לעבן חסידות · פרק 166 · 2025-02-25 · 15:48
פרשת תרומה שקלים תשפ״ה דער מיין פון די 3 תרומות אין עבודת השם
תיאור הפרק
* אור החיים הקדוש * אור תורה להמגיד * שיחת שבת משפטים תשטו * לקוטי שיחות חלק א פרשת תרומה
השמע המקורי · הערך על הרב אשר פרקש בחב"דפדיה
תמלול אוטומטי מהשמע, ותרגום מכונה לעברית. קישורים לחב"דפדיה נוספו אוטומטית.
00:00 זה היה בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי, בסביבות [לא ברור]. הרבי שלח מכתב לארץ ישראל, לחסידים שהיו שם, שצריך לפעול ולחולל מהפכה, להביא יהדות ולעשות ככל האפשר בענייני קירוב, הפצת היהדות והפצת המעיינות. הרבי עודד מאוד מאוד את החסידים להשליך את עצמם לעבודה, להקים כמה שיותר מוסדות חינוך וכו'. באותה תקופה כתבו חסידים לרבי מכתב וטענו שהם מוכנים להתמסר בלבם ובנפשם, בכל גופם, לכל מה שהרבי רוצה. הם מוכנים לקפוץ לאש. כל מה שהרבי ירצה, הם מוכנים לעשות. אבל הם רוצים הוראות ברורות. הם רוצים שהרבי יאמר להם מה עליהם לעשות ואיך עליהם לעשות זאת; מה שהרבי יאמר, הם יעשו. והרבי כתב אז מכתב לאגודת חסידי חב"ד ולצעירי אגודת חב"ד בנוגע לנושא הזה. והרבי כתב במכתב דבר מעניין מאוד. הוא אומר שבתניא אדמו"ר הזקן אומר ש״ראשית העבודה ועיקרה ושורשה״ היא עניין קבלת עול מלכות שמים. כלומר, קבלת עול מלכות שמים — לקבל את עול התורה והמצוות, יראת שמים — היא יסוד העבודה, היא ראשית העבודה ועיקרה ושורשה. אבל זו רק ראשית העבודה, זהו היסוד. בניין העבודה צריך לבוא מתוך שמחה, תענוג, רצון ואהבה. אדם צריך להרגיש טעם וחיות בעבודת השם. ו־
00:00 דאס איז געווען אין די ערשטע יארן פון דעם רבינ'ס נשיאות, ארום [לא ברור]. דער רבי האט געשיקט א בריוו צו ארץ ישראל, צו די חסידים וואס זענען דארטן געווען, אז מען זאל טאן איבערקערן, ברענגען אידישקייט און טאן וואס מער מען קען אין ענינים פון קירוב, הפצת היהדות, הפצת המעיינות. דער רבי האט שטארק, שטארק געמונטערט אז חסידים זאלן זיך אריינווארפן אין דער ארבעט, אויפבויען וואס מער מוסדות חינוך וכולי. אין יענער תקופה האבן חסידים געשריבן צום רבי'ן א בריוו און האבן געטענה'ט, אז חסידים זענען גרייט, חסידים זענען גרייט זיך איבערגעבן בלבם ובנפשם, בכל גופם, אלץ וואס דער רבי וויל. זיי זענען גרייט צו שפרינגען אין פייער. וואס דער רבי וועט וועלן, זענען זיי גרייט צו טאן. אבער מען וויל האבן קלארע הוראות. מען וויל דער רבי זאל אונז זאגן וואס איך דארף טאן, ווי מען דארף טאן; וואס דער רבי וועט זאגן, וועט מען טאן. און דער רבי האט דעמאלט געשריבן א בריוו צו די אגודת חסידי חב"ד, צעירי אגודת חב"ד, בנוגע דעם נושא. און דער רבי האט געשריבן אין בריוו זייער אינטערעסאנט. זאגט ער אז אין תניא, דער אלטער רבי זאגט דאך, אז „ראשית העבודה ועיקרה ושורשה“ איז דער ענין פון קבלת עול מלכות שמים. דאס הייסט, קבלת עול מלכות שמים, נעמען דעם עול פון תורה ומצוות, יראת שמים, און דאס איז דער יסוד העבודה, דאס איז ראשית העבודה ועיקרה ושורשה. אבער דאס איז מער נישט ווי דער ראשית העבודה, דאס איז דער יסוד. דער בנין פון דער עבודה דארף קומען פון שמחה, תענוג, רצון, אהבה. א מענטש דארף האבן א געשמאק, האבן א חיות אין עבודת השם. און
01:55 לשם כך אדם צריך לפעול בכוח עצמו. קבלת העול, לקבל את העול ולומר ״אני מציית, אני מוכן לעשות מה שהקדוש ברוך הוא רוצה״, היא רק היסוד של העבודה. העבודה עצמה צריכה להיות בכוחות הנפש שלו עצמו. וכך אדמו"ר הזקן... על דרך זה, כתב הרבי, הדבר נכון גם בנוגע לשליחות, לתפקיד ולעבודה של כל אחד. קבלת העול, על דרך זה, בין הרבי לחסיד — לציית, לומר ״אני מוכן לציית״ — היא היסוד של ההתקשרות של החסיד לרבי. אבל העבודה של חסיד צריכה להיות מתוך רצון ותענוג. יפה מאוד שלחסידים יש רצון והם מוכנים לציית, אבל אם הם רוצים שהרבי יאמר להם על כל פרט מה עליהם לעשות, זו לא תהיה העבודה שלהם עצמם. הם צריכים לפעול בכוחות שלהם, ברצון שלהם, בתענוג שלהם, ולכן עליהם לבחור לפי כוחות הנפש שלהם ולפי מה שיש להם בו טעם, ולפעול בזה בחיות הגדולה ביותר. הפרשה של היום היא פרשת תרומה. בפרשת תרומה אנו מוצאים שמיד בתחילת הפרשה מדובר על ״ויקחו לי תרומה״. אלו התרומות שכל אחד היה צריך להביא לכל ענייני המשכן. אנו מוצאים, רש"י מביא מהמדרש, שיש שלוש תרומות. ״ויקחו לי תרומה״; אחר כך נאמר ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי״; ואחר כך כתוב ״וזאת התרומה אשר תקחו מאתם״. המילה ״תרומה״ מופיעה כאן שלוש פעמים. רש"י אומר ש־
01:55 אויף דאס דארף א מענטש טאן בכח עצמו. דער קבלת עול, נעמען דעם עול און זאגן „איך פאלג, בין גרייט וואס דער אויבערשטער וויל“, דאס איז מער נישט ווי דער יסוד אויף דער עבודה. די עבודה גופא דארף זיין מיט די אייגענע כחות הנפש. און דאס האט דער אלטער... דאס, על דרך זה, דער רבי געשריבן, איז אמת בנוגע דעם שליחות, דעם תפקיד, און יעדער איינער'ס ארבעט. דער קבלת עול, על דרך זה, צווישן דעם רבי'ן מיט דעם חסיד, פאלגן, „איך בין גרייט צו פאלגן“, דער קבלת עול, דאס איז דער יסוד פון דער התקשרות פון דעם חסיד מיט דעם רבי'ן. אבער די עבודה פון א חסיד דארף זיין מיט דעם רצון און מיט דעם תענוג. איז דאס זייער שיין אז חסידים האבן א רצון, זענען גרייט צו פאלגן, אבער אויב זיי ווילן אז ער זאל זיי זאגן אויף יעדער פרט וואס זיי דארפן טאן, וועט עס נישט זיין זייער אייגענע עבודה. זיי דארפן טאן מיט די אייגענע כחות, מיט אן אייגענעם רצון, מיט אייגענעם תענוג, און דערפאר דארפן זיי אויסקלייבן לויט זייערע כחות הנפש, זייער געשמאק, און אין דעם זיך אריינווארפן מיט דעם גרעסטן חיות. היינטיגע פרשה איז פרשת תרומה. אין פרשת תרומה געפינען מיר, גלייך אין דער פרשה, רעדט זיך וועגן „ויקחו לי תרומה“. וואס דאס איז די תרומות וואס יעדער האט געדארפט ברענגען פאר די אלע ענינים פון דעם משכן. געפינען מיר, רש"י ברענגט א סך פון מדרש, אז עס זענען פאראן דריי תרומות. „ויקחו לי תרומה“. דערנאך איז דא „מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי“. און דערנאך שטייט „וזאת התרומה אשר תקחו מאתם“. שטייט דא דריי מאל תרומה. רש"י זאגט אז
03:26 הכוונה היא לשלוש התרומות שכל אחד הביא לבית המקדש, למשכן. יש תרומת האדנים, שהיא תרומה של מחצית השקל. בפעם הראשונה שהביאו מחצית השקל, עשו מהכסף הזה את האדנים, שעליהם העמידו את קרשי המשכן. אחר כך יש תרומת הקרבנות, שגם היא הייתה מחצית השקל. אנו מוצאים בפרשת כי תשא שתרומת הקרבנות הייתה מחצית השקל, ״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט״, ושבכסף הזה השתמשו לקרבנות הציבור במשך כל השנה כולה. ואחר כך יש תרומת המשכן, שעליה מדבר כאן הפסוק. לתרומה הזאת לא הייתה קצבה של מחצית השקל, אלא היא הייתה בבחינת ״כל אשר ידבנו לבו״: זהב, כסף, נחושת, כל חמישה־עשר או שלושה־עשר הדברים המנויים שם בפסוקים. אלו הן שלוש התרומות. וכאן אנו מוצאים הבדל גדול בין שלוש התרומות. שתי הראשונות היו מחצית השקל. השיעור היה מדויק מאוד, לא יותר ולא פחות: ״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט״. מה שאין כן בתרומה השלישית, עליה נאמר שצריך לתת ״כל איש אשר ידבנו לבו״, לתת מכל הלב וכמה שרוצים. וצריך להבין מהו ההבדל בין התרומות. למה דווקא בשתי התרומות הראשונות היה צריך לתת מחצית השקל, לא יותר ולא פחות? למה, אם אדם רוצה לתת יותר, לא מאפשרים לו? ואם אדם רוצה לתת יותר, הוא אינו יכול לתת יותר? מה העניין בכך שצריך לתת דווקא מחצית, לא פחות ולא יותר?
03:26 דאס גייט אויף די דריי תרומות וואס יעדער האט געברענגט צו דעם בית המקדש, צו דעם משכן. איז דא די תרומת האדנים, וואס דאס איז די תרומה פון מחצית השקל. דאס ערשטע מאל מחצית השקל האט מען געברענגט, וואס פון די אדנים, פון די מחצית השקל, האט מען געמאכט פון דעם כסף די אדנים, וואס אויף דעם האט מען געבויט, געשטעלט די קרשי המשכן. דערנאך איז פאראן דער ענין פון תרומת הקרבנות, וואס דאס איז אויך געווען מחצית השקל. מיר געפינען אין פרשת כי תשא, אז די תרומת הקרבנות איז געווען מחצית השקל, „העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט“, אז דאס האט מען גענוצט פאר די קרבנות ציבור אויף כל השנה כולה. און דערנאך איז פאראן דער ענין פון תרומת המשכן, וואס דאס איז וואס דער פסוק זאגט דא. דאס איז די תרומה וואס אויף דעם איז נישט געווען קיין קצבה פון מחצית, נאר ס'איז געווען „כל אשר ידבנו לבו“: זהב, כסף, נחשת, אלע פופצן אדער דרייצן זאכן וואס שטייען דארט אין די פסוקים. און דאס זענען די שלוש תרומות. און דא געפינען מיר א גרויסן חילוק צווישן די שלוש תרומות. ווייל די ערשטע צוויי זענען געווען מחצית השקל. ס'איז געווען זייער מדויק, זייער בדיוק, נישט מער און נישט ווייניקער: „העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט“. מה שאין כן ביי דער דריטער תרומה, אויף דעם זאגט מען אז מען דארף געבן „כל איש אשר ידבנו לבו“, געבן מיטן גאנצן הארץ און געבן וויפיל מען וויל. איז דא דארף מען פארשטיין וואס איז דער חילוק צווישן אלע תרומות. פארוואס דווקא ביי די ערשטע צוויי תרומות איז געווען מחצית השקל, נישט מער און נישט ווייניקער? פארוואס, אויב א מענטש וויל געבן מער, לאזט מען אים נישט? און אויב א מענטש וויל געבן מער, קען ער נישט געבן מער? וואס איז דער ענין אז עס דארף זיין דווקא מחצית, נישט ווייניקער און נישט מער?
05:03 דווקא בראשונה ובשנייה. ובתוך הראשונה והשנייה עצמן, אנו מוצאים שתרומת הקרבנות הייתה תמיד, בכל שנה, גם לאחר מכן, כשכבר היו המשכן והמקדש. כמו שאומרת המשנה במסכת שקלים: ״באחד באדר משמיעין על השקלים״. כלומר, עניין מחצית השקל היה בכל השנים. בחודש אדר התכוננו לקרבנות הציבור, כדי שכאשר יגיע חודש ניסן יקריבו מן השקלים החדשים. אבל התרומה הראשונה, תרומת האדנים, הייתה פעם אחת בלבד. את אדני המשכן עשו מתרומת האדנים פעם אחת בלבד. מה אנו לומדים משלוש התרומות בעבודה, ומדוע? תרומת האדנים הייתה פעם אחת בלבד, ובה כולם נתנו דווקא מחצית השקל. גם תרומת הקרבנות הייתה מחצית השקל, אבל בכל שנה ושנה. ואחר כך הייתה התרומה למשכן, שבה כל אחד נתן כפי אשר ידבנו לבו, ככל שלבו הניע אותו לתת. הרי ידוע שכל עניין המשכן קיים גם בעבודת האדם. ״ועשו לי מקדש״, וכפי שמובא בשל"ה הקדוש ובראשית חכמה: ״ושכנתי בתוכם״ — כל אחד צריך לבנות את המשכן האישי שלו. כל הפרשה, כפי שרואים בספרי חסידות, וגם בקבלה ובזוהר, עוסקת בנפש האדם, בבית המקדש האישי, במשכן האישי. וכל פרט בבניין המשכן קשור לעבודה בנפש האדם. והפסוק אומר ״ויקחו לי תרומה״, והזוהר אומר ש״ויקחו לי״ פירושו: אותי. הרבי מביא בתניא את הזוהר, ש״ויקחו לי״ פירושו: אותי אתם לוקחים. היהודי לוקח את הקדוש ברוך הוא
05:03 דווקא בראשון ושני. ובראשון ושני עצמם, מוצאים אנו שתרומת הקרבנות, דאס איז געווען תמיד, יעדעס יאר, שפעטער, ווען ס׳איז שוין געווען דער משכן און דער מקדש. ווי די משנה זאגט אין מסכת שקלים: „באחד באדר משמיעין על השקלים“. דאס הייסט אז דער ענין פון מחצית השקל איז געווען אלע יארן. אין חודש אדר האט מען צוגעגרייט פאר די קרבנות ציבור, אז ווען עס קומט חודש ניסן זאל מען מקריב זיין פון די נייע שקלים. אבער די ערשטע תרומה, תרומת האדנים, איז געווען נאר איין איינציקן מאל. די אדנים פונעם משכן האט מען געמאכט פון תרומת האדנים איין איינציקן מאל. וואס לערנען מיר פון די דריי תרומות אין עבודה, און פארוואס? תרומת האדנים איז געווען נאר איין איינציקן מאל, און דארט האבן אלע געגעבן דווקא א מחצית השקל. תרומת הקרבנות איז אויך געווען א מחצית השקל, אבער יעדעס יאר און יאר. און דערנאך איז געווען די תרומה פארן משכן, וואס יעדער איינער האט געגעבן כפי אשר ידבנו לבו, וויפל זיין הארץ האט אים געגעבן. איז דאך באקאנט, אז דער גאנצער ענין פונעם משכן איז אויך בעבודת האדם. „ועשו לי מקדש“, און ווי עס ווערט געבראכט אין של״ה הקדוש און אין ראשית חכמה: „ושכנתי בתוכם“ — יעדער איינער דארף בויען זיין פערזענלעכן משכן. די גאנצע פרשה, ווי מען זעט אין ספרי חסידות, און אויך אין קבלה און זוהר, רעדט זיך אלץ וועגן נפש האדם, דעם פערזענלעכן בית המקדש, דעם פערזענלעכן משכן. און יעדער פרט אינעם בנין המשכן איז פארבונדן מיט עבודה בנפש האדם. און דער פסוק זאגט „ויקחו לי תרומה“, און דער זוהר זאגט אז „ויקחו לי“ מיינט: אותי. דער רבי ברענגט אין תניא דעם זוהר, אז „ויקחו לי“ מיינט: אותי אתם לוקחים. דער איד נעמט דעם הקדוש ברוך הוא
07:03 כביכול. אבל מהי תרומה? תרומה בפשטות היא דווקא צדקה, ובכלל — מצוות. ובפרטיות מביא הזוהר שתרומה היא ״תורה מ׳״, התורה שניתנה בארבעים יום. והרבי מביא את ״אותי אתם לוקחים״: כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות, הוא לוקח את הקדוש ברוך הוא — ״ויקחו לי״ — איתו. אם מסתכלים על כלי המשכן ועל ענייני המשכן כפי שהם בעבודה בנפש האדם, הדבר נוגע לעבודתו של יהודי: עליו להביא את כל התרומות, הן תרומת האדנים, הן תרומת הקרבנות והן תרומת המשכן. בשלושת הדברים האלה צריך האדם להתמסר לעבודת השם בכל כוחותיו, בכל חושיו וכישרונותיו. המגיד הקדוש מפרש את הפסוק ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״: ״כל איש״ — שכולו איש. כלומר, האדם כולו, האדם בשלמותו; ״ידבנו לבו״ — כל ליבך, יחד עם כל האדם שבך, צריך להתמסר לגמרי לקדוש ברוך הוא. ובזה עצמו יש שלושה שלבים. מהם שלושת השלבים? יש כמה ביאורים בזה, ואנחנו מדברים על אחד הביאורים שהרבי אמר בהתוועדות של [לא ברור]. העניין הוא שכאשר מסתכלים על תרומת האדנים, הדבר הראשון, האדנים — הם היסוד. בפשטות, האדנים הם היסוד של המשכן כולו. את האדנים הניחו על הקרקע, ובתוכם העמידו
07:03 כביכול. אבער וואס איז תרומה? תרומה בפשטות איז צדקה דווקא, און בכלל מצוות. און בפרטיות ברענגט דער זוהר אז תרומה איז תורה מ׳, די תורה וואס איז געגעבן געווארן אין פערציג טעג. און דער רבי ברענגט דאס, „אותי אתם לוקחים“: ווען א איד לערנט תורה און איז מקיים מצוות, נעמט ער דעם הקדוש ברוך הוא — „ויקחו לי“ — מיט זיך. אויב מיר קוקן אויף די כלי המשכן און די עניני המשכן ווי זיי זענען בעבודה בנפש האדם, איז דאס נוגע צו דער עבודה פון א איד: ער דארף ברענגען אלע תרומות, סיי תרומת האדנים, סיי תרומת הקרבנות, און סיי תרומת המשכן. אין די דריי זאכן דארף דער מענטש זיך איבערגעבן מיט אלע זיינע כוחות, מיט אלע זיינע חושים און כשרונות, צו עבודת השם. דער הייליקער מגיד טייטשט דעם פסוק „מאת כל איש אשר ידבנו לבו“: כל איש — שכולו איש. דאס הייסט דער גאנצער מענטש, דער מענטש אין גאנצן; „ידבנו לבו“ — דיין גאנץ הארץ, מיטן גאנצן איש, דארף זיך אין גאנצן איבערגעבן צום אויבערשטן. און אין דעם גופא זענען פאראן דריי שלבים. וואס זענען די דריי שלבים? עס זענען דא כמה ביאורים אין דעם, און מיר רעדן וועגן איינעם פון די ביאורים וואס דער רבי האט גערעדט אין א פארברענגען פון [לא ברור]. דער ענין איז, אז ווען מען קוקט אויף תרומת האדנים, די ערשטע זאך, די אדנים — זענען זיי דער יסוד. בפשטות, די אדנים זענען דער יסוד פונעם גאנצן משכן. די אדנים האט מען געלייגט אויף דער ערד, און אין זיי האט מען אריינגעשטעלט
08:52 את הקרשים. האדנים מורים על יסודות; הם היו היסוד של המשכן כולו. בעבודת השם, זהו מה שכתוב בתניא: ״ראשית העבודה ועיקרה ושרשה״ — יסוד העבודה. יסוד העבודה הוא עניין קבלת עול, עניין הביטול. השל״ה הקדוש מביא שאדנים הם משם אדני: הקדוש ברוך הוא הוא אדון העולם, הקדוש ברוך הוא הוא המלך, הוא האדון ואנחנו עבדיו. ״כי אנו עמך ואתה אלקינו״. הקדוש ברוך הוא הוא האדון, ואנחנו עבדיו. וזוהי ״ראשית העבודה ועיקרה ושרשה״, זהו יסוד העבודה. והיסוד צריך להיות קבלת עול. זו קבלת עול, ביטול, שפלות, כשהאדם מתמסר מתוך מסירות; זהו יסוד העבודה. ולכן תרומת האדנים הייתה פעם אחת בלבד, ובה היה ״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט״. כי בקבלת עול אין דרגות. בקבלת עול אין עשיר ואין עני. בקבלת עול כל היהודים שווים. זו עצם ההתקשרות של יהודי לקדוש ברוך הוא: אני יהודי, אני מתמסר, אני עבד. בזה אין נפקא מינה אם אתה משה רבינו או פשוט שבפשוטים. בנקודת הביטול, בנקודת קבלת העול, בהתמסרות לקדוש ברוך הוא — זה צריך להיות יסוד העבודה, ו
08:52 די קרשים. די אדנים ווייזן אויף יסודות; דאס איז געווען דער יסוד פונעם גאנצן משכן. וואס אין עבודת השם איז דאס, ווי עס שטייט אין תניא: „ראשית העבודה ועיקרה ושרשה“ — דער יסוד העבודה. דער יסוד העבודה איז דער ענין פון קבלת עול, דער ענין פון ביטול. דער של״ה הקדוש ברענגט אז אדנים איז פון שם אדני: דער אויבערשטער איז אדון העולם, דער אויבערשטער איז דער מלך, ער איז דער אדון און מיר זענען זיינע עבדים. „כי אנו עמך ואתה אלקינו“. דער אויבערשטער איז דער אדון, מיר זענען זיינע עבדים. און דאס איז „ראשית העבודה ועיקרה ושרשה“, דאס איז דער יסוד העבודה. און דער יסוד דארף זיין קבלת עול. דאס איז קבלת עול, ביטול, שפלות, אז דער מענטש גיט זיך איבער אין אן איבערגעגעבנקייט; דאס איז דער יסוד העבודה. און דערפאר איז די תרומת האדנים געווען נאר איין איינציקן מאל, און דאס אליין איז געווען „העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט“. ווייל אין קבלת עול זענען נישטא קיין דרגות. אין קבלת עול איז נישטא קיין עשיר, נישטא קיין עני. אין קבלת עול זענען אלע אידן גלייך. דאס איז די עצם התקשרות פון א איד צום אויבערשטן: איך בין א איד, איך גיב זיך איבער, איך בין אן עבד. אין דעם איז נישטא קיין נפקא מינה צי דו ביסט א משה רבינו צי א פשוט שבפשוטים. אין דער נקודה פון ביטול, אין דער נקודה פון קבלת עול, אין דער איבערגעגעבנקייט צום אויבערשטן, דאס דארף זיין דער יסוד העבודה און
10:09 זהו עניין האדנים. לכן זו הייתה מחצית אחת ויחידה. כשיהודי יודע שהוא רק מחצית, הדבר נותן לו כוח להתמסר לקדוש ברוך הוא. אחר כך מגיעים לשלב השני, שהוא עניין הקרבנות. זה כבר קשור לתיקון חטא העגל. כידוע, עניין מחצית השקל הוא בכל שנה ושנה, אבל התורה אומרת בהמשך, בפרשת כי תשא — השנה פרשת תרומה ופרשת שקלים באות יחד — ששם הייתה מחצית השקל לצורך הבאת הקרבנות. גם זה היה תיקון לחטא העגל. חטא העגל פגע בהתקשרות של יהודי לקדוש ברוך הוא. הוא פגע בהתקשרות הכללית של יהודי לקדוש ברוך הוא; כלומר, נוצר פגם, פגם בקשר הכללי של יהודי לקדוש ברוך הוא. זה החזיר שוב את חטא עץ הדעת. מובא בספרים שבחטא עץ הדעת ירדה זוהמא לעולם. החטא הראשון של אדם הראשון הביא זוהמא, טינופת, לכלוך לעולם כולו. אחר כך באו הצדיקים עד משה רבינו ומתן תורה, והחזירו את השכינה למטה, ונעשה התיקון של חטא עץ הדעת. וזה הביא לכך שיהודי יוכל לעשות מן העולם כלי לאלוקות. נוצר החיבור של עליונים עם תחתונים, כמו שכתוב במדרש, שיהודי יכול לעשות מן העולם כלי לאלוקות. כש
10:09 דאס איז דער ענין פון אדנים. דערפאר איז דאס געווען איין און איינציגע מחצית. ווען א איד ווייסט אז ער איז נאר א מחצית, גיט אים דאס דעם כח זיך איבערגעבן צום אייבערשטן. דערנאך קומט מען צום צווייטן שלב, וואס דאס איז דער ענין פון קרבנות. דאס איז שוין פארבונדן מיט דעם תיקון פון חטא העגל. כידוע, דער ענין פון מחצית השקל איז בכל שנה ושנה, אבער די תורה זאגט שפעטער אין פרשת כי תשא — היינטיקס יאר קומט דאס צוזאמען, פרשת תרומה מיט פרשת שקלים — וואו דארט איז געווען דער מחצית השקל פאר ברענגען קרבנות. דאס איז געווען נאך א תיקון אויף דעם חטא העגל. חטא העגל האט אנגערירט די התקשרות פון א איד מיטן אייבערשטן. ס'האט אנגערירט אין דער כללות'דיגער התקשרות פון א איד מיטן אייבערשטן; דאס הייסט, מ'האט געמאכט א פגם, א פגם אין דעם כללות'דיגן קשר פון א איד מיטן אייבערשטן. דאס האט צוריקגעברענגט נאך א מאל דעם חטא עץ הדעת. ס'ברענגט זיך אין ספרים אז אין חטא עץ הדעת איז ירדה זוהמא לעולם. דער ערשטער חטא פון אדם הראשון האט געברענגט א זוהמא, א שמוץ, א לכלוך אין דער גאנצער וועלט. שפעטער זענען געקומען די צדיקים ביז משה רבינו, מתן תורה, און צוריקגעברענגט די שכינה למטה, און ס'איז געווארן דער תיקון פון חטא עץ הדעת. און דאס האט געברענגט אז א איד זאל קענען פון וועלט מאכן א כלי פאר געטלעכקייט. ס'איז געווארן דער חיבור פון עליונים עם תחתונים, ווי ס'שטייט אין מדרש, אז א איד קען מאכן פון וועלט א כלי לאלקות. בשעת ס'איז
11:31 בא חטא העגל, עוררו שוב את חטא עץ הדעת והחזירו שוב זוהמא לעולם. לכן זה היה חטא כללי, כלומר פגם כללי, ולכן התיקון שלו צריך להיות תיקון כללי. זהו עניין קרבנות ציבור. הציבור, כל היהודים יחד, הם דבר אחד ויחיד. עד כדי כך שאומרים אפילו על משה רבינו, שהרי הוא לא היה בחטא, שאמרו לו: ״לך רד, רד מגדולתך״, שגם אצלו הייתה ירידה מחטא העגל. כי החטא פגע בעצם ההתקשרות והחליש את הקשר הכללי בין יהודי לקדוש ברוך הוא. ולכן התיקון לכך הוא שתהיה שוב מחצית השקל. וזה צריך להיות בכל שנה ושנה, וצריך להיות עניין של ציבור. לכן, במחצית השקל, ״מוסרן לציבור יפה יפה״, כפי שאומרת ההלכה, וזה צריך להיעשות עניין של ציבור. עושים מזה קרבנות ציבור, כפי שאומרת ההלכה, שמכספי מחצית השקל אפשר להביא רק קרבנות ציבור, כי הדבר כולל את כל כלל ישראל. בעבודה זהו עניין תפילה בציבור, עבודת הקרבנות, עבודת התפילה. ולכן כתוב בפסוק: ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״. ״לבו״ — עבודה שבלב. התרומה הראשונה, שהיא היסוד של קבלת עול, שם נאמר ״ויקחו לי״, את הקדוש ברוך הוא עצמו. זהו ה״ויקחו לי״, קבלת העול, ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. זה
11:31 געקומען חטא העגל, האט מען נאך א מאל מעורר געווען דעם חטא עץ הדעת און נאך א מאל צוריקגעברענגט זוהמא לעולם. דערפאר איז דאס געווען א חטא כללי, וואס דאס הייסט א פגם כללי, און דערפאר דארף דער תיקון אויף דעם זיין א תיקון כללי. דאס איז דער ענין פון קרבנות ציבור. ציבור, אלע אידן צוזאמען, זענען איין און איינציגע זאך. ביז מ'זאגט אפילו אויף משה רבינו, וואס ער איז דאך נישט געווען ביים חטא, אז מ'האט אים געזאגט: ״לך רד, רד מגדולתך״, אז ביי אים איז געווען א ירידה פון חטא העגל. ווייל דאס האט פוגע געווען אין דער עצם התקשרות, אפגעשוואכט דעם כללות'דיגן קשר צווישן א איד און דעם אייבערשטן. און דערפאר איז דער תיקון אויף דעם אז ס'דארף זיין נאך א מאל מחצית. און דאס דארף זיין בכל שנה ושנה, און דאס דארף זיין אן ענין פון ציבור. דערפאר, ביי מחצית השקל, מוסרן לציבור יפה יפה, ווי די הלכה זאגט, און דאס דארף ווערן אן ענין פון ציבור. מ'מאכט פון דעם קרבנות ציבור, ווי די הלכה זאגט, אז פון די מחצית השקל קען מען נאר ברענגען קרבנות ציבור, ווייל דאס נעמט ארום גאנץ כלל ישראל. אין עבודה איז דאס דער ענין פון תפלה בציבור, עבודת הקרבנות, עבודת התפלה. און דערפאר שטייט דער פסוק: ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״. לבו — עבודה שבלב. דער ערשטער תרומה, וואס דאס איז דער יסוד קבלת עול, דארטן שטייט ״ויקחו לי״, דעם אייבערשטן אליין. דאס איז דער ״ויקחו לי״, די קבלת עול, ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. דאס
12:41 זהו היסוד. ושם אתה לוקח את הקב"ה באמצעות ה״לי״, כפי שהבאנו קודם מהזוהר, [לא ברור]. אבל על היסוד הזה צריך האדם לבנות אחר כך את הפרטים, ולתקן את הפגם — וזוהי עבודת הקרבנות. ומהי בעבודת האדם? זהו עניין התפילה. התפילה היא כנגד הקרבנות, והיא עניין התיקון. לכן נאמר ״ידבנו לבו״ — עבודה שבלב. עבודה שבלב זו תפילה, וזהו עניין ״לבו״. אחר כך בא הדבר השלישי, שהוא העבודה הפרטית. אדם אינו יכול להישאר רק ביסוד, רק בקבלת עול. על היסוד הזה צריך לבנות את הבניין כולו. לכן המשכן נבנה מעצים, מן הצומח. מה מבטא הצומח? צמיחה. הצמיחה היא באמצעות הכוחות הפנימיים — השכל שלו עצמו, המידות שלו עצמו — ושם צריכות להיות העשירות וההרחבה. שם צריך כל אחד לתת לפי ״אשר ידבנו לבו״: זהב וכסף ונחושת, ותכלת וארגמן. כל פרטי העבודה האלה הם העבודה הפרטית בכוחות הפנימיים, בשכל ובמידות. וגם בזה העבודה צריכה להיות באופן של עשירות, כלשון ההלכה: ״עשיר שהביא קרבן עני לא יצא״. את כל הכוחות הנעלים שהקב"ה נתן לך — כוחות חזקים, גדולים ורחבים — צריך לנצל, ״כל אשר ידבנו לבו״, עם כל העשירות. ודבר אחד
12:41 איז דער יסוד. און דארטן נעמסטו דעם אייבערשטן דורך א ״לי״, ווי מיר האבן געברענגט פריער פון זהר, [לא ברור]. אויף דעם דארף אבער שפעטער דער מענטש בויען, שפעטער די פרטים, און מתקן זיין דעם פגם, וואס דאס איז די עבודת הקרבנות. וואס איז דערין? דאס איז דער ענין פון תפלה. תפלה, מיר מאכן קרבנות — תפלה, דער תיקון. דערפאר שטייט דער לשון ״ידבנו לבו״, עבודה שבלב. עבודה שבלב איז תפלה, דער ענין פון לבו. דערנאך קומט נאך די דריטע זאך, וואס דאס איז די עבודה פרטית. א מענטש קען נישט בלייבן נאר אין דעם יסוד, נאר אין קבלת עול. אויף דעם דארף מען בויען דעם גאנצן בנין, וואס דאס איז דער ענין וואס דער משכן איז געווארן פון עצים, פון צומח. וואס צומח באווייזט? דאס וואקסן. דאס וואקסן איז מיט די כחות פנימיים, דער אייגענער שכל, די אייגענע מדות, און דארטן דארף זיין די עשירות, און דארטן דארף זיין די ברייטקייט. דארטן דארף זיין יעדער איינער לויטן ״אשר ידבנו לבו״: זהב וכסף ונחושת, און תכלת וארגמן. די אלע פרטי עבודה, וואס זענען עבודה, דאס איז די עבודה פרטית מיט די כחות פנימיים, שכל און מדות. און אין דעם גופא דארף זיין אין אן אופן פון עשירות, ווי דער לשון אין הלכה: ״עשיר שהביא קרבן עני לא יצא״. אלע כחות נעלים וואס דער אייבערשטער האט דיר געגעבן, שטארקע כחות, גרויסע כחות, ברייטע כחות, דארף מען נוצן, ״כל אשר ידבנו לבו״, די גאנצע עשירות. און איין זאך
13:55 אינו יכול לבוא במקום הדבר האחר. עם כל החשיבות והנחיצות של היסוד — מחצית השקל, תרומת האדנים, יסוד הבניין כולו — אם נשארים רק ביסוד, אין זה משכן. מוכרחים להיות כל שלושת העניינים. מוכרח להיות היסוד, העבודה של קבלת עול, של שפלות וביטול, שהם אדני המשכן, וזו משמעות ״ויקחו לי״, ״לי לשמי״. אחר כך צריכה להיות עבודת התפילה. כך הוא גם סדר העבודה מן ה״מודה אני״, מהקימה בבוקר: תחילה הודאה וקבלת עול, שהן יסוד העבודה. אחר כך באה עבודת התפילה, אמירת הזמירות וקריאת שמע, [לא ברור], שבה האדם יושב ומתקשר עם הקב"ה — ״ידבנו לבו״, עבודה שבלב. זהו עניינן של תרומת המשכן ותרומת המזבח, הקרבנות. ואחר כך באה העבודה עם כל הכוחות, ״כל חלב להוי׳״: אדם צריך לתת לקב"ה את המיטב ואת היפה ביותר שלו, את כל עשירותו, ולעבוד אותו בשכל ובמידות, בעושר ובהרחבה; ללמוד בבית המדרש כדבעי ובריבוי, נגלה וחסידות, ולהשקיע בזה את כוחותיו הגדולים ביותר, כל אחד לפי עניינו, [לא ברור]. זהו ״כל חלב להוי׳״ — לתת לקב"ה את המיטב ואת היפה ביותר. וזוהי
13:55 קען נישט פארארבעטן די אנדערע זאך. אזוי ווי עס איז נוגע און אזוי וויכטיג, אזוי איז דער יסוד, דער מחצית השקל, די תרומת האדנים, דער יסוד פון דעם גאנצן בנין. אבער אויב מען בלייבט נאר ביי דעם יסוד, איז דאס קיין משכן נישט. עס מוז זיין די אלע דריי ענינים. עס מוז זיין דער יסוד, די עבודה פון קבלת עול, פון שפלות און ביטול, וואס דאס איז די אדני המשכן, און דערנאך, וואס איז דער ״ויקחו לי״, ״לי לשמי״. דערנאך דארף זיין די עבודת התפלה, ווייל דאס איז אין דער עבודה, דער סדר העבודה פון מודה אני, פון אויפשטיין אין דער פרי. דאס איז דער הודו, דאס איז דער קבלת עול, דאס איז דער יסוד העבודה. דערנאך איז דא די עבודת התפלה, פון זאגן די זמירות, קריאת שמע, [לא ברור], וואו ער זיצט, באהעפט זיך מיטן אויבערשטן, ״ידבנו לבו״, עבודה שבלב, וואס דאס איז דער ענין פון תרומת המשכן, תרומת המזבח, קרבנות. און דערנאך קומט מען צו דעם ענין פון די אלע כוחות, ״כל חלב להוי׳״, אז א מענטש דארף אוועקגעבן זיין בעסטע און שענסטע צום אויבערשטן, די גאנצע עשירות, אין דינען דעם אויבערשטן מיט שכל און מדות, מיט דער רייכקייט, מיט דער ברייטקייט, און לערנען אין בית המדרש כדבעי, בריבוי, נגלה און חסידות, און אריינלייגן זיינע גרעסטע כוחות, יעדער איינער לויט זיין ענין, [לא ברור]. און דער ״כל חלב להוי׳״, אוועקגעבן דאס בעסטע און דאס שענסטע צום אויבערשטן. און דאס איז
15:07 ההוראה לכל אחד בכל הדורות, שהפרשה אומרת לנו היום: כיצד יהודי צריך לעבוד את הקב"ה בכל שלושת העניינים, בכל שלוש התרומות. ועל ידי כך בונים את המשכן לקב"ה, ובקרוב נזכה לבניין הגדול ביותר, בית המקדש. שעל ידי העבודה של ״ויקחו לי תרומה״ נזכה בקרוב ממש לבניין בית המקדש השלישי, ״שיבנה במהרה בימינו״. ונזכה לחודש שמח, חודש אדר. שיהיו אלה ימים של ״ונהפוך הוא״, כלשון הכתוב: ״ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם״, ו״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״ — ״כן תהיה לנו״.
15:07 די הוראה צו יעדער איינער בכל הדורות, וואס היינט די סדרה זאגט צו אונז, ווי אזוי א איד דארף דינען דעם אויבערשטן אין די אלע דריי ענינים, די אלע ג׳ תרומות. און דורך דעם בויט מען אויף דעם משכן פארן אויבערשטן, און בקרוב וועלן מיר זוכה זיין צום גרעסטן בנין, בית המקדש. וואס דורך די עבודה פון ״ויקחו לי תרומה״ וועלן מיר זוכה זיין, אז בקרוב ממש זאל מען זוכה זיין צום בנין בית המקדש השלישי, ״שיבנה במהרה בימינו״. און מיר זאלן זוכה זיין צו האבן א פרייליכן חודש, חודש אדר. ס׳זאל זיין טעג פון ״ונהפוך הוא״, ווי ס׳שטייט דער לשון דארטן, ״ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם״, און ״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״, ״כן תהיה לנו״.