לקוטי אמרים פרק כ"ט · תשפ"א

00:17 דובר 1 טוב, בסדר, אנחנו אוחזים פרק כ"ט היום. דיברנו בסוף השיעור הקודם שאחרי שכבר נהפכנו לבינוניים אנחנו כבר לא עושים יותר עבירות. אנחנו כבר שמחים וטובי לב, כי הרבי כן הסביר לנו איך אפשר להיות בשמחה בכל מצב, שאין שום דבר בעולם שיכול לגרום לעצבות. ממילא אדם כל הזמן זריז ושמח ושיש לו פתיחת הלב וטהרתו. אבל, אה, נשארה לנו בעיה שלא טיפלנו בה, דיברנו. יש דבר שנקרא טמטום הלב. טמטום הלב זה מציאות שהלב אטום. טמטום זה מלשון אטימות. אטום. אדם, האדם חושב, מתבונן. הוא מבין מצוין, אבל זה לא פועל לו על הרגש. כשמדברים על ענייני העולם אז הוא מבין את ענייני העולם, ואיך שהוא מבין שמשהו זה טוב אז מיד הוא, זה עובד מצוין על הרגש. הוא מיד נמשך לזה, מתאווה לזה, רוצה את זה. אבל כשמדברים על עניינים רוחניים הוא מבין, ומשום מה זה נתקע ולא מגיע, לא חודר בתוך הלב, לא פועל על הלב שלו. זו מחלה רוחנית שנקראת טמטום הלב. ובפרק הזה, פרק כ"ט, הרבי מסביר איך מרפאים את המחלה הזאת. "אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינונים". אז פה אנחנו כבר מדברים במפורש על אדם שהוא כבר בינוני, אדם שאין לו עבירות, שהוא כבר עשה תשובה על כל העבירות שלו והוא כבר נקי. אשר למרות שהוא עשה תשובה והוא הולך בדרכי השם והוא בפועל לא עושה עבירות, אבל לפעמים ועתים רבים יש להם בכל זאת טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב, זו תפילה. להבין הוא מבין, אבל ההתבוננות שהוא מתבונן בגדולת השם או בעניינים אחרים לפני התפילה, בזמן התפילה זה לא פועל על הלב.

02:45 דובר 2 זה יכול להיות

02:50 דובר 1 יכול להיות גם טמטום המוח, אבל זה, זה הולך ביחד. זה תלוי בדרגה של האדם. אם האדם הוא בדרגה של רשע אז יש לו גם טמטום המוח, לא רק טמטום הלב. הוא גם לא מצליח להבין. הוא חושב, מתאמץ, וזה לא נקלט, לא נתפס לו. אבל אדם שהוא בינוני, שהוא כבר הזדכך קצת, הוא כבר לא לגמרי מקושר בתאוות, הוא כבר נמצא בדרגה שיכול לעצור את עצמו, יכול לבלום את עצמו. אז אדם נורמלי הוא נמצא תמיד בתנועה של מוח שליט על הלב. הפירוש מוח שליט על הלב זה שהמוח הוא בעל הבית. אם אני חושב זה צריך לקרות, זה צריך לקרות ממילא. אם זה לא קורה יש פה משהו שמפריע. בדרך הטבע, אם אדם מבין זה צריך לבוא על הלב. הנפש של אדם בנויה כך שמוח שליט על הלב. אם אין שום דבר מקולקל, אם אין שום בעיה, מה שהוא מבין זה צריך לרדת ללב. אם זה לא יורד ללב, יש משהו פה, משהו משובש פה, משהו פה לא בסדר. אז אמרנו שאצל בינוני באופן רגיל, בינוני הרגיל, לא בינוני בדרגה הגבוהה שלו ולא בדרגה הנמוכה שלו. בינוני רגיל. דיברנו על זה בפרק י"ב, י"ג, י"א גם כן, שיש הבדל אצלו בין זמן התפילה לבין כל היום. בזמן התפילה, כשהוא לומד חסידות או כשהוא חושב על הקדוש ברוך הוא, עכשיו עם הקדוש ברוך הוא, עכשיו אין לו תאוות ולא שייך היצר הרע. הנפש הבהמית, לא שייך שבזמן התפילה, בזמן שהוא מתבונן, שעכשיו פתאום יפול לו איזה הרהור או איזו תאווה או אני לא יודע מה. הוא בינוני. לבו עכשיו בוער באש האהבה לה', כי עכשיו הוא נמצא

05:00 דובר 1 במצב, במקום שעכשיו הוא מתבונן באלוקות. אבל במשך היום, כשהוא עסוק בענייני העולם, אז כבר אותה אהבת השם לא בוערת בקרבו ואז יכולים ליפול בו כל מיני הרהורי עבירה ומחשבות זרות ודברים, דברים לא טובים במשך היום. במשך התפילה זה לא שייך. אז אומר אדמו"ר הזקן, מה עושה טמטום הלב לבינוני? שבזמן התפילה נעשה לבו כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב, זו תפילה, ובמשך היום לפעמים לא יוכל להילחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו. זאת אומרת, בזמן התפילה לא מתעוררת לו אהבת השם ובמשך היום הוא לא מצליח, אה, להתגבר על היצר מפני כבדות שבלבו. כן. בינוני רגיל עבירות לא עושה. אבל קדש עצמך במותר לך, זה, זה הוא צריך לעשות את זה כל היום. אדם שיש לו, אה, תאווה של היתר, אם הוא בינוני אז הוא יודע שכל תאווה של היתר זה בא מהסטרא אחרא. למרות שזה לא, לא עבירה, הוא לא יעשה את זה. אבל אם הוא, יש לו טמטום הלב, אז עבירה בפועל הוא לא יעשה. זה קורה אצל כל אחד מאיתנו, אה, ביום־יום. יש דברים שיכול ליפול לי. אני רוצה לעשות משהו, איזה דבר שאני יודע שזה אסור לעשות. לא יעלה על דעתי לעשות כזה דבר. חס ושלום. אבל אני יכול לשחק במחשבה של לדמיין לעצמי שאם הייתי עושה. כן? זה, זה, זה נקרא שיכול ליפול תאווה, למרות שזה מופרך אצלי לעשות את זה בפועל, זה לא שייך. אני יודע שגם אם אני אהרהר בזה בלי הפסקה לעשות את זה, אני לא אעשה. זה אסור ואני לא אעשה את זה. כן? זה ברור לי שלעשות בפועל אני לא אעשה,

07:14 דובר 1 אבל משיכה לזה יש לי. כן? והבינ-- והעבודה של הבינוני כבר לא ל-ל-- שלא לעשות עבירות. הוא לא יעשה עבירות. הוא לא, הוא לא, הוא לא שם. העבודה שלו זה קדש עצמך במותר לך. שכשנופלים לו כאלו הרהורים במשך היום לדחות אותם. אבל היות ויש לו טמטום הלב הוא לא מצליח את אותם הרהורים ותאוות של היתר, הוא לא מצליח לדחות אותם. למה? כי יש לו טמטום הלב. מה התרופה? זאת היא עצה יעוצה בזוהר הקדוש. אז הבעיה היא בעיה עתיקה וכבר כתובה בזוהר, וגם הפתרון מה לעשות כתוב בזוהר. אמר רב מתיבתא בגן עדן, ראש הישיבה בגן עדן: "אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה, גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה". אז הוא מביא משל, ראש הישיבה בגן עדן כותב בזוהר שכמו שעץ, בול עץ שהוא גדול, בול כזה, לא שולטת בו האש, האש, אז איך אפשר ל-ל-לגרום לו שהאש תיתפס בו? יש שתי שיטות. שיטה אחת זה להגדיל את האש. תגדיל את האש, תגדיל. בסוף הוא ייתפס, אבל זה קשה. השיטה היותר פשוטה: קח אותו הצידה, שים עליו גרזן, עשה ממנו גפרורים, זרוק אותו לאש, בשנייה הוא יידלק. לא צריך להגדיל את האש כל כך הרבה. אומר הזוהר הקדוש, אותו דבר: גופא, גוף שלא שולט בו אור הנשמה, תרסק את הגוף וממילא אור הנשמה יאיר בו. מסביר אדמו"ר הזקן מה זה אור הנשמה ומה זה חומריות הגוף. פירוש נהורא דנשמתא, שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף. זה הפירוש. אור הנשמה. ואף שהוא מבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה', אז הוא מבין ומ-מ-מתבונן ומבין, אבל זה, זה לא נתפס ונדבק כל כך

09:33 דובר 1 עד שיוכל למשול על חומריות הגוף. הוא מבין, אבל למשול על חומריות הגוף, לשלוט בתאוות, זה הוא לא מצליח למרות שהוא כן מבין, כי זה לא נתפס מספיק במוח. מחמת חומריותן וגסותן. אז זה נהורא דנשמתא. ולמה באמת זה לא נתפס? זה לא נתפס ב-ב-בלב למרות ש-- למרות שהוא כן מתבונן וכן מבין? הסיבה היא גסות הקליפה. כמו שהעץ, האש לא תופסת בו בגלל שהוא גס וגדול והאש היא עדינה. אז כך הסיבה שהלב לא נתפסת בו ההתבוננות, בגלל שהלב גס. גסות הקליפה שמגביהה עצמה על אור קדושת נפש האלקית ומסתרת ומחשיכה אורה. מה עושה הקלי-- אה, גסות רוח? גסות רוח היא כמו, אה, כמו קליפה, כמו איזשהו, כמו קליפה, משהו שמכסה כביכול את הנפש האלקית. וגם שה-- יש נפש אלקית בפנים, בתוך הלב, ויש את הכיסוי של הקליפה, הגסות של הנפש הבהמית מסביב, ויש את ההתבוננות של המוח שבחוץ. אז בין ההתבוננות שבמוח לבין הנפש האלקית שנמצאת בתוך הלב, יש איזו קליפה כזאת שמפרידה ביניהם. אז מה צריך לעשות? לשבור את הקליפה. ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר. אז מובן שברגע שאנחנו נבטש את הקליפה אז האור, קדושת הנפש האלקית שנמצא בלב, הוא יתגלה. איך עושים את זה? איך מבטשים את הנפש הבהמית? דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו, להיות נבזה בעיניו עד כדי כך שהוא יהיה נמאס בעיני עצמו. נמאס בעצמו. ככתוב, "ולב נשבר רוח נשברה". כאשר אדם שובר את ליבו, אומר הפסוק, זה שובר את רוחו. מה זה ליבו ומה זה רוחו? ליבו זה ההתבוננות שלו, שהוא, שהוא מבזה את עצמו, ממאס את עצמו, משפיל את עצמו. זה נקרא לשבור את ליבו. מה זה גורם? כשהוא שובר את

12:21 דובר 1 ליבו, ממאס את עצמו, בזה-- על ידי זה נשברת רוח הסטרא אחרא. מה הקשר? מה הקשר? אם אני אשפיל את עצמי, לכן הנפש הבהמית היא תישבר ותתרסק ותתבטל. למה? מה זה קשור? לכאורה כל אחד מיד שואל. נכון? שאלה מובנת. למה זה, למה זה צריך להיות קשור? יש לי נפש אלקית, יש נפש בהמית. יש משהו מכסה לנפש-- ה-הנפש הבהמית מכסה על הנפש האלקית. אם אני אשבור את ליבי אז הנפש הבהמית תתבטל ותתרסק. למה? למה שזה יקרה? אז הוא מסביר. שהסטרא אחרא היא ה-הרוח, ה-הרוח, הנפש הבהמית היא הסטרא אחרא. שהיא הנפש הבהמית, הסטרא אחרא היא, היא האדם עצמו בבינוניים. מי זה אני? אני זה נפש בהמית בבינוניים. ופה מסביר הרבי בקיצור מה ההבדל בין בינוני לצדיק. נפ-- אצל הבינוניים נפש החיונית המחיה את הגוף היא בתוקפה כתולדתה בליבו, ונמצא היא, היא האדם עצמו. ערב טוב. אני עושה חזרה קצרה בשתי מילים. סליחה, אני-- שכבר היא עברה שתשל-- שתהיה יחד איתנו. אנחנו מ-מדברים פרק, אה, אחרי שדיברנו איך-- שצריך להיות בשמחה ואיך אפשר להיות-- איך אפשר להתגבר על כל סוגי העצב שבעולם. אנחנו מדברים עכשיו שצריך לרפא טמטום הלב כאשר יש לנו מצב שאנחנו במשך היום אנחנו כבר בינוניים, אנחנו כבר לא עושים עבירות, אנחנו כבר עושים רק מצוות, אבל עדיין קשה לנו להתגבר על התאוות ועל המחשבות הלא טובות. בפועל אני לא, לא עושה עבירות. את זה-- את השלב הזה עברתי, אבל, אה, מחשבות, תאוות לעבירות או תאוות אפילו לא לעבירות, לדברים מותרים אבל תאוות לא טובות זה, זה כן יכול להיות. כן? אני, אני לא, לא-- אני לא אחלום לעשות עבירה, אבל להרהר כמה זה יהיה לי

15:28 דובר 1 כיף זה, זה אני כן יכול. כן? אז למה זה? למה המציאות הזאת שאני לא מ-- שעל ה-- על המעשה שלי אני מצליח להשתלט, אבל על הלב שלי אני לא מצליח להשתלט. אני חושב, אני מבין, אני יודע שזה אסור, אני מבין שזה לא טוב, ועל המעשה אין לי בעיה. אני יודע, זה אסור, אני לא עושה את זה. אבל הלב, הלב הוא ממשיך להכניס לי תאוות ומחשבות כל הזמן לדברים האלה. ל-ל-למה? הרי המוח שליט על הלב. אני מבין, אז זה צריך להשפיע על הלב. בגלל שיש פה מחלה, מחלה שנקראת טמטום הלב. יש פה מציאות של נפש הבהמית, שהיא יצר הרע, הסטרא אחרא, לא משנה איך קוראים לה, היא עוטפת את הלב האלוקי, את הנפש האלוקית שבחלל הימני, עוטפת אותו ולא נותנת להבנה שלי לחדור לתוך הלב. מה הפתרון? לרסק אותו. לרסק את המעטפת. מה שיש בפנים יתגלה. האש האלוקית תתפוס בלב. איך עושים את זה? אז כדי להבין איך עושים את זה, אז הוא התחי-- התחיל עכשיו להסביר כאן בשני הקטעים הקצרים האלה מה ההבדל בין בינוני לצדיק. מהות הבינוני, התחלנו להסביר, אנחנו בשורה חמש, בסוף שורה חמש. מהות הבינוני הוא סטרא אחרא. בינוני הוא אדם כזה. מי זה האדם שבו? זה הסטרא אחרא. הנפש הבהמית היא זו שמחיה אותו. היא זו שפועלת בו. היא זו שהוא מרגיש אותה. כשהוא חושב, מי חושב? הנפש הבהמית חושבת. כשהוא רוצה, מי רוצה? הנפש הבהמית רוצה. המהות של הבינוני זה נפש בהמית. נפש בהמית זה סטרא אחרא. זאת כל המהות שלו. אבל לכל אחד יש נפש אלוקית. על נפש האלוקית שבו, שבבינוני, נאמר "נשמה שנתת בי טהורה היא". איך אנחנו

17:41 דובר 1 אומרים, "נשמה שנתת בי" דייקא? אז מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה. אם אני הייתי בן אדם לפני כן, נתת, שמת בתוכי נשמה. אז אני זה לא הנשמה. הנשמה זה הנשמה האלוקית. מי זה אני? אני זה נפש הבהמית. אצל מי כן הנפש האלוקית היא האדם שבו? כי אם בצדיקים. בצדיקים זה בדיוק להיפך.

18:17 דובר 4 מה זאת אומרת? מבחינתם היא המהות האמיתית שלו.

18:27 דובר 1 היא המהות האמיתית והעצמית שלו. אבל זה רק מהות אמיתית ועצמית. זה לא מה ש-- איתו הוא חי בפועל ביום־יום. היא אמיתית והיא נצחית והיא האמת שבו, אבל זה לא עם זה אני חי ביום־יום.

18:44 דובר 4 בינוני כן.

18:46 דובר 1 בינוני לא. בינוני-- בשעת התפילה, הנפש האלוקית היא עכשיו זאת ששולטת.

18:51 דובר 4 אם גם המחשבה, גם הדיבור, גם המעשה שלו, אז עם הקדושה הזאת. אז למה-- איך להגיד שה...

18:57 דובר 1 היא לא שולטת. יש בו מלחמה, והנפש האלוקית מצליחה לגבור על הנפש הבהמית, שהנפש הבהמית לא תוכל להוציא את התאוות שלה לידי פועל.

19:06 דובר 4 אבל הוא מגביר את הנפש ה...

19:08 דובר 1 אה?

19:08 דובר 4 הנפש האלוקית. הוא מגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית.

19:11 דובר 1 כן, אבל הוא צריך כל הזמן להילחם בה. הוא עצמו, הוא לא ביטל את הנפש הבהמית. הוא, המהות שלו זה נפש בהמית. רק הוא הצליח, על ידי שהוא עבד על עצמו וכולי, להגיע למצב שהוא יכול כל הזמן להגביל אותה. אבל הוא יכול לשלוט בה. אבל מי זה הוא? באופן טבעי, מי זה הוא? אם הוא לרגע אחד יפסיק את ה-- ישחרר את החבל, מה יישאר? המהות העצמית, שהמהות ה-

19:52 דובר 4 גלויה.

19:53 דובר 1 מי הוא? מי אני? אני זה נפש בהמית. אני זה גוף. אני זה חי בעולם הזה. הרצון הטבעי שלי, מה, מה זה הטבע שלו? הטבע בלי... מצד, מצד, מצד עצמו, בלי לחשוב, בלי תכנון. ברגע שהוא מתחיל לחשוב, "רגע, זה לא טוב. טוב, אז את זה אני צריך לשנות". אז צריך לשנות את עצמי. אז מי זה עצמי? העצמי זה נפש הבהמית. עצמי זה מה שאני באמת רוצה. כאילו מצד החי-- מה שאני מרגיש וחי זה הנפש הבהמית. זה הרצונות של ה... ובצדיקים, הוא אומר בשורה שמונה, זה בדיוק להפך. הנשמה הטהורה, שהיא הנפש האלוקית, הוא האדם, וגופם נקרא בשר אדם. זאת אומרת, אצל הבינוניים, מי זה האדם שבבינוני? הנפש הבהמית. הנפש האלוקית התעברה, היא בתוך האדם, אבל האדם הוא הנפש הבהמית. אצל הצדיקים זה בדיוק הפוך. מי זה האדם של הצדיק? הנפש האלוקית היא האדם. איך אדמו"ר הזקן אומר באיגרת הקודש, שלמדנו, אני חושב, בשבועות האחרונים, שתי איגרות של הניחומים לנחם את, אה, הפטירת-- פטירת, פטירת הרמ"מ מהורודוק והבן של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. אז הוא אומר שם בשתי איגרות שחיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם אמונה ויראה ואהבה. צדיק, כשהוא חי, הוא מסתובב בעולם. הוא נמצא פה שבעים, ואם בגבורות שמונים שנה, ועד בימי ימיו מאה ועשרים שנה. כל מהותו זה אמונה ואהבת השם ויראת השם. אין, אין לו... הוא לא רוצה את העולם הזה. העולם הזה לא מדבר אליו, לא מושך אותו, לא מעניין אותו. הוא חי פה אז, אז, אה, אז הוא צריך להסתדר. זאת אומרת, כמו שאצל הבינוני העיקר הוא ה-ה-הבהמיות, העיקר הוא העולם והנפש האלוקית היא איזשהו נספח ששתלו בתוכו, אצל הצדיק

22:08 דובר 1 זה בדיוק הפוך. הוא, מהותו זה נפש אלוקית, אמונה ויראה ואהבה. שמו אותו בתוך שק של בשר ועצמות. מה לעשות, צריך לטפל בו. צריך לתת לו לאכול, מסכן. אבל הוא-ה-ה-הוא לא שם, הוא לא נמצא איתו. המהות של הצדיק היא בדיוק הפוך מהמהות של בינוני. אצל זה הנפש הבהמית היא האדם ואצל זה הנפש האלוקית היא האדם. בסדר? והיות וזה באמת דבר שהוא קצת קשה, קשה לומר אותו, אז אדמו"ר הזקן מביא סיפור מהגמרא שמוכיח את זה בקטע הבא. "וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו, כשהיה הולך לאכול, היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה וענייה, הוא גופו, כי כמו זר נחשב אצלו". הגוף שלו הוא לא סתם. זה לא משחק מילים. הוא-- יש פה איזשהו אני מסכן. צריך על פי, על פי תורה צריך לתת לו צדקה. צריך לדאוג לו שהוא לא ימות, מסכן. צריך לתת לו לאכול משהו. אז פעם ביום, פעמיים ביום. על פי התורה צריך פעמיים ביום לפחות ל-לתת לבהמה לאכול, אז הוא הולך לאכול כי צריך. מה?

23:26 דובר 5 הידוי זה היום דין ו--

23:27 דובר 1 כי, כי אצלנו זה, אנחנו לא עושים את זה בתור צדקה. אנחנו רוצים את זה-- א-אני רוצה לאכול. אני לא עושה-- אני לא הולך לאכול בתור עכשיו אני הולך לקיים מצווה, לתת לגוף לאכול. אני רע- אני רעב. כן? "ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו, כי הוא עצמו, הלל, אינו רק נפש אלוקית לבד, כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו, הנפש האלוקית, שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלוקית ממש בצדיקים. אבל בבינוני, מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא אחרא המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב, הרי היא היא האדם עצמו". ממילא מה מובן? כל זה בא לתשוב-- כתשובה לשאלה ששאלנו קודם. שאלנו קודם למה אם אדם שובר את ליבו, מבזה את עצמו, ממאס את עצמו, למה זה צריך לשבור את הסטרא אחרא? מה זה קשור? יש לי נפש בהמית. אם אני אשבור את גופי, אז לכן הסטרא אחרא תישבר? איך הם קשורים אחד לשני? אבל עכשיו זה מובן. בבינוני אני זה הסטרא אחרא. אם אני שובר את עצמי, את מי אני שובר? אני שובר את הסטרא אחרא, את הנפש הבהמית. כן? אז ממילא מה השיטה? אם אני רואה מצב שהנפש הבהמית מכסה על הנפש האלוקית ולא נותנת לה לחדור בלב, ואני רוצה עכשיו לבטש אותה כדי שהנפש האלוקית תוכל, תוכל לתפוס בה כמו שמרסקים עץ כדי שהעץ-- אש תוכל לתפוס בו. את מי אני צריך לרסק? את עצמי. אני הוא אותו בול עץ. אני עצמי.

25:26 דובר 6 אבל שיטת חב"ד היא לא... לא...

25:34 דובר 1 לכן, לכן נכון. לכן, לכן בכל החמישים ושלושה פרקים של התניא יש רק שני פרקים שמוקדשים לזה, וגם הם מובאים בתור עצה אחרונה. אחרי שעשית-- חשבת והתבוננת, שתי דרכים, בריכות, למדת, הבנת זה פה ושם, היית בשמחה, היית... טוב, נו, אין ברירה, צריך לדבר גם על זה. וגם מיד אחרי שני הפרקים האלה, אז מיד בתחילת פרק ל"א, כ"ט הוא מדבר על העניינים האלה ומיד בתחילת פרק ל"א הוא שואל את השאלה שלך. אבל הרי אמרנו שצריך להיות בשמחה, ואם אני כל הזמן אחשוב על הדברים האלה, איך אני אהיה בשמחה? ואז יש לנו ל"א, ל"ב, ל"ג, ל"ד שמסבירים למה דווקא ההתבוננות הזאת מביאה לשמחה. אבל כרגע אנחנו עוד לא שם. זה, זה גם יש-- כשיש מצב של, אה, בלשון חז"ל נקרא "עת לעשות לה' הפרו תורתך". נכון, זה לא הדרך הרגילה, אבל יש מצב של אין ברירה, ככה צריך לעשות עכשיו.

26:47 דובר 6 רגע, אז אנחנו לא אמורים לקחת את זה בתור משהו

26:51 דובר 1 מי שהוא רואה בעצמו שהוא כבר לא עושה עבירות, בפועל הוא לא עושה עבירות. לא... אומרים לו, "בוא תעשן סיגריה בשבת", אני לא יודע. בכוונה אני לוקח דוגמה שלא... קצת מופרך פה אצל כולם. אומרים לו, "בוא תעשה עבירה". אז... זה, זה לא... אני לא שם. כן? אני לא. אני בינוני. אני, אני החלטתי שאני לא עושה, אני לא עושה עבירות, כן? ולא רק זה, גם למדתי תניא ואני גם משתדל להתבונן באלוקות, בגדולת השם, בחיות האלוקית שמחיה את העולמות, בעבודת המלאכים, בשורש הנ- הנפש הבהמית. אני מתבונן ו-ו-ומשתדל ואני גם, אה, רואה שיש לי דברים שגורמים לי להיות בעצבות ואני מבין שזה לא טוב. אני משתדל להיות בשמחה. למדתי כ"ו, כ"ז, כ"ח. אני מבין שצריך להיות בשמחה. אני לא יודע איך לעשות את זה. אני עובד על זה. אחרי הכול אני יוצא החוצה לשטח, כן? במשך היום, זה... מחשבות, אה, מגיעות. לא מצליח לעשות-- את המעשה אני מצליח, אבל הרגש של הלב ממשיך להימשך לדברים שאני יודע שאני לא יכול מם לעשות אותם אפילו. אבל בראש זה, זה, זה, זה, זה נכנס, בלב זה נמצא. למה? שמע, אומר אדמו"ר הזקן, אתה נמצא במצב שיש לך-- אתה חולה בטמטום הלב, הלב שלך אטום. מי אוטם אותו? אוטמת אותו הנפש הבהמית. איך חודרים את הקליפה שלה? צריך לרסק אותה. איך מרסקים אותה? אז תדע לך שאתה עדיין לא צדיק. אתה בסך הכול בינוני. זו מדרגה גבוהה, זה עניין גדול, אבל בכל זאת צדיק אתה לא. והמהות של בינוני זה סטרא אחרא. תרסק את עצמך, היא תתרסק. אנחנו בדף ע', אם כן. אז אם כן, המציאות, עכשיו הבנתי שאני בעצם

28:57 דובר 1 בלשון החסידים גוש של סטרא אחרא. במקום אחר כתוב שק של בשר ועצמות בסך הכול. אם כן, אז הוא, הוא זה אני, רחוק מהשם בתכלית הריחוק, שהרי כוח המתאווה שבנפשו הבהמית יכול גם כן להתאוות לדברים האסורים שהם נגד רצונו יתברך, ואף שאינו מתאווה לעשותם בפועל ממש חס ושלום, הוא בינוני, הוא לא... גם כשהוא מהרהר בזה בתאווה ותענוג, הוא לאאא, הוא לא מתכוון באמת לעשות את זה. זה לא-לא-לא עד לשם, אבל רק שאינם מאוסים אצלו באמת כבצדיקים כמו שנתבאר לעיל בפרק י"ב. וב-בזה עצם זה שנפשו מסוגלת, שהוא יכול להתאוות, יכול להתאוות לכאלה דברים, הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים כנ"ל. הוא כמו כן, כמו שראינו בפרק, אה, כ"ד. וכמו שכתוב "אנוכי תולעת ולא איש" וגומר. הוא מוסיף בסוגריים גם כשמתגברת בו נפשו האלוקית. זאת אומרת, יש, יש בינוני כזה ש... במשך היום... הוא באמת... אין לו, אין לו תאוות כבר. הוא עבר את השלב, גם את השלב הזה הוא כבר עבר. תאוות כבר אין לו. ויותר מזה, נפשו האלוקית מתגברת באהבת השם בזמן התפילה לפחות. זה לא אמיתי. זה שבזמן התפילה התעוררה אצלך אהבת השם, אז נכון שאמרנו... זה היה י"ג. שלגבי הבינוני... זו אמת. זוכרים שד-- שדנו בזה אז? שאלנו את השאלה מה שווה העבודה של הבינוני בשעת התפילה שיש לו אהבה ויראה מושלמת בשעת התפילה כמו אצל צדיק? הרי אחר כך זה נגמר. אחרי התפילה זה עובר. אז מה זה שווה כזה? מתחיל להפסיק, מתחיל להפסיק. זה לא אמת. אם זה לא אמת, זה נחל אכזב. זה שקר. אם זה שקר, מה זה שווה? אז אדמו"ר הזקן אומר שם לא.

31:49 דובר 1 לגבי הבינוני זה אמת. במדרגה שלו זה אמת. נכון, בשביל צדיק זה כלום. אצל צדיק כזה דבר נחשב כמעט לעבירה, אבל אצל בינוני זה-זה המהות שלו. אצלו מבחינתו זה אמת. בזמן התפילה זה מתעורר ובמשך היום זה, זה ישן, זה מוחבא. זאת המדרגה שלו. אצלו זה אמת. אז כשדיברנו שמה שאדם צריך לדעת שהוא יכול והוא צריך לדעת שהוא מסוגל והוא צריך לדעת שעבודתו היא אמיתית, אז שמה דיברנו ככה. אבל פה אנחנו עכשיו מדברים לא בשביל להתעודד. המטרה שלנו בהתבוננות עכשיו זה כן בדיוק הפוך, כדי להשפיל את עצמנו. אז כשמדברים עכשיו צריך להסתכל על, על המדרגה שלנו, לא לגבי עצמנו, אלא להשוות את עצמנו למדרגה האמיתית של צדיק. מצדיק אני מאוד רחוק, אז גם כשמתגברת בו נפשו האלוקית לאהבה רבה לה' בשעת התפילה, אז זה לא באמת לאמיתו לגמרי. זה באמת לאמיתו של בינוני, אבל זה לא באמת לאמיתו לגמרי. לגבי צדיק זה אין ואפס מאחר שחולפת ועוברת אחר התפילה. כנ"ל סוף פרק י"ג. יש אדם כזה ש... בפועל עכשיו הוא לא עושה עבירות. אבל לפני שהוא חזר בתשובה הוא כן עשה עבירות. אז נכון שעכשיו אנחנו אומרים עליו שהוא בינוני כי הוא חזר בתשובה והוא תיקן את העבר. התשובה מתקנת את העבר אבל היה עבר. סלחו לו, עשית תשובה, קיבלו אותו בזרועות פתוחות, אבל זה לא מוחק את המציאות הקודמת, היא נשארת קיימת. יש שיחה של הרבי, ודווקא מוגה בליקוטי שיחות. שיחה שבדרך כלל לא לומדים אותה. שהחטא נשאר תמיד. כשאדם עושה עבירה נפגמת נפשו. איפה היא נפגמת? הנפש עצמה נפגמת. זה כמו משל שכשהאדם נכשל ב-באבן, נתקל באיזושהי אבן והוא נופל. אז אי אפשר לשאול מה

34:42 דובר 1 אשם הראש שהאצבע נתקלה באבן? זה מחובר ביחד. האצבע נתקלה באבן אז כל הגוף נפל וגם הראש נפל. זה לא... אף אחד פה לא אשם. הייתה-- הוא נפל אז הוא נפל, הוא נפל כולו. כשאדם עושה עבירה אז כותב שם ב... באגרת-- באגרת התשובה שזה כמו שהוא לוקח את ראש המלך ומוריד אותו וכולי. כשהוא נופל, הוא נופל מלמעלה עד למטה. אחר כך, כשהוא עושה תשובה ונמחק העוון, איפה נמחק העוון? נמחק העוון עד אותה דרגה שאליה הוא הגיע בתשובה שלו. אבל יום אחר כך הוא הזדכך קצת ועכשיו הוא עומד במדרגה יותר נעלית, שם העוון עוד קיים. הוא צריך לחזור עוד פעם על אותו עוון כדי למחוק אותו גם מאותה מדרגה. ואחרי יומיים הוא מגיע למדרגה עוד יותר נעלית, שם הוא פוגש עוד פעם את אותו עוון מאז. שמה למעלה זה עוד קיים. וככה מעלה, מעלה, מעלה. חטאתי נגדי תמיד. אז נכון, איפה שעשית תשובה שם זה לא נמצא, שם זה חלק, שם הכל בסדר. אבל כשאדם מתעלה למעלה העוון והפגם עוד נמצא. אז מה זה עוזר לי שאני בינוני? זה עוזר לי שאני בינוני כל עוד אני נמצא בדרגה שלי. הדרגה שלי כרגע אני לא נכשל בעבירות, אני עושה מצוות, אין לי הרהורי עבירה, הכל בסדר. אבל ברגע שאדם מרגיש שפתאום מתחדש אצלו דבר שלא היה אצלו אתמול. אתמול לא היה לי טמטום הלב, היום פתאום יש. כנראה שעלית לדרגה קצת יותר נעלית ואתה צריך לחזור בתשובה קצת יותר לעומק. ובפרט אנחנו בשורה שתים עשרה. "ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים והפגם שעשה בעליונים, ושם הוא למעלה מהזמן וכאילו פגם ונטמא היום חס ושלום ממש." זאת

37:00 דובר 1 אומרת אצלו הפגם נמחק, אבל למעלה זה נמצא. "ואף שכבר עשה תשובה נכונה, הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות, והכל לפי מה שהוא אדם ולפי הזמן והמקום, כידוע ליודעים." כן, עכשיו הוא נמצא בזמן יותר מוכשר, הוא נמצא במקום יותר נעלה, בזמן יותר נעלה. אז על אותו דבר שהתשובה הקודמת הספיקה, עכשיו זה כבר לא מספיק. "ולכן עכשיו בשעה זו שרואה בנפשו, רואה בעצמו דלא סליק ביה נהורא דנשמתא" ואמרנו לא הפירוש שהוא לא מבין. הוא מ-מבין מצוין מה שהוא לומד, אבל הוא מרגיש שההתבוננות לא חודרת בלב שלו. "מכלל שהיום בדרגה שבה הוא נמצא כרגע לא נתקבלה תשובתו, ועוונותיו כן מבדילים עדיין. או לחילופין שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר, מעומקא דלבא יותר, אז לכן רומזים לו בזה ש... לכן אמר דוד וחטאתי נגדי תמיד." אז הדוגמה שהוא מביא, דוגמה... תמיד מביאים את הדוגמאות הקיצוניות. דוד המלך עליו השלום, שחז"ל אמרו כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. ודוד נעים זמירות ישראל, ושהקדוש ברוך הוא הבטיח שהמלכות תהיה לו ולזרעו עד עולם, עד ביאת משיח ועד בכלל. מה אומר דוד המלך? "חטאתי נגדי תמיד." איזה חטא? מה הוא חטא? כלום. מה? אז אמרנו החטא אצל צדיק זה לא עבירה, זה איזשהו חיסרון. היה יכול להיות יותר טוב, היה יכול יותר יותר בשלמות.

38:53 דובר 7 כן, אבל

38:56 דובר 1 ואת זה הוא תיקן כבר. ואף על פי כן, כשהוא רוצה לעלות לדרגה יותר נעלית, ולמרות שהוא דוד המלך, אז "חטאתי נגדי תמיד". אז קל וחומר הדבר אצלנו. זאת אומרת, לא-- במילים אחרות, זה שיש לי טמטום הלב שאני מתבונן ולא מצליח להחדיר בלב. בסדר, לא צריך להתפעל. זה קורה אצל כולם, אפילו אצל צדיקים. מה צריך ללמוד מזה? עכשיו צריך לעשות תשובה. "וגם מי שהוא נקי מחטאת נעורים החמורים." אוקיי, מדובר כבר על יהודי בדרגה עוד יותר נעלית שהוא לא חטא מעולם. סיפור, אה, מספרים על רבי שמואל גרונם אסתרמן אם אני לא טועה. שמעתם את השם נכון? היה המשפיע הראשון בתומכי תמימים. אמ. כל, כל חסידות חב"ד ה-ה-- של החסידים, לא של האדמו"רים, זה שמואל גרונם אסתרמן. כל ש-שמואל-

40:08 דובר 7 מה השם שלו?

40:09 דובר 1 אסתרמן. כל מה ש-- כל ביאורי החסידות הקיימים אצל כל החסידים זה מה שקיבלו ממנו, הכל. כשהרבי הרש"ב הקים את ישיבת תומכי תמימים הוא בחר בו להיות המשפיע של הישיבה. ובמשך שנים רבות, עשרות שנים, הוא לימד את הבחורים חסידות. ואחר כך התלמידים שלו, הבחורים של תומכי תמימים, נהיו רבנים בישיבות ופתחו ישיבות ח-חדשות והם לימדו מה שלמדו ממנו וכן הלאה, עד עצם היום הזה. כל מה שיש הסברים של חסידי-חסידים, חסידות חב"ד, כל ספרי החסידות זה הסברים שלו, הכל. אה, מ-מ-מה שפותחים יואל כהן וגינזבורג ו-ואני ו-ו-וביאורים של ככה אני לא יודע מה. כל ביאורי החסי-החסידות זה ממנו. מספר עליו כשהוא עוד היה בחור והוא הגיע לרבי הרש"ב והרבי הרש"ב תבע ממנו, אה, שאם אתה רוצה-- אה, בשביל להיות משפיע או לא זוכר בדיוק מה הרבי הרש"ב רצה ממנו, אז, אה, אז, אה, צריך לעשות תשובה. צריך לעשות תשובה. אז הוא מאוד נבהל. היה ביחידות. אז הוא אומר לרבי: "רבי, אני נקי". בחור עומד בפני הרבי, "רבי", אומר ל-לרבי בלב שלם, "רבי, אני עבירות לא עשיתי בחיים שלי". שמואל גרונם. הרבי חייך. חי-חייך. הרבי הרש"ב חייך חיוך רחב ואמר לו: "מה אתה חושב שהתכוונתי בגשמיות?" על שמואל גרונם אף אחד-- לא שמעתי עד היום מישהו שאומר עליו שהוא בינוני. יהודי פשוט, יהודי תמים, חריף עם הרבה שכל. אבל, אה, לא יודע, לא, לא החזיקו ממנו למשהו מיוחד במינו. היהודי אמיתי כזה, פשוט. "רבי, אני לא שייך-- אני לא, אני לא עשיתי עבירה מעולם". יש דבר כזה. יהודי יכול להיכנס ביחידות לפני רבי. רבי אומר לו: "עשית עבירה?" אומר: "לא, אני לא עשיתי". והרבי קיבל את זה. ויו-- מה קורה

42:53 דובר 1 אם יש בינוני כזה שהוא יודע בעצמו שהוא לא עשה עבירות מעולם ויש לו טמטום הלב? הרי אמרנו, מה הסיבה לטמטום הלב? שיש משהו של הסטרא אחרא, איזו קליפה, משהו מכסה. למה זה מכסה? לא, עכשיו בטח שאין לי עבירות, אבל פעם היה לי עבירות, אבל הוא יודע שהוא לא עשה עבירות אף פעם מעולם. ויש דבר כזה. למה יש לו טמטום הלב? ממשיך הרבי לומר בשורה החמש: "גם מי שהוא נקי מחטאות נעורים החמורים, ישים אל לבו לקיים מאמר זוהר הקדוש להיות ממארי דחושבנא". למה? "דהיינו לעשות חשבון עם נפשו מכל המחשבות והדיבורים והמעשים שחלפו ועברו מיום היותו עד היום הזה, אם היו כולם מצד הקדושה, או מצד הטומאה, רחמנא ליצלן". בסדר, עבירות לא עשית. כל הדיבורים שדיברת, כל המחשבות שעשית, שחשבת, כל המעשים שעשית מיום שנולדת עד היום, הכל היה רק, רק, רק קדושה. שזהו פירוש לשון סטרא אחרא כנ"ל בפרק ו' שראינו שכל דבר שהוא לא מצווה זה סטרא אחרא. לא, לא רק עבירות. כל דבר שהוא לא מצווה זה סטרא אחרא. אז זה לא שלוש קליפות הטמאות, זה קליפת נוגה. קליפת נוגה זה סטרא אחרא. זה לא קדושה, זה לא אלוקות, זה קליפה. ואם היו לך מעשים או דיבורים, או אפילו רק מחשבות שהם לא קדושה, אז אתה גם כן בינוני וגם לך יש קליפה שמכסה על הלב שלך וגם אתה צריך לעשות תשובה, לבטש אותה. ומודעת זאת כי כל עת שאדם מחשב מחשבות קדושות נעשה מרכבה בעת זו להיכלות הקדושה שמהן מושפעות מחשבות הללו וכן להיפך, נעשה מרכבה טמאה בעת זו להיכלות הטומאה שמהן מושפעות כל מחשבות רעות וכן בדיבור

45:15 דובר 1 ומעשה. אז אם אתה יודע בעצמך שהיה לך מחשבות ודיבורים וכל מיני דברים לא טובים, אפילו שלא נכשלת מעולם בעבירה בפועל, אז כל אותם הזמנים שהיה לך את הדברים האלה אתה קיבלת את החיים שלך מהסטרא אחרא. אז מה אתה בא בטענות שיש לך טמטום הלב? אתה צריך לעשות תשובה, אתה צריך לבטש את עצמך. יש יהודי בדרגה עוד יותר נעלית, עדיין בינוני. בינוני כזה שהוא יכול להעיד על עצמו שכל חייו הוא נזהר לא רק במעשה, אלא גם בדיבור ומחשבה. הוא בינוני, אבל הוא בינוני מאוד מזוכך. הוא מאוד תקיף ושומר על עצמו בשבע עיניים והוא לא חושב מחשבות לא טובות ואין לו הרהורים לא טובים ואם יש מיד הוא דוחה אותם בשתי ידיים ויש לו טמטום הלב. מאיפה זה בא עכשיו? אז אדמו"ר הזקן פשוט מטפל בכולם מלמטה למעלה. עוד ישים אל לבו רוב חלומותיו שהם הבל ורעות רוח. רעות רוח זה שוברים את הרוח, מצערים את הרוח. למה החלומות שלנו הם כאלו? משום שאין נפשו עולה למעלה, כמו שכתוב, "מי יעלה בהר ה'?" מי בלילה הנשמה שלו עולה להר ה' לקבל חיים? "נקי כפיים ובר לבב". אם אתה בלילה הנשמה שלך מגיעה למקום כזה שמראים לה כל מיני דברים כמו שמראים לך בחלומות שלך, אז כנראה שהיא לא הגיעה להר ה'. היא כנראה הגיעה למקומות אחרים. ולמה היא הגיעה למקומות אחרים? כי אתה לא נקי כפיים ובר לבב. ואינון סטרין בישין אתיין, הם מגיעים, ומתדבקין ביה, נדבקים בו בחלום, ומודיעין ליה בחלמא מילין דעלמא וכו'. מה זה מודיעין ליה בחלמא מילין דעלמא? מודיעים לו בחלום דברי העולם. מה, מה רע בזה שאומרים לו נבואה בחלום? מה הבעיה?

47:57 דובר 8 לא מבין.

47:58 דובר 1 אה?

47:58 דובר 8 מבין את זה.

47:59 דובר 1 בטח מבין. צוחקים עליו. אה? אתה כזה צדיק. רוצים-- המלאכים הרעים של הסטרא אחרא רוצים לעשות מהבן אדם צחוק, צחוק לפעמים. מדובר על יהודי שהוא באמת במדרגה כזאת גבוהה, כן? שהוא באמת נזהר במחשבה, דיבור ומעשה. אז סתם מחשבות שמצערות אותו, מחשבות רגילות, לא יפילו אותו בחלום. זה לא כל כך-- הם לא יכולים, אבל הם עושים ממנו צחוק בצורה אחרת. הם מראים לו בחלום, אתה יודע, נו, איזו נבואה כזאת. מחר ירד גשם, מחרתיים תעבור חתול על הדרך, אני לא יודע מה. מראים לו איזה ב-ב-בחלום, איזה משהו שעתיד להיות, וזה אחר כך מתקיים. מה הבן אדם חושב? פשש, מגלים לי בחלום רזי, אה, רזי תורה. אני כבר הפכתי לדרגה של נביא. אז הם מאוד ה-- המלאכים מאוד נהנים מלצחוק על בן אדם שהוא ככה מתחיל לחשוב את עצמו לבערך פי מאה ממה שהוא באמת. אז מראים לו בחלום דברי העולם, ולזימנין, לפעמים, חייכין ביה-- צוחקים עליו, ואחזיאו ליה מלי שקר. מראים לו דברים של שקר סתם בשביל לצחוק עליו. ויותר מזה גרוע, אז לפעמים מצערים את האדם בחלומו וכולי, כמו שכתוב בזוהר ויקרא דף כ"ה, עמוד א', עמוד ב', עיין שם באריכות. אז הרבה פעמים אפשר להגיד, תמיד כשאדם ער הוא יכול לרמות את עצמו. אדם ער הוא יכול, אה, תראה, סך הכול אני בסדר. בגדול המצב שלי לא כזה גרוע. מצוות, נזהר, מתפלל, משתדל, מתאמץ, לא מדבר לשון הרע, לא חושב, לא מזיז את העיניים. אני-- בגדול אני בסדר. אבל מה? זה הוא יכול להגיד לעצמו כשהוא ער. כשאדם חולם השכל לא שולט. מה שהוא רואה בחלום זה מה שהוא באמת. חז"ל אמרו שאם

50:22 דובר 1 אדם במשך שלושה ימים לא חל-- רצוף לא חלם חלום של קדושה, הוא כבר לא בינוני. אדם נורמלי, אדם נורמלי שהוא חי עם הקדוש ברוך הוא, הוא חי עם הקדוש ברוך הוא ביום, זה לא נפסק כשמגיע הלילה, הוא חי עם הקדוש ברוך הוא. אם בלילה החלומות שלו הם כאלה וכאלה, אז כנראה שגם ביום הוא לא חי עם הקדוש ברוך הוא. האם נדמה לו שהוא כזה וכזה צדיק? אז כנראה שזה לא המצב. אז כשאדם רוצה לבטש את עצמו כי הוא רואה שיש לו טמטום הלב והוא מתבונן וחושב וזה לא משפיע על הלב, אז אם כל מה שהוא התבונן וזה, זה לא עזר לו לבטש את עצמו, אז, אה, הוא עוד לא תפס, הוא עוד לא הפנים שהמצב שלו לא, לא מי יודע מה טוב, אז תתבונן רגע על החלומות שחלמת בשבוע האחרון ואז תבין בדיוק איפה אתה נמצא. מה? מזל-- את אומרת מזל שלא זוכרים.

51:35 דובר 9 מזל.

51:38 דובר 1 והנה כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו. כן, שהוא עשה עבירות ושיש לו חל-- מחשבות לא טובות, ושמה שהתפילה, ה-- אפילו ההתלהבות שיש לו בתפילה, זה לא מחזיק אחר כך זמן מה, והחלומות שלו הם כאלה. כל העניינים ש-- יאריך בכל העניינים האלה במחשבתו וגם בעיונו בספרים. קצת קשה לו לחשוב בלי ספר, אז הוא ייקח פרק כ"ט בקריאת שמע של-- אגב, לקבוע עיתים זה לקבוע זמן. זה לא אני החלטתי שאני רוצה היום לעשות תשובה, אז כשאני הולך לישון אז אני אעשה תשובה. זה לא עובד ככה. אם אני יודע שאני צרי-- שאני רוצה ללכת לישון בעשר כי אני צריך מחר לקום לא יודע באיזו שעה, והיום אני החלטתי שאני צריך להתבונן בזה, אז, אה, ואני יודע שלוקח לי זה להגיד קריאת שמע חמש דקות או עשר דקות, לא משנה, אז אני צריך להתחיל בצורה מתוכננת עוד חמש דקות קודם. אני רוצה ללכת לישון בעשר, אז לקחת ברבע לעשר, לקחת את הפרק כ"ט ולעבור עליו, ותוך כדי שקוראים לחשוב על עצמי, ואחר כך להגיד קריאת שמע, וקריאת שמע תהיה קצת אחרת, אני חושב. זה נקרא לקבוע עיתים. והנה כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו וגם בעיונו בספרים להיות לבו נשבר בקרבו ונבזה בעיניו נמאס ככתוב בתכלית המיאוס ולמאס חייו ממש. הרי בזה ממאס ומבזה הסטרא אחרא. כי דיברנו שהאדם עצמו זה הסטרא אחרא. אם הוא מ-ממאס ומבזה את עצמו, הוא ממאס ומבזה את הסטרא אחרא. הוא משפילה לעפר, ומורידה מגדלותה וגסות רוחה וגבהותה שמגביהה את עצמה על אור קדושת נפש האלקית להחשיך אורה. בא יהודי לאדמו"ר הזקן, אומר לו, "רבי, עשיתי את הכול ולא עזר. התבוננתי, חשבתי

54:00 דובר 1 עד כמה אני גרוע, עד כמה... רבי, אני אומר לך את האמת. לא נגע ולא פגע. אני מבין שמצבי לא טוב. להגיד לך שאני בוכה, האמת לא כואב לי. לא כואב לי. אני מבין שהמצב לא כמו שצריך להיות. ניסיתי לחשוב על זה, ניסיתי להתבונן בזה. ניסיתי לחשוב על זה תוך כדי שאני מעיין בספרים. לא, אני לא מרגיש שלבי נקרע ואני יכול לשטוף את הפנים שלי עם דמעות. לא, זה לא המצב. א-אני מבין שזה לא טוב ובזה זה נגמר". אז ברור שתשובה כזאת היא לא בדיוק תשובה. אדם לא, לא ירמה את עצמו הרי. ויהודי נכנס לאדמו"ר הזקן ושואל, "טוב, מה הלאה? עשיתי, ניסיתי ברצינות". קודם כול צריך לנסות. "אבל אני ניסיתי וזה לא הצליח. לא עבד. מה עושים עכשיו?" אומר אדמו"ר הזקן, "יש עוד עצה, וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז". עד עכשיו מה דיברנו? שאדם צריך להשפיל את עצמו. זה לא עוזר? תרעים עליה, על הסטרא אחרא, להשפילה. כמאמר רז"ל: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו וגומר, דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו: אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכולי. ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל באמת. עד מתי תסתיר לפני אור אין סוף ברוך הוא הממלא כל עלמין, היה הווה ויהיה בשווה, וגם במקום זה שאני עליו נמצא אור אין סוף, כמו שהיה אור אין סוף ברוך הוא לבדו קודם שנברא העולם, הוא נמצא פה גם עכשיו בלי שום שינוי. כמו שכתוב אני ה' לא שיניתי, כי הוא, ה', הוא למעלה מהזמן. אור אין סוף הוא למעלה מהזמן, והיות והוא למעלה מהזמן הוא נמצא פה

56:14 דובר 1 עכשיו כמו שהיה לפני שנברא העולם ולפני שאני נבראתי וכולי. ואתה מנוול ומשוקץ ומתועב וכל השמות וכולי, מכחיש האמת הנראה לעיניים. האמת הנראה לעיניים הוא דכולא קמיה כלא ממש באמת, מבחינת ראייה חושית. ואתה שם לי מסך שאני לא אראה דבר שכל אחד רואה אותו, שהוא ברור ומובן ופשוט, ואתה מסתיר לי. הנה על ידי זה יועיל לנפשו האלוקית להאיר עיניה באמת ייחוד אור אין סוף בראייה חושית ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה, כמו שנתבאר במקום אחר. שזהו שורש כל העבודה. מהו שורש כל העבודה? שאדם לא רק יבין שהתורה אמת, שהקדוש ברוך הוא אמת, שה-שה-שה-שה-שה-שה-שהמצוות הן אמת. הוא לא רק יבין, הוא ירגיש. הוא יכיר בראייה חושית, זה יהיה אצלו מורגש בחוש. יש הבדל גדול בין מה שאנחנו מבינים למה שאנחנו מרגישים, נכון? מה השעה עכשיו?

57:47 דובר 10 עשרים ל...

57:49 דובר 1 זה כבר מאוחר. אה? חשבתי להכניס עוד סיפור. שני סיפורים. טוב, בוא-בואו נגמור את הפרק. אחר כך נראה אם יהיה לנו זמן ל... זהו שורש כל העבודה. והטעם לפי שבאמת אין שום ממשות כלל בסטרא אחרא. זו האמת. מה זה סטרא אחרא? צד אחר. אחר מה? אחר מהקדוש ברוך הוא? מאיפה הוא? מיהו בכלל? חושך? מה זה חושך? מה זה חושך? כלום. ה-היעדר. אין. הוא מציאות של כלום. הוא מציאות שהיא לא מציאות.

58:45 דובר 10 יש חושך של קדושה.

58:47 דובר 1 פה לא מדובר על חושך של קדושה. מדובר על חושך של סטרא אחרא. בסדר? שלכן נמשלה לחושך. מה זה חושך? חושך אין בו שום ממשות כלל וממילא הוא נדחה מפני האור. אז ככה סטרא אחרא, אף שיש בה חיות הרבה להחיות כל בעלי חיים הטמאים ונפשות אומות עכו"ם וגם נפש הבהמית שבישראל כנ"ל, כמו שדיברנו פרק ו'. יש בו הרבה חיות. איך אתה אומר לי שהוא אין ואפס, שהוא כלום? מכל מקום, הרי כל חיותם, מה שהסטרא אחרא מחיה את כולם, זה לא מצד עצמה חס ושלום. זה מצד הקדושה שמתלבשת בתוכה כנ"ל. ולכן אז היות וכל המציאות של-של הסטרא אחרא זה רק חושך, והחושך ני-נדחה ממילא. כשמדליקים אור לא צריך להתאמץ לגרש את החושך, אתה מדליק את האור אז-אז-אז הוא איננו. הוא לא קיים יותר. לכן הסטרא אחרא בטלה לגמרי מפני הקדושה כביטול החושך מפני אור גשמי. אז-אז מה קורה פה? אם סטרא אחרא זה נמשל לחושך והמציאות שאנחנו יודעים היא שכשאתה מדליק אור אין חושך. אז מה קורה פה? שאני מדליק את האור, אני מתבונן באלוקות ונשאר החושך. מה קורה פה? איך זה יכול להיות? זה היפך הטבע. זה לא צריך להיות ככה. ברגע שאני-- הרי מוח שליט על הלב, זה בדרך הטבע. הוא-- המוח חושב, הלב צריך להבין. אתה מדליק פנס, מדליק אור, זורחת השמש, אז זהו, אז אין יותר חושך, הוא נגמר. מה קורה פה? כשאני מתבונן באלוקות, אני מבין מה שאני מתבונן. זה נתפס אצלי במוח. למה זה לא יורד ללב? מה, מה, מה, מה, משהו פה? מה קורה פה? רק לגבי קדושת נפש האלוקית שבאדם נתן לה הקדוש ברוך הוא רשות ויכולת להגביה

1:00:43 דובר 1 עצמה כנגדה. הקדוש ברוך הוא עשה נס. הקדוש ברוך הוא נתן לחושך הזה של הנפש הבהמית את הכוח לה-- להחשיך את האור כביכול. זה לא משהו אמיתי, זה לא מסך שהוא באמת מסתיר. הקדוש ברוך הוא נתן לו רשות כאילו להסתיר. כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה, להשפילה, איך? על ידי שפלות ונמיכת רוחו ונבזה בעיניו נמאס, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, לקיים הכתוב משם אורידך נאום ה', דהיינו שמסירה מממשלתה ויכולתה. כל מה שהסטרא אחרא יכולה לכסות על נפש האלוקית זה כביכול כמשל שהקדוש ברוך הוא נותן לחושך רשות, שגם השמש תזרח, תזרח, ימשיך להיות חושך. זה משהו ניסי כזה. זה משהו, זה לא הטבע של החושך. מה שהקדוש ברוך הוא נתן ל-ל-ל-לנפש הבהמית איזושהי יכולת מיוחדת כזאתי, יכולת לא טבעית, יכולת שהיא לא חלק ממנה. ממילא ברגע שהאדם מבזה אותה ועושה את העבודה שלו, הקדוש ברוך הוא לוקח לה את הרשות הזאתי, וברגע שהוא לוקח את הרשות, מה מתברר? שהיא סתם אין ואפס, שהיא בכלל לא מסתירה. ואזי ממילא בטלה ונדחית כביטול חושך מפני אור. ברגע שלוקחים ממנה את הרשות להסתיר, מצד עצמה אין לה יכולת להסתיר. והרבי מביא לזה דוגמה מסיפור מפורש בתורה. זה הסיום של הפרק. וכמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גבי מרגלים. מתחילה אמרו המרגלים שאנחנו לא רוצים להיכנס לארץ כי חזק הוא ממנו. אל תקרי ממנו, וכולי. שהם אמ-- כן? המרגלים אמרו חזק הוא ממנו. לא, לא חזק הוא מאיתנו. העם היושב בארץ לא חזק הוא ממנו, חזק הוא ממנו. זה, זה ככה רש"י מסביר. שלא האמינו ביכולת ה'. אחר כך מה קרה? שאחרי שהם לא האמינו, חזרו פתאום ואמרו הננו ועלינו וגומר.

1:03:14 דובר 1 לפני רגע אמרתם שהקדוש ברוך הוא לא יכול, אין לו כוח להכניס אותנו לארץ. מה קרה פתאום שהתהפכתם ואתם פתאום כן מאמינים שהקדוש ברוך הוא יכול להכניס אתכם? מה, מה, מה, מה, מה שינה את דעתכם פתאום? מאין חזרה ובאה להם אמונה ביכולת השם? הרי לא הראה להם משה רבנו עליו השלום שום אות ומופת על זה בינתיים. רק מה כן היה באמצע? אמר להם משה, איך שמשה סיפר להם, איך שקצף עליהם השם ונשבע לא להביאם אל הארץ. מה הועיל זה להם? אם לא היו מאמינים ביכולת השם חס ושלום. אז תשמעו, אני מאיים עליכם. אם אתם לא... לא נכניס אתכם לארץ. הרי ממילא הם לא מאמינים שיכול להכניס אתכם לארץ. מה זה עוזר? כן, מובן? אם ממילא לא היו מאמינים ביכולת השם חס ושלום לכבוש ל"א מלכים, ומפני זה לא רצו כלל להיכנס לארץ. אז מה זה עוזר שצועקים עליהם? שהוא-- אני לא אכניס אתכם ממילא. ממילא הרי הם לא חשבו שיכול להכניס אותם. אלא ודאי מפני שישראל עצמם מאמינים בני מאמינים. רק שהסטרא אחרא המלובשת בגופם מגביהה עצמה על אור קדושת נפשם האלקית בגסות רוחה וגבהותה וחוצפה בלי טעם ודעת, כמו שהוא הסביר קודם. ולכן, מיד שקצף השם עליהם והרעים עליהם בקול רעש ורוגז: "עד מתי לעדה הרעה הזאת" וגומר, "במדבר הזה יפלו פגריכם" וגומר, "אני השם דיברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת" וגומר. כששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם, כדכתיב: "ויתאבלו העם מאוד", וממילא נפלה הסטרא אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה. כן, בדיוק מה ש... אז זאת העצה האחרונה. אם מישהו רואה שכל העצות הוא לא מצליח לבטש את ליבו,

1:05:15 דובר 1 לצעוק עליה במחשבתו, לא להתבייש. אף אחד לא שומע. זה בתוך המחשבה. וישראל עצמם הם מאמינים בני מאמינים, ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה, כי הם דברי רוח הסטרא אחרא לבדה המגביהה עצמה על נפשו. אבל ישראל עצמם הם מאמינים כולי, וגם הסטרא אחרא עצמה אין לה ספיקות כלל באמונה, רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה, להרבות שכרו כפיתוי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. עוד כמה דברים צריך להסביר, אבל אנחנו נעצור פה. סיפור מאוד ידוע, אבל אני אספר אותו בכל זאת. אספר אותו בקיצור. היה יהודי שגר ב-ב-בקראון הייטס והיה צריך לעשות את המבצעים שם במנהטן. לא זוכר איפה בניו יורק, ולקח מונית בשביל להגיע למבצעים. הנהג היה-- שאל אותו הנהג: "אתה יהודי?" אומר לו: "כן". אז הוא אומר לו: "אתה מניח תפילין?" הוא אומר לו: "כן". הנהג מניח תפילין. נהג מונית בניו יורק שנראה כמו נהג מונית בניו יורק, מניח תפילין. הוא הבין שזה איזה ישראלי שרוצה לנפנף אותו, מין לנפנף אותו. אז היה אותו... זה היה אברך, זה לא היה בחור, היה קצת נודניק. אז הוא הראה לו שהוא... נתן לו להבין שהוא לא מאמין. אז הנהג מאוד נפגע. "לא מאמין לי שאני מניח תפילין? בוא אני אראה לך". הכריח את האברך, כאילו עשה סיבוב עם האוטו, נסע לאיזה רובע שמה, לקח אותו לבית שלו, איזה קומה אני לא יודע מה, שזה איזה קומה גבוהה שם בתוך איזה בניין. הכניס אותו לבית, הוציא את המגירה, מראה לו תפילין חב"ד ארבע על ארבע מהודרות. "אני-- לפני שאני מניח אני לא יוצא לעבודה". הוא ביקש

1:07:21 דובר 1 שיספר לו מה, מה, איך, איך הגעת...? אומר לו: "תשמע, בצעירותי למדתי פה בישיבה בצפת. למדתי שם בתור בחור ישיבה", והוא לא היה מהבחורים הא' א'. הוא היה מהבחורים ה... הפחות. מלשון הרבי הקודם ד' שווה ד'. ההנהלה של הישיבה רצתה... דיברו איתו כמה פעמים, לא עזר שום דבר. ההנהלה רצתה להוציא אותו מהישיבה ודיווחו על זה לרבי. והרבי אמר-- לא ביקש לקרוא לבחור, אבל אמר לבחור שיגידו לו-- בשם הרבי? לא בשם הרבי. הרבי אמר לבחור שיגידו לו-- אה, והבחור כן רצה להישאר. הוא רצה להישאר, אבל הוא לא היה מתאים. אז הרבי אמר לו דרך ההנהלה, שאם הוא מוכן לקבל על עצמו ללמוד את פרק כ"ט בעל פה, פרק ארוך, אחד הפרקים הכי ארוכים בתניא. אם אתה מוכן לקבל על עצמך, אז אם הוא מוכן לקבל על עצמו אז שישאירו אותו. זה בחור עם כישרונות, שכל זה לא הייתה הבעיה שלו, היו לו בעיות אחרות, אבל הוא רצה להישאר. הוא החליט שהוא לומד והוא למד ונבחן על הפרק ואיכשהו שרד וגמר את השנה או את השנתיים וגמר את המסלול. אבל אחר כך... מצא פרנסה ולא מצא פרנסה והתגלגל והיה לו קשה. ויום אחד הוא פיספס קצת פה. בקיצור הדרדר והדרדר עד שבאיזשהו שלב, זה סיפור די ארוך, הוא מספר את כל הסיפור. הוא, יום אחד הוא קם בבוקר, אומר מה אני מניח תפילין? הרי כבר מזמן כבר לא שומר מצוות. לא שבת, לא, לא תפילה, לא שום כלום. מסתובב. כל העבירות שבעולם. לא, לא תפילין. מה עם תפילין? יאללה גמרנו. יצא לעבודה. חצי שעה, שעתיים. מתחיל לדפוק לו בראש. אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב. בקיצור, לפני השקיעה הוא טס

1:10:06 דובר 1 הביתה, מניח תפילין. אבל עוד איזו תקופה הוא החליט. גמרנו. זהו. לא צריך יותר תפילין. המחזה חזר על עצמו אחרי פעם, פעמיים, שלוש הוא הבין ש... שאין לו סיכוי להיפטר מהחב"דניקים וזהו. הוא לא יצא, לא יצא לעבודה בלי להניח תפילין כל יום. אז זה פרק כ"ט. פרק כ"ט זה, זה לא פרק שמרומם. זה פרק שאתה לומד אותו אתה... הוא מעמיד אותך במקום. מצד שני, זה פרק שנוגע לכל אחד. זה פרק שמדבר עלינו. זה מי אני באמת. כשבן אדם קולט את האמת הפנימית, מה המצב האמיתי שלי, אז הוא, אז הוא מחובר לאלוקות באמת. זה לא יוצא מהראש, זה לא יוצא מהלב. אז זה פרק כ"ט. אחר כך זה עוד לא מספיק. אנחנו נראה בפרק הבא. אני לא רוצה לדבר, קצר הזמן כבר. יש עוד פרק ל' שמדבר על עניין דומה גם כן של ביטוש, גם כן קשור לטמטום הלב מכיוון אחר לגמרי, ואחר כך אנחנו חוזרים למסלול ומתחילים להמריא את ההמראה האמיתית.

1:11:30 דובר 11 אפשר רק שאלה? אמרת מקודם שאדם שחוטא כל היום ובלילה הוא עובר על כל איסורי התורה. אם כאילו כל היום אני משתדל לגמרי, אני עושה כל דבר שאני אגיד אה במחשבה ורק בלילה הכול

1:11:49 דובר 1 לא, זה לא מבטל שום דבר. זה רק מראה את המהות האמיתית שלי. שאני, שאני-

1:11:57 דובר 11 אתה אומר שזה מי שאתה באמת.

1:11:58 דובר 1 זה לא מבטל שום דבר. זה מראה מי אני באמת. שאני לא אחשוב שכבר נהפכתי להיות צדיק. צדיק אין לו כאלה דברים. גם, גם בינוני אמור להיות לו כאלה דברים. זה מראה שהרצון האמיתי שלי, ה... מי שחי פה, מי ש-- מ-מי זה אני? מה זה אדם? חוץ מהבשר. מה אני מרגיש? מה אני חושב? מה אני מבין? מה אני רוצה? זה המהות של האדם, נכון?

1:12:34 דובר 3 זה כבר לא בשליטה, כאילו מה שכבר לא בשליטה. הלב.

1:12:39 דובר 1 נכון, אבל אם-

1:12:40 דובר 3 זה ביום הכי הוא עושה לו גרוע, שביום לא כזה.

1:12:47 דובר 1 זה נכון. נכון.

1:12:51 דובר 3 מישהו באמת זה מישהו ביום, לא מישהו בלילה, כאילו ככה נכון, אבל, אבל בשביל

1:13:02 דובר 1 יש... נגיד את זה מכיוון אחר. גם במדע היום זה מ-מדובר על זה, גם בפסיכולוגיה וגם במדע הרפואה, גם נוירולוגיה, ש... ההתנהגות של האדם היא קלי-- היא קליפה דקה. המהות הפנימית של האדם היא תת-מודעת. רוב

1:13:40 דובר 3 נכון.

1:13:43 דובר 1 מה שאני מבין ומרגיש זה, זה קליפה דקיקה, אבל לנו נדמה בהרגשה שלנו שזה הכל. עבודת השם שתלויה בי זה באמת באותה קליפה דקה של שכל ורגש. זה הכלים שיש לי. אין לי כלים אחרים. זה מה שדורשים ממני. אבל אני צריך איזשהו מדד לדעת. הצלחתי, לא הצלחתי, כמה הצלחתי? אומר לך הרבי ה-- אדמו"ר הזקן, "תשמע, אתה רוצה לדעת עד כמה הצלחת באמת לשנות את המהות הפנימית שלך? הנה מדד." בסדר?

1:15:25 דובר 3 הרב, הרב.