לעבן חסידות · פרק 40 · 2022-08-31 · 31:10
שום תשים עליך מלך; קבלת עול מלכות שמים און יראת שמים אלץ הכנה צו ראש השנה - הרב אשר פרקש
תיאור הפרק
מאור עיניים פרשת יתרו מגיד דבריו ליעקב להמגיד ממזריטש פרשת עקב לקוטי תורה פרשת ראה, אלול דרך מצותיך מצות מינוי מלך לקוטי שיחות חלק י״ט שופטים ב
השמע המקורי · הערך על הרב אשר פרקש בחב"דפדיה
תמלול אוטומטי מהשמע, ותרגום מכונה לעברית. קישורים לחב"דפדיה נוספו אוטומטית.
00:00 היה חסיד, ר' יומא קלאצקער. הוא היה מן החסידים הראשונים של אדמו"ר הזקן, עובד אלוקים ומעמיק גדול בתורת החסידות. הוא היה מן החשובים שבתלמידי אדמו"ר הזקן, ומספרים כמה וכמה סיפורים על עבודת ה' שלו, על לימוד החסידות שלו ועל העמקתו בחסידות. אחד הסיפורים שסיפר אדמו"ר הריי"צ הוא המעשה הבא: ר' יומא קלאצקער, מלבד היותו גדול בתורת החסידות, היה גם סוחר, ומדי פעם היה נוסע ליריד. פעם אחת נערך יריד. בזמנים ההם, מדי פעם היה מתקיים יריד גדול באחת הערים, ואנשים היו נוסעים לשם כדי לקנות ולמכור כל מיני דברים, ואחר כך חוזרים לעירם. ר' יומא נסע ליריד והתפלל שם. אחרי התפילה לקח איתו את שקית הטלית והתפילין, הלך איתה בשוק והגיע למקום שבו עמד עגלה. על העגלה עמד גוי שמכר דברים קטנים ומאכלים. ר' יומא עמד ליד העגלה ושקע במחשבות. הוא התחיל להתעמק בענייני חסידות והניח את הטלית והתפילין על העגלה, שלא הייתה שלו.
00:00 עס איז געווען א חסיד, ר' יומא קלאצקער. ער איז געווען איינער פון די חסידים הראשונים פונעם אלטן רבי'ן. ר' יומא קלאצקער איז געווען א עובד אלקים און א גרויסער מעמיק אין תורת החסידות. ער איז געווען פון די חשובסטע תלמידים פונעם אלטן רבי'ן. און ס'דערציילט מען כמה וכמה סיפורים פון זיין עבודת השם, פון זיין לימוד החסידות, פון זיין העמקה אין חסידות. איינע פון די סיפורים וואס דער רבי ריי"צ, דער פריערדיקער רבי, דערציילט, איז געווען אזא מעשה. ר' יומא קלאצקער איז געווען, חוץ פון דעם וואס ער איז געווען א גדול אין תורת החסידות, איז ער געווען א סוחר. און ער פלעגט פון צייט צו צייט פארן אויף א יריד. איז די מעשה געווען אז איינמאל איז געווען א יריד. אין די אמאליגע צייטן פלעגט זיין דאס ענין, אז פלעגט זיין פון צייט צו צייט א גרויסער יריד אין א שטאט, און מען פלעגט פארן אהין, דארטן פלעגט מען קענען קויפן און פארקויפן אלע ענינים. און שפעטער האט מען געפארן צוריק ביי זיך אין שטאט. איז ר' יומא געפארן אין יריד, און דארט האט ער געדאוונט. און נאך דעם דאווענען האט ער מיטגענומען מיט זיך דעם זעקל פון טלית און תפילין. און ער איז דארט געגאנגען מיט דעם אין דעם מארק, אין דעם שוק. און ער איז געקומען דארטן און האט זיך אוועקגעשטעלט. ס'איז געווען דארטן א וואגן, און אויף דעם וואגן איז געווען דארטן א גוי וואס האט פארקויפט קליינע זאכן, מאכלים. ר' יומא איז געשטאנען לעבן דעם וואגן און האט זיך פארטראכט. און אזוי האט ער זיך אנגעהויבן פארטראכטן אין עניני חסידות, אוועקגעלייגט דעם טלית און תפילין אויף דעם וואגן, וואס איז נישט געווען זיין וואגן.
01:53 אבל [לא ברור]. הוא עמד ליד העגלה והתחיל לחשוב על ענייני חסידות, עד ששכח לגמרי היכן הוא נמצא. בעודו שקוע במחשבה, הרים רגל אחת והניח אותה על מדרגת העגלה. כך עמד והתעמק במשך כמה שעות. בינתיים הסתיים יום השוק. הגוי אסף את חפציו מן העגלה ונסע משם. ר' יומא כלל לא הרגיש שהעגלה נסעה. הוא עמד כך, כשרגלו האחת מורמת באוויר, שקוע לגמרי במחשבה, ואחר כך הוריד אותה, בלי להבחין בכל השינויים האלה. כך עמד עד שלפתע תפס את עצמו ואמר: „אוי, הרי כבר מתקרבת השקיעה וצריך להתפלל מנחה.“ אז התעורר, הלך מעט הצידה והתפלל מנחה. הגוי נסע עוד קצת, ובדרך עצר כי רצה לקנות משהו. מישהו שעבר שם בדיוק ראה טלית ותפילין על העגלה ושאל למי הן שייכות. הגוי אמר שמישהו השאיר אותן שם. האיש לקח אותן בחזרה לשוק, מצא את ר' יומא קלאצקער והחזיר לו את הטלית והתפילין. כשאדמו"ר הריי"צ סיפר את הסיפור הזה לרבי, לחתנו, לפני שנים, והרבי
01:53 אבער [לא ברור]. און ער איז געשטאנען לעבן דעם וואגן און האט אנגעהויבן טראכטן עניני חסידות. און אזוי האט ער אינגאנצן פארגעסן וואו ער געפינט זיך. טראכטנדיק האט ער אויפגעהויבן זיין פוס, אוועקגעלייגט אויף דעם טרעפל פון דעם וואגן. און אזוי האט ער זיך גענומען פארטראכטן און האט געשטאנען אזוי עטליכע שעות. דערווייל איז געענדיגט דער יום השוק. דער גוי האט צוזאמענגענומען זיינע זאכן אראפ פון וואגן און ממש געגאנגען פארן. ר' יומא האט אינגאנצן נישט געפילט ווי דער וואגן איז אוועקגעפארן. ער איז געשטאנען אזוי מיט איין פוס אויפגעהויבן אין דער לופטן, ממש געווען פארטראכט, און נאך דעם האט ער אים אראפגענומען, און נישט באמערקט די אלע שינויים. און אזוי איז ער געשטאנען ביז פלוצלינג גיט ער זיך א כאפ און ער זאגט: „אוי, עס קומט דאך שוין די שקיעה און מ'דארף דאווענען מנחה.“ דעמאלט האט ער זיך אויפגעכאפט און ער איז אוועקגעגאנגען אביסל אויף א זייט דאווענען מנחה. דער גוי איז געפארן א ביסל ווייטער און אויפן וועג, פארנדיק, האט ער זיך אפגעשטעלט און האט געוואלט עפעס קויפן. איז איינער פונקט אריבער, האט געזען א טלית און תפילין אויפן וואגן, אנגעהויבן פרעגן וועמענס דאס איז. האט דער גוי געזאגט אז דאס האט איינער איבערגעלאזט. האט ער דאס גענומען צוריק אין מארק און האט געטראפן ר' יומא קלאצקער און האט אים צוריקגעגעבן דעם טלית און תפילין. ווען דער רבי ריי"צ האט דערציילט דעם סיפור צו דעם רבי'ן, צו זיין איידעם, מיט יארן צוריק, און דער רבי האט
03:41 רשם אותו לאחר מכן ביומנו — ישנן רשימות היומן, שבהן רשם סיפורים ששמע מחותנו, מאדמו"ר הריי"צ — סיים אדמו"ר הריי"צ את הסיפור ואמר: „ראה עד כמה גדולה הייתה יראת השמים של חסידים בדורות הקודמים, איזו יראת שמים הייתה להם.“ הוא עמד שקוע במחשבה על חסידות, שכח מן השוק, שכח מיום השוק, שכח מן היריד, ולא הבחין כלל שהעגלה הייתה שם ואחר כך נסעה. לכל זה הוא כלל לא שם לב. אבל כשהתקרבה השקיעה והגיע הזמן להתפלל מנחה, הוא מיד תפס את עצמו. זו הייתה גודל יראת השמים של חסידים. וזה דבר פלא. כלומר, ההתפעלות מן הסיפור אינה מעומק ההתבוננות — מכך שחסיד עמד כמה שעות בשוק והתעמק בענייני חסידות, שהיה מסוגל להיות שקוע בחסידות שעות רבות כל כך, כשסביבו מתנהל יום השוק, והוא שוכח מהכול. לא מזה עיקר ההתפעלות. כל העושר של הסיפור הוא יראת השמים: כיצד חסיד שם לב שהזמן מגיע וצריך להתפלל מנחה. אנחנו מדברים על עניין יראת שמים. זהו עניין הקשור במיוחד לחודש אלול. כפי שמוסבר בתורת החסידות, עיקר העבודה בחודש אלול היא לעורר את
03:41 שפעטער פארשריבן אין זיין יומן — ס'איז דא רשימות היומן, וואו ער האט פארשריבן סיפורים וואס ער האט געהערט פון זיין שווער, פון פריערדיקן רבי'ן — איז, ווען דער רבי ריי"צ האט דערציילט דעם סיפור, האט ער אויסגעפירט: „גיב נאר א קוק דעם גודל היראת שמים פון אמאליגע חסידים, ווי אזוי עס איז געווען ביי זיי די יראת שמים.“ אז ער איז געזעסן און פארטראכט אין חסידות, פארגעסן פון דעם מארק, האט פארגעסן פון דעם יום השוק, האט פארגעסן פון דעם יריד, האט נישט באמערקט בכלל אז דער וואגן איז געקומען, דער וואגן איז געגאנגען. דאס האט ער אינגאנצן נישט משים לב געווען. אבער אז עס איז געקומען צו גיין די שקיעה און צו דאווענען מנחה, דארט האט ער זיך א כאפ געטאן. דאס איז דער גודל היראת שמים וואס איז געווען ביי חסידים. וואס דאס איז א דבר פלא. דאס הייסט, דער התפעלות פון דעם סיפור איז נישט פון דעם עומק, וואס א חסיד איז געשטאנען עטליכע שעות אויף א מארק און זיך אריינגעטראכט אין עניני חסידות, און דאס וואס ער קען ליגן אזוי פיל שעות אין חסידות און ארום און ארום גייט פאר א יום השוק און ער פארגעסט פון אלץ — דאס איז נישט אזוי די התפעלות. דער גאנצער רייכטום פון דעם סיפור איז די יראת שמים: ווי אזוי א חסיד באמערקט אז עס קומט צו גיין דער זמן און מ'דארף דאווענען מנחה. מיר רעדן פון דעם ענין פון יראת שמים. איז דאס אן ענין פארבונדן ספעציעל אין חודש אלול. דער זמן, ווי עס רעדט זיך ארום אין תורת החסידות, אז דער עיקר העבודה פון חודש אלול איז דאס צו מעורר זיין דעם
05:12 קבלת עול מלכות שמים ואת עבודת יראת השמים. הטעם לכך, כפי שעולה ממאמרי החסידות העוסקים בעבודת חודש אלול, מתבטא בכמה עניינים. אחד מהם הוא השאלה מדוע עיקר העבודה בחודש אלול היא לעורר את יראת השמים. ההסבר הוא שחודש אלול הוא ההכנה לראש השנה וליום הכיפורים: „אני לדודי“, ואחר כך „ודודי לי“. אדמו"ר הזקן מסביר במאמר בלקוטי תורה שבחודש אלול יש אתערותא דלתתא, הכנה לגילויים ולהמשכות שנמשכים בראש השנה וביום הכיפורים. מאחר שראש השנה ויום הכיפורים הם זמן היראה, הזמן שבו מתגלית מלכותו של הקדוש ברוך הוא — ממליכים את הקדוש ברוך הוא, ובמלוכה יש עניין של יראה — צריך להתכונן לגילוי היראה שנמשך מלמעלה בימים הנוראים. זהו זמן של יראה, שבו מתגלית מלכותו של הקדוש ברוך הוא בכל העולמות, עד שאפילו על המלאכים בעולמות העליונים, על השרפים והאופנים, נופלת יראה. מכך מתעוררת היראה אצל נשמות ישראל כאן למטה, לקבל עליהן עול מלכות שמים לכל השנה כולה, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן. וההכנה לכך היא חודש אלול, „אני לדודי“. בחודש אלול יהודי צריך לעורר את
05:12 קבלת עול מלכות שמים און די עבודה פון יראת שמים. דער טעם הדבר, ווי עס ברענגט זיך ארויס אין די מאמרי חסידות וואס רעדן ארום די עבודה פון חודש אלול, איז בכלל, עס ברענגט זיך ארויס אין כמה ענינים. איינע פון די ענינים איז, פאר וואס דער עיקר העבודה פון חודש אלול איז צו מעורר זיין די יראת שמים. מיינט מען אויף דעם, ווייל חודש אלול איז דאך די הכנה צו ראש השנה און יום הכיפורים, אני לדודי און דערנאך ודודי לי. און דער אלטער רבי איז מסביר אין דעם מאמר אין לקוטי תורה, אז אין חודש אלול איז די אתערותא דלתתא, די הכנה צו די גילויים און המשכות וואס ווערן נמשך אין ראש השנה און יום הכיפורים. און וויבאלד אז אין ראש השנה און יום הכיפורים איז דאך דער זמן היראה, וואס איז דער זמן וואס דעמאלט ווערט נתגלה די מלכות פון דעם אייבערשטן. מען מאכט פון דעם אייבערשטן אלס א מלך, און אין ענין מלוכה איז דא דער ענין היראה. און כדי זיך צוצוגרייטן אויף דעם, אויף דעם גילוי היראה וואס איז נמשך למעלה אין די ימים נוראים, וואס איז דער זמן פון יראה, וואס דעמאלט ווערט נתגלה מלכותו הקדוש ברוך הוא אין אלע עולמות, וואס אפילו אין עולמות עליונים מלאכים, שרפים ואופנים פאלט אויף זיי א יראה. און פון דעם ווערט ביי נשמות ישראל דא למטה די התעוררות היראה, צו מקבל זיין עול מלכות שמים על כל השנה כולה, ווי דער אלטער רבי איז מבאר. איז די הכנה צו דעם חודש אלול, אני לדודי. חודש אלול דארף א איד מעורר זיין דעם
06:41 יראת שמים מלמטה, אצל עצמו, על ידי עבודתו ועל ידי ההתבוננות שלו, לעורר בעצמו את העניין של קבלת עול מלכות שמים ויראת שמים. וזוהי ההקדמה וההכנה, ה״אני לדודי״, כדי שאחר כך, כשמגיע הזמן שבו מתגלה מלמעלה עניין המלוכה, כס המלכות והיראה מלמעלה, יהיה ליהודי כלי שיוכל לקבל זאת. ואדמו״ר הזקן מבאר שסדר העבודה הוא תמיד ״אתערותא דלתתא״: תחילה צריכה להיות עבודת האדם, ואחר כך באה האתערותא דלעילא מלמעלה. זהו העניין בכללותו. ועוד יותר, העניין קשור כמובן למה שאדמו״ר הזקן מבאר בהמשך המאמר, כשהוא מביא את משל המלך, ש״קודם בואו לעיר יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה״. לפני שהמלך נכנס לעיר, שזהו העניין שבא אחר כך, כשהמלך נכנס להיכל מלכותו ויושב על כס המלכות, ישנו העניין ש״יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה״. וכפי שמבואר במאמרים, המסבירים את המשל של אדמו״ר הזקן, מהי העבודה של ״מקבלים פניו בשדה״: בעבודה, זהו העניין של קבלת עול מלכות שמים עם יראת שמים. זהו הפירוש, הפירוש הפשוט, של ״מקבלים פניו בשדה״. ואדמו״ר הזקן אומר ש״ככה ענינו באלול״, יוצאים לקבל פניו בשדה,
06:41 יראת שמים מלמטה ביי זיך, דורך זיין עבודה, דורך זיינע התבוננות'ן, מעורר זיין ביי זיך דעם ענין פון קבלת עול מלכות שמים און יראת שמים. וואס דאס איז די הקדמה און הכנה, דער אני לדודי, כדי שפעטער, בשעת עס קומט צו גיין דער זמן וואס מלמעלה ווערט נתגלה דער ענין מלוכה, דער כסא מלכות און די יראה מלמעלה, זאל א איד האבן דעם כלי צו קענען מקבל זיין. און דער אלטער רבי איז מבאר אז דער סדר העבודה איז אלעמאל אז אתערותא דלתתא, פריער דארף זיין דעם מענטשנס עבודה, דערנאך ווערט די אתערותא דלעילא מלמעלה. דאס איז בכלל דער ענין. און נאך מער איז דער ענין פארבונדן, פארשטייט זיך, ווי דער אלטער רבי איז מבאר אין דעם המשך המאמר, וואס ער ברענגט דעם משל המלך, וואס קודם בואו לעיר יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה. אז פאר דעם וואס דער מלך גייט אריין אין שטאט, וואס דאס איז דער ענין אחר כך, וואס דער מלך גייט אריין אין היכל מלכותו און זיצט אויפן כסא מלכות, איז פאר דעם דא דער ענין וואס יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה. איז ווי ס'מבואר אין די מאמרים, און זיי מסביר'ן דעם משל פון דעם אלטן רבי'ן, וואס איז די עבודה פון מקבלים פניו בשדה, אז אין עבודה איז דער ענין פון קבלת עול מלכות שמים מיט די יראת שמים. דאס איז דער טייטש, דער פשוט'ער טייטש, מקבלים פניו בשדה. און דער אלטער רבי זאגט אז ככה ענינו באלול, יוצאים לקבל פניו בשדה,
08:15 מהי העבודה? זו העבודה של אתערותא דלתתא, קבלת עול מלכות שמים. והרבי מבאר במאמר ״כי עמך מקור חיים״ שבספר המאמרים תש״נ, שזוהי העבודה של חודש אלול. עיקר העבודה של חודש אלול הוא אתערותא דלתתא וקבלת עול מלכות שמים, העניין של קבלת פני המלך. והעניין קשור גם לפרשה של השבוע שעבר. בפרשה מופיע הפסוק ״שום תשים עליך מלך״. כן, זה מופיע בפסוקים. הפרשה מדברת על מצוות מינוי מלך, ושם נאמר ״שום תשים עליך מלך״. אבל, אומרת הגמרא, אמיתית ההלכה [לא ברור]. אבל את הפירוש של ״שום תשים עליך מלך״ אדמו״ר הזקן מביא בתניא, בפרק מ״א. שם אומר אדמו״ר הזקן: ״וזהו ראשית העבודה ועיקרה ושרשה״, שצריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים. וכאן אדמו״ר הזקן מבאר באריכות את כל העניין, מה צריך להיות בתוכנו: שצריך להתבונן בכך שהקב״ה הוא מלך מלכי המלכים, והוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. הקב״ה מניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עם ישראל בכלל ועליו בפרט. כן, הקב״ה מביט בכל אחד, ומייחד מלכותו על עם ישראל בכלל ועל כל אחד בפרט, באופן מיוחד. ואז הדבר מביא לכך שגם הוא מקבל עליו מלכות. העבודה כאן היא שכאשר מתבוננים בכך שהקב״ה מניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עם ישראל בכלל ועליו בפרט, הדבר מאיר בו בפנימיות, והוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, מקבל עליו את מלכותו. והוא ממשיך ומסיים במילים: ״והנה ה׳ נצב עליו״. שהקב״ה
08:15 וואס איז די עבודה? דאס איז די עבודה פון אתערותא דלתתא, קבלת עול מלכות שמים. און דער רבי איז מבאר אין דעם מאמר, אין ספר המאמרים פון תש״נ, דער מאמר „כי עמך מקור חיים“, ששם זאגט ער אז דאס איז די עבודה פון חודש אלול. עיקר עבודה פון חודש אלול איז אתערותא דלתתא און קבלת עול מלכות שמים, דער ענין פון לקבל פני המלך. און דער ענין איז אויך פארבונדן מיט דער פרשה פון לעצטער וואך. אין דער פרשה שטייט דער פסוק „שום תשים עליך מלך“. יא, דאס איז אין די פסוקים. די פרשה רעדט פון דער מצוה פון מינוי מלך, און דארט שטייט „שום תשים עליך מלך“. אבער, זאגט די גמרא, די אמיתית ההלכה [לא ברור]. אבער דער טייטש פון „שום תשים עליך מלך“, דער אלטער רבי ברענגט דאס אראפ אין תניא, אין פרק מ״א. דארט זאגט דער אלטער רבי: „וזהו ראשית העבודה ועיקרה ושרשה“, אז מען דארף מקבל זיין אויף זיך עול מלכות שמים. און דא איז דער אלטער רבי מבאר באריכות דעם גאנצן ענין, וואס עס דארף זיין בתוכנו. אז מען דארף זיך מתבונן זיין אז דער אויבערשטער איז מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, און ער ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. דער אויבערשטער מניח העליונים ותחתונים, און ער מייחד מלכותו על עם ישראל בכלל און אויף אים בפרט. יא, דער אויבערשטער קוקט אויף יעדער איינעם, און ער מייחד מלכותו אויף עם ישראל בכלל און אויף יעדער איינעם בפרט, באופן מיוחד. און דאן ברענגט עס אז אויך ער נעמט אויף זיך מלכות. די עבודה דא איז, בשעת מען טראכט אריין אז דער אויבערשטער מניח העליונים ותחתונים און מייחד מלכותו אויף עם ישראל בכלל און אויף אים בפרט, ווערט דאס מאיר ביי אים בפנימיות, און ער נעמט אויף זיך עול מלכות שמים, מקבל זיין מלכותו עליו. און ער פירט ווייטער אויס מיט די ווערטער און זאגט: „והנה ה׳ נצב עליו“. אז דער אויבערשטער
10:20 עומד על כל אחד ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. אדמו״ר הזקן אומר לנו, מלמד אותנו, שעבודתו של כל אחד ואחד היא לדעת שהוא מביט בכל אחד, לראות כיצד הוא עובד. ״ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך״. כלומר, כשאדמו״ר הזקן מדבר על העבודה שהיא ״ראשית העבודה ועיקרה ושרשה״, היסוד של כל עבודת ה׳, זהו העניין של קבלת עול מלכות שמים ויראת שמים. הוא מביא שם מיד בהמשך הפרק את הפסוק ״שום תשים עליך מלך״. מהפסוק הזה מובן שהעבודה של קבלת עול מלכות שמים היא מה שהאדם צריך לעשות בכוח עצמו. ״שום תשים עליך״. זאת אומרת שאת עניין המלוכה האדם צריך לקבל על עצמו. זה לא בא מלמעלה מעצמו; צריך להיות ״אני לדודי״. זהו ״שום תשים״: האדם צריך לקבל על עצמו את עול מלכותו של המלך. ואת זה צריך לעשות מתוך יראה. ״שום תשים עליך מלך״ — ״שתהא אימתו עליך״. צריכה להיות קבלת עול מלכות שמים מתוך יראה. צריך להעמיד את עצמו תחת מלכותו של המלך, וזה מאיר בו את היראה. והיראה היא היראה שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. כלומר, אין זו יראה שמרגישים מפני העונש. כן, אבל אדמו״ר הזקן אינו מדבר על יראת העונש. אדמו״ר הזקן מדבר על עניין היראה, היראה שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מפני שהוא המלך שלך, הוא המלך שלי. ולהיות עבד — זה הרי צריך להיות ממילא. צריך שתהיה יראה שלא למרוד במלכות. וזוהי היראה שהיא ״ראשית
10:20 עומד על כל אחד ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. דער רבי זאגט אונז, דער רבי לערנט אונז, אז די עבודה פון כל אחד ואחד איז צו וויסן אז ער קוקט אויף יעדן איינעם ווי אזוי ער ארבעט. און ״ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך״. אז דער אלטער רבי, בשעת ער רעדט וועגן דער עבודה, דער ראשית העבודה ועיקרה ושורשה, דער יסוד פון דער גאנצער עבודת השם, איז דאס דער ענין פון קבלת עול מלכות שמים און יראת שמים. ברענגט ער דאס דארט תיכף בהמשך הפרק, דעם פסוק פון ״שום תשים עליך מלך״. פון דעם פסוק איז מובן, אז די עבודה פון קבלת עול מלכות שמים איז וואס דער מענטש דארף טאן בכח עצמו. ״שום תשים עליך״. דאס הייסט אז דעם ענין פון מלוכה דארף דער מענטש מקבל זיין אויף זיך. דאס קומט נישט מלמעלה מצד עצמו; עס דארף זיין ״אני לדודי״. דאס איז ״שום תשים״: דער מענטש דארף מקבל זיין אויף זיך דעם עול מלכות פונעם מלך. און דאס דארף מען טאן מתוך יראה. ״שום תשים עליך מלך״ — שתהא אימתו עליך. עס דארף זיין קבלת עול מלכות שמים מתוך יראה. מען דארף זיך שטעלן אונטער דער מלוכה פונעם מלך, און דאס מאיר אין אים די יראה. און די יראה איז די יראה פון נישט מורד זיין במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. דאס הייסט, די יראה איז נישט אז מען שפירט א יראה פון עונש. יא, אבער דער אלטער רבי רעדט נישט וועגן יראה פון עונש. דער אלטער רבי רעדט וועגן דעם ענין היראה, די יראה פון נישט מורד זיין במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מצד דעם וואס ער איז דיין מלך, ער איז מיין מלך. און זיין אן עבד — דאס דארף דאך ממילא זיין. מען דארף האבן די יראה פון נישט מורד זיין במלכות. און דאס איז די יראה וואס איז ראשית
12:06 העבודה ועיקרה ושרשה״. על כך אומרים ״שום תשים עליך מלך״. וזה כל עניינה של עבודת חודש אלול: לקבל על עצמנו את העול, את העול של קבלת עול מלכות שמים ויראת שמים, ומתוך כך מקבלים אחר כך בראש השנה, כפי שאדמו״ר הזקן אומר במאמרים, יראת שמים לכל השנה כולה. העניין של קבלת עול מלכות שמים ויראת שמים מופיע בתורת הבעל שם טוב. מובאת שם הנקודה שיראת שמים אינה צריכה להיות כזו שהדגש בה הוא על יראת העונש, אלא עיקר הדגש צריך להיות על יראת המלך. יראת המלך: שהוא המלך שלי, והיראה מפני היותו המלך, שלא למרוד במלכותו — יראה פנימית. כפי שהוא מביא מתורת הבעל שם טוב על כך, [לא ברור], בשם הבעל שם טוב הוא מביא על ״והאלקים עשה שיראו מלפניו״. הגמרא במסכת ברכות מביאה, הגמרא אומרת ש״לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב״, כן, שנאמר ״והאלקים עשה שיראו מלפניו״. כלומר, כל העניין של רעמים, זה שיש רעמים וברקים וכיוצא בזה, הוא כדי לעורר יראת שמים. הבעל שם טוב מפרש שהעניין הוא שיהודי צריך להגיע ליראה מהקב״ה, והיראה צריכה להיות יראה פנימית, יראת המלך. אלא שכדי להגיע ליראת המלך, כאשר מתבוננים בדברים שיש בעולם, כמו למשל,
12:06 העבודה ועיקרה ושורשה. אויף דעם זאגט מען ״שום תשים עליך מלך״. און דאס איז דער גאנצער ענין פון דער עבודה פון חודש אלול: נעמען אויף זיך דעם יאך, דעם יאך פון קבלת עול מלכות שמים און יראת שמים, און פון דעם באקומט מען שפעטער אין ראש השנה, ווי דער אלטער רבי זאגט אין מאמרים, יראת שמים אויף כל השנה כולה. וואס דער ענין פון קבלת עול מלכות שמים און יראת שמים איז פאראן אין תורת הבעל שם טוב. עס ברענגט זיך דער נקודה אז יראת שמים דארף זיין נישט אז עס איז דא דגש אויף יראת עונש, נאר דער עיקר הדגש דארף זיין אויף דער יראת המלך. די יראת המלך: אז ער איז מיין מלך, און די יראה וואס דאס איז דער מלך, אז שלא למרוד במלכותו — א יראה פנימית. ווי ער ברענגט עס אראפ פון תורת הבעל שם טוב אויף דעם, אה, [לא ברור], בשם הבעל שם טוב ברענגט ער אויף ״והאלקים עשה שיראו מלפניו״. ברענגט די גמרא מסכת ברכות, די גמרא זאגט אז ״לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב״, יא, שנאמר ״והאלקים עשה שיראו מלפניו״. אז דאס דער גאנצער ענין פון רעמים, אז דאס וואס עס זענען פאראן דונער און בליצן וכיוצא בזה, דאס איז כדי צו מעורר זיין יראת שמים. טייטשט דער בעל שם טוב, אז דער ענין איז, אז דער איד דארף אנקומען צו יראה פון דעם אויבערשטן, און די יראה דארף זיין א יראה פנימית, יראת המלך. נאר כדי אנצוקומען צו דער יראת המלך, איז בשעת מען איז זיך מתבונן אין זאכן וואס זענען דא אויף דער וועלט, על דרך דוגמא פון
13:43 רעמים, כן, יש עניין של רעמים וברקים. מטבעו של אדם, כשרעם תופס אותו, אוחזת בו רעדה, וכיוצא בזה — יש כל מיני דברים שמעוררים באדם פתאום רעדה. וכשהרעדה אוחזת בו בגלל דבר גשמי, הוא צריך מיד להביא את עצמו, אומר הבעל שם טוב, להתבוננות: הרעדה הזאת אינה אלא מרעם גשמי, מדבר גשמי. והקב"ה הוא הרי הבורא שברא את הדבר הזה ואת העניין הזה. אם כן, כמה צריכה להיות היראה ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שברא את כל היראות האלה ואת כל העניינים האלה. וזהו ״והאלקים עשה שיראו מלפניו״: יהודי צריך להתבונן, ומתוך כל היראות שבהעלם להגיע אל הפנימיות שבהן, שהיא היראה מהקב"ה, יראת המלך. וביתר פרטיות, יש ביאור של המגיד ממעזריטש על הפסוק ״ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה״. הרי הפסוק הזה היה לא מזמן בפרשיות השבוע, בפרשת עקב. משה רבינו אומר שם: ״ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה״. המגיד ממעזריטש מבאר: מה אומר כאן הפסוק? הקב"ה מבקש בעצם מיהודים ״כי אם ליראה את ה׳ אלקיך״. מה העומק, מה התוכן של
13:43 רעמים, יא, איז דא דער ענין פון דונער און בליצן, רעמים. איז א מענטש בטבע, אז ווען א דונער כאפט אים אן א ציטער, וכיוצא בזה, כל מיני זאכן וואס א מענטש פלוצלינג כאפט אים אן א ציטער. איז בשעת עס כאפט אים דער ציטער פון א דבר גשמי, יא, דארף ער זיך גלייך אריינברענגען, זאגט דער בעל שם טוב, ער דארף זיך גלייך מתבונן זיין, אז דער ציטער דאס איז מער נישט פון א דונער גשמי, פון א דבר גשמי. און דער אויבערשטער, ער איז דאך דער בורא וואס ער האט באשאפן אט די זאך, און ער האט באשאפן דעם ענין. יא, איז ווי פיל דארף זיין די יראה פון דעם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וואס ער האט באשאפן אט די אלע יראות, אט די אלע ענינים. און דאס איז ״והאלקים עשה שיראו מלפניו״, אז א איד דארף זיך מתבונן זיין, אז פון די אלע יראות שבהעלם זאל ער זיך אריינברענגען אין פנימיות שבזה, וואס דאס איז די יראה פון דעם אויבערשטן, די יראת המלך. נאך מער בפרטיות איז דא וואס, יא, פון דעם מעזריטשער מגיד, וואס ער טייטשט אויף דעם פסוק ״ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה״. אז זאגט דאך דער פסוק, יא, עס איז געווען לעצטנס אין די סדרות, אין פרשת עקב, זאגט דאך משה רבינו ״ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה״. טייטשט דער מעזריטשער מגיד, וואס איז דא, וואס זאגט ער דער פסוק? אז דער אויבערשטער בעט בעצם ביי אידן ״כי אם ליראה את ה׳ אלקיך״, יא, וואס איז דא דער עומק, וואס איז דא דער תוכן פון
15:14 הפסוק הזה? הוא אומר משל: לאב היה בן, והאב אהב אותו מאוד. הילד היה קטן ולא נזהר. הוא שיחק, ואביו אמר לו שייזהר בשעה שהוא משחק, שלא ייכנס בו קוץ או דבר שיציק לו. הילד שיחק, וקוץ נכנס לרגלו. האב חושש; הוא אינו רוצה שקוץ ייכנס לרגל של הילד. זו היראה של האב. אבל האב יודע שהקוץ שנכנס לרגל עלול, חס ושלום, להזיק, ועלול להתפתח ממנו זיהום של ממש. הקוץ נכנס, ומזה עלול להתפתח, רחמנא ליצלן, משהו בדם, שעלול לגרום, רחמנא ליצלן, לעניין בלתי רצוי בגוף כולו. אבל הילד אינו יודע את כל זה; אצל הילד זו בעיקר היראה הפשוטה מכך שכואב לו. כשהקוץ נכנס, זהו כאב קטן, והוא כשלעצמו עוד אינו נורא כל כך. אבל האב חושש שמא, חס ושלום, יתפתח מזה משהו בגוף כולו, ולכן
15:14 דעם פסוק? זאגט ער א משל. א משל פון א טאטע וואס האט געהאט א זון, און דער טאטע האט זייער ליב דעם זון. און דער קינד איז געווען א בן קטן וואס האט זיך נישט אפגעהיטן, האט זיך געשפילט, און דער טאטע האט אים געזאגט אז ער זאל זיך אכטונג געבן, אז בשעת ער שפילט זיך, ער זאל נישט אריינגיין א קוץ, ער זאל נישט אריינגיין א זאך וואס זאל אים שטערן. דער קינד האט זיך געשפילט און עס איז אריינגעגאנגען א קוץ ברגלו. איז דער טאטע, אה, דער טאטע האט מורא, דער טאטע וויל נישט אז עס זאל אריינגיין א קוץ אין דעם קינד, אין דעם רגל, אין דעם פוס פון דעם קינד. דאס איז די יראה פון דעם טאטן. אבער דער טאטע ווייסט, אז דער קוץ וואס איז אריינגעגאנגען אין דעם פוס קען חס ושלום שאטן, און עס קען ווערן פון דעם א גאנצע, חס ושלום, א זיהום. ס׳איז אריינגעגאנגען, און עס וועט ווערן פון דעם א גאנצע, רחמנא ליצלן, אין דעם בלוט, און דאס קען מאכן, רחמנא ליצלן, א גאנצע ענין בלתי רצוי אין דעם גוף. אבער דאס קינד ווייסט נישט די גאנצע זאך; ביי דעם קינד איז מער די פשוט׳ע יראה אז ס׳טוט אים וויי. יא, בשעת דער קוץ גייט אריין, איז עס א קליינער ווייטיק, איז דאס אליין נאך נישט אזוי געפערלעך. דער טאטע אבער, וואס האט מורא אז עס זאל נישט חס ושלום ווערן פון דעם א גאנצע זאכן אין דעם גאנצן גוף, איז
16:34 האב צריך לחתוך מעט כדי שיוכל להגיע אל הקוץ שנכנס לרגלו של הילד ולהוציא אותו. יש כאן שתי יראות. ישנה היראה של הילד, שצועק שכואב לו. הקוץ עצמו כואב לו קצת, ולכן הוא היה מעדיף להישאר עם הקוץ, כי הוא פוחד: האב חותך, יורד דם, והילד מתחיל לצעוק ולבכות; הוא אינו רוצה שיחתכו אותו. זו היראה של הילד, מפני שהוא פוחד מהכאב החיצוני שירגיש באותו רגע. אבל לאב יש יראה אחרת לגמרי. האב חושש מהקוץ עצמו. הוא יודע שהקוץ עלול לגרום, רחמנא ליצלן, למכה בגוף כולו, וחס ושלום עלולה להיות מכך סכנה של ממש לילד. ועל כך אומר כאן הפסוק: ״ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלקיך״. התורה אומרת ליהודי: איזו יראה רוצה ממך הקב"ה? ״מה ה׳ אלקיך שואל מעמך״ — איזו מין יראה רוצה הקב"ה מיהודי? היראה שהקב"ה מבקש מיהודי היא ״ליראה את ה׳ אלקיך״. שהיראה שלך תהיה היראה של האב, שחושש [לא ברור], ולא היראה של
16:34 דער טאטע נעמט, און ער דארף אפשניידן א ביסל כדי צו קענען אריינגיין און ארויסנעמען דעם קוץ וואס איז אריינגעגאנגען אין דעם פוס פון דעם קינד. איז דא צוויי יראות. ס׳איז דא די יראה פון דעם קינד, וואס דאס קינד שרייט אז ס׳טוט אים וויי. דער קוץ אליין טוט אים א ביסל וויי, במילא וואלט ער בעסער געוואלט בלייבן מיט דעם קוץ, ווייל ער האט מורא: דער טאטע שניידט, עס גייט בלוט, און דאס קינד הייבט אן שרייען און וויינען; ער וויל נישט אז מ׳זאל אים צופען. דאס איז די יראה פון דעם קינד, ווייל ער האט מורא פון דעם חיצוניות׳דיגן ווייטיק וואס ער וועט האבן אין דעם מאמענט. דער טאטע האט אבער גאר אן אנדערע יראה. דער טאטע האט מורא פון דעם עצם קוץ. דער טאטע ווייסט אז דער קוץ קען גורם זיין, רחמנא ליצלן, א מכה אין דעם גאנצן גוף, און חס ושלום קען דאס זיין א גאנצע סכנה פאר דעם קינד. איז אויף דעם זאגט דער פסוק דא: „ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלקיך“. ווייל די תורה זאגט צו א אידן: וואספארא יראה וויל דער רבונו של עולם פון דיר? „מה ה׳ אלקיך שואל מעמך“ — וואספארא סארט יראה וויל דער רבונו של עולם פון א אידן? די יראה וואס דער רבונו של עולם בעט ביי א אידן איז „ליראה את ה׳ אלקיך“. דיין יראה זאל זיין די יראה פון דעם טאטן, וואס האט מורא [לא ברור], נישט די יראה פון
17:51 הילד מפני המצב, היראה מן העונש, מן הפחד, מן הכאב. זו יראה חיצונית, והיא אינה עיקר היראה. יהודי צריך לעבוד על יראת השמים שלו, שתהיה יראה אלוקית. שיראת השמים תהיה ״שיראו מלפניו״, שהיראה תהיה מצד ״ה׳ אלקיך״: מה שהקב"ה [לא ברור], ושעל ידי חטא ועוון, חס ושלום, נוצר פירוד, נוצרת מרידה במלכות, ונוצר פירוד בין הקב"ה ליהודי. והיראה הזאת היא היראה שהקב"ה [לא ברור]. יראה זו צריכה להיות מורגשת אצל יהודי, ועל כך הוא אומר: ״מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה״. על הפסוק הזה אתם יודעים מה אומרת הגמרא. על ״מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה״ עולה השאלה: מה פירוש ״כי אם ליראה״? הגמרא שואלת: ״אטו יראה מילתא זוטרתא היא?״ האם יראה היא דבר קטן, שאומרים ״כי אם ליראה״? והגמרא עונה: ״אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא״. היראה היא דבר קטן לגבי משה רבינו. לגבי [לא ברור], כפי שנאמר בגמרא בפשטות: כיוון שמי שמדבר הוא משה רבינו — הרי הוא כתב את משנה תורה, ״משה מפי עצמו אמרן״ — משה רבינו אומר ״כי אם ליראה״. משה רבינו אומר: כן, כל עניין היראה הוא
17:51 דעם קינד אויף דעם מצב, די יראה פון דעם עונש, פון דעם פחד, פון דעם ווייטיק. דאס איז א יראה חיצונית, און נישט דאס איז די עיקר היראה. א איד דארף ארבעטן אויף זיין יראת שמים, ס׳זאל זיין א געטליכע יראה. אז יראת שמים זאל זיין „שיראו מלפניו“, אז די יראה זאל זיין מצד ה׳ אלקיך: דאס וואס דער רבונו של עולם [לא ברור], און דאס וואס דורך דעם וואס, חס ושלום, דורך א חטא ועוון ווערט א פירוד, ווערט א מרידה במלכות, און ס׳ווערט א פירוד צווישן דעם אויבערשטן מיט א אידן. און די יראה, דאס איז די יראה וואס דער רבונו של עולם [לא ברור]. די יראה דארף זיך הערן ביי א אידן, און אויף דעם זאגט ער: „מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה“. אויף דעם פסוק ווייסטו דאך וואס די גמרא זאגט, אז „מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה“ — ווערט דאך די שאלה: וואס איז דאס „כי אם ליראה“? די גמרא פרעגט די שאלה: „אטו יראה מילתא זוטרתא היא?“ יראה, איז דאס א קליינע זאך, וואס מ׳זאגט „כי אם ליראה“? און די גמרא ענטפערט: „אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא“. אז די יראה, דאס איז א קליינע זאך לגבי משה רבינו. לגבי [לא ברור], ווי ס׳שטייט אין גמרא בפשטות: אז וויבאלד דער וואס רעדט איז משה רבינו — ער האט דאך געשריבן משנה תורה, „משה מפי עצמו אמרן“ — איז משה רבינו זאגט „כי אם ליראה“. משה רבינו זאגט: יא, די גאנצע יראה, דאס איז א
19:17 דבר קטן. כי לגבי משה רבינו, שהיה [לא ברור] של יראת אלקים ו[לא ברור] בעבודת השם, היראה הייתה מילתא זוטרתא. על כך שואל אדמו"ר הזקן בתניא — שבעצם עולה על ה[לא ברור] השאלה, והוא מדבר על כך. אבל אדמו"ר הזקן מבאר בתניא, בפרק מ״ב, שלגבי היראה השאלה היא שאלה ידועה ופשוטה: משה רבינו הרי מדבר אל יהודים. הרי כתוב ״ועתה ישראל״; הוא מדבר אל עם ישראל ואומר ״כי אם ליראה״. הוא מדבר אל עם ישראל, אל כלל ישראל, ואומר ליהודים ״כי אם ליראה״. ומה עונים? הגמרא עונה שלגבי משה זו מילתא זוטרתא — אבל הוא הרי מדבר אל כלל ישראל! ואצל יהודים יראה, ובפרט יראה מסוג כזה, יראת ה׳ אלקיך, [לא ברור], לפחד מהקב"ה, אינה מילתא זוטרתא. ואדמו"ר הזקן מבאר, ש״לכל איש ואיש מבית ישראל״ יש ניצוץ ממשה רבינו. מה פירוש הדבר? ״לגבי משה מילתא זוטרתא היא״ אין פירושו רק שלגבי משה רבינו, מצד עצמו, זה היה כך. ליהודי יש בתוכו ניצוץ ממשה רבינו. ו[לא ברור] משה רבינו. [לא ברור] הרעיא מהימנא. זאת אומרת ש[לא ברור], הוא ממשיך [לא ברור]
19:17 קליינע זאך. ווייל לגבי משה רבינו, וואס ער איז געווען [לא ברור] פון יראת אלקים און [לא ברור] אין עבודת השם, איז ביי אים יראה געווען א מילתא זוטרתא. פרעגט אויף דעם דער אלטער רבי אין תניא — וואס בעצם פאלט אויף די [לא ברור] די שאלה, און ער רעדט וועגן דעם. אבער דער אלטער רבי איז מבאר אין תניא, אין פרק מ״ב, וואס לגבי יראה די שאלה איז א ידועה׳דיגע שאלה פשוטה: משה רבינו רעדט דאך צו אידן. שטייט דאך „ועתה ישראל“; ער רעדט דאך צו עם ישראל, און ער זאגט „כי אם ליראה“. ער רעדט צו עם ישראל, צו כלל ישראל, און ער זאגט צו אידן „כי אם ליראה“. וואס ענטפערט מען? ענטפערט די גמרא אז לגבי משה איז דאס מילתא זוטרתא — ער רעדט דאך צו כלל ישראל! און ביי אידן איז דאך יראה, בפרט אזא סארט יראה, יראת ה׳ אלקיך, [לא ברור], מורא האבן פאר דעם אויבערשטן, דאס איז א זאך וואס איז נישט קיין מילתא זוטרתא. און דער אלטער רבי איז מבאר, אז „לכל איש ואיש מבית ישראל“ געפינט זיך דער ניצוץ ממשה רבינו. וואס מיינט דאס? „לגבי משה מילתא זוטרתא היא“ מיינט נישט נאר לגבי משה רבינו, וואס מצד עצמו האט ער דאס געהאט. א איד האט אין זיך דעם ניצוץ פון משה רבינו. און [לא ברור] משה רבינו. [לא ברור] דער רעיא מהימנא. דאס מיינט אז [לא ברור], ער איז ממשיך [לא ברור]
20:52 על כל יהודי. וזה נמצא אצל יהודים בנפש, בירושה ממשה רבינו. אבל [לא ברור], את זה צריך [לא ברור]. מה שנמצא אצל יהודים מצד משה רבינו הוא מילתא זוטרתא: שהיהודי יזהה בעצמו את יראת השמים. ועל כך הרבי מסביר את העניין, ש״בכל דור ודור״ [לא ברור] ניצוצות מנשמת משה רבינו עליו השלום. ואת זה צריך [לא ברור] כל יהודי, והוא יודע [לא ברור]. זה נמצא אצל יהודים. על ידי כך שהוא מתבונן בגדלות ה׳, הוא יכול לזהות בעצמו [לא ברור], שהיראה הזאת נמצאת בו. זה לא דבר שצריך לחדש. היראה נמצאת אצל יהודים בפנימיות הנפש. ועל כך הרבי מסביר את העניין, שלכל יהודי יש בפנימיות הנפש יראת שמים טבעית. הוא מביא את הפסוק: ״אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה״. והבעל שם טוב אומר שיהודי הוא ״ארץ חפץ״. אצל יהודים נמצאת בפנימיות הנפש [לא ברור] של יראת שמים, והיא נמצאת בטבע הנפש, בפנימיות הנפש, אצל יהודים. רק צריך לגלות אותה, להוציא אותה מההעלם אל הגילוי. זו העבודה של משה רבינו: את הניצוץ של משה שנמצא אצל יהודים אפשר [לא ברור] מההעלם אל הגילוי. וזו ״מילתא זוטרתא היא״, שהיראת שמים מתגלה אצלו, והיראת שמים [לא ברור]. ועל כך הרבי מוסיף, ש״צופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין אל כל מעשיו״ [לא ברור], וכל צעד ודיבור.
20:52 אויף יעדן איד. און דאס געפינט זיך ביי אידן בנפש, בירושה ממשה רבינו. אבער [לא ברור], דאס דארף מען [לא ברור]. וואס מצד משה רבינו געפינט זיך ביי אידן, איז דאס א מילתא זוטרתא: אז דער איד זאל דערקענען ביי זיך די יראת שמים. און אויף דעם דער רבי מסביר דעם ענין, אז „בכל דור ודור“ [לא ברור] ניצוצות פון נשמת משה רבינו עליו השלום. און דאס דארף [לא ברור] יעדער איד, און ער ווייסט [לא ברור]. דאס געפינט זיך ביי אידן. דורך דעם וואס ער איז זיך מתבונן אין גדלות השם, קען ער דערקענען ביי זיך [לא ברור], אז אט די יראה געפינט זיך אין אים. דאס איז נישט קיין זאך וואס מ׳דארף מחדש זיין. די יראה געפינט זיך ביי אידן בנפש פנימה. און אויף דעם דער רבי מסביר דעם ענין, אז ביי א אידן, בפנימיות הנפש, האט יעדער איד יראת שמים טבעית. ער ברענגט דעם פסוק: „אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה“. און דער בעל שם טוב זאגט אז א איד איז אן „ארץ חפץ“. ביי אידן געפינט זיך בנפש פנימה [לא ברור] פון יראת שמים, און דאס געפינט זיך בטבע הנפש, בפנימיות הנפש, ביי אידן. נאר מ׳דארף עס מגלה זיין, ארויסברענגען מהעלם אל הגילוי. דאס איז די עבודה פון משה רבינו: דעם ניצוץ פון משה וואס געפינט זיך ביי אידן, דאס קען מען [לא ברור] מהעלם אל הגילוי. און דאס איז „מילתא זוטרתא היא“, אז ס׳קומט ארויס ביי אים די יראת שמים, און די יראת שמים [לא ברור]. און אויף דעם דער רבי מוסיף, אז „צופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין אל כל מעשיו“ [לא ברור], וכל צעד ודיבור.
22:40 אמנם [לא ברור]. והרבי אומר שזה נמצא אצל יהודי בכל מקום, בכל זמן, בכל רגע ורגע. שיהודי יודע מה פירוש ״שום תשים עליך מלך״. בחודש אלול צריך לעסוק בזה. צריך להתכונן לקבל את פני המלך בשדה. הרבי אומר שצריך להעמיק ביראת שמים בכלל כל השנה כולה, אבל עכשיו הוא זמן מיוחד, ולכן אצל יהודי זה צריך להיות יותר מאשר בכל השנה כולה. צריך לחפש את זה ולמצוא את זה על ידי עבודה. על כך אומר הרבי בתניא: כשמגיע חודש אלול, אומרים ״המלך בשדה״. יהודי צריך להתכונן לקבל את פני המלך. מה פירוש הדבר בפועל? לקבל על עצמו עול מלכות שמים ולקבל יראת שמים. הרי יש ביהודי מן הניצוץ של משה רבינו, ועל ידי כך אפשר להביא את יראת השמים מן ההעלם אל הגילוי. זה העניין שנאמר בפרשה, בפסוק ״שום תשים עליך מלך״. הפסוק מדבר בפשטות על מלך ישראל, על מצוות מינוי מלך. מה הקשר של זה ליראת שמים, ולכך שיש ביהודי ניצוץ של משה רבינו? ובכלל, מה עניינו של ״שום תשים עליך מלך״, מצוות מינוי מלך? הרי ידועה השאלה שאדמו"ר הצמח צדק דן בה באריכות בדרך מצותיך, במצוות מינוי מלך.
22:40 אמנם [לא ברור]. און דער רבי זאגט, אז דאס געפינט זיך ביי א אידן בכל מקום, בכל זמן, בכל רגע ורגע. אז א איד ווייסט וואס דאס מיינט „שום תשים עליך מלך“. אין חודש אלול דארף מען זיך דערמיט באשעפטיקן. מען דארף זיך גרייטן מקבל צו זיין פני המלך בשדה. דער רבי זאגט, אז מען דארף זיך פארטיפן אין יראת שמים בכלל כל השנה כולה, אבער יעצט איז א זמן מיוחד, און דעריבער דארף עס בא א אידן זיין מער ווי כל השנה כולה. מען דארף עס זוכן און געפינען מיט אן עבודה. אויף דעם זאגט דער רבי אין תניא: בשעת עס קומט חודש אלול, זאגט מען „המלך בשדה“. א איד דארף זיך צוגרייטן מקבל צו זיין פני המלך. וואס מיינט דאס בפועל? מקבל זיין אויף זיך עול מלכות שמים און מקבל זיין יראת שמים. א איד האט דאך אין זיך פון דעם ניצוץ פון משה רבינו, און דורך דעם קען מען ברענגען די יראת שמים מן ההעלם אל הגילוי. דאס איז דער ענין וואס שטייט אין דער סדרה, דער פסוק „שום תשים עליך מלך“. דער פסוק רעדט בפשטות וועגן א מלך ישראל, וועגן דער מצוה פון מינוי מלך. וואס איז דער קשר פון דעם צו יראת שמים, און צו דעם וואס א איד האט אין זיך א ניצוץ פון משה רבינו? און בכלל, וואס איז דער ענין פון „שום תשים עליך מלך“, די מצוה פון מינוי מלך? ס'איז דאך ידוע די שאלה וואס דער צמח צדק רעדט וועגן דעם באריכות אין דרך מצותיך, אין מצות מינוי מלך.
24:21 השאלה ידועה: התורה אומרת ״שום תשים עליך מלך״, שזו מצוות עשה מן התורה להעמיד מלך. וכשהדבר הגיע למעשה, ויהודים ביקשו מלך בימי שמואל הנביא, מסופר בתנ״ך כל מהלך הדברים, ששמואל הנביא כעס עליהם. שמואל הנביא אמר להם שהקב״ה כועס עליהם, מפני שהם רוצים מלך ככל הגויים. ונאמרו שם כל מיני דברים חריפים, שמהם רואים בפשטות שהקב״ה לא היה מרוצה, ושמואל הנביא לא היה מרוצה, מכך שהם רצו מלך. לכאורה, הרי זו מצווה. את השאלה הזאת כבר שואלים הראשונים; הרמב״ן דן בכך. מה היה החטא של היהודים שביקשו מלך, כשיש מצווה של מינוי מלך? יש בזה כמה וכמה ביאורים: שהם ביקשו מלך ככל הגויים, ועוד כל מיני ביאורים והסברים במפרשי התורה ובמפרשי התנ״ך. אבל ישנו הביאור שאדמו"ר הצמח צדק מבאר בדרך מצותיך: מכיוון שצריכה להיות ליהודי יראה מהקב״ה, מהי הכוונה הפנימית של מצוות מינוי מלך? כשהתורה אומרת ״שום תשים עליך מלך״, מדוע צריך מלך בשר ודם?
24:21 די שאלה איז ידוע: די תורה זאגט „שום תשים עליך מלך“, אז ס'איז א מצות עשה מן התורה צו שטעלן א מלך. און בשעת עס איז געקומען צו דעם בפועל, און אידן האבן געבעטן א מלך אין די צייטן פון שמואל הנביא, שטייט אין תנ״ך דער גאנצער סיפור הדברים, אז שמואל הנביא איז געווען ברוגז אויף זיי. שמואל הנביא האט זיי געזאגט אז דער אויבערשטער איז ברוגז אויף זיי, ווייל זיי ווילן האבן א מלך ככל הגויים. און דארט שטייען אלע מיני שארפע רייד, וואס פון דעם זעט מען בפשטות אז דער אויבערשטער איז נישט געווען צופרידן, און שמואל הנביא איז נישט געווען צופרידן, פון דעם וואס זיי האבן געוואלט א מלך. לכאורה איז דאס דאך א מצוה. די שאלה פרעגן שוין די ראשונים; דער רמב״ן רעדט וועגן דעם. וואס איז געווען דער חטא פון אידן וואס זיי האבן געבעטן א מלך, בשעת ס'איז דא א מצוה פון מינוי מלך? ס'זענען דא כמה וכמה ביאורים אין דעם: אז זיי האבן געבעטן א מלך ככל הגויים, און נאך כל מיני ביאורים און הסברים אין מפרשי התורה און מפרשי התנ״ך. אבער ס'איז דא דער ביאור וואס דער צמח צדק איז מבאר אין דרך מצותיך: וויבאלד ס'דארף זיין בא א אידן יראה פאר דעם אויבערשטן, וואס איז די כוונה פנימית פון מצות מינוי מלך? ווען די תורה זאגט „שום תשים עליך מלך“, פארוואס דארף מען האבן א מלך בשר ודם?
25:45 הרי ישנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא; מדוע צריך ״שום תשים עליך מלך״, ״שתהא אימתו עליך״? הטעם הוא שכדי שיהודי יוכל להגיע לסוג נעלה יותר של יראה, יראה עילאה, יראת הבושת, יראת הרוממות — יש כמה וכמה דרגות ביראה שנידונות בספרים — יהודי אינו יכול להגיע לזה בכוח עצמו. באמצעות המלך אפשר להגיע ליראה הפנימית, לסוג הנעלה יותר של יראה. לכן נאמר שלמלך יש דרגת היראה הגבוהה ביותר. לכן נאמר ש״מלך, כיון שכורע, שוב אינו זוקף״. המלך, כשהוא כורע בברכה הראשונה של שמונה עשרה, נשאר כך במשך כל תפילת שמונה עשרה, כי עניינו הוא יראה. כך צריך להיות אצל מלך ישראל, כי זהו עניינה של יראה פנימית. וכשיהודי מתבטל בפני מלך, הכוונה הפנימית של מצוות מינוי מלך היא שבאמצעות המלך הוא יתעלה ליראה הפנימית, ליראה עילאה, לדרגה גבוהה יותר של ביטול. והטעות של עם ישראל בימי שמואל הנביא הייתה שהם רצו מלך בשביל יראה חיצונית. זו דרגת היראה שנאמרה בפשטות: ״אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו״, כפי שנאמר בפרקי אבות. זו יראה שקשורה יותר ל־
25:45 ס'איז דאך דא דער מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא; פארוואס דארף זיין „שום תשים עליך מלך“, „שתהא אימתו עליך“? דער טעם הדבר איז, אז כדי א איד זאל קענען צוקומען צו א העכערן סוג יראה, יראה עילאה, יראת הבושת, יראת הרוממות — ס'איז דא כמה וכמה דרגות אין יראה וואס ווערן אויסגערעדט אין ספרים — קען א איד נישט צוקומען דערצו בכח עצמו. דורך דעם מלך קען מען צוקומען צו דער יראה פנימית, צו דעם העכערן סוג יראה. דערפאר שטייט אז דער מלך האט די גרעסטע דרגה פון יראה. דערפאר שטייט אז „מלך, כיון שכורע, שוב אינו זוקף“. דער מלך, ווען ער בייגט זיך אין דער ערשטער ברכה פון שמונה עשרה, בלייבט ער אזוי א גאנצן שמונה עשרה, ווייל דער ענין ביי אים איז יראה. דאס דארף זיין בא א מלך ישראל, ווייל דאס איז דער ענין פון יראה פנימית. און בשעת א איד איז זיך מבטל צו א מלך, איז די כוונה פנימית פון מצות מינוי מלך, אז דורך דעם מלך זאל ער זיך אויפהייבן צו דער יראה פנימית, צו דער יראה עילאה, צו א העכערער דרגה אין ביטול. און דער טעות פון עם ישראל אין שמואל הנביא'ס צייטן איז געווען, אז זיי האבן געוואלט א מלך מצד א חיצוניות'דיקער יראה. דאס איז די דרגה פון יראה וואס שטייט בפשטות: „אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו“, ווי עס שטייט אין פרקי אבות. דאס איז א יראה וואס איז פארבונדן מער מיט
27:09 יראת העונש וכיוצא בזה. בשביל יראה כזאת לא צריך להגיע למלך. יראה כזאת צריכה להיות ליהודי מצד עצמו, מצד יראת שמים פשוטה. הצורך במלך הוא כדי להתעלות לדרגה גבוהה יותר של יראה. וזה היה חטאם של היהודים בימי שמואל: הם רצו להשתמש במלך בשביל יראה חיצונית. לכן היה כל העניין ששמואל אמר להם, שהקב״ה כועס, וכולי וכולי. אבל מכאן רואים את ההשגחה הפרטית: אנחנו קוראים תמיד את פרשת שופטים בחודש אלול, ובפרשת שופטים נאמרה המצווה של ״שום תשים עליך מלך״. בעבודה רוחנית זהו העניין של קבלת עול מלכות שמים ויראת שמים, ״שתהא אימתו עליך״. זו העבודה של חודש אלול, לקבל את פני המלך, וההכנה לחודש תשרי, ההכנה לקבלת עול מלכות שמים. והעניין של ״שום תשים עליך מלך״ הוא שכדי להגיע לפנימיות היראה, כדי לעורר את היראה האלוקית, צריך להיות העניין של ״שום תשים עליך מלך״, העניין של מינוי מלך. זה מתייחס גם למשה רבינו, לניצוץ של משה שנמצא אצל כל יהודי, ובפרט למי שהוא [לא ברור] של משה רבינו, שזו ה[לא ברור].
27:09 יראת העונש, וכיוצא בזה. פאר אזא יראה דארף מען נישט צוקומען צו א מלך. אזא יראה דארף א איד האבן מצד עצמו, מצד פשוט יראת שמים. דאס וואס מען דארף א מלך איז כדי זיך אויפצוהייבן צו א העכערער דרגה פון יראה. און דאס איז געווען דער חטא פון אידן אין די צייטן פון שמואל: זיי האבן געוואלט נוצן דעם מלך פאר א חיצוניות'דיקער יראה. דערפאר איז געווען דער גאנצער ענין וואס שמואל האט זיי געזאגט, אז דער אויבערשטער איז ברוגז, וכולי וכולי. אבער פון דעם זעט מען די השגחה פרטית: מיר ליינען אלע מאל פרשת שופטים אין חודש אלול, און אין פרשת שופטים שטייט די מצוה פון „שום תשים עליך מלך“. אין עבודה רוחנית איז דאס דער ענין פון קבלת עול מלכות שמים און יראת שמים, „שתהא אימתו עליך“. דאס איז די עבודה פון חודש אלול, מקבל צו זיין פני המלך, און די הכנה צו חודש תשרי, די הכנה צו קבלת עול מלכות שמים. און דער ענין פון „שום תשים עליך מלך“ איז, אז כדי צו קענען צוקומען צו דער פנימיות פון יראה, כדי צו קענען דערוועקן די געטלעכע יראה, דארף זיין דער ענין פון „שום תשים עליך מלך“, דער ענין פון מינוי מלך. דאס גייט אויך אויף משה רבינו, דעם ניצוץ של משה וואס געפינט זיך ביי יעדער איד, און בפרט דער וואס איז א [לא ברור] פון משה רבינו, וואס דאס איז די [לא ברור].
28:25 משה שבכל דור ודור. כן, אלו רבותינו נשיאינו, הצדיקים, שעל ידי לימוד תורתם וההתקשרות אליהם לומדים את עניינה האמיתי של היראה, יראת אלוקים, היראה הפנימית. ועל ידי זה פועלים בעצמנו שתהיה זו אכן הכנה לבוא אל המלך. כן, שבחודש אלול רוצים להרגיש יראת שמים. וזה קשור גם לתחילת פרשתנו: ״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך״. ראיתי שמובא בשם השל״ה הקדוש ובשם בעל ״שפתי כהן על התורה״, שהיה מגדולי המקובלים, רבי מרדכי הכהן, שהיה מגדולי ישראל בזמן האריז״ל. הוא כתב את הספר ״שפתי כהן על התורה״, ושם הוא מבאר על ״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך״, ש״שעריך״ הם השערים, שבעת השערים: העיניים, האוזניים, האף והפה. אלה שערי הגוף, שדרכם דברים יוצאים מן הגוף החוצה, ודברים נכנסים מן החוץ פנימה. לכן צריך להיות ״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך״: שהשופטים ידעו לעיין בשולחן ערוך לפני שמסתכלים, ולפני שמשתמשים בכל החושים — בראייה, בשמיעה ובריח. שכל הדברים הללו יהיו מסודרים על פי ההלכה, על פי השולחן ערוך. ו״שוטרים״ — צריך לאכוף
28:25 משה בכל דור ודור. יא, וואס דאס איז רבותינו ונשיאינו, די צדיקים, וואס דורך דעם וואס מיר לערנען זייער תורה און מיר פארבינדן זיך מיט זיי, לערנט מען זיך אויס דעם אמת'ן ענין פון יראה, די יראת אלקים, די יראה פנימית. און דורך דעם פועל'ט מען ביי זיך אז ס'זאל זיין טאקע די הכנה צו בואי למלך. יא, אז אין חודש אלול וויל זיך פעלן זיין א יראת שמים. און ס'איז דא טאקע אויך פארבונדן מיט די התחלה פון אונזער פרשה: „שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך“. איך האב געזען, ס'שטייט בשם השל"ה הקדוש, און דער שפתי כהן על התורה, וואס איז געווען איינער פון די גדולי המקובלים, ר' מרדכי הכהן, וואס איז געווען פון די גדולי ישראל אין זמן האריז"ל. ער האט געשריבן א ספר „שפתי כהן על התורה“, וואס דארט ברענגט ער דעם ענין אויף „שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך“, אז „שעריך“ גייט אויף די שערים, די שבעה שערים: די עינים און די אזניים און דער אף און דער פה, וואס דאס זענען די שערי הגוף, וואס פון דעם גייען ארויס זאכן פון גוף צום חוץ, און זאכן וואס גייען פון חוץ אל פנים. דארף זיין די „שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך“, אז די שופטים זאלן וויסן אריינצוקוקן אין שולחן ערוך פאר דעם וואס מען גייט קוקן, און פאר דעם וואס מען נוצט די אלע חושים, פאר ראיה, שמיעה, פאר ריח. די אלע זאכן זאלן זיין מסודר על פי הלכה, שולחן ערוך. און שוטרים — דארף זיין אז מען זעצט איין
29:45 בכל התוקף, ולשמור שהשערים יהיו חדורים ביראת שמים. ועל ידי זה, גם ב״כל שעריך״, יוכל כל אחד לפום שיעורא דיליה להרגיש טעם באלוקות, טעם באלוקות, וחיות באלוקות, וחיות באלוקות, בעבודת השם, ולהתכונן בשמחה ובטוב לבב. וזה גם מה שכתב הרבי במכתבים לכמה וכמה, כשהזכיר שצריך ללמוד את פרק מ״א בתניא, ובפרט את שמונה־עשרה השורות הראשונות, ולחזור עליהן בכל יום ויום כדי לעורר בעצמנו את עניין יראת השמים. הרבי הוסיף לכמה וכמה שיראת שמים צריכה להיות יחד עם שמחה גדולה ועצומה. כפי שאומר אדמו״ר הזקן בפרק ל״ג, השמחה הגדולה והעצומה על כך שהמלך נמצא יחד איתי. לצד היראה מכך שהמלך נמצא איתנו באותה דירה, יש גם שמחה גדולה ועצומה על כך שהמלך [לא ברור] ודר עמנו בביתנו. ועל ידי זה מתכוננים לראש השנה, שאז היא קבלת עול מלכות שמים. וכפי שהרבי מדבר במאמר הידוע של ראש השנה תש״ג, קבלת עול מלכות שמים היא בביטול עצום וביראה גדולה, יחד עם שמחה גדולה ועצומה, שתהיה אכן שנה מבורכת,
29:45 בכל התוקף, אויף אכטונג געבן אז די שערים זאלן זיין אויף יראת שמים. און דורך דעם וועט דער „בכל שעריך“ אויך, אז יעדער איינער לפום שיעורא דיליה, זאל קענען האבן א געשמאק אין אלקות, א געשמאק אין ג-טלעכקייט, און א חיות אין אלקות, און א חיות אין ג-טלעכקייט, אין עבודת השם, און זיך קענען צוגרייטן מיט א שמחה וטוב לבב. וואס דאס איז אויך וואס דער רבי האט געשריבן אין בריוו צו כמה וכמה, ווען ער האט דערמאנט אז מען דארף לערנען פרק מ"א פון תניא, בפרט די ערשטע אכצן שורות, כדי צו מעורר זיין ביי זיך, און חזר'ן אויף דעם בכל יום ויום, כדי צו מעורר זיין ביי זיך דעם ענין פון יראת שמים. וואס דער רבי האט צוגעגעבן צו כמה וכמה, אז יראת שמים דארף זיין צוזאמען מיט שמחה גדולה ועצומה. ווי דאס דער אלטער רבי זאגט אין פרק ל"ג, די שמחה גדולה ועצומה פון דעם וואס דער מלך געפינט זיך צוזאמען מיט מיר. יחד עם זה וואס איז דא די יראה פון דעם וואס דער מלך איז אין איין וואוינונג מיט אונז, איז אויך דא די שמחה גדולה ועצומה פון דעם מלך וואס איז [לא ברור] ודר עמנו בביתנו. און דורך דעם גרייט מען זיך צו צו דעם ראש השנה, וואס דעמאלט איז די קבלת עול מלכות שמים. און ווי דער רבי רעדט אין דעם מאמר הידוע פון ראש השנה תש"ג, אז די קבלת עול מלכות שמים איז מיט א ביטול עצום, יראה גדולה, צוזאמען מיט א שמחה גדולה ועצומה, אז ס'זאל זיין טאקע א געבענטשטע יאר, א
31:06 שנה שמחה, כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.
31:06 פרייליכע יאר, א כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.