הרצאה לנשים בנושאי חינוך ושלום בית

00:03 דובר 1 ככה זה נותן הרגשה טובה. את לא יכולה לעמוד בדלת ו-ולנפנף כי כולם רואים וזה מביך אותך. אבל כמו מילה כזאת בחדר מדרגות, כשאיש עוד לא שמע. קניתי לך את בעלך לעוד שעתיים־שלוש, אם לא יותר מזה. הוא הולך ב-ב-הרגשה שהמילה שלך מלווה אותו. התחושה הזו של מילים בונות מתחילה דווקא מאותו רגע שבעל מגיע הביתה, ואמרנו, אחד הדברים שפשוט צריך להגיד שלום ולשאול מה נשמע. לא לספר מה נשמע. לשאול מה נשמע. תתני לבעל לשאול אותך איך עבר היום. אל תדאגי, הוא ישאל. ואם הוא לא ישאל, תעשי את זה מאוד בעדינות ובהתעניינות. לא, אל תתנפלי עליו. אל תספרי לו עשרים וחמישה סיפורים בבת אחת. עכשיו יש הרבה בתים שהם אנשים שנכנסים אליהם, הרבה מאוד אנשים, וכולל חמותך או אמך או כל קרוב אחר, ומפריע לכם לדבר לבד, או ילדות גדולות וילדים גדולים, שכבר זה מפריע פשוט לשבת ביחד ולדבר. דבר מאוד יפה פשוט שעושים: קובעים פגישה. קובעים עם הבעל פגישה. היום באחת עשרה בלילה אנחנו נפגשים, ואז אתם נפגשים, ואם אנחנו עייפים, כן או לא? כי אנחנו יודעים דבר אחד, שנישואים מאושרים — אני העתקתי את זה מאיזה פילוסוף אנגלי דווקא — והוא אומר שנישואים מאושרים הם שיחה ארוכה הנראית תמיד קצרה מדי. אנחנו רואים שהרבה פעמים אישה לא מסוגלת להגיע למה שנקרא גדרי הבנה עם בעלה פשוט כי לא מדברים. תמיד יש לאישה ציפיות מבעלה שהוא יהיה נביא. למה אני מתכוונת? בעל חוזר הביתה והאישה אומרת לו, "תגיד, לא הבאת חלב?" איך הוא היה צריך לדעת? את אמרת לו? לא, את לא אמרת. "אבל שעברת ליד..." אבל את אמרת לו? מה זה "עברת"? הוא נביא?

02:32 דובר 1 והנה אנחנו מצפים שהוא יהיה נביא. "אבל עברת ליד הגן. למה לא הבאת את הילדה?" את רוצה משהו מבעלך? תדברי. תצפי. תדברי, תבקשי. ואז כשתבקשי אני לא מאמינה שלא תקבלי. אני מאמינה שרוב הוויכוחים מתחילים כשאת רוצה דברים שלא נאמרו בכלל, שלא הוסכם ביניכם, ואז ברור שהוויכוח מתחיל על לא כלום. אנחנו בעצם בונים את היסוד בחיי הבית על המילה אהבה. אין אדם בעולם שלא רוצה אהבה. אין מציאות כזאת. כל אדם שתפגשי יגיד לך שהוא רוצה אהבה. אנחנו רואים מה שאהבה עושה, עד כדי כך שמצאו בבית חולים מסוים, מצאו שילדים מסוימים הם נראים הרבה יותר טוב ומקבלים במשקל ומאושרים מילדים אחרים, והם לא הבינו מה קורה. הרי כולם, זה בית חולים לילדים מוגבלים, לא עלינו, והם לא יוצאים משם. אז מה קורה? אותן אחיות, אותו אוכל. מה הולך שם? פתאום הם מצאו שבאותה מחלקה שהילדים שם משמינים ונראים יפה ונראים טוב, מגיעה אישה זקנה שיש לה שעות פנויות, והיא מרימה את הילדים בנוסף לאחיות ומשחקת. היא לא רק מחתלת, היא משחקת עם הילדים, והנה ילדים נהיו מאושרים יותר. היא מקדישה להם זמן. אנחנו רואים שהקדשת זמן בחיי הבית זה דבר מאוד מאוד חשוב, והקדשת זמן אל מה שנקרא התחום שבינך ובינו הוא מאוד מאוד חשוב. וזה דגל שאני תמיד מנפנפת בחילונים, ואני תמיד אומרת שאצלנו, אפילו אם לא רצינו לדבר, הכריחו אותנו לדבר. נתנו לנו שבועיים שאנחנו אסורים אחד על השני. אפילו אם לא רצינו לדבר, הכריחו אותנו. הכריחו אותנו ליצור אהבה בעיניים ובפה. ולכן כל אדם שרוצה אהבה צריך לשאוף להגיע אליה. אנחנו יוצאים מתוך הנחה אחת שאהבה זו היא נתינה. זה נקרא לתת. הקדוש ברוך הוא

05:02 דובר 1 ברא את העולם, שאיש ואישה יזדקקו למושג אהבה בשביל קיומו של עולם. כמו רעבון הגוף בשביל קיומו של הגוף. אדם רעב כי אם הוא לא היה רעב, הגוף לא היה מתקיים. הוא רעב בשביל לאכול. הוא רעב בשביל לשתות, וכשהוא אוכל ושותה הגוף מתקיים. הוא רעב לאהבה ואז העולם מתקיים. איך העולם מתקיים? על ידי זה שאנחנו מרחיבים את עולמו יתברך. אנחנו רואים שהמושג של אהבה זו היא נתינה. לתת ולתת ולתת ולתת ולתת בלי סוף. מתי מפסיקה אהבה? באותו רגע שאתה מתחיל לדרוש. אתה מחכה לקבל, אתה לא מטפל לתת. באותו רגע שאתה אומר מה הוא עושה בשבילי? בזוג שפעם טיפלנו בשלום בית, ישבנו ליד שולחן אחד ארבעתנו, בעלי ואני, והיה לנו שיעור מאלף בשלום בית. היא טענה שהוא לא עוזר לה בכלל. והוא אמר, "זה לא נכון". אז אמרנו, בואו נשמע. אבל אני אמרתי דווקא ממך: מה בעלך עושה בכלל? הוא עובד. כאילו שאנחנו לא יודעים. אנחנו חברים טובים. אז אני אומרת, "באיזה שעה הוא קם?" "הוא קם בחמש". "למה קם כל כך מוקדם?" אני שואלת אותה. היא אומרת, "לא, הוא צריך ל-לקרוא קצת משהו לפני התפילה, לא?" אני אומרת, "כן. יופי, כל הכבוד לו. לא מתעצל". היא ממשיכה הלאה. "זה ברור לו, הוא צריך לקום בחמש כי זה עניינו". ואז אני שואלת אותה, "קמת איתו? הכנת לו כוס קפה?" היא אומרת, "מה פתאום. אני צריכה לישון בשביל לקום עם הילדים". אומרת לה, "יפה, יפה שהוא מוותר לך". אנחנו ממשיכים. "ואז הוא הולך בשש לתפילה כי הוא צריך להספיק להתפלל ולחזור לעבודה. והוא הולך לתפילה והוא חוזר, וכשהוא חוזר מביא לחם וחלב". "מה את אומרת? הוא עומד

07:18 דובר 1 בבוקר במכולת עם כל הדחיפות של הילדים? עם כל הכבוד". "טוב", היא אומרת לי, "אני לא יכולה, אני מלבישה את הילדים". אני אומרת לה, "לא, בסדר גמור. אני לא אמרתי שלא. יפה מאוד". "אז הוא מביא את החלב ואת הלחם ועוזר לי לגמור עם הילדים". "כל הכבוד. הוא לא ממהר לעבודה?" "לא. ואז הוא אוכל משהו והוא יוצא לעבודה. הוא עובד בפער, איך אנחנו על זה דיברנו ביחד. והנה הוא חוזר מיום עבודה. אז הכול תלוי. ככה יש כמה ימים בשבוע שהוא הולך לשיעורים ללמוד תורה". והיא אומרת, "יופי, בלי לנוח, בלי לישון?" "כן, בלי לנוח, בלי לישון". זה נראה לה בסדר. כן, זה לא נראה לה אפילו שצריך כבוד לזה שבלי לנוח ובלי לישון בעל מגיע, מתרחץ והולך ללמוד. והנה מגיע הבעל חזרה מהלימודים ועכשיו יש הוראות על השולחן ממנה: אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת, ה"א, וי"ו. עכשיו ככה. הוא עושה כמה שהוא מספיק, והוא מספיק לפעמים וברוב המקרים עד ד', והוא עייף, הוא עייף. באמת מעניין למה האיש הזה עייף. אני אומרת לה, אחרי כזה יום מפרך, אני לא מבינה אותו למה הוא עייף. ואז הוא הולך לישון. מה?

08:35 דובר 2 למה היא לא אומרת? למה?

08:36 דובר 1 כי היא הולכת לישון. היא עייפה. אין לה זמן לחכות שהוא יחזור מהשיעור. מבינה? אני מבינה למה אין להם שלום בית בגללה, לא בגללו. כי היא לא מחכה לו. היא גם לא קמה איתו. היא גם לא מלווה אותו בשום דבר. הוא גם מכין את הסנדוויצ'ים לעצמו ותכף נשמע. אחר כך ביום שישי הוא הולך לקניות וסוחב פעמיים מחזור קניות, כיוון שהוא קונה לה לכל השבוע את המכולת, שהיא לא תהיה בכלל במכולת, וחלב ולחם הוא מביא לה כל בוקר. אחר כך בקנייה השנייה הוא סוחב את הבקבוקים לכבוד שבת וכל מיני דברים. וכאן בחמוצים וכאן בזה וכאן בזה. זה נחשב כלא היה. מצחצח את כל הנעליים של הילדים, זה שום דבר. רוחץ את הילדים, הוא בכלל לא עוזר לה. הוא שואב, מנקה אבק. אצלה באמת נקי. היא לא עובדת כי תראי, יש שלושה ילדים והיא מקבלת ברוך השם. אז באמת מהצהריים עד הערב היא לבד עם הילדים. נו אז מה? אבל אנחנו לא יכולים להסתכל רק עלינו. האם את למדת להעריך את זה שהוא קם כל כך מוקדם? האם למדת להעריך את זה שהוא לא מבקש שתקומי לקפה בבוקר? האם למדת להעריך את זה שהוא מתפלל ועובד ועוד פעם לומד ועוד פעם בונה, ואת כל העזרות הקטנות שהוא עושה לך? אז הוויכוח מתחיל בעצם בבית מאותה שנייה. אני בכוונה פירטתי לכם את זה, מאותה שנייה שבה מתחילים להסתכל מה הוא עושה. אל תסתכלי מה הוא עושה. תסתכלי מה את עושה, מה את עושה בשביל הבית, ואני בטוחה שאם את תשבי עם אותו אדם שנקרא בעלך והוא שותף לך עם בדיוק המחשבות, אל תחשבי שלא אכפת לו, זה רק

10:18 דובר 1 נדמה לך, ותשוחחו על כך שיש שעות מסוימות שאת בהן מתמוטטת והוא בבית ואת זקוקה לעזרה, אני מאמינה שהוא יושיט עזרה. יש כל מיני סוגי עזרה שבעלים מסוימים לא מסוגלים ובעלים אחרים כן מסוגלים. יש בעלים שלא ירחצו צלחת אחת כל החיים שלהם. מה אכפת להם? ערימות כלים לא מפריעות להם בכיור, אבל הם יעזרו לאישה עם ילדים. יש בעלים שהם מוכנים לרחוץ כלים, רק לא עם הילדים. בסדר, היי נבונה ונצלי את בעלך בתחום שאת יכולה, אבל לא בתובענות, בהבנה, במילים יפות, בשקט ובעיקר לא על יד אנשים. כשיש אנשים זרים בבית לא לתת פקודות לבעל. זה מביך. אני אומר לכם בפירוש, זה מביך את האורחים יותר מאת הבעל, ולפעמים זה מביך אותנו לשמוע. קחי אותו לצד, אמרי לו בשעת לחץ: אני מוכרחה להספיק. עשה לי טובה, תושיט יד. ויש תמיד דבר שאני שמעתי מחברה שלי. היא הייתה תמיד אומרת לבעלה: "תושיט לי יד ואני אושיט לך גם." אז זה נורא מצחיק. הרי מה, מתי תושיט לו יד? אז היא אומרת לו: "בהרבה פעמים שאתה הולך לשיעורים אני יכולה לבקש שלא תלך. אז הנה אני מושיטה לך גם יד באותו רגע מסוים שאני יכולה להגיד: אבל אני לא מרגישה טוב. למה אתה הולך עכשיו לשיעור? תישאר בבית. אני מוותרת. קבל את זה כהושטת יד מצידי בשעת לחץ שלך." זאת אומרת, אנחנו יודעים שהחיים מתבססים על הבנה הדדית ואנחנו יוצאים מתוך זה. אני לא יודעת אם אתן מכירות את הספר איגרת הקודש לרמב"ן, ואם אתן לא יודעות אז אני ממליצה. את לא ממליצה. מסתייגת. אה, אני כן ממליצה על הספר בפה מלא. ו-- שוב אני אומרת שבספר הזה, כמו בכל

12:26 דובר 1 ספר שהוא בעיקר מתעסק בעניינים, יש דברים שקצת לא מקובלים עלינו, אבל יש הרבה יותר דברים כן מקובלים עלינו ושכן נהוג לעשות אותם ולהקשיב להם מאשר הרוב לא. אה, אני פה מביאה מ"איך צריכה אישה לדבר עם בעלה". וצריכה אישה להיות דבריה עם בעלה בחן ובתחנונים ובכובד ובכבוד ובושת ובענווה. ובעת שהולך בדרך תודיעו שהיא מייחלת ומצפה ליום בואו. זאת אומרת, ממש להגיד לבעל: אני מתגעגעת אליך. יש לי-- אני יודעת מאישה מאוד חכמה וגדולה שאני מכירה אותה אישית ש... היא מלווה את הבעל שלה עשרים צעדים ברחוב ורצה אחריו ואומרת: "אתה תחזור בזמן, נכון? אתה תבוא בזמן, נכון? תדע לך שאני מחכה, בסדר?" ולא משנה מי עומד על ידה. אני בהתחלה הייתי שם קצת נבוכה, ואחר כך ראיתי שממש: "אתה בטוח שאתה תבוא." האמת שבאמת זה היה מין זוג בעל שמרוב עבודת השם שלו לפעמים גם לא חזר הביתה. היא הייתה מבטחת לעצמה ממש בטוח בטוח. אבל הליווי הזה בגעגועים כל כך מוסיף, כל כך נותן. כי בדיוק כמו שבעל יעצור אותך כמה דקות לפני שאת הולכת ויגיד: "מתי תחזרי?" אז תשאלי: "מה יש? אתה כבר צריך שאני אעזור לך?" לא, אל תשאלי ככה. תשאלי: "אתה מתגעגע?" פשוט. הנה בנית עוד קו יפה בחיים. במקום להרוס. יכול להיות שהוא כן מתגעגע. יכול להיות שהוא רוצה להגיד את זה, אבל אנחנו הכנסנו לו מילים שלא שלו בפה. מבינות? העניין עצמו באמת שהיא מייחלת ומצפה ליום בואו, ועת שהוא בעיר או בבית תראה לו שמחה תמיד ותשמור לו את תבשילו. ביטוי רומני שאת הבעל קונים דרך הקיבה. זה לא ביטוי רומני, זה ביטוי של כל העולם. באמת

14:42 דובר 1 זה ככה. לבעל צריך להיות לו את האוכל שלו ואת האוכל שהוא אוהב ולא להתחיל לעשות לו דיאטה. אם את רוצה לעשות לו דיאטה, תתני לו לבקש את זה לבד. תביאי אותו למודעות שיבקש את זה ממך. אבל אני מכירה זוג בעלי תשובה שהתחתנו, ולחתונה לא יכולתי להגיע, אז הגעתי לשבע ברכות. הגעתי לשבע ברכות וכשנפגשתי עם הכלה, שהיא הייתה חברה שאני מכירה, אז אמרתי: "נו, מה נשמע? איך את מסתדרת במטבח?" אז ראיתי שהיא מקבלת פנים חיוורות וקצת כועסת עליי. חשבתי, מה, את בטח לא תופסת מה אני רוצה. אז אני אומרת לה: "את צריכה רצפטים?" אבל ככה בחביבות. "ואם את לא מסתדרת עם רצפטים, אני מוכנה לבוא ולהראות לך איך מבשלים." כשאני יצאתי מהמקום היא אמרה למארחת, לבעלת הבית: "ירדה פלאים רחל בולטון הזאתי. מה קרה לה? לדבר איתי על אוכל." אני לא משוויצה, חס ושלום. ולצערי הרב הם התגרשו. היא לא ירדה פלאים, רחל בולטון. אני פשוט ידעתי משהו. זקוקה כל אישה אחרי חתונה. זו פשוט עצה נבונה איך לסדר את הבית. ואני ידעתי שהיא בגדר בעלת תשובה. היא לא תקבל עצות מאמא שלה כי היא חושבת שאמא שלה לא מספיק דתייה. אז עצות גם בזה קשה לקבל לפעמים. והנה הצעתי עצה מאוד, מאוד טובה כי גרנו קרוב. בואי, אני אעזור לך. כי מה יש לך? אז מה קרה בעצם אחרי החתונה? היא החליטה שהוא יהיה רוחני, עשתה אותו מלאך. היא החליטה שהוא לא צריך לאכול יותר מארוחה אחת ביום. ומה עם גפטל? חס מלהזכיר, זה תפנוקים שלא היו כדוגמתם. היא החליטה מה אוכלים בבית וכמה אוכלים ואיך אוכלים וכל מיני סיגופים למיניהם, עד שפשוט זה, זה,

16:42 דובר 1 זה השתרע על כל מיני תחומים עד פשוט, עד פשוט מאוד שהוא לא הסתדר עם זה. "ותעשה לו מטעמים אשר אהב ותבטל רצונה מפני רצונו." תדעו, בחיים לא מוכרחים להיות אידיוט כשמבטלים רצון מפני רצון, אלא צריך להיות חכם בשביל זה. אדרבה, כשאת מתווכחת עם אדם טיפש הוא לעולם לא יסכים איתך. אבל כשמתווכחים עם אדם חכם אז יגיע הרגע שהוא יגיד: מה אכפת לי? אז הוא אומר לך כן. אז זאת אומרת שאת אדם חכם. אם את מבטלת רצונך, את לא אדם טיפש, אל תפחדי על מעמדך. זה איש לא יפגע בו. אנחנו לומדים שעל אישה אומרים "ואשתך כגפן פורייה". שואלים למה מושלים את האישה לגפן? למה לא מושלים אותה לעץ שקד? אשתך כשקד פורח. שקד, עץ יפה, ריחו נעים, זקוף, פירותיו טעימים. ואז אומרים ככה: "מה הגפן? עץ היחידי שמשתרע, תחילתו משתרע וסופו כיין על שולחן מלכים." כן, ככה אישה תחילתה נכנעת וסוף, וסופה עטרת בעלה. אנחנו לומדים שלמעשה האישה בתחילה, אף על פי שהיא יורדת מכבודה והיא נכנעת, היא מגיעה ל־למצב שהיא עטרת בעלה. אישה ברגע שנותנת את הכבוד הראוי לבעלה, היא לא יורדת מכבודה, ולא כך, ההפך, היא בונה את כבודה. כבודה זה הוא. בעת כעסו תשבתו, בעת צרתו תשיחהו. זאת אומרת, את רואה בעל עצוב, בעל כועס. אל תתחילי להתעצבן. ואחרי כמה זמן מגלים: אבל אתה נכנסת עם מבט עצבני הביתה, את אומרת. הוא לא נכנס עם מבט עצבני. ייתכן וכן, ייתכן ולא, אבל ברגע שאת רואה את זה הניחי לכל מלאכה. אל תעשי את זה, כן, בדרסטיות כזאת שפתאום הוא ירגיש שאת הולכת להיות הפסיכולוג שלו. אבל תעשי כך שאיכשהו תגיבי, שתקראי לו

19:20 דובר 1 לאיזה חדר צדדי ותגידי: כפי שאני רואה שאתה מגיע היום אתה מאוד עצבני. מה קרה? קרה משהו? ייתכן שהוא יגיד לך בהתחלה: לא קרה שום דבר, הניחי לי. וזה מאוד טבעי. גם את מבקשת לפעמים בשעת רוגז שיעזבו אותך. את תמצאי, וכל אישה יודעת למצוא משהו, לפנק אותו, אפילו אם זה אוכל שהוא אוהב. אפילו אם זה, אני לא יודעת, מילקשייק בקיץ חם, אולי זה כוס קפה בחורף. אני לא יודעת מה. מבינות אותי? כל אישה יודעת מה היה בעלה נורא רוצה. אישה הרי מכירה. כן, אנחנו אומרים שהרופא הכי טוב לילדים זאת האימא. אני מאמינה שהפסיכולוג הכי טוב לבעל זאת האישה. מצאי את מה, את מה את יכולה להרגיע אותו באופן חיצוני ונסי אחר כך שוב לעורר את השיחה וכן לפתור את הבעיה ולראות מה קרה. למה הוא עצוב, למה הוא עצבני, על מה הוא כועס? מי הכעיס אותו? בדרך כלל אחד הדברים שצריך לדעת שלא-- צריך להיזהר, כן, כי בשעת כעס זה יכול לקרות שבעלך כועס על מישהו. להיזהר, לא לדבר רכיל בעמך ולא לשון הרע. להגיד: כן, אני מכירה אותו, הוא אידיוט כזה. אל תעשי את האידיוט על חשבון בעל חכם, אבל תאמרי: הרי לא נוקפים פה אצבע, אלא מה שקורה זה מלמעלה ומי יודע. טוב שככה. כן, יכול להיות אחרת. השם יעזור. כן, ירידה לצורך עלייה. יש לנו המון מושגים ביהדות. אמא לעודד בעל. אנחנו לא מסכנים כאלה. ו"בעת רעה תנחמיהו", ואפילו יש בליבה איזו דאגה תסתירנה שלא תעציבנו. הבן איש חי בחוקי הנשים כותב על זה הרבה מאוד, שנשים לא צריכות להראות את העצבות שלהן לבעליהן. יכולות להשיח להם, יכולות לדבר אליהם. בהחלט הוא

21:09 דובר 1 שותף לחיים. לא צריך לשמור כל דבר בסוד, אבל שאלה איך עושים את זה ושאלה באיזה צורה. ומתקשטת לפניו תמיד בענווה ובחן ובצניעות, ותמיד יהיו בגדיה נקיים. תכבד אביו ומשפחתו ואפילו הם זועים. כמובן שיש יושבות כאן חלק מהבעלות תשובה, ואני יודעת שלא פעם זה מאוד קשה לכבד אבא של מישהו שהוא לא שומר שום דבר ולא מקיים שום דבר והוא אולי אפילו צוחק. הבעיה היא לא שהוא לא שומר, אולי הוא צוחק עלינו. הוא בא אלינו הביתה ומתחיל: "הפעם מה אתם עושים פאות לילד? מה קרה לכם? השתגעתם?" כל מיני דברים. ואז נורא קשה לנו כאילו לכבדו. עד כמה אנחנו מצווים לכבד אותו. תדעי לך, כפי שאת מכבדת את בעלך, את חמך ואת חמותך, כך מעריך אותך בעלך. תהיה שמחה במתנתו ותראה לפני-- תהיה שמחה במתנתו ותראה לפני-- ותראה לפניו שהיא מתנה מרובה, אפילו אם היא מעטה. תהיה תמיד צנועה ויושבת בתוך ביתה ולא תצא לשוק אלא לצורך גדול. אצלכם זה כיף. כן, אין לכם שוק. לנו יש רבי עקיבא. זה נקרא שוק אחד גדול.

22:21 דובר 3 גם לנו. יש גם לנו משהו אחר.

22:26 דובר 1 לא, אני מתכוונת שלא תלך ברחוב לטיולים הלוך וחזור. ואדם צריך ללכת לשוק לקנות בוודאי, אלא לצורך גדול ולצרכי ביתה ההכרחיים. ולא תרבה דברים עם שכנותיה ולא תיכנס לביתם אלא לצורך גדול. ותהא טובה לשכנותיה להשאיל ולהלוות להן. ולא תספר עם שום בריה בעולם דברים שבינה לבין בעלה. אף על פי שאמרנו שסוד הדיבור הוא סוד מאוד חשוב בחיי הנישואים שלנו. איך לדבר לבעל, מה לדבר לבעל, אבל רק לבעל. אל תספרי לעולם לשכנה. ואני אומרת, באמת יש כאן בטח אימהות ובנות. אל תכעסנה, אבל גם לא כל כך לאמא וגם לא כל כך לאחיות שלך. מה קורה אצלכם? שמרי את זה בסוד. אתם תכניסו שותף שלישי אם צריך, שיהא איש שלא מכיר אף אחד חוץ מכם. משום שלפעמים בשעת ריב מוכנים אפילו לקבל גט ולתת גט. ואחרי זה, כשמשלימים, האנשים שידעו את כל הריב לא שוכחים. והאנשים שהיו בתוך הריב שוכחים. לכן אל תערבו אדם שלישי שמכיר אתכם. עזבו במנוחה. אני יודעת שיש לי חברה טובה שסיפרה לי כל כך הרבה על בעלה, שבשעה שהיא רצתה להתגרש, שאני לא תיארתי לעצמי שיש כזה בעל. היא נשואה. אני קיבלתי שוק ואני, אני... כל הערך שלו ירד כלא היה. כאילו לא הכרתי את הבן אדם הזה. זה, זה תולעת אדם. אף על פי שבשום מחלוקת אין רק צד אחד צודק. תמיד יש שני צדדים, אבל אם כל צד עושה דברים כאלה שלא נשמעה, לא שמעה אוזן, והכול הסתירה כל כך יפה שנים. הם חיים היום יפה ואני בקושי מסתכלת עליו. לא משנה, אני לא צריכה להסתכל, זה בעל של חברה, אבל בהערכה פנימית הוא לעולם לא ישוב אליי, אל ההערכה שהייתה

24:33 דובר 1 לי אליו. אם הוא הגיע פעם למדרגה, זה יפריע לי מאוד יותר ואני מנסה לעבוד עליו ואני עובדת על עצמי ואני אומרת: אבל בכל זאת, הוא עושה ככה ועושה ככה, אבל זה קשה לי. אני לא רואה את הדברים החיוביים. אני, מה אני יודעת? הסיפורים הרעים. לא בחינם אמר המאירי: נודע בשערים בעלה. שואל המאירי על התורה: אז מה זה נודע בשערים בעלה? סוף כל סוף שרים שיר הלל לאישה. אשת חיל מי ימצא? מה צריך לדחוף עוד פעם את הבעל? פעם אחת מדברים על האישה, זה רק על האישה. אז הוא אומר: איך יודעים על הבעל ברחוב? זה גם ממך. מה יודעים עליו השכנים? מה יודעים עליו האנשים? זה בא ממך. אז אחד הדברים שתמיד צריך להשתדל: מחלוקת, ריב, לא עושים לא בקולי קולות, לא בחדר מדרגות ולא כששומעים. אם הסלון הוא ליד, אני יודעת מה, חדר אורחים או חדר מדרגות, כנסי לחדרים הפנימיים. אם החדרים הפנימיים גובלים עם שכנים, אל תריבי בכלל. ככה אני אומרת, אבל באופן עקרוני נסי לעשות את זה בצורה כזאת שדברים לא יישמעו בחוץ, כיוון שאנשים חושבים מי יודע? אה, באמת באותו זוג שטיפלתי, היא יודעת להעלות את האש בשקט גמור והוא לא יודע לכבוש את יצרו. אז תמיד היה ככה: איזה בעל אלים יש לה. היא ידעה לתת את העקיצות שלה בשקט והוא היה מתפרץ. אז מה ידעו ברחוב? איזה בעל אלים יש לה, והיא מלאך טוב. אז אנחנו למדנו ממנה אפילו במעשה הרע. בואו נלמד את הטוב, ששקט זה תמיד דבר שמשאיר רושם טוב. אה, יש, אה, באלופינו מסובלים הוא נותן כמה עצות איך לא לכעוס בשעת ריב ומחלוקת. אחד הדברים זה

26:28 דובר 1 פשוט או ללכת לחדר שני או לצאת מן הבית. כלומר, תהיי בחוץ את אומרת? לא, השם יעזור. השם יעזור. אההה, מתפקעת מצחוק. אה, ידוע ששערי תפילה ושערי דמעה לעולם לא ננעלו. אתם יודעים, אחד הדברים שמצווים את הבעל לכבד את אשתו, שאונאתה קרובה, וכיוון שאונאתה קרובה, היא דמעתה מצויה. היא יכולה לבכות מהר. וכיוון ששערי דמעה לא ננעלו, אז להיזהר לא להעליב את האישה, שהיא לא תבכה. אז אני תמיד אומרת את זה כתרופת פלא לעצמי: תדעי לך, מי שבוכה בחינם בוכה, בוכה באמת בסוף. אז לפחות להשתדל לא לבכות בחינם. אבל אם צריך לבכות אז צריך לבכות במקום אחר. צריך לבכות אצל הקדוש ברוך הוא. אין דבר שלא נעשה על ידי תפילה. אנחנו... אני ממשיכה, אני מ-מ-מדלגת על איזשהו קטע וממשיכה באותו סעיף. ותהא זהירה להתפלל ערב ובוקר וצהריים, ובסוף התפילה תכוון ליבה בתחנונים לפני הקדוש ברוך הוא על בניה ועל בנותיה שיהיו יראי השם ועוסקים בתורה ובמצוות. כי זכות של האישה לעולם הבא שיהיו בניה עובדים את השם יתברך ועושים רצונו. וכשהיא בבית, וכשהיא בבית עולמה ובניה עוסקים בתורה ומצוות, ייחשב לה כאילו היא בחיים ועושה כל המצוות ותהיה במעלה ההגינות לעולם הבא. ותתפלל על בעלה בכל יום שיצליח במעשה ידיו ותעשה צדקה מיגיע כפיה. ואז בעת נתינת הצדקה תתפלל השם יתברך בידיים נקיות, שיהיו בני יראי שמיים ומצליחים בתורה ומצוות, מפני שתפילתו של אדם נשמעת בשעה שעושה מצוות, וכמו כן בעת הדלקת הנרות. הייתי פעם אצל איזו משפחה בחב"ד בירושלים והם הדליקו את הנרות ואני אז הייתי עוד חילונית לגמרי. אבל טוב, אני רואה שהיא עומדת ומתחילה לבכות. אמרתי: מי יודע מה קרה לה. יצאתי מהחדר ופתאום רואה

29:19 דובר 1 באה הבת שלה, היא גם נשואה עם איזה ארבע בנים, גם מתחילה לבכות. אמרתי: איזה אסון יש להם ומסתירים ממני? מי יודע מי חולה, מי יודע מה קרה. וכבר חשבתי: חבל שבאתי. איזה שטויות אני עושה. אני מזמינה את עצמי, וחוצפה. חבל שנכנסה שבת. הייתי חוזרת חזרה הביתה. מה אני צריכה להיות במקום שעצוב? ורק אני כבר לא ידעתי, והייתי בחוץ וחיכיתי, והן ממשיכות לבכות ולבכות ולבכות. הייתה רק האחות הקטנה. אז אני אומרת לה, קטנה, היא הייתה בת שש עשרה, קוראת לה ואני אומרת לה: תגידי, מה הולך? מה קרה לכם בבית? יש איזה אסון? מישהו חולה או מה? היא אומרת לי: לא. למה? מה קרה? מה ראית? היא אפילו לא תפסה. אז אני אומרת: אבל תראי את אמא שלך ואחותך, הן בוכות. אה, היא אומרת, זה כל ערב שבת. אני אומרת לה: על מה הן בוכות? אז היא אומרת לי: על הילדים. אני בכלל לא תפסתי את זה, אמרתי: אבל את אמרת שאף אחד לא חולה. אז היא אומרת: את חושבת שבוכים רק כשחולים? בוכים כשרוצים שהשם יעזור והילדים יגדלו כמו שצריך. והאמא, כן, תפסה שאני קצת שואלת שאלות ונבוכה. היא גמרה מהר מאוד. זה נגמר מהר מאוד. אחרי איזה עשר דקות אני מסתובבת סביב עצמי בלי לדעת מה לעשות. היא גמרה מה שנקרא מהר מאוד, אז היא אומרת שעד שהיא לא מרגישה שהיא מתפוצצת מלבכות היא לא מפסיקה. אמרו לה שזו שעת רצון, אז היא יושבת על השעת רצון הזאת. ובאמת זה אחד הדברים שאנחנו יכולים לעשות. זה פשוט בפועל להתפלל. ו... סליחה. שואלים מה לעשות אם יש עשרה ילדים. יש לה באמת הרבה ילדים. אולי בגלל

31:00 דובר 1 זה זה לוקח הרבה זמן. בכל אופן, אנחנו, אנחנו יודעים שעם אותו פה שאפשר חס ושלום לעשות כל כך הרבה שטויות ולהרוג אנשים ולהרוג עולם, וחס ושלום אפילו להפר שלום בית, אפשר לבקש שלום בית. זה לא בושה. אדרבה, "יהא פיך מבקש יומם ולילה שלום בית." ואם אדם רוצה לדעת מה זה שלום בית, אז זה לא מושג של סתם רחוב בעלמא. כן, אנחנו אומרים שלום בית, זה יוצא לנו מהשרוול ונכנס לשרוול אחר. שלום בית יש רק בתנאי אחד שאנחנו יודעים.