מתכוננים לפורים • לצוות על יהודי להשתכר?! - "לבסומי" לאור החסידות

00:00 בפורים ישנם כמה וכמה מצוות, אבל מהמצוות הכי מרכזיות בחג הפורים זה המצווה של משתה ושמחה, כמו שכתוב במגילה: ימי משתה ושמחה. זאת אומרת שהימים האלה נקבעו לימים של משתה ושמחה. ואיך אנחנו מבצעים את זה? אומרת לנו הגמרא, בין הדברים, במסכת מגילה דף ז', עמוד ב'. גמרא מפורסמת ונפלאה. אומר לנו רבא, האמורא הגדול, רבא אומר: מיחייב איניש, או חייב איניש, לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. בן אדם מחויב להתבשם. ביטוי של השתכרות, כן, לשתות יין יתר מהמידה בפורים, עד שהוא יגיע למצב שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. והגמרא הזאת מובאת גם להלכה למעשה. הרמב"ם מביא את זה בסוף הלכות מגילה; בשולחן ערוך, בסימן תרצ"ה, בטור, בשולחן ערוך, זה מובא להלכה למעשה. וכאן נשאלת השאלה, שאלת השאלות, בעצם שתי שאלות מרכזיות שעליהן אנחנו נדבר היום. שאלה מספר אחד זה מה זה הדבר הזה שההלכה מבקשת מהאדם לשתות יין יתר מהמידה? דבר לא רגיל בכלל. ביהדות בדרך כלל אנחנו דווקא לא מעודדים את השתייה יתר מהמידה, עד כדי כך שאנחנו רואים בהלכה שגם בימים כאלה שהתורה מצווה עלינו לשמוח, כשהציווי לשמוח זה גם דאורייתא, מן התורה, כמו בחגים, ושמחת בחגך והיית אך שמח, אומרת ההלכה שצריכים להיזהר ולא לשתות יתר מהמידה. השמחה צריכה להיות שמחה רוחנית, שמחה פנימית, שמחה שגם כן מתבטאת בשירה וזמרה וריקודים. שמחת בית השואבה, שהגמרא אומרת שלא ראה... מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, ואף על פי כן דווקא לא מעודדים את השתייה. להיפך, ההלכה אומרת שהיו שולחים שלוחים מטעם בית דין לבדוק שאנשים ייזהרו ולא ישתו יותר מהמידה. מגיע חג הפורים, לא רק

02:17 שמתירים את זה, הוא עוד אומר: חייב איניש לבסומי בפוריא. מה פשר החיוב הזה? והשאלה השנייה, ההמשך: שצריך להיות שתייה כזאת עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שבן אדם יתבלבל כל כך בדעתו שהוא לא ידע מיהו הארור ומיהו הברוך. וכאן נשאלת שאלה פשוטה. עכשיו קראנו את המגילה. בן אדם נמצא בחג הפורים, הוא מכיר טוב טוב את הסיפור. הוא הקשיב לקריאת המגילה. הוא קרא את המגילה לא רק כמו סיפור מהעבר, הוא קרא את המגילה כמו סיפור של ההווה. כמו שכבר דיברנו, שפורים והמגילה בן אדם צריך לקרוא את זה כמו משהו חי. כל חי, כל דור ודור יש לנו המן, וכל דור ודור יש מרדכי. אז בוודאי שהבן אדם ירצה לצעוק מכל הלב, גם אם הוא שותה הרבה יין, שארור המן וברוך מרדכי. מה בדיוק המסר? מה המטרה? מה העומק? שבן אדם צריך לשתות יין בפורים עד שהוא לא ידע מי ארור ומי ברוך? מה זה אומר לנו? השאלה הזאת כבר דנו בזה גדולי ישראל מכל הדורות, גם מגדולי הראשונים, גם מהאחרונים. יש כמובן הרבה הסברים. אנחנו נעמוד על המשמעות איך שזה מוסבר על פי פנימיות התורה, תורת החסידות, שנותנת לנו את העומק של הדברים. אבל אני כן רוצה להקדים, לפני שאנחנו נעבור להסבר הפנימי של פנימיות התורה, של תורת החסידות בנושא, להביא כמה דברים שנוגעים, שמובאים בס... בספרים, דברים שקשורים גם עם הפשט. קודם כול, על פי הפשט, למה באמת קבעו את החג של פורים מסביב לשתיית יין? כמו שכתוב בהרבה מפרשים, ההסבר פשוט מאוד, כי בעצם הנס של פורים קשור עם שתיית יין. כל הנס של פורים, אנחנו מסתכלים במגילה מההתחלה עד הסוף, אז אנחנו

04:20 רואים שכל הסיפור של פורים מסתובב מסביב לנושא של יין. אחשוורוש אהב לשתות יין, ואחשוורוש כשעשה את הסעודה מאה שמונים יום, אז אחד מהדברים המרכזיים שהמגילה מדגישה זה השתייה כדת, אין אונס, כרצון איש ואיש. היה המון מסביב לנושא של שתיית היין. אחשוורוש עשה משתה היין ואז הוא הרג את ושתי. אחשוורוש במשתה היין הוא התחתן עם אסתר המלכה. במשתה היין אז היה הסיפור של המן, כשהוא הביא את המן, וביום שהוא הביא את המן, ביום השני, בסעודה השנייה של משתה היין, אז הייתה המפלה של המן. זאת אומרת הכול הלך מסביב לזה שבזכות זה שאחשוורוש כל כך אהב את הטיפה המרה, הוא כל כך אהב את היין, אז היין גרם להכול. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. פה בזכות היין הוא עשה שטויות, פה בזכות היין עם ישראל ניצל. אז לזכר היין אנחנו חוגגים את החג מסביב ליין. הסבר יפה ונחמד, עדיין לא מסביר את עומק הדבר. זה לא מסביר למה לשתות יין עד דלא ידע. למרות שהמפרשים אומרים, מכיוון שכתוב השתייה, איך כתוב שמה, ויין מלכות רב כיד המלך. זאת אומרת שבסעודה יין מלכות רב, אז אנחנו עושים את היין מלכות רב בצד השני, בשמחה של חג הפורים. אבל גם זה לא ממלא אותנו, לא משביע אותנו. מה עומק העניין? זה עצמו, מה היין? למה היין משחק משחק כל כך מרכזי בחג הפורים? מה הנושא הזה? ואיך אנחנו מסבירים את הנושא של השתייה בצורה של עד דלא ידע? יש הסבר מאוד מעניין גם כן שמובא בספרים. זה מובא גם בספרי הלכה, מהב"ח, הט"ז, המגן אברהם בשולחן ערוך מביא אותו, מביא מגדולי הראשונים שהם אומרים שמדברים פה על גימטריה. יש

06:27 גימטריה מאוד יפה, ארור המן וברוך מרדכי זה אותה גימטריה, חמש מאות ושתיים. אז כאן אומרים לנו שהגימטריה הזאת צריכים לדעת לספור אותה. המספרים הם האותיות. כשבן אדם שותה יותר מהמידה מתבלבלים אצלו החשבונות, קשה לו לספור ולעשות את החשבון איך זה יוצא. אז זה הפירוש עד דלא ידע, שהוא לא ידע לכוון את הגימטריה. איך ארור המן יוצא ומסתדר עם המספר של ברוך מרדכי. ההסבר הזה מובא מגדולי הראשונים, מובא בספרי הלכה. זה אומר שיש לזה גם כן עומק. אז נכון, זה נחמד, המספרים דומים. מה זה אומר? מה זה מסמל? הרי יש פה משהו. איך יכול להיות ששני דברים כל כך מנוגדים, כל כך הפוכים כמו ארור המן וברוך מרדכי, יהיה להם אותה גימטריה, וכל החג של פורים ילך מסביב לזה שבן אדם מתבלבל בגימטריה. גם זה אומר לנו משהו שאנחנו צריכים להתעמק בו ולהבין אותו. מגיע האר"י ז"ל והאר"י ז"ל אומר לנו משהו עוד יותר מפליא. בכתבי האר"י ז"ל, בשער הכוונות ובעוד, מובא שכשבן אדם שותה את היין בחג הפורים, מה הכוונה בדברי חז"ל, אומר האר"י ז"ל? זה שרק בנוגע להמן אומר שהשתייה צריכה להיות באופן שהוא יתרומם מעל הדעת, עד דלא ידע, וכשהוא יהיה במצב של לא ידע אז הוא יוכל לתת ברכה להמן, אומר האר"י ז"ל. מה זה אומר? מסביר שיש הרי בתוך המן, בתוך הרע, יש ניצוץ של אלוקות, ניצוץ של קדושה. הרי אין דבר בעולם שאין בו איזשהו ניצוץ, ניצוץ אלוקי. גם הרע יש בו ניצוץ אלוקי. בלי זה אין לו שום חיות, בלי זה אין לו שום קיום. והרי אנחנו יהודים נמצאים בעולם הזה כדי לחפש את הניצוץ הטוב שיש בכל, בכל הדברים היותר חשוכים

08:36 ולהעלות אותם. אז כשיהודי בפורים מגיע למצב של עד דלא ידע, ואז הוא מגלה את הניצוץ, וזה הברוך שהוא מוציא את הניצוץ מהמן, ומקשר את זה גם כן למה שכתוב במאמר חז"ל. חז"ל אומרים שבני בניו של המן למדו תורה. המן סמל הרוע, סמל החושך, סמל האנטישמיות, ומבני בניו של המן זה ניצוץ הקדושה שנמצא גם בדברים היותר ויותר ויותר חשוכים. והנה יצא מזה רבי שמואל בר שילת, אחד מגדולי התנאים והאמוראים, שהוא בעצם היה מבני בניו. אז כאן הסבר מאוד מעניין, וגם זה צריך להבין מה זה אומר לנו, איך אנחנו מבינים את זה, איך מתרגמים את זה בצורה שנוכל לחיות עם זה ולהביא את זה לחיי היומיום שלנו. מה זה אומר לנו, מה המסר שחג הפורים בא להגיד לנו? וכאן מגיעה תורת החסידות ומסבירה לנו את הנושא. בעצם נתחיל עם העניין של יין. הרי יין עשוי מענבים. הענבים, נכנס יין יצא סוד. בתוך הענבים נמצא יין. עכשיו אם אתה תאכל ענבים אז זה טעים, זה טוב, אבל אל תאכל מדי הרבה ענבים, כי אם אתה תאכל מדי הרבה ענבים אז אנחנו יודעים שבסוף תקבל כאב בטן ושמחה לא תבוא מזה. אבל אם אתה עושה מענבים יין, כל הדריכה והתהליך שאנחנו עושים שייצא מזה יין, אז ליין יש תכונה שהיין מעורר שמחה. היין מביא את הבן אדם למצב של שמחה, ועוד יותר, נכנס יין יצא סוד. הסוד הכוונה פה החלק ה-השמח. בן אדם יש לו שמחה טבעית בנפש. הסוד האמיתי שלנו זה, זה השמחה. הנשמה האלוקית, הנשמה של כל יהודי היא שמחה. הנשמה אוהבת את הקדוש ברוך הוא. היא שמחה שיש לה חלק אלוקה ממעל ממש. השמחה זה

10:58 משהו מהותי שנמצא אצלנו, אבל זה נמצא בסוד. נכנס יין יצא סוד, כי יין וסוד זה אותה גימטריה גם כן. זה אומר שהיין מעורר את שמחת הנפש, את השמחה של יהודי בקדוש ברוך הוא. אבל כדי להגיע לזה צריכים לעשות תהליך של ללחוץ את היין. כמו שאמרנו, כשהיין בתוך הענבים אז זה ענבים, זה לא יין. כשעושים את התפקיד של לדרוך את הענבים ואז יוצא המיץ והופך להיות ליין, ואז במשך הזמן היין הוא יין המשמח. מה זה מסמל לנו בתור העם היהודי? אז כאן יש לקח נפלא ביותר לנו בתור יהודים, מה שאנחנו יכולים לקחת מזה. אצל כל יהודי נמצא יין, אצל כל יהודי יש את השמחה, את האהבה, את השמחה הגדולה שיהודי מרגיש שהוא יהודי. את האהבה לקדוש ברוך הוא. זה נמצא אצלנו בפנים בתור יהודים, זה משהו מהותי. זה קיבלנו את זה ירושה מאברהם, יצחק ויעקב. האבות הקדושים. הם אלו שהנחילו לעם היהודי, לכל יהודי ויהודי בנשמה שלו, אהבה טבעית, אהבה מסותרת, אהבה נפלאה לקדוש ברוך הוא. אבל מה? זה מכוסה, נמצא בתוך הענבים. האהבה הזאת נמצאת בכיסוי, בקליפה. צריכים דריכה לפעמים כדי שהיין הזה יצא. כלומר, מה זה אומר לנו בסיפור של פורים? זה הסיפור של ההיסטוריה של פורים. העם היהודי היה בגלות בבל, היו בתקופה חשוכה, תקופה קשה, נחרב בית המקדש הראשון, בני ישראל הלכו לגלות, הלכנו ושם אנחנו התרחקנו רחמנא ליצלן מהקדוש ברוך הוא, ולאט לאט עברו שבעים שנה והתחילו להתייבש מבחינה יהודית, מבחינה רוחנית, עד כדי כך שנהנו מסעודתו של אותו רשע. כמו שהגמרא מספרת לנו, נהנו מהסעודה. הנה אחשורוש מזמין אותנו, נותן לנו צום ומסתכל עלינו. הנה אנחנו היהודים הופכים להיות

13:22 חלק, וההנאה הזאת זה מה שגרם להתחלה של הרגשה שטוב לנו בגלות, וזה השכחה של האהבה והשמחה שיהודי יש לו בנשמה. וכאן הגיע הסיפור של גזירת המן, סוג של לחץ על הענבים, סוג של דריכה על ידי הגזירה ועל ידי המתח שעם ישראל עבר באותה תקופה. המטרה האמיתית, כמו שהגמרא אומרת, זה היה כדי לעורר את הנקודה היהודית. הקדוש ברוך הוא עשה פה את כל התהליך של גזירת המן. זה היה כדי לעורר אצל עם ישראל את היהודי שבהם. הרי במגילה, כמו שכתוב, כל המגילה זה המקום היחיד שעם ישראל נקרא יהודים. המקום היחיד. יש גם בעזרא ונחמיה, אבל בתקופה הזאת זה הכל בתקופה הזאת, תקופת אחשוורוש. פתאום אנחנו נקראים יהודים. יהודי זה המהות שלנו. יהודי זה יהודי, זה מלשון הודאה. הוא מודה, הוא מודה, הוא מאמין. הוא מרגיש שזה האמת ומהאמת הזאת הוא לא מוכן להתנתק. כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, אומרת הגמרא במסכת מגילה. הדבר הזה התעורר דווקא על ידי הלחץ הזה. זאת אומרת, היין, הסוד, האהבה, השמחה האמיתית שיהודי יש לו לקדוש ברוך הוא. איפה זה מגיע? זה מגיע לפעמים על ידי דריכה ולחיצה. הלחץ הזה זה מה שעושה שהיין, השמחה, פורצת החוצה, וזה הנס של פורים. ולכן הסיפור של היין הוא סיפור כל כך מרכזי ומהותי בשמחה של פורים. מה אבל הסמל של עד דלא ידע? כאן מגיע הנושא של עד דלא ידע. אז כאן מגיע אדמו"ר הזקן ומסביר לנו שהנושא של לא ידע זה פירושו למעלה מן הדעת. וכאן מגיעה נקודה מהותית שמסבירה לנו את ההבדל בין שתיית היין של אחשוורוש, של המן, של הצד השלילי, לשתיית היין של היהודי בחג הפורים. יש

15:47 שתיית היין שזה לא ידע בצורה של בריחה. יש בן אדם ששותה יין ועל ידי שתיית היין הוא משתכר. הוא בורח מעצמו, בורח מהדאגות, בורח מהצרות, בורח מעצמו, וככה הוא מתנתק והופך להיות חי בעולם של דמיון. אבל אצל יהודי השתיית היין, כמו שאמרנו, זה לרומם את הנפש, להעלות אותו. לא ידע זה להתעלות למדרגה שמעל הדעת. כלומר, נסביר את זה במילים פשוטות. בעבודת השם ישנן שתי רמות. יש עבודת השם שזה על פי השכל. ביום הרגיל, במבנה הרגיל, בחיי היומיום, יהודי, עם חכם ונבון, יהודי עובד את הקדוש ברוך הוא על פי השכל, על פי הרגש. אתה לומד תורה, אתה רואה את היופי של המצוות, אתה מבין למה, מה ההסבר, מה הטעם, וזה נותן לך את החשק, את התענוג ללמוד, לקיים, לעשות, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים. זה האופן הרגיל של עבודת השם. אבל אנחנו בתור עם יהודי יש לנו עוד אופן של עבודת השם, שזה עבודה בבחינת מסירות נפש, עבודה שנקראת למעלה מטעם ודעת. בזמנים מסוימים, במיוחד ברגעים של חושך, ברגעים של ניסיונות, ברגעים של קושי, איפה שהשכל לא בדיוק מספק אותנו. יש לנו בהיסטוריה של עם ישראל תקופות של חושך, תקופות של הסתרת פנים, תקופות של גזירות. תקופות שאם הבן אדם יעבוד את השם רק על פי שכל, יהיה לו הרבה קושיות והרבה חוסר הבנה. לא מבין למה ואיך ואיך ולמה אנחנו עדיין סובלים ולמה כל כך הרבה חושך. יש המון קושיות ושאלות, ופה דווקא ברגעים האלה מתעוררת אצל יהודי התנועה שנקראת מסירות נפש. הקשר שלי עם הקדוש ברוך הוא זה לא רק שכלי, הקשר שלי עם הקדוש ברוך הוא זה קשר עצמי, מהותי. זה

18:10 קשר שמעל כל ההגבלות, גם איפה שהשכל נגמר אני בעצם מחובר, כי אני יהודי ואני קשור לקדוש ברוך הוא ואי אפשר באופן אחר. כמו שאדמו"ר הזקן אומר הרבה פעמים, יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא. הנקודה הזאת של הקשר, זה התעורר בפורים. זה הסיפור של מגילת אסתר. דווקא כשהגיע המן וגזר את הגזירה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד, מה זה פעל אצל עם ישראל? לא נפילת הרוח, לא ייאוש, לא חרדה, לא בריחה. להפך. עם מרדכי כל היהודים התאספו מסביב למרדכי ונעמדו עם תוקף, איתך אנו לחיים ולמוות. היהודים בשום פנים ואופן, כמו שאדמו"ר הזקן אומר, כל השנה מי"ג ניסן עד י"ג אדר, כל השנים עשר חודשים האלה הם עמדו בתנועה של מסירות נפש. אנחנו יהודים ולא נוותר על זה, כי הגזירה, אם תסתכלו במגילה טוב, הגזירה של המן אף פעם לא התבטלה. אף פעם אחשוורוש לא ביטל את הגזירה, למרות שאת המן תלו כבר בפסח, אבל הגזירה לא התבטלה. גם כשאחשוורוש שלח מכתבים בחודש סיוון, המכתבים לא כתבו שאין יותר גזירה. המכתבים לא אמרו, זהו, אנחנו שומרים על היהודים, לא נהרוג אותם. הוא אף פעם לא אמר את זה. אחשוורוש רק אמר שהוא נותן רשות ליהודים לעמוד על נפשם. אז היינו יכולים לבחור חס וחלילה בדרך הקלה יותר. אבל אף אחד לא חשב על דרך קלה. היהודים עמדו כל השנה במסירות נפש מוחלטת. אנחנו יהודים ולא מוותרים על זה. ולא רק שעמדו חזקים ביהדות, באמונה, בתורה, במצוות, עד שהקימו קהילות, מרדכי עשה שיעורי תורה, קהילות עם הילדים, למדו. דווקא כל הניסיון הזה, הגזירה הזאת עוררה אצל היהודים את היין המשובח,

20:37 את השמחה הזאת, וזה הפירוש עד דלא ידע. כאן מגיעה נקודת העומק של חג הפורים להגיד לנו: כשאחשוורוש שותה יין, אז הוא נהיה עוד יותר גס, עוד יותר חומרני. כמו שהמגילה מספרת, מה קרה כשהוא שתה יין יתר על המידה? מה הייתה ההתנהגות שלו? התנהגות של פריצות, התנהגות של גסות, התנהגות הכי איומה שיכול להיות. יהודי שותה יין ומתרומם למקום הכי גבוה, למעלה מן הדעת. במה מתבטא למעלה מן הדעת? עד דלא ידע. מסירות נפש. בין ארור המן לברוך מרדכי. וכאן מגיע הסבר נפלא שבעל התניא, אדמו"ר הזקן, מסביר לנו מה הפירוש עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. זה לא הפשט שהוא לא יודע מי ארור ומי ברוך. לא, הוא מסביר: עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי זה שכל הנושא של ארור המן וברוך מרדכי זה באופן של לא ידע. זאת אומרת, תקשיבו טוב, אומר אדמו"ר הזקן: ארור המן זה סור מרע. ברוך מרדכי זה עשה טוב. ארור המן זה שיהודי נזהר לא לעשות חטאים ועוונות, לא לעשות את הדבר הרע, נקרא ארור המן. ברוך מרדכי זה כל הדברים הקדושים והטובים, המצוות שיהודי מקיים. סור מרע ועשה טוב. אני יכול לקיים מצוות ולא לעשות עבירות בגלל שאני מבין למה הדבר הזה זה דבר טוב, אני עושה את זה. למה הדבר הזה דבר רע? לכן אני לא עושה את זה. זה כל השנה. פורים מעמיד את היהודי למקום אחר לגמרי. עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי: אני מחליט בכל התוקף להיות חזק גם בארור המן וגם בברוך מרדכי, סור מרע עד הסוף, עשה טוב עד הסוף. אבל לא רק בגלל שאני מבין. לא רק

23:03 בגלל שזה מתאים לי. בגלל שזה טוב לי, בגלל שכך אני מרגיש. בגלל שזה מסתדר עם האופי שלי, אלא בגלל שכך הקדוש ברוך הוא רוצה. זה למעלה מן הדעת, כי זה רצון העליון. ההתבטלות הזאת כמסירות נפש ברגע של גזירה זה דבר אחד, אבל מסירות נפש בחיי היומיום זה אומר למסור את הרצון שלי לרצון העליון, עד דלא ידע. להתרומם בפורים לבחינה של למעלה מן הדעת, ולמסור את עצמי לקדוש ברוך הוא באופן שגם בלא ידע, גם בבחינה של למעלה מהשכל, איפה שהשכל נגמר, גם שם, אז אני באופן הכי חזק והכי מוצק, הכי מוצק: ארור המן וברוך מרדכי. מה שאסור זה אסור. מה שחיוב זה חייב, זה חייב. מה שהקדוש ברוך הוא רוצה, זה מה שזה הרצון העליון, ואני עושה את זה כי כך הוא רצה, כי כך הקדוש ברוך הוא אומר. מה אם ככה הקשר עם הגימטריה? שארור המן זה הגימטריה של ברוך מרדכי. איפה נכנס פה הנושא של הגימטריה? אז כאן הרבי מוסיף דבר נפלא. כשהיהודי עובד את השם על פי השכל, לפי הרגשות, לפי הטעם, אז יש אצלו הבדל מאוד גדול באיך שהוא עובד את השם בעבודה של עשה טוב וסור מרע. זה שני כיוונים שונים בעבודת השם. דבר אחד זה כשאני לומד, מתפלל, מניח תפילין, שם ציצית, מוסיף ב-- אז זו הרגשה של עשייה, פעילות, ואני-- ובכל דבר אני רואה בזה את ה-, את ה-, את היופי ואת ה-, מה, מה זה פועל, מה ההסבר ולמה אנחנו עושים את זה, מה אני מרוויח מזה. זה קו אחד. עשייה, פעילות. כשאנחנו מתעסקים עם הסור מרע, ארור המן, אז זו התעסקות עם דברים שהם רעים, מלוכלכים, טמאים,

25:16 דברים שהתורה אוסרת אותם. אז כל הפעילות פה זה בצורה של שלילה. כן? ל-ל-לדחות, לשים את זה בצד. אז יכול להיות אצל בן אדם שיש כאילו-- אנחנו רואים את זה בטבע האדם. יש אנשים שהם יותר בטבע של עשייה, פעילות. הם אוהבים לעשות אור, לעשות טוב. תבקש ממני עוד מצווה, עוד מצווה לעזור ליהודי, בכיף אני שם. אבל בדברים האסורים, זה אסור, לעשות מדי הרבה זה, זה לא-- אין לי כוח לכל החומרות והאיסורים, וזה לא, לא, לא, לא, זה לא המקום שלי. ולפעמים זה הפוך. יש אנשים שהם בטבע, אה, הם אה אוהבים ל-לאסור דברים ולהחמיר על עצמם, ובסור מרע הם שמה נמצאים עם כל ה-- יש להם תענוג ב-ב-באיסורים, בדברים ש-- לשמור על ה-, על לא לעשות כל מיני דברים. אבל עשייה, פעילות, לעשות טובה ליהודי אחר, שמה יותר קשה להם. זה אופי. יש אופי של אנשים של עשייה, יש אופי של אנשים שהם, שהם בסור מרע. אבל ברגע שבן אדם מתרומם ללא ידע, הוא עובד את השם כי הוא רואה את רצון העליון בכל דבר, הוא רואה מה הקדוש ברוך הוא. אז כאן אין כזה דבר. זה לא סור מרע, עשה י-- אין הבדל. סור מרע ועשה טוב זה אותו גימטריה. הוא רואה בכל דבר נקודה אחת. זה רצון העליון. אז כל ההסתכלות היא שונה לגמרי. אז זה בעצם העומק, הדבר שהגימטריה של סור מרע ועשה טוב זה אותו גימטריה, להגיד לנו שכשמגיע הנושא של לא ידע, שיהודי מתרומם מעל הדעת לעבודה הזאת של לעבוד את השם מתוך התמסרות שלמעלה מטעם ודעת, אז אנחנו מגיעים להכרה שארור המן וברוך מרדכי זה אותו עניין. בתניא אדמו"ר הזקן

27:23 אומר את זה בשורה אחת. מה לי מצוות עשה, מה לי מצוות לא תעשה, מה לי סור מרע, מה לי עשה טוב. הכל מצוות המלך הקדוש, היחיד והמיוחד ברוך הוא. רצון העליון לגמרי. אז אני שם. ומכאן אנחנו מגיעים לחידוש הגדול שהאריז"ל מגלה לנו: לגלות את הניצוץ הקדוש, הניצוץ האלוקי שנמצא בתוך הארור המן. כלומר, לפעמים אם אנחנו נתרגם את זה בחיי היום־יום, לראות את האור, את הניצוץ של קדושה גם בדברים היותר, יותר חשוכים. לראות את הניצוץ שבתוך החושך, שיש לזה הרבה ביטויים. לפעמים בן אדם אומר, למה לי להתעסק בלכלוך? למה לי ללכת למקומות שהם לא כל כך, אה, שמורים? למה לי ללכת... אני רוצה להישאר בבית המדרש, בישיבה, בכולל, בארבע אמות של הלכה. למה לצאת לרחוב כדי לחפש יהודי שנמצא רחוק מהתורה והמצוות? למה לי להתלכלך? אבל ברגע שאתה יודע שיש את הניצוץ האלוקי וזה נמצא שמה, והתפקיד שלך זה לחפש את הניצוץ ולגלות את זה, אין לך מה לפחד. אבל כדי שבן אדם יוכל לראות את הניצוץ של אור שנמצא בתוך החושך, צריך גם כן להתרומם למקום של לא ידע. כלומר, אנחנו צריכים את ההתבטלות לרצון העליון. אם עבודת השם שלי היא לגמרי, הכל אצלי מתוכנן ומוסבר ומורכב על פי השכל, אז באמת אנחנו יכולים לפעמים להתלכלך. הרבה אנשים שאלו בשעתו למה הרבי מליובאוויטש שולח את הבחורים שלו, את התלמידים שלו, לצאת לרחובות, להניח תפילין ליהודים, לקרוא מגילה, לחלק נרות שבת קודש, והולכים לכל מיני מקומות, אולי שיש שמה פריצות, יש שמה חוסר טהרה וקדושה. מאיפה, מה הכוח? התשובה היא עד לא ידע. כשיהודי מעורר את הנקודה העצמית הזאת, כשיהודי מעורר בעצמו את הנקודה של

29:58 מסירות נפש, הוא מתרומם למקום של למעלה מהדעת, כי הוא יודע שהוא מחובר עם הקדוש ברוך הוא שהוא למעלה מהדעת, אז הוא יכול לפעול ולגלות את האור גם בתוך החושך. ואם כבר אנחנו מדברים על אור בתוך החושך, אז כמובן כשאנחנו מדברים על הזמן שאנחנו נמצאים, בימים ההם ובזמן הזה, שאנחנו נמצאים עכשיו בתקופה שבעיניים, כשבן אדם מסתכל על זה בעיניים פשוטות, אנחנו רואים תקופה של חושך, תקופה של הסתרת פנים. כל מגילת אסתר, אסתר מן התורה, הסתר אסתיר פני ביום ההוא, אז כאן בתוך החושך הזה, לגלות את הניצוץ של אור, לגלות את הקדושה שיש בכל המציאות הזאת. על ידי זה שבשמחת פורים אנחנו נגלה את היין, את הסוד, את השמחה שטמון בכל יהודי, לעורר את האהבה לקדוש ברוך הוא, שזה בעצם היסוד והמהות של חג הפורים, נתרומם קצת למעלה מן הדעת ונתחבר לאין סוף, נתחבר לקדוש ברוך הוא ביום הקדוש הזה של יום הפורים, שכמו שדיברנו כבר, פורים ויום הכיפורים נובע מאותו שורש שמאיר אצל כל יהודי היחידה העצמית, הקשר המהותי לקדוש ברוך הוא, ואז אנחנו נוכל להפוך ונהפוך הוא, שמארור המן, מהחושך הגדול אנחנו נהפוך את זה לברוך מרדכי, להפוך את החושך לאור, להפוך את הזדונות לזכויות, להפוך את כל הגלות הקשה והמרה הזאת, שנזכה באמת לראות בעיניים של בשר את האור הגדול של הנס של פורים של הדור שלנו. ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר, כן תהיה לנו.