כמו בפעם הראשונה - 5 שלבי ההכנה למתן תורה לאור החסידות

00:00 איך אנחנו מתכוננים לימי מתן תורה? דבר מעניין אנחנו מוצאים, שחג השבועות יש לו הרי כמה וכמה שמות, כידוע, אבל אחד מהדברים המרכזיים זה שזה זמן מתן תורתנו. אבל מעניין, בסידור, בתפילה, קוראים לזה זמן מתן תורתנו, ימי מתן תורה. מצד שני, אז יש גם את הביטוי ימי קבלת התורה. לדוגמה, בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, כשהוא מביא בסימן תצ"ד את ההלכות של חג השבועות, אז הוא משתמש עם הביטוי ימי קבלת התורה. לכאורה, מה ההבדל אם אנחנו אומרים מתן תורה או קבלת התורה? אז יש על זה סיפור מעניין שקרה בזמנו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך. הסיפור הוא שהגיעו החסידים לחג השבועות. זה היה אחד מהחגים המרכזיים שהיו מגיעים מאות ואלפי חסידים כדי להיות יחד עם הרבי בקבלת התורה, והתוועדו בימים שלפני חג השבועות. ובדיוק השאלה הזו צצה ועלתה בהתוועדות שלהם, והשאלה הייתה בסגנון אחר. מכיוון שחג השבועות זה זמן מתן תורה, הקדוש ברוך הוא נותן לנו את התורה. אז למה צריך להיות את ההכנות של קבלת התורה? כלומר, כאן אנחנו מתחילים להבין שיש פה שני דברים. כשאנחנו אומרים את הביטוי מתן תורה, מתנה. בדרך כלל מתנה זה דבר שמקבלים גם אם אתה לא עשית משהו מיוחד לזה. להפך, מתנה, אם זה משהו שבן אדם קונה, מקבל את זה בגלל שהוא באמת מגיע לו, אז זה משהו אחר לגמרי. נתינת התורה זה עניין של מתנה, ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה. אומרים תמיד בברכת התורה, כי בעצם התורה היא דבר כל כך נפלא שאי אפשר, ושום דבר לא יכול להיות שהבן אדם בעצם יהיה ראוי מצד עצמו לקבל את זה. כמו שהגמרא אומרת

02:28 במסכת שבת, בסוגיה של מתן תורה, הגמרא המפורסמת: חמדה גנוזה שנמצאת בבית גנזי השבת, סליחה, התורה, שזה הדבר הכי נפלא והכי נעלה, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את זה בדרך מתנה. אז מה העניין של קבלת התורה? אז השאלה הזאת נשאלה בהתוועדות, והעבירו את זה על ידי אדמו"ר האמצעי לאביו, לאדמו"ר הזקן, והוא הסביר להם שנכון שמתן תורה זה מתנה מלמעלה, אבל צריך להיות שהאדם יהיה כלי. כלומר, האדם צריך להכין את עצמו כדי להיות כלי לקבל את המתנה הנפלאה הזאת. להיות כלי פירושו שהבן אדם באמת צריך לזכך את עצמו, להכין את עצמו כדי שכשיקבל את המתנה הנפלאה הזאת, אז המתנה הזאת תהיה לה איפה לשכון, איפה להתגלות, שהבן אדם יוכל בעצם ל-ל-להרגיש חלק, לקבל את התורה. הדוגמה של להיות כלי, אם אנחנו נשתמש עם ביטוי מהעולם הגשמי שלנו, אז זה כמו שנגיד למשל, לדוגמה, בן אדם מכין איזשהו משקה מאוד מיוחד או מאכל מאוד מיוחד, ואחרי זה צריך לשים את זה בתוך איזשהו מקום, לשמור על זה. אתה עשית יין, אתה שם את זה בבקבוק, הכנת אוכל, שם את זה באיזשהו כלי. אז הכלי, אם הוא מאוד מלוכלך, אז כל מה שעשית, כל מה שהשקעת הולך לטמיון. אז להכין את הכלי פירושו שהמקום איפה שאתה מאחסן את המאכל או את המשקה המתוק והמיוחד, שזה יהיה במקום שמור, מקום טוב, במקום שיחזיק מעמד. אז בזה בעצם, באופן כללי, הנקודה של קבלת התורה. איך אנחנו נעשים כלים ראויים שהמתנה הנפלאה והגדולה שבחג השבועות הקדוש ברוך הוא נותן לנו, וכל שנה ושנה זה מתן תורה מחדש. זה התחדשות בכל הנושא של נתינת התורה, אז לכן צריך להיות גם כן הכנה

04:56 מיוחדת להיות כלי לעניין של מתן תורה. עכשיו, ההכנה למתן תורה, שעל זה אנחנו הולכים לדבר היום, להסביר מה זה הנושא, איך אנחנו מתכוננים לקבלת התורה. אנחנו נשתמש עם מה שהתורה עצמה אומרת לנו, ומשם אנחנו נלמד איך מתכוננים לקבלת התורה. הרי חג השבועות זה היה בשישי בסיוון או בשביעי בסיוון, המחלוקת חכמים ורבי יוסי בגמרא במסכת שבת בסוגיה של מתן תורה. אבל עד אז היו כמה הכנות. ההכנות העיקריות למתן תורה, נוסף לכללות הנושא של ספירת העומר, אז ההכנות העיקריות התחילו בראש חודש סיוון. אז אם אנחנו נסתכל מה כתוב בתורה ומה חכמינו מסבירים לנו בגמרא במסכת שבת דף פ"ז, מה היה הסדר של ההכנות לקבלת התורה, משם אנחנו נוכל לקחת לקחים והוראות. מה בדיוק צריך להיות העבודה של יהודי במשך הימים האלה, מראש חודש סיוון עד יום מתן תורה. איך יהודי מתכונן יום אחרי יום לקבל את התורה, להיות כלי ראוי לאור התורה? קודם כול, באופן כללי, הדבר הכי מובן זה מכיוון שמדברים על יום מתן תורה, אז ההכנה הכי גדולה זה בעצם העניין, לימוד התורה. ברור שבן אדם מתכונן למשהו, אז ההכנה צריכה להיות בדומה למה שהוא רוצה לקבל. אם אני מתכונן לקבלת התורה, אז בוודאי שההכנה צריכה להיות בלימוד התורה. אז זה דבר ברור ומובן מאליו שהימים האלה הם ימים של לימוד התורה. ואכן כתוב בספרים של גדולי ישראל, מובא עוד מגדולי הראשונים וגדולי האחרונים, גדולי ישראל כתבו שבמשך הימים האלה, ימי הכנה למתן תורה, הם ימים מסוגלים, ימים קדושים ללמוד תורה, ולא רק ללמוד תורה, להשיג השגות התורה, חידושי תורה ועד לסודות התורה. כך מובא בכמה ספרים בשם גדולי ישראל. וכאן אבל אנחנו נדבר על

07:18 ההכנות היותר פרטיות שאנחנו מוצאים בתורה בקשר להכנה למתן תורה, ולפי זה אנחנו נבין דבר מאוד מעניין. אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו, כשהוא מלמד אותנו את ההלכות של שבועות, אז בהתחלה הוא כותב גם כן על ההלכות למה לא אומרים תחנון במשך הימים הראשונים של חודש סיוון. והוא כותב למה לא אומרים תחנון כל השבוע הראשון של חודש סיוון, הוא מביא את הפרטים. כי ביום הראשון, ראש חודש סיוון, בני ישראל הגיעו להר סיני, ואז ביום השני משה אמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". זה היום השני בסיוון. והיום השלישי הוא אמר להם מצוות הגבלה, הגבל את ההר וקידשתו. והיום הרביעי הוא אמר להם מצוות פרישה, לפרוש מאישה ולכבס שמלותם. ימי פרישה. ואז הגיע יום ערב שבועות, שאז כפי שהגמרא מספרת, אז היה היום שבני ישראל אמרו נעשה ונשמע, ורק אחרי זה הגיע היום המיוחד, היום הגדול של יום נתינת התורה, וירד השם על הר סיני. אז זה דבר מעניין, מה הסיבה שאדמו"ר הזקן מפרט לנו את כל הסיפור של מה קרה כל יום ויום? הרי הוא היה יכול להגיד באופן כללי ובקיצור, כמו שכתוב בפוסקים אחרים, לא אומרים תחנון בימים הראשונים כי זה ימי הכנה למתן תורה. זהו. זה שהוא מפרט גם את הפרטים בא ללמד אותנו את הנקודה הזאת, שכשמגיע כל שנה ושנה ואנחנו רוצים לקבל את התורה מחדש. חג השבועות זה יום שבו הקדוש ברוך הוא נותן לנו כל שנה ושנה אור חדש, תורה מחדש, עם חיות חדשה, עם-עם-עם התגלות חדשה. אז צריך גם כן שההכנה תהיה בהתאם. אז אנחנו צריכים ללמוד מהסיפור של נתינת התורה בפעם הראשונה, לדעת איך יהודי היום מתכונן

09:29 לקבל את התורה. אז אנחנו נדבר על נקודות ההכנות יום אחרי יום ואיך זה מתבטא בעבודת השם שלנו ביום יום. אז ביום הראשון היה היום שבני ישראל הגיעו למדבר סיני. מה קרה ביום הראשון? ראש חודש סיוון אומרת התורה "ויחן שם ישראל נגד ההר". ויחן לשון יחיד, אומר רש"י, מביא את זה מהגמרא, מהמדרש סליחה. ויחן לשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד. אמר הקדוש ברוך הוא, כתוב במדרש, שכל החניות היו במחלוקת ובתרעומת. החניות של עם ישראל במדבר במשך כל ארבעים ושתיים החניות, תמיד היה סיפורים, היה פוליטיקה, היה עניינים של מחלוקת ותרעומת. אבל ביום הזה שהגיעו להר סיני אז בני ישראל היו כאיש אחד בלב אחד, שנאו את המחלוקת, אהבו את השלום. אמר הקדוש ברוך הוא, הרי השעה שאני הולך לתת את התורה. מכיוון שבני ישראל עמדו במצב של איש אחד בלב אחד, אז זה ההכנה הכי גדולה. הקדוש ברוך הוא עכשיו נתן לנו את-- הולך לתת לנו את התורה. אז זה היסוד הראשון. יהודי צריך לדעת שההקדמה הראשונה לקבלת התורה זה הנושא של כאיש אחד בלב אחד. מה הקשר באמת? למה? למה צריך להיות העניין של כאיש אחד בלב אחד לפני קבלה? מה הקשר? נכון שזה דבר מאוד חשוב, אהבת ישראל, אבל למה זה ההכנה הראשונה לקבלת התורה, כאיש אחד בלב אחד? יש על זה כמה הסברים, אבל אחד הנקודות זה מה שאנחנו אומרים בתפילה: ברכנו אבינו כולנו כאחד. הקדוש ברוך הוא רוצה לברך את עם ישראל. הברכה של הקדוש ברוך הוא יכולה להתגלות בעם היהודי כולנו כאחד. הנושא של האחדות, הנושא של השלום, אהבת ישראל ואחדות ישראל, זה הכלי הראשון שבו, הראשון והיחיד בעצם, שבו

11:46 שורה ברכת השם. וכמו שהמשנה אומרת לנו במשנה האחרונה של כל שישה סדרי משנה: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום. כדי שיוכל להיות כלי מחזיק ברכה לישראל צריך להיות שלום. האחדות הוא כלי לברכה. כשיש חוסר אחדות בעם ישראל אז זה כמו כלי פגום, שם לא יכולה להיכנס ברכה. כשיש אחדות בעם ישראל אז זה כלי, אז יכול להיות השראת השכינה. אין הקדוש ברוך הוא שורה אלא במקום אחד. הקדוש ברוך הוא, הוא אחד ושמו אחד, והאחדות שלו יכולה להתגלות במקום של אחד. אז ולכן צריך להיות עם אחד כאיש אחד בלב אחד כדי שיוכל להיות, נוכל לקבל את התורה אחת מהקדוש ברוך הוא שהוא ושמו אחד. אז זה בעצם נקודה ראשונה, וזה מסביר לנו גם כן דבר מאוד מעניין שהגמרא במסכת שבת אומרת שכשהגיעו ביום ראש חודש סיוון משה רבנו לא אמר להם כלום. למה? בגלל שהם היו בחולשא דאורחא. בני ישראל, הקדוש ברוך הוא לא אמר להם שום דבר כי הם היו חלשים. וכאן נשאלת השאלה: מה זאת אומרת? הרי בני ישראל משתוקקים ומצפים לרגע של מתן תורה. הרי המדרש אומר לנו שכל הנושא של ספירת העומר זה שבני ישראל סופרים את הימים, פתאום מגיעים, אין להם כוח, חלשים, עייפים. חוץ מזה, ממה הם היו עייפים? הרי הם הלכו עם ענני הכבוד. הרי הדרך הייתה בצורה שכמו שכתוב במדרשים, שהייתה דרך באופן שהם לא, לא, לא, לא, לא, לא היה שום יגיעה. אז איפה פה החולשא דאורחא? מה זה כאן החלישות שהיה לעם ישראל כשהם הגיעו למדבר בראש חודש סיוון במדבר סיני? אלא כאן הביאור היותר עמוק, אומר לנו הרבי, מסביר בצורה נפלאה

13:43 שכאן לא מדובר על חולשא דאורחא, על חלישות גופנית מהיגיעה, מהטורח, הדרך. לא היה לא טורח, לא יגיעה, לא גופנית, וזה לא היה בעיה בכלל. אלא הכוונה פה החלישות בדרך הרוחנית, הדרך שכל אחד מחפש להיפגש עם השני. יש דרך. הרי בטבע, באופי, הרי כל בן אדם יש לו את האופן איך שהוא חושב, את האופי שלו, את צורת החשיבה שלו. אין דעותיהם שוות, כמו שחכמינו אומרים לנו. כמו שהפרצופים לא שווים, גם הדעות לא שוות. אז אם ככה, אז כל אחד יש לו את הצורה שלו איך שהוא חושב, איך שהוא מתבונן. אז איך אנחנו יכולים להתחבר? באופן טבעי זה בלתי אפשרי שלא יהיה. לא מדברים פה על מחלוקת שמגיעה ממקום של מריבות ופוליטיקה, חס וחלילה, אלא עצם המציאות שכל בן אדם יש לו את הדעה שלו. והרי אנחנו עם חכם ונבון. שני יהודים זה שלוש דעות, זה הטבע. יהודי אומר, השני אומר הפוך. ההוא אומר לו שלום עליכם, הוא אומר לו עליכם השלום. זה האופי של היהודי. אז זה שיהודים יש להם דעות שונות זה לא בעיה, זה מציאות, וזה גם לא מציאות לא מבורכת, אדרבה, זה ככה צריך להיות עם חכם ונבון. יהודי צריך לחשוב, צריך להיות לו חשיבה עצמית. כאן אבל, בתור הכנה לקבלת התורה, צריך להיות משהו מיוחד. פתאום העם כל כולו, על כל גווניו, על כל שבטיו, על כל, על כל הסוגים השונים שלו, נהיה כאיש אחד בלב אחד. אז זה חולשא דאורחא. למצוא את הדרך, הדרך כדי להגיע לשני, להתאחד עם השני למרות כל ההבדלים שיש בינינו, שנוכל להיות מציאות אחת ויחידה, זה משהו שלוקח הרבה כוחות נפשיים, הרבה כוחות אמוציונליים, שלכן זה

15:34 מה שנחשב ל-- זה העבודה הראשונה ביום הראשון, וזה גוף הסיבה למה משה רבנו לא אומר להם כלום. שעכשיו זה לא זמן של אמירה, זה זמן של התבטלות, לבטל את עצמנו אחד לשני, שנוכל כולנו להתאחד, להיות איש אחד בלב אחד, וזו היא ההכנה הראשונה למתן תורה. ואז מגיע היום השני, ב' סיוון, מגיע היום השני בסיוון. משה רבנו אוסף את עם ישראל ואומר להם את המילים המיוחדות. יום המיוחס, כפי שזה נקרא בהרבה ספרים. יום שני בסיוון זה יום המיוחס, זה היום שבו קיבלנו את הייחוס שלנו. ומשה רבנו אומר לנו את המילים הנפלאות. מה בדיוק הייחוס? מה בדיוק ההגדרה שלנו? מה? מה מייחד? מה מייחד את העם היהודי? ״ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש״. בין כל הדברים שנאמרו שמה, אבל לפחות נעצור על המילים העיקריות, שזה הנקודה הפנימית של יום שני בסיוון. ההכנה השנייה למתן תורה זה שיהודי צריך להכיר את הזהות שלו. יהודי צריך לדעת את הייחודיות שלו. אם לפני שאתה מתחיל לעשות משהו, אתה צריך לדעת מי אני. בן אדם צריך לדעת את הכוחות המיוחדים שיש לו, את הזהות המיוחדת שלו, כדי לדעת מה אני עושה. אם אני סמרטוט אני לא יכול לעשות שום דבר. אם אני כלום, מי אני? מה אני? מה אני? אז אני לא שווה. אם אני לא שווה, אני לא יכול לעשות שום דבר. לפני שבן אדם מתחיל לעבוד על עצמו, הוא חייב לדעת שיש לו כוחות נפלאים וכוחות מיוחדים. יש לו זהות מיוחדת, יש לו תפקיד מיוחד. הוא צריך לדעת להגדיר בדיוק מהו התפקיד שלו. וזה משה רבנו אומר לעם ישראל: ״ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש״, שאם אנחנו

17:34 נדייק פה, יש פה שלושה נקודות. דבר ראשון, ״ואתם תהיו לי״, עם ישראל. אנחנו עם של הקדוש ברוך הוא. לפני פרטים, דבר ראשון, יהודי צריך לדעת: ״אתם תהיו לי״. הדבר הנפלא שהקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל, משה רבנו ביום שני בסיוון אומר לעם היהודי: תזכרו, דבר ראשון, ״אתם תהיו לי״. יהודי שייך לקדוש ברוך הוא. הוא מסור לקדוש ברוך הוא. הוא שייך אליו. א', ב', ממלכת כוהנים וגוי קדוש. מהו ממלכת כוהנים? התפקיד של הכהן, התפקיד של הכהן זה שהוא כמו הכהן בבית המקדש. הוא בן אדם שצריך להיות פרוש, מובדל. כהן. הנושא של כהן מדגיש את הנושא של הפרישות מחיי העולם הזה. הרי ידוע, הכהנים והלוויים, שבט לוי, היו מובדלים מדרכי העולם. לא היה להם, מה, לא היה להם חלק בארץ ישראל. הם היו צריכים להיות לגמרי מובדלים לעבודת השם. היו מקבלים את התרומות והמעשרות מכל עם ישראל. כידוע, זה היה התפקיד של הכהנים. אם אנחנו מתרגמים את זה, זה להגיע לכל עם ישראל. ״ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים״. כלומר, הקדוש ברוך הוא אומר: יהודי צריך להיות מבחינת כהן ביחס לכל אומות העולם, ביחס לכל העולם בכללותו. הוא כהן, הוא פרוש, הוא מובדל. העולם הזה, הגשמי והחומרי, זה לא המקום שלו. יש לו תפקיד, יש לו תפקיד. הוא צריך להביא את האור האלוקי בעולם. הוא צריך להיות יהודי של תורה ומצוות. אז בעצם הוא צריך להיות כהן שמובדל לגמרי, כמו שהכהן כל כולו בבית המקדש. יהודי גם כשהוא חי בעולם, הוא בעצם מובדל מהעולם לגמרי. הוא חי בבית המקדש, הבית המקדש הרוחני. מצד השני אבל, גוי קדוש. כאן יש דבר נפלא. מה ההבדל בין ממלכת כוהנים לגוי קדוש?

19:55 כוהנים, אמרנו, פרושים, מובדלים. גוי קדוש זה פירוש. זה כבר הפוך לגמרי. הוא צריך להיות בתוך העולם ולהביא את הקדושה בתוך המציאות של העולם, שזה הדיוק: גוי קדוש. גוי זה עם. אבל איזה עם? קדוש. כלומר, הבן אדם לא מובדל ופרוש והוא חי באיזשהו אי בודד. יהודי לא אמור להיות מנותק מהעולם. יהודי צריך להיות מרומם מעל החומריות, מעל הטבע, הוא מחובר למשהו הרבה יותר נעלה, אבל ביחד עם זה יהודי אמור לחיות בתוך המציאות. יהודי דווקא, אנחנו רואים, התורה כולה אומרת לנו לא שיהודי צריך להיות פרוש מהמציאות של העולם לגמרי, להפך. יהודי צריך לחיות חיי עולם, לאכול, לשתות, להתעסק בעסקים, להתחתן, להקים משפחה, ובתוך כל הדברים הגשמיים האלה להכניס בזה קודש. גוי קדוש חי, מכניס, להחדיר את הקדושה בתוך החולין, בתוך חיי היומיום, וזה בעצם הנקודות העיקריות שעל זה יהודי צריך לעבוד על עצמו הכנה למתן תורה, להכיר מי אנחנו ומה התפקיד שלנו. ואז מגיע היום השלישי. ביום השלישי זה ימי הגבלה ויום הרביעי זה ימי פרישה. אז מאוד מעניין. אני זכיתי לשמוע את ההסבר הזה מהרבי בשעתו. זכיתי להיות אצל הרבי כמה שנים בחג השבועות וימי הכנה למתן תורה, וזכינו שהרבי הסביר לנו כל יום ויום מהי העבודה, מהי התפקיד ואיך אנחנו מתכוננים לקבלת התורה. אז בואו נדבר על ימי פרישה וימי הגבלה. ביום השלישי בסיוון אז נאמר: הגבל את ההר וקידשתו. הקדוש ברוך הוא בא ואומר למשה רבנו שיגיד לבני ישראל לשים גבולות, לשים מחסום מסביב להר סיני, שאסור לעלות להר. השמרו לכם לא לעלות להר, לנגוע בקצהו, ומזהיר אותם אזהרות חמורות ביותר שלא ירצו לעלות בהר. מה קרה שמה בדיוק? מי רוצה

22:20 לעלות בהר? מה הסיפור שמה? רק הגבל את ההר. ציווי מיוחד, איזה שלושת ימי הגבלה, ואחר כך, יום אחרי זה ברביעי בסיוון ימי פרישה. כן, לפרוש מהאישה, לכבס את הבגדים. ימי הגבלה, ימי פרישה. מה בדיוק העבודה? מה זה מבטא ואיך אנחנו מתרגמים את זה? אז הרבי הסביר, זה בדיוק הסבר תוצאה ממה שדיברנו ביום השני. כשיהודים ביום השני של סיוון קיבלו את הזהות שלהם וקיבלו את הייחוס שלהם, את התפקיד שלהם, אז הבינו שהתפקיד שלנו בתור להיות לי, להיות עם מיוחד, עם שמחובר לקדוש ברוך הוא, אז צריכים לעשות את זה בשתי צורות. מצד אחד צריך להיות בן אדם שהוא פרוש מהעולם הזה, הכהנים. מצד שני גוי קדוש, להביא את הקדוש ברוך הוא לתוך המציאות של העולם. אז זה בעצם כל המטרה של מתן תורה, כל המטרה של נתינת התורה וקבלת התורה. התורה מלמדת אותנו שני דברים. מצד אחד התורה מלמדת אותנו איך לא להשתמש עם העולם בצורה גסה, בצורה חומרנית, שזה בכללות כל הדברים שהתורה אומרת לנו לא לעשות. יהודי צריך להיות, להיזהר לא להיות בהתנהגות מגושמת וזחוחה, לדעת מה לא לעשות, איזה מאכלים לא אוכלים, איזה התנהגויות לא מתנהגים, התנהגויות של ציניות, התנהגויות בעסק, במשא ומתן. איך יהודי צריך להתנהג, להיות מובדל מהעולם. מצד שני, יהודי צריך לחיות בתוך העולם ולעשות ממציאות העולם דירה לקדוש ברוך הוא, ולכן הוא לא מנותק מהעולם. הוא חי בתוך העולם, כמו שאמרנו, הוא כן עוסק בעסקים, הוא כן אוכל, הוא כן מתחתן, הוא כן חי חיי משפחה בריאים ותקינים על פי התורה, ובתוך המציאות הגשמית הזאת הוא מחדיר את הקדושה האלוקית. וזה בעצם מה שקרה ביום השלישי בסיוון ובהמשך לזה

24:28 ביום הרביעי בסיוון. בני ישראל, כמו שאמרנו, היו בהשתוקקות עצומה מאז יציאת מצרים, ידעו שהם הולכים לכיוון של קבלת התורה. הם ידעו שהולכים להגיע לרגע המיוחל והנפלא שהולך להיות פה התגלות אלוקית, משהו היסטורי שיקרה פעם אחת ויחידה בהיסטוריה. ההתגלות של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו והולכים לקבל את התורה. הייתה השתוקקות עצומה, שלכן היה ספירת העומר וכל העבודה של זיכוך החומר וכולי. כשמגיע, כבר נמצאים מול הר סיני, מתעורר אצל כל אחד ואחד השתוקקות גדולה ביותר של לרצות להתקרב לקדוש ברוך הוא, להיות בדביקות הכי גדולה באור האלוקי, להתאחד ולהתכלל ולהיות דבר, להתמזג באור אין סוף. מגיע משה רבנו ואומר להם בשם הקדוש ברוך הוא: תזכרו מהי המטרה. המטרה זה לא לברוח מהעולם. המטרה זה להיות בתוך העולם ולעשות את העולם מקום לקדוש ברוך הוא. ולכן דבר ראשון: הגבל את ההר. הגבל את ההר וקידשתו, השמרו לכם לא לעלות בהר. תזכרו, למרות שאתם הולכים לראות פה עכשיו התגלות אלוקית מופלאה ביותר, הקדוש ברוך הוא בעצמו יורד עם כל המלאכים והולכת להיות התגלות אור אלוקים בצורה נפלאה ביותר, שבטבע הדברים אצל הנשמה, הנשמה האלוקית, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, נר ה' נשמת אדם. אז הנר יש לו את הלהב שהוא כל הזמן רוצה להתרומם, להתעלות. אז יש בנשמה את הדבר הזה שהיא רוצה לברוח מהמציאות ותרצה להתאחד עם הקדוש ברוך הוא, לרצות לעלות בהר ולנגוע, להתאחד עם, להתמזג עם האור אין סוף. תזכרו, הגבלה זה לא התכלית, זו לא המטרה. המטרה זה להיות בתוך העולם. הגבל את ההר וקידשתו, כדי לזכור שהיהודי צריך לזכור שהמטרה של מתן תורה זה להביא את הקדוש ברוך הוא לתוך העולם ולא להתנתק מהעולם, לחיות

26:43 חיי נזירות וחיי פרישות. אז לכן זה מתחיל ביום ג' לסיוון, ימי הגבלה, ואז מגיע יום ד' בסיוון של ימי פרישה. מצד שני, אבל נכון שהתורה רוצה שאנחנו נחיה בתוך המציאות, אנחנו צריכים אבל לזכור שבתוך המציאות צריך להיות גם פרישות. בתוך המציאות צריכים להיזהר שהחומרניות והגשמיות של העולם לא יגרמו לבן אדם איזושהי נפילה, ליפול לתוך החומר, לתוך, לתוך החומרניות והגשמיות. תמיד להישאר טפח מעל הקרקע בתוך העולם, אבל יחד עם זה להיות באופן של להתרומם מהעולם. יש את הסיפור הידוע שחסידים מספרים שהיה אצל האדמו"ר הזקן, שפעם אחת הוא ישב עם הבן של המגיד ממזריטש, רבי אברהם המלאך, כשמו כן הוא היה מלאך אלוקים. אברהם המלאך היה איש קדוש, מובדל, מופשט מהעולם לגמרי. הוא היה בן אדם מאוד, מאוד נעלה, קדוש. האדמו"ר הזקן זכה ללמוד איתו חברותא. למדו תורה, תורת הנגלה, תורת הקבלה, ובשלב מסוים פעם הם נכנסו לתוך הלימוד בצורה כל כך עמוקה, עד שברגע מסוים האדמו"ר הזקן הרגיש שאם הוא ימשיך להתעמק בנושא הזה, אז הנשמה שלו תברח מהגוף. ואז הוא התנתק מהחברותא, מהלימוד. הוא הלך למטבח והוא לקח לעצמו כריך, בייגל כמו שאומרים, ומרח על זה חמאה והוא התחיל לעשות סעודה. ואז חברו ר' אברהם המלאך התעורר מהדביקות, הלך לחפש: איפה הלך, איפה הלך החבר שלי? איפה הלך האדמו"ר הזקן? והוא מצא אותו אוכל בייגל עם חמאה. הוא שואל אותו: מה אתה עושה פה? הרי היינו ברגעים של דביקות הכי גבוהה. הסביר לו האדמו"ר הזקן: אנחנו צריכים לדעת מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו. הוא לא רוצה שאנחנו נברח מהעולם. הוא רוצה שאנחנו נהיה בתוך המציאות ומהמציאות הזאת נעשה מקום בדירה לקדוש

28:49 ברוך הוא, וזה הנושא של מצוות הגבלה. ויחד עם זה מגיע מצוות פרישה. צריכים להיות בתוך העולם, אבל בתוך העולם להיות גוי קדוש, להחדיר קדושה בתוך החומר, קדושה בתוך המציאות. כשאתה אוכל אתה אוכל, אבל לשם שמיים, לאכול עם קדושה וטהרה. כשאתה עוסק בעסקים אתה עוסק בהם לשם שמיים, בצורה בריאה, בצורה נכונה על פי התורה, על כל ההלכות שכרוכות בזה, ועל דרך זה בכל פרט ופרט בחיי הבריאה. ואז מגיע ערב חג השבועות. מה קרה בערב חג השבועות? כמו שהגמרא אומרת, אז היה היום הנפלא הגדול של בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע. זה היה ה' סיוון. משה רבנו בנה מזבח, הקריב קורבן, כמו שהגמרא אומרת שמה, ואז בני ישראל אמרו נעשה ונשמע. ובשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל יהודי שני כתרים, אחד כנגד נעשה, אחד כנגד נשמע. מה זה אומר בעבודת השם שלנו? להקדים נעשה לנשמע זה הסוד של העם היהודי. מי גילה רז זה לבני, אומרת הגמרא במסכת שבת. זה הסוד הגדול של העם היהודי, שהם מקדימים את העשייה לפני ההבנה. כלומר, במציאות הרי זה לא שייך. אם אתה לא שומע, אתה לא יודע מה אתה אמור לעשות, אבל זה ההתמסרות המוחלטת. זה מה שמבטא את המציאות האמיתית של יהודי שהוא עבד השם. לפני שהוא מבין הוא כבר אומר הנני, אני מוכן. ההתמסרות הזאת, הקדימו נעשה לנשמע. ההתבטלות המוחלטת, ההתמסרות המוחלטת של היהודי לקדוש ברוך הוא, שהוא אומר נעשה, אני מוכן, אני מוכן. מה שאתה רוצה, אני פה. ואחרי זה נשמע. בוא נשמע את הפרטים, בוא נבין אותם. כי יהודי צריך גם להבין. עם חכם ונבון אמרנו.

31:02 ודאי שצריך להיות הבנה, אבל זה מגיע אחרי ההחלטה להתמסר לרצון השם. אז גם כשאתה לומד תורה ואתה משתמש עם השכל שלך ואתה מתעמק ואתה מבין, אז זה יביא אותך לעשייה. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. הלימוד אמור להיות לא רק לימוד בשביל להתחכם ולהתעמק ולרכוש חוכמה, אלא הלימוד הזה כשבנוי על היסוד של קבלת עול מלכות שמיים, נעשה קודם לנשמע, ההתמסרות המוחלטת להיות עבד השם, אז גם הלימוד יהיה עם יראת שמיים נכונה, לכוון לרצון העליון, לדעת מה הקדוש ברוך הוא באמת רוצה מאיתנו, והלימוד מביא לעשייה. להיות יהודי חי, ירא שמיים בחיי היומיום. אז לסיכום, מה הם החמישה עניינים שבהם צריך להיות ההכנה שלנו לקבלת התורה? נקודה מספר אחת: כאיש אחד בלב אחד. אהבת ישראל ואחדות ישראל זה הכלי הראשון לקבל את ברכת השם במתן תורה. נקודה מספר שתיים: לדעת את הזהות שלנו ואת התפקיד שלנו. ואתם תהיו לי, אנחנו של הקדוש ברוך הוא ואנחנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. נקודה מספר שלוש: מצוות הגבלה. לדעת את המטרה של נתינת התורה, שזה לא הבריחה מהעולם, הנזירות, אלא להפך, להביא את הקדוש ברוך הוא בתוך מציאות העולם, בתוך הגשמיות, ושמה להביא את אור התורה ואור המצוות. והנקודה הרביעית: פרישות מהחומר. למרות שהתורה רוצה שנחיה בתוך המציאות, אבל בצורה עדינה, מזוככת, טהורה וקדושה. והנקודה החמישית: הקדימו נעשה לנשמע. ההתמסרות לקדוש ברוך הוא בצורה של הקדמת נעשה לנשמע וקבלת עול מלכות שמיים הזאת של ערב חג השבועות היא ההכנה שמכינה אותנו ש"וירד השם על הר סיני", כשמגיע חג השבועות הקדוש ברוך הוא נותן לנו את התורה מחדש ואז אנחנו כלים ראויים. כמו שאמרנו, קבלת התורה וזה מכין אותנו לנתינת התורה שהשם נותן לנו ונותן

33:19 לנו מחדש עם אור חדש, עם חיות מחודשת, עם הבנה יותר מעמיקה, עם התחדשות בכל הנושא של קבלת התורה, שאכן הקדוש ברוך הוא יעזור שנזכה להתכונן כמו שצריך לקבלת התורה ושיהיה אצל כל אחד ואחד מאיתנו קבלת התורה, כמו שהרבי תמיד היה אומר את הסגנון, את הברכה, שיהיה קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, שאור התורה ירד בכל העצמות שלנו ושנזכה כבר בקרוב להתגלות של התורה החדשה מפי מלך המשיח, סודות התורה, שזה יהיה באמת בימים האלו במהרה בימינו אמן, שנזכה לאור התורה ושיהיה כבר שלום בעולם ושלום בכל המציאות.