סימפוזיון לנשים בענייני הבית היהודי

00:01 דובר 1 סיפור עם דמא בן נתינה. אם נשאל את עצמנו למה דמא בן נתינה לא, לא לקח את המפתח ולא פתח את התיבה ולא מכר את היהלום. יש להניח שהוא היה מסוגל להבין שאביו לא יכעס עליו על שהוא, על שנמנע ממנו הפסד כספי כל כך גדול. איזה אבא לא שמח שהבן שלו מרוויח כל כך הרבה כסף? אז למה הוא בכל זאת לא העיר את האבא? כי דמא בן נתינה לא חשב רק על אבא שלו, הוא חשב גם על הילדים שלו. ילדיו איך לכבד הורים. אם אנחנו נדע איך לתת כבוד לשוויגר ואיך לתמרן, אנחנו עד מאה ועשרים מתמרנות בין שתי הדמויות הנשיות של האימא ואם הבעל. זה לא דבר שרק מתמודדים איתו מיד אחרי הנישואים. אנחנו נהווה דוגמה טובה ובעזרת השם נהווה דוגמה לחיקוי. אני שמעתי, הייתי בארצות הברית לא מזמן, שמעתי על בחורה ישראלית שם, שחמותה הייתה אצלה בבית והיא סבלה ממנה סבל רב מאוד. פשוט סבל רב. אני לא רוצה לחזור על הביטויים שבהם היא הייתה מכנה אותה בפני הילדים שלה, וסיפרה לי אותה אחות. היא אומרת, "את יודעת כמה שהיא כיבדה אותה?" כשהחמות כבר הייתה מאוד מבוגרת והייתה בבית אבות והכלה ילדה, אז מבית היולדות היא לא נסעה הביתה. היא נסעה קודם לחמותה להראות לה את התינוקת, כדי שכל הנשים שבבית האבות איתה תקנאנה בה. איזו נחת יש לה, איזו כלה מכבדת יש לה, וזה אחרי כל מה שהיא עברה. אז הילדים שלה בטוח ידעו איך לכבד אותה ואיך לכבד את החמות.

01:50 דובר 2 טוב, אז אנחנו מדברים על דוגמה אישית. זה לא קל. בטוח זה אולי הקשה ביותר. דוגמה אישית. אבל עכשיו אנחנו באמת רוצים לדעת עד כמה, אה, עד כמה אנחנו אומרים לא להתערב. חס ושלום. כולם היום יודעים, לא, השוויגר, אסור להתערב. אבל לשאול על קשיים, אה, להתעניין, איפה הגבול בין ההתעניינות לבין... איפה באמת הגבול? איפה אנחנו נמצאות? להיות אדישות, להגיד "עזוב, הוא יעשה את הכול לבד" או כן לשאול "מה? מה עושים?" אסתר, אולי את עוזרת לנו.

02:33 דובר 12 טוב, הקשר בין, אה, אמהות או הורים עם הילדים לא מתחיל, אה, יום אחרי החתונה. אי אפשר לדרוש מבת שהקשר בינה ובין אמה לא היה כל כך חזק, למחרת החתונה פתאום תגיע אמא ותרצה לדעת את הכול. קשר בין הורים וילדים מתחיל מיום היוולדם, ואיך שהאמא בונה את הקשר בזמן שהבת מתבגרת ועד החתונה, זה בעצם מה שיהיה אחרי שהיא מתחתנת. אה, כמובן שרוב האימהות הן סקרניות, ופעם שמעתי מאמא שאמרה "אני ידעתי הכול עד יום החתונה. אחרי החתונה פתאום אני לא יודעת כל מיני פרטים שידעתי ממש עד החופה ואחר כך פתאום נעלם", והאמא הייתה צריכה לעבוד יותר על עצמה כדי להתאפק ולא, אה, לשאול את השאלות הלא נכונות. כמובן שאמא צריכה להיות ערה ו... לא לחפש סימנים, אבל להיות ערה לסימנים טובים וקצת שאינם טובים. מה שראיתי מניסיון כשדיברתי עם אמהות שעברו טראומה קצת אחרי החתונה, חודש אחרי החתונה, פתאום השקט והטלפונים לא מגיעים כל כך מהר, ואת עומדת ליד הטלפון וחושבת, זה לא מצלצל. אולי הוא בדיוק נכנס לויפויעל? למה היא לא מצלצלת? היא לא זוכרת את אמא שלה? וההתלבטות מי צריך לעשות את הצעד הראשון. מה שאני חושבת, כמובן זה רק דעה אישית. אמ, חוץ מהקשר שבונים עד החתונה, אני חושבת שאם הבת רואה שהאמא לא שואלת מדי הרבה שאלות, אז הבת תחזור אליה ותספר מה שהיא רוצה לספר. ולא ל... זה לאו דווקא מה שהאמא רוצה תמיד לשמוע. אבל כשהאמא, הבת רואה שהאמא מכבדת את הפרטיות של הזוג, שהיא מכבדת אותם, שהם הפכו להיות זוג והיא לא צריכה הכול לדעת, אז לאט לאט מה שהבת תרגיש לנכון היא אז תתחיל לשתף את האמא שלה ואז אפשר

05:08 דובר 12 להגיע לשאלה עד כמה אנחנו צריכים לדעת? אז זה דבר כמובן מאוד אינדיבידואלי. יש בנות שנפתחות יותר לאמהות שלהן, בנות שסומכות יותר על האמא שאם הן יספרו משהו אז האמא לא תעביר את זה הלאה, שזה יישאר ממש ביניהן כ-כמו חברות. ויש בנות שיודעות שאם הן מספרות לאמא אז האמא מספרת לאבא ולשאר אחיות וכל המשפחה חוגגת, אז היא יודעת שהיא הרבה לא יכולה לסמוך על ה, על ה, על אמא בנושא של פרטיות, אז היא באמת תסתייג ולא תספר את הכול. אני חושבת פרט חשוב שאמא צריכה לזכור שלאותה בת יש בעל, והרבה פעמים כשאני, אה, כמשפיעה, נשים מספרות לי דברים או בנות באות, אז אני שאלה ראשונה שואלת, מה אומר בעלך? ואני חושבת שאמא גם צריכה ללמוד את המשפט הזה. כשבא... אם בת מתחילה לספר משהו אז את צריכה לשאול, האם בעלך יודע שאת מספרת לי? האם את רוצה שאני אראה לו שאני יודעת על הפרט הזה? או לפעמים בנות אומרות בעלי לא יודע שאני מספרת לך את זה, מספרת לך את זה, ובאמת תתנהגי בהתאם, וכך הבת תוכל ללמוד עד איפה היא יכולה לסמוך על אמא שלה ושהאמא מכבדת את הקשרים, אה, שלהם כזוג.

06:43 דובר 13 טוב, נקודה מאוד חשובה, לשמור על סודיות. אנחנו הולכים לשמוע מהזוגות הצעירים שהיא, אה, ברוך השם נכנסה להיריון. היא רוצה לספר לאמא, היא מפחדת שהאמא תספר במשפחה. זה כמובן כל אחת צריכה לזכור את זה, להניח את זה על לוח ליבה. הפרטיות, לשמור על סודיות, על זה אין מה לדבר. מה? השוויגר. כן, באותה מידה. פרטיות של זה הבן וזה הבן. רגע, מה זה השוויגר? השוויגר היא האמא של הבן שלו, לא נשכח. גם של... טוב, נעמי, אז מה, מה יש לך לומר?

07:29 דובר 14 אני חמות לבנים ולבנות, חתנים ולכלות, ברוך השם זכיתי. ומה שדיברו עד כה, אני מסכימה עם כולם, וזה מאוד אינדיבידואלי. האמא צריכה להיות אישה מאוד חכמה, לראות ולשים משקפי שמש: לא ראיתי, לשמוע: לא שמעתי. לדעת לשחק, להיות שחקנית. לא כל אחת נולדת לזה וצריך ללמוד את זה עד שהיא בעצמה נהיית בעבר השני של המתרס. היא צריכה לדעת בדיוק איך להתנהג, להיזכר איך היה לפני עשרים שנה אצלי. אה, יש לי גם זה וגם זה, אמרתי לכם. אני משתדלת עם ההומור וצחוק לעשות את זה, וזה ממש מקל. אין מבוכה ואין בעיה גם ללכת לחג הפסח. בשנה שעברה היינו שם והשנה היינו כאן. לכו לאן שבא לכם, כיף לכם, לכו. יש לי פה המון סנדוויצ'ים בצד. אם לא יספיק האוכל מה שהכנתי, אל תדאגו. בבקשה, בכיף. ודבר נפלא שעשה הרבי שלנו, העניין של השליחות והניתוק גאוגרפית, זה מאוד מאוד עוזר. גם לעשות אותם חברמנים, ולא צריכים את האוכל מהחמות ולא את האוכל המבושל של האימא. הן מסתדרות נפלא. בהתחלה זה סרדינים וזה אחר כך טונה ואחר כך מתקדם לגפילטע פיש אמיתי. ויש היום הכל. הכל יש היום להשיג. הם לא מתים מרעב, תאמינו לי. לא, אני מדברת גם לאמא שלו ולאמא שלה. ולשמור על יחסים חמים. תמיד להזמין, להזמין תמיד, אבל לא בגלל שהיא לא הזמינה, בגלל שאצלנו הגפילטע פיש יותר טעים. או החילבה וכולי. כן, כל אחת מה שהיא מכינה. אה, זהו, ההומור זה דבר חשוב מאוד. זה המשך היום, אני מקווה שיהיה עוד מה להגיד לכם.

09:33 דובר 15 טוב, אני מקווה שנלמד קצת את חוש ההומור. איך גברת בלסוב[?], אני לא יודעת מי נמצאת פה, איך היא אומרת ששליחות זה הסדנה הטובה ביותר לשלום בית בין איש לאשתו, בין כלה לחמותה, בין כלה לאימה וכולי. מעבר לכל השליחויות שלנו. אה, אם אנחנו נסתכל קצת אז נראה באמת את שני הצדדים. אה, הרבנית סטערנא, למשל, אשת אדמו"ר הזקן. אנחנו יודעים שחמיה, ההורים. בואו נחשוב על זה. ההורים שלה ביקשו שהיא תתגרש מבעלה. הוא לא מצא חן בעיניהם. הם ישבו לידם. הוא היה נראה מאוד מוזר. היא ביקשה. הם ביקשו ממנה להתגרש, והיא הצעירה הזאת הייתה צריכה לעמוד נגד לחץ מטורף שאפילו לחם, פת לחם לא נתנו, אלא אחותה היא זאת שסייעה לה ואדמו"ר הזקן מזכיר את זה כמה פעמים שהוא הכיר לה תודה על כך. אז, אה, אנחנו צריכים לזכור שזה לא פשוט. זה לא פשוט. באמת להרכיב את המשקפיים זה לא דבר פשוט. מצד שני, אם נסתכל קצת על הסיפורים של הנשים של האדמו"רים, אז למשל הרבנית חיה מושקא, מסופר. אנחנו מכירים את הסיפור של, אמ, שהכתבים, הסבא ביקש ממנה את הכתבים והיא נתנה את הכתבים של בעלה והבעל ממש כעס עליה, אחר כך לא יכול היה להיות איתה. אז מסופר שאחרי חודש ימים היא חשבה אולי שהעניין יירגע. כשזה לא נרגע היא פנתה לאביה לבקש עזרה. אז, אז שוב אנחנו צריכים להיות אלה שפתוחים, שאכן מקבלים את ה, את ה, את הקושי אם יש, ואת העזרה עד כמה שניתן. טוב, אז דיברנו עד עכשיו על הקשר בין ההורים ל-לחתן והכלה, לזוג הצעיר שעומד להינשא. הזוג הצעיר, הקריעה של הזוג הצעיר, ויש פה עוד נקודה

11:33 דובר 15 שגם הוזכרה בסיטואציה שראינו, וזה קצת נימה של פרידה. מכירים את השיר שכיתה ח' תמיד יישארו ברגעים של פרידה? זה רגעים מאוד גבוהים, מאוד נעלים. אין פרידה בעם ישראל ואנחנו לא, חס ושלום. הרי כל אמא תגיד: אנחנו הכנסנו עוד חתן הביתה, וכל, אה, שוויגר תגיד: הכנסנו עוד כלה הביתה, אבל באיזשהו מקום בפנימיות הרי לפני כן ידעתי איפה בתי בכל פינה. איך אמרה לי אחת הנשים דבר יפה: נהייתי השוויגר של הבת שלי. אז האם יש להכין את הכלה קצת לפני כן, את עצמנו? לעשות איזו סדנה בתוכנו עם משפחתנו או לא? בואו ניתן לזה לזרום. מה קורה בנימים הדקים האלה שאי שם חבויים לנו? הם שליליים? הם חיוביים? מה קורה בנקודה הזאת?

12:31 דובר 16 אני חושבת, אני מאוד מאמינה שהנושא הזה של פרידה, שבדרך כלל לא כל כך חושבים עליו, צריך להיות משהו שכל אמא יודעת כשהיא לקראת חתונה. הבנות פחות מרגישות את זה. הרבה פעמים מרגישות את זה רק אחרי החתונה, וצריך לדעתי לפחות להבין שזו תופעה מאוד נורמלית וזה בכלל לא שייך לכמה טוב לה או לא טוב לה עם בעלה. אליי אמנם מגיעים המקרים היותר קיצוניים, כשפתאום איזו בחורה, אישה אחר הנישואים מתחילה להיכנס ממש לאיזה דכדוך, דיכאון, יושבת, בוכה ולא מבינה מה קורה לה. וגם אז, כשמביאים אותה אליי ואני מנסה כפסיכולוגית להבין מה קורה כאן, ברוב המקרים אין שום בעיה נפשית לבחורה הזאת, אין שום בעיה בחיי הנישואים. היא מרוצה מבעלה, היא רוצה אותו והיא לא רוצה לעזוב אותו חלילה. אבל קשה לה. קשה לה כי רחוק מהבית, קשה לה כי היא לא יודעת מה קורה שם כרגע. כלה אחת עברה לגור בבית שמש ופתאום הרגישה כל כך לבד ומשעמם והבית ריק ושקט והיא רגילה לבית תוסס והמון ילדים. והדברים האלו קשים, הם לוקחים הסתגלות. זה מעבר. כמובן, כמה שרחוקים יותר מהמשפחה אי אפשר סתם לקפוץ לבקר, לפעמים חשים את זה יותר. אני חושבת שאם אמהות תהיינה מודעות לזה שזה קורה לפעמים וזה לא, לא בעיה נפשית, זה משהו של תקופת הסתגלות שעוברת, ותעודדנה את הבנות. תשלחנה לה אחיות לבקר אותה, תעודדנה את הזוג לבקר יותר, תשמחנה קצת, תיקחנה עוד תקופה מסוימת אחר הנישואים. הדברים האלו חולפים. הקשר בין בני הזוג מתהדק, כי לאט לאט מעבירה את אותה תלות שהייתה לה בבית ההורים. היא מעבירה לאט לאט אל בעלה, אבל זה תהליך שלוקח קצת זמן, כמו שאמרה לי בדיוק

14:23 דובר 16 לא מזמן מישהי שהתחתנה לפני חצי שנה, היא אומרת: "זה נורא משונה. אני פתאום מרגישה שאני תלויה בבעלי כמו שהייתי פעם תלויה באמא שלי". יש איזה מעבר שקורה הרבה פעמים, אבל הוא לוקח זמן, ואני מאוד-- אני חושבת שאז גם קודם כל נחסוך הרבה בהלות, כי ההורים נורא נבהלים כשרואים כלה חודש, חודשיים, שלושה אחרי הנישואים ונראה שעצוב לה. זה דבר שנורא מבהיל, וזה תכף מעלה ספקות ושאלות על חיי הנישואים. זה טוב לדעת שזה לא בהכרח כך, שיכול להיות שזה תהליך של הסתגלות שצריך לעבור, לעבור אותו ולעזור לה להבין. לא לפרש את זה כאיזושהי תופעה לא נורמלית או תופעה שמעידה על חיי נישואים לא מוצלחים.

15:11 דובר 17 אני רק אוסיף את הנקודה. בתור מדריכת כלות אני הרבה פעמים מעלה את הנקודה הזאת, לא מחכה לאחרי החתונה, ואני שואלת את הכלה בתור בחורה: איך אמא שלך מקבלת את הרעיון הזה שאת מתחתנת, או את הפרידה שאמורה להגיע? ואני פותחת את הנושא, והרבה פעמים הכלות בעצמן, אם יש להן אחיות שהתחתנו, אז הן מודעות לזה. יש כלות שאומרות, אם זה מחב"ד, ואומרות: "או, אני הרבה לא הייתי בבית, הייתי ברוסיה בשליחות ופה בשליחות, אז אמא שלי כבר רגילה לזה". ויש בנות שפותחות את זה יותר ואומרות: "אמא שלי כבר בוכה". אז אנחנו מדברות על זה, ולאט לאט אני מגיעה לכלה: ואיך את מרגישה עם הנקודה שאילנה אמרה? לבוא מבית תוסס לבית שקט, וכבר פותחת לה את האפשרויות של הרגשות שהיא עכשיו לא מודעת כל כך שהן, ייתכן שהן, תבואנה. עוד נקודה שיש פה, שכשהבת כן חוזרת הביתה והאמא מסתובבת עם הרגשות האלה של הפרידה, אז כשהבת חוזרת האמא כל כך גדושה ברגשות ורוצה מיד שהבת תיכנס לנעליים של, של הבת עצמה לפני שהיא התחתנה. אז כבר מצפה, אם זו בת בכורה, שהיא מיד תלביש סינר ותעזור לה במטבח כמו שהיא פעם עשתה, והאמא צריכה פתאום להלביש משקפיים שהנה הבת הנשואה הגיעה הביתה. נכון, היא לא צריכה להיות מאה אחוז אורחת, אבל היא לא חוזרת מאה אחוז להיות מה שהיא הייתה קודם. זה דבר ש-- אני מבקשת לסגור טלפונים. זה לא מכבד את האנשים שיושבים פה. ואני חושבת שזה דברים שכדאי לפתוח לא לפני החתונה, אלא אני מניסיוני פותחת אותם לפני החתונה. קצת להכניס את זה למודעות גם של

17:28 דובר 17 האמא וגם של הכלה.

17:30 דובר 18 זה מוכר לנו. הזוג הצעיר מגיע, הם בוהים, הם תוהים. היא תמיד עזרה. פתאום מוכר? לחלק אני בטוחה שכן. בואו ניתן לזמן לעשות את שלו. איך?

17:44 דובר 19 את רוצה להתייחס לנושא הזה? אפשרי?

17:46 דובר 18 כן, בוודאי.

17:47 דובר 19 אני רציתי להעיר שתי הערות. קודם כל, לפעמים הדכדוך הזה מופיע יותר מוקדם, לא אחרי הנישואים אלא מיד אחרי הוורט, ואנחנו מחכות לראות כלה זוהרת ומחייכת ומאושרת, ויש מין נסיגה כזאת, והיא שואלת את עצמה: "בשביל מה בכלל הייתי צריכה את זה?" זה בעצם כשהיא מתחילה לחשוב על הדב-- על הצד הרציני של הנישואים. לפעמים זה מופיע עם תחילת לימוד ההלכות, ואז תוקפת אותה חלחלה, ואמהות צריכות להיות מודעות לזה ולתת לה תמיכה, כי זה תהליך שמופיע אצל חלק גדול מאוד מהכלות. עד כדי כך שהן לפעמים באות ומתלוננות על כאבים מוזרים ועל תחושות שהן גופניות, שבעצם המקור שלהן הוא פשוט ה-ה-הדאגה והדכדוך. אני לעניות דעתי אומרת משהו שצריך לקבל עליו אישור רפואי, אבל אני לרוב האמהות של הכלות שלימדתי הייתי אומרת: בבקשה תיגשי לרופא, תבקשי מרשם לוויטמינים ותני להם. בדרך כלל הכלה בתקופת טרום נישואים מאוד עסוקה, במיוחד אצלנו ברוך השם, כשכבר הרבי הצליח אויספירן את העובדה שהתקופה ה-- שבין הוורט לחתונה היא קצרה מאוד, והריצות והסידורים והשיעורים והלימודים, ואם היא גם לומדת באותה תקופה היא פשוט נקרעת. היא לא מספיקה לאכול חוץ מכל מיני שטויות בדרך שהיא חוטפת פה ושם, ואם הגוף שלה בעצם סובל מתת־תזונה, התוצאה הראשונה תהיה מתח ועצבים ובכיות על כל שטות וכן הלאה. אז אמהות שרוצות לחסוך את הצורך לתת לה לבסוף כדורי הרגעה, שתיתן לה כדורי ויטמינים, כמובן באישור רופא, אבל זה עזר בהרבה מאוד מקרים. נקודה נוספת שרציתי רק לומר, שהפרידה היא לא רק מצד הבת. גם האמא צריכה לעשות עם עצמה עבודה ולא להמשיך להחזיק את הבת מתחת לסינור שלה. היו הרבה מקרים של הרס

19:53 דובר 19 חיי נישואים של בנות משום שהאמהות לא היו יכולות להתנתק מהן רגשית, וזה החלק שלנו. אנחנו צריכות לעבוד עליו.

20:03 דובר 3 לומר עוד משהו.

20:05 דובר 4 זה נקרא חיבוק דוב מהדאגות שלנו. אז לדעתי, עם עבודה עצמית באמת, כמו שברוריה אמרה, שכל אחת תכניס את זה לראש היטב היטב. הבת מתחתנת, ל-לשמוח על ההזדמנות הזאת, להראות לה כמה נפלא הצעד הזה שהיא עושה, להראות את ה, את הצד היפה שיה-- שהולך להיות בבית. מתקרבת לנו שמחה, ו-ולכל ההכנות שהכל יהיה בשמחה, ולהסתכל על זה בצורה נכונה, בצורה מה שהעולם נבנה עכשיו ועוד בית נבנה בישראל. לעודד ולשמוח ולחבק ולאהוב ולעשות את זה יותר בצורה שמחה. כולם מדברים כאן על המסכנות, על הפרידה. איזו פרידה? ישנה פרידה גשמית, אני אמרתי בהחלט. אי אפשר להתנתק מהילדים, לא מהבן ולא מהבת. הבן בא בשאלות: "יו, אבל שמה כך וכך", והבת אומרת כך. נו אז מה? צריך ללמוד כבר מגיל צעיר להסתגל לחברה, לאהוב חברה כמו שהיא. את-את אף אחד אני לא יכולה לעשות כמונו. אנחנו זה אנחנו והם זה הם. זהו. צריך להכניס את זה טוב טוב לראש.

21:14 דובר 5 תודה, רבקה. אני רוצה להצטרף למה שאמרת ולומר שבעצם עם הרבה הרבה בסיס של אמונה וביטחון ושמחה ו"טראכט גוט וועט זיין גוט" עושים הרבה מאוד, כי אם אנחנו נשווה את זה, המושג של אמונה כפי שמובא במשנה זה איכר שזורע בשדה. כתוב שסדר זרעים הוא כנ-- הוא סמל של אמונה, כי האיכר לוקח גרגירים שהיה אפשר לטחון אותם ולעשות מהם לחם וקובר אותם באדמה, והוא יודע שהם יירקבו שם והוא מתפלל להשם שמהריקבון הזה יצמחו גרגירים חדשים. באותה מידה נישואים הם סוג של אמונה. הזוג הצעיר בעצם מתנתק מכל מה שהיה מקודם, ומהאין הזה הוא צריך ליצור יש גדול מאוד. אז הרבה מאוד אמונה וביטחון ושמחה יעזרו לו באמת להגיע לדבר הזה שמושתת על אמונה.

22:12 דובר 19 טוב, עם הרבה אמונה, אבל נזכור שאנחנו לא המצאנו את הגלגל. מעניין, אה, שמעתי שכתוב בספר צרור המור, אה, חמש מאות שנה, לפני חמש מאות שנה. אה, הוא כותב שם על שרה. כתוב שם ש"וינחם יצחק אחרי, אחרי אמו." למה? "כי טוב לה המוות משתראה את יצחק בנה אהוב וקשור ברבקה אשתו ומפריד אהבתו ממנה." לרבקה זה, זה הביאור שלו. אבל יש איזושהי נקודה שזה כבר מההיסטוריה, לא מהיום. יש איזושהי נקודה של השוויגר והבת שלוקחת את הבן אליה. על זה מה שכתוב לנו: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו", והכל מתוך שמחה וטוב לבב. ואנחנו צריכים ללמוד איך לקבל את זה באמת בשמחה ובטוב לבב. רצינו לזרוק גם קצת לקהל לפני שאנחנו עוברות הלאה על הקשר. מה יש לכם לומר על הקשר קצת בין ההורים אל הילדים? מי רוצה לומר לנו איזה כמה מילים? בבקשה. אולי מישהי תרצה? טוב, בבקשה. יש מישהי שרוצה, אמ, לספר? לומר לנו, אה, כמה מילים? מה? יש מעדינות. כן.

24:06 דובר 6 אני דווקא הייתי שואלת, אה-

24:08 דובר 19 אם את יכולה לעמוד.

24:09 דובר 6 לא.

24:10 דובר 19 בבקשה.

24:12 דובר 6 אה, שוב, הבת שלי כן בת תשע, אבל בעזרת השם, כמה כדאי לערב את הילדים במציאות התכל'ס של לקראת חתונה? כלומר, כמה שהם ישמעו על ה... הכלכלה, לקראת הלחצים הכלכליים. אסור להם לדעת מזה כי זה מלחיץ אותם והם הרי חולמות עכשיו על שבע מלתחות ושבע קאסטמים וכל כאן כל הסטנדרטים החדשים ו-- או להיפך. זאת אומרת, דווקא כן שיהיו מצי-מציאותיים, כי אוטוטו הם הולכים לפתוח בית חב"ד וזה לא ממש תמיד וכולי.

24:42 דובר 19 טוב, אז...

24:43 דובר 6 שתי שאלות.

24:44 דובר 7 ההשקפה זה בדיוק מה שיעשה

24:47 דובר 19 אמורים לדבר עליה. כן. עד לכאן.

25:00 דובר 6 רק, רק משפט אחד. אמ, איך שהבת שלי אמרה לי: "אמא, אני רוצה שתקבלו אותו כמו בן שלכם", וכמעט באותה נשימה היא אמרה: "אבל אל תהיו שוויגר."

25:14 דובר 19 טוב, אז זה גם החששות כנראה של הזוגות הצעירים. איך יקבלו, וכולנו מקבלים בזרועות פתוחות. טוב, אז אמ, פה הזניקו אותנו לשאלה. היא ד-- דיברה החברה כאן על כלכלה, אולי על זה נעבור קצת אחר כך. אבל באמת שאלה נוספת שמתעוררת לנו זה, אמ, ברוריה הזכירה שלפעמים בין האירוסין לחתונה היא מתחילה פתאום להיות עם עצמה ולחשוב שאלות. אנחנו יכולים להיות בסיטואציה שונה לחלוטין. היא באופוריה אחרת, היא בעולם אחר, היא במקום, היא בטוחה שהחתן שלה זה החתן המעולה ביותר והטוב ביותר. אין בו אפילו חיסרון אחד. אמ, זה טוב? האם אנחנו צריכים ל-ל-לומר לה, את יודעת, אבל במשך החיים זה, זה בוודאי בשבילך הוא הטוב ביותר, אבל במשך החיים יש גם עליות וירידות ואין אדם שהוא כליל המעלות. יש גם מעלות וחסרונות ואת תלמדי לקבל את זה. אה, לומר לה? לא לומר לה? להשאיר אותה שם? כבר שהזכירה, כאן הזכירו בקשר ל-ל-לכלכלה. זה אולי נגיע עוד אחר כך, אבל כאן להשאיר אותה באופוריה הזו. אמ, אני, לפני שאנחנו נשמע פה כמה תשובות, אמ, שאלתי כמה נשים מכפר חב"ד בשיעור, נשים יקרות חשובות. אני רק אומר כמה משפטים. אחת אמרה: "תנו לה לחשוב כך. החיים ילמדו אותה", ואחרת אמרה, מאוד אופטימית: "ואולי באמת כך יהיה כל החיים. למה לקלקל לה?" ואחת אחרת אמרה: "יש לומר שיש יום ויש יום. יש מעלות ויש חסרונות." והשנייה אמרה: "אבל הכלה לא שומעת, היא הרי בעולם אחר. לשם מה לומר?" אבל היא אמרה: "בהגיע הזמן היא תזכור את מה שאימא אמרה." ועוד אימא אחרונה שאמרה שם: "תלוי מה מיקומה של הבת. אם היא במקום הראשון, אז היא באמת יכולה לחיות, אה, זהו. אם היא הבת

27:29 דובר 19 הקטנה, אחת שעומדת להתחתן עוד מעט בעזרת השם את הבת הקטנה, אז היא כבר יודעת שלא הכל ודאי שזה הבחור, הבחור הכי טוב בשבילה ובעזרת השם יהיו לה החיים הטובים ביותר. אבל לא כל יום ויום הוא באופוריה הגבוהה ביותר. היא כבר יודעת את זה. לא צריך לומר לה." אז מה? מה באמת? מה אתן אומרות לנו?

27:54 דובר 8 אני קודם כל רוצה לומר שכשכלה לא רוצה לשמוע, היא באמת לא שומעת. כשהיא רוצה להכחיש דברים ורוצה להאמין שהכל רק טוב, אז גם אם נגיד לה, זה אולי איפשהו יישמר שם בתא הזיכרון ליום צרה אם יבוא, היא ממילא תמשיך על גל השמחה ולא תיתן לזה לקלקל, כך שלא הייתי חוששת. אני כן חושבת שיש כאן עניין גם של השקפה חסידית על חיי נישואים, שכמו שאנחנו לא באנו לעולם מושלמים ובאנו לעשות, כך גם בחיי נישואים זה נכון, ואני חושבת שזה צריך להיות חלק מההשקפה כהכנה לחיי נישואים, שאנחנו גם בתוך חיי הנישואים באנו לעשות, באנו לתקן. לא את השני, אלא שמתוך הדברים שיפריעו לנו אצל השני אנחנו נתקן את עצמנו. ואני חושבת שכל אחת שיש לה חיי נישואים לא הכי קלים יכולה להעיד על עצמה כמה טוב ושינוי זה עשה בה, כי היא הייתה צריכה להשתנות כדי שחיי הנישואים יהיו טובים מספיק וטובים, אה, יותר. ואם אנחנו מנ-מנחילים את ההשקפה, אז באמת לא יוצרים איזו אשליה, ולא יוצרים גם אשליה שהיא מלכתחילה או בחודש הראשון אחרי החתונה יש את אלה שהן בעיות, קשיים, אכזבות, אז-אז זה לא שווה. אז בחרנו לא נכון, אז צריך איכשהו לבחור בחירה אחרת, אלא קולטים שזה התפקיד וזו השליחות. יש כאן משהו בשבילי ללמוד ואולי ייקח לי הרבה שנים ללמוד, ואולי ילך לנו יותר מהר ללמוד, אבל אנחנו כזוג כאן עם מה שמפריע לנו כדי ללמוד. ואנחנו רואים את ההפכים האלה באישיות של הבעל, של האישה, עם אחד שנוטה לפזר ולתת והיא שנוטה לחסוך ולא לתת, או להיפך. וכמה זה מפריע לפעמים אחד לשני וכמה צריכה להיות התכללות וכל אחד צריך קצת לקחת

29:44 דובר 8 מהשני, ולאט לאט באים לאיזה קו אמצע וחיים איתו יותר טוב. אז אני מאוד, מאוד מאמינה שההכנה הזו לכך שבחיי נישואים העבודה רק מתחילה וצריכה להיות עבודה כל החיים, אז ממילא אנחנו מציידים אותה בהסתכלות נכונה, בכלים, בכוחות נפשיים, גם להתגבר על האכזבות האלה שקורות ועל הנפילות שקורות והן תמיד תקרהנה. אם זה לא קורה בשבע ברכות, זה קורה אחרי שלושה חודשים, בסוף שנה ראשונה, סוף שנה שנייה. אין, אי אפשר להימלט מלראות גם את החסרונות ואת הדברים בבן הזוג או בת הזוג שעושים לנו קשה. כי ככה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם. כך הוא ברא זוגות. לפחות לפי השקפתי.

30:31 דובר 9 זה הזכיר לי, אה, בדיחה שפעם ש-שמעתי. אוקיי, אה, של כלה שהייתה צריכה לצאת לפגוש את החתן, או החתן היה צריך לבוא לקחת אותה. והאבא אומר לבת, אה, "בחוץ קריר, תלבשי סוודר". היא אמרה "לא, לא", הסוודר בעצם לא התאים לה ללבוש. הוא אומר "לא, בחוץ נורא קר". והאמא ניסתה לשכנע אותה ללבוש סוודר והיא לא רצתה. הפעמון מצלצל. החתן נכנס והוא אומר, "נורא קריר בחוץ". פתאום "מה, קריר? כן, אני אקח את הסוודר". כן, מה שאותו חתן מושלם יכול לעשות, הרבה פעמים אנחנו כהורים לא יכולנו. אמ, אני מודה לנעמי שבעצם מזכירה לנו שאנחנו, אה, פה עוסקים בנושא שמח. למרות שאנחנו נשמעות כל כך כבדות וכאילו בעיות ואיך פותרים זה ואיך פותרים זה. זה נושא של שמחה. כולנו מצפים לזה, לזכות לחתן את הילדים ושהילדים יהיו שמחים. וכמדריכת כלה אני רואה שבין ה-- שרוצים או לא רוצים, אנחנו לפעמים מביאות דוגמאות של סיטואציה שאנחנו יכולים-- יכולות לקרוא לזה בעיה. אבל במקום להשתמש במילה בעיה אני חושבת שכדאי להשתמש במילה שוני. נקרא שוני. כן. אמ, ש-שזה לא בעיה. זה השוני בין ה-ההסתכלות שלך כאישה, כ-- או-- וההסתכלות שלו כגבר, או שוני במשפחות, וזה כבר מתחיל כשמתחילים לתק-- להכין את החתונה. צד אחד רוצה חתונה גדולה וצד אחד רוצה חתונה קטנה. צד אחד רוצה את הדוד שלו מסדר קידושין והצד השני רוצה את הרב. ולא לקרוא לזה בעיה. להתחיל כבר להגיד לכלה, אני מבינה למה הוא מבקש את הדוד, כי הוא גדל אצלו. אה, הישיבה הייתה קרובה לבית שלו והוא היה המון אצלו בבית, אז זה מובן שהוא רוצה שהדוד יהיה מסדר קידושין. אצלנו אנחנו רגילים שהרב הוא מסדר קידושין, אז

32:52 דובר 9 כל דבר ודבר לא להפוך את זה לבעיה, אבל להסתכלות. אם הבעל, אם, אם יש מקרה של הילדה מחכה למסיבת יום הולדת והצד של המחותנים בכלל לא זוכרים שיש לה יום הולדת, אז זה יכול להפוך לבעיה מאוד גדולה. אבל אם האמא כבר הרגילה את הבת ופתחה לה את העיניים שלה שיש הבדלים בין משפחות, יש הבדלים בין זכר ונקבה, שזה נושא בפני עצמו, אז זה לא בעיה, זה, זה הסתכלות שונה, ואני חושבת שזה עוזר מאוד בסיטואציות של מתח, בסיטואציות שהעלו פה.

33:42 דובר 10 אני ברשותכן רוצה להתייחס למשאל שברכה ערכה בין הנשים. זה מזכיר את הרב הזה שבאו אליו שני בעלי דין לדין והוא אמר לזה "אתה צודק" ולזה "אתה צודק" ואז הרבנית אמרה לו "אז מה יהיה?" אז הוא אמר "גם את צודקת". בעיקרון, אה, זה מוכיח לנו שהשאלה פה היא כמעט דילמה מושלמת. אה, בעצם צודק מי שאומר תנו לה, זה שלב בריא, היא חייבת לעבור. היא במשך השנים תיזכר בתקופה הנהדרת הזאת שבה היא חשבה שבעלה הוא האדם המושלם וזה ייתן לה חיזוקים. ומצד שני גם צודקת זאת שאומרת תנו לה קצת להבין שלא תמיד יהיה כל כך ורוד. אני חושבת שהבעיה הזאת של דילמות מושלמות מובילה אותנו לאורך כל הדרך כשאנחנו מגדלים את הילדים ומכינים אותם לקראת נישואים. ואני אקח כמה דוגמאות שאני חושבת שכולנו חוות אותן. בואו ניקח לדוגמה את הקטע הזה. אם אני רוצה להכין את הבת שלי שתדע לנהל בית, אז אני מלמדת אותה והיא עוזרת לי. ואני גם אומרת לה, שהיא שואלת למה האחים לא עוזרים, אז אני רוצה שבעתיד היא תדע לכבד את הבעל, שהיא תיתן לו לצאת לשיעורים וללמוד. אז אני אומרת לה שבנים צריכים ללמוד, אבל יש לי גם בנים ואני רוצה שהבנים דווקא ידעו לעזור לנשים שלהם. אז אני אומרת להם לפחות את החולצות שלך תגהץ. ואז הבת, הבת ששומעת את זה תגיד לבעלה את החולצות שלך, אתה צריך לגהץ. אז אנחנו תמיד צריכות למשוך את החבל משני הכיוונים. אה, דוגמה נוספת, למשל אנחנו מחנכות את הבנות לצניעות. אנחנו מחנכות אותן גם בחדרי חדרים להתנהג בצניעות, גם כשהן מתקלחות וכולי. מצד שני, אנחנו צריכות להיזהר מאוד לא ליצור בהן רגשות של

35:20 דובר 10 דחייה כלפי, כלפי הגוף שלהן, וזה יקשה עליהן אחר כך לקיים את כל הפרטים של טהרת המשפחה. אז שוב אנחנו, לא, לא למתוח את החבל לשום כיוון ותמיד למצוא גם לפי האישיות של הבת את המינון הנכון לאיזה כיוון למשוך. דוגמה נוספת. אה, אנחנו למשל מאוד, מאוד נזהרים שהילדים לא יראו שום הבעה של חיבה גופנית בין הבעל והאישה. אבל ילדים צריכים לדעת שאבא ואמא אוהבים ומכבדים זה את זה, שהם לא יחשבו חס ושלום שהם אויבים זה לזה. אסור להם לנטות לאחד הכיוונים. אנחנו חייבות תמיד לשמור על האיזון. ילד צריך לראות כבוד וחיבה הדדית וכן הלאה, אבל בדרך המותרת והיפה. ובואו נסכם ונאמר מה שנשאר לנו זה להתפלל, להתפלל ולבקש ולעשות את שלנו, והקדוש ברוך הוא ייתן את הסייעתא דשמיא שנדע לכוון את שביל הזהב.

36:22 דובר 11 אני רוצה להוסיף. אני תמיד עם בדיחות, אבל אני אגיד את זה. אמא אחת סיפרה שהבת שלה מאוד מאושרת איך שבעלה עוזר לה, עורך לה קניות, מגיש לה קפה ושולח את הילדים בבוקר ועושה שוק, והכל הכל הוא עושה. מסכן הבן שלי, מה אני אגיד לך? אוי, הוא הולך לשוק, צריך להרים את הכל, להכין את הילדים בבוקר, להגיש קפה, לעשות זה, לתלות כביסה. מה? מה אני אגיד לכם? אז זהו, זה. זה דיבורים שתמיד שומעים אותם. אבל צריך לדעת באמת איך לעשות את זה. אני בבית מנהיגה שהבנים עוזרים והבנות משתפים פעולה ביחד. אה, יש ילד שהוא עורך קניות, יש ילד מגהץ וכולי וכולי. ובבית יודעים את זה שבנים עוזרים. שאלו גם איך מכינים את הבנים לנישואין. צריך, אני מסבירה לבנים שלי איך, לבנים איך להסתכל ואיך להתייחס, לפרגן, להגיד תודה על זה. זה כבר שפה בבית, אז הם לומדים מזה וככה בעזרת השם ינהגו אצלם בבית. אותו דבר אצל הבנות. איך לכבד את הבעלים, והן רואות כמובן את הזאת שמדברת עכשיו איך היא מתנהגת, וזה גם, זה קצת עוזר אני חושבת. אמ, לגבי הכבוד ודיבורים, אני גם מכינה כלות. אז מספרות לי: אני רוצה שיהיה לי בעל כמו אבא שלי. אמרתי: את אבא שלך את קיבלת אותו כבר מחונך בן עשרים. תיקחי את זה מה שיש לך בכיף ותשמרו על יחסים של כבוד. והתחלת הנישואים זה רק בנייה של מה שצריך להיות אחר כך. זה רק ההתחלה. וכל, אם יש איזה דברים של אי הבנות וזה, את הכל אפשר לסדר. את הכל אפשר לשמוע ולהבין. אז רצית עוד משהו? את יכולה לדבר. טוב, אז תגידי את.

38:14 דובר 10 לא, לא, תמשיכי.

38:18 דובר 11 אני מתחילה, תודה. אמ, שוב לגבי המערכת יחסים שקודם דיברו על המשפחות ועל קשר של בנות, הפרידה מאמהות וכולי, מהבית. אז יש לי גם סיפור קטן, שפעם אחי נכנס הביתה והיה ריח נפלא של אוכל, והוא ביקש מאמא שלי: אני רוצה לשבת לאכול, אני רעב. היא הסתכלה עליו ואמרה: לא, אני לא רוצה לתת לך. אשתך מחכה לך בבית. אתה רוצה לקחת מפה סיר וללכת לתת לה ותאכלו ביחד, או שתביא אותה לכאן ותאכלו אצלי. אתה לא תאכל פה לבד. זה משפט קטן, אבל שאומר הרבה.

39:08 דובר 10 אני רק רציתי להוסיף נקודה שנתקלתי בה לאחרונה. אה, קודם כל אנחנו הדור, אני חושבת, אה, כזה דור שמגשר בין שני דורות. אני חושבת שההורים שלנו, האבות פחות עזרו בבית, פחות הלכו למכולת ופחות עשו קניות. אני חושבת שאף פעם לא ראיתי את אבא ואמא שלי הולכים לסופרמרקט או לקניות או למכולת, ואנחנו הנשים שמצד אחד נהנות יותר מטכנולוגיה ועזרה אולי בבית, אבל אנחנו הרבה יותר מחוץ לבית והבעלים שלנו היו צריכים ללמוד על בשרם יותר לעזור בבית. הילדים שלנו ראו יותר עזרה מצד האבא. מצד שני, אמ, בחב"ד יש לנו דור חדש, אה, של ילדי השלוחים שיוצאים מהבית בגיל מאוד צעיר לפנימיות, והרבה בחורים, אפילו הבנים שלנו מגיל שלוש כבר בישיבה, לא רואים הרבה מה שקורה בבית. הם מגיעים ביום שישי לשבת חופשה, עייפים, מביאים חבילה של כביסה מלוכלכת ומוצאי שבת רוצים את זה מקופל חזרה במזוודה. וזה למדתי מאמא שלי. ביום שישי, כשהבנים היו מגיעים הביתה, הייתה רשימה של עבודות קטנות שיעשו בבית. תיקון מנעול, להחליף בורג, ל... כל מיני דברים. ופעם שאלתי אותה למה? הם באים לכל כך מעט זמן הביתה. למה את נותנת להם? היא אמרה כי אחר כך הם מתחתנים ודברים קורים אצלם בבית והם לא יודעים איך לגשת לזה. הם ילדים של פנימייה והם צריכים להיות גם מחוברים לבית. ואני באמת אימצתי את זה עם הבנים. כשאני מדברת איתם קצת בטלפון, לספר להם

00:04 דובר 1 גם מחוברים לבית, ואני באמת אימצתי את זה עם הבנים. כשאני מדברת איתם קצת בטלפון, לספר להם שהם יצטרכו לתקן. ופעם אחד אמר, לא, למה לחכות לשבת חופשה? כדאי שתיקחי מישהו לתקן. אמרתי, כן, הוא יתקן עוד יותר טוב ממך, אבל אני לא צריכה תשע כלות שיגידו איזה שוויגער לא חינכה את הבנים שלה לעזור. לכן יש לי גם עם הבנות, הבנות שבאות אליי לשבתות מהסמינרים פה בארץ, בנות מחו"ל. ולאט לאט בשולחן שבת אני שומעת: זאת כבר מגיל שבע את רואה סבתא, כי ההורים בטקסס, וזאת מתיכון כבר שבע שנים לא בבית ובאים רק לפסח. ואחת הבנות אפילו אמרה לי, הדודה שלי מכירה אותי יותר טוב מאמא שלי, כי אני בעצם... ויש לנו המון ילדים, ילדי שלוחים, שהם ככה, ואשריהם ואשרי ההורים, במסירות נפש בשביל חינוך שולחים את הילדים. אבל הילדים האלו לא תמיד רואים ועוברים חוויה של בית. ולכן כשאני שמעתי את זה, אני אומרת להם, על אף שאני מארחת ויודעת יפה מאוד לעשות כלים, אבל אתם עכשיו הולכים למטבח ועושים כלים. בואו תעזרו לי לעשות חלות ובואו תעזרו לי להכין דברים לשבת. אני תמיד כששואלים אותי אפשר לעזור, אני אומרת כן. ולפני כמה שבועות היו לי כמה בנות מדרום אפריקה, שם יש להם עוזרות, ומוצאי שבת, כשהם עשו אצלי הכלים של שבת, שמעתי איך אחת אמרה, וואו, לא ידעתי כמה שהעוזרת שלנו עובדת. ופתאום היא נכנסה לסלון והיא ראתה שאנחנו אוכלים על אבמלקי, על כל הכלים החלביים. אז היא הסתובבה אליי ואמרה, את לא מאמינה בחד־פעמי? צלחות חד־פעמיות? כי היא פתאום תפסה שכשאוכלים יש צלחות וסכו"ם. אז אמרתי לה:

02:25 דובר 1 "אני מאמינה בזה כשאני לבד, אבל כשאתם פה אז אתם תעשו את זה, וההורים שלכם יגידו תודה וגם הבעל."

02:34 דובר 2 את הבעיה הזאת כנראה אין כל כך לבנות שלנו. על כל פנים עדיין לא.

02:40 דובר 13 אני מוכרחה לומר, אני חוזרת למה שאמרתי מקודם, עם כל ההכנה צריך סייעתא דשמיא. אני שמעתי מקרה אמיתי שקרה לאחרונה. זוג צעיר, אחרי החתונה נקרע לבעל כפתור במכנסיים. הוא הביא את המכנסיים ברוב חגיגיות לאשתו. אז הוא אומר, "נקרע לי כפתור", אז היא אומרת, "אז מה?" אז הוא אומר לה, "אז תתפרי לי את הכפתור." היא אומרת, "אצלי בבית אבא שלי תופר כפתורים."

03:08 דובר 18 אפשר עוד לחבר בנושא הזה? יש נקודה אחת שרציתי לעורר. אני פוגשת את היועצת של הכלות היום. אני לא יודעת, אולי נעמי, מהצד של הבחורים תוכלי לעדכן אותנו. אה, אני חושבת אולי זה קשור לזה שבלי עין הרע נשים היום לומדות כל כך הרבה. באמת, גם בחסידות, גם בקודש. אני לא יודעת אם יש עוד קבוצה חוץ מחב"ד שבה כל אישה מרגישה חסיד בעצמה ובאמת עובדת על עצמה ולשפר את עצמה ולומדת הרבה, ברוך השם. וקורה לפעמים שבחורות כאלו מתחתנות והן מצפות שהבעל שלהן יהיה המשפיע שלהן. הוא יהיה החסיד הגדול, עובד השם שעכשיו יקדם אותן עוד יותר וילמד איתן חסידות. והרבה פעמים בפגישות הם גם מדברים על זה והוא אומר, כן, בטח. הן ישבו, הן ילמדו, יהיה חסידות של הרבי, והיא מצפה לאיזה חיים רוחניים נפלאים ברמה נורא נורא נורא גבוהה. ולפעמים יש אכזבות. פתאום מתברר שהוא לא כל כך עם כוחות ומתלהב לשבת וללמוד. הוא לא קם לתפילה בכזאת זריזות. היא צריכה קצת לזרז אותו ולהוציא אותו מהבית. אני חושבת שכדאי קצת להיות מודעים לזה שהבנות שלנו היום יוצאות לפעמים לחיים ברמה רוחנית מאוד גבוהה, והן לא יכולות לצפות שהבעל שלהן יהיה כמו מורה שלהן. במקרה הטוב הוא אולי יהיה שותף בערך להן, ובהרבה מקרים הן תצטרכנה להיות אלו שדוחפות את הקו החסידי של הבית, שמעלות את העניין הזה כעניין החשוב, ולא לראות בזה איזה אסון נורא או כישלון נורא או שאי אפשר כך לחיות. אני חושבת שיש הרבה בתים היום שבהם האישה היא הדוחפת את הכיוון הרוחני־חסידי של הבית, ורואים אחר כך ברוך השם פירות מאוד מאוד יפים.

05:08 דובר 19 אבל אולי גם יש סכנה שהיא לא תהפוך להיות המשפיעה שלו, המכוונת, ללכת, לכוון את הבית. גם פה. אני מאמינה. תני, מילנה[?].

05:20 דובר 20 אני מאמינה. גם פה ודאי צריך הרבה זהירות. אני מאמינה ורואה את זה, וזה התחיל אצלי בשיחה. לומדים שיחה כל יום, ולפי המנגינה של הפנים אז היא רואה בדיוק איך הוא יודע או לא יודע. וקודם כול לומדים שיחה. כשלומדים שיחה זה מחבר. אז הוא עושה מהר את הסלט ואת החביתה ומדיח מהר את הכלים. אנחנו צריכים עכשיו ללמוד. זה דבר מאוד טוב. אז עושים את מה שחסיד צריך לעשות וממשיכים. ויש גם מאמר לפני י"ט או לפני יום הולדת. גם את זה עושים. בכללי.

05:52 דובר 21 אני חושבת, רק דקה, ברכה, שזה חשוב מאוד הנקודה שהעליתן, אבל גם חשוב שהבת לא תחשוב שהיא מתמנה למשפיעה של בעלה בתוקף אמירת הרי את מקודשת לי. יש לו משפיע. אם יש לה משהו להעיר אז שתעבור דרכו בעדינות, בדיסקרטיות. וכולן יודעות לצטט בעל פה את מה שהרבי אומר: איזו אישה כשרה? שעושה רצון בעלה. שאם אין לו רצון לדברים חסידיים וכולי, אז היא תעשה לו רצון. אבל איך את שתי המילים האחרונות במשפט של הרבי אף אחת לא זוכרת? בדרכי נועם ובדרכי שלום. הרבי לא אומר שהיא תוציא אותו בציציות ראשו מהמיטה ללכת למניין. הרבי אומר שהיא תחשוב איך לעשות לו רצון שהוא יחוש שזה הרצון שלו, ואיך לעשות את זה, זה סדנה נפרדת.

06:40 דובר 22 כן. קצר. אני רק אביא דוגמה שהיה לי עם זוג, בעצם רק עם האישה. אני רק שמעתי את צד האישה. בעיות מאוד מאוד גדולות, ועמדו על סף גירושים. והיא סיפרה לי. היא תיארה לי את המצב הרוחני של בעלה, שהיה מאוד מאוד ירוד. היה בא הביתה, מוריד את הטלית קטן, והיא אף פעם לא ראתה אותו מתפלל מנחה. שחרית היה שתי דקות, וככה שעה. היא סיפרה לי שבשולחן שבת הוא לא אמר דבר תורה. סיפרה לי על הצד הרוחני שלו, וכששאלתי אותה: ומה את עושה? אז היא אמרה לי: אני מזכירה לו ואני אומרת לו, ואל תדבר ככה לפני הילדים, וזה היה שמונה עשרה. זה, זה בכלל לא שמונה עשרה, וכל מיני עניינים, ועד שזה הגיע גם לצד יותר פיזי ובעיות באמת רציניות. אני הזדהיתי איתה עם כל דבר. כשהיא בכתה אני בכיתי, אבל בסוף אמרתי לה: תפסיקי להיות הרבנית של בעלך. את צריכה להתחיל להכין לו את האוכל מה שהוא רוצה. תתני לו קומפלימנט ותתחילי לבנות אותו עוד פעם כבעל. את ממש הורדת ממנו הכל, גם מצד הרוחני וגם מצד הגשמי. ואם הוא חי עם אכזבה ועם ביקורת ועם רב בבית, אז הוא הכל ילך. וכן, יגיעו לכן למקום שאף אחד לא רוצה להגיע לשם. ואמרתי: את הצד של הרוחני תפסיקי. תתחילי עם דברים קטנים לבנות בעל מחדש, אז הוא כבר ירצה להיות מה שאת רוצה שהוא יהיה.

08:30 דובר 23 טוב, עוד יש כנראה הרבה מה לומר בעניין של השיעורי-- שיעור משותף. זה באמת דבר מאוד חשוב, ואני נזכרת כשהייתי ב-בכיתה, ב-ב-במכללה, אז אני שואלת אחר כך את אחת הבנות: "נכון שיש לך שיעור קבוע עם בעלך? אני רואה לפי סגנון הדיבור." אז היא אומרת: "מה פירוש? כל יום אנחנו לומדים ביחד." אז הלימוד המשותף הוא בוודאי יכול להעלות את הרמה הרוחנית. לא כרבנית, לא כמשפיעה, אלא כשותפה לחיים. בואו נעבור לנקודה הבאה. אנחנו בטוחים שעוד בזה גם יש מה לומר. אנחנו יודעים שעומדים להקים את הבית החתן והכלה, ששניים מהויות שונות. הבעל הוא היו"ד, האישה היא הה"א של שם השם, ביחד זה שם השם. הבעל הוא החוכמה, האישה היא הבינה. שונות. יש לנו שונות בין המינים. שונות שמקורה בנפשם. אנחנו יודעים שעשרה קבים של דיבור ירדו לעולם. וכמה לקחה האישה? מה נשאר לו?

09:40 דובר 22 היא לקחה תשע, ולבעל ל-ל-ללא גבול.

09:44 דובר 23 אז מה קורה? והאישה באה ואומרת: "הוא לא מדבר, הוא לא מדבר", או מרגישה שהוא לא מספיק משוחח איתה, לא מספיק מבין אותה. מה-- באמת יש שוני. זה מזכיר איזו בדיחה קפיטליסטית שאחת העשירות ילדה הייתה צריכה לכתוב חיבור על משפחה ענייה. אז היא כותבת: המשפחה ענייה, שהחדרנית הייתה ענייה והגנן היה עני והפיליפינית הייתה ענייה. כולם, כל מי שמטפל בה היה עני. ראייה שונה. הוא רואה אחרת. היא רואה אחרת. זה הרי נס שמתחברים ביחד. אילולי האמונה שזה שתי-- שני חלקי נשמה שמתאחדים ביחד לשותפות אחת אמיתית, הרי זה פלא. אבל את הפלא הזה איך באמת מכוונים אליו? מראים-- האם לומר להם? לא לומר? לדבר על כך? מה לומר? בבקשה. נעמי, תתחילי את. אולי נתחיל מהקהל? בבקשה, בואו נתחיל הפעם מהקהל. האם להדריך, לומר, לכוון או-- ואם כן, מה?

11:09 דובר 24 אני לא בדיוק אענה על השאלה שאתם שואלים כרגע. פשוט עומדת לי איזו שאלה כבר כמה זמן בקשר לאמא והכלה לעתיד, שהן צריכות לקבל הדרכה לפני הנישואים. מה הציפיות של החתן מהן? מה הציפיות של החתן-

11:25 דובר 23 סדנה, סדנה.

11:26 דובר 24 סדנה לפני ה-

11:27 דובר 23 בית.

11:28 דובר 24 זה מאוד חשוב כי הכל מנקודת מבט של האמא והבת, אבל יש עוד חלק בנישואים-

11:34 דובר 23 כי זה שינוי, ושינוי אולי מצריך קצת תמיכה. שינוי טוב, בריא, ברוך השם שמח. אבל...

11:40 דובר 3 מישהי כן רוצה להוסיף לנושא? אז אולי נתחיל אנחנו ואחר כך תהיינה הערות. נעמי, בבקשה.

11:48 דובר 23 בבקשה.

11:50 דובר 3 זוג מאוד...

11:54 דובר 4 מאוד חשוב לדעת שהתנועות הפמיניסטיות ניסו במשך שנים לטשטש את ההבדל בין האישיות של הבעל והאישה, ובמשך העשור או שני העשורים האחרונים הן הגיעו למסקנה שאם הקדוש ברוך הוא זכר ונקבה ברא אותם, שתי מהויות נפרדות, אי אפשר לברוח מזה. אפשר רק לאמלל אותם ברגע שרוצים לעשות נשים. אתן יודעות מה שכתוב, אוי לו למי שבניו נקבות. מי שרוצה שהבנים יהיו נקבות והבנות יהיו זכרים, אז אוי ואבוי. עכשיו אני יודעת שההרצאות בסגנון הזה נפוצות בציבור החרדי לאחרונה, והיו הרבה נשים שאמרו שאם הן היו יודעות מראש שדברים שכל כך מרגיזים אותן באישיות של הבעל זה לא חיסרון של הבעל שלהן, אלא זאת תכונה גברית מובהקת, חיי הנישואים שלהן היו נראים אחרת. השאלה היא עד כמה צריך לומר את זה לכלה ולחתן. אני חושבת בהחלט כן. לפחות דברים מינימליים, כמו למשל לספר לכלה מה עושות לחתן שנות, ממש שנים רבות של שהות בפנימייה. אם הוא, אם הוא מוריד את החולצה שלו והוא משאיר אותה על הרצפה, זה לא בגלל שהוא חסר סדר. זה מפני שבפנימייה אף אחד לא טרח לומר לו שלא זה המקום שלה. ואם הוא לא בא בזמן והוא לא זוכר להודיע לה, זה מפני ששבע, שמונה, תשע, עשר שנים לפני כן הוא לא היה צריך לתת דין וחשבון לאף אחד בעולם איפה הוא נמצא. חשוב מאוד. זה לא קשה גם להסביר לילדה, לכלה. סליחה, תמיד אנחנו ילדות. אפשר לומר לה: תסתכלי איך רבים בנים ואיך רבות בנות. בנים יכולים ללכת מכות, להתגלגל על הרצפה ולקום ולחייך ולהמשיך לשחק ביחד. ילדות, אם היא העיזה. אתן מכירות את הגבולות בשולחן בבית הספר.

13:47 דובר 4 שלה בגבול שלי בעוד שנה או שנתיים או שלוש, אני אזכיר לה את זה. וחשוב מאוד שנשים תדענה שהן מטבען נוטות לנטור, והן צריכות להיזהר מאוד לא בכל הזדמנות להזכיר לבעל את כל עוונותיו מאז יום לידתו. מצד שני, חשוב לומר לבנים, וזה אולי הדבר ממש המרכזי, שאם חכמים אומרים שנשים דמעתן מצויה, זה לא מפני שהם רוצים ללעוג לנשים הבכייניות, אלא זה מפני שהם צריכים להבין שנשים נפגעות אפילו מדברים שנראים להם פעוטים במידה כל כך רבה עד שהן מסוגלות להזיל דמעה. והם לא מבינים את זה בתחילה. הוא לחברים שלו בישיבה היה אומר דברים הרבה יותר גרועים וזה לא הזיז להם בכלל. והיא רק... הוא אמר שהשניצל לא היה בדיוק בדיוק. שמעתי סיפור לאחרונה מזוג שהכינה לו ארוחת צהריים, והוא בא הביתה והאוכל לא מצא חן בעיניו, אז הוא נטרח. לא מצא חן בעיניו, מה עושים בפנימייה? קמים והולכים. אז הוא הלך לנוח. הוא קם מהשינה כעבור שעתיים והוא ראה אותה שהיא עדיין יושבת ובוכה ליד המנות המיותמות, והוא לא ידע מה לעשות. הוא לקח את הפלאפון, יצא לחדר מדרגות, התקשר לאמא שלו ושאל: "אמא, מה עושים?" חידה.

15:19 דובר 5 טוב, קודם כול רואים שלא הזמנו גברים לסדנה הזאת. זה רק נשים ששומרות מצוות, ואהם, הפרדה בין גברים ונשים, יודעות מלידתן שיש הבדל בין גברים ונשים. הנושאים הם שונים. מה שאנחנו מדברות פה אולי בכלל לא מעניין, אה, גברים. ואמ, זה היופי של היהדות, שבכלל מגיל קטן הבנות אצלנו כבר יודעות שיש הבדל בין בנים ובנות, וכשאנחנו מקבלות אותם ככלות וחתנים אנחנו רק צריכים להוריד למעשה איך ההבדל נוצר ויוצא באה, חיי הנישואין. אנחנו לא תמיד מרגישים כאימהות כמה הילדים שלנו חווים וחיים את חיי הפנימייה, או חיים, אה, בין בנים, ופתאום לחיות עם בחורה זה... כמו שברורי אמרה, לא רגיל לתלות את החולצה. אני זוכרת שפעם אמרתי לבעלי, אה, שיש דלת בבית שחורקת, אם הוא יכול לקום לסגור את הדלת בסוף הפרוזדור, אז הוא אמר לי: "את מזכירה לי איזה בחור בפנימייה". אמרתי לו: "Excuse me, אני אשתך, אני מזכירה לך בחור בפנימייה?" אבל בכל זאת, זה בתוך תוכם, כל דבר מזכיר להם דברים, אה, מחיי-- כמו שאנחנו באים עם החיים שלנו עד שהתחתנו, גם הם, וכל הזמן הם חיו בין, אה, גברים. אני שמעתי כלה, אה, בעצם, אה, נשואה אחרי לידה, ואחרי הברית היא ישבה בסלון והיא שמעה איך בעלה דיבר עם חבר, שליח במקום אחר, וסיפר על הברית. ו... היא הייתה המומה. היא אף פעם לא שמעה צורת הדיבור הזה. מילים אחרים. זה היה, היא אומרת, "זה היה בן אדם אחר". פשוט גבר מדבר לגבר. אותו אירוע שהיא הייתה שם, כי זה היה הברית של הבן שלהם, אבל איך הוא חווה את זה. לה הוא אמר: "It was very nice." זה היה ברית ממש יפה.

17:44 דובר 5 כן, זה היה מרגש. וזהו. אבל לחבר הוא הרחיב דיבור ו... אז היא באה אליי. אני הייתי שם בדירה, היא אמרה: "זה אותו בן אדם?" אמרתי לה: "כן. פה הוא דיבר איתך, אישה, ופה הוא דיבר עם חבר." זה כמו המשך של התקופה שהם היו ביחד, חברותא וזה. המילה חברותא רק מזכירה לי, פעם דיברתי עם בחור שחיפש שידוך ושאלתי אותו: "מה אתה מחפש?" והוא התחיל לתאר לי, ואמרתי: "אתה לא מחפש אישה, אתה מחפש חברותא." בעצם תעשה קצת switch. מתחתנים לא לחברותא, מתחתנים, אה, לאיש-- עם אישה. ולפעמים זה קורה אחר כך, כשהם נשואים והם באים ואומרים "זה לא זה", הם התכוונו זה לא היה חברותא טובה. אבל אז, אז צריכים לפתוח להם עיניים. זאת אישה נהדרת כאישה, אבל חברותא תבחר לך בבית מדרש ולא בבית.

18:47 דובר 6 יפה. אה, לגבי הבנים. אני בדרך כלל, כולן יודעות שבישיבה הם לומדים, ואם כבר יש להם שבת חופשה, שבת בישיבה גדולה, אז הם הולכים לאיזה מושבים או לאיזה יישובים לעשות מבצעים ובקושי רואים אותם. ואחר כך מתקפלים אחרי ישיבה גדולה ומגיעים אליי לקבצ' ו... לא רואים אותם, כמו שאמרתי קודם. אז אני תמיד מנצלת שעות לילה כשהם מגיעים הביתה לשבת לדבר. שהוא ידבר איתי ואני איתו. והבנים, אני מדברת לגבי הבנים, כל פעם זה בן אחד אני לוקחת ואני מספרת לו כל מיני סיפורים כדי לשמוע את התגובות שלו. זה מאוד חשוב לעשות את זה, לשבת ולדבר איתם, להסביר להם ולל-- למשל ילד ראה אותי באיזה... לא הרגשתי טוב, היה לי נפילת סוכר, לא הרגשתי טוב וכנראה שלא הייתי נראית חמודה, והוא כל כך נבהל והוא רץ, קרא בנות לחדר מהחדרים, ו"אמא, קרה לה משהו". זה היה ביום שישי. ואני חיי-- המשכתי לחייך, שמתי משהו בפה ועוד תרופה וחייכתי ו... אז הוא אומר: "אמא, תגידי לי איך עשית את זה?" אז אמרתי לו: "תדע לך שאני עבדתי על הרגשות שלי, וזה מאוד קל לבכות ולהתעלף. ועשיתי מה שעשיתי וזה קשה", אני אומרת לו. אישה מיד מתרגשת. אישה מיד, אישה היא חלשה יותר, ותמיד יש לי משהו לספר להם על דבר שאישה היא רגשנית וצריכים להיזהר איך שמדברים איתה. כשנישאתי בעלי אמר לי, שעשיתי איזה אוכל, אז הוא אמר לי שאמא שלו עושה מרק משהו. אמרתי לו: "בעזרת השם תוך ארבעים שנה אני גם עושה מרק כזה." אבל לא עברו ארבעים שבועות וארבע שבועות. טוב, אה, אז זהו השיחות האלה של הדיבורים. מאוד חשוב להגיד לבנים כל מיני שיחות,

20:41 דובר 6 כל מיני סיפורים פיקנטיים מהבית. לא צריכים ללכת אל השכנים. יש את זה בתוך הבית. הרבה דברים לחזק אותם ולהראות להם באמת איך להתייחס, איך להגיב, לפרגן, לפרגן המון המון פרגונים. יש לי איזה זוג שאני מטפלת בהם כבר כמה זמן, והגענו להסכם שהוא יעשה כך וכך וכך וכך. אז את הכך הראשון הוא עשה טוב, בסדר, ועוד דבר ועוד דבר. אחרי שבועיים הוא בא ואומר: אני לא מסוגל יותר. מילה אחת היא לא אמרה לי תודה. אני קמתי למניין. אני ישבתי לשמוע את הילד. פשוט עשה לה טובה, כמו שדיברו קודם. היא הייתה הרבנית שלו, אבל הפרגונים אחד לשני. להכניס בבית לבקש את העזרה. תודה רבה, בבקשה. את המילים הקטנות האלה, כמה הן חשובות שיהיו שגורות בבית. לפרגן על כל מעשה נחמד. אה, הייתי ממהרת לאיזה מקום, השארתי בצק על השיש ואני אומרת לבת שלי תעשי כך וכך ונסעתי. בשתיים עשרה וחצי בלילה הבית היה מלא ריח טוב. אני לא הפסקתי לפרגן, כמה פעמים להגיד לה על העוגה כמה היא הייתה מוצלחת. זה, זה כל כך דברים קטנים, אבל כל הזמן להגיד, להגיד מילים טובות. כמה זה חשוב. זה, זה גם דובר על השכנה שנכנסה לא יפה או החליפה פאה. אני יודעת, כל אחת תמצא מה להגיד דברים טובים. ללמד את הפה להגיד מילים טובות.

22:07 דובר 7 נעמי, אני לא יודעת אם יש לך עוד בחורים בבית, אבל יש לך. אז גם בשביל... תכף אחרי הסדנה אנחנו יושבות. רציתי להגיד באמת בשביל כל מי שיש לה בחורים בבית, שלדעתי אחד המפתחות שמוכרחים להכין בחורים אליהם זה ללמוד לבטא רגש. זה משהו שאישה לא יכולה בלי זה. נשים רו-- הרבה מאוד אכזבות של נשים בחיי נישואים זה בגלל הקושי הגדול הזה של גברים לבטא רגש במילים. עכשיו אני חושבת שאת הבנות צריכים להכין ההפך. זאת אומרת, את הבנות צריכים להכין לזה שבאמת המילים זה לא הצד החזק של גברים. ויש גברים שאוהבים אותך ומראים את האהבה שלהם דרך עשייה, דרך זה שהוא רץ והשיג לך משהו שרצית וקנה לך משהו שרצית ותיקן לך בבית דברים. אבל מצד שני אסור להזניח את הצד של הבחורים והגברים, כי אני חושבת ואני רואה את זה מהניסיון, שגבר שקצת למד לבטא רגש ולבטא במילים, וזה לא יעזור, נשים רוצות דווקא לשמוע את המילים האלו. זה עושה להן טוב באוזן, זה מרגיע אותן. הן מוכנות לסלוח על המון אם הן שומעות כמה הוא אוהב אותן. ולא כמו שגבר פעם אמר באיזה סדנה שעשו לגברים, הוא אומר: "אני לא מבין. אני כבר לפני שנה אמרתי לה שאני אוהב אותה. אני צריך עוד פעם להגיד את זה?" כן, כן, עוד פעם ועוד פעם ובצורות שונות. זה הולך עם הפרגונים, זה הולך עם הפרגונים, אבל פשוט ביטוי רגש, שלדעתי כולנו אולי לא מספיק יודעים לעשות את זה במנטליות, בתרבות הישראלית בכלל. אנחנו קצת קמצנים במילים של רגש אחד אל השני, ואני חושבת שכולנו צריכים ללמוד את זה ובייחוד להכין את הבחורים לזה. מה שאת הבחורות אפשר

24:05 דובר 7 גם להכין זה שהיא תצטרך את החברה הטובה שלה גם אחרי הנישואים ולפטפט ולקשקש ולחלוק כל פרט. לא יעניין את רוב הבעלים. זה לא יעזור. ו-- אל הבעל צריך לבוא עם העיקר, עם התמצית, ואז הוא ישמח גם לשמוע. אין לו הרבה פעמים סבלנות להשתתף בכל הסיפורים הקטנים שאנחנו כנשים כל כך אוהבות וכל כך מעריכות. אז זה בהחלט לדעתי הכנה שאפשר לעשות קודם ולהסביר ולהראות הבדלים כאלו. וגם להסביר לאישה שלקלקל קצת את הבעל במובן הזה, של להרבות שיחה עם אשתו וללמוד לעשות את זה, זה לוקח זמן. אני חושבת שנשים מלמדות את הבעלים שלהם איך ליהנות משיחה, איך ליהנות מלחלוק. אבל זה לוקח זמן, וכמו שהיא רואה היום את אבא ואמא שלה, כמו שאמרו פה, כך הם לא הגיעו לחיי הנישואים.

24:57 דובר 8 זה לא אינסטנט. לפני שנשמע את אסתר, באמת היה כתוב באחד העיתונים החרדיים, אה, סיטואציה שהבן מהישיבה מתקשר הביתה. "שלום אמא, מה נשמע?" "ברוך השם. מה שלומך?" "ברוך השם." "אה, מה נשמע בבית?" "הכל בסדר." "מה נשמע בישיבה?" "ברוך השם." "איך אתה לומד?" "בסדר." "עם אותה חברותא?" "כן, עם אותה חברותא." "מה בבית?" כן. השיחה נתקעה. אין חדש תחת השמש. הא-- אני חושבת שהמסר שעבר כאן, אה, לדעת לשוחח עם הבנים, לתת להם לחוש את הבית, להרגיש את הבית, לבטא. אני חושבת שאלה דברים מאוד מאוד חשובים, שהנה יש הרבה מקומות שזה נתקע בהם, ובאמת אולי זה ז-זינוק טוב לחיי הנישואים. אסתר רצתה עוד להוסיף משהו, בבקשה.

25:48 דובר 9 רק רציתי בעצם לקשר כמה נקודות פה. ה-היה לי מקרה לאחרונה שבאמת כלה צעירה, נשואה קצת זמן, באה להתלונן שהבעל לא מראה, אמ, לא אומר שום דבר. הוא לא מחמיא לה על הפאה ולא... היא לא צריכה להחליף שמלה כי הוא לא שם לב. אה, כל מיני אה דברים שהוא לא מבטא אה במילים, ואז היא מרגישה שהוא לא שם לב. אז ידעתי, הכרתי את המשפחה, מוצאה של הכלה, שבבית היה ברוך השם הרבה שלום בית. אז שאלתי אותה אם היא פעם שמעה את אבא שלה מבטא משהו לאמא. אז היא אמרה לא. אז ואת חושבת שהם אוהבים אחד את השני? כן. אז איך את יודעת? אז היא התחילה. הוא... ופתאום היא תפסה שבעצם לא צריכים את המילים. זה היה שהוא הביא מתנה או שהוא לא התחיל לאכול לפני שהאמא גמרה לחלק, והוא התיישב, ולאט לאט היא פתחה עיניים. שזה לאו דווקא המילים. זה בעצם הרבה יותר מזה. ושאלתי אותה, עכשיו תחזרי לסיטואציה שלך. האם בעלך פותח לך את הדלת או כשהוא שומע שאת מגיעה הוא סוגר את הטלפון או כשהוא רואה אותך מרחוק והוא יכול לקחת ממך את החבילות הוא עושה את זה? אז היא אומרת לי כן. אז באמת, אז הוא לא... אולי הוא לא צריך להגיד. את מחכה למשהו שבעצם שמעת שאחרים עושים את זה, אבל את לא מקבלת את זה. אז חשבת שיש לך בעיה, אבל בעצם הוא מראה הרבה כבוד ואהבה בדברים שבעצם גם אבא שלך כך הראה לאמא ואתם כילדים הרגשתם את זה בבית. לפעמים בנות פותחות את העיניים על חיי הנישואין של ההורים אחרי שהן מתחתנות, כי כשהן בבית הן לא מודעות

27:52 דובר 9 לנושא. אז אם יודעים שהכלה באה מבית שהיה שם, וזה ברוך השם אצל כולנו, שלום בית, אז צריכים פשוט לפתוח לה עיניים ולראות איפה היא ראתה את זה כדוגמה אישית אצל הוריה והיא יכולה גם לראות את זה אצלה.

28:11 דובר 10 טוב, אילנה ביקשה שנתעניין גם איך מכוונים את החתנים, אז אולי זה גם את הבנות באותה מידה. שאלתי קצת בנקודה הזאת של הבנים מדברים וגם הבנות מדברות. לא לספר על החברות, והוא לא צריך לספר על החברים. לפעמים תשעה קבין של דיבור ירדו ולא יודעים מה לעשות עם הדיבור הזה. מתחילים לספר על החברות: היא כל כך יפה והיא כל כך זה. לא לספר, לא לדבר. אנחנו לא יכולים לדעת מה, מה, מה, מה זה פועל אצל השני. ממש סיפור אפילו, באמת, שהסתיים לא טוב. זה היה זוג שיצאו לאכול עם חברים, ותמיד כשהיו חוזרים אחר כך היו מנתחים מי יותר חכמה ומי יותר יפה ומי, ומי יותר, ומי יותר חכם ומי יותר יפה. והיו כל כך יותר חכמים ויפים מהם, שבסוף זה הסתיים לא טוב. אז צריך באמת לפעמים דברים קטנים כאלה לזכור גם לומר להם. יש לנו כמה משפטים שאומרים לחמות, לאם, צריך להיזהר מהם: ״אני לא רוצה להתערב, אבל לטובתך״, או המשפט באמת ״מה את רוצה ממנו? הוא רק ילד״. ״אני לא יודעת, אבל בזמננו ילדים לא התנהגו ככה״, וכולי. ״אל תשכחי שיש עוד מאכלים חוץ משניצל וצ'יפס״. או ״אל תשכחי לשבח באוזניו את המתכונים שקיבלת מאמו״. עוד ביטויים כאלה וכיוצא בזה שצריך להיזהר ולא לומר אותם. אנחנו ניגע ממש על קצה המזלג. אולי הייתי מדלגת על השאלה הזאת, ומכיוון שהיא כבר נשאלה פה מן הקהל, אז ממש ככה, על קצה המזלג, כדי שנסיים בשאלה האחרונה, אולי ניתן את זה לאילנה. אה, האם יש לדבר על אחריות למשק בית? על תקציבים? איך מחלקים תקציב? האם יש לומר לו לפני נישואי, אה, נישואיו שמה? איפה הוא בכל הנושא

30:32 דובר 10 הזה? האם יש לכוון אותו בנושא הזה? האם יש לדבר בכלל על הנושא הזה של אחריות, בית, עבודה וכולי? אז אילנה, אולי נשמע ממך ונעבור לשאלה האחרונה.

30:44 דובר 11 אני אומר אולי באמת מילה. השנה עשינו בסמינר בבית רבקה קבוצות פה ושם של כלות לקראת חתונה, ואחת הנקודות שאני בכלל לא חשבתי כל כך.

30:55 דובר 10 אנחנו מאוד מבקשים, אולי ודאי איזה סדנאות אחרות נסגרו. גם אנחנו עוד מעט נסגור אולי את הדלתות.

31:04 דובר 11 אחד הנושאים שעלו מתוך הבנות, שהטרידו אותן, היה...

31:08 דובר 10 אם אפשר בבקשה. סליחה, רק רגע לסגור את הדלתות. יהיה לנו פשוט יותר נעים.

31:15 דובר 11 באמת עושה הבדל. היה, אה, פתאום מסתבר שהן קלטו בפעם הראשונה בחיים שבעצם הן הולכות עכשיו לעבור ולנהל משק בית עם תקציב נפרד, שבע... ועד עכשיו כשהיה צריך היו באים להורים. היה, נתנו, לא נתנו, אמרו עוד חודש, אבל היה מי שידע אם יש, אם אין וכמה, וכיוון את העניינים. וההרגשה הזו פתאום שהן הולכות לחיות ופתאום מסתבר להן שגם התקציב הוא די מוגבל עם כל העזרה מההורים. זוג צעיר בדרך כלל מתחיל את החיים עם תקציב מאוד מוגבל, והרעיון פתאום שהן תצטרכנה לחיות עם קושי מסוים, עם צמצום מסוים, עם החלטות על איפה, על מה כן, על מה לא. הדברים האלה קצת הבהילו חלק מהן. אחת מהן אפילו אמרה משהו שאף פעם לא הייתי חושבת. היא אומרת: ״אני אגיד לך את האמת. אני יודעת שההורים שלי יעזרו לנו ושלא תהיה לנו בעיה בהוצאות היומיום, אבל קשה לי לעזוב את הבית שלנו. יש לנו בית נורא יפה, אספו בו המון דברים יפים במשך השנים, ופתאום אני רואה... אמנם קנו לי רהיטים בסדר גמור, אין לי טענות, יותר אולי מזוגות אחרים, אבל בכל זאת זה לא דומה בכלל לבית של ההורים שלי. פתאום יחסר לי״, אומרת, ״כל הדברים היפים. שטיח לא יהיה לנו, תמונות לא יהיו לנו״. כל מיני דברים כאלו, נקודות שאנחנו לפעמים לא חושבים עליהם בכלל. אבל יש כאן איזשהו מעבר, וזה נכון שהבית של הזוג הצעיר זה לא כמו הבית שלנו אחרי עשרים, שלושים שנה שאספנו בו דברים וקנינו לאט לאט כל פעם משהו אחר. אה, ואני מאוד מאמינה שבוודאי סביב גיל שמונה עשרה והלאה לא צריך להיות מגונני יתר ולחשוש לערב את הילדים שלנו קצת בדאגות מציאותיות

33:06 דובר 11 ובמודעות להוצאות שיש סביב משק בית. אני חושבת שזה בא אולי מתקופה שבה באמת לא היה מה לאכול ולא רצו שהילדים ידאגו לאוכל, ונשארה קצת מנטליות אצל הורים לא להדאיג את הילדים, לא להדאיג את הילדים, לא לדבר על שום דבר כזה. אני לא חושבת שצריך להדאיג את הילדים לגבי אוכל ובגדים והוצאות מינימליות למחיה, אבל אני בהחלט חושבת שיעזור לנו כהורים ויעזור לזוגות הלאה אם הם יתחילו לקלוט מה זה הוצאות סביב משק בית. הבנות שלנו, לפחות אלו שאני פוגשת, אין להן שום מודעות למיסים, לארנונה, לחשמל, למים. כמה בערך הולך לחודש על זה? מה זה? שום דבר. אני חושבת שאנחנו פשוט עושות להן עוול. אנחנו לא מכינות אותן לחיים, ואז הן באמת גם באות אלינו סביב החתונה עם כל הדרישות, כי הן רוצות. נורא טבעי שהן ירצו כל דבר הכי יפה והכי טוב שאפשר. ולמה לא עוד משהו ועוד משהו ועוד משהו. ואני חושבת שמותר לנו גם סביב החתונה לתכנן תקציב מסוים ולהגיד לה: ״זה התקציב ובואי נסתדר איתו. ואם את רוצה משהו, אז בואי נראה על חשבון מה אנחנו מקצצים במקום אחר״, ואנחנו אז נכין אותה לחיים. תדעו לכם, סיפרו לי, אה, מנהל בנק סיפר לי שהכי הרבה חשבונות מוגבלים שאסור יותר לכתוב צ'קים בהם זה של זוגות צעירים בשנה הראשונה אחרי החתונה.

34:35 דובר 12 אולי עוד מילה. אמ, אני חושבת שזאת בעיה של רוב הזוגות הצעירים היום. הזוגות הצעירים האלו שמשלמים שכר דירה והיא עוד עדיין לומדת והוא עדיין בכולל, מאוד קשה להם לעמוד בתקציב מינימלי לחיי יום־יום. ומה שאני רוצה לומר זה לא לבכות על זה, אלא לומר לאימהות הנבונות: אל תזרו להם מלח על הפצעים. אני שומעת נשים צעירות...

35:01 דובר 11 אולי תעזרו קצת.

35:01 דובר 12 שאומרות לי, תעזרו בוודאי, אבל אם לא, אז אמא שלי אומרת: למה לא עשיתם מזגן בחדר שינה? אמא שלי שאלה אותי: למה הוא לא קנה לך מתנה אחרי הלידה? היא אומרת: מה אני אגיד לה, שאת מה שהצלחנו לגייס אנחנו קנינו בזה ארון לחדר התינוק? אז לפחות שהאמהות תהיינה נבונות במידה זו. עוד טיפ אחד מאוד מאוד חשוב. ההכנה הכי חשובה לניהול משק בית תקציבי נכון זה לנהל נכון את המשאבים שיש לנו בבית. ואולי ברמז נאמר ששמעתי על שידוך אחד שהתבטל לפני שהוא נהיה. זאת אומרת, הניא אויס, כמו שאומרים, כי האבא של הבחור נכנס לחנות שבה מכרה האמא של הבחורה, והיא אמרה: או, אתה פה, אשתך קנתה מקודם משהו. אז הוא אמר: אה, אשתי קנתה משהו. איזה צ'ק היא נתנה, מהחשבון שלי או מהחשבון שלה? אז היא אמרה: כזה שידוך אני לא רוצה. אם יש שם חשבונות נפרדים, אני לא רוצה להיכנס למשפחה הזאת. נקודה למחשבה.

36:10 דובר 11 טוב, אמ.

36:12 דובר 14 את יכולה להוסיף משהו?

36:14 דובר 11 מה?

36:14 דובר 14 יש שם.

36:15 דובר 11 טוב, כי אנחנו רוצות לסיים בשאלה א-א-אחרונה אחרת. אלא אם כן זה מאוד חשוב לך. אה, רצו פה לומר, נשמע מילה. כן, בקול. את יכולה לעמוד, כי בלי מיקרופון לפחות לעמוד.

36:37 דובר 15 יש לילדי השלוחים, יש להורים הרבה הרבה הרבה יותר קשר גם כן עם המשפחה. למשל, הרבה מתכתבים איתם, יכולים לדבר על הילדה שלה, ויכול לדבר על... יש להם קשרים תרבותיים. זה לא רק הקשר עם ההורים הביולוגיים ואז לחזור הביתה. זה גם ככה לא, לא נותנים להם הרבה הרבה חופש. יש, אמנם יש להם דברים.

37:02 דובר 11 כולנו שולחים.

37:03 דובר 12 כן, כן.

37:06 דובר 11 לא שומעים אבל.

37:08 דובר 15 יש לי גיסות שלא נתורו, ורק יוצאים שלהם הבית ממש ממש מינימלי. עכשיו פותחים סקייפ, ורוב השנה הם יכולים לדבר איתם כמעט יום יום בגלל שיש להם את הזה, אז יש להם גם קרובים יושבים בבית.

37:27 דובר 12 לא התכוונתי להגיד שלא טוב להיות ילדי שלוחים, חס ושלום.

37:32 דובר 11 טוב, אנחנו נסיים בנקודה אחרונה כי אנחנו רוצים לסיים בה. אה, אבל אה, את יודעת מה? יש לנו ממש חמש דקות אחר כך. אולי אה, זהו, ממילא לא נוכל לענות באה, בפורום הזה.

37:48 דובר 15 אפשר למשוך את זה עד אחד וחצי.

37:50 דובר 11 איך?

37:50 דובר 15 אפשר עד...

37:51 דובר 11 אפשר למשוך...

37:52 דובר 12 עד אחד וחצי. את יכולה למשוך את זה.

37:54 דובר 11 בבקשה. הם רואים שאפשר עוד, עוד, בבקשה. אז אולי רק לסגור את הדלתות.

37:58 דובר 12 אוקיי, אז.

38:01 דובר 15 אז רגע, אולי נעביר את המיקרופון, את המיקרופון, ישמעו הרבה יותר טוב. תודה רבה. צהריים.

38:13 דובר 11 טוב.

38:14 דובר 15 רק אם אפשר רגע לחזור ליחסים של הזוג עם המשפחות מקור שלהם. אבל אם אפשר להתייחס דווקא מצד הפעילות שלנו עם המון זוגות של בעלי תשובה, כלומר שזה לא כאלו שאני יכולה... אני דווקא הייתי מאוד שמחה שלא יתארחו יותר מדי אצל המשפחות שלהם ושלא ינתקו את היחסים בין ההורים שלהם. אבל איך עושים את זה בצורה שהיא גם חכמה, גם בונה, וגם, זאת אומרת, הילדים של אותם זוגות של בעלי תשובה לא יראו את אותו כיבוד אב ואם שאני רוצה ש... או שאנחנו רגילים לראות בבתים שלנו. שני משפטים: איך אנחנו מתמודדים עם מה? לא שלנו. טוב, אז זו התמודדות שמה? אה, מה קורה אם ההורים הולכים בדרך אחרת ואנחנו רוצים לכוון לדרך מסוימת? ממש כמה מילים. מי מוכנה לענות? בבקשה. אני רק אתחיל ולהת advance.

39:12 דובר 16 זה לא רק כמו שאת אומרת בבעלי תשובה. אני חושבת שלגור אצל ההורים בכלל זה לא כל כך... זה בעצם עם מה שהתחלנו. מצד אחד, מצד אחד הרי בענה ששנה ראשונה להיות קרובים להורים. מצד שני אנחנו מוצאים הרבה זוגות שהם כל הזמן אצל ההורים ושורצים שם וממש גרים שם. ולא, זה בעצמו לא כל כך חיובי. אז זה לא כל כך משנה אם זה עניין של ההורים, הם שומרים מצוות או לא. את פתחת לי רעיון לנושא אחר: אנחנו רוצים ללמד את הילדים כיבוד הורים, וההורים שלהם לא שומרים מצוות, ולא רוצים שהילדים הממ יחזרו הרבה לבתים. You want to answer that question?

40:09 דובר 15 אני, אני לא יודעת עד כמה מה שאני אומרת מבוסס על סקר רחב בקרב בעלי תשובה. אני יודעת שתי נקודות שאני יכולה לומר. אחת, שהרבה זוגות של בעלי תשובה מרגישים שהם זקוקים אחרי הנישואים להמשך של ליווי ומין אימוץ מסוים מצד משפחה של משפיעים איתם, וזה לא תמיד קיים. הרבה פעמים המשפיע או המשפיעה מרגישים שכשהם התחתנו בזה נגמר תפקידם, וזה לא נכון, כי באמת לבנות את הבית ולדעת איך, צריך איזושהי דוגמה חיה ואיזושהי הדרכה הלאה. וזו נקודה, אני לא יודעת, לכל מי שכאן מקרב ועובד עם בעלי תשובה, לזכור באמת שהנישואים זאת תחילת דרך ולא סוף דרך. לגבי קשר עם המשפחה המורחבת, אני לפחות אישית מהניסיון שלי, גם אני בעלת תשובה וכל המשפחה המורחבת שלי הם אנשים שלא שומרים מצוות. אני אישית הצלחתי למצוא שיווי משקל מאוד בריא שבו מצד אחד יש לילדים שלי משפחה אוהבת, חמה, עם מפגשים משפחתיים, עם הרבה רצון טוב מכל הצדדים, ויזמינו את הקייטרינג למהדרין מן המהדרין לפעמים כדי שאנחנו גם נוכל לאכול, ואם לא אז אנחנו נדאג שיהיו גם דברים שאנחנו נוכל לאכול. אני חושבת שאסור לוותר על יחסי משפחה חמים כל עוד יש כבוד הדדי, כל עוד אלו הורים שבאמת מכבדים את הערכים החדשים ודרך החיים החדשה ולא יעשו שום דבר להרוס את החינוך שלנו לילדים שלנו אלא יתמכו בו. ואני מאמינה שאם יש איזושהי הבנה וכבוד וקבלה, אז גם הקרובים הלא... שלא שומרים מצוות, הם יעזרו לנו בחינוך של הילדים שלנו. כך לפחות אני רואה במקרה שלי ובעוד מקרים. אם אנחנו מכבדים אותם ולא מזלזלים בהם ולא מנסים בכוח להשפיע עליהם להיכנס לחיי תורה ומצוות, כי לפעמים כנראה מישהו אחר צריך

42:14 דובר 15 לעשות את זה ולא אנחנו. אני בהחלט לא הייתי מוותרת על התחושה של משפחה חמה וטובה.

42:22 דובר 16 איילת הורן מתבקשת לגשת ל-לכניסה הזאת. הבת שלה הקטנה מחכה לה, התינוקת. אה, טוב, אנחנו נסיים ממש, אה, הזמן שלנו ממש קצר. אה, כל אחת כמה מילים בנקודה הזאת של איך אנחנו יכולות לשפר את הבית שלנו שאכן יהווה דוגמה אישית לזוגות הצעירים שעומדים לצאת ממנו. אמ, אנחנו יודעים שאת ה... לפעמים את הדברים היותר קשים אולי רואים לעין, את הפיוס, הוא לא נראה לעין. איך אנחנו יכולים להוות יותר דוגמה טובה לילדים שיוצאים? ממש כמה מילים כל אחת, בבקשה. נעמי תתחילי.

43:15 דובר 17 אני יודעת שכל מערכת היחסים מתחילה עם התקציבים שלפני החתונה. אני אומרת את זה בקול רם ובהדגשה כי אני יודעת ש... לא שומעים? יש סנדוויצ'ים, זה מאוד חשוב.

43:29 דובר 16 ממש, ממש כמה מילים.

43:34 דובר 17 אה, לגבי התקציבים, צריך לדעת שזה מעניין את המשפחות בלבד ולא את הזוג. שהזוג לא יתערבו. זה נקודה מאוד, מאוד חשובה. אם נולד איזה, איזה בעיה, איזה מילים, לא מעניין אותנו. זה שייך להורים. ולשמור על קשר אחרי החתונה, אחרי שנולד בן או בת או אם עדיין לא נולדו, לשמור על קשר בחגים. אני משתדלת בחגים להזמין את כל המחותנים ולעשות ארוחת ערב. זאת נקודה מאוד, מאוד חשובה ומחממת. זה מה שיש להגיד. עכשיו רציתי להגיד—

44:14 דובר 15 שאלת חכם חצי תשובה. אם השאלה נשאלה איך האווירה בבית תשפיע יותר טוב על הזוג הצעיר, אז זוהי התשובה. רק האווירה בבית משפיעה על הזוג הצעיר. שום הטפות ונאומים לא יעזרו, ואולי אני ארשה לעצמי לספר בדיחה קטנה. מסופר על שייט בנהר שהעביר בסירה שלו פילוסוף גדול. התחילו לשוט, והפילוסוף מאוד רצה לשוחח בענייני פילוסופיה, אז הוא שואל את השייט: "אתה למדת פילוסופיה?" אז הוא אומר לו לא. אז הוא אומר: "אה, שליש מהחיים שלך הלך לאיבוד". אחר כך הוא חשב, אולי, אולי מתמטיקה אתה יודע? אז הוא אמר לא. "אה, עוד שליש מהחיים שלך הלך לאיבוד". תוך כדי כך הסירה נתקעה ועלתה על שרטון ונפער חור בבסיס שלה והמים התחילו להציף אותה. ואז שואל השייט את הפילוסוף: "אתה למדת לשחות?" אז הוא אומר לא. אז הוא אומר: "אם ככה, כל החיים שלך הלכו לאיבוד". אז הבדיחה היא בדיחה, אבל מה שאנחנו רוצים לומר זה שאם אמא לא הכינה את הבת שלה להיות בעלבוסטה אז שליש מהחיים שלה חס ושלום, ואם היא לא הכינה את הבת שלה לארגון תקציבי אז עוד שליש חס ושלום. אבל אם היא לא נטעה בה יראת שמיים אז כל החיים שלה חס ושלום לא שווים, וזה הבסיס שאנחנו חייבות לדעת אותו. ניקח. ניקח למשל דוגמה מאוד קטנה. אם הבת או הבן יראו בבית שכל דבר פונים לרב לשאול אותו. לא אבא פותח ספר למרות שהוא יודע לפתוח ספר ולא אמא מתייעצת עם שכנות וידידות, אלא יש רב והוא הכתובת. אני ראיתי דוגמה למשל השבת בבית כנסת בלוד. חילקו לילדים פחיות שתייה אחרי מסיבות שבת. אבא אחד לקח את הבן שלו והוביל אותו לרב ואמר:

46:02 דובר 15 בוא נשאל את הרב אם מותר בשבת לפתוח פחית שתייה. האבא הזה ידע היטב את התשובה, אבל הוא הרוויח דבר נפלא. הילד הזה לעולם לא יסמוך על שיקול הדעת...