כינוס נשים לכבוד החוזרות מחודש תשרי ב-770

00:01 דובר 1 באחת השיחות שדווקא הירידה הזאת, היא שהביאה אחר כך לעלייה. הירידה הזאת הייתה חלק מהעלייה שהייתה אחר כך, והיא התחילה את העלייה הזאת. העלייה שהייתה אחר כך הייתה שעלה ממצרים ועלה ברכוש, במקנה כבד, בזהב ובכסף. נקודה נוספת שאפשר ללמוד מכאן, נקודה שקשורה למעשה אבות סימן לבנים, שמעשה אבות זה לא רק סימן לבנים, אלא זה בדיוק מה שיקרה לבנים. זה לא רק סימן איך הם יתנהגו, אלא זה חייב להיות שמה שהיה אצל האבות זה מה שיקרה אצל הבנים. ואם היה כך אצל אברהם אבינו, אותו דבר היה גם כך אצל בני ישראל לפני שקיבלו את התורה. כדי להגיע לעלייה הגבוהה ביותר, לדרגה הגבוהה ביותר, היו צריכים לרדת למצרים. ירדו למצרים והירידה הזאת לכאורה הייתה נראית באמת ירידה, אבל היא הייתה חלק מהעלייה שהייתה אחר כך. וגם אז עלו ממצרים במקנה, בכסף וזהב, כמו שהיה אצל אברהם אבינו. אם כך, נקודה ראשונה שלמדנו מ"לך לך" זה פשוט עלייה מחיל אל חיל, ולא רק עלייה מחיל אל חיל, אלא כאשר יש לנו חס ושלום ירידה אצל האדם הפרטי או אצל הציבור בכלל, אנחנו יכולים לדעת, אנחנו בטוחים שדווקא הירידה הזאת לא מייאשת אותנו חס ושלום, אלא דווקא היא חלק מהעלייה שאנחנו עתידים לעלות בעזרת השם מיד לאחר הירידה הזאת. נקודה נוספת שאנחנו לומדים דווקא משבוע פרשת לך לך היא נקודה של שמחה, כפי שקבענו ב"היום יום". לעומת פרשות השבוע שקראו בהם פרשת בראשית ופרשת נח, פרשת השבוע של פרשת לך לך הוא השבוע השמח ביותר. בפרשת בראשית השבוע מסתיים. הפרשה מסתיימת עם המאורע שהקב"ה התנחם לאחר שנח נולד והתחיל לעורר את הדור שלו. שבוע פרשת נח. יש

02:05 דובר 1 לנו את העניין של המבול במשך כל הפרשה, אבל בסוף הפרשה ישנו אברהם אבינו שנולד והתחיל להפיץ אור בעולם, מה שאין כן בפרשת לך לך. אנחנו חיים כל יום עם אמירת החת"ת של כל יום עם אברהם אבינו, ואז לכן אפשר לומר שזהו השבוע הראשון השמח ביותר. וכפי שאומר הרבי שכשם שמשמחת תורה אנחנו משפיעים שמחה לכל השנה, כך שבת פרשת לך לך משפיעה לנו שמחה לכל שבתות השנה. החלק האחרון של התאריך שלנו הוא שנת תשמ"ח, תשמח, קשור לשמחה שכבר הזכרנו ושנת הקהל. בנוגע לשנת הקהל וכינוסי הקהל, כפי ששמענו בהתוועדות של ג' תשרי, מה עלינו לעשות במשך כל השנה, במשך כל חודש לדווח וכולי. אנחנו נשמע מפי הרב גרינוולד שהיה אצל הרבי שליט"א ושמע ויסביר לנו בדיוק מה עלינו לעשות.

03:06 דובר 2 התכנסות כהרבה התכנסויות בבקשתו, בפקודתו, יראה, ובכל לשון של בקשה ותחנונים, ומה שרק אפשר לבקש הוא מבקש שישתתפו ויתקהלו האנשים, נשים וטף, ובהדגשה האנשים לבד, הנשים לבד והטף לבד. וכפשוטו של מקרא בתכלית, במטרה הסופית. מה ההתקהלות הזאת צריכה להביא? ליראה את השם. להגיע למצב של יראת שמיים. ובזמן שבית המקדש היה קיים היה כפשוטו. מתכנסים אחרי שנת השבע, והשנה השביעית היא כולה שנה של רוחניות. אין חריש, אין קציר, אין זריעה וממילא מתפנים לעבודות ועניינים רוחניים. וגם היום, אם זה מדאורייתא אם זה מדרבנן, אבל המושג של שביעית תשבות ודאי שקיים ובפרט בארץ הקודש. ואחרי זה מתכנסים במקום אשר יבחר השם אלוקיך, בבית המקדש בירושלים, ושם היה המלך קורא מתוך ספר תורה, והקריאה בספר דברים: "תקרא את התורה הזאת". זה היה מביא יראת שמיים לא רק לרגע זה ששומעים, אלא לטווח ארוך, כפי שהתורה אומרת עד להתכנסות הבאה לשבע שנים, והיעילות של הקריאה הזאת מוסיפה ליראת שמיים. בא הרבי שליט"א ואומר: לחדש מנהגים אי אפשר, כי לא היה נהוג אחרי בית המקדש שיעשו זכר להקהל כפי שהחכמים עשו זכר להרבה מצוות, זכר למקדש. אבל מה התורה הפשוטה אומרת לנו? לשם מה כל ההקהל הזה? ליראה את השם. אז צריך לעשות את המאמצים שכל אחד ואחד יתכנס, יתכנסו, והתכלית כדי להגביר יראת שמיים. מה היה בזמן בית המקדש? היה בית מקדש, ויש ביטוי אולי קלקלתנו זו תקנתנו. אי אפשר היה להתכנס במקום אחר, רק בבית המקדש. ומפני חטאינו גלינו מארצנו וחרב בית המקדש הפיזי, שהוא איננו, אז "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו" לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. אז יש לנו מקדש אצל כל אחד ואחד, אפילו

06:15 דובר 2 יחיד, יהודי בודד. אם קיים יהודי בודד. אבל הבעל שם טוב אומר, ואם צריך להתכנס היום בבית המקדש אז יש בית מקדש מעט, זה בית הכנסת. הרבי כבר בתקופה האחרונה רוצה שכל בית יהיה בית חב"ד ובתוך הבית כל חדר יהיה בית חב"ד, ובתוך כל חדר כל פינה תהיה בית חב"ד. ומה התכנית? שכל פינה, שכל מקום יהיה קדוש, כל מקום תהיה פינה של קדושה ויעמדו שמה ספרי קודש. תעמוד שמה קופה של צדקה, שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה. והוא בנה בתים, בתי מקדש על פני כל כדור הארץ בשם בית חב"ד. עם אנשים, אם זה נשים, אם זה טף, ואם זה תינוקת בעריסה. נוסף לשיר המעלות ששמים לה, ספרי קודש או דברים שהם יביאו את הקדושה. אז כך שמישהו יגיד חס ושלום, והלוואי שייבנה במהרה בימינו בית המקדש. אבל ברגע זה מה שהקדוש ברוך הוא תובע מאיתנו לעשות, אז המקדש של כל מקום, כל פינה, כל מקום שנשמה יהודית נמצאת, יש לה את האפשרות והכוח של בית מקדש. ובזמן בית המקדש היה צריך להיות מלך. מלך הוא אחד לכל עם ישראל. ברגע שאין מלך, אז כל ישראל בני מלכים הם. אז כל יהודי צריך ל-- שתהיה לו התחושה, וזוהי האמת, שאני בן מלך ואני בת מלכה, ואני הוא שהקדוש ברוך הוא המליך אותי ומבקש ממני להמליך אותו, שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך. הכוח הזה ניתן לכל יהודי. ולהקהיל בנושא הזה לכל אישה, לכל מי ששייך לעם ישראל, הוא מלך, מלך כפשוטו, וממילא הוא יכול לקרוא בתורה והתורה ניתנה לכולם, גם הנשים. יש להם חלק של התורה, של לימוד תורה לשם לימוד. אישה לא חייבת, אבל

09:03 דובר 2 היא חייבת לקיים מצוות מעשיות, וזה כולל כל החסידות, כי החסידות עוסקת באמונת השם, ואישה באמונה חייבת להאמין בשם בדיוק כמו איש. היו הרבה שיחות, והרבי חוזר על זה מדי פעם בפעם. אם לפני הרבה הרבה שנים, כשסבתא הייתה אומרת משהו לאמא אז היא הייתה מקבלת, ואמא הייתה אומרת לבת שלה, היא הייתה מקבלת ולא שואלת ולא חוקרת. כך קיבלתי מאמי וכך אמי קיבלה מאמה. היום דרך החריר הקטן של הדלת חודרת ההשפעה מהחוץ, והילדים שואלים שאלות וזורקים להם שאלות, ואמא חייבת לענות וסבתא חייבת לענות. אז צריך, אז הקדוש ברוך הוא נתן תרופות למגפות של היום בכוח התורה, בכוח של החסידות, שלומדים תורה ומקיימים תורה ומעמיקים בחלקים של תורה. והלוואי שאישה תלמד כל הלכות שבת, כי בשבת איש ואישה שווים. כל העניין של אמונה, איש ואישה שווים. כל העניין הזה של יראת שמיים גם כאן. וממילא כל אחת מאיתנו, כשבאים לבית המקדש, האנשים ללמוד והנשים לשמוע. יש כוח לאנשים, הוא חייב ללמוד לימוד לשם לימוד. לשמוע זה להבין. לשמוע זה להבין ולקיים. לשמוע זה לקבל את הדברים. בתלמוד כתוב, "לא שמיעא לי", כלומר אני לא מקבל את הדברים. הדברים נשמעים לי, פירושו הדברים מתקבלים. והטף למה באים? כתוב, "הקהל את האנשים והנשים והטף". האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף אלו תינוקות ממש יונקי שדיים, אז צריך להביא אותם גם כן כדי להביא שכר למביאיהם. ולפי פשוטו, מה רוצה מאיתנו הרבי? כל מי שיכול להקהיל, אם אתה ראש מדינה, אם אתה ראש העיר, אם אתה במקום ציבורי גדול, תשתדל להקהיל אנשים. ומה יעשו אנשים? ידברו, ילמדו ליראה את השם כדי להגביר את העניין של יראת שמיים. מי שיש לו פורום יותר קטן,

11:30 דובר 2 מי שיש לו בית כנסת, מי שיש לו כיתה, מי שיש לו בית, היא יכולה לאסוף את-- והרבי אמר: ומי שאין לו את מי לאסוף, ויש כאלו שנמצאים בודד, אתה יכול להיות מלך ותקהיל את עצמך ותגביר ותלמד, ומפעם בפעם בשנה הזאת, שהיא שנת הקהל, להגביר את הנושא של יראת שמיים, וזוהי המטרה. בכל אופן, כפי שמשתמע משיחותיו של הרבי, ולא הייתה שיחה אחת מהרגע שאני הגעתי וממה ששמעתי מקרוב לנושא, אם זה לפני ראש השנה, ראש השנה ואחר כך שבת תשובה, ערב יום כיפור. בכל הזדמנות, בכל שעה, בכל מקום, בכל נושא, בכל פרשה, בכל עניין, הרבי קושר את הכוח הזה עם הקהל. איך אומרים? יש לי סיפור של מוצאי שבת. לא מדויק. אני לא אחראי במאה אחוז, אבל בכל אופן כך סיפרו לי, כך קראתי. שלא נדע מצרות. היום כשצריכים לעבור ניתוח, אם אפשר, נותנים לפני הניתוח כדור הרגעה או זריקת הרגעה, וזה חלק של סמים שמשחררים את הלחץ של הפחד, של האימה וההתכווצויות, כדי שתהיה הרגשה יותר נוחה. אישה אחת, גויה פולנייה בוורשה או סמוך לוורשה, הייתה צריכה איזה-- לעבור איזשהו ניתוח והזריקו לה את החומר. בזמן הניתוח יש רופא מרדים, וכדי שלא יהיו בעיות אם זה ניתוח רציני, יש היום מצלמות טלוויזיה שכל הזמן מצלמים, אחר כך וידאו ובודקים מה היה נכון, מה לא היה נכון, ויש טייפ רקורדר, מכונת הקלטה. כל הפקודות של הרופא, של המנתח, אחר כך יגיד, "אמרתי, לא אמרתי?" משחזרים ולומדים והכול נקלט. הרופא המרדים, שהוא אחראי על ההרדמה, הרגיש שהאישה הזאת מדברת מתוך טראנס של חומר של כמו סמים, אבל הוא לא הבין. אז שאל את הרופאים, "אולי מישהו מבין מה

13:51 דובר 2 היא מדברת?" אף אחד לא הבין. נו, אז זה לא הזמן עכשיו לשבת ולשמוע מה היא מדברת. אבל המכונה, הטייפ, הקליט את הכול. אחרי שהתאוששה וגמרה שאלו אותה, "את יודעת שפות חוץ מפולנית?" "לא, רק פולנית." "עוד איזשהו משהו?" "לא." הקליטו לה והשמיעו לה את השפה הזאת. "שמעת פעם? דיברת פעם משהו?" "אני לא יודעת מה זה, לא, אין לי שום מושג מזה." אבל זה שפה. מישהו מבין? אף אחד. הלכו שמה לפרופסור גדול באוניברסיטה, מתמצא בשפות, בכל מיני נושאים. הקליטו לו, השמיעו לו. הוא אומר: "כן, בטח שזה שפה. זה ארמית." ארמית זה כבר משהו מעניין. מה היא אמרה בארמית? קטעים של זוהר. ריבון העולמים. איך מגיעה לגויה פולנייה בחדר ניתוח קטעים של זוהר? אבל הקליטו עוד פעם ועוד פעם. כן, זה קטעים של זוהר. פה נכנסו כבר לחקירה איך האישה הזאת-- ואצלם שמה אין טרנסים של משהו. מוכרח להיות פה משהו מבחינה רפואית או בדרך הטבע. התחילו לחקור את כל העבר שלה. מה היה? היא הייתה תינוקת, ילדה קטנה. אמא שלה עבדה כשפחה, כמשרתת בבית של רב יהודי. לה נתנו איזה מרתף שמה איפה שהיא ישנה, היה לה את הדירה שלה. בחורף קר מאוד ועם כל החימום אצלה, אבל אצ-- בחדר של הרב היו קמים לפנות בוקר, מסיקים עוד פעם את התנור מחדש והיה חם מאוד שם וטוב מאוד. אז השכיבו אותה שתישן, פיצקלה. מה היא כבר יכולה להזיק שמה? בבקשה. עכשיו, היא הייתה בלילה, כשהביאו אותה לחדר הזה, מרגישה חום והרגשה טובה כי זה אוויר טוב. והרב הזה היה קם בחצות הלילה, אומר תיקון חצות והיה לו מנגינה. פתח רבי שמעון ואמר... ניגון מונוטוני של קטע של

15:52 דובר 2 הזוהר שאומרים בהתחלת תיקון חצות, וברגע שהטרנס הזה היה צריך להפעיל, לשחרר לחצים, לתת איזה תחושות טובות של החיים, איזו הרגשה, טרנס שפעם הרגשתי טוב, אז זה העיר אותה והכניס אותה למצב שהיא הרגישה כל כך טוב וכל כך נחמד שהיא, היא אפילו בחיים שלה לא ידעה שהיא שמעה את השפה הזאת. אבל זה נקלט, זה נחקק בזיכרון שלה, נחקק בנפש שלה ובלי שתבין, תינוקת. אבל זו הייתה הרגשה כל כך טובה, כל כך נעימה, שזה השפיע וזה נשאר לה. לגבי מה הסיפור הזה, לפעמים אומרים "עליי זה לא משפיע, כבר סיפרו. כן קראתי, לא קראתי, לא--". אז אם סתם ככה דברי תורה, לך תדע כמה דברי תורה של, של יהודי שקוראים את זה בעמודה ומספרים לילדים. ואל תחשבי ילד קטן מה הוא מבין, מה הוא יזכור? ואני שואל אותה אחרי שבוע, "אתה זוכר משהו?" אומר "לא, אף פעם בחיים שלי". גם היא אמרה. הייתה יכולה להישבע ואולי נשבעה שהיא לא שמעה. היא לא שמעה, הנשמה שלה שמעה וזו גויה. שלוש קליפות הטמאות שאין בהם טוב כלל. אבל זה יצור אנוש שבצלם אלוקים עשה את האדם והאדם יש לו את התכונות. כל מה שעולה על המוח לא נמחק. כל מה שהעין מצלמת לא נמחק. אי אפשר למחוק את זה. וממילא יש רגעים, ישנם שעות שיש בהם סגולה. והתורה אומרת שבשנת הקהל במוצאי חג הסוכות יבוא כל ישראל לראות פני ה' במקום אשר יבחר. תקרא באוזניהם את התורה הזאת. יש אפקט, יש מציאות, יש פעולה שהקריאה הזאת נחקקת ונשמרת ויש לה סגולה ליראה את ה'. דווקא בזמן שמחתנו, דווקא בזמן סוכות שזה שיא השמחה, ואז מדברים על יראה, על יראת שמיים.

17:54 דובר 2 לכאורה היה צריך להגיד את זה באלול, בימים הנוראים. אז נכון שיש ים-- שישנם ימים נוראים. נכון שישנם ימים של פחד, של אימת הדין. ולפי ההלכה כש-- הגמרא שואלת להגיד הלל בראש השנה או לא להגיד הלל? אומרת הגמרא ספרי חיים וספרים של ההפך פתוחים, ואתה יכול לשיר עכשיו, אתה יכול לרקוד, אתה יודע כבר מה שיש איתך. אף על פי כן ראו גם השנה אצל הרבי שליט"א בתוך ראש השנה היה עניין של "וגילו ברעדה". יש רעדה, יש פחד, יש אימת הדין, אבל יחד עם זה אז כתוב שיהודים חייבים ללבוש בגדים נקיים לקראת ראש השנה. צריך ללבוש בגדי חג לא כל כך חגיגי כמו שלובשים בשלושת הרגלים, אבל זה מקרא קודש. גם ביום כיפור שאין אכילה ושתייה יש קפידה, יש הכבוד, יש ההדר. איך אתה מתלבש? איך אתה מצוחצח? איך אתה כבר כאילו יודע שאתה עובר? זה כוחו של ישראל, שהם בטוחים שהם מנצחים בדין. אבל אלה הם ימים של דין. אלה ימים נוראים בשם שלהם. ואחר כך ימי הסוכות. אז בבוא כל ישראל דווקא בחג הסוכות, שם זה המקום שאפשר לקלוט. מה יש יותר מסוכה? מה יש היום הזה של סוכה? אז כתוב שראויים כל ישראל לישב בסוכה. למה כל ישראל? זו אחת המצוות שמקיפה את האדם מראשו ועד רגליו על קרבו ועל כרעיו עם המגפיים, עם הבוץ, עם הבגדים. כל כולך נכנס לתוך סוכה. ואומר האר"י ז"ל, ומובא בספר ליקוטי תורה של אדמו"ר הזקן. "שמאלו תחת לראשי", אלו הם ראש השנה ויום הכיפורים, שזה מבחינת שמאל פחד, יראה. "וימינו תחבקני", אלו הימים של סוכות, שהסוכה מחבקת את האדם ומקיפה אותו ומכניסה את כל כולו

20:15 דובר 2 לתוך השמחה של הסוכה. יש רמז, אומרים שסוכה לכתחילה צריך שיהיו לה ארבע דפנות. אם אי אפשר ארבע דפנות, אז שלוש דפנות. אם אי אפשר שלוש דפנות, אין, אפשר לעשות דופן שלם שבעה טפחים ועוד דופן שבעה טפחים. נענועים שהרבי החזיק. אז בהתחלה בהלל אתה לא יכול להפסיק, אבל כל אחד אומר נו או נו או. בדרך כלל הרבי היה לוקח רק את האתרוג בזמן הנענועים ואחר כך שם את זה על הסטנדר שלו. והשנה אחר כך יש צילומים כבר ש... הם כתובים כבר בקיצור התוועדויות או בחלק של התוועדויות. הרבי הסביר אחר כך שזה לא סתם מקרה, אלא אמר מכיוון שזה עניין של הקהל, אז הוא רצה להצמיד למעשה כל ההלל וכל ההושענות הוא לא עזב את הלולב ואת האתרוג יחד, מכיוון שזה כולל כל סוגי ישראל. זה כוח שנותנים מלמעלה ופעולותיו של צדיק למטה. והוא הסביר באריכות על אף שבמשך שנים הרי לא היו נוהגים כך ויש עניין אולי שלא לנהוג כך, אבל יש שעה והוראה מלמעלה שצריך וחייבים לאגד ולאחד. ולא דרשות, הרי כל הנושא כאן עכשיו, ההתכנסות הזאת היא להגיע לתכלית. יש רעבים וישנם צמאים ואף אחת לא תחשוב שאני זקוקה למישהי. ראיתי היום בחומש ומי שיש לו בבית או בבית הכנסת בחומשים של בית יהודה, אלו שקוראים יידיש, מאוד עסיסי התרגום של רש"י וליקוטים. אומר שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם ש"שרי אשתך לא תקרא שמה שרי, קרא שמה שרה". מה ההבדל בין שרי עם י' לשרה כך? הוא יש שם שני סוגי נשים. יש אישה, היא בעצמה היא ניטרלית, אבל אם היא הולכת למלך ואם הוא, אם הוא מלך ממילא אוטומטית היא מלכה. יש אישה

22:28 דובר 2 שהיא בעצמה בת מלך, היא נסיכה והיא באה, יש לה כבוד עצמי, יש לה משהו שגם לפני המלך היא הייתה משהו. עכשיו היא עוד משהו. אז בהתחלה חשב אברהם אבינו שהיא שרי, היא שלי, הוא השר, רק היא נספחת אליו והיא שרי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: מעכשיו שצריכה ללכת להביא את יצחק, אז היא לא תיקרא יותר שרי. היא שרה, לעצמה עומדת בזכות עצמה. וכל אישה שהיא בת שרה, רבקה, לאה וכולי וכל בנות ישראל, היא מלכה בפני עצמה. היא לא צריכה להיות צמודה למישהי. וכאשר באים הרבה נרות אז ודאי שהאור הולך וגובר. אבל לא לזלזל חס ושלום ולהגיד אני נר קטן ואני איזה ניצוץ קטן, מה אני כבר יכול לעשות בחושך ואפלה? יש בחוץ מצב של אין אור, אין אורה ואין שמחה. ואנחנו יודעים, אמרתי לפני כמה ימים וזה כתוב בהרבה ספרים, אולי גויים יכולים לחיות לפי החוקים שלהם. יהודי או שהוא חי לפי תורה ואז יש לו לדעתי מה הייתה אורה, ואם יש אורה ושמחה וששון ויקר כמו שאמרנו עכשיו, כן תהיה לנו. יש אורה, יש ששון, יש שמחה. ליהודים הייתה אורה זו תורה ושמחה זה יום טוב וששון זה מילה ויקר זה תפילין. וזה לא סתם פתגמים, אלא הם דברים יסודיים שאם יש אורה יש תורה. לקחת מיהודי את התורה שלו והוא עוד קצת חי כמו שכורתים ענף מעץ, מאילן, אז הוא עוד ירוק, יש עליו אפילו פירות, יש עליו אפילו פרחים קצת, אבל אם הוא יישאר במצב שלו הוא לא נפטר אחרי כמה שנים. הוא נפטר ברגע שהמזמרה, שהמסור חתך אותו. אילו היו מחזירים אותו, היה פה אחד שקנה אקליפטוסים בשביל החצר שלו ברמלה

24:33 דובר 2 קנה אותם, התחיל לעשות אותם גדר בשביל הצורך של החצר שלו וכמה מהם התחילו לגדול. למה? מה פירוש למה? זה טבעו של עץ. כשהוא חזק ויש בו בפנים כוח והכניסו אותו לאדמה טובה על יד הרפת, אז ודאי אם יש בו עוד קצת חיות הוא מכה שורשים מחדש וגדל מחדש. תשאיר אותו, הוא מתייבש. זה יהודי. אם יש לו שורשים, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. חס ושלום ניתקו אותו, הוא עוד ירוק קצת. עוד לא מרגישים מיד, אבל מי שיש לו עין חדה הוא יסתכל למעלה. זה כלום. אני מחפש שורשים, אין שורשים, אין שום דבר. וכאשר חס ושלום כורתים ענף מהאילן, אם יחזירו אותו לאדמה בסך הכל תתנו לו כוס מים, קצת שמש, משהו לחזק אותו, לעודד אותו. יש אנשים שבאים ומתקרבים ורוצים להתקרב. לפעמים אני הקטן ואני הקטנה יכולה לעשות הרבה. לא צריך משהו. אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך. כמה זה תורה הרבה? כמה זה אדם יכול להגיד למדתי הרבה תורה. רחבה מני ים, התורה היא אינסוף. אם אדם יחיה-

25:54 דובר 3 התורה לקבל פני משיח.

25:56 דובר 2 חסידים, נזכה לזה בקרוב בימינו ממש, אמן כן יהי רצון.

26:03 דובר 3 מה-- שמענו עכשיו מה ש-- מה הייתה ההוראה של הרבי ואחר כך לקראת סוף התוכנית כל אחת שתיגש לכאן לשולחן, פה היו כאן הפתקים, הטפסים של הקהל. כל אחת צריכה למלא שם את השם, את הפרטים, מה היא, מה היא מקבלת על עצמה לעשות ובעזרת השם בדיווחים לרבי על התוכנית שהייתה ישלחו יחד עם זה גם את הדיווחים על כל אחת ואחת דרך צעירי אגודת חב"ד. אז במשך התוכנית לגשת לכאן ולמלא את הטפסים. אנחנו נמשיך עכשיו בתוכנית. הגברת לאה בנקר[?] נמצאת כאן? הגברת ג'ייקובס נמצאת?

00:02 דובר 1 זה קצת, אה, לא פייר לקרוא לבן אדם בלי שהוא, אה, חשב, אה, התכונן מראש. בכל אופן, כיוון שאין אנשים נשתדל להיות איש, והקדוש ברוך הוא יעזור שבאמת, אה, נמצא את הדברים הנכונים. ברוך השם זכיתי להיות השנה אצל הרבי שליט"א עם כל המשפחה, בהקהל מלא, עם הילדים, ואולי מהזווית הזאת קצת נראה את הדברים באור, אה, שונה ממה שרגילים. לפני שנסעתי וחשבנו כן לקחת את הילדים או לא, ורק זה שזה הקהל זה הדבר היחיד ששכנע, כי כל המאמצים וכל ההוצאות וכל הזמן אנחנו שומעים איזו צפיפות, אנשים מתפללים בחוץ, זה בכלל אי אפשר. כבר עבר ראש השנה ו-ו-וזמן הולך ומתקדם, ואנשים שמתקשרים כל הזמן אומרים עוד יותר אנשים ועוד יותר ואין מקום ומניינים בחוץ וכולי. אז עכשיו להביא ילדים, בוודאי לא נזכה לא לראות ולא לשמוע וכלום. בכל זאת לוקחים ונוסעים. וברוך השם אני חושבת שכולם יצאו בהרגשה, עם כל הצפיפות ועם כל הילדים ועם כל הבכיות ועם כל הרעש והדחיפות. אין מישהו שלא ראה הכל. אין מישהו שלא שמע הכל. אין מישהו שלא הבין הכל ולא הרגיש הכל ולא חש את כל-- כל מה שהרבי נותן לנו בשפע רב כל כך. הגענו מערב סוכות ועד אחרי שמחת תורה, ואפשר להגיד שלא היה-- לא הייתה שנייה שהרבי לא נתן לאנשים. פשוט מאוד. הרי כמעט לא נכנס לחדר, כמעט לא היה לבדו, כמעט כל הזמן עם העם. הקהל, האנשים ממש כל הזמן, אנשים בתוך כל הזמן עם ה-- עם העם. היו ימים שפשוט מהבוקר כמעט ממש בהפסקות קצרות, אבל אם זה תפילת שחרית, ואם זה אחר כך הדולרים, ואם זה אחר כך משם ישר למנחה, ואם זה אחר

01:53 דובר 1 כך בערב שיחה ואחר כך ההתוועדות ואחר כך בשמחת תורה. בכלל ממש כל הזמן יכולנו לראות את הרבי בעבודה שלו, וזה דבר שאפילו קיר, אפילו קרש, אפילו אבן יכלה לראות שזה פשוט אלוקות. אין שום הסבר אחר נורמלי למה שהעיניים שם רואות ומה ש... בלי התאמצות מיוחדת של אמונה של חסיד לרבי, אנשים פשוטים רואים ומרגישים שכאן יש קדושה מיוחדת. אי אפשר לראות את הרבי בגיל שלו ב-ב-זה, אם חושבים על זה במושגים פשוטים, עומד שעות שעות שעות ולא לחשוב שיש פה איזשהו משהו מיוחד. פשוט כל דבר לקח שם הרבה זמן בגלל הקהל הגדול, עם כל הזריזות הממש נפלאה, אני חושבת שבמקום אחר או אם מישהו אחר היה עומד לחלק איזשהו דולר לכל כך הרבה אנשים, רק לעשות את החשבון הפשוט, אז היו רואים שזה לוקח יותר זמן. עם כל התורים הענקיים בכל מקום והכל הולך מהר, לא מרגישים את זה על הרבי בכלל. עומדים שעות בתור, לפנייך אלפי אנשים, אחרייך עוד כמה מאות ואלפים עם תינוקות או גברים או נשים וכל מיני, וכשעומדים ליד הרבי, עם כל זה שאומרים שהוועד המסדר דוחף ומזרז וכולי וכולי, אלה שעומדים לא מרגישים. ברגע שעומדים ליד הרבי, ה-הסבלנות שלו וה-התחושה הזאת שהוא נותן שאת פה בת יחידה בכלל. אין, לפנייך לא היו בכלל אנשים ואחרייך בכלל לא. הכל הכל בשבילך. השפע, הקדושה, האלוקות, הברכות, השמחה, הכל הכל זה רק כדי שאת תוכלי לקבל משהו. ובהרגשה כזאת שקיבלנו המון המון ואנחנו לא, לא מסוגלים פשוט לקלוט את כל זה, כי אנחנו לא כלים כ-כל כך חזקים. כלים מרוב, מרוב ברכות צריך ל-להכיל אותם. לפעמים קצת נשפך החוצה, לפעמים קצת, אה, נסדק איזשהו משהו

03:43 דובר 1 בכלי, אבל הברכות ממשיכות ממשיכות, אה, ל-- בשפע פשוט לא רגיל. השנה לא הייתה שנייה בלי ברכה מהפה של הרבי ולא הייתה בלי שמחה ובלי הקהל ובלי כל מיני מילים של עידוד ושל שמחה ועוד פעם שמחה ועוד... כל דבר. כשהרבי חילק השנה לעקאח לאנשים, לרוב האנשים, לא אמר את הדברים הרגילים של שנה טובה ומתוקה, שמחה והקהל וכל מיני בשורות טובות וכל מיני שמחות. מי שרק ביקש ומי שרק ניגש, הכל היה עם עוד להגביר את השמחה ולהגביר את הקהל. אה, זה לאורך כל הזמן חשנו ממש השמחה לא פסקה לרגע. ואם היה מישהו שרצה קצת לנוח מהשמחה, קצת להפסיק לשיר בשמחת תורה, או קצת להפסיק לרקוד או קצת להפסיק לחייך, הוא פשוט לא יכול. זה לא היה בא בחשבון בכלל. כך הייתה הרגשה שאם מישהו ככה קצת רצה זה, מיד הרבי הסתובב לכיוון שלו, הלאה, להמשיך, להמשיך לשיר, לרקוד. אסור לנוח פה. זה לא, לא בא בחשבון בכלל. אפילו בעזרת נשים אני חושבת שהרגשנו את זה ש-- אם רצינו, אה, קצת לצאת החוצה, ממש אין. צריך להמשיך לשיר, להמשיך לרקוד, להמשיך לשמוח. זה לא ייתכן בכלל לצאת מה-מהשמחה הזאת. שנת שמחה, שנת הקהל, גם השם של השנה תשמ"ח וגם זה שזה שנת הקהל שהיא מאוד, מאוד מיוחדת והרבי אמר שאם דווקא בשנה הזאת מצווים על המצווה הזאת של הקהל ו-וחיזוק יראת השם ו-ודווקא בשנה הזאת לאסוף את כל העם וכולי וכולי. אז כמו כל דבר בתורה אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא מצווה, הוא גם נותן את הכוחות לזה. אין שום מצווה שהקדוש ברוך הוא מצווה והוא לא ביחד עם זה מוריד צינור עם השפע שנותן את הכוח לקיים

05:17 דובר 1 את המצווה. הקדוש ברוך הוא לא בא סתם בדרישות אל הבריות, אלא יחד עם זה שהוא נותן דרישה מסוימת למישהו, באותו רגע הוא גם נותן את הכוח שהדבר הזה יוכל להתבצע. והנה, אם דווקא פעם בשבע שנים, בשנה השמינית, במוצאי שמיטה, בחג הסוכות, ניתנה מצווה כל כך חזקה לאסוף את כל העם, אנשים, נשים וטף בירושלים בבית המקדש, ולחזק את יראת השם כל הימים, שהרגע הזה צריך לתת חיזוק ליראת השם כל הימים. אז הרבי אומר: זה נותן גם את הכוח לקיים את המצווה הזאת, ודווקא בשנה הזאת יש הכוח באמת לקיים. ואם ניסינו לחזק יראת השם בדרכים אחרות בשנים אחרות, אז השנה זה הרבה יותר קל, הרבה יותר אפשרי, כי ניתן לנו השפע והכוח לעשות את זה. פשוט צריך לנצל את הכוח הזה שהקדוש ברוך הוא נותן לנו דווקא בשנה הזאת, דווקא במעמדים כאלה של הקהל ושל איסוף אנשים, לא חשוב מאיזה סוג, מאיזה גוון, כולם ביחד במקום קדוש. וכפי שהרב גרינבלט פירט, זה לא חייב להיות דווקא בית המקדש, יכול להיות בית מקדש מעט כמו בית כנסת או אפילו בית וחדר וכולי, שהכול זה בית מקדש מעט. עכשיו קצת אנחנו מתחילים להבין את כל ההכנה שהרבי עשה למעמד הקהל על ידי כל העניין הזה של מה זה בית מקדש מעט ומה זה בית חב"ד וזה. הכול זה חריש עמוק כדי שנוכל, כשנגיע לשנת הקהל, להבין מה זה להקהיל אנשים, נשים וטף בכל מקום שהוא, שכל מקום הוא בית מקדש, ועל ידי זה אפשר לחזק את יראת השם. הרבי אמר שצריך כל כך לחזק שזה יחזיק מעמד עד הקהל הבא. שבע שנים נוספות חיזוק יראת השם כל הימים כפי

06:47 דובר 1 שכתוב בפסוק. עוד נקודה קטנה שאני רוצה לספר שדווקא משום מה נגעה לליבי בשנה הזאת. אני ראיתי את זה כבר פעמים רבות, אבל השנה שמתי לב לזה. זה נושא שכל אחד יכול ללמוד מזה, של חיבוב מצוות אצל הרבי. זה מאוד בלט לי השנה משום מה. הרבי מקיים את המצוות. לא שנה ראשונה ולא שנייה ולא שלישית. הרבה שנים מקיים בהידור, מקיים עם כל הפרטים וכולי וכולי. אנחנו לפעמים כבני אדם מרגישים שדבר שאנחנו חוזרים ועושים שוב ושוב זה פשוט נהיה מצוות אנשים מלומדה. מקיימים יפה מאוד, מקיימים אפילו בהידור, משתדלים לקנות ארבעת מינים יקרים וכולי וכולי. אבל לראות איך שהרבי מקיים כל מצווה שהיא כאילו פעם ראשונה שהוא מקיים את זה. פשוט בכזאת התלהבות וכזאת התרגשות מיוחדת, ממש על כל מצווה קטנה שראינו שהרבי עושה שם. אם זה מצווה של ארבעת המינים. השנה הסתכלתי איך הרבי מחזיק את ארבעת המינים ממש כמו איזה דבר הכי יקר, ממש כמו איזה תינוק אהוב מחזיק, מקרב ללב בדבקות כזאת את כל הנענועים בהתרגשות, כאילו זה ממש הרגע, פעם ראשונה שהוא מקיים את המצווה הזאת ופעם ראשונה שניתנה לו הזכות הגדולה לקיים את המצווה. באהבה ממש אמיתית לכל מצווה ומצווה. אם זה מצווה של צדקה, איך שהרבי מכניס את המטבע לילד, שזה כמובן גם צדקה וגם חינוך ילדים. כל מצווה בממש מחשבה רצינית והתרגשות מחדש והתלהבות מחדש וחיבוב, פשוט מקיים את המצווה פשוט כי הוא אוהב אותה. השנה בעיקר ראינו את זה, שלא ראינו כל כך בשנים קודמות בשמחת תורה. האהבה של הרבי לתורה זה היה פשוט ניכר לעין כל. אני לא חושבת שצריך להיות בני אדם מיוחדים כדי

08:34 דובר 1 לראות, להרגיש שם איך שהרבי פשוט החזיק את ספר התורה ואוהב את ספר התורה. זה פשוט היה מתוך חיבה, מתוך שמחה. כמה אנחנו צריכים לשמוח ואשרינו שזכינו לקבל את התורה. והרבי רקד עם ספר התורה ממש מתוך אהבה ושמחה והודיה לקדוש ברוך הוא שנתן דווקא לנו, לעם ישראל, עם הנבחר, את התורה. הרגשנו שם ממש, הרבי פשוט אוהב את התורה, אוהב את המצוות. הוא לא עושה את הדברים האלה מתוך שגרה והלוואי שאנחנו קצת נלמד. כשאנחנו מקיימים כבר מצוות ומצוות שאנחנו כן כבר עושים אותן וכן כבר מקיימים ולא צריכים להתאמץ במיוחד כדי לעשות, אז כשאנחנו עושים, לעשות את זה מתוך אהבה, מתוך שמחה, מתוך זה שכיף לנו וברוך השם שזכינו, שאנחנו מכירים את המצוות ויכולים, וניתנה לנו התורה והמצוות. אז זה מתבטא בעוד הרבה הרבה מצוות. אני רק כאן נקטתי כמה דוגמאות וכל אחד שרואה איך הרבי מקיים את המצוות הרגיש את זה בכל מצווה ומצווה. סך הכול אני רוצה לאחל שנזכה להיות כלים ראויים לקבל קצת אפילו מהשפע הרב הזה שהרבי שליט"א העניק לנו בחודש הזה וממשיך ומעניק לנו, והקדוש ברוך הוא ייתן לו הרבה כוח ואריכות ימים ובריאות, שנזכה עוד ועוד לזכות לשפע הזה ולבצע חלק מן המשימות המוטלות עלינו. שבת שלום.

10:06 דובר 2 תודה רבה לגברת רזיאל פרין[?]. הלוואי שבאמת נהיה כלים לכל מה שמי שראתה וקיבלה שם או שנראה ונקבל כאן. נציגה של הבנות. עכשיו? טוב, אם כך, גברת נעמי ריבקין.

10:35 דובר 3 שבוע טוב לכולן. אה, אני רגילה לדבר, אבל לפני נשים וב-ב-בעיקר אבל לא בלי עין הרע. בלי עין הרע, בלי עין הרע. לא, לא, לא, זה דבר טוב. אני מקווה שכולן תשמעו. אני מקווה שאני אשתדל. אני אשתדל מאוד שכולן תשמענה. את הספר תורה התחלנו לכתוב לפני שנתיים, בסוף חורף תשמ"ה כנראה. לא, אולי ו'. בסוף, בכל אופן בפסח לפני שנתיים התחלנו לכתוב ספר תורה, סתם לנו למשפחה. ובפסח היינו אצל הרבי ועוד פעם שאלנו: "אתם כותבים ספר תורה", ושאלנו לאן להכ-- אה, עם הסיום לאן להכניס אותו. קיבלנו תשובה, זה כמובן לבית הכנסת של הרבי, לבית מנחם. בסדר, הכתיבה התארכה, התארכה, כמה שאנחנו רצינו לגמור קודם וזה לא... והסופר הבטיח שהוא גומר את זה בחצי שנה, עד פסח, זה לא הלך. בסוף גם נמשך, בסוף הוא הבטיח לנו שהוא גומר את זה לחג, אה, לכ' מנחם אב, להיות אצל הרבי לוי יצחק. זה שמיניות באוויר, זה לא הולך. בעלי לוחץ: "לפחות עד תשרי אני מזמין כרטיסים, אנחנו נוסעים", ומה ש-- לזה ששיהיה בריא יש לו... אני לא אומרת שהוא נמצא במעלה מה-- הוא לא על אדמת הארץ נוחת, בעניינים כאלה ששייכים למשיח ולרעיונות שלו, וזה גם היה אחד הרעיונות שהוא רצה שהסיום יהיה בעזרת השם בשמחת תורה. ואולי זה, לא אולי, זה קצת הרבה תוכניות מצידנו ואנחנו שילמנו על זה הרבה לילות של שינה על ה, על ההגעה הזאת, אבל כנראה בסופו של דבר באיזשהו מקום זה ישתלם. ו-- החלטנו-- אבל הספר נגמר והלל אומר: "מה אתה רוצה ממני? אני לא יכול", ובקושי לי"ג תשרי, ובי"ג תשרי כבר נסענו, הוא נסע, נסענו באותה טיסה והספר היה מוכן. אה, אז אסור,

13:00 דובר 3 אסור להוציא ספר תורה שלם מהארץ. הייתי יחד עם הרב אשכנזי. איך להוציא, מה להוציא, באיזה אופן? ובאמת הרב אשכנזי היה האדם הזר הראשון. גם במשפחה אף אחד לא ידע שאנחנו יוצאים עם ספר תורה. אפילו ברכה לא ידעה. ידענו אנחנו שנינו והסופר, אף אחד לא ידע. ולקראת הסוף ידע המשפיע של בעלי גם כן, שהוא כן, הוא כן הוציא ממני, כי בכל אופן באמת שקשקנו אם לגשת ולעשות סיום ספר תורה של הרבי בבית המדרש, וזה שאלנו כבר איך להוציא את הספר וקיבלנו הוראות. הוצאנו את הספר תורה וזה, ואף אחד לא ידע מה ש-- מה שאנחנו לוקחים איתנו כשנסענו בבוקר למטוס. אה, כש-- טוב, באנו, הגענו לשם. עכשיו ידענו שהרבי נוסע לאוהל ביום שלישי, וזושה[?] מאוד רצתה שאנחנו נספיק להגיע לפני שהרבי יוצא לאוהל. אז במטוס כבר ישבנו והכנו את הפתק. וכמובן שאם אנחנו נבוא ונספר שם ל-למזכירים שיש ספר תורה וזה שייך לזה ועניינים אז ישר יגידו לך: "לך לבית המדרש עם החלומות שלך וזה לא מתאים לשום דבר". אז אנחנו הכנו פתק וזהו, שאמרנו מה שיהיה, אני נותנת, אה, מושיט את הפתק לרבי ביד. והכנו את הפתק במטוס וכתבנו שאנחנו עם ספר תורה מושלם, שיש בעצם רק לפי ההוראות של הרבי, זה חצי שעה עבודה וצריכים לסיים לפי ה... ואפשר יהיה לשבת ולעשות עליו סיום. ואנחנו מבקשים שהרבי יזכה אותנו ב-ב-בסיום באות אחת, שהרבי יכתוב אות אחת, ישתתף בסיום הספר ויכתוב אות אחת. זה היה ביום שלישי בערב כבר, כשהרבי חזר מהאוהל. כשהרבי חזר מהאוהל אז, אה, כנראה שזה היה כשהרבי חזר מערבית, כי אני לא עליתי יותר, אני הייתי בתחום המעמד. ולייבל גרונר פתח את

15:04 דובר 3 הדלת והוא עומד ככה צדדי, חצי גב ל-- לאלה שעומדים בחוץ על יד הדלת, וזהו, שלוקח ומושיט לרבי את הפתק ביד. לייבל ראה את זה. זה היה אחד. אני לא יודעת מה, אבל זה כבר אבוד. העסק כבר בפנים ומהמזכירות יוצא-- יוצאות שמועות, אה, הרבי לא חובב פתקים שמושיטים לו ביד. אבל שוב, הבו-- אין, אין, אין דרך חזרה. זהו, המעשה נעשה. זה היה יום רביעי בבו-- זה היה יום שלישי בערב. יום רביעי, יום חמישי, שישי, שבת. אין שום סימן מיוחד שזה שקבל-- מי שמקבל מהרבי חיוכים, אה, הרבי זורק עיניים ככה אליו כדי לא, לא, לא, לצאת, לא לתת לו יותר מדי, לתת לו יותר מדי פרוטקציה בין כל הקהל הגדול, אבל שהם מבינים אחד את השני והם מרגישים ש... אה, שהוא מקבל איזה משהו עם מבט ככה שאף אחד אחר לא קיבל. הוא, אז הוא מרגיש את זה. ואין שום דבר. טוב, הלחץ שאנחנו עברנו, כי בכל זאת, מי אנחנו שנעז לבקש? הרבי יזכה אותנו ב-בספר תורה שלנו פרטי, לכתוב אות. היינו גם בפסח אה, אצל הרבי, בימים הראשונים נסענו למונטריאול לחצ-- לפסח וחוזרים מהר מהר ליום ראשון. לחול המועד, לחול המועד פסח כדי לקבל דולר. החג היה יוצא אה, רביעי וחמישי וביום חמישי בלילה, מוצאי חג, אנחנו נוסעים כדי להיות בשבת בניו יורק. לקבל ביום ראשון בבוקר דולר. באים בחול המועד פסח, אין דולר. בחול המועד פסח אין דולר. בסדר, בטח גם בסוכות לא יהיה דולר. בחול המועד אין.

17:08 דובר 4 תקשיבו, זו שיחה, אל תעבדו אותנו.

17:12 דובר 3 אז כנראה שגם בחול המועד אין דולרים. טוב, אז מחכים שהרבי ייכנס ל-- כשהוא מגיע, הרבי מגיע מהבנק. פתאום יש דולרים. טוב, אז מסתדר התור וזהו. אני קיבל-- עברתי, קיבלתי אחר כך, אה, אבל קודם עברו הנשים, אחר כך עברו הגברים. כשזושא עובר, אז הרבי אומר לו: "את הפתק שלך קראתי עד סופו, ו-וזה שאתה מבקש ממני גם לכתוב אות, אז אני אגיד לך את האמת..." ספר התורה, לא היה יודעת לבחור את מה שהיא בחרה, למה בראו את זה וכולי וכולי. וזהו זה, לא. היום זה לגמרי התהפך. טוב, אז כשבעלי בא לקבל את הדולר, הרבי אומר לו: "את הפתק שנתת אני קראתי כולו, ואני אגיד לך בקשר לאות: אני בימי חיי לא כתבתי אות בספר תורה, אני פשוט פוחד". הוא מאוד סוג פריזאי. והרבי התנצל שהוא לא מוכן לקבל את ה-- שהוא לא נוכל להנאות אותנו. אז מזה אני חושבת שאנחנו כולנו יכולים ללמוד מי הרבי ומי אנחנו. והרבי מבקש מבעלי: "תסלח לי שאני לא מוכן לקבל את הכבוד שאתה מציע לי, מסיבה שאני פוחד מעצם המעמד הזה". והרבי אומר תעשה את ה-- גם שאלנו בפתק מה יהיה, איפה נעשה את הכנסת התורה, על הסיום וההכנסה שאנחנו רוצים שם, ואיפה ומתי. אבל זה ה-- הרבי אמר: "אתם תשאלו בארץ ישראל", אז שאלנו את הרב בכפר חב"ד. טוב, אנחנו חושבים עכשיו סגרנו ספר תורה, ירדה לנו אבן מהלב וזהו. לא צריכים להיכנס יותר למתח. בכוס של ברכה, בינתיים היה חלונות. אז יצא סיפור ברחוב שיש-- שמישהו שהביא ספר תורה והרבי התנצל על זה וזהו. כי את ספר התורה ברגע שהבאנו, הבאנו אותו. אף אחד לא ידע. לא היה סן

20:17 דובר 3 בבית, אף אחד לא ידע מה שהבאנו. יצא כבר ה-- הסיפור ברחוב שיש ספר, שזושא הביא ספר תורה. ו... בכוס של ברכה של מוצ-- של מוצאי שבת בראשית, אה, זושא עבר, קיבל כוס של-- קיבל כבר את היין, ואני רואה ששופכים אותו בחזרה. המשקה? טוב, אז מה יכול להיות? מה קורה? מה יש מנחם? מה, מה, מה הרבי יכול, אה, ל-לקרוא לזושא, לבק-- לתת לו עוד בקבוק משקה? אז בינתיים הרבי אומר, זה, זה מה שאני הבנתי, שבסופו של דבר הרבי אמר לקחת את הבקבוק משקה, הוא אמר זה צריך להיות בשקיקה טהרה ובגלל הבקבוק זה ספר תורה. אז ממתי זה כבר יהיה ה-- מצא ספר תורה ב-בארץ? ביום שני הייתה יחידות ו... לפני שאנחנו הכנו כבר את ה-- אה, הכנו את הפתק ליחידות והכנו את הפתק להודיע שאנחנו נוסעים ביום שלישי בערב ואנחנו עומדים לצאת. מבקשים את ברכת הדרך, וזושא רץ מהר, מהר, מהר לתת ללייבל את הפתק הזה לפני היחידות, שיתכנס ל-- שזה יתכנס בזמן. טוב, ביחידות, אה, הגברים, אז זה היה, האולם היה מלא, אולם ה-- בית המדרש למטה אז היה מלא. אז לגברים עוד היה להם בצד הזה באמת ככה כל ה-- כל הפירמידות וכל זה, היה להם איפה לעמוד. הנשים ארגנו ספה על כיסא, שולחן על ספה ועל נדנדה, נונונו. למי שמה, טיפסו על ה-- כדי לראות את הרבי. אני לא, אני לא טיפוסניק, עמדתי על המיטה. אז זושא, יש כזה קומה שלישית כזאת, אה, בנות דודות שלנו מצרפת והן רומזות לי: "אה! הרבי מדבר עם זושא, תראי כמה זמן, תראי כמה". ככה ביחד, ביחד. תראי, תראי כמה. אחר כך, אה,

22:16 דובר 3 התחילו להושיט לי יד, וילדה, נדמה לי שמה, חיה גרוזמן, אמרה: "בואי תראי את המקום של אייזיק, היא צייטה". אבל, אה, כבר הרבי, זושא כבר עבר ו... טוב, הרבי דיבר עם זושא, דיבר עם אייזיק, מה? דיברו. זה לקח, זה היה הרבה זמן. ומה הם באמת ציינו לא ידעתי. אחר כך מה, הדברים נעשו קודם. אני מלכתחילה מתכננת תמיד, אה, להישאר ב-בתוך הנשים בין האחרונות, וכבר הלחץ של הנשים שבאות ליד הרבי יורד, אז אני בין האחרונות להיות. בינתיים, אה, והדברים נעשו קודם, וזושא גם כן. ובינתיים זושא יודע שאני שם, הבין שאני יודעת שהרבי דיבר איתו הרבה זמן והוא רצה ל-ל-לספר לי מה ש-- מה ששם קרה. אז הוא ביקש מחיה קורן שהייתה כבר בחוץ, אה, שתספר לי. אז חיה קורן נכנסה וסיפרה לי, ואמרתי, טוב, אני לא הייתי ככה כמו שאני, לא הייתי כמו שאני עכשיו. זה היה בכלל, הייתי במצב נפשי אחר לגמרי. אבל ברוך השם. ואחר כך באמת התחיל ה-- הלחץ עם ההכנות וצריכים להכין עוד.

23:26 דובר 5 מצב נפשי אחר, שרגע נגעה ברבי בתודה וגם

23:31 דובר 3 טוב, המצב שלנו זה קייטרינג, אבל שמה לא היה-- אירוח, כן? ביטולים והכיות והכנות, אבל שמה לא יכולנו לגעת בשום דבר וצריכים סעודת מצווה. אז התחילו מאוד...

23:45 דובר 5 סליחה, הרבי נתן להם כבר הוראה לעשות מה שהייתה צריכה שם. זה כבר אמר לו שלא צריך להגיד.

23:52 דובר 3 רגע, אה.

23:53 דובר 5 לא שמעתי מה ש... זה כשר.

23:55 דובר 3 כן. היא פשוט, אה, סליחה, היא פשוט, אה, נתנה לו. מצטערת. בזמן היחידות הרבי אמר לבעלי, מה החל-- שאל אותו: "מה החלטת בקשר לספר תורה?" אז, אה, הוא שמע, אה, הרבי אמר לתת לרב. אז הרבי, אה, אמר לו: "איר זייט דא און דער ספר איז דא". אז עכשיו המילה ספר יש לה שתי משמעויות בעברית, גם הספר, הספר תורה, וגם הסופר, זה שכתב. את ממה אמרו עושים את הספר. אז עשו פה סיום ספר תורה, בעזרת השם, ביום חמישי בלילה. ותח-- אני יוצא לאוהל ותחכו לי עד שאני חוזר. טוב, אז אני לא יודעת, אה, שיהיה שם לגמרי שנחכה. הרבי רוצה כנראה להשתתף ב-בסיום ו-- יקראו, הייתה תכנית כבר באותו מעמד, הייתה לקרוא ביום שישי בבוקר, זה ראש חודש, שיקראו בספר. בשבת בבוקר ובשבת למנחה. שלוש פעמים שיקראו בספר תורה. טוב, אז "און ס'זיין אפ רעדיק על שבת". זה היה ה... זאת הייתה ההתבטאות. אחר כך הגיעו לרבי, אני לא יודעת איך זה, איך קוראים לשמיים, אה, שיש חתונה ביום חמישי בארבע עשרה לחודש. עכשיו הייתה כל ליל חתונה. זה היה עם הרב, ברוך השם, שקיבלנו עכשיו חתן בישראל. אז יצאה הוראה מהרבי שהיות ויש חתונה אז יעשו את זה ביום שישי בבוקר. טוב, אז אחר כך לא ידענו כבר מה, מה יהיה. אם לחכות עם הסיום עד שהרבי בא מהבית, או, או לסיים את הספר עד עשר, שהרבי בא וירד, ירד לתפילה, לקריאת התורה, שהספר תורה כבר יהיה, אה, גמור. וזושא ניגש עוד פעם ללייבל ועוד פעם ושוב, ומחפשים את זושא וזושא... בסוף הגיעו ל-- לייבל הגיע למסקנה עד שהרבי חוזר מהאוהל לא יודעים מה עושים. בינתיים צריך,

26:06 דובר 3 יש ספר, יש סיום ספר תורה, צריכים חותם. אז מתחילים ל-- ותמיד אנחנו עם דיבורים גנובים ואני לא, לא כל כך. לא יודעים איפה ומה. מתחילים לחפש איפה אפשר לעשות קריאת ספר תורה. זה שם הכל. מי ששם היה יודע שזה הכל נסיעות של שעות. לפה, חזרה, להפסיד. הנה הרבי יוצא, אנחנו רוצים להיות כאן. הרבי אומר: אתם, אם אתם רוצים להיות. זה היו סיפורים. ואחר כך עצם הכנת הסעודה. אז זה גם כן טוב. זה לא זה, הכל לרוץ, לחפש איפה ומה. זה אבל ברור, אבל ברור שהם עשו, עשו טוב, הכל טוב. בינתיים ביום רביעי כנראה לייב[?] מחפש את מישהו. מה קרה? הרבי אמר שתודיע לאורחים שלא ייסעו, שמי שייסע שלא יבוא בטענות, שלא אמרו לו ש-ש-שהוא יצטער אחר כך. טוב, אז. מישהו שלא כזה, מה שיגיד זה, זה יהיה כזה. חיפשו אחר כך את הבנים. אני לא יודעת אפילו איזה מישהו מהישיבה, מהחיילבנים. ואחר כך חיפשו גם את חפר[?] להודיע שבנות לא טסות גם. אנשים התחילו לבטל את ה-- את כל הטיסות שלהם. ובאמת הייתה שבת, אמ, לא רגילה. בכלל כל השבוע הזה שהרבי היה שמח. אה, ביום, יום ראשון האחרון כנראה שהרבי נסע לאוהל. טוב, אז עומדים, עומדים, עושים. אני לא יודעת. אני נוסעת לשם, אני עומדת. זה אפשר למצוא, אפשר למצוא אותי שם. הרבי נסע לאוהל, הוא יושב באוטו ו-- הרבה פעמים ראיתי שהרבי יוצא לאוהל, אז תמיד עם הראש מורכן. יש עליו קצת עם, אה, זה היה די כבד, אה, לפרוק שם המטען באוהל. הפעם הרבי יצא עם חיוך על הפנים ומנופף עם שתי ידיים לשתי אומות שעומדות על יד, בצדדים של הרכב, במין

28:03 דובר 3 רוחב לב כזה. זה לאוהל לצאת במצב רוח כזה טוב שהרבי יצא עוד לא ראיתי. אני מקווה באמת ש-ש-שזה כבר, שזה כבר, שכבר משיח והוא יוציא את עם ישראל מכל צרות שלו.

28:18 דובר 6 אמן.

28:19 דובר 3 תודה רבה.

28:21 דובר 6 תודה רבה לנעמי. אה, אנחנו נמשיך. הנציגה של הבנות, נצי-- תלמידת הסמינר מלכי פינסון.

28:44 דובר 7 ביקשו ממני היום לספר על מה שהרבי דיבר כל יום על האושפיזין אחרי תפילת ערבית. לכן אני אנסה לספר משהו... ואת הקשר בין האושפיזין. כמו שידוע לכולם, הרבי דיבר מאוד והדגיש מאוד את העניין של הקהל במשך כל החודש. בערב ראשון של סוכות הרבי למד את העניין של הקהל מהאושפיזין, זאת אומרת מאברהם אבינו ומהבעל שם טוב. כתוב גם על אברהם אבינו וגם על הבעל שם טוב שאחד היה. שהם ייצגו את בני ישראל. ואת-- ואצל הבעל שם טוב רואים את זה אפילו יותר מזה שהשם של הבעל שם טוב הוא ישראל, וכתוב "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", שאפילו שיש בני ישראל חוטאים ופושעים, כולם שווים. נמצא שבשניהם יש את העניין של אחדות והקהל. בליל שני של סוכות למדנו את הקשר בין האושפיזין והעניין של השמחה. שרה אמנו קראה לבנה יצחק על שם אשר אמר כל השומע יצחק לי. רש"י מבאר