אגרת התשובה פרק ד'

00:00 דובר 1 אנחנו אוחזים בפרק ד'. אמרנו שפרק ד', אדמו"ר הזקן מתחיל את הביאור של עניין התשובה עצמו. מה שהיה עד לפה בשלושת הפרקים הראשונים, אז אדמו"ר הזקן עשה סדר במושגים שקשורים לעניין התשובה. הוא התחיל בפרק א' עם ההגדרה שתשובה זה לשוב אל השם בלבד. תשובה מהמילה לשוב, לחזור אל הקדוש ברוך הוא. אז מה זה שאר המושגים שאנחנו מכירים? וידוי, כפרה, תעניות, סיגופים. אז הוא הסביר שתשובה זה לקבל על עצמו לעזוב את החטא ולחזור לקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, מפה ולהבא. וכפרה זה בשביל לתקן את הפגם שהחטא עשה בעבר. והעניין של וידוי דברים לא כל כך הדגשנו את זה. לא דיברנו על זה אני חושב כמעט בכלל. הוא מסביר שם אבל גם כן שהווידוי דברים זה בשביל הכפרה. זאת אומרת, בשביל שתהיה כפרה לכן צריך להיות וידוי דברים. התשובה עוקרת את הרצון של החטא, והווידוי דברים שאדם מדבר בפה, עקימת שפתיו הוי מעשה. אז המעשה של הדיבור עוקר את הגוף של העבירה, והמעשה של דיבור עוקר את גוף העבירה. אז זה וידוי וכפרה. ואז הוא נכנס שם לאריכות גדולה. אז מה זה שכולם מתענים? קודם כול אחד עושה תשובה, ישר מתחיל להתענות וסיגופים, מקבל על עצמו כל מיני דברים קשים. מה זה הדבר הזה? אז קודם כול הוא שלל לחלוטין שהעניין של תענית לא שייך בכלל, לא לתשובה ולא לכפרה. ואחר כך בפרקים ב', ג' הוא אמר שלמרות שתענית לא קשור לא לתשובה ולא לכפרה, זאת אומרת לא בשביל לחזור לקדוש ברוך הוא ולא בשביל לתקן את החטא, אבל כן יש בו עניין גדול. מה העניין הגדול שיש בתענית? זה כדי להיות חביב ומרוצה לפני הקדוש ברוך

02:06 דובר 1 הוא כמו קודם החטא. כשאדם חוטא לקדוש ברוך הוא אז כביכול זה גורם לקדוש ברוך הוא שהוא... "תעזוב אותי". כן, לא רוצה, לא רוצה לראות אותך. ביקשת סליחה? בסדר, סלחתי לך, לא אעניש אותך. אבל הוא לא... להיות חביב כמו קודם, כמו קודם החטא. אז בזמן בית המקדש היו מקריבים קורבן, ואחר כך כשאי אפשר להקריב קורבן אז, אה, היה אפשר להתענות. שתענית זה אדם צם, זה מיעוט חלבו ודמו כמו שהקורבן עולה לעולה על המזבח לקדוש ברוך הוא. והיום שגם להתענות זה קשה, אדמו"ר הזקן אומר שצריך לתת צדקה ומפרט שם בפרק ג' כמה צדקה צריך לתת, וראינו שמדובר על סכומים לא קטנים. סך הכול ח"י, ח"י שקלים בערך עבור כל יום של תענית, אבל היות והתעניות הן בכמות מאוד מאוד גדולה ולכן כל היראים לדבר השם מרבים מאוד מאוד בצדקה, בלי גבול ובלי מידה. זה היה הפרקים הראשונים, שלושת הפרקים, ביאור התשובה על פי נגלה. עכשיו, מכאן מתחיל אדמו"ר הזקן להיכנס מהי מהות התשובה. זאת אומרת, באופן כללי תשובה זה קבלת עול. עד עכשיו פרקתי עול ולכן עשיתי... נכשלתי בעבירה הזאת, ויכול להיות פעם אחרת בעבירה אחרת. אבל יסוד ה... למה אדם נכשל בעבירה? בגלל שהוא פרק עול. זאת אומרת, מרכז הכובד, נקודת העניין של תשובה זה שאדם יקבל על עצמו עול שמיים. עכשיו, כדי שאדם יקבל על עצמו עול שמיים וזה יהיה חדור בו, זה לא יזוז ממנו, כי התשובה תהיה אמיתית ושלימה בלב באמת, אז הוא צריך להתבונן, אה, מה פגם החטא שהוא עשה, מה מהות הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא ואיך תשובה מתקנת את הקשר שהוא פגם בו. אז מה זה

04:24 דובר 1 התשובה עצמה? אדמו"ר הזקן יסביר רק, אה, יותר בהמשך בפרק... אה... ערב טוב.

04:34 דובר 2 ערב טוב.

04:35 דובר 1 יופי.

04:36 דובר 2 כל הכבוד.

04:37 דובר 1 אבל את כל ההקדמה עשיתי בשבילכם. אתם...

04:40 דובר 2 אנחנו מוכנים. הנה, עוד פעם ברוך השם שזכינו שמגיעים. ברוך השם.

04:45 דובר 1 טוב, ברשותכם נחזור על ההקדמה בקיצור. ערב טוב. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.

04:57 דובר 2 אחר כך כל השאר. נשאר לי אחד אני רואה.

05:05 דובר 1 יש, יש עוד, יש עוד. אני תפסתי את זה אצל שלומי, זה לא בעיה. מי שרוצה תיתני לו.

05:13 דובר 2 זהו, יש לי אחד.

05:15 דובר 1 מי שרוצה תיתני לו. תגידי לי כמה חסר ואני יודע.

05:21 דובר 2 עוד אחד חסר. זהו. זה החנוכה שלא עשית.

05:25 דובר 1 טוב, אנחנו מחזיקים עכשיו בפרק ד' של אגרת התשובה, שלמעשה זה הפרק הראשון שאדמו"ר הזקן מתחיל להסביר מה זה תשובה. עד פה בפרקים הקודמים אדמו"ר הזקן רק עשה, סידר את העניינים. הוא הסביר מה זה תשובה, מה זה כפרה, מה זה תענית. אז נקודת הביאור הייתה שתשובה זה לשוב אל השם מפה ולהבא, וכפרה זה בכלל לא חלק מהתשובה. כפרה זה לתקן את החטא. מה שתמיד אומרים שתשובה זה לתקן. תשובה יכולה אפילו לתקן את העבר. ככה תמיד אומרים, נכון? אז אדמו"ר הזקן, אדמו"ר הזקן הסביר שמה פתאום, לתקן את העבר זה כפרה, לכפר, למרוח, לנקות, זה רק שלימות התשובה. תשובה זה לשוב אל השם. זה שתשובה מאפשרת גם לתקן את העבר, שזה כפרה, זה בונוס, זה עוד עניין. והוא הסביר מה זה, הסביר כמה פרטים בעניין הזה של כפרה ואיך להיות חביב לפני הקדוש ברוך הוא כמו קודם. אחרי זה הסביר בזה באריכות שלושה פרקים את העניינים האלה, ועכשיו אנחנו מתחילים להסביר מה זה עניין התשובה עצמו. אמרנו, הסברנו שמדוע בכלל אדם, אדם חוטא, איך קורה שאדם נכשל בעבירה? אם אדם היה רואה את הקדוש ברוך הוא מול העיניים הוא לא היה חוטא. הוא חוטא בגלל שהוא חושב שאף אחד לא מסתכל עליו. בזמן שאדם, נאמר בשעת, בשעת התפילה, עכשיו אדם מתפלל. לא יעבור לו עכשיו באמצע התפילה פתאום רצון, אני לא יודע, לעשות איזו עבירה, כי עכשיו הוא חושב על הקדוש ברוך הוא. מתי מתחילים להיכנס לכל מיני הרהורי עבירה? כשהוא לא חושב על הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת היסוד לכל העבירות זה פריקת עול. מכאן, מכאן מובן שמה זה תשובה. התשובה זה לחזק את העניין

07:18 דובר 1 של קבלת עול. איך אני אחזק את העניין של קבלת עול? כשאני אבין מה מהות הקשר שלי עם הקדוש ברוך הוא ואני אבין מה החטא פוגם, אז אני יותר לא ארצה לעשות חטאים. אז זה מה שאדמו"ר הזקן מתחיל להסביר. בוא נראה בפנים. פרק ד'. ואולם כל הנ"ל, העניין של תענית וסיגופים שהוא דיבר בפרקים הקודמים, הוא לגמר הכפרה ומירוק הנפש לה' אחר התשובה. זאת אומרת, אחרי שחזרתי בתשובה שלימה כדי להיות חביב לפני הקדוש ברוך הוא, אז גם בא העניין של תענית וסיגופים, וזה מה שדובר בפרקים הקודמים. כמו שנתבאר לעיל מהגמרא בפרק קמא דזבחים, דעולה, קורבן עולה, דורון היא לאחר שריצה הפרקליט וכולי. אחרי שעשית תשובה והקדוש ברוך הוא קיבל את התשובה ומחל, כדי להיות חביב לפני הקדוש ברוך הוא כמו לפני החטא, אז צריך גם עולה, גם דורון, גם תענית, כל מיני דברים אחרים. אבל מה זה התשובה בעצמה? אמנם התחלת מצוות התשובה ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב שלם, את זה הכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור. איך חוזרים בתשובה? והרבי מסביר את זה בהקדים מה שכתוב בזוהר הקדוש בביאור מילת תשובה על דרך הסוד. אז הזוהר הקדוש אומר כך: "תשובה אותיות תשוב ה'". על איזה ה' מדברים? מכירות? אה? מכירות? נכון, הה"א של-- אות ה' של שם השם, אבל ב-- כן, כן. ובאות-- בשם השם יש

09:28 דובר 3 ארבע. שתי אות--

09:30 דובר 1 כמה אותיות, אבל פעמיים האות ה'.

09:31 דובר 3 אה.

09:32 דובר 1 אז אם תשובה זה אותיות תשוב ה' ומדברים על הה"א של שם השם, אז על איזה ה' מדובר?

09:38 דובר 3 ה' תתאה.

09:38 דובר 1 אה?

09:39 דובר 3 ה' תתאה.

09:40 דובר 1 אז זה מה שאומר הזוהר. ה' תתאה, תשובה תתאה, ה' עילאה, תשובה עילאה. אז מעניין. כתוב בזוהר שיש שני סוגים של תשובה. מה זה הדבר הזה? איך אפשר להסביר את זה? אם אני עד היום לא הייתה לי קבלת עול ומעכשיו אני חוזר בתשובה ורוצה לחזור לקדוש ברוך הוא. מה זאת אומרת? איזה שני אופנים יכול להיות בזה? מה שייך להגיד ש-ש-אני חוזר אליו באופן תחתון, תתאה, וחוזר לקדוש ברוך הוא באופן עליון? מה זה? אז את זה צריך להבין. וגם מה שצריך להבין גם כן, שורה שבע עשרה, מה שכתוב בזוהר בקצת מקומות. כתוב בזוהר בקצת מקומות שאין תשובה מועלת לפוגם בבריתו ומוציא זרע לבטלה. על זה תשובה לא עוזרת. והוא דבר תמוה מאוד, שאין לך דבר עומד בפני התשובה, ואפילו עבודה זרה וגילוי עריות וכולי. שלוש העבירות הכי חמורות שבתורה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אדם רצח מישהו במזיד, הוא עושה תשובה, הקדוש ברוך הוא סולח לו. על פוגם בבריתו, על זה תשובה לא עוזרת. מ-מ-מה קרה? איך זה יכול להיות כזה דבר? למה מתכוון הזוהר? פירש בראשית חכמה, אחד המפרשים של הזוהר, ספר קבלה, שכוונת הזוהר שאין מועלת תשובה תתאה כי אם תשובה עילאה וכולי. מה אמר הזוהר שעל העבירה הזאת תשובה לא עוזרת? הזוהר התכוון תשובה תתאה לא עוזרת, אבל אם תעשה תשובה עילאה זה יעזור. מה זה? איך עושים את זה? מה הוא מתכוון? והנה, להבין זאת מעט מזעיר, צריך להקדים מה שכתוב בכתוב ובדברי רז"ל, עניין הכרת ומיתה בידי שמיים. זה הולך כך: כדי להבין, הבנו שעל עניין התשובה יסודה זה קבלת עול, ובעניין התשובה על פי הסוד, על פי פנימיות, יש

12:20 דובר 1 פה כמה דברים שהם לא מובנים. אל"ף, מה פירוש יש שני סוגים של תשובה? ובי"ת, איך יכול להיות שיש עבירות כאלה שסוג אחד של תשובה לא עוזר להם ורק סוג השני של תשובה, רק זה עוזר? שתי שאלות מאוד מוזרות. כן, אני חושב מאוד מפליאות. כדי להסביר את העניין הזה, אז אנחנו צריכים להבין קודם כול, אה, מה זה עניין החטאים. מה פוגם החטא? וכדי להבין מה פוגם החטא בנפש, צריך לפני כן להבין מה בכלל הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. כשנבין מה הקשר ש-שלי עם הקדוש ברוך הוא, נבין את מהות הקשר, אז נוכל להבין באיזה צורה, באיזה אופן החטא פוגם בקשר הזה ואז גם נוכל להבין איך לתקן אותו. בסדר? אז אנחנו מתחילים לפי הסדר. אבל יש פה עוד שאלה אחת קודם. אז זה אומר כך, בכתוב ובדברי חז"ל מסבירים את עניין הכרת ומיתה בידי שמיים. יש, יש עבירות שחייבים עליהן כרת ויש עבירות, יש עבירות שחייבים עליהן מלקות. נתחיל לפי הסדר. יש עבירות שהעונש עליהן בתורה זה מלקות. יש עבירות שהעונש עליהן זה, אמ, מיתת בית דין, שצריך להביא את הבן אדם ל-ל-לבית דין, לסנהדרין, והסנהדרין על פי העדים וכולי, ופוסקים לו עונש מיתה אם מתברר שהוא עשה את העבירה המסוימת הזאת. יש עבירות שהעונש עליהן הוא כרת ויש עבירות שהעונש עליהן הוא מיתה בידי שמיים. מה זה שני העונשים האלה? אומרת הגמרא שמבואר בכתוב ובדברי רז"ל מה זה עניין הכרת ומיתה בידי שמיים, מה זה העונש הזה? כשעבר עבירה שחייבים עליה כרת, היה מת ממש קודם חמישים שנה. מת ממש הכוונה מת בגשמיות, כי יכול להיות גם מיתה ברוחניות. למשל כתוב שהעני חשוב

14:47 דובר 1 כמת. מי שירד מנכסיו אז הוא חשוב כמו מת. אז אולי היינו מפרשים שאחד כזה שהוא נהיה עני, הכוונה למיתה כזאת. לא. כתוב בגמרא שמה פירוש, אה, מי שמתחייב בכרת חייב מיתה, מת ממש. מתי? קודם שהוא מגיע לגיל חמישים. ובמיתה בידי שמיים, עבירות שחייבים עליהן מיתה בידי שמיים, אז האדם היה מת ממש קודם שישים שנה. מה ההוכחה שהוא היה מת ממש? לא מת ברוחניות, אלא מת שצריך לקבור אותו באדמה. כחנניה בן עזור, בן עזור, הנביא בירמיה. יש שם סיפור על חנניה בן עזור בספר ירמיה, שהוא היה בהתחלה נביא אמת. אחר כך הוא אמר איזושהי נבואה של שקר, וירמיהו הנביא אמר לו בגלל שאמרת נבואה של שקר, אתה תמות. ובפועל הוא באמת מת באותה שנה. העם דרסו אותו בשער והוא מת ממש. ולפעמים, הוסיף הרבי בסוגריים, גם במיתה בידי שמיים נפרעין לאלתר, כמו שמצינו בער ואונן, שהם הקריבו אש זרה במקדש ש-ק-- ביום ש-- ביום ש-- בא' ניסן, היום. ראש חודש ניסן, כשהקימו את המשכן, זה השגחה פרטית. אז...

16:20 דובר 4 לא, גוגל.

16:25 דובר 1 אה, לא, נדב ואביהוא. סליחה, סליחה, סליחה, סליחה. סליחה, טעיתי. את צודקת, את צודקת. ער ואונן, זה ה-ה- כן. זה הסיפור של, של תמר. אלו ש-- אלו שיהודה לקח אותם חתנים לתמר בתו והם השחיתו. אז זה היה פוגם בריתו, זה העונש של מיתה בידי שמיים, והם מתו, מתו מיד. לא חיכו להם עד שהגיעו לגיל חמישים או שישים. והרי נמצאו בכל דור, שואל הרבי, כמה וכמה חייבי כריתות ומיתות והאריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים. איך זה יכול להיות שהתורה לא נכונה כביכול, חס ושלום? אנחנו מכירים כל מיני אנשים, וכתוב שאם אדם מחלל שבת, אז אם זה ב-- אם זה במזיד בעדים והתראה, אז הוא חייב מיתת בית דין, ואם זה רק ב-בשוגג, אז הוא חייב כרת. נו, אנחנו מכירים הרבה יהודים כאלה שמחללים שבת ו-- בשוגג, והם לא מתים כשהם מגיעים לגיל חמישים. כתוב בתורה שכל מי שמתחייב, יהודי שמתחייב, או כן, ש-ש-שמתחייב כרת, מת לפני חמישים. אז איך, איך, איך זה מסתדר? אז צריך להבין מהו עניין העונש הזה של כרת. מה, מה פוגם החטא? כדי להבין את העניין הזה, מהו החטא, מהו פוגם, מה זה כרת ולמה בפועל מתים ומתי כן ומתי לא. אז צריך להבין קודם מהי מהות הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. מפה עד סוף הפרק מסביר אדמו"ר הזקן את מהות הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. אך העניין יובן על פי מה שכתוב: "כי חלק ה' עמו". עמו זה אנחנו, עם ישראל. כל אחד מאיתנו הוא חלק מהשם. מה זה חלק מהשם? חלק משם הוויה ברוך הוא. זה מאוד מעניין. יש לקדוש ברוך הוא, יש כל מיני שמות: שם אלוקים, שם

18:54 דובר 1 אדני, שם שד"י. השם המפורש זה שם הוויה, שם י-ה-ו-ה. מה אומר הפסוק? פסוק מפורש בתורה שכל יהודי הוא חלק משם י-ה-ו-ה. איפה רואים, על המצח, על האף, על היד? איפה רואים שאנחנו חלק משם י-ה-ו-ה? כתוב מפורש בתורה, פסוק מפורש. הסבר, כדכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים", "ויפח באפיו נשמת חיים". הקדוש ברוך הוא נופח ב-- אצל כל יהודי נשמה שמחיה אותו, והנשמה שמחיה כל אחד מאיתנו היא חלק משם הוויה. שם הוויה, שם י-ה-ו-ה, זה הנשמה שמחיה כל יהודי, את הגוף של כל אחד מאיתנו. כמו שכתוב: "ומאן דנפח מתוכיה נפח". מה זאת אומרת? התורה מתארת איך הקדוש ברוך הוא נותן נשמה ב-באדם במילה נפיחה. מה, מה זה נפיחה? נפיחה זה שאדם, כן, נושף, כן, נו-נופח. גם דיבור יוצא מהפה וזה גם כן אוויר. מה ההבדל? דיבור, אדם יכול לדבר ולדבר ולדבר ולדבר, לדבר, הוא לא מתעייף. אבל כשאדם מנפח, נופח, כמה הוא יכול? כן, ניסיתם פעם לנפח ח-- בריכת, בריכת שחייה כזה של ילדים לבריכה? כן?

20:50 דובר 5 סיוט.

20:51 דובר 1 אההה, סיוט, זה קשה. אחרי כמה נפיחות אדם מתעייף. למה הוא מתעייף? זה אותו אוויר שיוצא מאותו פה, מאותו בן אדם. כי "מאן דנפח מתוכיה נפח", אדם נופח, הוא, הוא משקיע את-את הכוח, את-את הפנימיות שלו, את הכוח שלו, הוא משקיע שם את עצמו, אז הוא מתעייף מהר. ואם התורה מתארת איך הקדוש ברוך הוא הכניס את הנשמה באדם על ידי נפיחה, המשמעות היא שהקדוש ברוך הוא הכניס באדם את הפנימיות, את פנימיות החיות שלו, את-את עצמו. כמו שאדם בנפיחה מוציא כביכול את עצמו, אז כך הקדוש ברוך הוא, כשהוא הכניס בנו את הנשמה, הוא הכניס בנו את עצמו. שואל אדמו"ר הזקן: "והאף שאין לו דמות הגוף", איך אפשר לומר שהקדוש ברוך הוא נפח ויש לו פה? הרי אין לו גוף, אין לו דמות הגוף. "אך דיברה תורה כלשון בני אדם לסבר את האוזן", כמו שאצלנו בנפיחה זה מוציאים את פנימיות החיות, ככה הקדוש ברוך הוא, הנשמה שלנו זה מפנימיות החיות שלו כביכול. כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון על דרך משל, בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא על ידי נפיחה, שבהבל שיוצא בדיבורו מלובש בו כוח וחיות מעט מזעיר, והוא בחינת חיצוניות מנפש החיה שבקרבו, ולכן הוא יכול לדבר הרבה בלי להתעייף. אבל בהבל שיוצא בכוח הנופח שמתוכו נפח מלובש בו כוח וחיות פנימי מבחינת הנפש החיה וכו', ולכן הוא מתעייף. אז דיברה תורה כלשון בני אדם. אז עד לפה החלק הראשון של ההסבר. לכל יהודי יש נשמה, שהנשמה שלי היא פנימיות החיות האלוקית. ואת זה לומדים מהמילה "ויפח באפיו נשמת חיים". ככה ממש, על דרך משל, המבדיל הבדלות לאין קץ. יש הפרש עצום מאוד

23:12 דובר 1 למעלה בין כל צבא השמיים ואפילו המלאכים שנבראו מאין ליש. נעשה, נעשה מאמר מוסגר לפני שנמשיך לקרוא בפנים. בקטע הבא אומר הזק-- מסביר אדמו"ר הזקן, מדגיש את ההבדל בין נשמת האדם לבין כל שאר הנבראים. מה הוא רוצה להגיד פה? לכאורה אני הייתי יכול להגיד, כל אדם יכול להגיד, הנשמה שלי זה פנימיות החיות האלוקית, זה הדבר הכי נעלה. יש דברים הרבה יותר נעלים. כן, עולמות רוחניים, בריאה, יצירה, עשייה, המלאכים שנמצאים שם. איך אפשר לומר שהנשמה שלי היא יותר נעלית מהמלאכים? הם הרי לא מפסיקים, בטלים במציאות ואוהבים את השם ואומרים שירה בלי הפסקה ומזוככים ואין להם יצר הרע. איך אפשר להגיד שהנשמה שלי יותר גבוהה מהמלאכים? הנשמה שלי היא פנימיות החיות וכל שאר העולם, כל שאר העולמות, אפילו המלאכים לא. אז מסביר אדמו"ר הזקן הסבר פשוט מה ההבדל בין נשמת האדם לבין המלאכים, לבין כל שאר הנבראים, אפילו המלאכים. יש הפרש עצום מאוד למעלה בין כל צבא השמיים ואפילו המלאכים, שכל צבא השמיים, אפילו המלאכים, הם נבראו מאין ליש והם חיים וקיימים מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא לחיות העולמות. כל, כל שאר הנבראים, אפילו צבא השמיים, אפילו מלאכים, הם נבראו איך? "בדבר ה' שמים נעשו". מה זה בדבר ה'? בדיבור. ואמרנו שדיבור זה רק החיצוניות. ובחינה זו נקראת בשם רוח פיו, על דרך משל, כמו שכתוב: "וברוח פיו כל צבאם", והיא אותה חיות שמחיה את כל העולמות, היא חיות שמלובשת באותיות שבעשרה מאמרות, שעשרה מאמרות זה דיבור, ועשרה מאמרות הם בחינת כלים והמשכות וכולי, כמו שהתבאר בליקוטי אמרים חלק ב' פרק י"א. אם אתם זוכרות שלמדנו, זה היה לא כל כך מזמן. אז יש

25:52 דובר 1 הבדל עצום מאוד למעלה בין החיות שמחיה הקדוש ברוך הוא את כל העולמות, כולל המלאכים, לבין נשמת האדם. נשמת האדם זה משהו אחר לגמרי. נשמת-

26:06 דובר 6 כל ההבדל הוא בגלל שזה דיבור וזה נפיחה, נכון?

26:09 דובר 1 כן.

26:09 דובר 6 אוקיי, אבל לכאורה עם נפיחה זה היה יותר קשה. אז מה, בגלל זה זה יותר נעלה?

26:14 דובר 1 לא בגלל שזה יותר-

26:15 דובר 6 לדבר, זה לא בא לדבר שעה כאילו.

26:18 דובר 1 לא בגלל שזה יותר קשה.

26:19 דובר 6 אז בגלל מה?

26:21 דובר 1 זה שקשה לנפוח זה, זה מראה, זה סימן בשבילנו שיוצאת פה פנימיות החיות.

26:31 דובר 6 אוקיי, אז כאילו זה לא, לא מהירה.

26:34 דובר 1 לא בגלל, לא בגלל הקושי. הקושי הוא סימן שפה, פה יש את הפנימיות.

26:38 דובר 6 התאמצנו כאילו.

26:39 דובר 1 פה התאמצנו. למה התאמצנו? התאמצנו כי היינו צריכים להוציא את משהו מעצמנו.

26:44 דובר 6 אוקיי.

26:44 דובר 1 אז גם בנפיחה שהקדוש ברוך הוא נפח את הנשמה. זאת אומרת שהנשמה היא משהו מעצמו, ממנו עצמו. זה לא חיצוני, זה לא דיבור, זה הוא בעצמו. זה לא מאמרות.

26:52 דובר 6 גם כשאתה מדבר אין משהו מעצמך. אבל יותר קל לך לדבר שעה מאשר לנפוח את ההבל שלך.

27:01 דובר 1 נכון מאוד. גם כשאני מדבר אני מדבר משהו מעצמי, ובזה עצמו דיברנו הרבה ב-ב-בשיעורים הקודמים, שיש שני סוגים של דיבור. יש לפעמים אדם מדבר את מה שהוא מבין, זה דיבור שכלי, ובדרך כלל רוב הזמן אדם מדבר את מה שהוא מרגיש, הוא מבטא את רגשי ליבו. אבל עדיין, גם כשאדם מדבר את מה שהוא מרגיש, מה שהוא מתפעל, מה שהוא נהנה ממנו, הוא מדבר את הרגשות שלו, מתאר את הרגשות שלו, ואפילו כשהוא מדבר את העניינים שהוא מבין, את השכל שלו, עדיין זה לא עצמותו, זה רק שכל ורגש. זה לא עצם הנפש שלו. ובגלל שזה רק הכוחות שלו, הכוחות החיצוניים, וגם הכוחות החיצוניים עצמם באים בצורה חיצונית, אז הוא לא מתעייף. זה לא הוא. אה, אולי נסביר עד כמה זה חיצוני. אמ, אפשר לתת לזה הרבה, הרבה הסברים מהרבה כיוונים, הרבה דוגמאות. אה, למשל, אם אני רוצה את הכוס הזאת להעביר אותה לפה, אז אני לוקח את הכוס עצמה, אותה בעצמה, נכון? ואני מעביר אותה לפה. כן? קודם היא הייתה פה, עכשיו העברתי אותה לפה. תביאי לי עוד כוס. כן? עכשיו תארו לעצמכם שאני רוצה את הכוס הזאת להעביר לפה. אז מה אני אעשה? אני אקח את הכוס הזאת. קרה לזה משהו? העברתי כוס אחרת, לא העברתי אותה. נכון? כשאדם אומר משהו, מבין, מסביר אותו, הוא יכול אחר כך את אותו דבר עצמו להסביר גם במילים אחרות?

29:10 דובר 7 כן.

29:10 דובר 1 אין בעיה, נכון?

29:12 דובר 7 כן.

29:12 דובר 1 ומישהו אחר יסביר את זה בכלל בצורה, גם ב-ב-בסגנון אחר לגמרי. נכון? איך זה יכול? זה לא, זה כוס אחרת. איך? איך אתה מעביר את אותו הדבר אם אתה לוקח כוס אחרת? איך אתה מעביר את אותו השכל עם, עם, עם מילים אחרות? עם כלי אחר? איך זה ייתכן? בגלל שה-האותיות הן רק כלים שבתוכם עובר השכל. המילים זה לא שכל. המילים זה גם לא רגש.

29:48 דובר 7 כאילו בשתי הכוסות יש קפה. אז כאילו העברתי את הקפה.

29:51 דובר 1 זה רק כלי. פשוט לקחתי את הכו, את הקפה, שפכתי אותו לכוס הזאת והעברתי אותו עם זה. אני יכול לשפוך אותו גם לכוס אחרת, להעביר אותו בכוס גדולה, קטנה. הכלי הוא, הכלי, הכלי הוא חסר משמעות. כן? דיבור זה חיצוניות, אבל הקפה עצמו זה הוא בעצמו. בסדר? אז כשהקדוש ברוך הוא נתן לנו את הנשמה, הוא נתן את עצמו, את עצמותו. כל שאר העולמות זה רק דיבור. אפילו המלאכים. אבל זה אומר בשורה ארבע עשרה, "ונשמת האדם היא נמשכה תחילה מבחינת פנימיות החיות והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא", כמו שכתוב "ויפח באפיו". אבל כל זה היה למעלה. כתוב ש-- דילגנו על זה, בכוונה דילגתי. שיש הפרש עצום, גדול ועצום מאוד למעלה. למעלה, איפה שהנשמה נוצרה כביכול, שם יש הפרש עצום מאוד. שם רואים, מי שנמצא שמה בעולם הבריאה או אצילות, לא יודע איפה, אז הוא רואה: זה מלאך, זה בא מהחיצוניות; זה נשמה, זה מהפנימיות. שמה למעלה זה ברור לגמרי ההבדל. אבל אחר כך ירדה הנשמה בסתר המדרגה. אז נכון שירדה גם כן על ידי בחינת אותיות, שהרי הקדוש ברוך הוא ברא, נפח את האדם, את הנשמה באדם במאמר "נעשה אדם", זה גם כן על ידי אותיות. אבל זה רק עבר דרך האותיות. זאת אומרת, כל שאר הנבראים, מה יש להם, מה מחיה אותם? האותיות עצמן. נשמת האדם, יש את האור האלוקי שנמצא, נמצא בתוך האותיות. יש את השכל. זה כמו ההבדל שאדם קורא, לוקח איזשהו ספר, דף וקורא וקורא בו, כן? גם ילד קטן גם יכול לקרוא אותו אם הוא רק יודע לקרוא, אבל הוא לא יבין מילה אחת. כן, ילד שעכשיו למד לקרוא, בן חמש, למד לקרוא,

32:16 דובר 1 ת-תן לו טקסט לקרוא, ש-של טקסט לימודי, הוא יקרא. הוא לא יבין אף מילה. הוא יכול ל-ל-לכתוב, גם ל-ל-לכתוב אותו הוא יכול גם כן. הוא לא מבין אף מילה. כל שאר הנבראים יש להם רק את הכלי, רק את החיצוניות, רק את האותיות. נשמת האדם, נכון, זה גם כן עובר דרך האותיות, אבל שם בפנים עובר העצמות, האלוקות עובר שם בפנים. אבל בכל זאת, היות וזה עבר דרך האותיות כדי להתלבש בגוף עולם הזה התחתון... אז לכן, אה, אז לכן הנשמה, כמו שהיא למטה, היא מלובשת בגוף ולא רואים עליה את מקורה ושורשה. ולכן נקראו המלאכים בשם אלוקים בכתוב. הנשמה שנמצאת בגוף, הרי אמרנו שהיא חלק משם הוי"ה, שם יו"ד ה"א וי"ו ה"א. נכון? אף אחד מכם וגם אני לא שמענו מעולם שמישהו אומר על הבן אדם שהוא, אה, שם הוי"ה. אף-- אין כזה דבר. קוראים לו אדם, לא קוראים לו הוי"ה, זה הקדוש ברוך הוא. לא קוראים לאדם השם השם. נכון? אבל-

33:36 דובר 8 יש משהו בקבלה עם הפרצוף, לא?

33:39 דובר 1 על אדם גשמי, אדם גשמי, אדם פשוט, אדם פשוט.

33:43 דובר 8 כן, אני מה-

33:43 דובר 1 אין כזה דבר. אבל על מלאכים, על המלאכים קוראים להם אלוקים. איך אתה קורא למלאך אלוקים? הוא בסך הכל מלאך. הוא בסך הכל שליח. איך אתה קורא לו אלוקים? למה אתה קורא לו בשם השם? כי במלאך השם אלוקים, שזה השם שמחיה אותו, הוא בגלוי אצלו. אתה מסתכל על מלאך, אתה רואה אלוקים. ובנשמה זה לא ככה. בנשמה, אתה מסתכל על נשמה, אתה רואה גוף, גוף גשמי. אתה לא רואה אלוקים ולא הוי"ה ולא, אתה רואה, אתה רואה רק גוף.

34:22 דובר 8 נכון.

34:22 דובר 1 אז הוא אומר שהיא הנותנת. בואו נקרא את זה בפנים. "המלאכים נקראו בכתוב בשם אלוקים", כמו שכתוב בזה שלושה פסוקים. יש פסוק אחד "כי ה' אלוקיכם אלוקי האלוקים". בפסוק הזה המילה אלוקים מופיעה שלוש פעמים. "אלוקיכם אלוקי האלוקים". יש עוד פסוק בתהילים, "הודו לאלוקי האלוקים". בפסוק הזה שם אלוקים מופיע רק פעמיים. "ויבואו בני האלוקים להתייצב" זה באיוב. פה כבר שם אלוקים מופיע רק פעם אחת. בכל שלושת הפסוקים מדובר על מלאכים, אבל פה שלוש פעמים ופעמיים ופעם אחת. ההבדל הוא שיש מלאכים שהם בעולם הבריאה, מלאכים גבוהים שדומים לנשמות, ושם שייך להגיד שלוש פעמים אלוקים, כי יש... לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, לבלבל אתכם. יש בזה הסבר מניח את הדעת ויפה, אבל מצד קוצר הזמן לא ניכנס לכל ההסברים שמסביב. אה, יש מלאכים יותר נמוכים בעולם היצירה שעליהם שייך להגיד רק פעמיים שם אלוקים, ומלאכים עוד יותר נמוכים שנמצאים בעולם העשייה, שעליהם שייך להגיד רק פעם אחת שם אלוקים. אבל אפילו המלאכים הכי הכי נמוכים, המלאכים שנקראים אופנים שנמצאים בעולם העשייה, גם הם נקראים אלוקים. רואים עליהם את האלוקות בגלוי. ולעומת זאת, הנשמה, שהיא הרבה הרבה יותר נעלית מהם, לא רואים עליה שהיא אלוקות בגלוי. מה ההבדל? זה מסביר כך: "לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות, שהיא בחינת האותיות לבד, ושם אלוקים הוא מבחינת חיצוניות לגבי שם הוי' ברוך הוא. אבל נשמת האדם, שהיא מבחינת פנימיות החיות, היא חלק שם הוי' ברוך הוא". נסביר. נראה כך. ההבדל בין הנשמה לבין המלאכים זה לא שלזה קוראים... זה לא בגילוי, שזה מתגלה יותר וזה מתגלה פחות. לא זה ההבדל. ההבדל הוא במהות. כאשר אדם רוצה להסביר משהו לחברו אז הוא חושב איך

37:15 דובר 1 להסביר ומסביר. אז מה עבר לשני? השכל שלי קודם הוא היה אצלי, עכשיו הוא עבר אל השני. האם אדם יכול להעביר את עצמו החוצה? איך? מה הוא ייתן? אין אפשרות. כל מה שאדם יכול לתת על ידי מחשבה, על ידי דיבור, על ידי מעשה, על ידי פעולה זה רק עם הלבושים של הנפש. הוא עצמו, הוא לא יכול לקחת את עצמו. אך מה, מה הוא ייתן? הוא לא יכול להעביר לשני את הרגש שלו. אי אפשר. יש מקום אחד שכן. בפעולת ההולדה, הטיפה שנמשכת מהאבא והאמא להיות מזה אחר כך ילד. הילד הוא המשך של ההורים. זה לא מישהו אחר, זה אותו אחד. הוא קודם היה אבא ואמא ואחר כך זה ירד, זה הצטמצם והתגשם עד שזה נהיה דבר גשמי ממש. ומהטיפה הזאת אחר כך התפתח מישהו חדש, המישהו החדש. מה זה חדש? הוא לא חדש, הוא המשך של הקודם. כל דבר אחר שאדם נותן לשני זה רק גילוי. כשאני רוצה להסביר לשני כמה אני מתרגש, אני אסביר, אסביר, אסביר. הוא ירגיש מה שאני מרגיש? הוא לא יכול להרגיש מה שאני מרגיש. נכון? את הרגש אני לא יכול להוציא. למרות שאדם שר או מדבר או מצייר זה נראה מאוד מרשים ומאוד יפה ומאוד, אה, כזה, והפעולה של ההולדה זה נראה דבר שהוא מאוס וטמא וכן הלאה. אבל בכל הדברים שמסביב היפים, מה שעובר החוצה זה רק החיצוניות. זה לא הפנימיות. מהות האדם לא עוברת שם. איפה מהות האדם, הוא בעצמו יוצא החוצה ונמשך ממנו דבר חדש? זה רק בפעולת ההולדה בלבד. אין משהו אחר. על דרך זה, זה ההבדל בין המלאכים לבין הנשמות. המלאכים, הקדוש ברוך הוא דיבר. זה רק

39:58 דובר 1 דיבור. דיבורו של הקדוש ברוך הוא יצר מלאכים. הנשמות זה הוא בעצמו. אז נכון שהנשמה, הקדוש ברוך הוא נפח אותה והיא ירדה והצטמצמה ועד שהיא נכנסה לתוך הגוף הגשמי. אתה בכלל לא רואה פה נשמה, אתה רואה פה אני לא יודע מה אתה רואה. אתה רואה אדם גשמי ו... אתה, אתה לא רואה פה נשמה, אתה לא רואה פה חיים, אתה לא רואה פה אלוקות, לא רואה פה כלום. אבל רק פה יש את מהות עצם האלוקות. בסדר, מובן ההבדל? "כי שם הוי' מורה על פנימיות החיות שהיא למעלה מעלה מבחינת האותיות". ביאור העניין. אני יודע כמה סבלנות יש לכם. ביאור העניין, יש לנו עוד שני דברים להבין בזה. עד פה בעצם, אחרי הקדמה קצרה, אדמו"ר הזקן הסביר שמהות נשמת האדם היא שם הוי', היא אלוקות. עכשיו אנחנו צריכים להבין איפה זה. שם הוי' זה ארבע אותיות י', ה', ו', ה'. מה אמרת לנו? אמרת לנו שהאותיות האלה הם החיים שלך. החיים של כל אחד מאיתנו זה ארבע האותיות י', ה', ו', ה'. איפה? אני לא רואה בעצמי אותיות, לא מרגיש אותיות. איפה הן נמצאות? אדמו"ר הזקן מסביר את זה בשני שלבים. קודם כל הוא מסביר מהם ארבע האותיות למעלה, ואחר כך הוא יסביר איפה נמצאות ארבע האותיות האלה אצלנו. אז הוא מתחיל כך. "ביאור העניין, כנודע ממאמר אליהו: אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין וכו'". אתה הוא שהוצאת עשר ספירות... עשר תיקונים וקראת עליהם עשר ספירות, שעם עשר הספירות האלו אתה מנהיג את העולמות. "אנת חכים ולא בחכמה ידיעא, אנת מבין ולא בבינה ידיעא וכו'". זה עשר ספירות וכל

42:18 דובר 1 הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ברוך הוא. אז זה כבר רמז ראשון. איפה נמצאות ארבע אותיות בנשמה שלנו? ארבע אותיות שם השם הן הכללות. הן כוללות בתוכן את העשר ספירות. איך? כי היו"ד של שם הוי', שהיא בחינת נקודה לבד, מרמזת לחכמתו יתברך, שהחכמה של הקדוש ברוך הוא היא בבחינת העלם והסתר קודם שבאה לבחינת התפשטות וגילוי השגה והבנה. אז מה זה יו"ד? יו"ד זה נקודה. בין כל האותיות יו"ד זה האות, האות הכי קטנה, היא כמו נקודה. למה היא רומזת? היא רומזת לספירת החכמה. מדוע לספירת החכמה? כי חכמה עניינה נקודה. נקודת העניין בלי כל ההסברים מסביב. תכל'ס מה רצית להגיד? והקוץ שעל היו"ד, הוא מוסיף בסוגריים, רומז לבחינת רצון העליון ברוך הוא שלמעלה למעלה מבחינת חכמה עילאה, כנודע. נסביר בפעם אחרת. אחר שבאה אותה נקודה, אותה חכמה, אותו יו"ד, היא באה לבחינת התפשטות וגילוי השגה והבנה לעלמין סתימין, נכללת ונרמזת באות ה"א שיש לה בחינת התפשטות לרוחב, המורה ומרמז על הרחבת הביאור וההבנה, וגם לאורך, המורה בחינת המשיכה וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין. אז אות ה"א יש לה קו לרוחב וקו לאורך. הקו לרוחב מרמז על להרחיב את הסברה. קודם החכמה זה נקודת העניין, והקו לרוחב זה הביאור והפרטים והסברה לרוחב. הקו לאורך זה להוריד את זה במשלים ודוגמאות למטה, שלא רק למעלה, ויהיה מובן, גם אדם פשוט יבין גם כן. אז הה"א מורה על התפשטות לאורך ולרוחב, סליחה, לרוחב ולאורך. אחר כך, כשנמשכת השפעה זו יותר למטה, לעלמין דאתגליא, כמו אדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים על ידי דיבורו, על דרך משל, נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות וי"ו, ה"א. כי הווי"ו

44:53 דובר 1 מורה על המשכה מלמעלה למטה. וי"ו יש לו צורה של כמו יו"ד למעלה. דיברנו על זה פעם? אה? דיברנו פעם על הצורה של האותיות? אני לא זוכר. דיברנו. אתן זוכרות או לא?

45:13 דובר 9 לא. אבל...

45:18 דובר 1 וי"ו, כשכותבים וי"ו אז בהתחלה עושים יו"ד, נכון? אחר כך מאריכים אותו למטה. מה זה וי"ו? וי"ו זה יו"ד שהאריכו אותו. צורת הווי"ו מראה על המשכה. אז בשם השם יש קודם כול את היו"ד, שזה נקודת העניין. אחר כך יש את הה"א, שזה הרחבה שלו לצדדים ולמטה, ואחר כך יש את הווי"ו, שזה מוריד אותו מלמעלה למטה. מה ההבדל בין ה"א לווי"ו? אמרנו שגם בה"א יש גם כן חלק שמוריד למטה. יש הבדל אם אדם מסביר לעצמו או מסביר לאחרים. ברגע שהוא תפס איזושהי נקודה, עכשיו הוא רוצה, רגע, רגע, זה הוא רוצה, הוא מתחיל לחשוב ולחפש בספרים והוא מסביר, מסביר. הוא לא יצא החוצה, הוא מסביר לעצמו. כן? והרחבה והרחבה. הוא גם מוריד את זה למטה, למידות, לרגש שלו, ומתפעל מזה. זה הכול בפנים. אף אחד בחוץ לא יודע מזה. אבל כשאדם לוקח, אחרי שהוא הבין את זה טוב, ומתחיל לדבר על זה, הוא כבר הוציא את זה מחוץ לתחום השיפוט שלו. הוציא את זה החוצה. אז זה ירידה לזולת. זה כבר ירידה מסוג אחר לגמרי. קודם, עד שלב הדיבור, כל הירידות היו בתוך האדם עצמו. הוא לא יצא החוצה. דיבור זה כבר המשכה מסוג אחר. זה כבר יצא החוצה. אבל היות ואמרנו קודם כבר שדיבור קשור לרגש, מה אדם מדבר? אין אדם מדבר אלא מהרהורי ליבו. אז האותיות וי"ו וה"א קשורות אחת לשנייה. וי"ו זה הרגש. הרגש הוא שש מידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. אז הרגש זה שש מידות. והמידות, הרגש, הוא מביא את הדיבור. אז אותיות יו"ד ה"א מראות על ההבנה וההשגה כמו שזה בפנים, ואותיות וי"ו ה"א מראות

47:28 דובר 1 על הרגש והדיבור כמו שזה יוצא לזולת. כי הווי"ו מורה על המשכה מלמעלה למטה, וגם המשכה זו על ידי מידת חסדו וטובו ושאר מידותיו הקדושות נכללות בדרך כלל במספר שש, כמו שכתוב: ״לך ה' הגדולה״ וכו', עד ״לך ה' הממלכה״ וכו', ולא עד בכלל. למה לא עד בכלל? כי מידת מלכותו יתברך זה כבר לא מידה. המלכות היא דבר השם, כמו שכתוב ״באשר דבר מלך שלטון״, והמלכות נכללת ונרמזת באות ה"א האחרונה של שם הוי'. אז מה יוצא? שכל עשר הספירות נכללות בארבע אותיות: יו"ד, ה"א, וי"ו, ה"א. יו"ד זה חכמה. ה"א זה בינה. וי"ו זה שש המידות וה"א האחרונה זה מלכות. בסדר? עד כאן בספירות למעלה. כי פנימיות ומקור הדיבור הוא ההבל העולה מהלב ומתחלק לה' מוצאות וכו'. אני רוצה לדלג קצת. פשוט אני רואה שאתם, אה, קצת ככה. אני עובר לשורה שבע. אדמו"ר הזקן גומר להסביר פה את העניין בשורות שאנחנו מדלגים עליהן, איך כל עשר הספירות כלולות ונרמזות בארבע אותיות. שורה שבע הוא מתחיל להסביר איך זה בנפש האדם. וככה ממש, על דרך משל, המבדיל הבדלות לאין קץ, בנשמת האדם. נשמת האדם היא בחינת נפש האלוקית, שעליה אמרנו בתחילת הפרק ״דמתוכיה נפח״. ומה אמרנו קודם? מי זה תוכיה? מה זה התוך של הקדוש ברוך הוא? זה השם שלו. הספירות העליונות, האור האלוקי. יש לו צורה של עשר ספירות. ואם הנשמה שלנו נחצבה ונמשכה בגוף מאותן עשר ספירות, אז בהכרח שגם כמו שהיא נמצאת עכשיו בתוך הגוף, למרות שהיא ירדה והצטמצמה ונראית כמו שהיא נראית, עדיין יש בה את אותן ארבע אותיות ועשר ספירות. ולכן בנשמה שלנו יש בה בחינת שכל הנעלם והמרומז באות

50:05 דובר 1 י' שבכוחו לצאת אל הגילוי, להבין ולהשכיל באמתתו יתברך ובגדולתו. אז יש בנשמה את היו"ד של הנשמה, שזה כוח ההבנה, כוח הקליטה של הנפש האלוקית, שהיא מסוגלת לקלוט אלוקות, להרגיש אלוקות, ובכוחו של היו"ד לצאת אל הה"א, ושזה יהיה בהרחבת, הרחבת ההסברה. כפי כל אחד לפום שיעורא דיליה, לפי רוחב שכלו ובינתו. וכפי אשר מעמיק שכלו, מרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו יתברך, אזי מרומז, מרומזת בינתו באות ה' שיש לה רוחב וגם אורך המורה על המשכה מלמעלה למטה, להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת השם אהבה ויראה. ומה זה אהבה ויראה? זה כבר המידות. זה כבר האות ו'. ותולדותיהן במוחו ותעלומות ליבו. ואחר כך בבחינת התגלות ליבו. ומזה נמשכה העבודה האמיתית בעסק התורה ומצוות בקול ודיבור או מעשה, שהן אותיות ו' וה' וכו'. אז מה זה עבודה אמיתית? עבודת השם אמיתית? עבודת השם אמיתית זה כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות, כי ברגע שהוא לומד תורה ומבין את התורה, עכשיו הנשמה שלו התגלתה. מה זה התורה? התורה זה חוכמתו יתברך, שזה העשר ספירות, שברגע שהוא עכשיו לומד ומבין ומקיים במעשה, עכשיו הנשמה שלו התגלתה, עכשיו הנשמה שלו באה לידי ביטוי, ביטוי. עכשיו הוא אדם. עכשיו התגלתה המהות הפנימית האמיתית שלו, הנשמה שמחיה את הגוף, הנשמה, פנימיות הנשמה. כל מה שמחיה את הגוף ופועל זה נפש הבהמית. אבל פנימיות האמת של יהודי, מה שבפנימיות מחיה אותו באמת, זה הנפש האלוקית, זה הנשמה. אף פעם לא רואים אותה, אף פעם לא מתגלית. כל מהותה של הנשמה זה שהיא נמשכה מאותם עשר ספירות מאלוקות. עשר ספירות זה אלוקות, זה הקדוש ברוך הוא בעצמו. מתי זה מתגלה? כשהוא לומד ומבין ומקיים מצוות, בעיקר כשהוא מקיים מצוות בקול

52:53 דובר 1 ודיבור. עכשיו על זה יש שאלה, מה עם ההתבוננות? אם ה-העבודה האמיתית של אדם, איך הוא אמר את-- איך הוא אמר את המילים שלו? אה, "העבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות היא בקול ודיבור". כי כשאדם, כל עוד זה במחשבה, זה עוד לא יצא לפועל, אז זה עוד לא אמת. אז יוצא שבעצם בנפש, לפי זה היה אפשר לחשוב שבנפש שלנו פה למטה, בנשמה שלנו פה למטה, אז יש רק ו' ה'. אם העבודה האמיתית היא רק ב-ב-בקול, דיבור ומעשה, שזה רק ו' וה', אז מה עם י' וה'? אז אין לי י' וה' בנשמה שלי, רק ו' וה' בנשמה שלי פה למטה. אז הוא מוסיף בהמשך הפרק מיד, בזה הוא מסיים את הפרק: "וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו יתברך נמשכה גם כן מהתורה, כי אורייתא מחכמה נפקת ומבחינת י' של שם הוי' וכו'". זאת אומרת, ההתבוננות, הלימוד של התורה, זה-זה ההשלמה שיש לנו גם את ה-י' ה'. אז בואו נעשה סיכום מה היה לנו כאן, מה חסר לנו, מה אנחנו צריכים עכשיו להשלים. בפרק הזה אדמו"ר הזקן התחיל להסביר את עניין התשובה. הוא שאל בתחילת הפרק מה הפירוש שהזוהר אומר שיש שני סוגים של תשובה, תשובה תתאה ותשובה עילאה, שקשורות לשני הש-- שתי האותיות של שם השם. ואיך יכול להיות שיש עבירות כאלה שתשובה תתאה לא מועילה להם ורק תשובה עילאה? כדי להבין את זה צריך להבין מה זה חטא. במה פוגם החטא בנפש האדם, וכדי להבין במה פוג-- במה פוגם החטא בנפש האדם, צריך קודם כל להבין מה הקשר שלי בכלל עם הקדוש ברוך הוא. ואז הוא הסביר משם ועד סוף הפרק מה הקשר של

55:09 דובר 1 יהודי עם הקדוש ברוך הוא, ומה הייתה נקודת ההסבר? שאצל כל אחד מאיתנו יש נשמה, שהנשמה הזאת לא נקראת סתם, קוראים לה נפש אלוקית, זה שם יפה כזה. קוראים לה נפש אלוקית כי הנשמה שלנו היא חלק אלוקא ממעל ממש, בפשטות. האלוקות זה עשר ספירות, והעשר ספירות האלה, שהם ארבע אותיות שם הוי', י', ה', ו', ה', הן, הן עצמן נמצאות בתוך, בתוכי. בתוך הנפש הבהמית שלי. והם ה-ה-המנוע, הבעירה הפנימית, מה שבעצם מחיה את היהודי בשונה מגויים, בשונה מכל הנבראים, אפילו בשונה מהמלאכים, זה שאצל כל יהודי החיים האמיתיים שלו זה תורה ומצוות. וכשיהודי מקיים, לומד תורה ומקיים מצוות, אז הוא חי.

56:16 דובר 10 יש את ה... ארבע, יש בכלל של הרב מביארוסוב[?], נכון?

56:20 דובר 1 שנייה אחת. וממילא מזה, מזה הוא יסביר בפרק הבא מה קורה כשיהודי חוטא וכשהוא עוצר את ה-- אם החיים שלו, החיים הגשמיים שלו, נובעים מהקשר שלו עם האלוקות, אז מה קורה כשהוא חוטא? כשנפסק הקשר הזה. את העניין הזה הוא יסביר באריכות בשני הפרקים הבאים, פרקים ד' וה', ואחרי שנוכל להבין, אחרי שנבין טוב מה פועל, מה גורם החטא לאותה התקשרות לאותו השם י-ק-ו-ק, מה זה פועל למטה ומה זה פועל למעלה, אז נוכל להתחיל לחזור בתשובה בפרק ו'. מממ?

57:15 דובר 10 לא הבנתי.

57:15 דובר 1 דילגתי על-- ראיתי שכך דילגתי על הרבה עניינים בדרך, אבל בסדר. ברוך השם.