כלי המקדש בעבודת השם | לימוד הלכות בית הבחירה לאור החסידות

00:00 כתוב במדרש שהקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל הנביא: "הגד לבני ישראל את הבית הזה". זה פסוק ביחזקאל בפרק מ"ג. יחזקאל הנביא היה מהנביאים האחרונים כשבני ישראל היו בבבל, והקדוש ברוך הוא אמר לו שהוא רוצה ללמד אותו שילמד את בני ישראל את מידות הבית, בית המקדש, המידות, הפרטים, החדרים, ההיכל וכל פרטי הפרטים, הכלים. כתוב שיחזקאל שאל את הקדוש ברוך הוא: מה היא התועלת? הרי אנחנו נמצאים בגלות. עם ישראל נמצא בגלות בבל, אין לנו בית המקדש, לא יכולים עדיין לבנות את זה. אז מה התועלת שהם ילמדו את התוכנית, את הפרטים, את המידות של בית המקדש? אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכי בשביל שבית המקדש חרב ואי אפשר להביא קורבנות, יהא בניין ביתי בטל? כביכול בגלל שאין בית המקדש עכשיו, אז בית המקדש יהיה בטל? שילמדו, שיתעסקו, ואני מעלה להם כאילו הם בונים את בית המקדש. אז כאן אנחנו רואים דבר פלא. הקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל הנביא שילמד את עם ישראל את מידות בית המקדש גם בתקופה כזאת שבני ישראל אבלים על חורבן בית המקדש, ואין להם גם את האפשרות עדיין לבנות את בית המקדש. אבל הוא אומר לו שבעצם זה שילמדו על הבניין, אז זה נחשב שהם בונים את בית המקדש. ומכאן אנחנו לומדים דבר נפלא ודבר חשוב מאוד, שכשנמצאים בימים האלה של שלושת השבועות, במיוחד ימים של חורבן, ימים של אבלות, אז נכון שיש את כל הדינים וההלכות בשולחן ערוך איך צריך להתנהג בשלושת השבועות האלה ודיני אבלות, אבל יחד עם זה יש לנו את היכולת ואת האפשרות ואת הזכות להתעסק בבניין בית המקדש. וכשאנחנו לומדים הלכות בית המקדש, אז בזה אנחנו בונים אותה. כמו שהרבי

02:12 הסביר כמה וכמה פעמים, שהחידוש שאנחנו לומדים מהמדרש הזה זה לא רק בא להגיד לנו שההתעסקות בלימוד הלכות בניין בית המקדש, אז יש לזה חשיבות, ושזה נותן לנו את האפשרות להתכונן לבניין בית המקדש, אלא בעצם מה שהמדרש בא להגיד לנו, שבזה שאנחנו לומדים היום את ההלכות האלה, אז זה עצמו חלק מהבנייה. כלומר, כשהקדוש ברוך הוא ציווה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אז המצווה הזאת אומרת שהקיום המצווה. אז יש את המצווה בצורה הכי פשוטה לבנות את בית המקדש, לבנות את המשכן. אבל יש גם כן לבנות אותו על ידי הלימוד. כלומר, יש שתי אפשרויות לקיים את המצווה: בעשייה ובדיבור. כשאנחנו מדברים ולומדים את הלכות בית הבחירה, הלכות בית המקדש, אנחנו בעצם מקיימים את מצוות בניין בית המקדש. בלשון המדרש: מתעסקים בבניינה. אנחנו בעצם עוסקים בבניין בית המקדש, וזה אחד מהדברים הנפלאים שכשנמצאים בימים האלה, אז במקום ל-ל-לנצל את הזמן ולחשוב על החורבן ולחשוב על מה שחסר לנו, אז במקום זה להתעסק בבניין בית המקדש, ללמוד על בניין בית המקדש. אז זה ההכנה הכי טובה שנזכה באמת לראות בבניין המקדש בקרוב, שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, שנזכה לראות את בניין בית המקדש השלישי בנוי ומשוכלל. אז היום אנחנו נלמד על כלי בית המקדש, על המבנה של בית המקדש, אבל בעצם נלמד את זה איך שזה מתבטא בחיי האדם, בעבודת היהודי. הרי כתוב בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וידוע, מובא באלשיך הקדוש, השל"ה הקדוש וגדולי ישראל מביאים בשם המדרש, שכך מפורש במדרש, שואל: למה כתוב "ושכנתי בתוכם" לשון רבים? היה צריך להיות כתוב "ושכנתי בתוכו". "ועשו לי מקדש" לשון יחיד, "ושכנתי בתוכו" לשון יחיד. למה כתוב לשון רבים, "בתוכם"?

04:33 אומר על זה, מביאים גדולי ישראל בשם המדרש, שהפירוש הוא "ושכנתי בתוכם" — בתוך כל אחד ואחד מישראל, שכל יהודי בעצם יש בו את בית המקדש, כמו שמובא בשם הבעל שם טוב, בשם גדולי החסידות. וכמו שאמרו, שכשהקדוש ברוך הוא אמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אז באותו זמן נבנה בית מקדש רוחני בלב של כל יהודי ויהודי. בעצם כל יהודי הוא בית מקדש אישי, בית מקדש פרטי. בלב של יהודי יש את בית המקדש. בעצם כל המציאות שלנו היא בית המקדש. אנחנו רואים את זה גם כן בפסוק מפורש: ירמיהו הנביא, נביא החורבן כמו שקוראים לו, אז הוא קורא לעם ישראל, בירמיהו פרק ז': "היכל ה' המה, היכל ה' המה, היכל ה' המה". שלוש פעמים הוא חוזר על אותן מילים, שהוא מדבר על כנסת ישראל, על עם ישראל, והוא קורא להם "היכל ה' המה". זאת אומרת שעם ישראל הוא בעצם בית המקדש. ואדמו"ר הזקן מסביר על זה, שלמה הוא אמר את זה שלוש פעמים? להדגיש שכל יהודי, הרי היהודי יש לו, כמו שבתניא מוסבר, שלושת הלבושים: מחשבה, דיבור ומעשה. שעם זה אנחנו מתעסקים בכל הדברים, כל המציאות וכל פעולות האדם מחולקות לשלושת הלבושים האלה. יש מצוות שמקיימים עם המחשבה, יש מצוות שמקיימים עם הדיבור, ויש מצוות שמקיימים עם האיברים, עם המעשה. אז המחשבה, דיבור ומעשה: "היכל ה' המה, היכל ה' המה, היכל ה' המה". שיהודי על ידי המעשים והדיבורים והמחשבות הקדושות והטהורות שהוא חושב, מדבר והוא עושה, הוא בעצם הופך להיות לבית המקדש. ולכן כל מה שהתורה מספרת לנו, התורה בפרשיות שמדברים על בית המקדש ועל המשכן, אותו דבר מגיע לבית המקדש, כמו שאמרנו בנביאים, במלכים, אותו דבר יחזקאל

06:43 אותו דבר. במשנה מסכת מידות ובהלכות בית הבחירה, וכל מה שאנחנו לומדים על מידות בית המקדש, על כלי בית המקדש, על כל הפרטים. אז כל הפרטים ופרטי פרטים בעצם משתקפים בחיי האדם. אז היום אנחנו בעצם נדבר על זה. מה באמת מסמל, איך אנחנו עושים מעצמנו בית המקדש, ומה מסמל כל פרטי בית המשכן, בית המקדש והמשכן, כלי המשכן בחיי האדם, בחיי היומיום. אם אנחנו מסתכלים על המבנה של המשכן, אותו דבר גם כן באופן כללי גם בית המקדש, למרות שכמובן יש הבדלים והבדלים חשובים, אבל נדבר באופן כללי. אנחנו רואים שישנם שלושה חלקים. המשכן היה בנוי משלושה חלקים כלליים: היה חצר המשכן, שנקרא בתורה החצר, וחצר המשכן, שזה כנגדו בבית המקדש היה העזרה. ושם בעיקר מה היה בחצר המשכן? היה הכיור וכנו, הכיור שבו היו רוחצים את הידיים והרגליים ומתכוננים לעבודת בית המקדש, לעבודת המשכן, והמזבח. המזבח, איזה מזבח? מזבח הנחושת. מזבח הנחושת זה המזבח שהיה מלא אדמה, מבחוץ היה מוקף נחושת. כך היה במשכן לכל הפחות, ועל זה היו מקריבים את הקורבנות. זה היה החצר. אחרי זה נכנסים יותר בפנים. השלב השני זה החלק שנקרא ההיכל. מה היה בתוך ההיכל? שם במשכן זה נקרא קודש. שם היו שלושה כלים בעיקרון, וברגע שנכנסת, באמצע, במרכז, היה מזבח הקטורת, מזבח הזהב. נכנסת יותר פנימה, בצד ימין של אדם שנכנס, בצד ימין היה השולחן ומצד שמאל הייתה המנורה. אם אנחנו מסתכלים מהכיוון של קודש הקודשים אז זה הפוך. המנורה הייתה מימין והשולחן משמאל. כמו שהגמרא אומרת, המנורה בדרום והשולחן בצפון. זה היה שלושת הכלים שהיו מונחים בקודש, בהיכל. המנורה, שם הכהן היה מדליק את שבע הנרות, שבע נרות של בית,

09:18 של בית, של המנורה. השולחן, שם היו לחם הפנים, והמזבח, כמו שאמרנו, שם הייתה הקטורת שהיו מקטירים כל יום. כשנכנסים יותר פנימה, החלק השלישי זה קודש הקודשים, קודש הקודשים. שם היה ארון הקודש, ארון הקודש. בפנים היו הלוחות ושברי הלוחות, והארון וספר התורה לצידו, ומעל הייתה הכפורת, שעל הכפורת היו הכרובים. זה היה בעצם כל המבנה של המשכן, ובדוגמה כזאת באופן יותר יותר פרטי, אבל באופן כללי היה אותו מבנה פחות או יותר גם כן בבית המקדש. מה כל זה מסמל על חיי אדם? דווקא שלושת החלוקות האלה ובסדר הזה והכלים האלה, מה כל הדברים האלה מסמלים בחיי אדם? יש רשימה מאוד מעניינת שהרבי כתב בשעתו, לפני בערך קרוב לתשעים שנה. הרשימות האלה זה רשימות שהרבי כתב בכתב ידו הקדושה מדברי תורה שהוא דיבר. כשהרבי עדיין היה גר באותם שנים, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, הרבי היה גר בצרפת, ואז הוא היה רושם לעצמו בצורה מאוד תמציתית וקצרה דברים שהוא דיבר בבתי כנסת, בתי מדרש או מקומות שביקשו ממנו לדבר. למרות כפי שידוע, הרבי היה באותה תקופה בן אדם נסתר. הוא הסתיר את הגדולה האמיתית שלו בתורה ובקדושה, ואף על פי כן אז התורה שלו ביצבצה מבין הסדקים, ומזה יש לנו שזכינו. יש. הרבי השאיר רשימות, המון דפים שהוא רשם באותה תקופה, ושם יש דברי תורה עמוקים ביותר. ביניהם יש רשימה מעניינת ונפלאה שמסביר את המקדש וכליו או המשכן וכליו. מה זה אומר בחיים של יהודי? ואם אנחנו נסתכל על זה, זה אפשר בעצם מבטא איך יהודי יוצא מן רשות הרבים לרשות הקדושה, מהחול אל הקודש. בית המקדש, כמו שאמרנו קודם, מסמל את העבודה של יהודי להפוך את

11:44 המציאות שלו לקדושה. כלומר, שכל הנושא של בית המקדש זה שבן אדם כביכול מתנתק, מתרומם ומתעלה ויוצא מרשות הרבים, מהחולין, מהרחוב, מהרחוביות, והוא נכנס אל הקודש. בעבודה הזאת בעצם זה קורה כל יום בחיים של יהודי. כשיהודי קם בבוקר הוא מתחיל את עבודת השם שלו. אז בעצם עבודת השם של יהודי זה סוג של יציאה מהחולין, יציאה מהחול, מהחולניות, מחיי החומר, ולהתרומם ולאט לאט ללכת שלב אחרי שלב, להתעלות ולהתקרב אל הקודש. אז בעצם אם אנחנו נתבונן אז אנחנו נראה איך שבכניסה הזאת יהודי נכנס למשכן, נכנס לבית המקדש, וכלי אחר כלי, פרט אחרי פרט, הוא הולך ובונה את בית המקדש הפרטי שלו, וכל פעם יותר לעומק, יותר לעומק, עד שהוא מגיע למקום הכי נפלא והכי נעלה, קודש הקודשים, ארון הקודש. אז אם אנחנו נלך שלב אחרי שלב, איך יהודי מתחיל את היום שלו? מודה אני, נטילת ידיים. נתחיל ממודה אני. מודה אני זה הכרזה של אמונה. יהודי מתחיל את היום עם ההכרזה של מודה אני לפניך, אני יהודי. ההכרזה הזאת זה הדבר הראשון שמבדיל אותו. זה עושה את החיץ, את המחיצה מן החוץ אל הפנים. אני יהודי, וברגע שאני יהודי אז אני מאמין בקדוש ברוך הוא. זה עצמו מבדיל אותי מבין כל אומות העולם. אומר הרבי, האמונה הזאת שיהודי מתחיל איתה את העבודה, הוא עדיין לא עשה שום דבר, אבל הוא רק מכריז ומבטא את האמונה שלו. מודה אני זה בעצם העמודים והקירות של החצר. החצר, כתוב בתורה שהחצר של המשכן היה בנוי מפשתן. שש משזר, היה מוקף עם גדר של פשתן. מה מסמל הפשתן? הפשתן מסמל בד בבד יהיה. המשכן הרי פשתן, כמו שכתוב

14:12 בגמרא צומח בד בבד. כל זרע, כל, כל גרעין צומח לעצמו. זה לא עץ שצומח עם הרבה. צומח כל פשתן ופשתן צומח בעצמו, לכן זה נקרא בד. מה מסמל הנושא של בד בבד? הבדידות. עם לבדד ישכון. הזה שיהודי הוא מובדל, הוא בודד, הוא עם לבדד ישכון. הוא לא מתערב עם כל הגויים, עם כל אומות העולם. הוא יהודי אחד ויחיד שמחובר עם הקדוש ברוך הוא, שהוא אחד ויחיד. והייחודיות הזאת זה בעצם נקודת האמונה שיהודי מכריז כשהוא אומר מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי. נשמה של יהודי, רבה אמונתך, בחמלה רבה אמונתך, שזה ההכרזה של יהודי על האמונה. ברגע שיהודי אומר את המודה אני אז מגיע נטילת ידיים. נטילת ידיים מסמל לרחוץ את עצמנו מהלכלוך, מהחומר, מהחומרניות, מהגשמה של הרחוב. הכהנים היו מגיעים לכיור ורוחצים ידיים ורגליים, והרחיצה הזאת מסמלת את הלהוציא את הלכלוך. זה אומר לנו שבעצם הלכלוך זה לא חלק מהותי מהאדם. זה שאתה אומר שאפשר עם מים לרחוץ, זה אומר שבעצם הבן אדם הוא נקי. הלכלוך, הזיעה, כל הדברים זה בעצם דברים שנדבקו אליו. עם מים, עם קצת מים, שטיפה, אתה מוריד את זה, וזה מה שיהודי צריך לדעת בהתחלת חיי עבודת השם שלו. תשטוף את עצמך, תשטוף את הלכלוך, תוריד את ה-- תדע לך שכל ההתחברות, כל מה שהבן אדם היה בחיי החומר והחומרניות והגשמיות, בעצם זה לא הוא, זה דבר נוסף עליו, זה נדבק לו. ברגע שאתה רוחץ את עצמך, לרחוץ את עצמך הכוונה עם, עם הרחיצה הזאת זה אומר ל-ל-להוריד את הלכלוך, לנקות את הלכלוך ולהבין שבעצם זה לא אני, ואז אני יכול להתחיל את עבודת השם. בחיי היומיום

16:28 כמו שאמרנו, זה נטילת ידיים. בנפש זה העניין של שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'. שפיכת המים, התשובה שיהודי עושה ושופך את ליבו כמים, וכך הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא יעזור לו לנקות את הלכלוך שלו עם התשובה שיהודי עושה, ואז הוא מוכן לשלב הבא, שזה המזבח. מה מסמל המזבח בעבודת השם? המזבח זה המקום של הקורבנות. הקורבנות זה שלוקחים בהמה ומקריבים אותה על המזבח. בעיקרון היו מקריבים את החלב והדם על המזבח, לא את כל הבהמה. מה זה מסמל בחיי היהודי? השלב השני בעבודת השם, שזה הנושא של הבהמה של כל אחד ואחד. כמו שאדמו"ר הזקן מסביר בתניא, שלכל אחד יש לו שתי נפשות, יש את הנפש האלוקית ויש נפש הבהמית. הנפש האלוקית היא חלק אלוקה ממעל ממש. אבל יש לנו נפש בהמית שהיא רוצה לחיות חיי בהמה, והנפש הבהמית זה הנפש שנמצא אצל כל אחד ואחד, שבמרכז נמצא האנוכיות, האני, וזה מביא אותו לכל התאוות וכל התענוגים של העולם הזה. אז כאן צריך לעשות את העבודה של קורבנות, לשחוט את הבהמה. מה זה אומר לשחוט? לשחוט הכוונה להוציא את החיות, להוציא את הלהב, להוציא את כל ה-ה-הדביקות, החיות המיוחדת שבן אדם יש לו בתאוות עולם הזה. אה, בן אדם צריך שיהיה חי בעולם הזה. בן אדם צריך שהוא יאכל וישתה והוא יתנהג, אבל החיות בזה, הרתיחה, החום, ההתלהבות, את זה צריך להוציא. את הדם, ההתלהבות, צריכים לזרוק על המזבח, את החלב ואת העונג צריכים לשים על המזבח. שזה אומר שכל מה שקשור עם רתיחה, עם התלהבות ועם עונג, את זה צריכים לתת לקדוש ברוך הוא. צריכים להישאר-- יהודי צריך לשמור על גוף בריא, צריך לאכול וצריך לשתות וצריך

18:41 להתנהג ב-ב-הנהגת העולם, אבל בלי ההתלהבות, בלי החום, בלי העונג. החום והעונג, את זה זורקים על המזבח, נותנים את זה לקדושה. אז העבודה של המזבח זה בעצם עבודה שיהודי עושה במלחמה עם הנפש הבהמית, להקריב אותה קורבן לקדוש ברוך הוא, שזה השלב של מזבח. אז עוד פעם, אז הכיור זה לרחוץ את הלכלוך שנדבק מהרחוב. המזבח זה השחיטה והעבודה וההקרבה של הנפש הבהמית שלנו. להביא אותה למצב כזה שהבהמיות, החומריות שלנו, לשחוט את החיות ולמסור את הלהב, את החום, את הדם ואת החלב על גבי המזבח לעבודת הקודש. ואז יהודי מוכן לעבור לשלב הבא, לשלב של הקודש. וכאן מתחיל העבודה של יהודי בקדושה עצמה. אחרי שאנחנו הקרבנו את הנפש הבהמית שלנו, נכנסנו אל הקודש של ההיכל, ואז, כמו שאמרנו, בהיכל היו שלושה חפצים, שלושה כלי קודש. מזבח הקטורת עמד במרכז. ויש, כמו שאמרנו, משני הצדדים מנורה מימין, מימין של בית המקדש, ושולחן מצפון. מה מסמלים שלושת הכלים האלה? המזבח זה התפילה. תיכון תפילתי קטורת לפניך, אומר הפסוק. התפילה היא כביכול קטורת. כשהיהודי מתפלל אז יהודי עושה קטורת לקדוש ברוך הוא. המילה קטורת זה מלשון קשר. קטורת בארמית מסמל על קשר. התפילה הוא בעצם קשר. התפילה הוא זמן שהיהודי מחבר את עצמו עם הקדוש ברוך הוא. הריח של הקטורת, ריח ניחוח לה', זה אומר שהתפילה מעוררת נחת רוח מאוד גדול למעלה. כשהיהודי נעמד, ולכן המזבח היה בדיוק באמצע, במרכז, שזה עמד בדיוק מול קודש הקודשים, כי בתפילה יהודי נעמד כביכול מול קודש הקודשים, מול הקדוש ברוך הוא, והוא מקטיר, מקשר, מחבר את עצמו, את הנפש האלוקית שבו, את החלק אלוקה ממעל ממש, והוא מתחבר בחיבור פנימי עם הקדוש ברוך הוא. זאת

21:11 העניין של תפילה. התפילה שהיהודי מתפלל כל יום זה הרגע של הקשר. זה הרגע של הקטורת, שיהודי נעשה קורבן לקדוש ברוך הוא והוא מקטיר את עצמו לקדוש ברוך הוא. אז לפי זה יוצא המזבח זה השלב בעבודת השם להקריב את הנפש הבהמית. הקטורת זה הקרבה של הנפש האלוקית, שהיהודי מדליק את האש, ההתלהבות בנפש האלוקית, ומחבר אותה לקדוש ברוך הוא. ואז אנחנו מגיעים למנורה ולשולחן. מה מסמל המנורה והשולחן בעבודה של יהודי? המנורה מסמל על לימוד התורה, כי המנורה זה אור. ועל התורה נאמר: נר מצווה ותורה אור. אז בעצם המנורה מסמלת על כל הנושא של לימוד התורה. תורה אור, מנורה, ולכן גם כן המנורה הייתה עשויה, כמו שאמרנו, היה לה שבע נרות. על השבע נרות היו שלושה מצד אחד, שלושה מצד שני והנר האמצעי באמצע. אז בעצם זה היה שש נרות, כמו שכתוב בתורה בחומש, עם הנר האמצעי, פני המנורה. מסביר תורת החסידות, מסביר מה זה מסמל. ששת הנרות מסמל שישה סדרי משנה. תורה שבעל פה מורכבת משש, שישה סדרי משנה. זה המספר שש. הנר המרכזי, פני המנורה, זה מסמל על תורה שבכתב, וזה מה שאומרים שאל מול פני המנורה יאירו הנרות, היו מאירות מול פני המנורה. זה אומר שמה שהשישה סדרי משנה, שזה התורה שבעל פה, הלכה צריכה להיות אל מול פני המנורה, שזה צריך להיות עם הקדושה של התורה שבכתב, עם האור של תורה שבכתב, ותורה שבכתב מאיר האור האלוקי בצורה יותר גלויה. יהודי כשהוא לומד תורה שבעל פה, הוא צריך תמיד להיות מחובר תורה שבעל פה יחד עם תורה שבכתב, וזה בעצם מה שמסמל המנורה. לימוד התורה. השולחן מסמל את הפרנסה. השולחן זה המקום

23:31 של הלחם, משם מקבלים פרנסה לכל, לכל השבוע, לכל מה שיהודי צריך. זה מסמל את עבודת היהודי בעולם. אחרי שיהודי גמר להתפלל, היה לו שיעור תורה, ואז הוא יוצא לרחוב להביא פרנסה. אז צריך שיהיה שולחן, שהפרנסה תהיה כמו קודש. כמו שהשולחן היה בתוך הקודש, והשולחן מסמל גם כן את העבודה והקודש. אז זה גם אומר שיהודי בחיים שלו, בעבודת החולין שלו, צריך לעשות מזה קודש. אז ממילא אנחנו ממש הולכים פה לפי סדר היום. יהודי, כמו שאמרנו, אחזור לסיכום. יהודי קם בבוקר, דבר ראשון מודה אני. זה המחיצה של המשכן, של החצר, ואז הוא נוטל ידיים. זה עניין הכיור. הוא רוחץ את עצמו מהלכלוך של הרחוב, ואז הוא מקריב את הנפש הבהמית שלו. מזבח. ואז יש את מזבח הקטורת, עבודת התפילה, לקשר את הנפש האלוקית שלו עם השורש שלה, עם הקדוש ברוך הוא. ואז יש את לימוד התורה שאחרי התפילה, מנורה, ואז יש את השולחן, שזה הפרנסה. יהודי יוצא לרחוב ואז הוא עושה מהפרנסה שלו, מהלחם שלו, הוא עושה מזה לחם לקדוש ברוך הוא, עושה מזה קדושה גם כן. גם הדברים הגשמיים, כל מעשיך לשם שמיים. ואז מגיע קודש הקודשים. מה מסמל קודש הקודשים? זה תכלית ההתחברות וההתקשרות של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. קודש הקודשים זה המקום ששם נמצאים לוחות הברית. הלוחות היו אותיות חקוקות מעבר לעבר. האותיות של עשרת הדיברות היו חקוקות בתוך האבן. מה זה מסמל? כמו שמוסבר בתורת החסידות, קודש הקודשים והארון מסמל את הנשמה הכי עמוקה, את היחידה. בנשמה עצמה יש את הנפש האלוקית. יש אבל את הנקודה הכי מהותית, יחידה שבנפש, שהיא בעצם קשורה עם הקדוש ברוך הוא כמו דבר אחד, יחידה ליחידו.

25:46 שלכן הסמל זה אותיות חקיקה. האותיות, כשהן חקוקות, אז האותיות בתוך האבן זה דבר אחד ממש. זה המקום שבו יהודי עם הקדוש ברוך הוא, כמו שלשון הזוהר, אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. יהודי והקדוש ברוך הוא הופך להיות לדבר אחד. והמקום ההוא זה המקום של קודש הקודשים, הקשר הכי עמוק בעבודת השם. זה בלימוד התורה, אבל בלימוד בפנימיות התורה במיוחד. בפנימיות התורה, שיהודי לומד את הפנימיות של התורה, שהיום זה התגלה בתורת החסידות, בעומק פנימיות התורה, אז שם היהודי מרגיש את הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא בצורה שאין פה שני דברים, זה היהודי והקדוש ברוך הוא, כולא חד, זה נהיה דבר אחד ממש, וזה מתבטא בלוחות שהיו בתוך ארון הקודש, בתוך קודש הקודשים, וזה תכלית החיבור. ולכן מעל ארון הקודש היו הכרובים. מה מסמלים הכרובים? הכרובים מסמל הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, ההתאחדות הכי עמוקה. הכרובים היו פני איש ופני אישה, והחיבור של הכרובים מסמל את החיבור של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שזה תכלית כל העבודה של יהודי, זה להגיע לחיבור הכי עמוק של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שזה היה הכרובים שהיו על ארון. אז ממילא יוצא שכל ההליכה מהתחלת בית המשכן, בית המקדש, עד להגיע לקודש הקודשים, זה בעצם ההליכה של יהודי בחיים שלו פה בעולם הזה. מהרגע שיהודי, הבניין, המשכן בחיים האישיים שלנו, מסמל איך שיהודי יוצא מהרחוב ומהרחוביות, מחיי החולין, ובונה ועושה מעצמו בית מקדש, והוא בונה את הקדושה. הוא בונה את בית המקדש האישי שלו, והוא הולך שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד, עד שמגיעים לתכלית ההתאחדות, שזה ההתאחדות של קודש הקודשים וארון הקודש והכרובים שמעל ארון הקודש, שבו מגיע החיבור הכי

27:53 עמוק והכי פנימי של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. וככה כשאנחנו בונים את בית המקדש הרוחני שלנו, אנחנו מתפללים ומבקשים לקדוש ברוך הוא שאנחנו נזכה לראות את הבניין של בית המקדש השלישי כפשוטו ממש. בזכות זה שכל יהודי משתדל בלימוד בית המקדש, בניין בית המקדש, הוראות בעבודת השם. מה אנחנו יכולים ללמוד מבית המקדש האישי שלנו? אז מזה אנחנו נגיע שבקרוב בימינו נזכה לראות את בניין בית המקדש השלישי ונראה את כל הפרטים ופרטי פרטים, וגם כן נבין איך שכל פרט ופרט, מה הוא מסמל ומה הוא מלמד, איך הוא מבטא את האור האלוקי פה למטה בעולם הזה, שנזכה שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.