טוב. היהודי הזה הוא עדיין לא צדיק, רחוק מצדיק. הוא עדיין לא מקיים את הכל, אבל יש לו כבר שתי חבילות הדסים, יש לו את הריח, יש לו את הרצון, יש לו את החשק. הוא רץ, הוא עדיין ברחוב, ברשות הרבים. עולם חושך מלא קליפות וסטרא אחרא ברשות הרבים, כמו שהתניא מסביר, אבל הוא רץ עם הדסים. מה הוא רוצה להריח? מה הוא רוצה? הוא רוצה זכור ושמור. הוא רוצה גם סור מרע, גם

21:40 עשה טוב. הוא לא מושלם, אבל זה מה שהוא רוצה. זה החשק שלו, זה הריח שלו, זה מה שהוא מרגיש. הגמרא אומרת במסכת סנהדרין, ריח זה הדסים. זה המסירות נפש של חנניה, מישאל ועזריה, והנה הוא עומד בין ההדסים. הריח של ההדסים מסמל את ריח המסירות נפש. דווקא בזמן האחרון, כשלא רואים את הקדושה בצורה כל כך גלויה, אבל רואים את המסירות נפש, רואים את הנושא הזה שיהודי יש לו צימאון. צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי בארץ צייה ועייף בלי מים. דווקא בתקופות של ארץ צייה ועייף, נמצאים בחושך הגלות, יש התעוררות עצומה. היהודים יש להם את הריח, את הצימאון, את הרצון, כוח המסירות נפש. זה דווקא פעל אצל רבי שמעון. תראו כמה חביבים המצוות על ישראל, כשראו את החביבות של יהודי הפשוט, בזמן הכי קשה יש לו חביבות לקיים מצוות. זה מה שאמר להם, הנה משיח מגיע, העולם מוכן לגאולה. הם חשבו, מה הולך פה? העולם נמצא במקום אחר לגמרי. נמצאים ברגעים האחרונים לפני הגאולה, אבל העולם המכה לא נמצא איתנו, נמצא במקום אחר לגמרי. אבל כשהם ראו את היהודי הפשוט הזה עם שתי הדסים כנגד זכור וכנגד שמור, יש לו את הריח הנעים הזה שהוא רוצה להתעורר מהתעלפות. כידוע, שמוסבר בספרים, כשבן אדם מתעלף, על ידי ריח חריף מעוררים אותו מההתעלפות. למרות שאנחנו בזמן הגלות במצב של התעלפות רוחנית, אבל הריח החזק של ההתגלות של פנימיות התורה, תורתו של רבי שמעון בר יוחאי, שדווקא בדורות האחרונים זה התגלה בצורה חזקה ביותר, שזה היה תורת הבעל שם טוב. כידוע שהבעל שם טוב גילה את הסודות של רבי שמעון בר יוחאי על ידי תורת החסידות. אחרי זה אדמו"ר הזקן

23:52 בתורת חסידות חב"ד, שם הוא הסביר את תורתו העמוקה של רבי שמעון בר יוחאי באופן שכל אחד יכול ללמוד אותה, להבין אותה. אז על ידי הריח היום זה התפקיד שלנו. מה המסר שאנחנו צריכים לקחת מהסיפור הזה בשבילנו היום בימים שלנו? דבר ראשון לדעת שאנחנו נמצאים בערב שבת לפני בין השמשות, נמצאים בערב הגאולה. הנה משיח כבר מגיע, העולם מוכן לגאולה. איי, אתה עומד וצועק, איפה היהודים נמצאים? כל אחד נמצא בעניינים שלו, בביזנס שלו, בחיים הרגילים, החיים הפשוטים. אומרים לנו לא. יש אצל כל יהודי את הריח של זכור ושמור. יהודי במצב הכי עמוק והכי פשוט שהוא נמצא הוא רוצה לקיים תורה ומצוות. צריכים רק לתת לו את הבשמים, לפתוח לו את העיניים, לתת לו את הריח הנעים של סוד התורה, פנימיות התורה. שלכן רבי הבעל שם טוב אמר לנו שדווקא עכשיו יפוצו מעיינותיך חוצה. זה הזמן לגלות את הסוד של פנימיות התורה, לעשות שעוד יהודי ועוד יהודי ילמד וידע ויקבל את האור של סודות התורה, של פנימיות התורה, ודווקא זה יהפוך את חושך הגלות לאור הגאולה. וכך אנחנו נזכה באמת שהאור של רבי שמעון בר יוחאי, האור של פנימיות התורה, האור של סודות התורה יתגלה בעולם בצורה גלויה. וכשנמצאים בימי ההכנה של ל"ג בעומר אנחנו מתפללים ומבקשים שנזכה באמת שיתגלה כבר האור הגנוז, אורו של משיח בעולם הזה הגשמי, שנזכה כבר לראות את מלך המשיח ויחד איתו את כל הצדיקים, רבי שמעון בר יוחאי וכל הצדיקים וכל עם ישראל שיהיה כבר גאולה שלמה. אמן כן יהי רצון.