משמעותו העמוקה של חג הגאולה - י"ב תמוז | לחיות על קידוש השם

00:00 בוא נדבר על הנושא של מסירות נפש. כשאנחנו מדברים על הדבר הזה, זה נשמע משהו מאוד מאוד גבוה. מסירות נפש, הקרבה עצמית. אה, מההיסטוריה של עם ישראל, יהודים הלכו על מסירות נפש, על קידוש השם למען שמירת הגחלת, שמירה על היהדות, שמירה על האמונה. יהודים בכל הדורות מסרו את נפשם על קידוש השם, עמדו בניסיונות קשים ומרים, באינקוויזיציה, ברוסיה הסובייטית, בכל מיני תקופות שונות בהיסטוריה. אבל האם היום אנחנו גם כן יכולים? יש את המציאות של מסירות נפש. מה זה בדיוק הנושא של מסירות נפש בעולם שאנחנו חיים בו היום? בוודאי אם אנחנו נסתכל על החיילים שנמצאים במלחמה ומקריבים את גופם ואת נפשם למען עם ישראל, מחרפים את נפשם. אנחנו עדים בתקופה האחרונה, תקופה ארוכה כבר, איך שרואים יהודים באמת באמת מוסרים את נפשם למען עמנו, מוסרים את נפשם כדי להציל יהודים. מה שראינו במשך החודשים האחרונים, במשך שנה זו, זה דברים, תופעות ממש לא נורמליות של מסירות נפש. אבל השאלה היא האם באמת מסירות נפש זה מדובר רק ברגעים כאלה כשנמצאים על הקצה? מסירות נפש זה רק ברגעים שבו הכוונה של מסירות נפש זה למסור את הגוף, למסור את החיים? אז האמת היא שאנחנו נתבונן ואנחנו נלמד היום על סוג חדש של מסירות נפש, מסירות נפש בחיי היומיום. מסירות נפש שמגיעה מתוך הרחבה גם כשבן אדם נמצא ברגעים רגועים, בזמן רגוע, בזמן של מנוחה. בחיי היומיום יש את הנקודה של חיי מסירות נפש. זה מה שתורת החסידות מלמדת אותנו. נמצאים בימים של ימי הגאולה, י"ב-י"ג תמוז. אדמו"ר הריי"צ, שגם היום הולדת שלו היה בי"ב תמוז. הוא נולד בשנת תר"ם, י"ב תמוז, בשבת, והוא גם כן יצא מהמאסר, המאסר

02:35 המפורסם, שאדמו"ר הריי"צ ישב בשנת תרפ"ז, שאז הוא נאסר ברוסיה הסובייטית ברגעים הכי קשים עם העונש הכי קשה. כידוע הסיפור שאדמו"ר הריי"צ נלקח למאסר בגלל שהוא באמת עמד בחירוף נפש כדי להחזיק את גחלת היהדות ברוסיה באותן שנים קשות שאסרו על לימוד התורה, אסרו על פתיחת ישיבות, בתי ספר, חדרים לילדים ומקוואות וכולי, והוא עמד איש אחד ללא חת וללא פחד מול ממשלה אדירה, עד שלקחו אותו למאסר עם המטרה של גזר דין עונש מוות רחמנא ליצלן, והנס הגדול שבי"ב תמוז, באותו יום של היום הולדת שלו, כשהוא נהיה בגיל ארבעים ושבע, קיבל את הבשורה הנפלאה שהוא יוצא לחירות, ומאז הפך להיות י"ב תמוז חג הגאולה, שחוגגים אותו בסימן של חג המסירות נפש. אדמו"ר הריי"צ, בתור אישיות שמסמל יותר מכל אחד בדורות האחרונים אישיות של מסירות נפש. יהודי שנודע בכל העולם כבר בשעתו בתור בן אדם שהוא עמד מול מלחמה, מול מלוכה, מול ממשלה אדירה בשעתו, ואחר כך, כשהוא יצא מרוסיה, הוא לא עצר במקום ההוא, אלא הוא המשיך גם כן בחירוף נפש בכל האופנים עד כשהוא הגיע לאמריקה באותן שנים שאמריקה הייתה מקום של מדבר שממה מבחינה יהודית, שהיה בלתי אפשרי לעמוד, לנהל חיים יהודיים תקינים, והוא גם שמה עמד במסירות נפשו ופתח, ייסד, בנה את המוסדות, מוסדות החינוך, מוסדות של תורה באמריקה ומשמה בכל העולם. אז בעצם אנחנו עכשיו בזמן להיכנס קצת לעומק הדבר, להבין איך מתרגמים את הנושא של מסירות נפש בחיי היומיום, בימינו היום, בחיים הרגילים גם כשבן אדם נמצא במקומות רווחה, במקומות רגועים, בזמנים רגועים ואף על פי כן הנושא של מסירות נפש זה נושא מהותי באופן עבודת השם של היהודי. נתחיל עם סיפור

05:07 שאדמו"ר הריי"צ בעצמו סיפר על עצמו. הוא סיפר שבגיל חמש עשרה בשנת תרנ"ה, בי"ב תמוז, היום שהוא נהיה בגיל חמש עשרה, אבא שלו, שהוא היה אז האדמו"ר הרבי הרש"ב, קרא לו ואמר לו: "מגיע י"ב תמוז מחר", זה היה בערב היומולדת. הוא אמר לו: "מחר יהיה היומולדת שלך ואני רוצה יחד איתך ללכת לבקר את האוהל הקדוש, את הציון הקדוש, את הקבר של אבא וסבא". האבא, הרבי מהר"ש, האבא של אדמו"ר הרש"ב, שהוא היה סבא של אדמו"ר הריי"צ, וגם הסבא רבא, אדמו"ר הצמח צדק. הצמח צדק ואדמו"ר המהר"ש הם קבורים יחד בעיירת ליובאוויטש עד היום, ושמה היה גר באותו זמן הרבי הרש"ב. אז הוא אמר לו: "נלך ביחד לבקר באוהל הקדוש". וכך היה. למחרת בבוקר, אחרי שהלכו למקווה, כל ההכנות, מאוד מוקדם הם יצאו לדרך והיה באמצע הקיץ, אז הם היו קצת באזור יותר רחוק מליובאוויטש, היו בסוג של אזור של עיירת נופש ומשמה הם נסעו לליובאוויטש והלכו על הציון, על הקבר של אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר המהר"ש. כשהגיעו לשמה, אחרי שהם התפללו על הציון הקדוש והיה בית כנסת קטן סמוך לאוהל הקדוש, סמוך לציון היה בית כנסת קטן ושם היה ארון קודש. הרבי הרש"ב נכנס, פתח את ארון הקודש ונעמד פנים אל פנים האב עם הבן, ועם דמעות חמות בעיניים התחיל לדבר איתו שהיום שהוא נהיה בגיל חמש עשרה, אז היום הוא לוקח את הבן שלו לעקידת יצחק. הסביר לו שעקידת יצחק היה הרגע שבו אברהם אבינו הביא את בנו יצחק, בנו יחידו, הביא אותו לרמה של מסירות נפש. מאז התחיל אצל העם היהודי הנושא שיהודי יש לו את כוח ההקרבה, כוח המסירות נפש. יש את עקידת

07:23 יצחק, והוא אמר לו שמהיום, בגיל חמש עשרה, הגיע הזמן שהוא יתחיל חיים של מסירות נפש. ואז הוא למד איתו חלק מהתניא על הפסוק "חגרה בעוז מותניה". הסביר לו שיש את החגורה, חגורת עוז, המותניים. המותניים זה מה ש-מה שמעמיד את כל הגוף. המותניים מסמלים ביהודי את המסירות נפש, את ההקרבה העצמית, את הכוח הזה שיהודי עומד עם מותניים, זה הכוח של מסירות נפש, שזה מעמיד את כל הגוף של יהודי. הגוף של יהודי זה התורה, המצוות, האמונה. מה אבל מעמיד את המציאות של יהודי? זה העניין של עוז. מה זה עוז? מסירות נפש. ואז הרבי הרש"ב אמר לו את מילת המפתח, שזה המילה שמבטאת יותר מכל את המהות של מסירות נפש. הוא אמר לו מה זה מסירות נפש? מסירות נפש פירושו, הוא התבטא ביידיש, "אַזוי און ניט אַנדערש". בתרגום: ככה ואי אפשר אחרת. זה היה הביטוי, ההגדרה הממצה שהאדמו"ר הרש"ב לימד את הבן שלו מה זה אומר חיי מסירות נפש. מסירות נפש פירושו ככה ואחרת אי אפשר. אין מקום למשהו אחר. כלומר, הרי הריי"צ מספר שבעצם אז, מאותו רגע, מאותו תקופה התחיל אצלו תקופה חדשה בחיים, שזה היה תקופת המסירות נפש וככה הוא חי עד יומו האחרון. מה זה אומר ככה ואי אפשר אחרת? כלומר, אצל יהודי יש קשר פנימי עם הקדוש ברוך הוא. הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה לא רק קשר מעשי. יש את הקשר המעשי, אני מקיים מצוות, מקיים הלכה. יש קשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא גם ממקום יותר גבוה. חוץ מהמעשה יש לו גם רגש. הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא. יש לו יראת שמיים וזה מה שמביא אותו לקיים מצוות. יש קשר

09:43 יותר נעלה שזה הקשר השכלי. הוא לומד תורה והוא מבין את גדולתו של הקדוש ברוך הוא. מבין למה, מה העומק של המצווה ולכן הוא מקיים. יש אבל קשר יותר עמוק מכל זה, שזה הקשר העצמותי, הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, שאני והקדוש ברוך הוא כולנו דבר אחד. בלשון הזוהר ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד. יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה דבר אחד. הנשמה שלי היא חלק אלוקה ממעל ממש, ואם הקדוש ברוך הוא, הוא המציאות האמיתית שלי, אז אי אפשר אחרת. זה לא אם אתה קשור לקדוש ברוך הוא רק בגלל מה שאתה מבין, או רק בגלל הרגש, או רק בגלל העשייה החיצונית, אז יכול להיות שינויים. ברגע שזה נהיה קשה, ברגע שזה נהיה לא מובן, ברגע שאני לא מרגיש אז אני נחלש. בן אדם שכל החיבור שלו עם הקדוש ברוך הוא זה חיבור שמיוסד על שכל, על רגש, על מעשה, אז יכול להיות שבזמן מסוים הוא מאבד את זה. היום אני לא מבין. היום זה לא מונח אצלי, היום אני לא מרגיש. היום התעוררתי עם רגל שמאלית. היום הדברים הם לא פשוטים. יש ניסיונות, יש קשיים. לפעמים הדברים לא הולכים כמו שאני רוצה, כמו שאני חושב. אני, נערמים כל מיני קשיים וניסיונות בחיים. טוב, לא לזה התכוונתי. אני ניסיתי, רציתי, אבל טוב, זה לא עובד. ברגע אבל שמדובר על קשר של מהות, קשר עצמותי של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, אז שמה לא שייך באופן אחר. יהודי, כמו שהאדמו"ר הזקן ביטא את זה בסגנון אחר, כשהוא דיבר על כוח המסירות נפש של יהודי, אמר אדמו"ר הזקן את הפתגם המפורסם שלו, "יהודי לא רוצה ולא יכול להיות

11:36 נפרד מהקדוש ברוך הוא." יש אצל יהודי משהו מאוד, מאוד חזק, משהו מאוד, מאוד עמוק שהקדוש ברוך הוא טבוע עמוק, נמצא אצל היהודי בעומק הנפש במקום כל כך פנימי ועמוק שיהודי אומר אני לא רוצה ואני לא יכול להיפרד. למה אני לא יכול להיפרד? כי זה דבר אחד. כמו שבן אדם לא יכול להיפרד מהמהות שלו, מהחיים שלו, כי זה אני ועצמי. לא צריך הסברים על זה. תסביר לי למה אתה לא? למה בן אדם רוצה לחיות? למה הוא לא רוצה להתנתק מהחיים? בן אדם לא צריך הסברים על זה. אני זה אני וגמרנו. אין בזה, אין בזה, אין בזה חשבונות, אין בזה הסברים, אין בזה פלפולים, עלייה וירידה. ככה זה. זה אני, זה החיים ומהחיים אני לא נפרד. לא שייך אחרת. הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה קשר מהותי. אי אפשר באופן אחר. אומר האדמו"ר הרש"ב לבן שלו בגיל חמש עשרה, כשהוא לוקח אותו לעקידה מבחינה, במירכאות, זאת אומרת הוא מביא אותו למקום הזה של החיבור הפנימי לקדוש ברוך הוא. אומר לו מה זה אומר מסירות נפש? מסירות נפש זה אומר זה ככה ואי אפשר אחרת. יש פתגם חסידי "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו", אומר הפסוק. מה הפירוש אשרי העם שככה לו? זה בדיוק הנקודה שאנחנו אומרים. שאשרי העם, מה יש בעם היהודי שעושה אותו כל כך מיוחד? שככה. הדבר הזה שככה, שיהודי יש לו את החיבור הזה, את התוקף, את העקשנות היהודית, ככה ואי אפשר אחרת. מה שהקדוש ברוך הוא מבקש ממני זה ככה. ולא נכנסים פה לוויכוחים, לא נכנסים לשקלא וטריא, להסברים. ככה זה ואי אפשר אחרת. אשרי העם שככה

13:33 לו, אשרי העם שה' אלוקיו. זה הקדוש ברוך הוא. כמו שהקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל. תקשיבו טוב, כאן זה הבחירה משני הצדדים. כמו שהקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל, אז הבחירה של הקדוש ברוך הוא בעם ישראל זה לא בחירה שבנויה על שכל. בגלל שאנחנו חשובים, בגלל שאנחנו עם חכם ונבון, בגלל שאנחנו עם כל כך עדין, לכן הוא בחר בנו. לא. כי אם זה בחירה שמבוססת רק על הסברים, על סיבות, על טעמים, אז ברגע שזה לא, אז הטעם נופל, אז גם הבחירה נופלת. הבחירה שהקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל היא בחירה עצמותית. היא בחירה באופן שהקדוש ברוך הוא אומר, כמו שלשון המדרש המפורסם, להחליפם באומה אחרת אי אפשר. איני יכול. כביכול הקדוש ברוך הוא חיבר את עצמו, קישר את עצמו, בחר בעם ישראל מהמקום הכי עמוק שבו הוא אומר: בחרתי בעם ישראל, אי אפשר לבחור במישהו אחר. לא שייך שהדבר הזה ישתנה. בין כך ובין כך אתם בניי. עם ישראל הם בנים למקום. לפעמים מתנהגים יותר טוב, פחות טוב. החיבור הוא חיבור נצחי. הוא חיבור מהותי. הוא חיבור שאי אפשר להיות באופן אחר. אז גם אנחנו בוחרים בקדוש ברוך הוא מאותו מקום, באותה צורה, מאותו עומק. שיהודי מחבר את עצמו ובוחר בקדוש ברוך הוא באופן של ככה. זה ככה ואי אפשר באופן אחר. התנועה הזאת, הרגש הזה, הרגש הזה צריך לרדוף בנו בכל רגע ורגע, בכל נקודה בחיים. אז אם אנחנו נתבונן בזה, אז אנחנו נבין שבעצם הדבר הזה לא קשור עם קשיים מסוימים, לא צריך שיהיו גזרות מסוימות, לא צריך שיקרה משהו מיוחד כדי שיעורר אצלנו את הדבר הזה. ככה ואי אפשר אחרת. זה בעצם

15:44 קורה לנו כל יום ויום. הרי גם בדברים הכי פשוטים בחיי היומיום. אז יש לך ימים, קם בבוקר והיום לא בדיוק מתחשק לי להתפלל בציבור. היום לא בדיוק מתחשק לי ללכת לשיעור תורה, לקבוע עיתים לתורה. היום לא בדיוק בא לי לעשות את העבודת השם שלי בצורה כזאת או אחרת. יש כל מיני דברים בחיי היומיום שאנחנו אמורים לעשות, אבל אני מתעצל, לא בא לי. היום לא מתחשק לי, קשה לי. נערמים ניסיונות, לפעמים בדיוק היום אני צריך ללכת לסדר את הבנק, לסדר בעיה פלונית ואלמונית. אז כאן מגיעה הנקודה שיהודי אומר לעצמו: ככה, אי אפשר אחרת. כן, ברגע שיש לי את התקיפות הזאת, את ההחלטה הזאת, ההחלטה הזאת שזה מה שרצון העליון, זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממני. אז למרות שזה לא קל ולא נעים, ככה ואי אפשר אחרת. זה בעצם מסירות נפש בחיי היומיום. וכאן אנחנו נ-ני-נכנסים לנקודה מאוד מאוד חשובה ויסודית בנושא המסירות נפש, שאדמו"ר הריי"צ מדבר על זה הרבה במאמרים שלו, וזה בעצם סמל לעומק המסירות נפש ששייך אצל כל אחד ואחד בכל רגע ובכל זמן. אדמו"ר הריי"צ מדבר מאוד חזק בהרבה מהמאמרים שלו על ההבדל בין המסירות נפש של אברהם אבינו למסירות נפש של רבי עקיבא. בדיוק הנקודה הזאת, נקודה בסיסית, יסודית ועמוקה ונפלאה שבעצם נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו כדי לדעת מה זה המסירות נפש בחיי היומיום. אומר אדמו"ר הריי"צ במאמרים שלו: אנחנו מוצאים מסירות נפש אצל אברהם אבינו ומוצאים מסירות נפש אצל רבי עקיבא. הסיפור של רבי עקיבא, כולם מכירים. רבי עקיבא עמד במסירות נפש כדי ללמד תורה ברבים. רבי עקיבא היה בתקופה שהיו גזרות איומות, מלכות רומי. הרומאים אסרו ללמוד תורה,

17:58 אסרו לקיים מצוות. זה היה סכנת נפשות. ורבי עקיבא, כמו שהגמרא מספרת, המדרשים מספרים, שרבי עקיבא הלך במסירות נפש והקים קהילות ברבים ועשה שיעורי תורה, לימד תורה ברבים. עד כדי כך, כמו שפגש אותו היהודי הזה ואמר לו: "הרי זה סכנת נפשות. למה אתה עושה את זה?" מה רבי עקיבא ענה לו? רבי עקיבא ענה לו את המשל מהשועל והמים והדגים. היה שועל, היה רעב. הוא עמד ליד הנהר והוא ראה דגים. התחשק לו לאכול. אז הוא התחיל לשכנע את הדגים: "מה אתם נמצאים במים ומפרפרים במים הקרים? בואו יחד איתי ואנחנו נעשה בית ביבשה." הדגים אמרו לו: "טיפש! אומרים עליך שאתה חכם, אתה הרי טיפש הכי גדול. אם יוציא אותנו מהמים אנחנו לא חיים." אמר רבי עקיבא לאותו יהודי ששאל אותו: "מה אתה חושב? אם יהודים יפסיקו ללמוד תורה הם יחיו? החיים שלנו זה המים שהם תורה. בלי תורה אין לנו חיים." אז רבי עקיבא, כידוע, המשך הסיפור, שהוא תכף נתפס על ידי הרומאים ובסוף היו-- הוא נהרג על קידוש השם. ואז הגמרא מספרת לנו שכשהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, רחמנא ליצלן, הרגו אותו במיתה משונה ביותר, רבי עקיבא עמד ואמר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" בכוונה מאוד מאוד פנימית, והרגישו שיש עליו שמחה מאוד גדולה. אז תלמידיו אמרו לו: "רבנו, עד כאן. איך אתה יכול עכשיו ברגע הזה להגיד שמע ישראל עם כזה מנוחת הנפש, כשסורקים, הורגים אותך בצורה כזאת ברוטלית?" מה ענה להם רבי עקיבא? "כל ימי הצטערתי מתי יבוא לידי ואקיים את הפסוק 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך'." כלומר רבי עקיבא אומר להם, מאז שהתחלתי

20:04 ללמוד תורה, לקיים מצוות, להתקרב לה', הבנתי שהרמה הכי גבוהה של חיבור לקדוש ברוך הוא זה מסירות נפש. למסור את עצמי על קידוש השם, "ובכל נפשך" — אפילו נוטלים את נפשך. וואו! אז כל החיים שלי ציפיתי מתי אוכל להגיע לרמה הכי גבוהה של התחברות לקדוש ברוך הוא. מסירות נפש ברמה הכי גבוהה. למסור את עצמי למען כבוד השם, למען קידוש השם. והנה עכשיו זה קורה. אז איך אני אצטער? זה מה שביקשתי. זה מה שחיכיתי כל החיים. זה רבי עקיבא. זה נקרא מסירות נפש ברמה גבוהה ביותר. אבל, אומר אדמו"ר הריי"צ, הוא חיפש מסירות נפש. רבי עקיבא רצה את מסירות הנפש בתור רמה, בתור דרגה, בתור רמה של התעלות והתקרבות פנימית לקדוש ברוך הוא שאין כמו זה להגיע למקום ההוא. אברהם אבינו, אנחנו לא מוצאים שאברהם אבינו חיפש וציפה לתת את החיים שלו על קידוש השם, למרות שאברהם היה לו את הניסיון הזה. אבל אברהם היה לו דעה אחרת בכל הנושא. אברהם אבינו לא חיפש מסירות נפש. אברהם אבינו חיפש דבר אחד ויחיד. הוא ידע שיש לו שליחות ותפקיד בעולם. מה היה השליחות והתפקיד שלו? לפרסם את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם. בשביל זה הוא חי. בשביל זה הוא נמצא. ברגע שאברהם הכיר את בוראו, כמו שהרמב"ם מספר לנו בהלכות עבודה זרה, המדרשים המפורסמים והפסוק "ויקרא", והגמרא במסכת סוטה: אל תקרי "ויקרא" אלא "ויקריא". אברהם אבינו התעסק כל ימיו בדבר אחד ויחיד. איך אפשר להביא את הקדוש ברוך הוא לעולם? איך אפשר לדאוג שכל הבריאה תכיר במציאותו של הקדוש ברוך הוא? בשביל זה הוא חי. הוא לא חשב על עצמו, הוא לא חשב על השלמות שלו.

22:13 הוא לא חשב גם על המסירות נפש שלו. לא זה מה שהוא חיפש. הוא לא חיפש דרגות, לא חיפש התעלות רוחנית. הוא לא חיפש להגיע לאיזושהי דרגה של שלמות. הוא חיפש דבר אחד ויחיד: מה הדרך ואיך אפשר לפרסם את שמו של השם בכל העולם? כמובן, אם צריכים מסירות נפש אני פה. אני מוכן. מוכן להקרבה. לא, לא זה מה שחיפשתי. מוסבר במאמרי חסידות שדווקא מסירות נפש של אברהם אבינו זה המסירות נפש האידיאלית. זה המסירות נפש שלא קשורה לתקופות של קושי, של גזרות, כמו שאמרנו. אם אנחנו מדברים על רגעים שאז יש ממש ניסיונות שמעמידים אותך מול ניסיון על קידוש השם, כשמגיעים אומות העולם, גויים שונאי ישראל ואומרים לך: או אתה מוותר על האמונה שלך או שהורגים אותך, ואז מתעורר אצל יהודי כוח המסירות נפש לעמוד בניסיון על קידוש השם. וואו. דבר גדול ביותר. אבל המסירות נפש שיש אצל יהודי, שאת זה קיבלנו ירושה מאברהם אבינו, זה המסירות נפש שלא מחפשים מסירות נפש. זה לא המסירות נפש של למות על קידוש השם. זה המסירות נפש לחיות למען השם. זה המסירות נפש שיהודי אומר: אני מוסר את הנפש, את הרצון. כאן מגיע הפירוש האמיתי של נפש. נפש זה לא רק חיים, נפש זה רצון. מסירות נפש זה לא למסור את החיים. מסירות נפש זה למסור את הרצון. אנחנו רואים בתנ"ך המילה נפש מופיעה כמו ביטוי של רצון. "אם יש את נפשכם שמעוני ופגעו לי", אומר אברהם אבינו לבני חת כשהוא קנה את השטח של מערת המכפלה. אם יש את נפשכם, אין נפשי אלא... נפש, נפש, רצוני. מסירות נפש של למסור את הרצון. איפה הרצון שלי נמצא?

24:14 האם הרצון שלי נמצא במה שטוב לי? הרצון שלי נמצא במה שבא לי, מה שאני אוהב, וגם לפעמים בדברים הרוחניים. אני מחפש דברים קדושים, דברים נעלים, דברים שבו הרצון שלי נמצא, כי על ידי זה אני אגיע לאיזושהי שלמות או רמה. אומרת החסידות: מסירות נפש זה למסור את הרצון, שהרצון שלי יהיה לא מה שאני רוצה, אלא "בטל רצונך מפני רצונו". מהו הרצון העליון? מהו הרצון של הקדוש ברוך הוא? כשהדבר הזה מאיר אצלנו, המסירות נפש מהבחינה הזאת, מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו? זה מסירות נפש בצורה אחרת לגמרי. ואז בכל רגע, בכל זמן בחיים, כל יום ויום יש לנו את הניסיון הזה של עבודת מסירות נפש. זה המסירות נפש שאנחנו צריכים לקחת בחיי היומיום, להיות יהודים שחיים בהרחבה, בשמחה, ויחד עם זה הרצון שלי מסור לרצון העליון. מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני? הקדוש ברוך הוא רוצה ממני שאני אפרסם את שמו בעולם, שאני אצא לרחוב ואני אחפש יהודי ואני אלמד אותו על היהדות, אקרב אותו לתורה ולמצוות. זה התפקיד שלי בעולם ובזה אני מונח בלי חשבונות. זה "ויקרא" — אל תקרי "ויקרא" אלא "ויקריא", שהוא יקריא את שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל עובר ושב. אז את הימים האלה אנחנו צריכים לקחת לחיים שלנו בחיי היומיום. מה זה אומר להיות יהודי של מסירות נפש? זה התקיפות הזאת, לעמוד בתוקף מול הדברים שמפריעים לנו. לפעמים הדברים שמפריעים לנו יכולים להיות דברים פשוטים מאוד. לפעמים הדברים המפריעים לנו יכול להיות אני בעצמי, עם הדברים בראש שלי שמפריעים לי, שאני הייתי רוצה לעשות ככה או ככה, כל מיני חשבונות. לפעמים זה יכול להיות חברים שרוצים קצת להחליש אותי. יכול

26:17 להיות כל מיני צורות שונות ומשונות. איפה זה מתבטא? ואז ההחלטה הזאת לעמוד בתוקף. "אשרי העם שככה לו", אזוי און ניט אַנדערש, לעמוד בתקיפות הזאת של מסירות נפש ולא לחשוב על עצמי ועל השלמות שלי, אלא לחשוב מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני, מה השליחות שלנו, שהשליחות שלנו היום זה ברור שנמצאים ברגעים האחרונים של הגלות ויש לנו תפקיד להאיר את העולם, להביא את אור התורה, את אור הקדושה ולקרב עוד יהודי לתורה ולמצוות. התפקיד הזה עושים את זה בלי חשבונות, בלי פחדים, אלא ככה ואי אפשר באופן אחר. וזה הכוח של יהודי. ודווקא על ידי זה, אנחנו "עם לבדד ישכון", נזכה שהקדוש ברוך הוא, בעזרת השם, נגיע לרגע הזה, כמו שכתוב בפרשת השבוע: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", וכל המשך הפרשה של גילוי המשיח, "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב", עד לגילוי משיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו ויקח אותנו לארץ הקודש במהרה בימינו אמן, ובניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו.