גאווה חיונית וענווה הרסנית | פרשת שלח

00:00 בוא נדבר היום על גאווה בריאה, ויחד עם זה נדבר על ענווה פסולה. העולם רגיל, כולנו רגילים מהספרים לדבר על גאווה כמו אחת מהמידות הרעות המגונות. תועבת ה' כל גבה לב, גאווה זה מהמידות הכי מגונות, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות שמהגאווה צריך אדם להתרחק עד קצה האחרון. מצד שני, אנחנו מגלים בתורת החסידות במיוחד שישנו סוג של גאווה שהיא דווקא גאווה בריאה, גאווה שהיא בעצם חובה עלינו. מהי הגאווה הבריאה הזאת שאנחנו מדברים עליה? מצד שני, גם כן בקשר לענווה תמיד מדברים על ענווה כאחת מהמידות הכי משובחות, שזה מהמידות הנפלאות שיש לאדם. והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה. מידת הענווה, כמו שכתוב גם כן ברמב"ם עד כמה בן אדם צריך לטפח את נושא הענווה בנפש, ואף על פי כן יש ענווה שהיא בעצם ענווה פסולה. אנחנו נגלה היום על פי תורת הבעל שם טוב, תורת החסידות, מהי היא בעצם הענווה הפסולה הזאת, מהי הגאווה הבריאה שאמורה להיות לנו. ואפשר להגיד שבפרט במיוחד בדור שלנו, בתקופה שלנו, אנחנו, זה מהנושאים הכי מרתקים, הכי חשובים, שהרבה לדאבוננו מתבלבלים בזה ולפעמים אנחנו עושים טעויות מאוד גדולות, ודווקא על בסיס מה שכתוב בספרים ובספרי החסידות. אנחנו נדבר היום על נושא מאוד מאוד מעניין. לדוגמה, אחד מהדברים שאנחנו רואים הרבה בתורת החסידות, נושא הביטול, ביטול היש, אחד מנושאי היסוד בתורת החסידות, שגם זה אנחנו צריכים לדעת לתת לזה את התרגום הנכון. מתי הביטול היש הזה הוא ביטול בריא ומתי הביטול היש הזה הופך להיות למשהו הרסני שאנחנו אמורים דווקא להתרחק מזה. נפתח בדברי הבעל שם טוב. מאמר של הבעל שם טוב נפלא ביותר, שהוא אומר את זה על מאמר

02:38 חז"ל במסכת גיטין. הגמרא במסכת גיטין, גמרא מפורסמת שכולם מכירים אותה מהסוגיות שלומדים בזמן תשעה באב על חורבן בית המקדש. הגמרא מספרת שם על קמצא ובר קמצא. מי לא מכיר את הסיפור של קמצא ובר קמצא? שהוא, שני אנשים שהבן אדם שעשה את הסעודה והוא הזמין את האחד ובמקומו בא השני בטעות, ואז היה כל המשך הסיפור שגירש אותו מהסעודה והוא הלך להלשין לפני המלך, ואז הוא הגיע עם קורבן כדי להראות שבני ישראל מרדו במלך. מה היה המשך הסיפור? אז יש שם מאמר חז"ל שעל פניו דורש ביאור. אומרת שם הגמרא שאחרי שהחכמים דנו מה לעשות, האם לקבל את הקורבן או לא לקבל את הקורבן, היה מגדולי התנאים רבי זכריה, רבי זכריה בן אבקולס, שאמר שאנחנו לא הולכים לקבל את הקורבן, מאיזה הסברים שהוא הסביר, ואז רבי יוחנן אמר שהענווה של רבי זכריה בן אבקולס היא זאת שהחריבה את בית המקדש. תשמעו טוב. הענווה, לא הגאווה. הענווה של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את בית המקדש. וכאן נשאלת השאלה איך יכול להיות ענווה שמחריבה את בית המקדש? ענווה זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות. זה מהמידות הכי נפלאות שבן אדם צריך ללמוד. ופתאום באה ופה באים ואומרים שהענווה הזאת היא זאת שהחריבה את בית המקדש. וכאן מגיעה תורה מהבעל שם טוב, אומר כאלו דברים שיהודי צריך לדעת שכמו שיש ענווה טהורה, ענווה שבונה את בית המקדש, יש גם כן ענווה פסולה, ענווה שמחריבה את בית המקדש. הוא מסביר מה היא הענווה הפסולה שמחריבה את בית המקדש. אז מסביר שיהודי צריך לדעת שהתפילה שלו חשובה ביותר לפני הקדוש ברוך הוא. לימוד התורה שלו חשוב ביותר לפני הקדוש ברוך הוא. הוא

05:06 מביא פסוק בתהילים פרק ס"ח. אם תשכבון בין שפתיים, אומר על זה הבעל שם טוב שהפירוש של הפסוק הזה, מה הוא מרמז, מה הוא מסמל? זה מדבר על השכינה הקדושה, אומר השכינה הקדושה, מלך א-ל רם ונישא, שוכן ושוכב בין שפתי, שפתי האדם, בין השפתיים שלנו. כשאנחנו עם השפתיים שלנו יש לנו את האפשרות להגיד פסוק של תורה, פסוק של תפילה. אז הקדוש ברוך הוא, מלך א-ל רם ונישא, השכינה הקדושה עומד ושוכב ומצפה בשפתי האדם שהוא יוציא בשפתיו מילים של תורה ושל תפילה. וברגע שהוא אומר מילים של תורה ותפילה, אז הקדוש ברוך הוא כביכול מנשק את השפתיים שאמרו את המילים האלה, כי דברי התפילה והתורה של יהודי הם המזון. כך אומר הבעל שם טוב. הם המזון לכל העולמות העליונים והתחתונים, וכל המלאכים הקדושים בשמיים עומדים ומצפים כי מקבלים את החיות מדברי התפילה והתורה של יהודי. וכאשר בן אדם יש לו את הענווה של שקר, שפלות של שקר, והוא אומר לעצמו מי אני ומה אני? האם התפילה שלי יכולה לפעול משהו? האם הלימוד שלי יכול לעזור משהו? הרי ישנם צדיקים גדולים שהתפילה שלהם חשובה, אבל אני יודע את הערך שלי הנמוך. אני יודע שאני שום דבר. תפילה שלי לא שווה, הלימוד שלי לא שווה. מה הקדוש ברוך הוא צריך את זה? וזה מחריב את בית המקדש, אומר הבעל שם טוב. וענוותו של רבי זכריה, הענווה של שקר הזאת, הענווה הזאת שבן אדם חושב לעצמו שהתפילה והתורה שלו לא פועלת בעולמות העליונים והתחתונים ובשכינה הקדושה, היא זו שמחריבה את בית המקדש הרוחני. כלומר זה מה שגורם חס ושלום שלא יושפע קדושה בעולם, וזה גורם לחורבן הרוחני של הקדושה בעולם, בעולם

07:23 שלנו, וזה בעצם הגאווה הבריאה שאנחנו צריכים לעבוד עליה. יש גמרא מפורסמת, הגמרא במסכת מכות, בסוף מסכת מכות, שהגמרא אומרת שמשה רבינו נתן לנו, קיבלנו שש מאות שלוש עשרה מצוות. תרי"ג מצוות ניתנו לישראל. משה רבינו נתן לנו שש מאות ואחת עשרה. אנוכי ולא יהיה לך, שתי הדיברות הראשונות בעשרת הדיברות, קיבלנו ישר מפי הגבורה, מפי השכינה. ואז הגמרא ממשיכה ואומרת שבמשך הדורות עמדו גדולי הנביאים והצדיקים והעמידו את התורה על שלוש עשרה, על אחת עשרה, על שש. הגמרא מביאה כל מיני פסוקים. כלומר, חס ושלום, לא שהפחיתו מהתרי"ג מצוות. מצוות ישנן שש מאות שלוש עשרה מצוות. זה חס ושלום, לא גורעים ולא מוסיפים. בל תגרע ובל תוסיף. ישנן שש מאות שלוש עשרה מצוות מדאורייתא, שמאתיים ארבעים ושמונה מהן הן מצוות עשה, שלוש מאות שישים וחמש הן מצוות לא תעשה. אבל במשך הדורות גדולי ישראל, גדולי הצדיקים, כמו דוד המלך, ישעיהו הנביא, כמו שהגמרא מביאה, העמידו. כלומר, הם שמו את הבסיס, את היסודות, על דברים מסוימים שעליהם נעמדים כל התורה ומצוות, ולכן היו כל מיני מספרים שאמרו שזה הדברים העיקריים שברגע שיש לך את זה, אז זה ייתן לך כבר כוח, מרץ, חשק ואפשרות לקיים את כל השאר. ואז הגמרא מביאה שחבקוק, הגיע הנביא חבקוק והוא העמידן על אחת. בא חבקוק והעמידן על אחת. הוא אמר כל התרי"ג מצוות עומדים על בסיס, על יסוד אחד. מה הוא? "וצדיק באמונתו יחיה". פסוק בחבקוק. הצדיק באמונה שלו חי. עכשיו על המילים האלה ישנם המון פירושים. מה פירוש "וצדיק באמונתו יחיה"? יש את הפירוש הפשוט. האמונה. האמונה בקדוש ברוך הוא זה הבסיס שברגע שאנחנו מאמינים אז האמונה כבר תביא אותנו לכל שאר המצוות.

09:47 יש את הפירושים היותר עמוקים. "וצדיק באמונתו יחיה". יש את ההסבר של אדמו"ר הזקן בתניא שמלמד אותנו שהפירוש "צדיק באמונתו יחיה" זה האמונה באחדות השם, האמונה באחדות האמיתית של הקדוש ברוך הוא. לא רק האמונה במציאות השם, אלא האמונה שכל המציאות של הבריאה היא דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא. זה מה שנותן לבן אדם חיות בכל תרי"ג מצוות. ישנם עוד הסברים, אבל ישנו הסבר חסידי שמקובל מחסידים הראשונים דור אחר דור. צדיק באמונתו פירושו לא רק אמונה בקדוש ברוך הוא, אלא אמונה בעצמי, האמונה באדם עצמו, האמונה בכוחות שלנו. וכמו שאמרנו בשם הבעל שם טוב, האמונה שהתפילה שלנו חשובה לקדוש ברוך הוא, האמונה שהקדוש ברוך הוא מחכה ומצפה והוא צריך כביכול את עבודת השם שלנו. האמונה והידיעה שאני בכוחות שלי יכול לפעול שינוי בכל הבריאה ולעשות מהפכה בכל העולמות. האמונה הזאת היא הבסיס, באמונתו, להאמין בעצמנו ולהאמין ולדעת בכוחות הנפלאים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו. זה בעצם מה שנותן לנו את החיים, וזה נותן לבן אדם את היכולת לעשות באמת שינוי ממשי ואמיתי בעולם שלנו. היום אנחנו רואים הרבה את הדבר הזה. יש את הנושא שהעולם מדברים על זה בסגנון המודרני. קוראים לזה ביטחון עצמי, ביטחון עצמי ירוד וכולי. רגש נחיתות. אבל אם אנחנו ניקח את זה במבט האמיתי, במבט העמוק שתורת החסידות מגלה לנו ומסבירה לנו, זה להכיר בעומק האמיתי שלנו. כשאנחנו מדברים על גאווה בריאה, זה הגאון יעקב, מה שכתוב בתהילים: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה". את הגאון יעקב, את הגאווה היהודית הבריאה, שזה בעצם ההרגשה האמיתית, הגאווה שמגיעה ממקום הכי בריא והכי עמוק בנפש. הגאון יעקב זה שאני

12:14 יהודי, יש לי נשמה קדושה והנשמה שלי חלק אלוקה ממעל ממש, ושלכן בכוח הנשמה שלי אני יכול להפוך עולמות. אני יכול לעשות דברים נפלאים ביותר. הכוח הזה זה בעצם הגאווה הבריאה שאמורה להיות לכל אחד מאיתנו. ישנה תורה נוספת מהבעל שם טוב. תקשיבו טוב, הבעל שם טוב אומר, אנחנו מגיעים מחג השבועות, אומר הבעל שם טוב, כתוב שהקורבנות בבית המקדש, אז כל שאור וכל דבש לא, לא תקטירו ממנו אשה לה'. פסוק בפרשת ויקרא שבבית המקדש היה אסור להקריב כל שאור וכל דבש. כלומר, הקורבנות היו תמיד, כל הקורבנות היו מ-מ-ממצות, לא מחמץ. שאור וכל דבש, היה אסור להקריב מיני מתיקה, כמו שרש"י אומר, עניינים של מתיקות ודבש על המזבח. אבל קרבן ראשית תקריבו. כך כתוב בתורה בפרשת ויקרא. מה זה קרבן ראשית תקריבו? אז רש"י מסביר לנו שהכוונה בחג השבועות. בראשית. ראשית, כשאנחנו מביאים ביכורים לבית המקדש, הראשית של מתן תורה, אז קרבן ראשית בחג השבועות היה בקורבנות, שני ראשית, היה ראשית של ביכורים. ראשית ביכורי אדמתך תביא בית אלוקיך. בחג השבועות יהודים היו מביאים ביכורים לבית המקדש וזה נקרא בתורה בשם ראשית, ושמה היה דבש. אחד משבעת המינים, דבש תמרים. בכלל רש"י אומר שדבש זה לא רק דבש, זה כל הפירות המתוקים. אז ממילא גם שאר הפירות שהביאו משבעת המינים, וזה נחשב לקורבן. אז זאת אומרת שבחג השבועות היו מביאים דברים מתוקים. אותו דבר גם מגיע לחמץ. כולנו יודעים שהמנחה הראשונה שהביאו לבית המקדש מחיטים זה היה שתי הלחם. הגמרא אומרת שתי הלחם שהביאו בחג השבועות זה היה מתיר להביא קורבנות מהמנחה החדשה, מהקורבנות, מהחיטים החדשים, וזה היה חמץ דווקא. אז כל השנה לא תקטירו שאור. כל המנחות

14:49 היו מצות. המנחה היחידה שהייתה מגיעה מחמץ, כמובן, חוץ מקורבן תודה, שזה נושא בפני עצמו, שגם שם היה מעורב חמץ. אבל בעיקרון רוב הקורבנות, רוב המנחות היו דווקא ממצה. והקורבן ראשית, הקורבן הזה שמביאים בתור ראשית המנחות, זה היה דווקא חמץ. שואל הבעל שם טוב: מה באמת ההסבר לזה? אם הקדוש ברוך הוא לא אוהב שאור ולא אוהב דבש, אז למה אם ככה שאור ודבש פתאום קורבן ראשית תקריבו? אומר הבעל שם טוב דבר נפלא. ראשית הכוונה בראשית העבודה, כשבן אדם נמצא בראשית, בהתחלה, תקופה של התחלה. חג השבועות זה תקופה של התחלה. אנחנו מקבלים את התורה מחדש, מתחילים דף חדש. כשבן אדם נמצא בראשית, בהתחלה, בתקופה של התחדשות בעבודת השם, הוא מתחיל מחדש. אז שמה צריך להיות דווקא שאור ודווקא דבש. מה זה שאור? גאווה. כולנו יודעים שהשאור, מה שזה עושה לקמח, לבצק, תופח אותו, זה הופך להיות. זה הסמל. חמץ זה סמל הגאווה. מצה זה סמל ההתבטלות, הענווה, והחמץ זה סמל הגאווה. אז כשאתה מתחיל ללמוד תורה, יהודים עומדים מול הר סיני. כל שנה חג השבועות ועומדים מול עשרת הדיברות, מקבלים את התורה מחדש. אתה מתחיל תקופה חדשה בחיים. אתה צריך שיהיה לך את השאור, את החמץ הזה. נכון שבדרך כלל גאווה זה דבר שלילי, אבל אם בן אדם לא יפנים בהתחלת העבודה שלו, בהתחלת עבודת השם שלו, כשהוא מתחיל לעבוד את השם, הוא לא יפנים את הכוח העצום שיש לו, את הגאווה הבריאה שאמורה להיות לנו, להכיר בכוחות שלנו ולהכיר ביכולת שלנו לגרום נחת רוח לאבינו שבשמיים. לדעת שהקדוש ברוך הוא עומד ומצפה ומחכה והוא צמא לתורה ולמצוות שלנו. אז הבן אדם לא יתחיל את

17:05 העבודה שלו. אם בן אדם יחשוב מי אני ומה אני? אם בן אדם יהיה לו את הענווה בהתחלת העבודה, הוא לא, הוא לא, הוא לא ירהיב ולא יהיה לו את האומץ להתקרב לעבודת השם. הקדוש ברוך הוא כל כך גדול ואני כל כך קטן, וזה דרכו של יצר, דרכו של יצר הרע. אחת מה, מה, מהחוכמות של היצר הרע שלנו זה שהוא משכנע אותנו, אומר לנו: אתה כזה קטנצ'יק, אתה יודע מי אתה, אתה יודע שאתה כל כך שפל ונבזה וחדל אישים, ועדיין היצר הרע יודע לצייר לנו את כל החטאים שעשינו בעבר והוא משפיל אותנו עד עפר. והקדוש ברוך הוא כזה גדול. אתה חושב שהוא צריך את המצוות שלך? זה שווה משהו? הוא יקבל אותם? הוא יסתכל עליהם? ולפעמים אפילו נותן לנו מאמרי חז"ל שמשם יש לו כל מיני מקורות שהדברים הם ככה, וזה מה שהבעל שם טוב מלמד אותנו: אדרבה, טעות חמורה ביותר. קורבן ראשית צריך להיות דווקא שתי הלחם מחמץ. אותו דבר דווקא גם כן השאור, הנושא של השאור. כמו שאמרנו, סליחה, דבש, מתיקות, שזה מתוק. אה, געשמאק. העונג שבלימוד התורה, העונג שבתפילה. מה זאת אומרת עונג? להתפלל, לקיים מצווה צריך להיות כי כך השם רצה, מתוך התבטלות, לא מתוך עונג. אבל כאן אומר לנו הבעל שם טוב אותו דבר: וקורבן ראשית, בהתחלת העבודה, היהודי בפירוש צריך לחפש את החמץ, את הגאווה הבריאה שנותנת לו את האומץ לעמוד פנים אל פנים מול הבורא, מול הקדוש ברוך הוא, בתורה ובתפילה. צריך לחפש את התענוג, הגעשמאק, העונג שיש במילה של תורה, במילה של תפילה, וזה נותן לך כוח להיכנס לתוך עבודת השם. אחרי זה באמת צריך לעבוד

19:14 שבאמת בן אדם לא יעבוד את השם רק בגלל העונג שיש לו, לעבוד את השם לשם שמיים. לעבוד את השם מתוך התבטלות פנימית, ואז גם כן מגיע כן כל הנושא. אבל ביסוד, בהתחלה, ראשית, צריך להיות דווקא חמץ ודווקא שאור, ומצד שני הענווה. מהי ענווה נכונה? מתי הענווה הופכת להיות לענווה פסולה? כמו שאמרנו, בתורת החסידות מדובר המון על הנושא של הביטול, בפרט בתורת חסידות חב"ד. המילה ביטול היא מילה נרדפת לחסידות. כל המאמרים, המון מאמרי חסידות, מדברים על ביטול היש, ביטול המציאות. איך שבן אדם צריך לדעת שהעולם בטל במציאות, שאני בטל במציאות, שהכול בטל. מדברים על ביטול כל הזמן. עד כדי כך שהרבי היה מספר, שמעתי, זכר, אני זוכר, זכיתי לשמוע מהרבי בהתוועדויות כמה פעמים את הסיפור הזה. היה סיפור שהרבי חזר על זה הרבה, שהיה התוועדות ברוסיה בשנים שהיה סכנה להסתובב ברחובות בלילות, אבל החסידים מסרו את נפשם, והתוועדות זה משהו שמשנה את האדם. חסידות בלי התוועדות, איך יכולים לחיות בלי זה? אז חסידים היו עושים כל מיני דברים להתחבאות, העיקר לשבת ביחד, להתוועד מפעם לפעם, בפרט ברגעים, בחגים מיוחדים. אז היה פעם התוועדות ככה במסתור, ואז אחרי ההתוועדות, וכמובן אמרו לחיים והתוועדו ודיברו, והמשפיע בהתוועדות דיבר הרבה על הנושא של ביטול היש. אחרי ההתוועדות אחד מהחסידים חזר הביתה. היה כבר מאוחר בלילה, ואז השוטר עוצר אותו באמצע, צועק ברוסית: "מי כאן הולך?" הוא זוכר משהו כמו "קטו אידיוט", מי הולך? והחסיד, שהוא היה כל כולו שקוע במילים שהוא שמע בהתוועדות וחדור בהם, והוא היה מונח בהם וחי בהם, אז הוא צעק חזרה לשוטר: "ביטול אידיוט". כלומר, הביטול הולך. זה מה שהוא ענה. אז השוטר זה שמע

21:31 מישהו כזה מדבר שטויות והוא גרר, מישהו אמר לו שילך הביתה כאילו זה, זה נתן לו, נתן לו. על כל פנים, מה הסיפור? אני זוכר שהרבי סיפר את הסיפור הזה והסביר לעומק מה כאן ה-, מה כאן העומק של הסיפור. דבר ראשון רואים עד כמה החסידים היו חדורים בנושא של ההתבטלות. על זה התוועדו ואת זה חיו ובזה מונחים, וכזה הוא דיבר. אבל יש פה משהו יותר עמוק. הוא אמר: ביטול מהלך. למרות שזה לכאורה חסיד אחרי התוועדות, אפשר ל-- אבל מעניין שהרבי דייק במילים האלה והוא ראה בזה מסר עצום ביותר. ביטול מהלך. העולם רגיל, אנשים רגילים לפרש ביטול כמו סמרטוט. ביטול, שפלות. מי אני? כלום. אני בטל. אני אין, אפס. אז ה-ה-הנושא של הביטול, ההתבטלות שאנחנו לפעמים מפרשים אותה בצורה מוטעית ולא נכונה, זה התבטלות, זה שאני שום דבר. אני אין ואפס, אבל האין ואפס הזה גורם לבן אדם להרגיש פחות, חלישות, במצב פסיבי. אז כאן באים ואומרים להיפך. ביטול הולך. הביטול האמיתי שתורת החסידות מלמד אותנו זה לא התבטלות פסיבית של חוסר מעש. מי אני? כלום, אפס. ואז אני נזרק ואני אומר אני, אני, אני סמרטוט. אלא להיפך. ההתבטלות הזאת גורמת לאדם להיות מהלך. זה התבטלות שמרוממת את האדם, נותנת לו כוח. יש מכתב נפלא של אדמו"ר הריי"צ, מסביר באריכות מהו הטעות בתרגום של המילה ביטול. כשהעולם מתרגם ביטול, אז התרגום המאוד שטחי ורדוד של הביטול, התבטלות, כאילו התבטלות שהוא כלום, שהוא אין, שהוא אפס. אומר אדמו"ר הריי"צ, שם הוא מדבר ביידיש, איך מתרגמים ביידיש המילה ביטול. אז הוא אומר ביטול זה לא כמו שמתרגמים ביידיש הנושא של ביטול, שזה סוג של פארלוירנקייט. כאילו בן אדם מאבד את עצמו,

24:09 חסר. אני שום דבר, אני כלום. אלא ביטול, אומר, התרגום הנכון של המילה ביטול זה איבערגעגעבנקייט, התמסרות. הביטול שתורת החסידות מדברת עליה כל כך הרבה פירושו לא ער איז אַ גאָרנישט, זה לא שאני כלום, אלא זה פירושו אני מסור. אני מסור למשהו יותר נעלה. ברגע שמדבר על התמסרות, התמסרות זה כוח. התמסרות זה מרומם, זה נותן לך כוח עצום. ההתמסרות למשהו עליון יותר. אז זה כבר לא אני המוגבל, המצומצם, אלא מדובר פה על כוח אלוקי. אז אדרבה, ההתבטלות הזאת נותנת לבן אדם כוחות נפלאים ביותר להתגבר על היצר, להתגבר על כל המניעות והעיכובים, על כל הדברים שמפריעים לנו בעבודת השם. להיות חזקים ב-ב-בדרך ולדעת איפה אני הולך ולא להתרגש. ביטול מהלך זה הביטול הבריא שתורת החסידות מלמדת אותנו. בהשגחה פרטית אנחנו מדברים על זה עכשיו, בדיוק עכשיו, בתקופה שאנחנו לומדים בפרשיות שלנו, פרשת השבוע, על סיפור המרגלים. שם אנחנו יכולים לראות סמל מה זה ענווה פסולה, ענווה הרסנית, ומה זה גאווה בריאה. המרגלים מול כלב. המרגלים חוזרים מארץ ישראל והם מפילים אימה, בוכים, אומרים שאנחנו לא נוכל, לא נוכל לעלות, לא נוכל לכבוש, אין לנו את הכוחות, אפס, כי עז העם וכולי וכולי. ואז הם מספרים מה בדיוק הסיפור. הם מספרים: הסתובבנו בארץ ישראל, ראינו שמה את בני הענקים, ראינו שמה את הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. כולם מכירים את המאמר חז"ל הזה, ונהי בעינינו כחגבים, את הפסוק, אבל את ההסבר על זה. ההסבר נמצא בתוך המילים של הפסוק: ונהי בעינינו כחגבים. הכל התחיל בהסתכלות על עצמנו. אנחנו היינו בעינינו כחגבים ואז וכן היינו בעיניהם. זה מה שגרם שהם הסתכלו עלינו כמו חגבים גם כן. זאת אומרת,

26:58 הכל מתחיל מהשפלות של שקר של עצמנו. ברגע שהמרגלים איבדו את האמונה בעצמם, איבדו את האמונה ביכולת שלהם, חשבו מי אנחנו כלפי הענקים האלה? כמו שהמדרש אומר, מי ביקש מכם לחשוב ככה? מי אמר לכם שכך יסתכלו עליכם? כתוב במדרש, אולי הם חשבו עליכם להפך, שאתם ענקים. אבל ברגע שנהי בעינינו כחגבים, אז פתאום, כמו שרש"י אומר, שמענו אותם אומרים נמלים מסתובבים פה בשדה. זה התחיל אבל מזה שאנחנו חשבנו ככה. ברגע שבן אדם משפיל את עצמו בשפלות של שקר, אז העולם מתחיל לזלזל בך. העולם מתחיל להסתכל עליך כמו כלום. אבל ברגע שאנחנו יודעים את הכוחות האמיתיים שלנו, אז גם העולם מפחד מאיתנו. זה מסר עצום שכל כך חשוב לנו בימינו אלה. הרב ר' לוי יצחק מברדיצ'ב אומר פה על פרשת השבוע דבר נפלא. הוא אומר, ונהי, הוא אומר על הפסוקים האלה, הוא אומר שחטא המרגלים בשונה מחטא העגל. מה ההבדל? אומר, חטא העגל זה היה חס-- חוסר אמונה בקדוש ברוך הוא. חטא העגל זה היה חטא של עבודה זרה. חטא המרגלים זה היה חוסר אמונה בעצמנו, בכוח של יהודי. זה ההבדל בין שתי החטאים, חטא המרגלים וחטא העגל. בחטא העגל, היהודים הייתה להם בעיה באמונה בהשם. אלה אלוקיך ישראל וכולי, כמו שהתורה מספרת לנו. בחטא המרגלים הם לא האמינו בכוח שלהם, הם חשבו מי אנחנו, מה אנחנו יכולים לפעול, איך אנחנו נוכל לכבוש את הארץ, ונהי בעינינו כחגבים. בפרט בכוח הרוחני, של הפירוש הרוחני בעניין שהכוונה בכיבוש הארץ ברוחניות. לדעת ל-ל-ל-לברר או לזכך את העולם, לעשות מארץ כנען ארץ הקודש. הם לא האמינו בכוחות שלהם לעשות את זה, ונהי בעינינו כחגבים. אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב משהו נפלא.

29:22 גם כן. רש"י אומר שמענו אותם אומרים נמלים מסתובבים פה בשדה. למה נמלים? כי על הנמלה-- על הנמלה כתוב "לך אל נמלה עצל", שצריכים ללמוד מהנמלה כשהיא עובדת. אבל שמה בהמשך הפסוק "לך אל נמלה עצל" כתוב שהיא עובדת בלי קצין, בלי שוטר. איך אומר שלמה המלך במשלי פרק ו'? אומר, אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, זה מה שהם אמרו. הם אמרו אנחנו רואים פה נמלים, רואים פה אנשים שאיבדו את ה-- הם אנשים שעובדים, הולכים, באים, אבל הם כבר לא מאמינים בכוח שיש להם בלי קצין, בלי שוטר. איבדו את ההתמסרות, איבדו את הקשר לקדוש ברוך הוא. הם לא מאמינים בכוחות הנפלאים שיש להם בלי קצין, בלי שוטר. אז רק הם רצים, עובדים כל היום, אבל חסר להם את המשמעת הבריאה שיהודי צריך שיהיה לו. אז זה בעצם, וזה מסביר לנו למה רש"י אומר נמלים? הרי בפסוק כתוב חגבים. אז זה מה שרבי לוי יצחק מסביר לנו. נחזור לענייננו. זה הנושא של האמונה, הענווה החולנית ההרסנית, המחריבה, וזה היה חטא המרגלים. מצד שני עומד כלב בן יפונה והוא נעמד מול כל העם. ויהס כלב את העם אל משה. ומה כלב אומר? כלב אומר את המילים הנפלאות: אם חפץ בנו השם. הקדוש ברוך הוא חפץ. הקדוש ברוך הוא יש לו רצון ולא סתם רצון, אלא רצון של עונג. כי חפץ זה לא סתם רצון, זה רצון פנימי, רצון שיש בעונג. אם חפץ בנו השם והביאנו אל הארץ, ארץ זבת חלב ודבש. טובה הארץ מאוד, מאוד. מה הוא אומר? הוא אומר אדרבה, הקדוש ברוך הוא מצפה, מחכה, חפץ כי תהיו לי אתם ארץ חפץ. כמו שהבעל שם טוב מסביר כל יהודי

31:50 הוא ארץ חפץ שהקדוש ברוך הוא חפץ בו ומלא אוצרות נפלאים. ובגלל שחפץ בנו השם אז יש לנו כוחות נפלאים ביותר ואנחנו יכולים עם הכוחות שלנו לכבוש את ארץ ישראל, לעשות מארץ הכנען ארץ הקודש, להכניס את הקדושה בארץ ישראל, אותה למקום של קדושה. זה בעצם התפקיד שלנו. אם חפץ בנו השם. אבל הוא לא אומר חפץ בנו השם, הוא אומר אם חפץ בנו השם. כלומר, זה תלוי בנו. אנחנו צריכים לגלות את הכוחות האלה בתוך עצמנו וזה המסר שאנחנו צריכים לקחת לעצמנו בימים האלה, במיוחד בדור שלנו, בתקופה שלנו, שאנחנו נמצאים בדיוק כמו שהיה בתקופה ההיא שבני ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל, כמו שהפרשה מספרת לנו. ואז בכוח, הכוח הנפלא של כלב שהוא גילה את הגאווה הבריאה. אם חפץ בנו השם ודווקא החפץ הזה, זה מה שנותן לו את הכוח של טובה הארץ מאוד, מאוד. אם אנחנו נסתכל על עצמנו במקום הנכון הזה, בהסתכלות הנכונה הזאת, אז גם בדור שלנו, בתקופה שלנו, שאנחנו נמצאים עכשיו ברגעים כל כך, כל כך גורליים במצב בארץ ישראל, לעורר את הכוח, האמונה כמו שכלב בן יפונה לימד אותנו. האמונה בעצמנו, האמונה בכוח של יהודי שיש לו את היכולת לעמוד מול כל אומות העולם ולא להתרגש מהם ולהיות חזק ולעשות את הארץ הקודש. לגלות את הקדושה בארץ ישראל ולהפוך את כל העולם לארץ ישראל, כמו שהצמח צדק לימד אותנו. לעשות מכל מקום איפה שאנחנו נמצאים, להחדיר שמה את הקדושה. זה בעצם המסר שאנחנו צריכים לקחת בתקופה הזאת בחיים. לעורר את הגאווה הנכונה ואת הענווה הנכונה. לדעת את הכוחות שלנו, ההתמסרות הנכונה, הכוחות הנפלאים שיש לנו, להשתמש איתם ועם זה אנחנו נצא לעולם ולעשות

34:05 את ה-העבודה האחרונה שנשאר לנו ברגעים האחרונים האלה המכריעים של סוף זמן הגלות, להאיר את העולם, להכין את העולם ולדעת את הכוחות הנפלאים שלנו, כמו שהרבי דיבר איתנו כל כך הרבה בזמן, בפרט בשנים האחרונות, על הכוח שיש היום לכל יהודי על ידי מעשה אחד, דיבור אחד ומחשבה אחת להביא לעולם ישועה והצלה, כמו שהרמב"ם אומר. לעשות את המשקל, להכריע את הכף של העולם לכף זכות ולהביא ישועה והצלה של הגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו.