לקוטי אמרים פרק ל"א · תשפ"א

00:02 דובר 1 נגיד שאנחנו בשיעור, שהשיעור יהיה לימוד מרפא.

00:09 דובר 2 אמן.

00:09 דובר 1 ברכת חולים.

00:11 דובר 2 אמן. אמן.

00:11 דובר 1 ...

00:11 דובר 2 אמן. ערב טוב. סליחה על האיחור.

00:17 דובר 1 אני רוצה בסוף השיעור לעשות את ההגרלה. אז אני אעשה לרבי והרב

00:23 דובר 3 לאדמו"ר הזקן?

00:24 דובר 1 לאדמו"ר הזקן, לאדמו"ר הזקן.

00:28 דובר 2 מה זה פתק?

00:29 דובר 1 נעשה כאילו כל אלה שהשתתפו בשיעור

00:46 דובר 2 שאני אשתתף בהגרלה?

00:57 דובר 1 לא, רק תוציא את הפתק ונראה מי יזכה.

00:59 דובר 2 אה, בסדר.

01:00 דובר 1 תן לי את הרב, הרב לא עשה.

01:07 דובר 2 טוב, ערב טוב, אנחנו לומדים את פרק ל"א. אה, למדנו בפרקים הקודמים, אחרי שגמרנו ללמוד איך צריכה להיות עבודת השם, איך כל אחד יכול להגיע להיות שלם במחשבה, דיבור, מעשה, לא להיכשל בעבירות, לא לבטל מצוות, על ידי שהוא יעורר כל רגע — אדם יכול לחשוב על מסירות הנפש, אה, על עניין של מסירות נפש. שיש לי, יש לי בלב, יש לי בנפש, יש לי נקודה כזאת אצלי, אצל כל אחד מאיתנו, שאני הייתי מוכן למסור את נפשי על קידוש השם. ואם במשך כל היום, כל פעם שמזדמנת לידי עבירה או איזה דבר, עניין לא טוב, כל פעם אני, אה, יחשוב שאם היו מעמידים אותי בניסיון של מסירות נפש בוודאי שהייתי עומד בו. אז כשמעמידים אותי בניסיון כזה, בזה אני אכשל? אז עצם הידיעה שאני יכול למסור את נפשי זה מספיק בשביל שאדם לא יעשה עבירות. ואז אמר אדמו"ר הזקן, זה היה בפרק כ"ה, מהתחלת התניא עד פרק כ"ה. ואז אדמו"ר הזקן אמר שלמרות שכל אחד יכול לעבוד את השם במחשבה, דיבור, מעשה, בהתבוננות, במסירות נפש, ולהיות קשור לקדוש ברוך הוא כל היום בלי הפסקה, אנחנו רואים בפועל כשבאים לעבוד את השם, זה, זה קשה. לא תמיד אני מצליח. לפעמים אני מאוד רוצה ו... זה מאוד קשה כל היום להחזיק את עצמי ולחשוב ולא להפסיק ולהידבק. אני, אני חי בעולם, אני בן אדם. מה אתה... איך, איך אפשר לדרוש ממני להיות כל היום בלי הפסקה דבוק? יש עניינים אחרים וזה קשה. אדם קשה לו, אז הוא, אז לפעמים הוא לפעמים מוותר לעצמו ולפעמים זה לא מצליח. מסביר אדמו"ר הזקן מה הסיבה שלפעמים אדם יכול ליפול בכל זאת, למרות שהוא

03:22 דובר 2 יודע מה צריך לעשות, אבל בפועל הוא לא מצליח לעמוד בניסיון. אז יש שתי סיבות כלליות. אם אדם הוא... נמצא בתנועה של עצלות, של עצבות, של כבדות, אז, אה, אז היצר מנצח אותו. אז דבר ראשון אדם צריך להיות בשמחה. אם הוא יהיה בשמחה, אם הוא יהיה בשמחה, הוא יוכל תמיד למצוא בעצמו את הכוח למסור את נפשו ולהתגבר על היצר. אז קודם כל צריך להיות בשמחה. איך אני יכול להיות בשמחה? הרי יש כל מיני דברים שגורמים לאדם להיות עצוב. אז הוא הביא שורה של עצות איך האדם יכול תמיד ל... אה, אה, להתגבר על עצבות מכל, מכל סיבה שרק לא תהיה. יש אנשים שעצובים מבעיות גשמיות. יש כאלה שנופלת להם עצבות מעבירות שהם עשו, יש אנשים שהם לא עושים בפועל עבירות, אבל זה מטריד אותו שהוא כזה גס רוח שיש לו הרהורי עבירה. יש אדם שיש לו הרהורים בשעת התפילה וכן הלאה. אז אדמו"ר הזקן הסביר עבור כל סוג של מחשבה, כל דבר שיכול להביא את האדם לעצמו... לעצבות, איך אדם יכול לצאת מזה ולא ליפול בעצבות. זה בפרקים כ"ו עד כ"ח, שלושה פרקים. אחר כך הוא אמר: יש עניין נוסף שיכול להפריע לאדם בעבודת השם. יש אדם שהוא נמצא... הוא לא בעצבות, הוא למד איך... למד טוב את הפרקים כ"ו עד כ"ח, הוא אף פעם לא נמצא בעצבות. יש לו גם שכל בראש, הוא גם יודע ל... להתבונן בגדולת השם. הוא למד, יש לו ידיעות, הוא משתדל, הוא מתאמץ. אבל אחרי הכול, למרות כל העצות הטובות וכל ההתבוננות וכל המאמץ שהוא משקיע בפועל, אהבת השם לא בוערת בליבו. נכון, הוא נמצא בשמחה, הוא נמצא יחד

05:28 דובר 2 עם הקדוש ברוך הוא, הוא חושב על הקדוש ברוך הוא, הוא מתבונן בגדולת השם בתפילה או לפני התפילה, אבל לפועל הרי כתוב שמוח שליט על הלב. אם אני מתבונן בגדולת השם זה צריך לעורר בי אהבה, כמו שבגשמיות. אם אני חושב על איזה משהו טעים אז ישר אני רוצה לאכול אותו, זה ישר מעורר את הלב. למה כש... למה בקדושה זה לא ככה? כשאני חושב על משהו טוב לא מתעורר בי מין תשוקה כזאת להתקרב לקדוש ברוך הוא. מה ההבדל? למה בגשמיות כן, ברוחניות לא? אדמו"ר הזקן מסביר... הו, תודה רבה על הקפה. אז הרבי מסביר בפרקים, אה, כ"ט ו-ל' שלמדנו בשבועות האחרונים, שיש מין מחלה רוחנית שנקראת טמטום הלב. יש אדם שהלב שלו גס. הלב שלו גס. ההתבוננות לא, לא חודרת בתוך הלב. נו, אז מה עושה? מה עושים עם בול עץ כזה גדול, רטוב, שאתה זורק אותו למדורה והוא לא נדלק. למה? כי הוא... בומבה. האש לא יכולה לתפוס אותו. אז מה עושים? אז הזוהר הקדוש אומר: כשיש עץ גדול שאתה לא יכול להבעיר אותו, אז תבטש אותו, תרסק אותו לכפיסי עץ דקיקים. את זה תזרוק לאש, לאש. הכפיסים האלה ברגע אחד יתפסו. אומר אדמו"ר הזקן, אותו דבר זה עם הנפש, עם הנפש שלנו, הנפש הבהמית. אם יש לך כזו נפש בהמית גדולה וגסה, שאחרי כל שאתה נמצא בשמחה ואתה מתבונן והיא בכל זאת לא נתפסת באהבת השם, הנפש הבהמית שלך, תבטש אותה, תבטש אותה, תשבור אותה, תרטש אותה וממילא היא תיתפס גם, גם היא, גם הנפש הבהמית ב... באהבת השם ולא תהיה לך בעיה. זה היה פרקים כ"ט ו-ל'. עדיין נשארנו עם שתי בעיות שצריך לפתור. אחרי הכול,

07:45 דובר 2 בתחילת העניין, פרק כ"ו, אמר אדמו"ר הזקן שצריך להיות בשמחה. כל העצות שנתנו יש בהן שני חסרונות. כל העצות לא ליפול בעצבות זה עצות לא ליפול בעצבות. זה לא עצות להיות בשמחה. זה רק ה-הסור מרע של השמחה. זה איך לא להיות עצוב. אבל על מה-- אבל זה לא מספיק לא להיות עצוב, צריך להיות בשמחה. על זה לא דיברנו. ושנית, לא רק שלא הסברנו איך לא להיות עצוב, לכאורה במחשבה הראשונה שני הפרקים האחרונים שלמדנו, מי שהייתה פה... ההתבוננות הזאת עצמה, שאדם מבטש את עצמו, זה עצמו מביא לעצבות. כשאני-- אדם מתחיל לחשוב לעצמו כמה שהוא רע ורשע ומשוקץ ומתועב ושהוא קל שבקלים ושהוא גס רוח ושהנפש הבהמית מתגברת עליו ויש לו חלומות לא טובים וכל הפרטים שהוא, שהוא דיבר שם פרק ל' ואחר כך פרק ל', בפרק כ"ט, אחר כך בל' הוא המשיך שכל אחד יותר טוב ממני ואפילו קל שבקלים, אותם אלו שיושבים על הברזלים בקרנות הרחוב, אפילו הם, לא רק שאני לא יותר טוב מהם, אני שווה אליהם. ולא רק שאני שווה אליהם, אני יותר גרוע מהם. והניסיון שלי יותר-- הם, הם בניסיון שלהם עומדים ואני בניסיון שלי לא עומד. אדם חושב על כל הדברים האלה, איך הוא יהיה בשמחה? איך הוא יהיה בשמחה? ש...? לא הבנתי.

09:50 דובר 4 יש עצות

09:55 דובר 2 בפרקים הראשונים. ה-ה-- זה נכון, בשלושת הפרקים הראשונים, כ"ו עד כ"ח. זה נכון שהוא מדבר איך צריך להיות בשמחה, אבל נקודת העניין שם זה איך לא להיות עצוב. הוא לא מדבר על התבוננות שמביאה לשמחה, הוא מדבר על התבוננות איך לא להיות עצוב. ההפך של לא להיות עצוב זה להיות בשמחה, אבל, אבל זה לא התבוננות של, של שמחה עצמה. זה נראה בפרקים האלו. אז כדי לפתור את שתי הבעיות שנשארו לנו, איך להיות בשמחה ואיך לא ליפול בעצבות מההתבוננות עצמו-- הזו עצמה שעליה דיברנו בשני הפרקים האחרונים, אז בזה יש את פרק ל"א. מתחיל פרק ל"א: והנה, אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בעניינים הנ"ל, עניינים שדובר בשני הפרקים הקודמים, שצריך לבטש את עצמו כשעה ושתיים, להיות בנמיכות רוח ולב נשבר, ואז הוא יבוא לידי עצבות גדולה, וזה היפך כל מה שדובר, לא יחוש, לא נורא. ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב עוז וחדוה במקומו. עצבות אין מקומה בקדושה. עצבות זה בא מצד הקליפות. יכול להיות עצבות מצד קליפות טמאות לגמרי, יכול להיות עצבות מצד קליפת נוגה, אבל עצבות זה לא בא מצד קדושה. ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. אז איך אתה אומר לי להתבונן בשפלות שלי, בגריעות שלי, בזה שאני לא טוב, שזה מביא אותי לעצבות, ויחד עם זה אתה אומר לי להיות בשמחה? וכן לדבר הלכה וכו', שצריך להיות בשמחה. אלא למה בכל זאת צריך להתבונן בדברים האלה למרות שמביאים לעצבות? אם העצבות היא ממילי דשמיא, היא מבחינת טוב שבנוגה, ולכן כתב האריז"ל שאפילו דאגת העוונות אינה ראויה כי אם בשעת הווידוי ולא בשעת התפילה ותלמוד תורה שצריך להיות

12:29 דובר 2 בשמחה שמצד הקדושה דווקא. אז מה ההבדל בין העצבות שאנחנו מדברים עליה פה לסתם עצבות? סתם עצבות זה בא משלוש קליפות הטמאות. כשאדם, אוף, כשאדם עצוב מחוס-- חסר לו ב-ב-בגשמיות, בבריאות, בפרנסה, בילדים, או הוא עצוב מזה שיש-- שהוא עשה עבירות, אז סתם עצבות שיש לאדם, שהוא יש לו רגש של נמיכות רוח כזה, אז זה בא מצד ה-ה-ה-- מהצד התחתון יותר שבנוגה, מהמדרגות הנמוכות יותר שבקליפת נוגה. אבל כאשר אדם העצבות שלו מגיעה מזה שהוא התבונן במצבו, זה עצבות ממילי דשמיא. זה עצבות מהטוב שבנוגה. מה זה הטוב שבנוגה והרע שבנוגה? לא ניכנס עכשיו לכל ההסבר הארוך, אבל באופן כללי, אה, מילה אחת כן נגיד על זה. אמ, דיברנו הרבה פעמים שכל בעול-- כל דבר בעולם כלול מעשר ספירות, מעשרה עניינים. נכון? אה? איתי? כן.

14:07 דובר 5 חב"ד חג"ת נהי"ם.

14:08 דובר 2 מה?

14:08 דובר 5 חב"ד חג"ת נהי"ם.

14:09 דובר 2 חב"ד חג"ת נהי"ם, נכון. כל דבר בעולם כלול, כל עניין בעולם יש בו את כל עשר הבחינות. כמו שבאדם, על דרך משל, באדם יש את הראש של האדם, זה החב"ד שלו, יש את הגוף של האדם, זה החג"ת שלו, החסד, גבורה, תפארת, הרגשות זה הגוף, זה המ-המרכז של האדם, ויש את הנצח, הוד, יסוד, מלכות, החלקים התחתונים, הרגל שבאדם. אז ברור שהעיקר זה הראש וגם הגוף הוא עיקר, אבל הרגל הוא כבר משהו חיצוני לגמרי, זה רק משמש את האדם כביכול. על דרך זה גם בקליפת נוגה יש את החב"ד של נוגה, הפנימיות של נוגה, העיקר של קליפת נוגה, ויש את החלקים הנמוכים יותר של קליפת נוגה. כשהאדם עצוב מח-- מזה שחסר לו ברוחניות, זה נקרא עצבות שמגיעה מהחלקים הטובים שבנוגה, מהחלקים העליונים יותר שבנוגה, מהחו-חכמה, בינה, דעת שבנוגה. וכשאדם סתם עצוב מעניינים גשמיים, זה עצבות שמגיעה מהמדרגות הנמוכות יותר. אז מה אומר לנו אדמו"ר הזקן? תשמע, אני לא אומר לך להיות-- מה-מה-- אסור לך להיות עצוב מהדברים הנמוכים שבנוגה. אבל אם אתה עצוב רק מהעניינים העליונים יותר, יותר שבקליפת נוגה, זה לא נורא. מה זאת אומרת לא נורא? בסופו של דבר אם אני עצוב ואם זה דבר שבא מהקליפות, אז איזה טוב יש בזה? זה קליפה שמסתירה על גילוי אלוקות. מה זה משנה אם אני עצוב בגלל זה או בגלל זה? שורה תחתונה אני עצוב, אני עייף, אני מדוכדך, אין לי כוח, אני לא יכול להתגבר על יצר הרע. מה זה משנה ממה אני עצוב?

16:22 דובר 5 אם אתה יודע למה אתה עצוב זה יוצר לך כוח להתגבר עליו.

16:27 דובר 2 אז זה השלב הבא. נכון. אז הוא ממשיך מיד אחרי, אחרי הסוגריים. אף על פי כן, למרות שעצבות שבאה מצד הקדושה היא עדיין עצבות, הרי כך היא המידה לאכפיא לסטרא אחרא במינה ודוגמתה. כמאמר רז"ל, מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא, ופגע בו כיוצא בו. כשרוצים לחטוב עצים... עצים חוטבים עם גרזן, ואת הידית לגרזן מאיפה לוקחים? מהעצים של היער.

17:08 דובר 5 רגע, איך חוטבים גרזן?

17:09 דובר 2 מה?

17:10 דובר 5 איך חוטבים גרזן?

17:12 דובר 2 לקחו איזה מקל, אני יודע, חתכו אותו עם השיניים. על זה נאמר שעשרה-- זה אחד ההסברים בעשרה דברים נבראו בין השמשות, ואחד מהם, כן, זה הסבר של צבת בצבת עשויה. למה זה יש אומרים? צבת בצבת זה רק ביש אומרים. זה לא כתוב שנברא בראשית. יש אומרים שגם צבת בין השמשות. ובכל זאת אפשר לייצר צבת גם בלי עץ. לא ש... טוב, זה לא עולה עכשיו. אז כמו שבשביל לכרות את היער צריך עץ שבא מהיער כשרוצים לכרות, מה אנחנו רוצים בכל ההתבוננות שמה? לכרות את הנפש הבהמית. אז צריך להשתמש בכלי של הנפש הבהמית עצמו. אם עניינה של הנפש הבהמית זה להפיל לעצבות, אז אני צריך לקחת משהו שהוא דומה לה. מה ש-- איזה מין גם כן סוג של עצבות, רק עצ-- רק משהו שהוא דומה לנפש הבהמית, רק הוא יכול להכרית אותה. ועל זה נאמר "בכל עצב יהיה מותר". והיתרון, מהו היתרון? מהו המותר שיש בעצב? היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן. זאת אומרת, ממש קהל גדול ישבו הנה, אבל הקהל זה שנה הבאה.

18:55 דובר 5 שנה הבאה לך על השיעור.

19:06 דובר 2 אז מ-מ-מצביע אדמו"ר הזקן, בעצם ז-- המשפט שאנחנו אומרים "בכל עצב יהיה מותר", מה אתה שומע? בכל עצב יהיה ממנו משהו של יתרון. העצב עצמו, העצב עצמו הוא פסול. העצב עצמו הוא לא טוב. מה פירוש בכל עצב יהיה מותר? מכל עצב יכול לבוא ממנו עניין של יתרון. לא העצב. העצב מצד עצמו הוא באמת מפריע. כשאדם נמצא בתנועה של עצבות הוא באמת לא יכול להתגבר על היצר. ואיזה מין עצבות זאת שממנה כן יכול לבוא אחר כך איזשהו יתרון? אך באמת, הוא ממשיך, אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בסטרא אחרא, אז זה לא נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש, כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו, אבל מרירות ולב נשבר אדרבה, הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר. רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות והשמחה מבחינת חסדים, כי הלב כלול משתיהן. למדנו כבר כמה וכמה פעמים שבנפש האלוקית, שהיא כולה קדוש-קדושה, יש בה צד החסדים שבה וצד הגבורות שבה. צד החסדים של, של הנפש האלוקית זה אהבת ה', וצד הגבורות שלה זה להתגבר ולהתרגז על כל מה שמפריע לאהבת ה', ושניהם נמצאים בלב. אז נכון שבאופן רגיל האדם צריך להיות בשמחה. באופן רגיל התפילה צריכה להיות בשמחה והלימוד צריך להיות בשמחה והאדם צריך להיות טוב לב. ואם הוא יתחיל, אם הוא יהיה כל הזמן רוגן ורוגז, אז בטח שלא יוכל לא להבין מה שהוא לומד והוא גם להתפלל לא יוכל וגם לא להתגבר על היצר. אבל לפעמים כשאדם רואה בנפשו שהנפש הבהמית מתגברת עליו, שההתבוננות לא חודרת בלבו, שהוא לא מצליח לנצח את היצר, שהוא נופל לתוך דכדוך וייאוש ועצלות ועצבות וכל

21:38 דובר 2 המידות הלא טובות האלו, אז זה הזמן להשתמש בצד השני של הנפש האלוקית, בצד הגבורות שלה. והנה כמו שהוא ממשיך בשורה עשרים ואחת, לעיתים צריך לעורר בחינת גבורות הקדושות. נכון, אדם צריך להיות בשמחה, כמו שאמרנו בתחילת פרק כ"ו, כדי לנצח את היצר צריך להיות בשמחה, אבל לפעמים אין ברירה, צריך להשתמש גם בצד השני של הנפש כדי להמתיק את הדינים שהם בחינת-- הדינים הם הנפש הבהמית ויצר הרע. כשהוא, היצר הרע שולט חס ושלום על האדם, אז צריך להשתמש בגבורות של הנפש ולא בחסדים, כי אין הדינים נמתקים אלא בשורשם. כמו שאמרנו קודם, מ-מ-מתוך היער לוקחים את הידית לגרזן לחטוב את היער. אתה רוצה עכשיו להתגבר על הנפש הבהמית. אם אתה מדבר עכשיו רק-- עכשיו, עכשיו היהודי נמצא עם הקדוש ברוך הוא. הוא לא צריך להתעסק עם גרזנים. עכשיו הוא לומד חסידות, עכשיו הוא מתכונן לתפילה, עכשיו הוא מתבונן ב-ב-בחיות האלוקית שמחיה את העולמות. לא צריך פה גרזנים. הוא נמצא עם הקדוש ברוך הוא, חושב על הקדוש ברוך הוא, מתפלא-- מתפעל מהיופי של התורה. הוא לא, הוא לא, הוא לא נלחם פה עם אף אחד. הוא עכשיו מגדיל את מדורת הנפש האלוקית. אבל, כשלפעמים מגיע מצב שהוא רואה שהוא לא מצליח, הוא לא מצליח להתבונן, הוא לא מצליח להידבק. מחשבות מסיחות את דעתו. כל מיני צי-צי-ציורים והרהורים ותמונות מושכים אותו לכל מיני מקומות שהוא לא רוצה להיות שם והוא יודע, אני שם לא רוצה להיות. אני על זה לא רוצה לחשוב. התמונות האלה שעוברות אצלי עכשיו בראש זה לא מתאים לי. אני לא רוצה שזה יהיה פה. אני רוצה להיות עם הקדוש ברוך הוא. אני יודע שזה דברים לא

23:50 דובר 2 טובים והוא לא מצליח להיפטר מזה. הוא מנסה ולא מצליח. אז זה הזמן להשתמש בצד הגבורות של הנפש האלוקית. כי אין הדינים נמתקים אלא בשורשם. כמו שהדברים הלא טובים האלה באים מצד הדינים, מצד הגבורות, איך מתגברים עליהם? עם הגבורות של הנפש האלוקית. ולכן אמרו רז"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע. לעולם לא הכוונה שכל הזמן צריך כל הזמן להתאפס-- ל-ל-לחשוב על-- לעולם, כל פעם שהוא צריך, כשהוא מרגיש שהוא צריך אז, אז, אז יש לך את זה ואז מה להשתמש בזה. היינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך. עכשיו הוא מרגיש שיש לו קושי בעבודת ה', יש לו קושי בהתבוננות, יש לו קושי להיות בשמחה, יש לו קושי להחדיר את ה, את ה-הבנה שלו בתוך רגש הלב. יש לו דברים שלא נותנים לו, מפריעים לו, מסיחים את דעתו. עכשיו יש לו קושי. הוא רואה-- עכשיו הוא רואה את הצורך בנפשו לכך. אז זה הזמן. אך יש דבר שנקרא שעת הכושר. שעת הכושר היא שעה מיוחדת וראויה לכך כדי להתגבר על הנפש הבהמית שרוצה להפיל אותנו במחשבות של העצבות והדכדוך שלה. אז נכון שבאופן כללי מתי צריך להשתמש בגבורה של הנפש האלוקית? בזמן שאני רואה שעכשיו יש לי בעיה כזו או אחרת. אבל יש זמן מתאים. יש זמן שבו ההתבוננות הזאת תועיל יותר. יש זמן שבו אם עכשיו אני אתבונן על הפחיתות של הנפש שלי, אם עכשיו אני אעשה את-- אתבונן על כל העניינים שבפרק כ"ט ול', עכש-- אם אני אחשוב על זה עכשיו, עכשיו זה יתפוס. עכשיו זה, עכשיו זה יהיה בפנים, עכשיו זה ייתפס בי. מתי? שעה מיוחדת וראויה לכך לרוב בני האדם היא בשעה שהוא עצב

26:08 דובר 2 בלאו הכי ממילי דעלמא. עכשיו הוא עצוב. למה? למה הוא עצוב? כי הוא לא היה ממש כל הזמן בקדושה כל היום או כל האתמול וקרה לו איזשהו מקרה. מישהו אמר לו משהו, הסתכל עליו, זרק לו איזה מילה, העליב אותו או פגע בו, הפסיד קצת כסף. אני יודע. קרה לו איזה עניין לא טוב שגרם לו עוגמת נפש. או כך בלי שום סיבה. לפעמים סתם אדם קם בבוקר, או אפילו לא קם בבוקר, כך באמצע היום פתאום נופלת עליו בלי שום סיבה איזו עצבות כזאתי, דכדוך, נמיכות רוח. אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל, ולקיים מאמר רז"ל: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ובזה ייפטר מהעצבות שממילי דעלמא. אז אני לא יודע אם שמתם לב כל כך. בהתחלת הפרק דיברנו על עצבות שנופלת לאדם באופן כללי, ופתאום אנחנו מדברים על העצבות שנופלת לאדם ממילי דעלמא. מילי דעלמא, זה כבר גמרנו את העצבות שנופל-- שנגרם לאדם מדברים גשמיים, זה כבר גמרנו אותם שם איפשהו. בפרק כ"ו דיברנו על זה. מה, מה, מה, מה היא עושה פה? אז באמת אדמו"ר הזקן מז-מזכיר פה את העניין של עצבות ממילי דעלמא רק בשביל העניין הזה, שזה שעת הכושר. תדע לך, עכשיו יש לך, הקדוש ברוך הוא הפיל אותך באיזה עניין גשמי, עניין גשמי כפשוטו, ענייני העולם שגרמו לך עוגמת נפש כדי שאתה תהיה קצת מדוכדך. וכשאתה קצת מדוכדך, עכשיו הנפש האלוקית, הגבורות שלה יכולות להיתפס. כל אחד מאיתנו יודע שכשהוא נמצא-- גם עכשיו אדם נמצא בתנועה של שמחה עצומה. עכשיו יש לו, לא יודע, איזו חתונה, איזו שמחה, איזה, לא יודע, נולד לו ילד, לא יודע, איזו שמחה עצומה הוא נמצא. יבוא

28:33 דובר 2 איזה משהו, אז מעציב עכשיו פתאום מכל משהו. אחר כך, אחר כך זה לא... הוא לא שומע את זה עכשיו. עכשיו הוא שמח. אותו דבר זה הפוך. בזמן שאדם הוא עצוב, עכשיו בוא, בוא תחשוב על משהו ותתחיל להיות שמח. זה קשה מאוד. לאדם קשה מאוד להפוך את ליבו, שברגע אחד הוא עכשיו עצוב והוא עכשיו יתחיל לחשוב והוא יתהפך ויתחיל להיות שמח, או הפוך. האדם הוא-- זה לא עובד ככה. כשאדם נמצא בתנועה, רגש מסוים, קשה מאוד להפוך את זה לצד השני. לכן אומר אדמו"ר הזקן, אם כדי להתגבר על היצר הרע, כדי שאני אוכל להתבונן באמת עד כמה שזה מזיק, עד כמה שה-שה-עד כמה ש-א-אני משוקץ ומתועב וכולי, כמו שהוא דיבר בפרקים הקודמים, כדי שאני אאמין בזה, שאני ארגיש את זה, אין לך מה ללכת להתבונן בפרקים האלה בזמן שאתה עכשיו בתנועה של רוממות הרוח. היה לך יום מוצלח, הספקת הרבה, הצלחת במבחן, זכית בכרטיס ל-ל-לרבי הזקן, לא יודע מה. עכשיו אתה, היה לך יום טוב. מגיע הזמן של קריאת שמע שעל המיטה. לך תעשה חשבון נפש. אשמנו, בגדנו. נו, איזה מין אשמנו? איזה מין בגדנו? אתה הרי בשמחה עכשיו. אתה לא באמת מרגיש שאשמת ובגדת. אבל אם אתה כבר נמצא בתנועה של דכדוך מסיבה אחרת, אתה נמצא בעצבות כי קרה לך משהו בגשמיות. אם עכשיו אתה תנצל את הזמן, את התנועה הנפשית הזאת כדי להתבונן בדב-בדב-בעצבות, בסיבה אמית-- בעצבות אמיתית, בדבר שבאמת צריך לגרום לעצבות, עכשיו זה ייתפס. ואז זו הדרך להיפטר מהעצבות ולהפוך אותה למרירות. בדיוק. הוא באמת אומר את זה מיד. ובזה, בשורה שמונה: ובזה ייפטר מהעצבות שממילי דעלמא ואחר כך יבוא לידי שמחה

31:05 דובר 2 אמיתית, דהיינו, איך הגיעה לפה השמחה? פתאום עד עכשיו דיברנו רק על מר-- אה? רק על עצבות. איך הגיעה לפה הש-השמחה? אחר כך יבוא לידי השמחה האמיתית. מה זאת אומרת דהיינו? שזאת ישיב אל ליבו לנחמו בכפליים. לא סתם לנחמה, אלא נחמה בכפליים. הנה עכשיו, עכשיו אני למדתי כבר שבועיים וחצי שאני לא טוב ואני גרוע ואף פעם אין לי מחשבות של קדושה ואף פעם אין לי חלומות של קדושה ואני נקרא רשע ו-ו-ו-ו-והשני יותר טוב ממני ועכשיו עוד חצי פרק פה. שבועיים וחצי טוחנים לי בראש שאני גרוע, שאני איום ונורא, שאין לי סיכוי. דווקא מההתבוננות הזאת, אם מתבוננים בה בזמן הנכון, דווקא היא יכולה להביא את האדם לשמחה אמיתית. ואיזו שמחה? שמחה כפולה. לא סתם שמחה. אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל לאמור לליבו: אמת הוא כן, בלי ספק, שאני רחוק מאוד מהשם בתכלית ומשוקץ ומתועב וכולי. אך כל זה הוא אני לבדי, הוא הגוף עם נפש החיונית שבו. אתן זוכרות? למדנו שם בתחילת פרק כ"ט שאדם רגיל כערכינו, אדם בינוני, העיקר בו זה הנפש הבהמית. אצל הצדיקים העיקר זה באמת הנפש האלוקית. אצלנו החשיבות זה הנפש האלוקית. אבל מי אני? עם מי אני חי ביום יום? אני חי עם הנפש הבהמית. אצלי הנפש הבהמית היא העיקר. הגוף אצלי הוא העיקר וכל הדברים הלא טובים שדיברנו עליהם בכל השבועיים האחרונים, על מה מדובר? על נפש הבהמית. מי זה הנפש הבהמית בכלל? יצרו אותה, בראו אותה למשך שישים ואם בגבורות שבעים שנה כדי שפה תעזור לנפש האלוקית ל-ל-לתפקד בתוך העולם, לקשר אותה עם הגשמיות ואחר כך היא מתבטלת. האמת של האדם זה הנפש האלוקית שבו. אז הנפש הבהמית שלי היא

33:34 דובר 2 כזו וכזו. מה אני יכול לעשות? מה, אני בראתי את עצמי? אבל מכל מקום יש בקרבי חלק ה' ממש שישנו אפילו בקל שבקלים, ואם בקל שבקלים יש חלק אלוקה ממעל ממש, אז גם אצלי הוא נמצא. היא נפש אלוקית, עם ניצוץ אלוקות ממש שמלובש בה להחיותה. רק שהיא בבחינת גלות. אז נכון, אני באמת לא מרגיש את הנפש האלוקית שבתוכי. מה שאני מרגיש, אני מרגיש שיש לי חיסרון בגשמיות ואני מרגיש טוב. נכון, כל אחד מאיתנו מרגיש טוב. מי מרגיש חיסרון בגשמיות? נפש הבה-- האלוקית אכפת לה אם, אה, חסר לו קצת כסף בבנק? זה בעיה של נפש הבהמית, לא של נפש האלוקית. וכל שאר העניינים שכואבים לאדם רגיל, שמפריעים לו, זה עניינים של נפש הבהמית. וניצוץ אלוקות שישנו אפילו בקל שבקלים, נפש אלוקית, עם ניצוץ אלוקות ממש שמלובש בה, בנפש הבהמית, להחיותה. רק שהיא, הנפש האלוקית, היא בגלות בתוך הנפש הבהמית. לא מרגישים אותה. ואדרבה, כל מה שאני בתכלית הריחוק מהשם והתיעוב ושיקוץ, הרי הנפש האלוקית שבי בגלות גדול יותר, והרחמנות עליה, על הנפש האלוקית, גדולה מאוד. ולזאת, מה המסקנה? אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה, להשיבה אל בית אביה כנעוריה, קודם שהיא נתלבשה בגופי, שהייתה נכללת באורו יתברך ומיוחדת עמו בתכלית, בתכלית. אז מה המסקנה מכל ההתבוננות? שהגוף הוא כזה וכזה וכזה לא טוב. נכון, אם הגוף הוא לא טוב, מה צריך לעשות? להוציא משם את הנפש האלוקית. איך מוציאים את הנפש האלוקית מתוך הגלות של הנפש הבהמית? אני אדבק את עצמי בתורה ומצוות. אני אש-אשקיע יותר ב-ב-בלימוד. אני יותר אתאמץ ב-בתפילה, במצוות. ולא רק שהנפש האלוקית תשתחרר מהבהמית אחרי מאה עשרים, אחרי שאני אצא מהגוף.

36:11 דובר 2 לא זה הכוונה, אלא גם עתה כן. גם עכשיו, כשאני נמצא בתוך הגוף. נכון שיש לי גוף, נכון שיש לי נפש הבהמית ונכון שאת הנפש האלוקית אני לא כל כך מרגיש, אבל גם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו נפשי האלוקית. כשאשים כל מגמתי בתורה ומצוות להלביש בהן כל עשר בחינותיה כנ"ל, ובפרט מצוות תפילה, לצעוק אל השם בצר לה מגלותה בגופי המשוקץ, להוציאה ממסגר ולדבקה בו יתברך. וזוהי בחינת תשובה ומעשים טובים שעושה כדי להשיב חלק השם למקורא ושרשא דכל עלמין. אז זה לשון מאוד... אה, בדרך כלל לא חושבים על זה. מה, מה זה ת-תשובה ומעשים טובים? מה הקשר בין תשובה, בין מעשים טובים? מעשים טובים זה מצוות. לא? נכון? תשובה זה... תשובה זה בנפש. אדם יחשוב ויתבונן ויתקרב לקדוש ברוך הוא ויעורר בעצמו רצון. ו-- זה הכול תכונות פנימיות של מחשבה ורגש, ומעשים טובים זה, זה מעשים. מה הקשר בין תשובה למעשים טובים? למה זה הולך- מה? אז הוא מדבר פה-- הלשון שת-שת-- להוציא את הנפש ממאסר גוף זה על ידי תשובה ומעשים טובים. לא מדובר סתם על קיום מצוות, על מעשים. מדובר על מעשים שהם טובים, מעשים שבאים מתוך רגש, מצוות שבאות עם, עם רגש של, של למה אני עכשיו מקיים מצוות? היות והתבוננתי שאני רחוק מהקדוש ברוך הוא ואני רוצה להוציא את הנפש שלי ממאסר הגוף. איך אני אעשה את זה? על ידי קיום מצוות. אז עד כמה שאני יכול אני אעשה את זה עם רגש ועם הבנה, ומה שאני לא מסוגל להבין ולא מסוגל להרגיש, אז לפחות את המעשה אני אעשה מתוך כוונה שזה בשביל להתקרב לקדוש ברוך הוא. אז גם אם בפועל אני

38:30 דובר 2 לא מרגיש, אבל תכל'ס למה עכשיו אני מקיים את המצוות? אני מקיים מצווה כי אני רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא. אז הכוונה נמצאת בפנים. זה שאני לא מרגיש אותה, בסדר, אז אני לא מרגיש. מה אני יכול לעשות? זה, זה לא בעיה שלי. לא, לא אני שמתי את המחסום. אבל אם אני עכשיו מקיים מצוות, מ-מצווה מתוך כוונה להתקרב לקדוש ברוך הוא, הכוונה נמצאת שם. המצווה עולה למעלה. אז כשהוא עושה את המעשים טובים, את המצוות כדי להשיב את חלק השם, את הנפש שלו למקורא ושרשא דכל עלמין, אז זה נקרא מעשים טובים. וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה, היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה. אדם צריך לחשוב, פשוט לחשוב שכל רגע שאני חושב על הקדוש ברוך הוא, שאני מתפלל, שאני לומד תורה, שאני מקיים מצוות בשביל להתקרב לקדוש ברוך הוא, אני באמת יוצא מה, מהנפש הבהמית. הגם שבפועל אני כרגע לא מרגיש את זה, זה פועל את פעולתו. הנפש הבהמית שלי כרגע היא מתבטלת, כרגע היא מתרסקת. זה שאני לא רואה את זה, אז אני לא רואה. מה אני יכול לעשות שאני לא רואה? זה לא אשמתי שאני לא רואה. בפועל, כשאדם מקיים מצווה, לומד תורה, מתפלל מתוך כוונה שהוא רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא, ברגע זה הנפש הבהמית שלו מתבטלת. ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה, כמשל בן המלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחופשי לבית אביו המלך. ואף שהגוף הרי עומד בשיקוצו ותיעובו, כמו שכתוב בזוהר, זה נקרא משכא דחויא. הגוף-- אני הרי לא הרגשתי שהשתנה משהו. הגוף שלי נשאר מעלים ומסתיר. הוא

40:46 דובר 2 מפריע לי בדיוק כמו שהוא הפריע קודם. אני לא מרגיש שום הבדל. הוא נקרא עור הנחש, הגוף, הנפש הבהמית, כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית לא נהפך לטוב להיכלל בקדושה, כי בסך הכול, כמו שדיברנו כבר כמה פעמים, אני בינוני. זה שעכשיו החלטתי לעבוד את השם ולהתקרב אליו, בסדר, זה לא הפך את הנפש הבהמית על פיה. קודם הנפש האלוקית הייתה בגלות ועכשיו שמתי את הנפש הבהמית בגלות. אבל להגיד שהנפש הבהמית התהפכה? היא לא התהפכה. אין לי את הכוח לשנות אותה. זה לא בידיים שלי. ולמרות שהנפש הבהמית עדיין נמצאת ועדיין מפריעה ועדיין מכניסה לי כל מיני מחשבות, אה, מחשבות והרהורים לא טובים. אבל מכל מקום תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה של הנפש האלוקית יותר מהגוף... חסר לי פה דף. לא, יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף. והנה שמחה זו היא בחינת יציאת מצרים. מה קורה פה? שנאמר בה ביציאת מצרים: כי ברח העם. לכאורה הוא תמוה. למה הייתה כזאת? למה בני ישראל היו צריכים לברוח ממצרים? וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חופשי לעולם, לא היה מוכרח לשלחם? למה זה היה באופן כזה שהם היו צריכים לעשות תרגיל? אנחנו הולכים לשלושה ימים, על זה תיתן לנו רשות. ואחרי שהסכימו לשלושה ימים אז כבר אנחנו הלכנו שלושה ימים, עכשיו, עכשיו נברח לו. מדובר אחרי שפרעה ספג את העשר מכות וכל מצרים עמדו על בני ישראל לשלחם. אם הם היו אומרים לו, "אנחנו הולכים ולא חוזרים", הוא היה יכול להגיד להם משהו? למה זה היה באופן מין כזה שהם היו צריכים לברוח ממנו? אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל היה עדיין בתוקפו בחלל השמאלי, כי לא

43:20 דובר 2 פסקה זוהמתם עד מתן תורה. שכתוב כי ברח העם, על פי פנימיות הפירוש, שהם ברחו מהיצר הרע שלהם. הם ברחו מהמצרים שנמצא אצלם בתוך הלב. הם יצאו ממצרים בגשמיות, אבל ברוחניות הם עדיין היו משועבדים למצרים. זה בדיוק העבודה של כל אחד ואחד מאיתנו. כשאדם מחליט בנפשו שהוא עכשיו יוצא ממצרים, הוא עכשיו עובד את השם, הוא עכשיו מתפלל ולומד תורה ומקיים מצוות, והוא משתדל לעשות את זה בכל כוחותיו ובהתלהבות ומשתדל לא-- אז ברוחניות הוא כבר יצא ממצרים. בגשמיות, בגשמיות הנפש הבהמית עוד נמצאת. הנפש האלוקית שלו כבר יצאה. הנפש הבהמית עוד לא התבטלה, היא עוד קיימת. אז הוא עכשיו יצא ממצרים, הוא בורח מהיצר הרע שלו. רק מג-- מגמתם וחפצם הייתה לצאת נפשם האלוקית מגלות הסטרא אחרא, טומאת מצרים, לדבקה בו יתברך, כדכתיב: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה" וגומר, "משגבי ומנוסי" וגומר, "הוא מנוס לי" וגומר. ולכן, לעתיד, כשיעביר השם את רוח הטומאה מן הארץ, כתיב: "ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה'" וגומר. אז עד פה לא הייתה לנו-- כשהתחלנו ללמוד את העניין של השמחה, אחרי שהרבי אמר שהעצבות הזאת דווקא יכולה להביא את האדם לשמחה, זה אומר שיכול להביא את האדם ל-ל-לכפליים לתושייה. זה יכול להביא לו שמחה כפולה, שדווקא המרירות הזאת תביא אותו לשמחה כפולה. איפה שמחה כפולה? שמחה, אני מבין שעכשיו אני יוצא ממצרים כשמחת ה-ה-הבן המלך שהיה בגלות בשביה ושב אל בית אביו, כמו עם ישראל שהיו בגלות מצרים ארבע מאות שנה ועכשיו יוצאים ממצרים. אז ככה גם אני עכשיו, ברגע שאני מחליט לצאת מ-מ-מהנפש הבהמית שלי, להתעלם ממנה ולהידבק בקדושה, אז אני עכשיו יוצא ממצרים וזו שמחה גדולה

45:47 דובר 2 ועצומה. נכון, אבל למה שמחה כפולה? ממשיך הרבי הזקן מפה עד סוף הפרק למה השמחה היא כפולה. ולהיות בחינת תשובה זו, התשובה של יציאת מצרים, ביתר שאת ויתר עוז מעומקא דליבא, וגם שמחת הנפש תהיה בתוספת אורה ושמחה. זה גם תהיה שמחה עמוקה יותר וגם גדולה יותר. כאשר ישיב אל ליבו דעת ותבונה לנחמו מעצבונו. עצבון על מה? אתם עוד זוכרים על מה מדברים? מהעצבון שדיברנו עליו כל הפרקים האחרונים, שהוא, אמ, שיש לו נפש כזאת וכזאת בהמית והוא נמצא במצב, אה, אה? כן, שהוא עצוב, זאת אומרת עצוב מזה שהוא נמצא ב-- נו, יש לו מחשבות לא טובות והרהורים לא טובים והוא נכשל ועוונות. אז... דעת ותבונה לנחמו מעצבונו ויגונו, לאמר כנ"ל הן אמת וכולי. נכון, אני כזה, אך לא אני עשיתי את עצמי. מישהו ברא אותי בצורה כזאת.

47:12 דובר 6 לחרה שייטוני?

47:14 דובר 2 אה?

47:14 דובר 6 לחרה שייטוני?

47:15 דובר 2 לא. ואם הקדוש ברוך הוא ברא אותי בצורה כזו, כנראה שהייתה לו איזו מטרה בזה. הקדוש ברוך הוא לא אחד שרוצה להעניש, רוצה ל-- זה יש, יש אנשים אכזריים שנהנים לראות איך השני סובל. הקדוש ברוך הוא לא כזה. הוא לא מחכה לנו בסיבוב. הוא לא מחפש לראות אותנו סובלים. הוא לא נתן לנו נפש בהמית כדי לענות אותנו, כדי לראות איך אנחנו מנסים להתגבר עליה ולא מצליחים. לא, מה פתאום. יש לזה מטרה, יש לזה תכלית. למה הקדוש ברוך הוא עשה כזה דבר? למה הוא שם את הנפש האלוקית שלי במין כזה בוץ ש-ש-שהוא יודע שאני לא יכול לצאת ממנו? למה הוא עשה כזה דבר? ממ?

48:05 דובר 6 מה זאת אומרת

48:06 דובר 2 לצאת כן, אבל באופן של ברח העם. לא, לא להפוך אותו לקדושה. היא ממשיכה. גם כשאני יוצא ממצרים היא ממשיכה להפריע. אני לא נהפך להיות צדיק. מישהו זוכה, בסדר. למה עשה ה' כזאת? להוריד חלק מאורו יתברך הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, והלבישו במשכא דחויא וקליפת נוגה. למה הוא עשה את זה? אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עלייה, להעלות לה' כל נפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה. מה שדיברנו עד כאן. הנפש הבהמית מפריעה לך? תתעלם ממנה. נכון, זה מין גוש של סטרא אחרא. זה מחיצה של חושך. אבל אני לא שם. אני עם הקדוש ברוך הוא. היי, יש מישהו שמפריע? שים אותו בצד. תתעלם ממנו כמה שאתה יכול. תחשוב על הקדוש ברוך הוא. תזרוק את עצמך לתוך התפילה. בוא אל התיבה, תיכנס לתוך המילים של התורה. תקיים מצווה בשמחה, בהתלהבות. אל תיתן לעצמך ליפול בעצבות. תהיה עם הקדוש ברוך הוא. יש לך נפש הבהמית. מה אני יכול לעשות? תרטש אותה, תבטש אותה, תשפיל אותה ותברח ממנה. קרה משהו לנפש הבהמית? היא נשארה כמו קודם, היא לא השתנתה. אני יצאתי משם, הנפש הבהמית היא נשארה. מה אומר אדמו"ר הזקן? למה הקדוש ברוך הוא עשה לי כזה דבר? כי על ידי שאני יוצא מהנפש הבהמית במסירות נפש בכל כוחותיי, זה לא רק שאני יוצא ממנה, זה כן משפיע עליה. ולא רק שזה יכול להשפיע על הנפש הבהמית שלי, אלא אדרבה, כל הסיבה שהקדוש ברוך הוא שתל את הנפש האלוקית בתוך גוף גשמי, בתוך נפש בהמית, כי הקדוש ברוך הוא רוצה שאני אקדש את הנפש הבהמית. זאת כל הסיבה. ואם הקדוש ברוך הוא

50:33 דובר 2 רוצה את זה ממני, כנראה שהוא נתן לי את הכוחות לזה. הקדוש... חז"ל אמרו שהקדוש ברוך הוא לא בא בטרוניה עם בריותיו. הקדוש ברוך הוא לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. לכל אחד הוא נותן את הניסיון שמתאים לו. אם הקדוש ברוך הוא שם את הנפש שלי בתוך גוף כזה משוקץ ותועב, כנראה שלי יש את הכוחות לזכך את הגוף הזה. שמקליפת נוגה וכל לבושיה מבחינת מחשבה, דיבור ומעשה שלה. אז מה זה מחשבה, דיבור ומעשה שלה? מי זה שלה? שלה זה שלי. המחשבה הלא טובה של הנפש הבהמית זה ההרהורים והתמונות הלא טובות שעוברים לי בראש. הדיבורים הלא טובים של הנפש הבהמית זה הלשון הרע והרכילות של נפש... מי זה? זה אני. ואם לנפש האלוקית שלי יש כוח להפוך את הנפש הבהמית, לשרוף אותה ולהפוך אותה לקדושה, אז הנפש האלוקית שלי, כשאני יוצא ממצרים, יכולה לא רק לצאת ולהשאיר את הנפש הבהמית ששמה תתפלש בבוץ של עצמה, אלא הרבה יותר מזה, אני יכול לתפוס אותה, לקחת אותה איתי ולהבעיר אותה באש של הקדושה. איך? על ידי התלבשותן במעשה, דיבור ומחשבת התורה, כמו שיתבאר לקמן עניין...

52:17 דובר 6 מחשבה, דיבור, מעשה. מחשבה, דיבור, מעשה.

52:27 דובר 2 יש לי איזה רעיון, אבל אני לא רוצה להגיד סתם. מעניין.

52:34 דובר 6 אה? לקחת את זה מרומם למגושם.

52:40 דובר 2 בפשטות, כשאדם, אה, אה, מדבר על לימוד תורה. בלימוד תורה יש את המחשבה של התורה, ההבנה, את הדיבור ואת המעשה. כשאדם לומד תורה, קודם כול זה המעשה. אחר כך הוא משתדל יותר, אז הוא גם מדבר, ואחר כך יש גם את ההבנה. לכאורה זה הסדר, אבל אני לא בטוח. אני לא יודע. צריך לראות. באמת מעניין. דווקא על דיוקים כאלה יש הרבה סברות. וכמו שיתבאר לקמן עניין ההעלאה והבירורים, איך שהיא תכלית בריאת העולם, אנחנו נראה הלאה בעזרת השם, לא כל כך עוד הרבה זמן, בפרקים ל"ו, ל"ז, שם מתחיל, שם נדבר על תכלית בריאת העולם. אז נראה, אה, שם הוא התחיל לדבר על עבודת המעשה. נראה את זה שמה. אז זה כבר שמחה כפולה. זאת אומרת שכש... דווקא התבוננות... אם סתם אדם מתבונן בכל העצות שהובאו קודם בפרקים הקודמים איך לא ליפול בעצבות, אז הוא לא יהיה בעצבות. אבל כאשר, כאשר הוא מבטש את עצמו ומפנים עד כמה מצבו גרוע, עד כמה הוא בשפלות, וממילא מתעורר בו רצון ותשוקה עצומה לצאת מהמצב שלו, אז יש פה שמחה כפולה. קודם כול מתעורר בו רצון ותשוקה לצאת מהמצב שלו, שקודם לא היה לו. לפני שאדם מתבונן בשפלות שלו... יש אחד... יש אדם נפל לתוך שיעור תניא. בוא, בוא, בוא נתאר לעצמנו... ננסה לצייר לעצמנו שני, שני מצבים. מצב ראשון. נצייר לעצמנו שני מצבים. מצב ראשון, אדם נפל לתוך שיעור חסידות, וזה בדיוק היה שיעור כזה שהוא מתחבר אליו, ודיברו על משהו שנוגע לליבו, והיה לו מעניין והוא הבין טוב והוא התלהב. ובאמת זה גרם לו שמחה אמיתית, שמחה של קדושה. הוא יצא, הוא ישב איזה חצי שעה,

55:36 דובר 2 שעה, שעה וחצי בשיעור, ויצא מכאן בהתפעלות עצומה. עד כמה, עד כמה ההתפעלות הזאת תתפוס אצלו זמן אחרי שהוא יצא החוצה? או שכן או שלא. אבל אם אדם מתחיל לבטש את עצמו כי הוא, הוא הבין, הוא לומד חסידות והוא מתבונן והוא הגיע למסקנה שמה שאני מבין אני לא מרגיש. אני לא באמת מחזיק מכל הדברים הקדושים שאני לומד, אהה, אני לא שם. דברים קדושים, יפים, מעניינים, טובים, חשובים, צדיקים, הכול טוב ויפה, אני... זה מעניין מאוד, אבל אני לא... אני לא מרגיש את זה. ואז הוא עושה תשובה, הוא עושה חשבון עם עצמו, הוא מחכה ל... הוא מחכה לשעת הכושר שהוא מדוכדך בלאו הכי ממילי דעלמא, והוא מנצל את הזמן, מתחיל לחשוב. רגע, למה בעצם כשאני חושב על אלוקות אין לי אהבת ה'? זה בגלל שהלב שלי אטום, מטומטם. זה בגלל שאני מגושם. זה בגלל שאני גס רוח. זה בגלל שהשני יותר טוב ממני. זה בגלל שאני מחשיב את עצמי, בגלל שאני גאוותן, בגלל שבגלל שבגלל. הוא מתחיל לחשוב ולחשוב ולחשוב על כל מה שכתוב בשני הפרקים הקודמים, עד שהוא מבין טוב, טוב, טוב בדיוק למה ההתבוננות לא תופסת בליבו, ואז זה גורם אצלו כתוצאה ישירה תשוקה עצומה לצאת מזה, נכון? כן או לא? ווא ווא. אחרי שאדם, הוא לא סתם נפל לאיזשהו מקום שמלמעלה האירו אותו באיזשהו עניין נעלה ויפה ומעניין. הוא ירד לתוך... הוא הבין את המצב שלו וזה עורר בו תשוקה לצאת מעצמו. התשוקה הזאת לא הייתה קודם. אם עכשיו הוא יבוא וילמד, זה יתפוס בו באופן לגמרי אחר מאשר אם זה היה נופל עליו ככה סתם מלמעלה. אז זה דבר ראשון. ודבר שני אומר רבי

58:14 דובר 2 זקן, אדרבה, תדע לך שזה שעכשיו יש לך תשוקה אמיתית לצאת מהמצב שלך, זה לא סתם תשוקה, זה לא סתם רצון. זה לא שעכשיו אני לומד, לומד תורה כי אני מבין שזה חשוב אז אני נורא רוצה, אבל בפועל אני לא מרגיש. בפועל עצם התשוקה שלך לצאת מהמצב משנה את המצב. עצם זה שאתה רוצה להתגבר על הנפש הבהמית זה עצמו מה ששורף אותה. ואם כן, איך זאת אעשה? הוא מסיים בשורה שלוש: "וזאת תהיה כל מגמתי כל ימי חלדי לכלול בהן חיי רוחי ונפשי", וכמו שכתוב: "אליך ה' נפשי אשא", דהיינו לקשר מחשבתי ודיבורי במחשבתו ודיבורו יתברך. והן הן גופי הלכות הערוכות לפנינו, פשוט לדבק את עצמו בלימוד, ולא רק בלימוד, אלא כן במעשי המצוות, שלכן נקראת התורה משיבת נפש, פירוש למקורה ושורשה. על זה נאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב". איזו שמחה יש בקיום מצוות? אם סתם ככה אדם מקיים מצוות, אני מכיר המון יהודים שמקיימים מצוות וזה לא גורם לשום שמחה. אבל אם הוא מקיים את המצוות כתוצאה מהתבוננות שהוא קודם ביטש את עצמו, אז קיום המצוות עצמו יגרום לו שמחה. אז זה ההתחלה. אז קודם כל פרק-- אחרי שדיברנו באריכות על עצות איך לא ליפול בעצבות ואיך לבטש את הנפש, התחיל הרבי עם עצות איך להיות בשמחה. העצה הראשונה להיות בשמחה, זה מעניין, זה עצמו. דווקא על ידי שתתבונן בשפלות הגוף זה יכול להביא אותך לשמחה כפולה ומכופלת. המשך העניין נמצא באיזה פרק? ל"ג. המשך עניין השמחה זה פרק ל"ג. בין פרק ל"ב... פרק-- בין פרק ל"א לפרק ל"ג יש באמצע פרק ל"ב. פרק ל"ב נדבר על זה בשבוע הבא, בעזרת השם, קצת יותר באריכות בתחילת

1:00:42 דובר 2 השיעור, אני מקווה.

1:00:44 דובר 7 כן. כאילו אני מתחייב, בעזרת השם, פרק ל"ג שבוע הבא.

1:00:49 דובר 2 כן. רג-- שנייה אחת. פרק, פרק ל"ב, אה, נדבר על זה. אני רוצה להגיד את הנקו-נקודה מהעניין. שבוע הבא נדבר על זה יותר באריכות בעזרת השם. אה, פרק ל"ב זה לא חלק מהתניא. במהדורה, בתניא שנדפס בתקנ"ז, המהדורה הראשונה שהודפסה, הודפס התניא, לא היה פרק ל"ב. זה תוספת מאוחרת.

1:01:20 דובר 7 למה לא כתבת באמצע?

1:01:23 דובר 2 ולכן ההמשך של פרק ל"א זה פרק ל"ג, לא הפרק ל"ב באמצע. אז קודם כל, באופן כללי צריך לזכור שהעצות לשמחה זה ל"א, ל"ג, והסיכום של זה, זה בל"ד. פרק ל"ב זה נכנס ב-באמצע. זה לא חלק מהעניין בכלל. ושבוע הבא בעזרת השם נדבר, אה, למה זה נכנס שם, מאיזה סיבה ומה זה קשור ולמה זה כן קשור לעניין השמחה. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.

1:01:57 דובר 7 אמן. הרב לא רצה להתייחס להגרלה, אז יש לו משהו קטן. יש פה משהו קטן מאוד, וההגרלה פה על הטיסה, ויש עוד הגרלות, אה, לכולם.

1:02:12 דובר 8 וואו!

1:02:12 דובר 7 לכל הבנות יש עוד הגרלה, אבל יש לי עוד הגרלות שם. זה הרב יוציא פתק.

1:02:19 דובר 2 מ-מותר להסתכל?

1:02:21 דובר 7 רגע, מי יזכה?

1:02:22 דובר 8 כן, כן, אפשר. וואו! תודה, תודה.

1:02:27 דובר 7 שנייה, אני אביא את ההגרלות לשולחן ואוציא עוד הפעם.

1:02:32 דובר 2 חנה ראובן.

1:02:34 דובר 8 וואו!

1:02:37 דובר 2 חנה ראובן.

1:02:45 דובר 8 וואו!

1:02:46 דובר 7 מי זו חנה?

1:02:46 דובר 9 לא הגיעה.

1:02:46 דובר 8 וואו!

1:02:47 דובר 7 שירה, את יכולה להביא את זה.

1:02:50 דובר 9 עכשיו זה הגרלות לכל ה-

1:02:51 דובר 7 את יכולה. את רוצה שאני אתן לך? זה לכל הבנות.

1:02:56 דובר 2 א-אני משוחרר?

1:02:58 דובר 7 תודה רבה. זה כל מה שכתבתי, ככה נסגרנו.

1:03:14 דובר 2 תודה. תודה רבה.

1:03:19 דובר 7 תודה רבה.