התפילה משעממת אתכם? - תורת החסידות מציעה חווית תפילה אחרת | הרב אשר פרקש

00:00 התפילה בחיי כל יהודי תופסת מקום מאוד מרכזי בחיי היומיום. אנחנו מתפללים כל יום, מתפללים שלוש תפילות בכל יום. בשבת אנחנו מוסיפים תפילה רביעית, ביום כיפור תפילה חמישית, והתפילה תופסת מקום מאוד מרכזי בחיי היומיום של כל יהודי. אבל דווקא בגלל זה נשאלת השאלה, השאלה שמעיקה לכולנו: איך אנחנו עושים שהתפילה באמת תהיה תפילה עם נשמה? איך אפשר לתת לתפילה את המקום שבאמת מגיע לה? שהתפילה תהיה תפילה מעומק הלב, כמו שחכמינו אומרים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה. שהתפילה תהיה דבר חי. דווקא בגלל שהתפילה עושים אותה כל יום וכמה פעמים ביום, אז זה מה שגורם שהתפילה גם כן הופכת להיות למשהו מאוד מאוד רוטיני, משהו כזה שאנחנו עושים את זה, אומרים את זה, אומרים את המילים וכבר מחכים שייגמר המניין, הציבור. וככה אנחנו רצים את התפילה, בקושי חוטפים את המילים, ולפעמים אנחנו עם עצמנו מרגישים: הייתי רוצה שהתפילה תהיה יותר פנימית, יותר רצינית, יותר עמוקה. אבל בגלל שהתפילה היא כל יום אותו דבר, זה הופך להיות למשהו כזה יבש ולפעמים אפילו משעמם. אנחנו רוצים לחנך את הילדים שלנו להתפלל, אבל כאן אנחנו נתקלים בקושי מאוד גדול. אחת מהתלונות הכי גדולות שאנחנו שומעים בבית ספר באסיפות הורים, שההורים מתלוננים: רוצים להשקיע בילד, להתפלל, הולכים איתו לבית כנסת בשבת ואין עם מי לדבר. הוא לא מעוניין להתפלל, בקושי פותח את הסידור. פותח, הוא חולם, רוצה לצאת למשחקים, והתפילה הופכת להיות לפעמים בין האבא לבן סוג של מתח, סוג של מלחמה, וממש מגיעים למצבים בלתי אפשריים. מה אנחנו עושים כדי שהילדים שלנו ירצו להתפלל? אבל באמת אנחנו יודעים שבעצם אנחנו צריכים להחזיר את השאלה לעצמנו: איך אנחנו עושים שהתפילה בשבילנו

02:21 תהיה חוויה? שהתפילה שלנו תהיה תפילה אמיתית, פנימית וכנה? וזו שאלה שיש לכל אחד ואחד. התפילה היא נוסח. יש טקסט, אותו נוסח שאומרים כל יום שלוש פעמים ביום, ואחרי זה יש את תפילת שחרית שהיא יותר ארוכה, וגם שם כל יום אותו נוסח, אותן מילים שחוזרות על עצמן. ולפעמים אנחנו שואלים את עצמנו: באמת, אם אני רוצה שהתפילה תהיה עבודה שבלב, חכמינו רצו שהתפילה תהיה תפילה לבבית, איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה. למה הם עשו נוסח קבוע, טקסט קבוע, מילים קבועות, שלפעמים אנחנו אפילו בקושי מבינים חלקים, מה זה אומר? אם אנחנו מדברים עברית, מבינים יותר; אם אנחנו לא מדברים, לפעמים קשה לנו אפילו להבין מה קורה פה. ואפילו אם אנחנו מבינים, אז לפעמים מרגישים שזה פסוקים שחוזרים על עצמם. מה בדיוק הסיפור? וודאי שגם כן אנחנו יודעים שיש את העניין שהתפילה היא נוסח שעשו את זה אנשי קודש, אנשי כנסת הגדולה. זה נוסח מקודש, מקובל מדורי דורות. אבל סוף סוף זה לא ממלא לנו. איך אנחנו יכולים באמת לקבל את החיות הנכונה שאנחנו אמורים לתת ולקבל כשאנחנו מתפללים? מצד שני, אנחנו מסתכלים בהלכה. ההלכה אומרת לנו שהתפילה, העניין של התפילה זה בקשת צרכיו. זאת אומרת, מצד הדין, דין התפילה, התפילה היא שיהודי צריך לבקש את צרכיו מהקדוש ברוך הוא. כל יום יהודי צריך לבקש, וזה העניין של תפילת שמונה עשרה, תפילת העמידה, ששם אנחנו מבקשים על הצרכים שלנו. וגם שם אני שואל את השאלה: דבר ראשון, אם אני רוצה לבקש מעומק הלב, לא היה ראוי שאני אבקש מה שבאמת חשוב לי, לדבר לקדוש ברוך הוא בשפה שלי, במילים שלי, לפנות אליו: אבא, אבא שבשמיים, ולדבר איתו

04:36 מלב אל לב? מה שבאמת מפריע לי, מה שבאמת שוכב לי על הלב. כל אחד בשפה שלו, לבקש את הצרכים שלי לפי מה שאני צריך. מצד שני, גם כן לפעמים קורה שבן אדם אומר: הכל טוב, הכל בסדר, ברוך השם אני מסתדר ואין לי היום בדיוק איזה חשק לבקש צרכים ואין לי מה לבקש. הכל טוב, הכל יפה, נחמד, וגם אם יש, אז שאני אבקש בצורה שאני רוצה לבקש אותה. מה בדיוק העניין של התפילה ואיך אנחנו הופכים את התפילה לחוויה? וכאן אנחנו מגיעים למבט המיוחד שתורת החסידות נותנת לעניין של התפילה. היום אנחנו נדבר על מצוות התפילה לפי המבט שהבעל שם טוב ותורת החסידות נתנו לנו, העומק לעניין של עבודת התפילה. יודעים אנחנו שבתורת החסידות, החל מהבעל שם טוב, התפילה נמצאת במקום מרכזי ביותר. נדבר קודם, נספר קצת על כמה מהתורות, סיפורים מהדורות הראשונים של רבותינו ונשיאינו, נשיאי החסידות, בקשר לתפילה, ומשם אנחנו נעבור להבין בהסתכלות העמוקה של תורת החסידות שמאירה לנו את העיניים ונותנת לנו את היכולת לכל אחד ואחד, ונשתדל גם להוריד את זה לפסים מעשיים: איך אנחנו יכולים להתחבר אל התפילה ממקום אמיתי, פנימי ועמוק בנפש. המילה תפילה, דבר ראשון. המילה תפילה, אנחנו רגילים לדבר על תפילה כמו זמן של בקשה, כמו שאמרנו, בקשת צרכיו. אבל האמת היא, אם אנחנו לוקחים את המילה תפילה, תפילה פירושה לגמרי מילה אחרת. בקשה זה לא התרגום של המילה תפילה. המילה תפילה פירושה התחברות. אנחנו מוצאים את המילה תפילה בתנ"ך בכמה מקומות, למשל ״נפתולי אלוקים נפתלתי״. כשלאה ילדה, כשנולדו הילדים ליעקב אבינו וכשנולד נפתלי, אז קראו לו נפתלי, נפתלי על שם ״נפתולי אלוקים נפתלתי״, ורש"י מסביר: התחברתי. כן, שהיה פה

07:10 התחברות מיוחדת על ידי זה שנולד עוד בן לשפחת לאה, אז היא קיבלה חיבור מיוחד עם יעקב אבינו. אז נפתולי אלוקים זה העניין של ההתחברות, שעל ידי שהיא התחברה על ידי זה שהתפללה וביקשה שהקדוש ברוך הוא ייתן לה בן. צמיד פתיל. יש כמה פסוקים בתורה שאנחנו מוצאים את העניין של תפילה, שזה מחובר לעניין של קשר, התחברות, דבקות, שזה אומר לנו, נותן לנו הסתכלות יותר עמוקה, שהתפילה היא לא רק רגע זמן שהיהודי בא ומבקש לקדוש ברוך הוא: אנא תן לי פרנסה, תן לי בריאות, תן לי נחת, אלא יש עוד משהו יותר עמוק בתפילה. התפילה הוא זמן של התחברות, זמן של קשר. יהודי מתחבר עם הקדוש ברוך הוא בזמן של התפילה. יהודי מתחבר עם הנשמה שלו. זה הנקודה הפנימית והעמוקה של התפילה. כל יהודי יש לו חלק אלוקה ממעל ממש, וזה מה שאדמו"ר הזקן מסביר לנו בתניא. אחד מהיסודות של תורת החסידות שגילה את העומק של הנשמה של יהודי. הנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש. הנשמה היא כביכול חלק מהקדוש ברוך הוא. כשהנשמה אבל יורדת לעולם, מתלבשת בגוף, בנפש בהמית, מוקפת בכל החומר והחומריות והחומרניות של העולם, הגשמיות של העולם, אז הנשמה מתרחקת, לא מרגישה את הקשר הזה הפנימי שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. היא רוצה עוד פעם לחוות את הקשר הזה, וזה העניין של התפילה מלשון התחברות, שהנשמה יש לה את האפשרות בזמן של התפילה לחדש עוד הפעם, לרענן את הקשר הזה, את ההתחברות עם הקדוש ברוך הוא, ההתחברות הפנימית של הנשמה עם עצמה, שזה בעצם הנשמה עם מקורה, שזה הקדוש ברוך הוא. אחת מתורות הבעל שם טוב הראשונות בקשר לעבודת התפילה. הבעל שם טוב דיבר

09:35 על תיבת נח והסביר שכל הסיפורים של התורה הם לא רק סיפורים בעלמא, הם הוראות. התורה מלמדת אותנו דרך בחיים. הסיפור של תיבת נח, לפי תורת החסידות והבעל שם טוב, זה מלמד אותנו איך הכוח שיש בתפילה שלנו. אומר הבעל שם טוב: "ועשה לך תיבה". כשהקדוש ברוך הוא אומר לנח "עשה לך תיבה", תיבה זה גם כן מהלשון תיבות, מילים. עשה לך תיבה זה לעשות את התיבה, שהמילים, שהמילים שאנחנו אומרים בתפילה יהיו מילים שיהיה להם נשמה. "צוהר תעשה לתיבה". אומר הבעל שם טוב: המילים של התפילה יכולים להיות מילים יבשות, מילים חשוכות, מילים שאין להם משמעות, אין להם תוכן, אין להם נשמה. אומר הקדוש ברוך הוא ליהודי: "צוהר תעשה לתיבה", תכניס אור לתוך התיבות, לתוך המילים של התפילה. "בוא אל התיבה", אומר הבעל שם טוב, מה הפירוש? הקדוש ברוך הוא אומר לנח: "בוא אל התיבה", תיכנס. זאת אומרת אל תעמוד מבחוץ. לפעמים אנחנו אומרים את המילים של התפילה, אבל אנחנו עומדים בחוץ. קורה הרבה פעמים אנחנו עומדים בתפילה, אומרים את המילים ובאותו זמן אנחנו מטיילים בכל העולם, נמצאים בכל מיני מקומות חוץ מהמקום איפה שאנחנו אמורים להיות פנים אל פנים מול הקדוש ברוך הוא, לחבר את עצמנו עם הנשמה שלנו ולהתחבר לתפילה מהמקום הפנימי שלנו. אז "בוא אל התיבה", אומר הבעל שם טוב. תיכנס לתוך התיבה, כשאתה מתפלל תהיה שמה, תהיה בפנים. מספרים על הרב המגיד ממזריטש, התלמיד הגדול של הבעל שם טוב וממלא המקום שלו, המגיד ממזריטש ר' דוב בער. הוא היה בהתחלה למד בישיבה של הפני יהושע, אחד מגדולי ישראל שבאותו דור, מפורסם שכתב ספר, אחד מספרי יסוד שלומדים, שלומדים את התלמוד, הגמרא, בעומק. אז אז אז בישיבה

11:57 ההיא ששמה למדו את הגמרא בעומק, שיטת הפלפול, ושם למד הרב המגיד ממזריטש. הוא היה מהתלמידים המצוינים, העילויים של הישיבה, ובמשך הזמן הוא גילה את תורת החסידות. הרב המגיד, עוד לפני שהוא גילה את תורת החסידות, הוא כבר היה גאון, גאון עצום גם בתורת הנגלה וגם בתורת הנסתר. וכשהוא התקרב לבעל שם טוב והתחיל ללמוד תורת החסידות ונהיה אחד מגדולי התלמידים של הבעל שם טוב. מספרים ששנים אחר כך נפגש, נפגש הרב המגיד עם אחד החברים שלו שהיה לו מהזמן עוד לפני התקופה שהתקרב לבעל שם טוב, מהחברים שהיה לו בישיבה של הפני יהושע. נפגשו, התחילו לדבר, והוא ראה, החבר שם לב שכשמגיע לתפילה הרב המגיד מתפלל שעות. התפילה, הוא משקיע בזה הרבה זמן. כמה וכמה שעות ביום לקח לו להתפלל, וכל מילה, והיה ממש מתפלל עם הרבה עומק, עם הרבה כוונה, ובשבילו זה היה משהו חדש, הוא לא ראה את זה אף פעם. אחרי שהרב המגיד גמר את התפילה שאל אותו אותו חבר, אותו תלמיד. אומר לו: אני זוכר אותך מהשנים הטובות שהיינו בישיבה, נכון שלמדנו ביחד? למדת הרבה נגלה דתורה, למדת גם נסתר של התורה, קבלה. אני יכול להבין שאתה, כשאתה מתפלל, אתה לא רק מכוון את הכוונות הפשוטות של המילים, אתה גם מכוון כוונות יותר עמוקות, כוונות של סוד. אבל על אף כן אני גם כן מכיר את הכוונות של האר"י ז"ל, כוונות של קבלה שיש בתפילה, אבל זה לא אמור לקחת יותר משעה וחצי, משהו כזה, אבל אתה שעות שעות משקיע בתפילה. מה יש כל כך הרבה להשקיע בתפילה עם הכוונות? אז מספרים שהרב המגיד התחיל לשאול אותו: תגיד לי, במה אתה מתעסק? ממה הפרנסה שלך?

14:03 אותו יהודי שלמרות היה תלמיד חכם שישב ולמד יומם ולילה, אבל היה לו מכולת. ואיך אתה מנהל את המכולת? אז הוא אומר שבמשך השנה אז אשתי מנהלת את המכולת, וככה אני יכול לשבת וללמוד בשקט יומם ולילה. אבל פעמיים בשנה יש את היריד. פעם הסדר היה שאנשים היו נוסעים לאיזו עיירה מרכזית, שם היה שוק, יום השוק, היה יריד. היו מוכרים כל מיני מוצרים שאנשים היו קונים את זה, מביאים את זה לעיירה שלהם, ומזה הם היו מוכרים ומזה הם היו חיים. וככה זה היה, כל כמה חודשים היו צריכים לנסוע ליריד. אז ליריד אני נוסע, כן, כמה פעמים בשנה אני לוקח סוס ועגלה, יוצאים לדרך, נוסעים ועושים את הימים ביריד, חוזרים חזרה הביתה, ואז אנחנו מביאים את הסחורה ואשתי מוכרת בחנות. שואל אותו המגיד ממזריטש: אני לא מבין, למה כל כך הרבה ביטול תורה? למה אתה מבזבז את הזמן שלך כל כך הרבה? הרי לכאורה אתה יכול לעשות את כל זה תוך כמה דקות. אני אגיד לך עצה פשוטה: תסגור את העיניים, תצייר לעצמך שאתה נכנס לסוס, לעגלה, עולה על עגלה, נוסע את הנסיעה לאיפה שאתה אמור להגיע, שם אתה עושה את הקניות, אתה שם את הכל בתוך העגלה, חוזר את הדרך, תוך כמה דקות אתה חזרה בעיירה שלך, פותח את העיניים, הנה הגעתי. לבזבז שבועות שלמים על הכבישים, על הדרכים הלוך וחזור והקניות. מה זה? החבר מסתכל על המגיד כאילו שהוא נפל מהירח, אומר לו: אני לא מבין אותך. מה בכלל אתה אומר? אם אני לא אהיה שמה אז הסחורה לא תתקבל. אם אני רוצה את הסחורה אני צריך להיות שמה, ולהיות שמה מחייב את הנסיעה, ולהיות, זה

16:05 ייקח את הזמן שזה ייקח. הוא מסתכל עליו, הרב המגיד, ואומר לו: הנה אתה ענית על השאלה. צריכים להיות שמה כדי להשיג את הסחורה. אנחנו צריכים להיות. לדעת את הפירושים של התפילה, לדעת כוונות התפילה, זה מאוד חשוב ומאוד יפה, אבל אם רוצים להיות שמה, שמה צריכים להיכנס, וזה. הבעל שם טוב אמר: בוא אל התיבה. זה לא המילים של התפילה, אלא בתוך המילים צריכים להיכנס, להיכנס לתוך המילים, וזו הסיבה שבתורת החסידות העניין של התפילה תופס מקום מרכזי. התפילה זה לא רק אמירה, זה לא המילים רק, אלא להיות. להיכנס לתוך המילים של התפילה. כשהיה בתחילה, בתקופה הראשונה של התגלות החסידות, הבעל שם טוב ותלמידי הבעל שם טוב שמו את הדגש על העניין של כוונה בתפילה, להתקרב לקדוש ברוך הוא. תפילה בתור זמן של התקרבות, של דבקות, להתקרב לקדוש ברוך הוא. אז היה סיפור מאוד מעניין עם אדמו"ר הזקן, משהו מאוד מפתיע. יש מכתב של אדמו"ר הזקן שיש שמה קטע, פתגם, כמה מילים, שכשקוראים אותם זה משהו שעל פניו הן לא מובנות בכלל, אבל דווקא שמה טמון עומק מיוחד שנותן לנו הסתכלות נפלאה שתורת החסידות נותנת על התפילה. והסיפור היה ככה. אחת מהתלונות שהיו באותו זמן כשהתגלתה תורת החסידות, אז בהתחלה היו הרבה שלא הבינו ושאלו: מה זה? ואחת מהשאלות היסודיות שהיו זה מה הסיבה שעושים מהתפילה דבר כל כך חשוב ועיקרי, עד כדי כך שנותנים כל כך הרבה שעות על עבודת התפילה. הרי זו הייתה אחת מהשאלות. הרי לימוד התורה זה מצווה הרבה יותר חשובה. לימוד התורה זה מדאורייתא, זה מצווה מן התורה, ולא רק מצווה אחת מן התורה. כמה וכמה פעמים התורה אומרת שצריכים ללמוד. לימוד

18:13 התורה זה ערך עליון. תלמוד תורה כנגד כולם. כל מיני פסוקים ומה אומרים חז"ל שמדברים בשבח מצוות לימוד התורה, שהיא מעל כל המצוות. עבודת התפילה — יש בכלל מחלוקת אם תפילה זה מצווה מן התורה, או תפילה זה בכלל מדברי חכמים, מדרבנן. לא רק זה, הפסק דין בשולחן ערוך מביא את שתי השיטות: שיטת הרמב"ם, שזה מצווה דאורייתא, שיטת הרמב"ן והרא"ש ועוד גדולי הפוסקים, שזה מצווה מדרבנן, מדברי חכמים, והפסק דין בשולחן ערוך זה שתפילה זה מדרבנן. זה מצווה מדברי חכמים. אם ככה, אז מה בכלל ההשוואה? מה בכלל הדמיון? איך זה שהחסידים שמים כל כך דגש על עבודת התפילה, שזה רק מדרבנן, ובמקום לשים את הדגש על לימוד התורה, שזה דבר כל כך עצום וחשוב מן התורה? אז אדמו"ר הזקן כתב מכתב ארוך שהוא מסביר בפירוט את העניין, אבל בין המילים הייתה שורה, שהשורה הזאת, כשקוראים את זה בהשקפה ראשונה, בשטחיות, בצורה רדודה, אז היא מעוררת תמיהה. ואדמו"ר הזקן כותב את המילים האלה: ״וגם אלו האומרים תפילה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם״. וואו! אלו שבאים ואומרים תפילה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם. ואז נהיה פה רעש. מה זאת אומרת? איך אדמו"ר הזקן אומר כזה דבר? איך אפשר להגיד כאלו מילים על גדולי ישראל האמיתיים? הראשונים? הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, גדולי ישראל הראשונים, פוסקים, שולחן ערוך, בית יוסף, שפוסקים שתפילה זה מדרבנן. ופתאום אדמו"ר הזקן בא ואומר שגם אלו שאומרים תפילה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם. השאלה היא יותר קשה. אדמו"ר הזקן בעצמו הרי כתב שולחן ערוך, שולחן ערוך הרב. מסתכלים בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, הוא גם כן פוסק שתפילה מדרבנן. אז מה הוא כותב במכתב נגד עצמו? וכאן מגיע

20:30 ההסבר הנפלא שהאדמו"ר הזקן בעצמו הסביר את זה באחד ממאמרי החסידות שלו בספר ליקוטי תורה, מאמרים של האדמו"ר הזקן על פרשיות השבוע, פרשת בלק, ושם האדמו"ר הזקן נותן הסבר נפלא שנותן לנו מבט נפלא, מבט עמוק על כל העניין של התפילה. והאדמו"ר הזקן אומר ככה: הרי ידוע שישנם מאתיים ארבעים ושמונה מצוות עשה. המאתיים ארבעים ושמונה מצוות עשה זה כנגד רמ"ח איבריו של אדם. מאתיים ארבעים ושמונה איברים שיש לאדם, כמו שהמשנה אומרת, וכנגד זה יש מאתיים ארבעים ושמונה מצוות. כל מצווה קשורה עם איבר מסוים. יותר מזה, אומר הזוהר, כביכול יש מה שנקרא איברים דמלכא. האדמו"ר הזקן מביא בתניא, כביכול הקדוש ברוך הוא, הרי במרכבת יחזקאל, הקדוש ברוך הוא, הדמיון של האדם, פני האדם שבמרכבה, אז גם שמה יש רמ"ח איברים דמלכא. כביכול המספר הזה, מאתיים ארבעים ושמונה, מסמל ספירות עליונות. המספר של ספירות העליונות כפי שהן מורכבות במספר הזה של מאתיים ארבעים ושמונה. כל מצווה קשורה עם איזה אחד מספירות העליונות. כשיהודי מקיים מצווה הוא מתחבר עם הרמ"ח איברים דמלכא, עם הכביכול, עם הקדוש ברוך הוא, עם אדם העליון שעל הכיסא. אז יש את המאתיים ארבעים ושמונה איברים, שזה כל מצווה. האיברים הם כמו כלים, כמו אצל האדם. מה זה איברים? הנפש היא מלאה אנרגיה, מלאה חיות, והנפש מתלבשת באיבר ועוד איבר ועוד איבר, וכל האיברים, כל איבר לוקח את החיות של הנפש ומוליך את זה לכיוון מסוים. איברים לראייה, לשמיעה, להבנה, להילוך, שזה כל איברי האדם, וכל איבר לוקח חלק מהכוחות של הנפש, ועל ידי זה הבן אדם יכול לחיות פה בעולם. המצוות הם גם כן סוג של איברים דמלכא של הקדוש ברוך הוא, שהם מביאים

22:41 מקור של השפעה וברכה לעולם. כל מצווה זה איזה איבר, כל מצווה זה כלי שעל ידו הקדוש ברוך הוא משפיע על העולם, משפיע חסד, משפיע צדקה, משפיע טוב, משפיע ברכות, כל מיני סוגים של השפעות שהקדוש ברוך הוא משפיע בעולם, דרך המצוות ההשפעות האלה מגיעות לעולם. זה איברים דמלכא. אומר האדמו"ר הזקן: תסתכל ותבדוק שמכל האיברים, שיש רמ"ח איברים שכתובים במשנה, יש דבר אחד שלא מוזכר בתור אחד מהאיברים, שזה החוט, חוט השדרה. יש את החוליות של השדרה, העצמות מסביב לחוט השדרה. זה כן מובא באיברים, אבל יש את חוט השדרה, שזה בעצם הדבר הכי מרכזי, הכי עיקרי, שכל מציאות האדם תלויה בזה. כולנו יודעים שחוט השדרה זה הדבר שמעמיד את כל הגוף, רחמנא ליצלן, חס ושלום, אם יש איזשהו פגם או איזשהו משהו קורה בחוט השדרה, זה, זה חיים, חיים ומוות. אבל חוט השדרה, שזה המרכז, שזה המעמיד, שזה המחיה, שממנו כל הגוף עומד וקיים, חי וקיים, הוא לא מוזכר בתור אחד מהאיברים. למה? כי הוא לא איבר, הוא לא איבר פרטי, הוא בעצם זה שמקיים את כל האיברים. אומר האדמו"ר הזקן: זה התפילה. אתה יודע למה תפילה היא לא מצווה מן התורה לפי הפוסקים? למה תפילה זה מצווה מדרבנן? כי התפילה בעצם היא איבר, היא החוט של השדרה. התפילה זה החוט, זה החיות. מהתפילה היהודי מקבל את החיות שלו, והקדוש ברוך הוא, שזה נותן חיות לנשמה שלו, שעם הכוח הזה הוא אחר כך יעשה כל היום את כל המצוות. אז התפילה היא לא מצווה מדרבנן לא בגלל שהיא פחות משאר המצוות. להפך, היא למעלה משאר המצוות. התפילה היא חוט השדרה, זה המעמיד, זה החיות של כל היום. יהודי

24:53 בעת התפילה, הוא תפילה מלשון התחברות, ומתקשר לקדוש ברוך הוא, ועל ידי ההתקשרות הזאת שבתפילה אתה עומד ומתחבר עם הקדוש ברוך הוא והנשמה שלך מאירה, אתה מקבל חיות, והחיות הזה אחר כך אתה מכניס את זה בצדקה, באהבת ישראל, בתפילין, בציצית, בכל מצווה ומצווה, באכילה, כשרות, בשבת, בכל מצווה של בחיי היומיום נכנס בזה החיות שהיהודי אחרי זה במשך היום עושה מהעולם דירה לקדוש ברוך הוא בכוח התפילה שהוא התפלל. אז זה הפירוש מה שהאדמו"ר הזקן אומר, וגם האומרים תפילה מדרבנן, לא חס ושלום. האדמו"ר הזקן מתכוון לפוסקים שאומרים תפילה מדרבנן. ודאי גם הוא אחד מהפוסקים האלה. גם אלו שרוצים להשתמש עם ההסבר הזה בתור להקל, בתור זלזול, אלו שבאים בתלונות ואומרים שבגלל שתפילה זה דרבנן לכן פחות חשובה, הם לא ראו מאורות מימיהם. הם לא מבינים את העומק, הם לא מבינים את המאור שבתורה. וכאן מגיע הסבר נפלא של האדמו"ר הזקן בקשר לאיך אנחנו מתחברים לתפילה והמילים של התפילה. הגמרא אומרת במסכת ברכות בדף יג על הפסוק שמע ישראל, אומרת הגמרא: מה פירוש שמע ישראל? השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך. שהפירוש הפשוט הוא שהבן אדם כאשר הוא מתפלל הוא צריך להשמיע לאוזניים שלו. זאת אומרת שהתפילה לא תהיה רק במחשבה או להזיז את השפתיים, אלא פשוט להתפלל בצורה כזאת שהאוזניים שלך לפחות ישמעו מה שאתה אומר. אומר האדמו"ר הזקן: יש פה משהו הרבה יותר עמוק במסר הזה. הזוהר אומר שהמילה אתה הולך על השכינה, כי אתה אבינו. ברוך אתה השם. אתה זה הקדוש ברוך הוא. זה הולך על השכינה. השכינה היא מקור הנשמה. הרי כמו שאמרנו קודם, הנפש האלוקית היא חלק אלוקא ממעל ממש, כל עם ישראל.

27:18 כנסת ישראל נקראת בזוהר הקדוש בשם שכינה. כל עם ישראל זה נשמה אחת שאנחנו קשורים עם הקדוש ברוך הוא. כשמגיע הרגע של התפילה, אז בעצם הנשמה מקשיבה לשבחים של השכינה. הנשמה, שהיא חלק אלוקא ממעל ממש, היא שרה על הקדוש ברוך הוא. ישראל אותיות שיר א-ל. הנשמה שרה לקדוש ברוך הוא כי הנשמה היא חלק אלוקא ממעל, והיא משוררת כל המילים של התפילה. וזה מה שאמרנו קודם. אנשי הכנסת הגדולה, כשהם חיברו את התפילה, הם הקשיבו לשיר שהנשמה מכירה, שזה השיר שהנשמה שרה, מתחברת, נדבקת. תפילה מלשון התחברות לקדוש ברוך הוא. אומרת הגמרא: אתה יודע מה אנחנו עושים בתפילה? השמע לאוזניך מה שאתה מדבר. בתפילה אנחנו אמורים להקשיב לשיר של הנשמה שלנו. עכשיו, בזמן התפילה, הנשמה שלנו שרה, היא מתפללת, היא נדבקת, היא מתחברת לקדוש ברוך הוא, ואנחנו מצד הגוף והנפש הבהמית שלנו, יש לנו את ההזדמנות להקשיב. השמע לאוזניך, תקשיב לשיר, תתחבר, תיכנס לתפילה ורק תקשיב למילים. אז בעצם המילים האלה הן המילים של הנשמה, שהיא מכירה את השיר הזה, היא יודעת מה להגיד, איך להגיד. הנשמה עכשיו שרה לקדוש ברוך הוא, ואנחנו אמורים לשבת ולהקשיב מה השיר הזה אומר, להתחבר למילים של התפילה, ומכאן אנחנו נגיע לפסים מעשיים. אז איך אנחנו באמת עושים את זה במציאות? אלא התפילה, איך אני באמת יכול לעשות שכשאני אומר מילים של התפילה, להתחבר לתפילה במקום הזה? אז אני רוצה לספר לכם שיש יחידות, יש שיחה מאוד מעניינת שהייתה בין הרבי מליובאוויטש עם האדמו"ר מתולדות אהרן. מדובר על האדמו"ר מתולדות אהרן זכר צדיק לברכה. הוא היה אצל הרבי בשנת תשכ"א, ואז הייתה שיחה מאוד מאוד מרתקת ביניהם בקשר לצורת עבודת התפילה, ודובר

29:46 באריכות על העניין, ואז הרבי הסביר את הנקודות שדיברנו עליהן. מה זה עבודת התפילה על פי דרך החסידות. התפילה, תפילה צריכה להיות התחברות וקשר. סיפר את הסיפור עם המגיד ממזריטש, איך שהוא התפלל להיות שמה בתפילה, ואז הרבי הסביר כזאת נקודה, שזאת נקודה שמאוד אפשר להתחבר לזה ולהביא את זה לקווים מעשיים. אנחנו חייבים ללמוד את התפילה, לקחת פסוק, לקחת פרק וללמוד אותה. זאת אומרת, לא רק לדעת את התרגום הפשוט היבש, אלא גם להבין את הפירוש היותר עמוק. בפסוקי התפילה ישנם פירושים נפלאים, פירושים, הסברים שתורת החסידות נותנת. לקחת פסוק אחד, אתה לא יכול להתפלל את כל התפילה, אין לך זמן להתפלל את כל התפילה, זו תפילה ארוכה. אני מתכוון להגיד, כמובן המילים של התפילה זה דבר אחד. אני מדבר להתפלל מהמקום היותר פנימי של התפילה, להתעמק ולהתחבר. ההתחברות של התפילה. לפעמים אין לנו זמן להתפלל בתפילה הארוכה של כל היום, התפילה הארוכה של שעות התבוננות. אבל פסוק אחד, כמה פסוקים, פרק אחד, הרי כל אחד יכול ללמוד אותה ולהבין את העומק על פי תורת החסידות. הפסוק עצמו פסוק פשוט. אם אנחנו ניקח את הפסוק הזה ונלמד אותו לאור תורת הבעל שם טוב, ובזה אנחנו נתבונן בזמן התפילה, והרי זו הלכה מפורשת בשולחן ערוך שבזמן התפילה היהודי צריך להתבונן בגדולת השם, בשפלות האדם. סימן צ"ח. אז כשאנחנו ניקח פסוקים מסוימים בתפילה, נלמד אותם, נחשוב עליהם, נתחבר אליהם, אז אנחנו בעצם נקבל את ההרגשה המיוחדת הזאת של החיבור והדבקות ביומיום של התפילה, ולכן זה מה שתורת החסידות מלמדת אותנו. התפילה כל יום זה הזדמנות נפלאה שהקדוש ברוך הוא נותן ליהודי, מתנה נפלאה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, שיהודי יכול

31:54 להתחבר לקדוש ברוך הוא. יהודי יכול להידבק לקדוש ברוך הוא, והתפילה הזאת זה הרגע שאנחנו מקשיבים לנשמה שלנו, מקשיבים לשיר, כן, מקשיבים לשיר של הנשמה, להתחבר לזה, להידבק בזה, ואז אנחנו לא מחפשים שום דבר אחר, רק לעמוד בדבקות ובקשר עם הקדוש ברוך הוא. והתפילה הזאת נותנת את החיות לאדם ומביאה את החיות בכל הרמ"ח איברים, כמו שאמרנו, בכל המצוות ובכל הגוף. ובזכות התפילה הזאת הקדוש ברוך הוא בוודאי יקבל את כל תפילות עם ישראל, ובקרוב בימינו שיתקבלו התפילות, והתפילות העיקריות שכל יהודי מתפלל בכל יום ויום: את צמח דוד, מהרה תצמיח, שהקדוש ברוך הוא יביא לנו את הגואל, גאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.