כינוס תורה חודש ניסן תשע"ד כפר חב"ד

00:00 דובר 1 של קהילות חב"ד. אולי מזכירים, אה, שאל אותי הנהג בדרך. שאל אותי האם זה... אני הייתי כבר בכפר חב"ד או לא הייתי. אז אמרתי לו שכבר לפני כמעט שישים שנה שאני הייתי בכפר חב"ד בפעם הראשונה, וזה היה כאשר הגיעו המשפחות הראשונות. אז זה היה נקרא ספריא. זה לא היה נקרא כפר חב"ד. ועוד לא היו כל הכפר, היו אז בניינים. היה רק הבתים הנטושים של הערבים שעזבו את ה-, את הכפר שנקרא ספריא. אז הגיעו אז המשפחות והגיעו ל-לארץ ישראל, ובין המשפחות היו גם קרובי משפחה, ממש קרובי משפחה, דודים ובני דודים עוד של דורות קודמים. היה משפחת קראסיק, ר' אייזיק קראסיק ומשפחתו זכרונו לברכה, ומשפחת, אה, גופין, ופיישע גופין זכרונו לברכה, שבו היה גם, אה, שלימים המשגיח, המשפיע, כן. אה, שלמה זלמן גופין שליט"א, שהוא היה אז, אה, ילד קטן, קטן מאוד. והבית-- אני חושב שהבית הראשון שהם הגיעו כשהגיעו לארץ ישראל אז היה בביתנו. אבל א-אני אמצא כאן ב-אז בספריא עם קהילת חב"ד זה היה לא רק את הביקור של בני המשפחות, אלא הדבר הגדול היה ש... הסבא שלנו, שלי, אה, ששמו רבי משה אקסלרוד זצ"ל. לא יודע. אתם מכירים אולי צאצאים וצאצאי צאצאים, נכדים או אפילו נינים? ויותר מזה, כן. ה-- רבי גדליה אקסלרוד, אב בית דין מחיפה, הוא אח של אמא שלי שתחיה. ואז מיד מיד בשבתות-- ב-- בשבועות הראשונים אז הסבא עליו השלום שלח אותנו, אותנו אני מתכוון רבי גדליה ואני. שלח אותנו שאנחנו נהיה פה בשבת, בשבת הראשונה, זה שהוא רצה, והוא אומר שאנחנו נראה איך, באיזה, איך זה קדושת השבת אצל קהילות חב"ד, כפי שהיה עוד בחוץ לארץ, כפי שהיה בקהילותינו עוד ש-- בתקופות

03:13 דובר 1 שהסבא היה שליח ב-- הוא היה שליח ב-- ו-- הרי עוד הרבי הרש"ב שלח אותו שיהיה מ-- הם נחשבים השלוחים הראשונים בכלל שהיו אז כדי לשמור על היידישקייט, לשמור על הקהילות שה-- שהקומוניסטים לא יצליחו לעקור מהם את היידישקייט. אז הוא שלח אותם. אז, אז, אז, אז הרבי הרש"ב היו לו שישה תלמידים שאותם הוא שלח שיהיו ה-- שהם יצאו, יגיעו לקהילות, יקימו קהילה, ואחר כך כשהקהילה כבר מבוססת יעברו לקהילה אחרת. וככה היה שאז אז א-- ו-- ואז למעשה אחר כך, עד שהקומוניסטים הרוסים, אה, תפסו אותו, שהוא הצליח כבר להיות רב בשלוש עיירות ברוסיה, ואז תפסו אותו, הכניסו אותו לבית סוהר, ובכך זה היה ממש בהשגחה פרטית. אז במקום לשלוח אותו לסיביר אז הם נתנו לו רשות שהוא יכול לבחור או לנסוע לאמריקה או לנסוע לארץ ישראל, והוא בחר לנסוע לארץ ישראל. הוא והסבתא כולם וגם כן משפחות. אני אמנה פה את המשפחות, אז אתם תראו כבר. זה משפחות גדולות מרובות שהיו בני המשפחה. ואז ככה היה. ואז סבא עליו השלום הגיע. הוא חיפש מקום שבו הוא יוכל להמשיך את השליחות. ואז עוד היה עם, אה, בשליחות של המועצה בצלאל, ואז הוא התחיל את השליחות שלו ברמת גן. וברמת גן הקים את הקהילות הראשונות, הקהילות של, של, אה, חסידי חב"ד. הוא הקים אותם שם. פרט לזה שהוא היה המנהל של תומכי תמימים בתל אביב וכל הזה, אבל זה היה. ואז הוא אמר לנו פה התחילו בתש"י, אני חושב שפה התחילה הקהילה כאן בכפר חב"ד, ספריא זה היה בתש"י, אני חושב. כן. ואז זה התחיל ובאמת. ואז נחזור לעיקר. סבא אמר אתם חייבים להיות. ומאז אנחנו הגענו כאן

06:28 דובר 1 לא רק אני אומר לספריא של מטה, אלא הגענו גם לספריא של מעלה. ההתוועדויות והזה אלו היו דברים מופלאים מאוד, והשמחת תורה הראשון שהיה כאן, במקום שנהיה בשמחת תורה אצל הסבא בקהילה ברמת גן, אמר לי אתם תיסעו לשמחת תורה, לספריא, לכפר חב"ד. שם תראו שמחת תורה, איזה שמחה ואיזה חיבור לתורה שהיה שם. ובאמת זה לא יישכח ממני, השמחה המופלגת והמופלאה שהייתה.

07:13 דובר 2 באיזה שנה היה?

07:14 דובר 1 תש"י, י"ב, י"ג.

07:19 דובר 2 זה היה במרכז וגם לא קיים את זה היום. נכון? הבית כנסת-

07:26 דובר 1 אז זה לא, אז זה הכל היה שם. זה היה בצד, בצד הזה, ואני לא יודע אם בית הכנסת המרכזי באמת נבנה על, על גבי ה-- בכל אופן כן, שם זה היה וזהו. ומאז לא ויתרנו, וכילדים המשכנו הלאה והגענו בשבתות, בעיקר בשמחת תורה הגענו לזה. לא נדבר על י"ד כסלו ועל כל זה. אני רק רוצה לומר ש-ש-שבשבילי להיות כאן ולראות את בניהם ובני בניהם של, של כל באמת קהילות, קהילות של ליובאוויטש חב"ד, אז זה מעורר התרגשות גדולה, גדולה מאוד, ובאמת אני, אני אמרתי אני רואה בזה כזכות שבאמת יהיה לנו את היחד, במיוחד את ה-- ואני, אני רואה בזה מסירות נפש שאתם את בין הזמנים שלכם במקום להינפש קצת, במקום ל-- קצת לנוח, קצת לטייל, החלטתם לבוא ולהמשיך בתורה, וזה, זה דבר מופלא מאוד, מאוד. אני באמת שאלתי בדרך את מי שהביא, שאלתי אותו ואז הוא אמר לי את זה שבאמת יש-- באים לכאן מתוך רצון. אני לא יודע אם מחלקים להם פרסים או מחלקים להם או נותנים, אבל לא זה, לא זה הדבר שמביא כאן ללימודי התורה הזה. וזה אין לך אהבת תורה גדולה מזו. אז באמת, אה, לכן אני רואה בזה את הזכות הגדולה של, אה, העיסוק באמת באותו נושא שאתם, אה, בחרתם לעסוק בו. ולא יודע עד כמה אנחנו נצליח בשעה אחת, בזמן נצליח להקיף את הנושא על כל צדדיו. אבל צריך לדעת שהעניין הזה הוא מהעניינים החמורים ביותר שמתרחשים היום, שיש, ש-- יש כאלה שנכנסים לתוך הר הבית, למקום המקדש, וכשאני אומר מקום המקדש אני מתכוון ל-, ל... באמת לאותם שלושת החילוקים של בית דוד ושל המקדש ובית שפיר, אז את ההיכל והזו

10:21 דובר 1 ואחר כך עזרת הנשים ואחר כך עזרת ישראל, כשזה אנחנו רואים את כל הר הבית כעזרת הנשים ו... אני בהמשך השיעור, אולי אני רק... הרב אולי יסיים את מה שהוא רצה להתחיל. אז אנחנו, אולי אני אתמקד ונראה עד כמה שניתן באמת לראות את היסוד הגדול, את היסודות הגדולים המיוחדים שקשורים לקדושת המקדש, קדושת הר הבית. אז אם באמת אני... אם זהו אז אנחנו נראה. אם רוצה לסיים את זה, אבל אנחנו נמשיך, כן. אני באמת חשבתי, אני באמת עכשיו אני נזכר בהקשר לאיזה דברים. לא, אני אמרתי, אני יכול לשבת כאן ולהרבות, להרבות בהרבה מאוד, אבל יכול הרבה מאוד להרבות. אבל כיוון שהזכרתם את העניין הזה של, של הבית דין הקבוע של חב"ד ואת הפסק דין הזה, זה באמת, זה באמת אה, אה, בתוך הפסק דין. אז אנחנו מתארים. רציתי לקבוע מה המעמד של הבית דין, הבית דין של קהילות חב"ד בארץ ישראל. אז אני חקרתי ובדקתי את כל השתלשלות הקמת בית הדין והקמת בית הדין. אני לא יודע אם בפסקים כתבתי את זה, אבל אני הייתי צריך לציין את זה שהרבי ביקש שבכל קהילה וקהילה יש צורך, פרט למנות רב, צריך גם למנות בית דין שיהיה בקהילה. זה מצווה דאורייתא לקבוע בית דין והיה צריך לקבוע. לא היה בית דין לקהילת חב"ד בארץ ישראל, וגם אז קהילת חב"ד לא הייתה באותן תקופות, רק התרכזה סביב כפר חב"ד, ואת הקהילות הגדולות שהתרחבו אחר כך. בכל אופן, היו כמובן קהילות, אבל אני אומר את... ואז הרבי שלח למי שהיה באמת אולי מגדולי התלמידי חכמים, ואולי הגדול שבתלמידי החכמים של חסידי חב"ד, זה הרב זוין זצ"ל, שהוא הרב זוין, אגב, הוא

13:31 דובר 1 היה גם כן בין השלוחים אז, אז הוא היה באותו מקום כשהוא היה רב. כן, שהוא התמנה אז עוד על ידי הרש"ב, אז... והרב זוין גם היה קשר גדול מאוד וידידות גם של, גם של הסבא. הרי מי שהיה עם הרב זוין, ואני זכיתי, למרות שלמדתי בישיבה, בישיבת חברון בירושלים, ושנה לפני הסתלקותי, לפני, סליחה, הסתלקותו של הסבא עליו השלום, אז אמר, אז סבא היה מאוד חולה ושאל אותי: "איפה אתה ממשיך ללמוד?" אני אמרתי: "אני לומד בירושלים בישיבת חברון". הסבא אומר: "ווייטער און חסידות? וואס איז דיין ישיבה און חסידות?" אז אמרתי לו, לא... הסבא תמיד היה אומר שתורה תחילה, שהכל צריך תורה, ממילא בתורה תחילה. אז לכן, אז אה, אז הוא אמר: "יש לי ... יש לי את הידיד בירושלים, הרב זוין, שהוא שכן לישיבת חברון. אני אשלח לו מכתב. אני אבקש ממנו שיקבל את הנכד שלי והוא ילמד אותו חסידות". ומאז זכיתי באמת לקשר מאוד מאוד קרוב עם הרב זוין. בכל אופן, זה, אז אני את הדברים שאני אומר אותם אני גם בהזדמנות ביררתי את זה גם, גם עם הרב זוין בעצמו. בכל אופן, ואז הרב זוין אה, אז הרבי שלח ואמר לו: "אני רוצה שתכנס את כל רבני חב"ד בארץ ישראל, שהם יתכנסו ויקבעו מי יהיו הבית דין הקבוע של, של חסידי חב"ד בארץ ישראל. ואחרי שאתם תמליצו אז אני אשלח לכם, אני אשלח לכם..." ואז הרבי, וזה גם, זה גם מיוסד על פי הלכה. יש שם, זה מוזכר. ושברגע, ברגע שהרבי נתן את המינוי שאלה הם יהיו הדיינים, ממילא הם הפכו להיות בית דין קבוע של כל קהילת חב"ד. ושאני בעיקר הדין

15:55 דובר 1 אמרתי: "למה אתם באים אלינו, אל בית דין? תלכו לבית דין שהרבי קבע, את הבית דין הקבוע שלהם". ואז הבית דין כתב לי מה שכתב. לא הייתה ברירה, אז אנחנו היינו צריכים להיכנס לזה, וזה מה שהיה וככה נבנה. אני חושב שכל התיאור, הדברים האלה נמצא באיזשהו... זה נמצא, את כל השתלשלות בניין הבית דין. זה נמצא אה, אני, היה לי את זה, אפילו אולי נמצא אצלי.

16:24 דובר 13 זה גם מודפס בספר בצור המשפט.

16:28 דובר 1 אה, הוא בצור המשפט גם את זה פרסם?

16:30 דובר 13 את כל הפסקי דין.

16:31 דובר 1 לא את הפסקי דין. אני מדבר על, על מי ש... מי שמתאר את בניין הבית דין של חב"ד. זה יצא, וכן מישהו ש... זה גם מודפס. אני ראיתי את זה מתוך אה... טוב, בכל אופן, כמו שאמרנו, העיקר לבוא לכאן לכפר חב"ד של מעלה ובאמת לעשות מתי. זה מה שקשור לשם.

16:58 דובר 13 כן.

16:59 דובר 1 כן. טוב, אז אנחנו נתחיל את השיעור. כן. אני רק אגיד לכם. לא, אני אעמוד. אני אעמוד. טוב. לאחר מלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ז, זה היה בסוף אייר, מיד, מיד חודש וחצי ימים אחר כך יצא כרוז שחתומים עליו יותר מחמישים רבנים ודיינים. כל הרבנים הראשיים, כל חברי הרבנות הראשית, כל אבות בתי הדין, רבני ערים ומושבות. זאת אומרת מכל חלקי ארץ ישראל, לאו דווקא מירושלים. והכרוז הזה אוסר את הכניסה לתחום הר הבית, יוצא באיסור להיכנס לתחום הר הבית. אני אקריא את הכרוז ואנחנו נתמקד רק בנקודה אחת ששייכת לכרוז מבחינת ההלכה, כיוון שהנקודות האחרות הן דורשות בית מדרש גדול ורחב יותר מהזמן שמסור בידינו. אז כתוב ככה: "אחרי שזכינו בחסדי השם יתברך שהקודש והמקדש, חמדת ישראל, נמצא ברשותנו, ורבים מהמון בית ישראל נוהרים לחזות עין בעין את מקום הקודש והמקדש, ויש מהם שנכנסים בשטח הר הבית, אשר מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס לכל שטח הר הבית כולו, פן ייכשלו חס ושלום באיסור חמור ובפגיעה בטהרת המקום הקדוש הזה". מה כאן היסוד הראשון? אנו מוזהרים מדורי דורות. זה לא התחיל אז, זה התחיל מדורי דורות שהייתה אזהרה שלא נכנסים לתחום הר הבית. וכשאני מדבר על תחום הר הבית, אז כל אותה חומה שמקיפה את הר הבית. כן, אם זה במזרח לכיוון הר הזיתים, אם זה בדרום לכיוון הצד, נקרא הכותל הדרומי, לכיוון עיר דוד. אם לכיוון מערב זה הכותל המערבי, ואם לכיוון צפון זה, זה נמצא באזור שנקרא, שנקרא אזור של שער האריות שנכנסים מהצד המזרחי. זו החומה שמקיפה, זהו הר הבית. וכתוב מכל שטח הר הבית, לא עושים הבחנה בין בתוך שטח הר הבית.

21:42 דובר 1 אם זה מחנה שכינה, שזה מקום ההיכל והמקדש, זאת אומרת ההיכל והעזרה. וכן עזרת נשים והחיל מדרבנן. זה מדובר גם כן בגבול שבין ההיכל לחצר המקדש, שזה מקום ששם אסור להיכנס טמאי מתים והאיסור הוא איסור כרת, איסור חמור של כרת. אז זה מחנה אחד. מחנה שני שנמצא בתוך הר הבית וזה מחנה לוויה. מחנה לוויה זה הר הבית כולו. זאת אומרת, זה עד כל הר הבית, כמו שאמרנו, מן המזרח והדרום ומערב וצפון, הכל, כל השטח מסביב זה נקרא מחנה לוויה וזה הר הבית. במקום הזה טמאי מתים, זאת אומרת, מותר להיכנס. כן, זה מקום שמותר להיכנס שם טמא מת. צריך להזכיר שכולנו היום טמאי מתים ואין יכולת להיטהר מטומאת מת כיוון שזה, כיוון שזה, אה, צריך את, אה, מי פרה. צריך הזיית מים לטהרה ואין לנו את זה היום. אי אפשר להיטהר מטומאת מת. אבל במחנה לוויה אמרנו ששם יש איסור של טומאה היוצאת מגופו. זב וזבה, או זה טומאת זב וזבה או כל טומאה היוצאת מגופו של אדם, כמו בעל קרי, שזו טומאה היוצאת מגופו ועל הטומאה הזו יש טהרה. לטומאה הזאת יש טהרה. טהרת טבול יום במקווה שטהור מדאורייתא, כמו מקווה טהרה של נשים. המקוואות היום של גברים זה לא מטהר מטומאה. כן, רק מים חיים, אה, יש נאמר מי שמגיע, שיורדים למעיין, למעיין שנקרא המעיין של האר"י בבית העלמין בצפת למטה, זה כן, גם כן מטהר מטומאה גם מדאורייתא. אבל מקוואות אחרות שאין להם את כל דיני טהרה של מקוואות, זה לא מטהר. ולכן כדי להיכנס להר הבית, כדי להיכנס לשם, שכולנו טמאי מתים, אז, אז, אז למעשה

25:11 דובר 1 הדרך היחידה שאם רוצים להיכנס או אם צריכים להיכנס, ואני תכף אשתף אתכם באיזו מציאות כזו, אז במקומות כאלה יש צורך לטהר טהרה דאורייתא, ממש טהרה של, כן, עם כל הגדרים. מחנה ישראל זה החלק השלישי שבקדושת המקדש בירושלים, היינו ירושלים כולה. כן. וזב ובעל קרי, או שזו טומאה היוצאת מגופו, מותרים בירושלים. אין איסור בירושלים, כי זה דינו כמחנה ישראל כפי שהיה במדבר. אם תראו, תשוו את זה. זה בדיוק כמו שהיה המשכן במדבר. המשכן זה ההיכל והעזרה. כל, כל הגדר הזה ומה שמחוץ לזה זה נקרא מבחינת מחנה ישראל על כל המשמעויות. למדנו עכשיו בפרשה שמי שיוצא, מי יוצא ממחנה ישראל מחוץ למחנה לגמרי, זה רק טומאת מצורע. שטומאת מצורע יוצאת לגמרי מהזה. כן, אם כן, ברגע שבו פה כתבו שאנו, אה, הלשון, מדורי דורות ניכנס בכל שטח הר הבית בלי לעשות הבחנה. זה, זה פה איסור כרת של מקדש. כאן זה איסור טומאה היוצאת מגופו. אין הבחנה. ואתה רצית זה?

27:05 דובר 23 לא, אבל אני צריך ללכת.

27:07 דובר 1 מה?

27:08 דובר 23 רציתי לשאול משהו בין המקוואות. מה ההבדל?

27:11 דובר 1 בין מקווה רגיל של-

27:12 דובר 23 כן.

27:13 דובר 1 מקווה של תקנת עזרא למקווה אחר.

27:18 דובר 23 לא, בין הנשים, בין הגברים. אם המים יוצאים החוצה זה אמור להיות בחוץ דבר.

27:22 דובר 1 כן. מה פירוש לא?

27:24 דובר 23 ל-

27:24 דובר 34 צריך השקה לנשים. לגברים לא.

27:26 דובר 1 הלא יש את ההשקה.

27:28 דובר 23 לא, אבל-

27:28 דובר 1 יש את האוצר ויש את ההשקה, והאוצר יוצר מצב שבזה-

27:33 דובר 23 אפשר לדבר על מקוואות. יש מקוואות שישנם כאלה בלי מבוא לבית.

27:39 דובר 34 כן, מקווה חווה.

27:40 דובר 23 לא, מקווה כזה לא מקשר אל אנשים. אבל דיבר על מקוואות שלא-

27:43 דובר 1 לא, זה מה שאמרתי, שיש אלה אותם מקווה לתקנת עזרא.

27:50 דובר 23 יש כל מיני מקוואות פיראטיים שפועלים.

27:53 דובר 1 אלה מקוואות שפועלים. כן, יש אלה שהולכים יום יום לטהרת תקנת עזרא, שמחמירים בזה. כן, אבל זה, זה שוב נושא אחר. בסדר. את שאר הדברים יעבירו לך כבר. בכל אופן, אה, אז זה מה שכאן, כאן נאמר. אחר כך הם ממשיכים ואומרים: ולמה? מה זה האיסור הזה מדורי דורות? האיסור הזה זה חלילה לא לפגוע בקדושת בית המקדש, במקום הקודש הזה. זה דבר אחד. דבר שני, ברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדויק של המקדש. לא יודעים בדיוק בדיוק את החמש מאות אמה על החמש מאות אמה שהוא, שהוא מקום ההיכל והמקדש, מקום, זאת אומרת, כמו שאמרנו, את המקום הזה. אז אנחנו לא יודעים בדיוק איפה הוא הגבול. יודעים שיש חמש מאות אמה בתוך שטח הר הבית.

29:13 דובר 35 ההרחבה שעשו זה לא בכלל?

29:15 דובר 1 איך?

29:15 דובר 35 עשו הרחבה לבסוף, בהורדוס עשו יותר מחמש מאות אמה. הכול מתוך.

29:20 דובר 1 זה לא. זה כבר נכנס להר הבית.

29:23 דובר 35 זה נכנס.

29:24 דובר 1 ההרחבה של הורדוס היא מגיעה, מתחילה מבערך מ-

29:30 דובר 35 לא נכלל בכלל.

29:31 דובר 1 לא, לא, בוודאי שלא. זה ההרחבה של הורדוס היא רק, אה, היא, זה מאוד מאוד נפקא מינה לגבי אלה, לגבי אלה שמרשים לעצמם לפרוץ גדרות כל כך נוראים. וזה משער המוגרבים מהצד הדרומי של הכותל, מהשער הזה ודרומה, איפה שנמצא המסגד אל-אקצא. זה, זה נקרא, זה שייך באמת לתוספות שהוסיף הורדוס. וגם מצפון, לא יודע אם נספיק היום להזכיר את זה, גם מצפון יש, אה, איך אני יכול לומר, יש את השער, שער ה... נקרא שער הקטנים. זה... איך, איך הלשון? קוראים לזה... זה השער הירוק שממשיכים, שממשיכים בשוק לכותל, אז יש דרך שיורדת למטה לכיוון הכותל ויש המשך, ממשיך ישר, ושם ממשיך ישר ומקורה ויש שוק שם. בקצה של השוק יש את, את השער הירוק, או שקוראים לזה שער הקטנים, שער הצמרים, והוא, אה, מי שפותח אותו רואה מול את מקום הר הבית. ממש אתה רואה מול את זה, אבל גם שם צריך זהירות יתר. שם זה מסוכן הרבה יותר ושם אין ספק שמי שייכנס משם עלול מיד לעבור איסור כרת. זה מהמקומות החמורים. אז הייתה תקופה אפילו שסגרו. לא נתנו בכלל כדי מזהירות. אבל זה המצב. משם, צד צפון, זה גם התוספות שהוסיף הורדוס. מחוץ לאזור, לאזור העזרה. כן. בכל אופן, אה, אז הם באים ואומרים, אבל אנחנו לא יודעים במדויק, וחוקרים חקרו הרבה מאוד לדעת איפה החלק הזה, איפה בדיוק המקום של ההיכל, איפה בדיוק המקום של לוויה ו-ו-ומה שהורדוס, כדי לדעת מה ודאי שלו, מה ודאי שהוא רק, רק, רק מחנה לוויה וזה של הר הבית שעשו בטומאת גופו ומה זה הלחון? וזה, זה שוב, זה פרקים שלמים, ספרים שלמים. איך יתרו

32:23 דובר 1 את זה? חוקרים גדולים חקרו לדעת את זה. ואז הם אומרים: אנחנו הרי לא יודעים בדיוק. וכל הנכנס לשטח הר הבית עלול להיכנס מבלי יודעין אל מקום המקדש וקודש הקודשים. מי שעלול, לא יודע בדיוק מהו הגבול, ואז ייכשל חס ושלום באיסור כרת. ממשיכים ואומרים: לפיכך אנו חוזרים ומזהירים על מה שהוזהרו מכבר, שבל יהין איש ואישה להיכנס לכל שטח, כל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער שנכנסים בו. וכאן מוסיף, מוסיף כאן ה-, מוסיף, מוסיף יוצא הכרוז הזה. הפסק דין, כתבו את זה. שם היו תלמידי חכמים גדולים מאוד מאוד שהיו שותפים ל-ל-לאותה הודעה, שביניהם היה כמובן גם מרן הרב אלישיב זצ"ל. כל רבני ירושלים ב-ב-בין זה אז בשעתו הרב ז'ולטי ורב יצחק פרנק[?].

33:58 דובר 36 מה?

33:59 דובר 1 גם הרבי כתב מענה חריף. לא לעלות להר הבית.

34:02 דובר 36 הרבי חתם? לא, לא, לא, לא חתם בזה.

34:05 דובר 1 גם אותו דבר. לא לעלות להר הבית. ומענה פרטי למישהו.

34:09 דובר 36 אה, וביטול, ביטול. כן. ואז, אז זה מה שהם כאן כותבים. אבל ומלבד עצם הזהירות מחומר איסור זה של פגיעה בטהרת הקודש והמקדש, יש בזה מצווה רבה של מורא המקדש ושמירתו. אז יש פה יסוד שלישי: מורא מקדש ושמירת המקדש. היסוד הזה של מורא מקדש, כן, הוא יסוד ש... אולי נצליח קצת, אה, לראות, קצת לעיין בו, מפני שזה, אה, אני אסביר לכם עד כמה, מה זה המושג של מורא מקדש, וזה אני יותר מאוחר אכנס יותר לפרטים. לפני כמעט ארבעים, ארבעים ושתיים, ארבעים וכמעט ארבעים ושתיים שנים, אני אז הייתי רב, הרב של הרב הצבאי של ירושלים והמקומות הקדושים. ובתפקיד הזה אני הייתי אחראי גם על יחידות הצבא שנמצאים באזור הכותל המערבי ובאזור, אזור ירושלים. ויחידה אחת קבועה שהייתה ב-ב-ב-באזור הכותל, זה היה-- הייתה, הייתה באופן קבוע. לפחות, לפחות היו שם מאה חיילים, אבל לפעמים היו הרבה יותר. וזה, אה, באזור הנקרא המחכמה. זה אזור בתי הדין השרעיים של המוסלמים שנמצא ב- מעל למקום שאנחנו נכנסים בצד צפון לכותל המקורה, לכותל המערבי המקורה. אז יש, יש את החלק הפתוח וכשפונים לצד שמאל יש את הכניסה לכותל המקורה שהוא שם. אתם רואים גם שמגיע, מגיע ויש שלט מול ההיכל. כן, יש מקומות שכתוב שם שזה ממש מול, מול ההיכל, מול קודש הקודשים. יש שמה עוד גם המנהרות למטה ולמעלה, אבל שם הייתה היחידה הצבאית הזאת שהייתה ממוקמת. ממש כמעט בתחילת התפקיד, אז המפקד של יחידת המחכמה, אה, מצלצל אליי והוא אומר: "הרב, אני... הגיעה לכאן עכשיו פלוגה של הרבה הרבה חיילים ששייכים לאזור ירושלים, אנשי מילואים, והאנשים האלה, אמרתי להם שאתם צריכים לבצע את התפקיד שלכם הצבאי. בין השאר,

38:01 דובר 36 מהו התפקיד? להיכנס, להיכנס, אה, פנימה לאזור הר הבית, לכל האזור כולו, ושם לעשות סריקות מבצעיות. סריקה שמא כדי שלא יהיו בתוך הר הבית מחבלים או מתפרעים. פה אתם, אתם זה לא מהתקופה שלכם. כאן היו-- לא היו קוראים פלסטינאי. כאן היו קוראים לזה פדאיון. אלה, אלה שפה תקפו את ספריה, את כפר חב"ד, עם כל האסון של חמשת התלמידים. בכל אופן זה אלה המח-- ו... ה-ה-הם היו ממונים, שמא הם משם יכולים אולי עם מרגמה לתוך הכותל, מהאזור הזה, או בדרך אחרת לתקוף את הכותל, כמו שקורים מקרים עכשיו, ההתפרעויות שנמצאות שם. אבל הייתה סכנה פשוטה שממש הם מתוך זה עלולים לפגוע בבאים אל הכותל ובכל תושבי ה-ה-הרובע היהודי ב-ב-בפרט. ואז הוא אומר, אני, אומר להם מה התפקיד שלהם. אז הוא אומר: הנה, אתם צריכים להיכנס כאן, לעבור על יד מסגד עומר, מקום קודש הקודשים, אחר כך להמשיך הלאה גם על יד מסגד אל-אקצא. כל האזור הזה, יש מסלולים ברורים של סיורים שאתם צריכים לעשות שם. באו החיילים, הוא מתחיל להגיד: אתה תעשה את זה. אומרים החיילים: אנחנו לא נכנסים. יש איסור להיכנס להר הבית. אל תטיל עלינו את התפקיד הזה. בהתחלה הוא חשב הוא יסתדר, לשומרי המצוות הוא לא ייתן, אבל הוא ראה שרובם שומרי מצוות ורובם פחדו להיכנס, והם לא רוצים לקיים את התפקיד הזה. הוא אומר: מה, זה כתוב בפקודות? לא כתוב בפקודות הצבא, אין את זה. אני לא מכיר את זה. אז הוא מתקשר אליי כרב זה והוא אומר לי: מה, נו, אומר לי, הם לא רוצים להיכנס ל-זהו. יש להם פה פחד וזה. מיד אמרתי לו: אני, אני מגיע. הגעתי לשם ודבר

40:40 דובר 36 ראשון אני מבקש ממנו: תן לי את התיאור. מה אתה, מה אתה דורש מהם כחיילים לעשות את הפעילות? תן לי בדיוק את מפת הפעילות שלהם ואז אני אראה על מה אתה מדבר בדיוק. הוא מראה לי, ואני הייתי אז רק ממש בתחילת דרכי כ-כרב צבאי. מה שלמדתי ומה שידעתי מהסוגיות בנושא הזה של קדושת הר הבית, זה היה רק מלימוד, מלימוד, לימוד בישיבה, אבל לא, לא לימוד הלכה למעשה עם כל הגדרים האלה. זה היה לי הכול חדש. פתאום זה דבר חדש של טהרה. לא למדנו את זה בספרים שקיבלנו את הסמיכה לרבנות וזהו. ואז הוא, אה, אמר: טוב, אני רואה את הכול. בינתיים אני מסתכל בכל המתחם הזה. קמות לי שאלות עד כמה שזכרתי מהגמרא. יש שם מרפסות מהמבנה הזה, יש מרפסות שהן בולטות על הר הבית מכיוון הכותל פנימה להר הבית. ושוב יש לי פה את הסוגיה: גגים ועליות נתקדשו, לא נתקדשו. איך צריכים לעשות כאן? איך צריכים? הכול נוגע לקדושת המקום. קדושת המקדש זה. אה, מיד אמרתי לו: אני, אני חייב פה לתת הנחיות ברורות, אבל אני, אני רוצה לבדוק ולהתייעץ עם פוסקי הלכה. מה הן ההנחיות שניתן בעניין הזה? כמובן שהטענה שהם טענו, אסור לנו להיכנס כדי לטמא את המידות, הטענה הזאת לא קיימת, כיוון שאם זה פיקוח נפש, פיקוח נפש דוחה שבת, הוא ודאי שגם דוחה את, את, את האיסורים האלה של קדושת המקדש. אפילו זה איסור כרת. שבת זה יותר מכרת. ואז, אה, אז מהבחינה העקרונית היה ברור שאת הדברים, הפעולות האלה, שהם פיקוח נפש, ודאי צריך לעשות אותם. אבל מתעוררות כל מיני שאלות שרק אני זהו. מיד, אה, הלכתי ל-למרן הרב אלישיב זצ"ל.

43:25 דובר 36 והצגתי לו את השאלה. הצגתי לו את הבעיה. אז אה, הוא אומר: "דווקא שומרי המצוות צריכים להיכנס לעשות את זה, ושיהיה להם מורא מקדש, והם לא יסתובבו שם ויטיילו. הם יעשו רק מה שהתפקיד מחייב אותם". ואז הוא התבטא, וזה אני אומר, ואז הוא התבטא: "צריך שיהיו אנשים כאלה שיש להם מורא מקדש. מי שלא ישמור מצוות אין לו לא מורא מקדש ולא מורא שום כלום". לא. אז זה מה שזה. אז זה מה שפה מוזכר. יש מקור רב של מורא המקדש ושמירתו. היסוד של מורא מקדש, ממנו אנחנו יכולים, זה מתפרט, את כל ההגדרות הקשורות לעניין, אה, לעניין קדושת המקדש וכל קדושת הבית לחלקיהם השונים. אה, הרמב"ם בהלכות בית הבחירה... כתוב כך בפרק שביעי. המצווה עצמה, הלכה א': "מצוות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר 'ומקדשי תיראו', ולא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציווה על יראתו". הרי אתם יודעים, כמה מכם יודעים שהרמב"ם לא מוסיף בלי צורך, ואם הרמב"ם כותב כאן ש"ומקדשי תיראו" זה לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציווה על יראתו. מקור המצווה של כל קדושה, אם זה קדושת המקדש, אם זה קדושת השבת, אז ממי שציווה עליה יראו. וכאן הוא מתאר את קיום המצווה הזאת. ובהמשך כתוב... כל הפרטים האלו הם חשובים אחר כך, והם כולם נכנסו בהנחיות לאותם חיילים שנכנסים פנימה במסגרת פיקוח נפש. אבל ממשיך בהלכה ז' וכותב הרמב"ם: "אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו". כלומר, אף על פי, כמו שהיה נוהג בו בבניינו. הדין של המקדש, המורא במקדש זה לא דין אם יש בית מקדש או יש מזבח או יש הרבה זה. אפילו אין

46:56 דובר 36 מזבח, אין מקדש, מפני שהדין הזה עניינו, עניינו הקדושה עצמה. וכפי שכתב בהלכה, קדושה ראשונה לא פקעה בזה שחרב הבית. ולכן אומר הרמב"ם, גם אז נאמר. זאת אומרת, זה נאמר כמו בימינו. זאת אומרת, כמו בימינו, אף על פי שהמקדש חרב בעוונותינו, עדיין יש חובה של מוראו. והוא כותב: "לא ייכנס אלא למקום שמותר להיכנס לשם". דבר ראשון, אם להיכנס לאזור, רק כשאתה במקום שמותר להיכנס. "ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח, שנאמר 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו'. מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם, אף על פי שחרב בקדושתו עומד". זה לשון הרמב"ם כאן בהלכה. אז זה מבחינת המציאות של היום, שזה, זה קיים. בהמשך, כשכאן מתואר כל סוג דרגות הקדושה של, כמו שאמרנו, ההיכל, המחנה, מחנה כהונה, מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל. כל הדברים האלה. אז פה הוא מפרט את כל סוגי הקדושה, וכאן כותב הרמב"ם, זה בהלכה עשר: "הר הבית מקודש ממנה". זאת אומרת, הר הבית מקודש מקדושת ירושלים, "שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם". זאת אומרת, כאן זה "ומותר להכניס את המת עצמו להר הבית, ואין צריך לומר טמא מת", כן, זה נכנס. בכל אופן, אז זה מה שכאן מוזכר, שיש דרגה של קדושה של הר הבית שהוא מקודש יותר, והוא אסור לכל מי שטומאה יוצאת מגופו. כך נאמר, אה, בפרק ג' מהלכות ביאת מקדש. כאן במצוות הוא אמר לו ביאת מקדש. זה פרק ג', הלכה ח'. הטמא המשולח מהר הבית, מי שטמא שמשולח מהר הבית, זאת אומרת, מי שהוא נטמא בטומאה שיוצאת מגופו, אם נכנס, אם הוא כן נכנס

51:03 דובר 36 שם, כשהוא עדיין בטומאתו, עובר בלא תעשה. הוא עובר איסור לא תעשה. שנאמר: "ויצא אל מחוץ למחנה" — זה מחנה שכינה. זאת אומרת, זה הזו. "ולא יבוא אל תוך המחנה" — זה מחנה לויה, וזה הר הבית. לכן מצורע וכולי וכולי. אז מה כאן כתוב? שיש איסור לא תעשה, כן, להיכנס בטומאה. עכשיו מה, מה פה — בינתיים אנחנו רואים שיש פה רק איסור לא תעשה, איסור לא תעשה לבד. השאלה אם העניין של מורא מקדש גם כן שייך לעניינים האלו. מפני שכפי שראינו, הרי באותו כרוז שהם באו וכתבו: "ומלבד עצם הזהירות מהאיסור החמור של פגיעה בטהרת הקודש והמקדש, יש גם מצווה רבה של מורא מקדש". לכאורה, שהאיסור ברור כתוב, וזה ראינו את הרמב"ם. אבל איפה כתוב, איפה יש, שמי שעובר על האיסורים האלו והוא כן נכנס בטומאה, אז שהוא, אה, אה, עובר על ביטול עשה של, אה, של מורא מקדש? זה אני, אני לא — לכאורה אין לי, אין לי מקום לראות, למצוא את זה בדברי הרמב"ם. לכאורה, כשאנחנו רואים את הגדר של האיסור, של המצווה, מצוות עשה של מורא מקדש, נאמר כך: "ואיזו היא יראתו?" כאן בתחילה, כשהרמב"ם עוסק במצוות עשה של מורא מקדש: "לא ייכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו, באפונדתו, באבק שעל רגליו, ואין צריך לומר שאסור לרוק בכל הר הבית, אלא אם נזדמן לו רוק, מבליעו בכסותו. ולא יעשה הר הבית דרך שייכנס מפתח זה וייצא בפתח אחר", דהיינו קפנדריא, שלא יעשה כדי לקצר הדרך, "ולא ייכנס לו אלא לדבר מצווה". לכתחילה לא נכנסים שם לטייל, נכנסים שם רק לדבר מצווה. נשאלת השאלה האם במסגרת המצווה של מורא מקדש זה גם להיזהר שלא להיכנס

55:58 דובר 36 בטומאה? מדיני הטומאה וטהרה, לא מדינים של הנהגה. איך מתנהגים ביריקה או בכובע, כפי שראינו את כל הסדר הזה. השאלה אם גם זה קשור למורא מקדש. אנחנו ראינו בהכרזה, בכרוז הזה, שהם אומרים מפורש, שבלשון הם כותבים: ״ומלבד עצם הזהירות מהאיסור החמור, יש בזה מצווה רבה של מורא מקדש ושמירתו״. זאת אומרת, הם מכלילים את עניין איסורי הטומאה בזה, באיסור של המצווה רבה של מורא המקדש ושמירתו. כמובן, כמו שאמרתי לכם בתחילה, שאצל הרמב"ם אין מליצות, וכשהרמב"ם מדבר, כשהרמב"ם בהתחלת ההלכה הזו, איך הוא מגדיר את המצווה? הוא אומר: ״זה לא מן המקדש שאתה ירא, אלא ממי שציווה על יראתו״. זאת אומרת, אתה צריך להיות ירא מהקדוש ברוך הוא, שהוא ציווה על יראת המקום, על מורא מקדש. ובתוך המצווה יש, חוץ מהמצווה עצמה של ההנהגה, שהוא מתנהג בדרך של יראה וכבוד ולא בדרך זלזול וביזוי, כמו שאר הפעולות, אלא כל מה שהוא אומר. אם כן, בוודאי שהציווי השם שנוגע לציווי השם שנוגע למורא מקדש, הציווי הזה, שהקדוש ברוך הוא ציווה אותך: תיזהר שלא תטמא את המקדש. כל מקום בטומאתו אסור בטומאת מת, ולויים זה טומאה יוצאת מגופו. אתה צריך להיזהר מהם. אם כן, עצם הדבר, אומרים לך שתהיה ירא ממי שציווה. מונח פה גם על הוציא אותך נגד על הטומאה. הוציא אותך. ממילא גם זה כלול בהגדרה של מורא מקדש. זאת אומרת, שכיוון שמדובר שאתה תתנהג כאן בהנהגה שפה יש שכינה, שפה יש קדושה. אבל מה אומר הרמב"ם? ״ממי שציווה״. ממילא, אם יש עוד ציוויים הקשורים למקום הזה, אז הציוויים האלה גם כן בבחינת שיהיה לך מורא ממי שמצווה. מה נפקא

59:09 דובר 36 מינה? מה נפקא מינה? לא תעשה יש ודאי, והוא לא תעשה חמור כל כך. פריצות ו-וטומאה, טומאה. כל חילול טומאה זה איסור חמור, או אפילו טומאה יוצאת מגופו במקומות האחרים. למה צריך גם כן להוסיף שיש גם בזה עניין של מורא מקדש? מבחינת עשה. אומר שבאמת היה הרב הראשי של ירושלים, הרב ז'ולטי, גם היה בין אותם שהיו שם בין החותמים, והוא את הנקודה הזאת בירר באריכות רבה, את הנקודה שאנחנו עומדים עליה, שהאם מורא מקדש כולל גם את הזהירות של טומאה פרט ללא תעשה. זאת אומרת שיש לנו עשה ולא תעשה. אז העשה הזה הוא גם כן עשה שבא לחזק שלא יעברו על דבר השם ב-ב-מורא מקדש גם ב-במקום המקדש. אז הוא באמת... אה... הרי ראינו במקום ש-ש-שהרמב"ם מגדיר שכל הדינים של מורא מקדש הם דינים במקום, וזה לא דין במקדש או במזבח אפילו שחרב. איך נאמר? ״אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו״. כן, זה רק העיקרון הזה שהם לומדים מפה. אבל תראו איך שהוא ממשיך: ״לא ייכנס אלא למקום שמותר להיכנס לשם״. זאת אומרת, לא רק ל-להנהגות ה-ה-האחרות, שלא ייכנס באפונדתו ולא ירוק ולא, ולא יזלזל ויסתובב שם סיבוב של חולין. הרמב"ם מוסיף: ״ולא י-- ולא ייכנס אלא למקום שמותר להיכנס לשם״. מה הרמב"ם מוסיף כאן? ״ולא ייכנס אלא למקום שמותר להיכנס״. הוא מדבר בגדרי איסורים, לא רק בדיני הנהגה של מורא, מורא, מורא מקדש בהנהגה הזאת. א-א-אומר את הנקודה הזו, של זה שלא ייכנס אלא למקום שמותר להיכנס לשם. זאת אומרת, במסגרת של מורא מקדש. אז הוא אומר: אתה צריך להיזהר שלא לעבור על איסורים. כל אחד

1:02:46 דובר 36 במקומו. המקדש באזור או בזה או... זאת אומרת, אתה רואה פה שהרמב"ם מכליל. למה הוא מוסיף את המילים ״לא ייכנס אלא למקום שמותר״? מזה אתה רואה. מזה אתה רואה שההלכות הנאמרות בדיני טומאה בכל מקום ומקום, פרט לאיסורים של לא תעשה, יש מצווה של מורא מקדש. וכאן הוא אומר כן. תראו את הרמב"ם. הרמב"ם אומר: ״לא ייכנס למקום שמותר להיכנס בו״. מה קורה עם ספק? הוא אומר, לכתחילה הוא אומר: אתה צריך להיכנס למקום שמותר להיכנס. זאת אומרת, שאתה יודע שזה מותר. הלא קודם בהכרזה שבאו ואמרו: ״ועוד ברבות הימים נעלם ממנו המקום המדויק של המקדש״. אנחנו לא יודעים בדיוק איפה זה. אז מבחינת הלא תעשה, אם יש לי ספיקא, אז אני אומר ספק דאורייתא, אני יכול, או יש כמה ספיקא. אז במקום כזה, אז אני לא תמיד אומר שהלאו קיים. יש לי ספק. אני עובר על האיסור או לא עובר על האיסור? אני הרי, נכון, הקב"ה יודע בדיוק. אני לא יודע איפה מקום המקדש, אבל הקב"ה הרי כן יודע מזה. אז עכשיו כשלי יש ספק, אם מהדין של הלא תעשה, אז אנחנו היינו צריכים. אז כשיש לי ספק, אז אולי אין איסור. אני לא יודע אם פה אולי אסור, פה כן מותר, אבל מן, מדאורייתא, מורא מקדש, המורא נוגע למצווה לקב"ה שנמצא כאן, ומספק עד כאילו יש של מורא, שגם בספק אני לא אעשה את זה. זאת אומרת, שהמורא מקדש, המורא מקדש רק קובע שלא יהיה מצב, שלא יהיה מצב שדבר ה' יתחלל כאן. או כמו שאמרתי לכם מיד בהתחלה, שהרמב"ם לא אומר מילים לחינם: ״אלא ממי שציווה על יראתו״. הרמב"ם מדבר על הציווי, לא רק

1:05:16 דובר 36 על הקדושה. החלק שנוגע למורא. כל הדין הזה של מורא מקדש מדבר על הקדושה של המקום. אל תזלזל, אל תעשה דברי חולין. תבוא לשם רק למצוות. זה ההנהגה של קדושה. אבל כשאני מדבר על איסורים לא תעשה, אז זה הדינים במצווה. חידש לנו הרמב"ם שוב, באמת בלשונו הזהב, ואומר: "לא ייכנס אלא למקומות שמותר להיכנס לשם". תיכנס למקום שמותר בגדר, בגדר ודאי, וכשאתה יודע. בוא נאמר, ניקח את הדוגמה: אדם יש לו איזשהו דבר מאכל, ובא מישהו ואומר לו: "כביכול לא בטוח שיש בזה רעל באוכל הזה. יכול להיות שיש משהו". ספק, עד כמה אתה אומר את החשש, אפילו עשרה אחוז שיש רעל, תשעים אחוז זה בסדר. אתה תיגש לאכול את זה? מדין המוהו שלא תיפגע, אז אתה לא תעשה את זה גם כן. אותו דבר, גם זה מה שאומר כאן הרמב"ם, שיידוש מותו, וזה הדין של-של-של מורא מקדש. זהו היסוד של מורא מקדש. זאת אומרת, כ-- היסוד הזה, אה, כפי שאומר-- גם-גם אומר אותו הרב אה... גם רב-- רבי צבי פסח פרנק, הרב הראשי של ירושלים שהיה, הוא אומר גם את היסוד הזה של הזיהוי של הדין הזה, של מורא מקדש, שהמצוות עשה מקיפה כל המציאות שישנה. כשהלאוין מתייחסים על גדרי הלאוין. יש לאו, אין לאו או כל הדברים האלו. כמו הלכה למעשה. מה אתם באים ואומרים? אתם באים ואומרים, אני מדבר על אותם אתם. אה... כש-- אה, הזכרתי את הרב אלישיב אז, כש-כשהוא אמר ההפך. מישהו שומר מצוות. מי שיש לו יראת שמיים, הוא צריך לעשות את זה. יש לו את מורא מקדש, הוא צריך לעשות את זה. ואז ו-ואז כך הסביר, הסביר הרב אלישיב על

1:08:11 דובר 36 היסוד של מורא מקדש, שאתה יכול למעשה אם לבוא לגדר זה, לאותה מציאות שה-- החיי-- אותם חיילים, כן, שיש להם תפקיד שהוא בגדר פיקוח נפש וזה ברור. אין ספק שזה פיקוח נפש, כדי שידעו כמובן כדי להציל חלילה מפני פיגועים שיכולים להגיע מאזור הר הבית וכל מיני צורות כמו שאנחנו רואים היום, שאני לא יודע אם אתם פגשתם. יצא לכם להיות כשזורקים את האבנים מלמעלה, ושהייתי אומר כן, פיקוח נפש, לא פיקוח נפש. אבל אז, באותה תקופה שהתחילו את ההגנה על הכותל, את ההגנה מפני ה-- מפני המוסלמים, אז אז היה צורך לעשות אמצעי אבטחה כאלו שהם ידעו שלא יעזו ל-לעשות את ה-- לנסות לתקוף ולשלוח, לשלוח וחלילה לפגוע ולהרוג את היהודים. אבל מה? מה-- נמשיך וזהו. פירט לי הרב יהושע ואומר לי כך. ביסוד זה, כמו שאמרנו, היסוד, הוא אומר, צריך שיהיה לו גם את המתווה של מורא מקדש ולא רק את הפחד של טומאה שהם דיברו עליו. ולמה אני צריך את זה? וכך הרי לכאורה הם מצווים להיכנס. זה מצווה של פיקוח נפש. הם עוסקים בפיקוח נפש. אז-אז-אז יש לך מצווה גדולה יותר מזה? כשהם עוסקים במצווה. אז אם ככה יש לי, איך אני אומר, פיקוח נפש דוחה שבת, דוחה את האיסורים האלה, איסור טומאת מקדש. זה דוחה את זה ואני יכול להיכנס. האם בהלכה, בהלכה שאני אומר שפיקוח נפש דוחה את פיקוח הנפש דוחה, שפיקוח נפש דוחה. אה... אז מה אני אומר? כיוון שפיקוח נפש דוחה שבת אז אני עושה הכול. לא. יש לנו הלכה של טימע טימא. יש לנו הלכה שאתה, שאתה כן, אתה צריך לצמצם בפיקוח נפש כמה שניתן, אף על פי שזה מטרה

1:10:47 דובר 36 של הצלת נפשות, מפני שבמקום שזה לא נדרש לפיקוח נפש אז חוזר איסור שבת. אותו דבר כאן. מתי מותר לך לדחות את איסורי טומאה? זה רק במקום שאתה עוסק בפיקוח נפש. על כן העיקרון הראשון, העיקרון הראשון הוא: קבעו את הדרך, את התוואי, את המסלול שבו הם עושים את הפעילות שלהם. אז זה את הפעילות הנקראת השוטפת. ביטחון שוטף זה זה. כמובן שאם יש מקרה של התפרעויות או יש מקרים קשים, ואז אין שאלה, נכנסים גם לתוך לתוך המסגד. נכנסים להכול כדי להציל. אם יש פיקוח נפש אז ודאי שההוראות אומרות שאם אותו מחבל או אותו זהו שנגיד פותח באש על החיילים של זהו מתוך מבנה הזהו, מזהירים, הולכים, אז לא מחפשים איפה אני עומד, אם מקום שמותר לי או אסור לי, זה לא. אבל הוא אומר, אה, כדי להיות זהיר, שלמרות שאתה עוסק במצוות פיקוח נפש, אתה עדיין חייב לדעת להיות זהיר שבמקום שלא, לא הכול הותר. אתה יכול להסתובב בהר שאתה רוצה, פיקוח אני פיקוח נפש, זה לא קיים. לכן אותם חיילים, וזה היה כתוב בהנחיות שאנחנו, של הרב ישי, שנתנו להם באותם דברים, אז אנחנו פשוט נאמר: זהו המסלול שאתה עובר בו. אסור לסטות מן המסלול. ונבוא ונאמר, נגיד אני עובר במסלול שנמצא אפילו ב-ב-במקום הזהו, נמצא ב-ב-באיסור כרת באזור מול ההיכל, מול אבן השתייה ממש מול שם. ואתה, זה הנקודה שאתה עובר בה, ופתאום אתה רוצה לראות שמה כמה זה יפה בפנים. יש שמה קישוטים, יש שמה תיאורים כל מיני. זה מסגד מפואר עם כיפה של זהב. אז אז אומר, אני אעשה קפיצה, אני אתן קפיצה רק בשביל להסתכל קצת. אני מבצעי אז מותר

1:13:18 דובר 36 לי לעשות את הקפיצה הזאת. ברגע שאתה עושה את הקפיצה הזו, אז מיד אתה לא שוקל בדעתך שזה מותר לך. אז קם האיסור של מורא מקדש, ומורא מקדש, שאפילו בספק אתה צריך להיערב במי שציווה עליך. כן, לא המפקד ציווה עליך את הפיקוח נפש, אבל השם ציווה עליך שחלילה לא תטמא את המקדש, שלא תטמא את מקום המקדש. זאת אומרת שלמעשה זה היה בהנחיות: אין לסטות. הכל כמובן מדובר לסיורים השוטפים הביטחוניים, בט"ש. כן, לזה זה נקרא. כמובן למקרים מיוחדים, כל מקרה לפי פיקוח נפש שלו. אבל הבט"ש השוטף, אתה מגיע לנקודה הזאת, אתה לא זז, לא הולך קדימה, לא הולך אחורה. עומדות קבוצות של תיירים ועומדים שמה, אההה, רגע, אני, אני קצת אגש איתם, בוא נשמע מה המדריך מספר. רחמנא ליצלן על מה ש-- על אותם מטיילים שנכנסים להר הבית. אגב, זה אחד הדברים שבאמת הגדולים אמרו את זה תמיד, שהשם עשה איתנו חסד שלא ניכשל באיסורים חמורים של כרת, וזהו. שהוא בא ואומר לערבים: אל תתנו להם להיות פה, אל תתנו להם להיכנס לכאן, והם עושים. המלחמות האלה נמשכות יום יום, שעה שעה. אני אדבר על מה שהיה בחול המועד עכשיו האחרון, של אותה קבוצה של אנשי זה, של אותם אנשי הר הבית, כל אותה תנועה. אני את הדברים החמורים עוד לא אמרתי. את הגדרים היותר חמורים כאן אני רק רציתי יותר שאנחנו נעסוק ביסודות של הרמב"ם, או בהלכה של מורא מקדש. כן, אבל יש פה דברים הרבה הרבה יותר חמורים. לדעתי זאת פרצה הרבה יותר חמורה מהדברים האחרים, ואולי רק נזכיר באותו נושא של מורא מקדש, ואני אומר

1:15:43 דובר 36 מורא מקדש כלפי המורא של הה"א של אותם רבנים שיצאו בפסקים, ועל בסיס הפסק דין הזה לצערנו היום מאות מאות של אנשים, בחורים צעירים ובנות צעירות שנכנסות ל-- נכנסות, נכנסים יחד, כאילו, אני יודע, להניף את הדגל שם בפנים, מביא ל-- לא, לא נכון. אם תשאל אותם מה הסיבה, זה בוודאי כמו ש... אה... של אה-- ואני מקריא ממי ש-- ממי שהפסקים שלו, הוא למעשה הראשון שפרץ ופסק את הדין הזה, וראש הישיבה והרב של קריית ארבע, הרב ליאור, החליטה שהוא... הרבה הרבה שנים היינו יחד, אבל אני-- הוא הוציא פסקים, והפסקים שלו, הוא זה שלמעשה פרץ את הדלת. בוודאי שיש לעלות להר הבית בזמננו, ויש להסביר שמבחינה הלכתית ומבחינת החשיבות הלאומית והיהודית. הלאומית, כן. עכשיו מבחינת ההלכה, מבחינת ההלכה, אז פה הוא מסביר את הכל, ואז הוא אומר: כיוון שהיום, הוא אומר, אנחנו, היה מי שבדק בדיוק איזה מקום. הוא מביא כאן שהר הבית, חוץ ממקום המקדש, מותר באמת להיכנס, אלא שעלינו לברר היכן עמד המקדש ולמדוד ולהבחין בין מחנה שכינה למחנה לויים, לדעת אם זה מקום אסור או לא. הרב גורן בשעתו עשה מדידות, כן, מתוך הנחה שהמקדש עומד איפה שהוא עומד, בכיפת הסלע, וזהו. ואז הוא הסתפק עם האבן, אבן וכולי. הוא-- הכל בנה על זה. על פי זה, בכל שאר הר הבית, שאנחנו לוקחים את החמש מאות אמה, חמש מאות אמה, מחוץ לזה כל הר הבית מותר. אז אומר אותו ברנש: יש לי פה פוסק שקבע בוודאות, בוודאות, שמכאן ואילך אין איסור של טמא מת. נכון, יש את האיסור של טומאת-- יש את האיסור של טומאה היוצאת מגופו. כן, בין אצל האנשים,

1:18:38 דובר 36 בין אצל אנשים, בין אצל הבחורים, בין אצל הבחורות. יש את כל האיסור הזה. אז כמובן הוא אומר שאנחנו צריכים להיכנס, אה, אני מקריא את הלשון שלו: צריך לנהוג בזהירות מופלגת משום שהכניסה למקום האסור היא בכרת, וזה איסור חמור, שהרי קדושתו של מקדש. כן, אבל לאחר בירור היכן שמותר, אז מותר, מותר, מותר. בנוסף לזה, העלייה להר צריכה להיות בכובד ראש על מנת להתפלל. לא, הכניסה צריכה להיות לא טיולים, גם אם בשביל להניף את הדגל. את הצד הלאומי זה עדיין לא דבר מצווה. אולי הם יגידו זה דבר מצווה, חיזוק של המדינה, אבל לא משנה. אני אומר ביסוד, ביסוד שיש כאן זה לא, כן. זאת אומרת, המרכיב, המילה הלאומית כאן זה לכאורה לא מסתדר כל כך עם הרמב"ם, שהרמב"ם אומר שרק מותר לדבר מצווה. טוב, הלאה. ופה הדברים, פה הדבר החמור ביותר: יש לנהוג בקדושה מרובה בעלייה להר בנעלי בד. זה ... לעשה של מורא מקדש. לא נעלי, לא נעלי עור אלא נעלי בד. החיילים, שהרב ... ראה שהם לא יכולים, חיילים, לעשות את התפקיד שלהם בנעלי בד. אם החיילים, איך יעשו את זה? יש להם נעליים גבוהות כאלו. אז מה? אז הרב ... זה, זה אומר לחיילים, אין, הכל רק עם נעליים של עור. אז אני אומר, אני שמעתי שיש גם נעליים מיוחדות שהן עשויות מגומי. וזה נכון, נעלי הפלדיום, שבעיקר אומנם זה בחיל הים ובחילות יש את זה. בסדר, שיתנו לחיילים האלה נעלי גומי. זאת אומרת, בהכנה שיהיו נעלי גומי. אז זה הכל במסגרת של מורא מקדש. כן. הלאה. וזהו הדבר הרציני והחמור. וכן

1:21:09 דובר 37 לא נעים.

1:21:10 דובר 36 איך?

1:21:11 דובר 37 לא היה נעלי, אה, נעלי גומי.

1:21:14 דובר 36 כן, כן, בוודאי. ובתוך הפקודה הרי שאמרנו רק בזה, אז לא ייכנסו. רק מה שכן, יש. עכשיו אני לא אכנס פה לסוגים. יש סוגים של הטנקים ויש סוגים של חיל הים ש... בסדר, אבל זהו. הלאה, ופה אנחנו מגיעים ללב של העניין. וכן לטבול כדין ולהקפיד על חציצה, ולוודא שהאדם לא טמא בטומאה חמורה ממת. לכן, היום אני לא יודע אם יש לנו מצורע או שלא, יש הרבה, אבל מצורעים אני לא יודע. כן.

1:21:59 דובר 37 טומאה חמורה.

1:22:00 דובר 36 לכן מה?

1:22:01 דובר 37 טומאה חמורה ממת?

1:22:02 דובר 36 כן. שלא, שלא טמא בטומאה, לוודא שהאדם לא טמא בטומאה חמורה ממת. אז זה רק מצורע. כן. לכן, לכן גם אין להתיר לנשים לעלות שמה, אה, שמה, שמא כשהן נידות. אז השאלה אם הן נידות, זו טומאה יוצאת מגופן, או שאני, זה, זה טומאת זב וזבה, והקבילו ... עם נידה של זב, זבה. בכל אופן, אי אפשר בכל הדרישות האלה. זה ההנחיות שהרב הזה נותן. ואז אני בעיניי ראיתי איך שנכנסו בית ספר שלם-

1:22:44 דובר 37 כמו לגר.

1:22:45 דובר 36 מה?

1:22:45 דובר 37 זה מקווה כמו לגר וכדומה. זאת אומרת.

1:22:48 דובר 36 זה מקווה דאורייתא. זה מקווה ש-- אז במקווה דאורייתא אתה גם נותן לבחורים, ותכף נדבר גם על האיסור הזה. ואתה ... את הפנויות.

1:22:59 דובר 37 זה יותר ממקווה דאורייתא. מקווה לא, לא הספיק לזה. זב צריך מעיין. מה שאנחנו לא יודעים, אז תתחילו עם מקווה דאורייתא, צריך מעיין ומקווה לא הספיק לזה.

1:23:10 דובר 36 לא, אבל טומאת, טומאת נידה.

1:23:13 דובר 37 בסדר, אבל זב אנחנו לא יודעים מה זה היום. יש חולים.

1:23:16 דובר 36 זב לא יודעים. נכון.

1:23:18 דובר 37 אז איך אפשר לבוא למקווה להיכנס? לא עם זב?

1:23:20 דובר 36 או. אז מה? בוא נאמר לא—

1:23:22 דובר 37 מעיין.

1:23:23 דובר 36 או— לא. אז אני נשאר בזה. זה לא מקווה של מעיין. הוא אומר רק טומאה— הוא כותב— הרב כותב בהגדרה. אני אומר הרב, הרב דיור[?] שכותב את ההרב. הוא אומר שיטבול קודם וייבדק בלי חציצה. הוא מוודא שהאדם לא טמא. אבל מה לגבי נשים?

1:23:41 דובר 37 לחיילים לא היה מקווה טבילות במעיין?

1:23:44 דובר 36 לא, אבל איך הוא לא היה—

1:23:45 דובר 37 במקווה?

1:23:46 דובר 36 כן, כן. במקווה, מקווה טהרה.

1:23:49 דובר 37 זה לא מעיין.

1:23:49 דובר 36 כן. על טומאה היוצאת מגופן. כן, אנחנו אומרים.

1:23:55 דובר 37 דין חציצה כמו של גר וכדומה?

1:23:57 דובר 36 ודאי.

1:23:57 דובר 37 אם דין חציצה כמו של גר ופנויות?

1:24:01 דובר 36 כן, אותן הלכות.

1:24:02 דובר 37 אותן הלכות.

1:24:03 דובר 36 כן, זו טבילה דאורייתא. זו טבילה דאורייתא הזאת. עכשיו אתה נותן הנחיה, ועל פי זה הולכים הבנים והבנות. הולכים להתקלח ובאים מחר לעלות להיראות בפני השם. על אותו השם, כמו שאמרנו, לא מן המקדש אני ירא, אלא ממי שמצווה אותי. הולכים לפני השם. עכשיו ככה. מי מפקח על ה— על הטבילה? מי מפקח על החציצות? מי מפקח את? ואיזה למעשה? טבילת נשים. איזו זהירות יש בזה? איזו הקפדה? שאני לא אטעה אותה. הלכות דאורייתא כדי להפקיע את האיסור. אתה לוקח אחריות על זה? אתה אומר כן, זה א'. יש אפילו יותר חמור.

1:24:58 דובר 38 אבל זה רק—

1:24:59 דובר 36 הלוא בימינו. איך?

1:25:01 דובר 38 אבל זה רק באזהרה. לא, לא ב...

1:25:05 דובר 36 לא, זה הרבי. כל הרבי. טומאה היוצאת מגופן עוד. הלוא הם מדברים שלא, אנו באים גם לאזור של הורדוס, שגם זה כבר לא— זה גם לא כאילו זה תוספת של הורדוס ואין זה הרבי. לא. כאילו אני אומר, התוספת הזאת, הלוא זו תוספת שלא נקבעת שם.

1:25:23 דובר 38 בוודאי.

1:25:24 דובר 36 כן. אז מה? אז זהו. בכל אופן, אה, אתם תבינו למה היסוד הראשון, את המילה הזאת שאמרנו, לירא ממי שמצווה, לא רק פה זהו. אתה עושה את הדברים האלה. מי, מי מפקח לך? ופה יש דבר יותר גרוע. מילא ה— אני אומר, הבנים, האנשים הנשואים ידעו מה לעשות. הנשים הנשואות תדענה מה לעשות. יודעות בדיוק איך זו טבילה דאורייתא. אבל הלוא שם היו באות תלמידות מהאולפנות ומהסמינר. תלמידות צעירות פנויות. מותר לפנויות לטבול?

1:26:12 דובר 38 אסורה בכלל.

1:26:14 דובר 36 בדיני ההלכה, שלפנויות אסור לטבול. אז מה, אז מה הם נותנים בתירוץ? עוד אחד מהרבנים שם של המקדש בא ואומר, מה נעשה עם הנושא של פנויות? אז הוא אומר, אנחנו רואים שכבר לפני יום כיפור התירו גם לאנשים לטבול.

1:26:39 דובר 38 זה פלא אחר.

1:26:40 דובר 36 איזה פלא זה! לכן אני אומר, זה מראה שההתלהבות הזאת ש־ש־שלהם, ונגיד שהם באמת התלהבות לאומית, ונגיד שזה גם התלהבות לעבוד לפני השם. אבל גם כשמתלהבים לפני השם צריך כפי שציווה השם. אתה לא יכול לפי הלב שלך, לפי הרגשות שלך לעשות את זה.

1:27:03 דובר 38 בעיה של טבול.

1:27:03 דובר 36 נו, איך?

1:27:05 דובר 38 לכאורה היה שצריך.

1:27:09 דובר 36 על—

1:27:09 דובר 38 יש אישה שלא, נניח.

1:27:11 דובר 36 הנה פנויות.

1:27:12 דובר 38 כן, אבל בוא נניח שרוצה הרב בית מוחה[?] ותקדימי לטבול. לא יכול לבוא מנהג של אבות משנות עברים הרבה סבוכות ושעות ולאסור עליה לטבול.

1:27:21 דובר 36 בוודאי שכן.

1:27:22 דובר 38 למה?

1:27:22 דובר 36 לאסור. זה כתוב בשולחן ערוך שפנויות לא טובלות, לא.

1:27:25 דובר 38 בסדר, אבל זה כתוב רק בהגה. גם—

1:27:27 דובר 36 אבל זה צריך היתר.

1:27:29 דובר 38 הרי היתר.

1:27:29 דובר 36 כדי לעשות את זה, כדי להפקיע איסור. ולא משנה לי מה היסוד.

1:27:34 דובר 38 לא מוסכם.

1:27:35 דובר 36 אז אני לא יכול לבוא, רב אחד או עשרה רבנים או קבוצת רבני הציונות הדתית, ולבוא ולהגיד את זה. הלוא כל זה פרצה חמורה. אגב, אני עוד לא הגעתי. היום אנחנו לא נלמד, לא נלמד על העצם. איך?

1:27:51 דובר 38 אני אומר לך מה הרבי, איך שהרבי התייחס לזה. זה מעניין, רוח הקודש של הרבי אולי בנושא הזה. הרבי לא נכנס לכל השאלה ההלכתית שעלתה במעשה. הרבי רק כתב שצריך איזה גדר.

1:28:02 דובר 36 את החלק הזה אני עוד לא התחלתי.

1:28:04 דובר 38 אני אומר—

1:28:05 דובר 36 זה, זה למעשה הנושא המרכזי.

1:28:08 דובר 38 יכול להיות—

1:28:08 דובר 36 זו הפריצה הזאת. אבל אין גם ההלכה תעזור. נגיד איך לעשות לה' רצון אם הוא טוב או רע.

1:28:15 דובר 38 לא, לא.

1:28:15 דובר 36 לא. אז הם אומרים להתקרב, לעמוד לפני השם. נו, אז ניתן לבנות האלה לטבול מחיקת עם בשולחנו. אבל אתם יודעים מה זה יותר חמור? זה היותר חמור שבכל העניין הזה, וכלי הדעת האלה אינם מבינים את זה. הלוא איך לעשות דבר כזה שבנות שעלו לטבול בזה? הרי אתם יודעים איזו פרצה חמורה זאת, לא רק לגבי האיסור הזה. אתם יודעים איזו פרצה חמורה זאת?

1:28:46 דובר 38 רש"י בבא גניזה.

1:28:48 דובר 36 אתם יודעים, יודעים יותר מזה. יש היום כבר בכנסת ההוא. שם יש דברים נוראיים שהם נוראיים. בכל אופן, העניין הזה, ואנחנו יודעים שזה כבר נושא שנדון בפניהם. הם דנים בזה. להתיר פלוני ופלוני. אז תתארו לכם חבר וחברה שעולים להר הבית לעמוד לפני השם. ואחר כך מה זה? וזה ככה. צריך להיזהר בטהרות ולא לנגוע ולא זהו. אני אומר, מה הבוש, עכשיו אני מותרת. אין קידושין, אין כלום, אין קדושה, אין כלום.

1:29:30 דובר 38 איך שייך בכלל שהם ישמרו על זה שאף אחד לא נגע במת או משהו בדרך?

1:29:35 דובר 36 לא מת. פה זה טומאה היוצאת מגופה. פה זה רק כתובה. יוצאת מגופה.

1:29:39 דובר 38 זה לא מגיע.

1:29:41 דובר 36 עכשיו זה ספק דבר נורא אחד. דבר שני, איך אתה לוקח על הכתפיים שלך? האם אתה מעמיד שם שוטרים, פקחים, שיעמדו כשהצעירים והצעירות האלה או המבוגרים יותר או הרבנים האלה? יש לנו תמונות של רבנים שנכנסו שם. בושה! איך הרבנים מסוגלים, מסוגלים עוד להתנאות בזה ועושים תמונה על הרקע של של של מסגד אומיה ומסגד, מסגד אל־אקצא. תמונה של רבנים, וזה אני אומר רבנים, ראשי ישיבות שלהם. אני אומר.

1:30:23 דובר 38 הר הבית של הורדוס או הר הבית הרגיל?

1:30:25 דובר 36 מה?

1:30:26 דובר 38 בהר הבית של מה שנקרא הר הבית או בהר הבית המקורי?

1:30:29 דובר 36 בהר הבית לביא[?], מה חי לביא[?]? לפי התמונות שהם רואים.

1:30:36 דובר 38 הם הצטלמו שם.

1:30:37 דובר 36 זהו, אני אומר לפי, לפי. אני לא הבנתי. יש לי, יש לי תמונות משם. פשוט יש חוברת של רעמי דוש[?]. יש, זה נקרא—

1:30:47 דובר 38 התמונות הן מהר הבית של הורדוס או מהר הבית המקורי?

1:30:50 דובר 36 הר הבית המקורי, אתה רואה את זה על יד מסגד עומר. לא אומר אל אקצא, זה הורדוס. בכל אופן, מה פה הנקודה? וזה אולי הדבר החמור ביותר. את מה שאמרנו על הגדרים, זה את מה שאתה אומר שהרבי דיבר רק על, על פריצת גדר. על כל הגדר הזה. זה היסודות שלהם. זה יסודות שאולי תצא הזדמנות שאתם תיכנסו, או לחכות לבין הזמנים הבא שאתם תיכנסו ככה. אבל אולי תהיה את האפשרות ואז נדבר על הנושא באמת, על ההגדרה הזאת. מה שבאמת, מה שהרבי דיבר על העניין הזה של פריצת גדר, ושזהו למעשה הדבר החמור ביותר שהיה כאן. וצריך לזכור שפה, אני אומר, אתם לקחתם על עצמכם אחריות. אתם לא נאמנים שומרים. אתם לא נאמנים, לא נאמנים. את מי שישאל, ישאל את הבנים: תגיד לי, איפה טבלת? מי שמר עליך מחציצות? עשית את כל הדין. אתה מזכיר כמו גיור. כן. טבילת גר. כן. מי עשה? בטבילת גר יש שהבית דין נמצא, וה... כדי שזה יהיה גיור, שזה יהיה באמת גיור שחל מדאורייתא. וממילא בוא נכניס את זה להכל. אז יש לו, יש אה באמת אה פיקוח. מי השולט? מי הממונה? אותו דבר בגיורות, אותו דבר את הגיור הזה. אבל פה מי? מי? אתה בנית מנגנון של פיקוח, נתת היתר, ושהכול יהיה ככה וככה. אני לא מדבר רק על הגדר של פריצת גדר ומה שאתה אמרת. יש פריצות כל כך חמורות, פרצות חמורות שפוגעות בזה. זהו למעשה ה... כן, ועוד דברים קשים וחוסר. זה, זה, זה הכול נובע מפני שהרי אנחנו יודעים למה, למה אצל נדב ואביהוא זה אש זרה? למה זה נקרא לו זה אש? זה קרבת השם, זה יותר

1:33:16 דובר 36 קרבת השם. ובכל אופן אש זרה, שהוא הקריב לפני השם. דברים שאתה עושה מתוך, אפילו מתוך התלהבות של קודש, אם אתה עושה אותה חלילה כשהמניע זה ההתלהבות ולא המניע דבר השם, ולא מניע מה שהקדוש ברוך הוא מצווה. זהו היסוד. אז אתה יכול להגיע עד למקום עבודה של קודש. אתה יכול לבוא לעבודה של חילול הקודש או חילול הקדושה, ופגיעה בשכינה ופגיעה בעיקר במי שמצווה. כן, לכן זה אל לנו. ניסיתי קצת. אני אומר שללמוד זה, זה עיקר המטרה, העיקר המטרה. ללמוד את התוספת, את הדברים, הרמב"ם. לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציווה על המקדש. אתה צריך לזכור שזה לא מורא מפני איסורים שנהוגים שם, אלא ממי שציווה יהודי.

1:34:31 דובר 39 יש לך כוח גדול.

1:34:47 דובר 36 אני אמרתי, אני זה רק פתיחת בשמים. נושאים אחרים, נושקים את הנושא של זה לגבי, לגבי הדבר החמור מבחינת יסודות, זה שהכול אישי של כל זה. לא התחלנו לדבר. זה למעשה ה... אבל גם פה, מורא מקדש.

1:35:08 דובר 39 יש לך כוח גדול. אה, כבוד הרב שלמן[?] שקיבל אותנו בנכונות שלו ודברי התורה שלו. אה, אנחנו מאחלים לו בעזרת השם בריאות חזקה ובהצלחה ובכל שאר מלחמות הקודש, ובכל, בכל העניינים שבהם הרב נלחם על לשמור את היסודות וגם את פריצת הגדרים. לא נזכיר איך זה נקרא.

1:35:31 דובר 36 בעולם הכללי זה קדושת בית ישראל. קדושת מקום המקדש, בעיקר הקדושה למי שציווה על קדושתו.

1:35:43 דובר 39 בלשון של הרבי זה נקרא שלמות התורה, שלמות העם ושלמות ה... שלמות ה...

1:36:06 דובר 36 לחיים, לחיים, ותמשיכו ותעלו ותעלו יותר. ובעיקר הקדושה. בכל מקום שיש מצווה יש רצפת קדושה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו. אז זה כל זה איזה ביהודה דרבה וזהו. אבל יש דבר מיוחד יותר. לא רק אני אומר דרך הסיבוב של קיום מצווה, אלא עיקר עניינו החיבור לקב"ה דרך הטהרה.

1:40:16 דובר 3 והעובדה שהוא לא אמר דברים, אז יש כאלה שאומרים שיש מקום שהוא יצא.

1:40:21 דובר 4 תל אביב שמה. כל הבעיה, חבל שתל אביב הוא אשם, הילד עושה מה שהוא רואה. כל מי שהיה, לא הוא, אם הוא ארגן, אז שם יש כאן משהו שהוא אמר, שציות הדתי.

1:40:41 דובר 3 מי?

1:40:42 דובר 4 הוא הקאט. הקאט קאט. אני לא יודע מה קרה. אולי יש כאילו זה, נזדרז עוד כמה שעות.

1:40:49 דובר 3 אני גם ראיתי. זה משהו מוזר, איך הוא אמר לי את זה, אבל לא, לא, לא לאומי. לא, לא, לא, לא, לאומי. זה מצנע. אני לא ממש, הוא שוקל אבל לא מביא.

1:41:02 דובר 4 לא, הוא לא כזה.

1:41:05 דובר 3 כן. אני לא זוכר בדיוק מה אתה.

1:41:11 דובר 4 את, את הכוונה הזאת, הכוונה הנגדית לא לצאת ידי חובה. דווקא אז, דווקא אז, דווקא כוונה כזאת תועיל לו. הגמרא עצמה כותבת את זה כאן בסימן רי"ג. כותבת את זה בעוד כמה מקומות, בסימן רס"ז ועוד כמה, בעוד כמה, בעוד כמה כיוונים, ברצ"ו ובעוד כמה עניינים שהגמרא עצמה מתייחסת לפרט הזה. כוונה שלא לצאת עם עונם. המקור של הדין הזה זה מדברי רשב"ם, והובאה בתוספות לברכות ובר"ן בראש השנה. יש בכמה, הרבה הרבה פוסקים הביאו את זה בשערי הלכה. יש רשימה ממש ארוכה. אוצר הרוע מהראשונים. הראשונים, הראשונים הביאו את זה, גם בריטב"א זה מוזכר. הם, הם, הם, הם עיבדו את הפרט הזה, שמתכוון שלא לצאת, אז הוא לא יכול לצאת ידי בעל כורחו. בית יוסף עצמו מביא את זה ורק מציין שבספר אוהל מועד כתוב שיש דעת הרע"ו[?], שהוא אומר שאפילו אתה מתכוון שלא לצאת, זה לא יהיה לי נחת. כלומר תצא בעל כורחך, תצא. שמעת ברכה ממישהו, אתה תצא בעל כורחך.

1:42:18 דובר 3 אם ה-- אם הוא יוצא רק, רק אם הוא כיוון כוונה לא לצאת, אז הוא יכול לצאת גם כי אני רוצה לברך בעצמי. לא? לא, לא, לא.

1:42:29 דובר 4 אני אכנס. אני אכנס עוד רגע לזה.

1:42:31 דובר 3 ממילא הוא לא יכול.

1:42:33 דובר 4 אני אכנס לזה עוד רגע. האם זה מועיל, כזה דבר? האם כזו כוונה יש לה תועלת או לא? השאלה הגדולה שהקשו בה הרבה זה מה שאדמו"ר הזקן עצמו פוסק בתחילת השולחן ערוך שלו, סימן ו'. יש שם דין. פעם היה מנהג שכמה וכמה אנשים היו מתאספים בבית הכנסת בשחרית. כל אחד מברך ברכת התורה, כל אחד מברך את כל ברכות השחר, וכולם עונים אמן. ככה היה המנהג. פעם אחר פעם, כל, כל, כל עשרה אנשים. המנהג הזה זה לא משהו שקם עכשיו. האר"י, גם האר"י גם היה נוהג ככה, וב-ב-ב-הרב חיים ויטאל כותב את זה מפורש, שהאריז"ל ככה גם היה נוהג בבית הכנסת שלו, היה מחכה לשמוע את כל הברכות בשביל להשלים מאה ברכות מדי יום. ככה הם היו משלימים בטוח. אחד אחד מהמתפללים היה עולה והיה אומר את כל סדר הברכות, וכולם עונים אחריו אמן. זה היה המנהג שלהם. המנהג הזה, לא שהוא התקבל במאה אחוז, והמהרש"ל יצא עליו ממש חוצץ במילים ממש חריפות, וגם בשולחן גבוה יצא נגד הדבר הזה. אבל יש הרבה שהסכימו עם המנהג הזה. המהרי מראד[?] גם יצא נגד המנהג.

1:43:42 דובר 5 שאחד מברך.

1:43:43 דובר 4 כולם מברכים. כל אחד מברך וכולם עונים אמן.

1:43:46 דובר 5 מה הבעיה?

1:43:47 דובר 4 רגע, אני כבר, אני כבר אסביר את העיקרון. הבית יוסף עצמו מביא את המנהג הזה והוא כותב מפורש שאין לנו בעיה עם המנהג הזה ולא צריך לבטל את המנהג. למה? הוא אומר, הבית יוסף, זה הלשון שלו: "אין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו בתחילה, מפני שהמברך אינו מכוון להוציא אחרים". זה שמברך לא מתכוון להוציא אותם, הוא רק מתכוון לזכות אותם בלענות אמן. אומר הבית יוסף יותר מזה, אפילו אם היה מתכוון, עדיין זה לא יעזור. למה? הם מכוונים שלא לצאת בברכתו. הם, הם מפורש. הרי כל אחד מהמתפללים שמה הוא שומע את אותו אחד, את אותו חזן שמברך ועונה אחריו אמן. למה? כי הוא רוצה לצאת ידי חובה. הוא רק רוצה לזכות באמן. הוא מתכוון מפורש לא לצאת ידי חובה. הוא הרי יודע שהוא יצטרך אחריו לבוא ולעמוד על העמוד ולברך את הברכות האלה גם כן. זה אומר שאם הוא יודע שאם הוא יצא ידי חובה בברכות של אותו אדם, של החזן עכשיו, הוא לא יוכל לחזור ולזכות את כולם בלענות אמן אחריו. לכן, אומר הבית יוסף, אין בעיה במנהג הזה. הם מתכוונים שלא לצאת.

1:44:55 דובר 6 תגיד משהו. טוב.

1:44:57 דובר 7 לא, אני לא מבין איך זה עוזר אם הוא מתכוון בעת המילים האחרונות שהוא לא, שהוא לא רוצה לצאת ידי חובה בברכה של השני. אנחנו לא נבין איך המערכות פה.

1:45:09 דובר 4 לא אמר אמן. הברכה בברכה, פירושו יש שני פרטים.

1:45:14 דובר 7 מה הפירושים?

1:45:14 דובר 4 יש שני פרטים. עניין של מאה ברכות. עניין של מאה ברכות. לא בהכרח זה הברכות שיצא בהם ידי חובה. אני אתן לך דוגמה: בתפילת שמונה עשרה הרי אתה, יש לנו את המכניסים במניין למאה ברכות בשבת. לא רק את הברכות שאתה מברך אותם בתפילת השמונה עשרה עצמם, גם חלק מעניין האמן שעונים משליח ציבור. לפי כמה דעות מכניסים אותם גם לתוך המאה ברכות. מדי פעם אז הברכות האלה זה לא מה שאתה צריך לצאת בהם ידי חובה, כבר התפללת. אבל כל שאר הברכות שהכניסו, נכנסו בברכות, ברכת התורה שאנשים מברכים על ספר התורה בתוך הברכות האלה. ברכות שאני צריך לברך זה ברכות שמי שלא למד תורה מברך.

1:45:49 דובר 7 מה יש לו לברך? אבל מה, יש לו בעיה לברך את הברכות?

1:45:53 דובר 4 כן, שמה נכון, אבל שם העניין הוא שאתה לא מתכוון לצאת. אתה לא צריך לצאת מהם בכלל. לא מחויב בהם בכלל. אף על פי כן זה מוסיף לך למאה ברכות.

1:46:00 דובר 7 להגיד ברכה בשמו.

1:46:02 דובר 4 איפה? בתוך אותן ברכות.

1:46:04 דובר 7 תורה שלך.

1:46:04 דובר 4 כן, נכון, גם, גם פה, גם באותם אלה שהיו, שהיו עושים את הברכות של ברכות השחר והיו מברכים ברכה. הם לא צריכים את הברכות האלה, הם לא צריכים את— הם רוצים את המצווה של הדבר ולא את הזה.

1:46:18 דובר 7 מה היה עם הברכות? שהוא יברך מהברכה.

1:46:20 דובר 4 נכון, זה אמן.

1:46:21 דובר 7 מה יש עם הברכות? שהוא יברך.

1:46:22 דובר 4 יש, יש.

1:46:23 דובר 7 אפשר לדבר שישמע ממישהו אחר והוא עושה ברכה כאילו הוא מברך.

1:46:26 דובר 4 כן, יש ואין.

1:46:27 דובר 7 איך הוא יכול לא לצאת מברכה ולהיחשב שהוא מברך?

1:46:30 דובר 4 הוא לא מתכוון לצאת בברכה הזו, פשוט הוא גם רוצה לברך אותה עוד פעם. את העניין של האמן, את המצווה. לא, יש, סליחה, טעיתי במשהו אחד. אני, זה צ' אמנים, לא מאה ברכות. טעיתי במשהו מסוים. סליחה, ערבבתי שני דברים. יש כאן עניין אחר לזכות בצ' אמנים, ששבעים אמנים. סליחה, צ' אמנים, צ' אמנים. יש דעה על פי הקבלה, הבאה בספר עשרה מאמרות, שהעניין, יש עניין לענות צ' אמנים מדי יום, אז הם היו עושים את זה בשביל לענות צ' אמנים. סליחה. צ' אמנים, יש עניין על פי קבלה לענות צ' אמנים. תשעים פעמים. אז זה היה, זה היה העניין של הברכות האלה.

1:47:09 דובר 7 אבל זה כאילו הרן אמינו שזה כן, זה כן ייחשב לברכה.

1:47:15 דובר 4 לא. הבעיה היא שבן אדם עומד, עומד זה שליח ציבור.

1:47:19 דובר 7 פה זה רק בשביל האמנים.

1:47:22 דובר 4 בכל זאת. אבל אתה שמעת ברכה, כיוונת משהו? לא התכוונת שום דבר?

1:47:26 דובר 7 לא ברכות בכל יום אז אני כבר לא יכול לחזור.

1:47:29 דובר 4 כן, אבל פה אתה מתכוון. אתה שומע ברכה עכשיו ממישהו. אתה מחויב גם בברכה הזאת. אתה, אתה מחויב גם בברכה.

1:47:41 דובר 8 בוקר. אחי, מה שלום?

1:47:47 דובר 4 מכאן ברוכים הבאים לרב, הרב אלשבילי[?].

1:47:51 דובר 8 צריך להציג. מכירים, לא? כמעט כולם.

1:47:57 דובר 4 אני אמרתי שאני אדבר על ספירת העומר. לא התחלתי בעניין של ספירת העומר. רק להשלים של ה...

1:48:02 דובר 8 כדי להיכנס לעניין.

1:48:05 דובר 4 כשאתה שמעת את הברכה הזאת ולא התכוונת שום כוונה לצאת או לא לצאת, אתה כבר יצאת ידי חובה, ולכן אתה בבעיה לחזור ולברך על הברכה הזו שוב. אני אקצר ואני, אני אסכם את ה-, את הנקודה של העניין. ב-ב-פרט הזה, באותו עניין של אותם אלה שנוהגים לחזור ולברך את כל ברכות השחר. אדמו"ר הזקן משנה מהבית יוסף. הבית יוסף כתב: "אין בעיה במנהג הזה כי הם מתכוונים שלא לצאת". אדמו"ר הזקן כתב: "הם לא מתכוונים לצאת". זה הלשון. הוא שינה את הדבר. הוא כותב: "אין להם כוונה לצאת", והרבה פירשו על הפרט הזה. הפלא דוד ב-ב-ב-- הרב אשכנזי בהערות שלו והרב מיסטרוצקי[?] ועוד כמה שהתעסקו בפרט הזה. אדמו"ר הזקן הרי עצמו מפורש בסימן רי"ג כותב מפורש שאם הוא מתכוון לא לצאת זה לא מספיק. אם הוא לא מתכוון לצאת זה לא מספיק. צריך להתכוון שלא לצאת. פרט זה-- בפרט שאדמו"ר הזקן שינה מהבית יוסף גם. זה עניין השאלה בשתי מילים. אני-- השאלה הזו מתחדדת גם בפרט על פי מה שכתוב בספירת העומר, שגם בספירת העומר מציין את העניין שצריך שיתכוון שלא לצאת בברכה של האדם, של האחר. צריך שיתכוון שלא לצאת גם מברכת השליח ציבור כשהוא שומע את השליח ציבור מברך עניין של ספירת העומר, הוא צריך גם כן שמה לכוון שלא לצאת. את התשובה נשאיר ב-- בהזדמנות אחרת כדי לכבד את הרב.

1:49:24 דובר 8 מה התשובה?

1:49:25 דובר 4 אה? מה התשובה? אין איזה תשובה.

1:49:27 דובר 8 אה?

1:49:28 דובר 4 איזה תשובה?

1:49:29 דובר 8 אתה יודע?

1:49:29 דובר 4 אני יודע. אני אקצר את העניין בלי-

1:49:33 דובר 8 סליחה, תשובה. רק תשובה. בלי דקופונט.

1:49:37 דובר 4 יש לנו תשובה בעניין?

1:49:38 דובר 8 כן.

1:49:39 דובר 4 אז יש לנו עוד תשובה.

1:49:40 דובר 8 כן.

1:49:40 דובר 4 אוקיי, שנייה אחת, אני אציין את זה. נראה לעניות דעתי זה ככה. האדמו"ר הזקן-- אני יכול להוכיח את הפרט הזה בעוד כמה מקומות באדמו"ר הזקן, בסימן רצ"ג, מה שכתב בדיני הבדלה. האדמו"ר הזקן שמה משתמש בלשון, אה, "יש נוהגים שאחר שבירך". כך הוא מדבר על זה בתור מנהג. ויש לנו כלל שבא באדמו"ר הזקן גם בעצמו כמה פעמים, בסימן מ"א, בסימן מ"ב בדיני הלוואה, בעניין פרוזבול, בדיני סוכה, לעניין דפנות, בעוד כמה מקומות שהביא את הדין הזה, שדבר כזה שכולם נוהגים אותו, אז מנהג שנהגו בו רבים. יש לנו כלל בגדר של המנהג, בחומר של המנהג, שהוא לא צריך תנאי. מנהג שנהגו בו רבים, הרי זה כאילו התנו עליהם. כלומר, ברגע שיש מנהג שכל הציבור נוהגים אותו, כבר לא צריך לעשות תנאי מפורש כל פעם על הדין הזה. דוגמה בנוגע לדיני תפילין. יש לנו דין ששקית של תפילין היא הרי מוזמנת לקדושה. זה תשמיש קדושה. זה משמש את התפילין. אסור להכניס בה דברים של חול. השקית הזאת, אומר האדמו"ר הזקן, אף על פי כן מותר. מצד הדין צריך לעשות תנאי לפני שמשתמשים בה, שאחר כך יהיה אפשר לשים בה גם דברים של חול, אבל בפועל אף אחד לא עשה תנאי ואף על פי כן מותר. למה? כיוון שכולם נהגו ככה, הרי זה כאילו עשו תנאי שזה מועיל. יש גם בדיני שבת ברע"ט. בנוגע לנר של גוי, האדמו"ר הזקן גם כותב שנר של גוי, לטלטל אותו אפשר על ידי... נניח הנר הזה כבה. אפשר להגיד לגוי שיטלטל אותו, כי עכשיו הנר הזה לא מוקצה. הוא

1:51:20 דובר 4 היה מוקצה בין השמשות, אלא מה? צריך לעשות תנאי בין השמשות: אני מתנה שכשהנר הזה יכבה אני אוכל לטלטל אותו על ידי גוי, אומר האדמו"ר הזקן. וכיוון שנהגו ככה, לא צריך לעשות תנאי מפורש, הרי זה כאילו התנו עליהם. הפרט הזה נמצא בכמה מקומות, בק"צ בשולחן ערוך, ודנים בנוגע לתשמישי ספר תורה, תשמישי קדושה. זה הכלל. דבר שנהגו בו רבים, הרי זה כאילו התנו עליהם גם כאן. הפרט הזה הוא בכלל דבר שנהגו בו רבים גם כאן. האדמו"ר הזקן משתמש בלשון "יש נוהגים". דבר זה מוכח מסימן רצ"ו. אני אביא את ההוכחה שזה יש. אתה יודע, התשובה שהעלה זה עניין.

1:52:00 דובר 9 כמעט.

1:52:01 דובר 4 יש לי הוכחה.

1:52:01 דובר 9 קצת שונה. קצת שונה. כן.

1:52:02 דובר 4 יש לי הוכחה. האמת שיש לי הוכחה מהחתם סופר, יותר מקור. החתם סופר עצמו דיבר בעניין אחר בדיני קידוש. החתם סופר מדבר על זה.

1:52:11 דובר 9 החתם סופר, אתה תגיע לחוק. תזמין את האדמו"ר הזקן.

1:52:15 דובר 4 יש לו דין. הוא מביא את העניין הזה גם כן, על זה דיני קידוש.

1:52:19 דובר 9 הבדלה.

1:52:20 דובר 4 יש לו הבדלה. הבדלה זה לרבי עקיבא איגר. מכתב שלו לרבי עקיבא איגר. דיני קידוש יש לו דין בפני עצמו. זה סט של תשובות שלהם, כתובה וחזן. משהו כזה. אז זה היה. זה הנקודה. אם אני... אז האדמו"ר הזקן, זה מוכח מעוד מקום אחד. אני אביא את זה בקיצור. האדמו"ר הזקן בדיני הבדלה, יש לו דין כזה שפעם היה מנהג שהיו מבדילים בבית הכנסת. כל אחד היה מבדיל בבית הכנסת שלו.

1:52:44 דובר 9 פעם, היום גם.

1:52:45 דובר 4 היום כן, פחות. פעם היה יותר חשוב.

1:52:48 דובר 10 בגלל שנהגנו ככה.

1:52:49 דובר 4 אז זה כאילו לעשות תנאי לא לצאת ידי חובה. אז אף על פי שלא התכוונו מפורש לא לצאת ידי חובה, היות וזה מנהג, הם לא צריכים מפורש להתכוון שלא לצאת, כי זה המנהג. המנהג הופך את זה כאילו הם מפורש מתכוונים שלא לצאת, כיוון שזה נעשה מנהג של רבים.

1:53:05 דובר 10 אם כן יצא ידי חובה, אני לא יכול להוציא אותו.

1:53:10 דובר 4 אם יצאו ידי חובה בזה? כן, לא יכול לבוא ולהוציא. אלא אם כן הוא צריך להוציא משהו מיוחד. אה? לא, לא יכול. יצא ידי חובה.

1:53:17 דובר 10 בקידוש.

1:53:18 דובר 4 לא, הוא לא יכול, רק בדיעבד. הוא לא יכול לכתחילה להוציא אחרים ידי חובה, מי שיצא ידי חובה את ההבדלה, אה, קידוש.

1:53:24 דובר 10 אוכל הבאתי לך. חייבים, נכון?

1:53:27 דובר 4 נכון.

1:53:27 דובר 10 אז אני חוזר לבית.

1:53:28 דובר 4 יש משהו אחר. להוציא את בניו הקטנים ואשתו זה משהו אחר. אני אביא את ההוכחה לעניין הזה בקיצור. מה שהאדמו"ר הזקן פסק בדיני הבדלה. בדיני הבדלה יש דין שהיו מבדילים בבית הכנסת, ויש כאלה שאחר כך, אחרי שהיו מבדילים, שומעים את ההבדלה בבית הכנסת והיו רוצים לחזור ולעשות הבדלה גם בבית. אז האדמו"ר הזקן אומר שהשליח, שליח ציבור שמבדיל בבית הכנסת, אפילו שהוא התכוון לצאת ידי חובה, ואפילו אחרים ששמעו אותו, יכולים לחזור ולהבדיל בבית בשביל להוציא את הילדים הקטנים שלהם שלא היו בבית הכנסת. אבל את הילדים הגדולים הם לא יכולים להוציא ידי חובה. את הילדים הגדולים כבר שמעו, שמעו את הילדים הגדולים. מי שיצא ידי חובה הוא לא יכול להוציא את הילדים הגדולים. לכן מי ששליח ציבור ומי ששמע הבדלה בבית הכנסת והתכוון לצאת שם ידי חובה, הוא לא יכול לחזור ולהבדיל בבית שלו בשביל להוציא את הילדים שלו הגדולים. למה? כי הם יכולים להבדיל בעצמם. אומר האדמו"ר הזקן: אבל מי שנתכוון שלא לצאת ידי חובתו בהבדלה בבית הכנסת, שימו לב, הוא התכוון שלא לצאת ידי חובת ההבדלה. הוא לא-- זה היה לו כוונה מפורשת, שהוא ישמע את-- ואפילו השליח ציבור עצמו, הוא הבדיל, אמר: אני מבדיל בשביל אחרים. אני לא רוצה לצאת ידי חובה. אומר האדמו"ר הזקן: הוא יכול לחזור ולהבדיל בבית שלו. לא יכול, הוא צריך לחזור להבדיל בבית שלו. הוא צריך, כי הוא לא יצא ידי חובת ההבדלה של בית הכנסת, כי אותה הבדלה שיצא בבית הכנסת הוא התכוון מפורש שלא לצאת. מסיים האדמו"ר הזקן ככה: לפיכך נהגו העולם שכל אחד חוזר ומבדיל בביתו, אף אם כל בני ביתו היו בבית הכנסת, לפי

1:55:01 דובר 4 שאין דעתם כלל לצאת ידי חובתם בהבדלה של בית הכנסת. למה? למה? למה מפורש? למה? למה הם יכולים לחזור ולהבדיל בבית? כי הם לא היה-- לא התכוונו לצאת. נשאלת שאלה: הם לא התכוונו לצאת, זה מספיק? משפט לפני כן אדמו"ר הזקן אמר שמי שנתכוון שלא לצאת אז יכול לחזור ולהבדיל בבית שלו, להוציא את הילדים הגדולים אפילו. ואחר כך אדמו"ר הזקן כותב שלפועל, כיוון שנהגו כך-- לפיכך נהגו העולם שכל אחד חוזר ומבדיל בביתו. למה? לפי שאין דעתם כלל לצאת. כלומר הם לא התכוונו לצאת. נשאלת השאלה: לא התכוונו, זה לא מספיק? במהדורה החדשה של אדמו"ר הזקן טיפלו בזה. כתבו למטה ב-ב-הערה למטה כתבו: היינו שנתכוונו שלא לצאת. כ-כך ציינו במהדורה החדשה בחודש.

1:55:49 דובר 11 זו לא הערה שלי. בכל מקרה, אה, אני לא מסכים עם ההערה הזאת.

1:55:53 דובר 4 זה היה, זה היה העניין של-- זה היה שם איתם.

1:55:56 דובר 11 במקור.

1:55:57 דובר 4 למעשה לפי, לפי הבירורים שלנו זה היה מובן מאוד. אז עוד בזמנם לא היה באופן של מנהג הדבר הזה. לא היה מנהג. היו כאלה שיוצאים ידי חובה ולא יוצאים. בפרט שהיו כאלה שישנים בחדרים הסמוכים לבית הכנסת. היו כאלה מקיימים שם, מן הסתם גם מבדילים שמה. אז הם, מי שהיה רוצה לא לצאת היה צריך להתכוון מפורש, אבל כיום שזה נהפך למנהג. לפיכך נהגו העולם ומכניס את זה כמנהג, ובמנהג, במנהג לא צריכים להתכוון לא לצאת במנהג. מספיק שלא מתכוונים לצאת ודי בזה ודי בזה בשביל שיוכלו לחזור ולהבדיל בבית שלהם.

1:56:29 דובר 11 טוב.

1:56:29 דובר 4 עכשיו דוכיחון.

1:56:30 דובר 11 חידקון אתה יכול. אתה רוצה שאני אלך גם כן.

1:56:35 דובר 4 סגר גדול.

1:56:36 דובר 11 אז אני אתייחס לזה אם אתה רוצה. אין לי בעיה עם זה. השאלה היא ידועה. השאלה הזאת כבר שואלים אותה את הרשב"א. של הרשב"א.

1:56:48 דובר 4 ספירת העומר.

1:56:49 דובר 11 מה זה?

1:56:49 דובר 4 זה ההחלטה.

1:56:50 דובר 11 זה ההחלטה.

1:56:51 דובר 4 זה מוכח גם בשביל הרשב"א.

1:56:53 דובר 11 כן, שואלים אותו למה צריכים? מה החזן? למה סופר החזן? אם, אם אנחנו לא סומכים על החזן, למה החזן צריך לספור בקול רם? אז עונה מה שעונה, אותו רעיון גם. האמת היא שככה השאלה הזאת מביא גם השו"ת דברי נחמיה, מביא את זה והוא מתרץ על פי המועזקים בסעיף תת סעיף נ"ד.

1:57:14 דובר 4 הזכרתי מה זה.

1:57:14 דובר 11 הזכרתי את זה, אומר על פי זה מתרץ, אומר זה בעצם אותו רעיון. אתה אמרת את זה על כאילו שזה מנהג. זה לא עניין של מנהג, זה מסתמא יותר. זה יותר הביטוי המתאים לזה. זה מסתמא.

1:57:25 דובר 4 לא כתב על זה כמנהגים דווקא.

1:57:28 דובר 11 דווקא מנהגים.

1:57:29 דובר 4 דיבר על יש נוהגים גם בקצרה. דיבר על לפיכך נהגו, אפשר לעשות את זה כמנהג.

1:57:34 דובר 11 יכול להיות ככה, הוא אומר השואל יכול לספור בברכה, ואמר בשעה כששמע היה בדעתו לחזור ולספור. היה בדעתו לחזור ולספור, בשביל כך הוא שומע. ונמצא שהיה בדעתו מפורש שלא לצאת בשמיעה זו. נמצא, זאת אומרת מכיוון שבדעתי יש לי דעה, דעה, יש לי דעה. אני רוצה עכשיו לספור. הדעה לספור החיובית הזאת זה כאילו היה בדעתי שלא לצאת ידי חובת הברכה, הספירה. זאת אומרת ככה, כל דבר שיש לאדם בדעתו, יש סתם דעת שזה אין כלום שמה. אני לא חושב לא ככה ולא ככה. אז באמת אם אין לי דעה מפורשת נגדית נגד ה-- שאני אצא אז אני לא יוצא ידי חובה. אבל כשיש לי דעה מפורשת לברך בעצמי ולספור בעצמי, אז אני לא צריך את הדעה השלילית נגד הספירה של החבר, כי לי יש דעה משלי לברך עכשיו. ולכן השואל שבא לשאול בפירוש דעתו מיד לספור, לכן הוא שאל. לכן הוא אין לו בעיה. המשיב שבעיקרון דעתו סתם, אז זה לכן יצא ידי חובה. לכן כש-כש-כשמישהו שומע את החזן מברך, כולם שומעים את החזן. דעתם מיד אחרי החזן לספור בעצמם. אז הדעה הזאת היא כאילו דעה נגדית נגד מה שהחזן סופר, שלא יוצא ידי חובה. זה פחות או יותר דומה לשלך, אבל לא לגמרי. פה אני אומר שהדעה החיובית שלי לספור זה דומה לדעה השלילית נגד יציאת ידי חזן. זהו, זה מה שאנחנו מדברים על זה כן פה.

1:59:14 דובר 12 הלשון של הרשב"א קצת מוכרח, כי הרשב"א אומר להם, מגיע למה שיאמרו על החזן. אומר להם אם דעת היחידים שלא לצאת ידי חובה, מתייחס לזה כדבר של יחיד, ויחיד צריך עניין של כוונה שלא לצאת. זה התחכמות שכל זה מועיל. אני מתייחס לזה-

1:59:29 דובר 11 אז גם-

1:59:29 דובר 12 בעידוד ל-

1:59:30 דובר 11 כן, אז ביחידים, אז ביחידים אז גם עובד פה. זאת אומרת, ברגע שיש לי דעה אחרת משלי.

1:59:38 דובר 12 אמר רש"י שדבריהם נחיו לשון תחת י' שזה מעט. יש איזה לשון כזה שמהגמרא.

1:59:43 דובר 11 לא זוכר את הלשון הזה. יכול להיות. יש שאלה, אחד מחזיק תפוח.

1:59:52 דובר 12 שאתה אמרת בשמיעה-- שנשמע דעתם מפורשת לספור בעצמם כנראה.

1:59:57 דובר 11 דעתם מפורשת לספור בעצמם.

1:59:59 דובר 12 כנראה.

2:00:00 דובר 11 כנראה. המנהג קובע גם, אתה יודע. יכול להיות שעל פי זה שאלה. זאת אומרת בשולחן ערוך י"ג יש שאלה: אדם מברך על תפוח בורא פרי העץ ואני מחזיק תפוח. שניהם, שניהם אוכלים תפוח. הוא מברך בקול רם בורא פרי העץ, אז והשני בכלל לא חושב, אה, הוא משמיע את הברכה, ואמן. הוא בא אז על מה הזמן אז כן שהוא לא יברך. יש פה בעיה, ספק ברכה. למה? כי יכול להיות שההלכה היא כמו הדעה שלא צריך כוונה לצאת ואין כאן כוונה לצאת מהשני. אבל מכיוון אם כן, אז לא צריך כוונה. אז למרות שהוא לא התכוון להוציא אותו הוא יצא בפועל, אז אחרי זה לא יברך. אפילו יש את השאלה הרי הוא רצה, הוא היה בדעתו.

2:00:51 דובר 14 קודם הזכרת את ההלכה הזאת. מה פשוט שאדם לא יברך? שצריך לחשוש. לחשוש למה?

2:00:56 דובר 11 שלחשוש שישמע ברכה מאחר.

2:00:58 דובר 14 שיעשה הפסק ביניהם כדי שהוא יברך בכוונה ברכה.

2:01:01 דובר 11 אני לא יודע. אני לא מתבלבל. לא כותב מה לעשות עם זה בסוגריים.

2:01:05 דובר 14 יש לחשוש.

2:01:05 דובר 11 יש לחשוש. זה פלא גדול. הוא לא, לא, לא אמרתי לו כלום. הוא מברך בקול רם. אתם יודעים מה ההבדל בין ספרדים לאשכנזים לגבי הברכות? הספרדים שאוכל מברך בקול רם שכולם יענו אמן. אשכנזים שאוכלים מברכים בשקט. אז תמיד יש את הבלגן. תברך בקול רם, אני אמן. תמיד יש את הוויכוח הזה בין הספרדים לאשכנזים כי אשכנזים לא מברכים בקול רם על מאכל ומשקה. המנהג הספרדי הוא לברך בקול רם שיענו אמן, אבל יש פה סיבה למה לא מברכים בקול רם. גם לא ראו את הרבי אגב מברך בקול רם, שבהתוועדויות כשהרבי שתה יין. הוא לא מברך בקול רם שכולם יענו אמן. יש פה בעיה, מה הבעיה? כי אז הברכה שלו מוציאה את האחרים ידי חובה.

2:01:51 דובר 14 באותו רגע הם אוכלים, לא? הם לא מדברים, לא?

2:01:54 דובר 11 אה?

2:01:54 דובר 14 אם הם מדברים באותו רגע הם לא-

2:01:56 דובר 11 לא יהיה הפסק ביניהם, מהברכה לזה. נגיד יושבים בסעודה, אחד מברך "המוציא לחם מן הארץ" בקול רם. השאר שרוצים לברך כבר יצאו ידי חובה לפי זה.

2:02:09 דובר 14 זה באמת שהראשון ש-

2:02:10 דובר 11 אז לכן לא מברכים בקול כדי לא להיכנס לבעיה של ספק ברכות.

2:02:15 דובר 14 מה שאמרו קודם, שאם ש- יש בדעתם לברך.

2:02:20 דובר 11 נכון, וזה סותר את מה שאמרתי. לכן אמרתי, יש בעיה עם ההסברה הזאת ב-- בשבעה מסביבה של י"ג, שזה לא מתאים למה שכתוב פה.

2:02:31 דובר 14 מנהג.

2:02:31 דובר 11 אז מכיוון שזה אומר שזה מנהג, אבל גם מנהג לברך כל אחד בעצמו. אז למה לא אומרים את זה?

2:02:35 דובר 14 לא מנהג, לא כל אחד.

2:02:36 דובר 11 בציבור מנהג שאין.

2:02:38 דובר 14 מה שסותר. אם לפה כשמישהו רוצה לצאת ידי חובה של מישהו, אז הוא אומר לו שהוא חייב להתכוון לזה.

2:02:47 דובר 11 נכון, אבל יש מחלוקת האם-

2:02:49 דובר 14 ברגע שלא אמר לו אז הוא לא-

2:02:50 דובר 11 לא, זו שאלה. יש על זה מחלוקת האם כוונה מעכבת או לא מעכבת.

2:02:55 דובר 14 וגם מעכב.

2:02:57 דובר 11 כבודו אומר את זה מתוך הפסק או מתוך ידיעה?

2:02:59 דובר 14 מתוך סעיף שבעים הוא אומר-

2:03:01 דובר 11 לא, לא.

2:03:02 דובר 14 מי שרוצה להוציא ידי חובה של מישהו.

2:03:05 דובר 11 לכתחילה צריך לצ-- להוציא.

2:03:06 דובר 14 אז הוא צריך.

2:03:07 דובר 11 לכתחילה צריך להוציא. אבל-

2:03:09 דובר 14 אם הוא אומר לו-

2:03:10 דובר 11 אבל אם לא אמר, אם לא התכוון, האם, האם כוונה מעכבת או לא? אה?

2:03:14 דובר 14 מוציא. סתם ככה הוא לא מוציא.

2:03:16 דובר 11 אז זה, אז יש-

2:03:16 דובר 14 ואני אהיה בחדר ואני אשמע ממנו קידוש.

2:03:19 דובר 11 יפה, יפה, יפה, אז על זה אדמו"ר הזקן אומר שמכיוון שיש מחלוקת האם כוונה מעכבת או לא מעכבת, לכן לכתחילה לא, לא-- יכוון שלא לצאת, כי אם אין כוונה הפוכה יכול להיות שאני אצא. כי כוונה לא מעכבת בברכות. יש כזה-

2:03:37 דובר 14 ראיה שהרגיש בהלכה את זה.

2:03:40 דובר 11 איפה, איפה יש פה חלק א'?

2:03:43 דובר 14 שמה הוא אומר שצריכים להגיד לבן אדם שהוא רוצה להוציא אותי.

2:03:48 דובר 11 זה לכתחילה.

2:03:49 דובר 14 מכאן.

2:03:50 דובר 11 נכון. צריך להוציא, להגיד, זה ברור. זה לכתחילה. תודה.

2:03:55 דובר 14 יש בעיה של זה שאדם נהנה מהברכה שהוא מוציא את הקול. כל מי ששמע.

2:04:03 דובר 11 אך חזן כבר שליח ציבור, לא צריך מינוי. שליח ציבור מוציא את כולם ידי חובה. הוא אפילו לא נתמנה. השאלה היא מי שלא מיניתי אותו. השאלה היא עוד יותר מזה: האם שומע כעונה זה מדין שליחות או שומע כעונה? זה למעלה משליחות, גם בלי שליחות. זאת שאלה גדולה. יש מחלוקת האחרונים בזה. ואדמו"ר הזקן בעצמו, פעם אחת הוא כותב ככה, פעם שנייה הוא כותב אחרת. זה מעניין. יש קושיה בדברי אדמו"ר הזקן. האם שומע כעונה הוא מדין שליחות או לא? עכשיו בסימן רי"ג שקראנו כעת, שציינו כעת, יש סעיף. פעם הייתה פגישה של אדמו"ר מגור עם הרב אלישיב, וציינו את הפגישה הזאת. האדמו"ר מגור בא לשאול אותו. זה היה בחג, הוא עשה ביקור חג. הוא בא ופתח איתו שולחן ערוך הרב. הוא שואל את הרב אלישיב פשט בדברי אדמו"ר הזקן בדיוק בסעיף הזה. הוא אומר שהוא לא מבין את הסעיף הזה. על מה מדובר? אז הוא אומר ככה, כתוב: אין אדם יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה, אפילו ענה אמן, אלא אם כן שמעה מתחילתה ועד סופה והתכוון לצאת בה ידי חובתו, והמברך נתכוון להוציאו. צריך לשמוע, א', צריך לומר אמן. אמן זה לא מעכב, אבל צריך שיהיה כוונה של המברך או של היוצא, ואז יוצא ידי חובתו בדיעבד אפילו לא ענה אמן. אמן לא מעכב, אבל הכוונה, הכוונה צריכה להיות. לדברי האומרים, יש סוגריים, לדברי האומרים שמצוות של דבריהם אין צריכות כוונה, אף על פי שלא נתכוון המברך להוציאו וגם הוא לא התכוון לצאת בה. לדברי האומרים, יצא בה, מהברכה האחרונה, בין ברכה ראשונה, כי לדברי האומרים שברכות הכוונה לא מעכבת, אז לא מעכבת. וגם מי שנתן פרי בידו לאוכלו או

2:06:30 דובר 11 מצווה לעשותו, וקודם שהספיק לברך שמע ברכה זו מפי אחר המברך לעצמו, אין צריך לברך. למה? כי כוונה לא מעכבת. למרות שלא מיניתי אותו לשליח ולא רציתי שהוא יברך. אבל היות ושמעתי, שמיעה מוציאה ידי חובה גם אם לא התכוונתי.

2:06:56 דובר 15 זה הדעות האלה.

2:06:57 דובר 11 זה הדעה. לדברי האומרים, וזה הדעה הזאת. מגן אברהם סימן ס' ס"ק ג'. לא אדמו"ר, אדמו"ר גם אומר: יש לחוש לדבריהם ולהיזהר שלא להיכנס בספק ברכה לבטלה. לא להיכנס לזה. מה פירוש? לא לשמוע. לא יודע איך לא שומעים. אם אתה רואה חבר שלך מברך להניח תפילין- רגע, להניח תפילין בשעה שאתה רוצה להניח תפילין, אל תשמע אותו.

2:07:26 דובר 15 תתכוון שלא.

2:07:28 דובר 11 או תתכוון שלא לצאת. תתכוון במפורש. כוונה הופכית.

2:07:32 דובר 15 למה בהלל החזן אומר לנו, אנחנו חוזרים שוב על הברכה?

2:07:37 דובר 11 או פה, אז לא דיברנו מקודם, כי פה אנחנו רוצים. אז פה יש פה.

2:07:41 דובר 15 להוציא אני צריך להגיד לו.

2:07:43 דובר 11 כי-

2:07:43 דובר 15 יש מנהגים בבית כנסת אשכנזי שבאמת החזן אומר, אז עצרו מתחיל הרי.

2:07:50 דובר 11 נכון, נכון. אז מה, אז דיבר פה מקודם כבוד הרב חנון [?] משה חיים חנון [?] ואמר, מכיוון שיש מנהג, מנהגנו לברך אחרי, ובעולם שלם שלם המנהג שלנו לברך אחרי החזן, כמו ספירת העומר. מכיוון שזה מקובל, אז לכתחילה מראש כאילו התכוונו שאנחנו לא יוצאים ידי חובת החזן.

2:08:10 דובר 15 יוצאים ידי חובה מהחזן.

2:08:12 דובר 11 כן, אבל פה זה היה בסתמא. בסתמא כן יוצאים. אבל כשיש לי מנהג, יש לי מנהג שהמנהג הוא לברך, אז המנהג לברך, החזן עושה כאילו התכוונו שלא לצאת, כמו בספירת העומר. שומעים ספירת העומר ומתכוונים שלא, כאילו התכוונו שלא לצאת. אנחנו מברכים הלאה.

2:08:31 דובר 15 איך מסבירים את זה?

2:08:31 דובר 11 לא, אז עוד פעם. הרי הסברנו את הסברה. מכיוון שיש פה מנהג הופכי, יש פה, יש פה כוונה חיובית אחרת. אני עכשיו רוצה לברך ספירת העומר. אני שומע את החזן רק בשביל לדעת מה הספירה היום. בשביל זה אני שומע את החזן. אז לכתחילה אני מראש יודע שהחזן הזה לא בא להוציא אותי. זה מה ש-

2:08:57 דובר 15 זה דבר ידוע.

2:09:00 דובר 11 כן, ידוע.

2:09:01 דובר 15 ספרדי מפרש שכן מוציא.

2:09:04 דובר 11 כי הם לא חושבים את זה לכתחילה.

2:09:06 דובר 15 זה מנהג החשש ולפי הדעות האלה.

2:09:08 דובר 11 נכון, נכון. צודק. טוב, בכל אופן זה לא הנושא שרציתי לדבר בו, אבל נוגע לנושא קצת. אני מקווה שיוצאים. תשאירו פה עשרה שיצאו-- שלא יצאו אם אין פה עשרה. יש כזה דין בהלכה. כן, בחורים מלוד כבר מכירים אותי אז משלמים להם כדי שלא תשמעו אותי עוד הפעם. אם הייתי יודע לא... אה, נכון? תראו, תטעמו, תטעמו בשיעורים האלה. אה, סימן תפ"ט למדתם? תפ"ט. פה בין הזמנים. אה? מה זה תפ"ט? איזה-- על מה זה מדבר? אה? סימן תפ"ט בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן. על מה זה מדבר? חולי ישיבה. אה? אם שואלים אותך איפה מדובר בשולחן ערוך על ספירת העומר. טוב, תפ"ט יפה, אתה רואה? תמיד איך ששואלים אתה אומר, אה? תשימו לב לכם, סימן תפ"ט זה סימן מאוד מאוד חשוב. שם שלושים סעיפים רק על ספירת העומר. בכלל, מה כל כך יש לדעת על ספירת העומר? סופרים וגמרנו. מה השאלה כל כך? מה מסבכים בזה? שלושים הלכות על ספירת העומר, מה כבר יכול להיות? היום אחד לעומר, שלום, הלכתי. לספור כבר יודעים בכיתה א', מה הסיפור? זה לא כמות אלא איכות פה מדובר. מה ההגדרה של ספירת העומר? זה פה על כל הדיני-- כל ה-- כל הסיבוך. בואו נראה איך אדמו"ר הזקן מגדיר מה מצוות ספירת העומר. כבר ספרנו כבר יותר משמונה ימים, נכון? היום תשע. אז אה, כבר כמעט מגיעים לעשר, אז בכלל צריכים כבר לדעת מה זה הספירה הזאת. מה אנחנו סופרים ארבעים ותשעה יום. אז בוא נקרא בפנים ואני אסביר לכם. מצוות עשה מן התורה שיספור כל אחד מישראל שבעה שבועות ימים. אז אדמו"ר הזקן, דבר ראשון הוא מגדיר את המצווה. קודם כל אומר שזה

2:11:35 דובר 11 מצוות עשה מן התורה והמצווה היא שיספור, לספור, לספור זה בפה בדרך כלל. כן? סיפור יציאת מצרים, כמו שאומרים סיפור זה בדיבור. כשאומרים זכירה, לזכור זה במחשבה. כשאומרים לספור זה בדיבור. שבעה שבועות ימים. מה המצווה? לספור שבעה שבועות ימים. מה זה ימים ולא שנים? למה שיהיו לא שנים? למה? למה הוא לא אומר שבעה שבועות? למה שבעה שבועות ימים? כאילו מה?

2:12:16 דובר 16 שבועות שנים.

2:12:19 דובר 11 כי יש ספירה אחרת של בית דין שסופרים שמיטות ויובלות. שם סופרים שבע שבתות שנים. אז בניגוד לזה אומר ששם זה אמנם-- שם זה שבע שבתות שנים, פה זה שבעה שבועות ימים. זה הסבר אחד. הסבר יותר עמוק הוא, כבר פה האדמו"ר הזקן מגדיר מה המצווה. המצווה היא לספור שבעה שבועות וגם ימים. גם לספור שבועות וגם ימים. לכן אומרים היום, כמו שאומרים, תראו, תשעה ימים לעומר, תשעה ימים שהם שבוע אחד ושני ימים לעומר. ספרנו גם ימים וגם שבועות. לכן הוא אומר מיד ומגדיר מיד מה המצווה. על שני הסברים למה הוא אומר את המילה ימים. כי אם תעשו חיפוש, כן? יש היום חיפוש באוצר החכמה, המילים שבעה שבועות ימים לא מופיעות בשום ספר אחר חוץ מאדמו"ר הזקן. יש שם חמישים אלף ספרים באוצר החכמה. תעשו חיפוש שבעה שבועות ימים. יצא לכם האדמו"ר הזקן בלבד. זאת אומרת, זו ההגדרה שלו. אף פוסק לפניו ואחריו לא, לא הגדיר כך. וזו ההגדרה הכי קולעת שיש לספירת העומר. לספור שבעה שבועות ימים. לא סתם שבעה שבועות. זה א'. ממתי עכשיו סופרים? שימו לב איך האדמו"ר הזקן מנסח. אם היה לכם את הספרים בפנים הייתי מראה לכם איך צריך ללמוד סעיף אחד בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, ואז הייתם לומדים סימן תפ"ט חודש שלם. כן? אבל מה לעשות, עדיין אנחנו לא יודעים איך לומדים שולחן ערוך אדמו"ר הזקן. בואו נמשיך הלאה בפנים. אז הוא אומר, מיום-- ממתי סופרים את ספירת העומר? מיום הבאת קורבן העומר. מיום שמביאים את קורבן העומר. זה המצווה. לא ממחרת השבת. שימו לב להגדרה. זאת אומרת, יש על המצווה את ממחרת השבת, מיום אחרי פסח. הוא אומר יום

2:14:26 דובר 11 אחרי פסח זה-זה-זה רק ציון, אבל זה לא העניין. עניינו הוא שסופרים מאותו יום שמביאים את העומר. לא מיום שמקריבים-- לא מיום שקוצרים את העומר, אלא מיום שמביאים את העומר. עכשיו איך הוא קורא לעומר? הוא לא אומר עומר, הוא אומר קורבן העומר. כבר מגדיר לנו שעומר זה קורבן. זה חידוש. לא כתוב-- חס וחלילה, ברמב"ם אין כזה לשון קורבן העומר. כן. הרמב"ם גם מגדיר שעומר זה קורבן, כי העומר היה נקרא ביחד עם הקורבן. מה זה עומר? עומר זה מנחה של שעורים, ומנחה של שעורים היה בא עם קורבן של בהמה. אז ביחד זה היה קורבן, קורבן העומר. אז מאותו יום שהקריב-- למה הוא מדגיש את זה? כי אנחנו סופרים על ספירת העומר. כן. על הספירה של העומר. מיום-- אנחנו עושים היום תשעה ימים לעומר, מאז שהקריבו את העומר. לכן הוא חייב להדגיש שהמצווה היא מיום הבאת קורבן העומר, שנאמר, ומביא הוכחה, "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". אז מביא פסוק לכל העניין. מיום הביאכם את עומר התנופה, שזה מקריבים, סופרים מיום שמקריבים את העומר, ושבע שבתות תמימות. תמימות כבר אומר לי שיש מצווה לספור גם שבועות וגם ימים, כי אם אני לא סופר ימים אז אין תמימות, כי יכול להיות שבעה שבועות של שבע שבתות וזה לא יהיה תמימות. מתי זה תמימות? שיש גם ימים, כי אם אין ימים אין תמימות. אז הוכחה גם לכך שצריכים לספור ימים וגם שצריכים להבין לספור מהבאת קורבן העומר.

2:16:26 דובר 17 למה אם אין ימים אין תמימות?

2:16:28 דובר 11 מה?

2:16:29 דובר 17 למה אם אין ימים אין תמימות?

2:16:30 דובר 11 איך יש תמימות? שבע שבתות יכול להיות ארבעים ושתיים-- אה, ש-שבע שבתות עם ארבעים ושתיים ימים. אתה יודע מה זה? אם אתה מתחיל לספור משבת עד שבת-

2:16:42 דובר 17 שבת זה לא שבת, שבת זה שבוע.

2:16:44 דובר 11 כן. אז מאיפה אתה יודע? כתוב שבע שבתות. איך זה שבוע? אז מה זכינו בזה שבוע? איך נהיה שבוע?

2:16:52 דובר 17 מחמינים עשר אחד.

2:16:56 דובר 11 הגמרא שואלת, יכול להיות שנספור שש שבתות? אז הם משלמים בגמרא. איך יודעים שאתם סופרים? אז אומרים תמימות, שיש תמימות.

2:17:08 דובר 17 הגמרא אמרה שהם יודעים שיש-

2:17:10 דובר 11 כתוב תספרו חמישים יום. כן, צריך לספור. אולי נספור חמישים ממש? בקיצור, משני הלימודים יחד, משני הפסוקים יחד, גם שבע שבתות וגם חמישים יום, אם היה כתוב חמישים יום, היית צריך לספור חמישים יום, רק חמישים יום. קודם כול, חמישים יום זה יותר משבע שבועות, נכון? הייתי חושב שצריך לספור חמישים יום, יותר משבע שבועות. כתוב שבע שבתות. אני צריך לספור שבע שבתות. השילוב של שני הפסוקים יחד נותן לי שצריך לספור שבע שבתות תמימות, שזה ארבעים ותשע יום.

2:17:45 דובר 17 מה תעשה עם הפסוק חמישים?

2:17:46 דובר 11 אה?

2:17:49 דובר 17 חמישים יום.

2:17:49 דובר 11 לא שומע.

2:17:49 דובר 17 צריך לספור חמישים יום.

2:17:51 דובר 11 נו?

2:17:52 דובר 17 מה תעשה עם זה?

2:17:53 דובר 11 זה, יום החמישים בא לבד. עד יום החמישים ולא יום החמישים בכלל. זה כמו שאומרים ארבעים יכנו, כן, עד ארבעים ולא עד בכלל. אה, נמשיך הלאה. החלק הוא אומר, טוב, עד כאן בכלל זה פשוט. אבל יש בעיה אחרת. יש עוד פסוק והוא אומר שבעה... כן, אפשר זה, ואומר שבעה שבועות תספור לך. יש עוד פסוק בספר דברים, כתוב שבעה שבועות תספור לך. אז יש פה סתירה. מה הסתירה? כאן, כאן כתוב וספרתם לכם וכאן כתוב תספור לך. לכם או לך? לך זה לך. מי זה לך? למשה רבנו. נכון? ציווי למשה, תספור לך, לך, אתה תספור. משה רבנו יספור. הסנהדרין יספרו. זה מה שהוא מביא. ודרשו חכמים: תספור לך, כתוב בפסוק תספור לך, יכול בבית דין, כמו ביובל שסופרים בבית דין שבע שבתות שנים ומקדשים שנת החמישים ליובל. אולי נאמר שהפסוק תספור לך, הפירוש הוא בבית דין. למה בבית דין? ומצאנו דבר כזה שבית דין סופר שבע שבתות שנים ומקדשים כל שמיטה, כמו שנה הבאה יש שמיטה. אז הבית דין קבעו את השמיטות ואת היובלות ומקדשים שנת החמישים. אותו דבר גם פה. הבית דין יספרו ארבעים ותשע יום והם יקדשו את חג השבועות, יום החמישים שבית דין קובעים. לא כל אדם לפי עצמו, אלא הבית דין קובעים. לפי זה יצא, אם זה תלוי בבית דין, אז אם אדם שעובר לקו התאריך לאוסטרליה זה לא משנה לו. למה? כי לא הוא קובע את הספירה, הבית דין קובעים. אז זאת אומרת לא תהיה חובה על היחיד, על האדם, אלא תהיה חובה על הבית דין. אז לא אנחנו נקבע את חג השבועות, אלא הבית דין קובע, כמו כל החגים. מי קובע

2:20:08 דובר 11 את החגים? בית הדין שקובעים, בית הדין קובע, בית הדין קובעים מתי ראש חודש ואומרים לנו מתי יהיו כל החגים.

2:20:16 דובר 18 הסנהדרין.

2:20:17 דובר 11 אבל הלוח.

2:20:18 דובר 18 אדם כן קובע את המועדים.

2:20:20 דובר 11 כן.

2:20:20 דובר 18 גם הסנהדרין.

2:20:21 דובר 11 מי קובע? מי קובע את החגים? אנחנו.

2:20:24 דובר 18 מה?

2:20:24 דובר 11 מי קובע?

2:20:25 דובר 18 לא, אבל לא ה... לא בית דין שיש היום, זה לפי—

2:20:29 דובר 11 לא בית הדין של היום, לא. לא בית דין. מי שקבע את הלוחות. הלוחות. לוח. מי קובע את הלוח העברי? אה? סנהדרין. נכון? סנהדרין. לא, לא אלה שמדפיסים בדפוס, שמדפיסים את הלוחות, שמה הם לא קובעים את הלוחות. הלוחות יש להם כללים. אז הם קבעו את הלוחות.

2:20:50 דובר 18 אני אראה כמה

2:20:52 דובר 11 אז אם היה דין בבית דין, בלוח כן, כמו שאני אומר עכשיו.

2:20:56 דובר 18 אולי אנחנו משנים מ—

2:20:59 דובר 11 מה?

2:20:59 דובר 18 אם אני נוסע לאמריקה

2:21:01 דובר 11 נכון.

2:21:03 דובר 18 אז זה היה חצי יום שבת.

2:21:05 דובר 11 אתה לא הפסדת כי זה דין הבית דין. זה הדין שלך.

2:21:08 דובר 18 שעד לשם אני לא צריך.

2:21:09 דובר 11 זה כמו שאתה עושה שבת. הגעת ליוסטון, אתה עושה גם לשם שבת. נכון?

2:21:14 דובר 18 זה אחד יום שבת.

2:21:16 דובר 11 תעזוב את הימים עכשיו. בזה. אתה אמרת, הגעת לשבת. אצלך כתוב שכתוב שתעשה. תגיד עשיתי, רק עברתי חמישה ימים. אתה יכול להגיד דבר כזה? לא. כי זה נקבע מראש. ככה הבית דין קבע. שבועות, יום החמישים לספירה של כלל ישראל.

2:21:38 דובר 18 גם אם זה, גם זה הבית דין, זה הבית דין. הבית דין כנראה מסתמך על הספירה שרגילה למקום שלהם. הבית דין סופר לפי הלכה יום ראשון, שתי ימים, שלושה ימים.

2:21:51 דובר 11 כן.

2:21:51 דובר 18 עכשיו כשאני עובר לשם כאילו זה באמת. אם אני אומרת לא, זה משתנה המצב. ועכשיו בשבילי בית דין סופרים יום אחר. הבית דין סופרים שם יום אחר.

2:22:03 דובר 11 לא, אתה לא סופר כלום, אתה. אתה לא סופר כלום. אני סופר בשבילך.

2:22:07 דובר 18 אני לא סופר.

2:22:07 דובר 11 זה הציבור קובע. לא אתה קובע. זה לא ספירה שלך פרטית, זה ספירה של הבית דין, של הציבור הכללי, של עם ישראל כולו. איך קוראים לך? איפה אתה לומד? אה? אתה מלומדי אידיש? הו, אתה מדבר טוב בעברית. איך?

2:22:30 דובר 18 למדתי בלוד.

2:22:31 דובר 11 אה, בלוד. הו. הבן של מי? הבן של...? בסדר. לא. אז אני מחכה. שלושה ימים. הוא שאל טוב. כן. אוקיי, אה, כולם פה בישיבות? יש גם מ-מ-תלמוד התורה. אתה, אתה בישיבה גדולה. יש פה כמה גילאים. טוב, בסדר. אני רואה שכולם אוכלים בר מצווה, כן? טוב, אז אה— אז בואו נזכה פה דן. אה, אנחנו באמצע הדיון עכשיו, אנחנו עוד לא החלטנו שזה שייך לכל אחד. חכו, אתם, אנחנו באמצע המתח. האם באמת חובה על— למה, מי אמר? אולי בית הדין צריך לעשות? למה אנחנו צריכים כל אחד לספור וזה? וזה כל פעם שוכחים. יש בלגן. עדיף, אה? כן. אז מה אומר? תנ"ך אומר וספרתם לכם, וספרתם לכם. יש פסוק אחר. לכם, לכם כדי שיספור כל אחד ואחד. כדי שיספור כל אחד ואחד. הפסוק בא לומר לנו למה כתוב וספרתם לכם. כי אמרנו שכל אחד ואחד צריך לספור. ולא הבית דין. לכם, רבים. וכל ה— שאלו אותי פעם, כתוב החודש הזה לכם ראש חודשים, לכם. איפה כתוב לכם? לשון רבים. אנחנו לא אומרים שזה כל אחד ואחד. למה פה אני אומר שלכם בא לרבות כל אחד ואחד? אולי לכם בא להגיד סנהדרין, אתם, כמו החודש הזה לכם? מה התשובה? מישהו יכול לענות לי? הרמב"ם מתייחס לזה בפרק קידוש החודש. ההפכים. בוא נראה מה הכוונה. מאיפה לומדים שהחובה על כל אחד ואחד לספור? מהפסוק וספרתם לכם. אם היה כתוב לך אז רק הבית דין, לכם זה הולך על כל אחד ואחד. אני שואל, כתוב החודש הזה לכם, לכם זה הסנהדרין. למה שאנחנו לא אומרים על כל אחד ואחד? אולי כל אחד צריך לעשות קידוש חודש לעצמו.

2:24:53 דובר 19 יש הפרי חדש בהתחלה של החודש הבא.

2:24:56 דובר 11 אני שואל על הפרי הישן, מה הפרי החדש?

2:24:58 דובר 19 לא ראו.

2:24:59 דובר 11 איפה הפרי חדש של הרמב"ם שמסביר. הרמב"ם מסביר ככה את הפסוק. הרמב"ם אומר החודש הזה לכם, למשה ולאהרון אמר. כך אומר הרמב"ם. כתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר החודש הזה לכם. שמה כתוב אל משה ואל אהרון, אל משה ואהרון אמר החודש הזה לכם. אבל אם היה רק למשה הוא לא אומר לכם. הוא היה אומר לך.

2:25:26 דובר 19 למה? אבל יכול להיות, יכול בית דין.

2:25:28 דובר 11 בוודאי, אני מדבר על זה.

2:25:30 דובר 19 גם אהרון חלק מבית דין.

2:25:32 דובר 11 נכון, אתם משה ואהרן, ובתי הדינים הבאים אחריכם. זאת אומרת, "וספרת לך שבע שבתות שנים" שמדבר רק למשה, כי הוא דיבר למשה בלבד. כשהוא מדבר למשה ואל אהרן אמר "החודש הזה לכם", כי זה גם כן לבית דין. הוא לא התכוון לומר לכל אחד ואחד. הוא התכוון לומר לכם, למשה ואל אהרן, אבל גם שם הוא התכוון לבית דין. בכל מקום כתוב "וספרתם לכם". מכאן עברה הספירה מבתי הדין אלינו. עכשיו תראו דיוק לשון נפלא של האדמו"ר הזקן. בהתחלה: מצוות עשה מן התורה שיספור כל אחד מישראל שבעה שבועות ימים. עוד פעם, כזה לשון לא מצאנו בשום מקום. כל אחד מישראל, ככה מתחיל את ההלכה. בדרך כלל האדמו"ר הזקן כותב כל אדם מישראל, כל איש מישראל. מה זה כל אחד מישראל? אם תעשו חיפוש לא תמצאו כזה לשון בשום מקום אחר. מה זה כל אחד מישראל? הוא בא לומר שהמצווה היא על כל אחד ואחד, כמו שרואים בפסוק "וספרתם לכם", שתהא ספירה לכל אחד ואחד. הוא בא לומר, לא בא למעט פה נשים או משהו כזה. נשים פטורות, ודאי. הוא אומר לכל אחד ואחד, זה חובה על כל אחד ואחד. לכן הוא שינה בלשון. הוא לא כותב על כל איש מישראל. אם היה כותב על כל איש מישראל, הייתי חושב שהוא בא למעט נשים, אבל לא זאת הכוונה. הכוונה היא פה לרבות כל אחד ואחד. לכן הוא אמר בלשון שלו שיספור כל אחד מישראל.

2:27:01 דובר 20 אני חושב שהם ציינו הפרי חדש דברים, נכון?

2:27:06 דובר 11 ציינו הגמרא, אבל היא דיברה איתם הלכות.

2:27:09 דובר 20 אחר כך יש משהו כזה.

2:27:09 דובר 11 ציינו זה, תגיד ציינו, כן?

2:27:13 דובר 20 כן.

2:27:13 דובר 11 זה חלק שלי. מה שנכון זה שלי, אה, בדרך כלל.

2:27:19 דובר 20 הפרי חדש עצמו חזר—

2:27:21 דובר 11 אני יודע, הפרי חדש חזר שהיא שמע ריבוי שלמה.

2:27:23 דובר 20 חזר וציין, בכל זאת במקום הזה כדאי לציין את זה שחזר.

2:27:26 דובר 11 כן, אז לא, אני אכתוב ככה. אני לא יודע. תעיר, תעיר את זה. אז בשביל זה מגיעים, בשביל זה יש הביאורים וכותבים על זה, ובזכות זה מתקנים את זה אחר כך. יש כותב שיצא אגב לוח התיקון. לוח התיקון על... יש שם אלפי תיקונים על השולחן ערוך, רוצה לומר מהדורה ראשונה.

2:27:50 דובר 20 על החדש?

2:27:51 דובר 11 אה?

2:27:53 דובר 20 על החדש?

2:27:53 דובר 11 על החדש. תיקונים, תיקונים. יש פה עוד המון עבודה ומאות אלפי ציונים. דוק, מאות אלפי ציונים, אלפי תיקונים זה אחוז קטן. יש שש מאות אלף ציונים למטה בהערות. ספרנו את זה. שש, כן. בדיוק. שש מאות אלף ציונים. אז תבינו כמה עבודה הייתה. עכשיו, אה, נמשיך הלאה. ולעכשיו הייתי אומר, טוב, אז כל אחד — חובה על כל אחד. כן, אשכנזי, רצית לשאול משהו?

2:28:29 דובר 21 נוגע למשה ואהרן ש...

2:28:31 דובר 11 כן.

2:28:32 דובר 21 אומר לכם שמשה ואהרן אמרו לכם, אנחנו כבר יודעים שזה לימי עתיד. אנחנו לא יודעים.

2:28:40 דובר 11 מה?

2:28:40 דובר 21 אנחנו יודעים ש...

2:28:44 דובר 11 גם זה לומדים שם. צודק. יפה, יפה הערת. הרמב"ם לומד את שני הדברים. גם עדים שהם עדים — גם משה ואהרן יכולים להיות עדים — וגם זה של בית דין. צודק? אתה זוכר את צד אחד, צד שני אתה משלים לנו. אנחנו משלימים לך. יפה מאוד. סימן שלומד הלכות קידוש החודש של הרמב"ם. למדת את זה, נכון? אוקיי, נמשיך הלאה. יש עוד דין: ואין הציבור או שליח הציבור יכולים לספור בעד כולם. אז מה הזקן מוסיף ואומר? יכול — הייתי אומר אולי ממש, אמנם בית דין לא, אבל יש — זו חובת הציבור. דוגמה, מה חובת הציבור? קריאת התורה למשל. קריאת התורה זו חובת היחיד או הציבור? אה? ציבור. הייתי אומר בית דין לא, אנחנו כן, אבל מי מהציבור? לא כל אחד ממש, אלא הציבור מוציא את כולם ידי חובה. מי שהיה בבית הכנסת סופר. מי שלא היה, הציבור מוציא אותו כמו קריאת התורה. אם בשבת פרשת דוגמה בכנסת, בשבת קראו קריאת התורה בשבת וחזר הביתה בית הכנסת, השבת הוא כבר צריך לקרוא שתי פרשיות בשביל מי שלא היה? לא. הציבור המשיך הלאה. הוא הולך עם הציבור. הציבור מוציא אותו ידי חובה. מה שכן צריך לעשות, הוא צריך לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, שזה חובת היחיד. זה משהו אחר. אבל כאן קריאת התורה בציבור. לכן לא טוב עושים אלו שנוסעים לחוץ לארץ, מסיימים איזה פרשה ובאים לפה ורוצים לקרוא שתי פרשיות בשביל להשלים. זה סתם מיותר. אין חובה כזאת. זה חובת הציבור. הציבור בארץ המשיך הלאה. מה אתה חוזר וקורא? אין בזה עניין. העניין של היחיד הוא לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. ככה לשון הרמב"ם: אף על פי שלא שומע את קריאת התורה כולה בשבת, חובה עליו

2:30:35 דובר 11 לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. חובה על כל יחיד, על כל אחד, על כל אדם. זה חובת היחיד. זה שניים מקרא. קריאת התורה זה ציבור. אז הייתי אומר, אומרת הגמרא, אז כן, ספירת העומר זה כמו ציבור. אולי לא כל אחד היה חייב לספור. אז הוא אומר, זה נקרא "לכם", לכל אחד ואחד מכם. ציבור לא יכול להוציא. הייתי אומר, אומר, אולי על ידי שליח ציבור יוציא? שליח ציבור מוציא. למשל מי שנאנס, הוא לא מגיע לבית הכנסת, והוא צריך לשמוע קדושה, ברכו, קדיש. מה, השליח ציבור מוציא את כל האנשים בשדות? זה גם כתוב בתניא. השליח ציבור מוציא אותם ידי חובה. מי שבשדה אז כאילו שמע. למה? כי שליח ציבור מוציא את כולם. אז גם פה הייתי אומר שליח ציבור יוציא את כולם מספירת העומר. אומר, גם לא. נמשיך הלאה, הוא אומר. יותר מזה, אומר. יש פה כמה דרגות. שמתם לב? בית דין לא, ציבור לא, שליח ציבור לא. פוסל את כולם. ממשיך הלאה: אף אם אחד מצווה לחברו שיספור בשבילו, ועשהו שליח לכך. מצווה לחברו? לא מצווה. עשהו, מינוי שליחות. גם זה אומר לא יוצא ידי חובתו, כי אם שמע הספירה מפי חברו. לא, שליח לא עוזר. שליחות עוזרת בקידושי אישה אולי, אבל לא בספירת העומר. שליחות עוזרת במצווה שלא חייבים בגופו. אה, מה? כל דבר, בדיקת חמץ. כל דבר שהוא לא חובת האדם עצמו. ספירת העומר זה חובת האדם עצמו. שליח לא יכול לעשות. לא יכול. למשל בשאלה, ביטול חמץ, האם שליח מועיל או לא מועיל? כי יש שאומרים שביטול חמץ זה תלוי בך. אתה צריך לבטל את החמץ. לא מועילה השליחות.

2:32:24 דובר 11 אנחנו לא עובדים עם הפוסקים. אנחנו לא עובדים, לא הוכרע הדבר כרגע.

2:32:28 דובר 22 שנדע שכן, זה צריך לצורך.

2:32:30 דובר 11 אה? בדיעבד בשעת הדחק אומרים אולי יותר טוב מכלום. האדמו"ר הזקן אומר, אה, עדיף מכלום. אבל למעשה לא סומכים על זה, כי ביטול זה בא מ-- אתה צריך לבטל. אתה צריך לחשוב שזה בטל. מה אתה ממנה שליח? שליח לא יכול לחשוב בשבילך מה שאתה-- שזה מופקע מבחינת העניין. אז ספירת העומר אתה צריך לספור. הוא לא יכול לספור בשבילך. עכשיו מגיעים הלאה. אבל אם הוא בעצמו שמע ספירה מפי חברו. פה מגיעים כבר לנקודת, נקודת ציון חשובה. שאלה מאוד חשובה. מה קורה אם אני יוצא מפי חברי, אם שמעתי? אז הוא אומר ככה: אם התכוון לצאת ידי חובתו בשמיעה זו וגם חברו המשמיע התכוון להוציאו, יצא ידי חובתו מן התורה. מדוע? שהשומע הוא כאומר. עוד ביטוי מבית היוצר של האדמו"ר הזקן: שומע כאומר. בדרך כלל הביטוי הוא שומע כעונה. פה הוא שינה את הלשון כי פה זה לא עונה אחר המברך, זה אומר, זה אומר בעצמו. השומע כאומר. זאת אומרת, אין הבדל לפי דעת האדמו"ר הזקן בין אומר לעונה. אם הוא עונה אז גם אומר. כי מדבר, יש שומע, כי מוציא מפי, וכל מיני שאלות. אבל פה הוא לקח את המילה אמירה. והוא ששמע מפי המחויב במצווה זו. בחובה שזה יהיה אחד שמחויב, לא אישה ולא קטן, אלא מישהו שחייב בספירת העומר כמו האיש הגדול. אם כן, אז רואים מפה ששומע כעונה זה דין כללי בכל המצוות שבתורה, שומע כעונה. למשל יש מצוות תלמוד תורה. צריך להוציא בפה, נכון? ודיברת בם ושיננת לבניך וכו'. צריך לדבר ולהוציא בפה. עכשיו מי ששומע דברי תורה מפי המדבר, הנה אני מדבר עכשיו ואתם שומעים. האם אתם גם מדברים? האם זה נקרא

2:34:28 דובר 11 שומע כעונה או לא? בתלמוד תורה. כתוב בהלכות תלמוד תורה של הרמב"ם, סוף פרק ב', שגם בתלמוד תורה יש דין. זה דין כללי בכל המצוות. שומע כאומר, כלומד. אז כאילו אתם לומדים עכשיו כל מה שאני עכשיו פה מתעייף, גם אתם עכשיו כאילו עושים את זה. את היגיעה אין לכם, את ה-- את הדיבור, הדיבור יש לכם. יש לכם את היגיעה של ה-- כאילו אתם צריכים לסבול אותי, אבל חוץ מזה הדיבור יש לכם. אז זה דין בכל התורה כולה. אבל פה ממשיך הלאה ואומר: ויש חולקים על זה. יש חולקים על זה ואומרים, מי זה האש הזה? לבוש וחק יעקב, שני פוסקים חשובים. מי?

2:35:12 דובר 24 חק יוסף גם.

2:35:14 דובר 11 חק יוסף. מי זה?

2:35:15 דובר 24 חק יוסף.

2:35:16 דובר 11 אני מכיר חק יעקב.

2:35:18 דובר 24 זה החלק של חק יוסף.

2:35:19 דובר 11 מי זה חק יוסף?

2:35:21 דובר 24 גם כן.

2:35:21 דובר 11 אחרי הרמב"ם? אחרי אדמו"ר הזקן? לפני אדמו"ר הזקן?

2:35:25 דובר 24 לפני.

2:35:25 דובר 11 לפני? חק יוסף? לא שמעתי.

2:35:30 דובר 24 גם, גם אומרים שזה אחרי אדמו"ר הזקן.

2:35:32 דובר 11 יכול להיות. אני לא ידעתי מזה. אה, הלבוש כותב, "וספרתם לכם" בא לומר לי שלמרות שבכל התורה כולה שומע כעונה, בספירת העומר לא שומע כעונה. זה "לכם". אתם סופרים בעצמכם ואין שומע כעונה. פה אתם צריכים בפה להוציא בדיבור. זה דין-- זה חידוש עצום. זאת אומרת, בכל התורה כולה אני אומר שומע כעונה. יוצא מן הכלל הוא ספירת העומר, שלפי דעת הלבוש וחק יעקב אנחנו לא אומרים בספירת העומר שומע כעונה. זה חידוש עצום. כאילו זה ה-- אם ישאלו אתכם בכלל איזו מצווה יוצאת מכולם שהיא שונה מכולם? לא תלמוד תורה, לא ברכת הברכות וכל הדברים האלה. ספירת העומר, ספירת העומר יש דעה שאומרת לא אומרים שומע כעונה. בוא נראה מה האדמו"ר הזקן פוסק. אה? מה האדמו"ר הזקן פוסק? מה הוא אומר? יש עוד מצווה?

2:36:35 דובר 25 לא.

2:36:36 דובר 11 בבקשה, אם תמצאו עוד מצווה אני אשמח מאוד. לא ראיתי. לך יש משהו? לא? חשבתי. אה, הוא אומר: ויש לחוש לדבריהם לכתחילה, שלא נסמוך על שמיעת הספירה מהשליח ציבור. לא באמת לסמוך, יש לחשוש לזה ולכן לא יצא לכתחילה ידי חובה על ידי השליח ציבור, כי יכול להיות שהוא לא יצא ידי חובה. ואם מישהו שמע מהשליח ציבור וחשב שהוא יצא ידי חובה, זהו, הוא צריך לחזור בחזרה. אבל מה הבעיה שלו? הוא לא יוכל לברך על זה, כי יכול להיות שכן יצא. ספק ברכות להקל, אבל לספור צריך. זה מה נפקא מינה בימינו.

2:37:24 דובר 25 עכשיו תראו את הפרי חדש, מרדכי. למעשה הפרי חדש עצמו חזר בו בראיותיו.

2:37:32 דובר 11 כתבנו בתחילת דבריו.

2:37:34 דובר 25 זהו, חזר בו בסוף.

2:37:35 דובר 11 מה זה משנה?

2:37:36 דובר 25 אה, תפסת אותי.

2:37:38 דובר 11 בסדר, אנחנו מציינים. בתחילת דבריו אמר כך. האדמו"ר הזקן העדיף את תחילת דבריו.

2:37:42 דובר 25 אחרי שחזר בו.

2:37:43 דובר 11 כן, לא משנה. אם הם כותבים תחילת דבריו-

2:37:46 דובר 25 מרדכי גם-

2:37:47 דובר 11 אז אה?

2:37:48 דובר 25 מרדכי גם עושה את זה?

2:37:50 דובר 11 לא.

2:37:50 דובר 25 הם פסקו.

2:37:52 דובר 11 יפה. אני לא יודע. זה יכול להיות שבתיקונים זה מופיע כן, אני לא יודע. אבל זהו, אז למה אתה סתם מוציא לספול? זה ציון חשוב. לא. אז זה כן כתבתי אני. זה... אז עשיתי בהתחלה של הזה אז חששתי. אה, עד איזה שעה זה, ארבע? אני מסיים כבר. לא להשאיר אתכם לבד, כן? אז כבר היינו פה. קיצור, נפקא מינה למעשה. נפקא מינה למעשה חשוב מאוד. קודם כול פה אנחנו רואים דבר מעניין ש-- לגבי שומע כעונה. שליחות, שומע כעונה זה לא מדין שליחות, בקיצור. שומע כעונה לפי האדמו"ר הזקן פה זה לא מדין שליחות, כי שליחות לא מועילה בספירת העומר ושומע כעונה זה מחלוקת אבל חוששים מהדעה שכן מועילה. זאת אומרת ששומע כעונה זה לא מדין שליחות, והוא סותר את עצמו מה שכתוב בשולחן ערוך י"ג ששומע כעונה זה כן מדין שליחות. זה כמו שליח שפיו כפיו, ככה הלשון שם. זו שאלה גדולה שהרבה הרבה טרחו ליישב אותה. אני חושב אבל שאין מה ליישב אותה, כי האדמו"ר הזקן שם כתב את זה בסוגריים והאדמו"ר הזקן עצמו הסתפק בדבר הזה. זה לא פשוט שיש פה סתירה. לאדמו"ר הזקן יש שתי הסברות. שם הוא כתב כך בסוגריים, פה הוא כתב אחרת. עכשיו האדמו"ר הזקן עוד לא הכריע בזה, אבל מכיוון שספירת העומר נכתב יותר מוקדם, זה הלכות פסח, ושולחן ערוך נכתב אחר כך, אז יש מקום למה שכתוב בשולחן ערוך יותר מספירת העומר, אבל זה נשאיר לפעם אחרת. אבל מה לגבי למעשה? יש דין של אחד ששכח לברך יום אחד ולספור יום אחד. כן? הוא לא יכול להמשיך הלאה עם ברכה כי לפי ההלכה כתבתי ספירת העומר זה

2:39:47 דובר 11 כל יום בפני עצמו זה מתמשך. אבל במקום שיש ספק ספיקא, מתי זה? אדם שספר בין השמשות, ספק יום ספק לילה, או אדם שלא יודע אם הוא ספר. כן, הוא לא יודע אם הוא ספר, הוא לא זוכר. אז אומרים ספק ספיקא. ספק אחד שמא ההלכה כמו הדעה שאפשר לברך כל יום. ספק שני, אולי הוא כן ספר, פשוט לא זוכר. עכשיו מה הדין במקרה שלנו? אדם ששמע מפי השליח ציבור וזהו. הוא חשב שיוצא ידי חובה. עבר יום, הוא לא ספר, הוא לא חזר. למרות שההלכה אומרת שצריכים לחזור, הוא לא חזר. הוא הפסיד יום. האם הוא יכול להמשיך הלאה? אחר כך אמרו לו: היית צריך בעצמך לספור. האם הוא יכול להמשיך הלאה את הספירה עם ברכה או לא? מה דעתכם? האם זה ספק ספיקא או לא? האם זה בגדר ספק ספיקא או לא?

2:40:56 דובר 26 בזמנינו?

2:40:58 דובר 11 על פי מה שאדמו"ר הזקן פוסק פה. אדמו"ר הזקן חושש לדעה שאומרת ששומע כעונה לא מועיל. הוא חושש לדעה הזאת, אבל הוא לא מכריע כמותה. זה נשאר ספק, זה נשאר ספק. בסימן תפ"ט אדמו"ר הזקן בעצמו כותב בסעיף כ' כזה לשון.

2:41:16 דובר 26 זה ספק בו-- ספק שמע, הוא לא זוכר אם הוא שמע או לא.

2:41:18 דובר 11 לא, הוא שמע, הוא לא ענה, הוא לא אמר. הוא חשב שבשמיעה מהחזן... יש כאלה אנשים באים לבית כנסת. החזן מברך, מה אני צריך לברך? אצל הספרדים מקובל שהחזן אומר את הכל. מתפלל גם בשבילך, הוא הכל עושה בשבילך. יש הרבה גם מתוך בורות. אגב, סתם שא-- קריאת שמע, האם אפשר להוציא את כולם בשומע כעונה או לא? מה אתם יודעים? שמע ישראל.

2:41:44 דובר 26 מה זאת אומרת?

2:41:45 דובר 11 אה?

2:41:46 דובר 26 לא, זה כוונה. אנחנו צריכים יותר מאשר-

2:41:49 דובר 11 נו, מה טוב, מה ההלכה? אז אחרי שאלת ספירת העומר יש עוד דוגמה לזה או לא?

2:41:54 דובר 26 שמענו את ספירת אמירה.

2:41:56 דובר 11 האם קריאת שמע, שזו דאורייתא, אני יכול לצאת ידי חובה על ידי שמיעה מהשליח ציבור? מה אתה אומר?

2:42:04 דובר 26 כל הדברים שאמרת.

2:42:07 דובר 11 אתה אומר מספרה? מספרה. אבל אדמו"ר הזקן מדבר על זה במפורש. בסימן נ"ט. מפורש כותב שהשליח ציבור לא יאמר את קריאת שמע בקול רם. למה בחב"ד לא אומרים שמע ישראל בקריאת שמע בקול רם? ספרדים אומרים בקול רם, הכל אצלם ככה. אז למה הוא אומר ש-ש-שלא יסמכו על זה? כי כי בדיעבד אדם ששומע מהשליח ציבור, הוא מתכוון כאילו לצאת, יוצא ידי חובה. כשיש תשעה שומעים, כמו שמונה עשרה וכמו בכל קריאת שמע, כשיש חזן אומר, אומר בקול רם, אם אתה שומע מילה במילה את כל מה שזה, אתה יוצא ידי חובה. שומע כעונה גם. זאת אומרת יש דברים שיוצאים רק בעשרה. אה?

2:42:55 דובר 26 דין של פורס על שמע ופורס.

2:42:58 דובר 11 נכון, פורס על שמע, יפה, אבל לא רק פורס על שמע, זה הברכות. בכל קריאת שמע. פה אני מדבר על קריאת שמע עצמה, שגם יוצא ידי חובה על ידי שמיעה. זאת אומרת שומע כעונה אומרים בקריאת שמע. בספירת העומר לא. פה רואים שספירת העומר זה יותר חשוב אפילו מקריאת שמע. מבחינת העניין, מבחינת שלא אומרים שומע כעונה לפי דעה אחת. לכן אני חושב למעשה אדמו"ר הזקן אומר דבר כזה. בכל מקום שיתבאר שצריך לחזור ולספור בלא ברכה מחמת הספק שיש בספירה הראשונה, אם לא חזר וספר יספור בשאר הלילות בברכה. זאת אומרת, זה דין כללי בכל ספק ספיקא. כל דבר שיש לי ספק אם יצאתי ידי חובה או לא, והדין אומר שצריך לחזור בלי ברכה ולא עשיתי כן, בכל זאת המשכתי הלאה. אני יכול להמשיך הלאה לספור עם ברכה כי זה ספק ספיקא, כי ספק יצאתי ידי חובת השמיעה. ספק לא יצאתי. ספק הלכה כמו הדעה שאומרת שצריכים לברך כל יום או לא, ובמקרה כזה ספק ספיקא. אנחנו אומרים להחמיר ולברך ספירת העומר בהמשך.

2:44:07 דובר 26 מה זה להחמיר? זה ברירת מחדל.

2:44:10 דובר 11 איך שנקרא לזה, תראה, היום לברך זה להחמיר. אצלנו זה להחמיר. כל מה שאתה אומר למישהו ביום שבא עם תחנון זה להחמיר על כולם. היום שאומרים תחנון אצלנו זה חומרה על כולם. לא להגיד תחנון, זה עונש או שכר. אתה צריך לראות בבית הכנסת שמגיע המוהל או החתן. זה יום שני של ברכה. איזה, איזה שמחה! כאילו עכשיו החתן מתחתן.

2:44:38 דובר 26 רק מוכרח. זה משהו פנימי.

2:44:42 דובר 11 אנשים רוצים פעל קצר. מה זה? אם חתן, מוהל מבחוץ, שיבוא שיפטור. היום לברך זה חומרה, אז צריך להחמיר. הכוונה להקל. איך שתרצה לקרוא לזה. אז זה מה, זה מה שאני יוצא, יוצא מפה. ראיתם? אתם ראיתם כעת את סעיף א' במועדים, סימן תפ"ט. איך לומדים שולחן ערוך סעיף אחד. מזה תלמדו איך צריך ללמוד את כל הסעיף, הסימן ואת כל השולחן ערוך. לפחות זה יוצא המסר הזה שיעבור לכם, שהשולחן ערוך אדמו"ר הזקן זה לא ספר כשאר ספרים. זה ספר מיוחד שצריכים הרבה מאוד יגיעה להבין אותו. אפשר לקרוא אותו סתם ככה ואפשר כל מילה להתעכב, אבל לפחות ההתייחסות לזה צריכה להיות רצינית. ובחורי ישיבה כמו של חב"ד צריכים. אני חושב, הם צריכים להיות יותר. אתם צריכים לדעת. אני רואה בחורי ישיבה מישיבות אחרים, איך שמתייחסים לכל ביאור הגר"א, שביאור הגר"א אצלם מאוד חזק. כל מילה שם מדייקים, והם מתייחסים ברצינות ממש גדולה על כל מילה, על כל דיוק שלו. כן, אז לפחות כמו זה צריך אצלנו בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן. תראו בליקוטי שיחות, ודאי אתם, אני יודע שאתם מדייקים על כל פסיק, ואם זה דבר הלכה של אדמו"ר הזקן, זה ודאי עוד יותר מדייקים. נכון? אז לפחות בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן צריך לדייק גם כן. זהו זה. מה?

2:46:14 דובר 26 למה אני עושה מחר? אני לא ספרתי. כן, זה ביום כן, בעניין ספרתי גם. למחרת לא ספרתי. זה בגלל ששמעתי כן.

2:46:21 דובר 11 לא שמעת.

2:46:21 דובר 26 אז אנחנו בעניין בלי ברכה.

2:46:23 דובר 11 בלי ברכה.

2:46:24 דובר 26 אוקיי, אז למה, למה, כי לפי היחיד, זה מה שאמרתי. למה שאמרנו שהוא עובר את קו התאריך? אז כמו שמתחילים לפי הציבור גם פה? הציבור ספר ברכה.

2:46:33 דובר 11 מי אמר שהולכים לפי הציבור? מי אמר?

2:46:35 דובר 26 אנחנו לא כך אמרנו?

2:46:36 דובר 11 בהתחלה, אם זה אמרתי, אם זה היה תלוי בבית דין היינו הולכים לפי הציבור. אבל עכשיו זה תלוי ביחיד. אם הוא עובר קו התאריך, הרבי אומר, זה חידוש של הרבי. הרבה חולקים על זה, אבל זה חידוש של הרבי, שעושה חג לפי ה-- הוא מקדש את היום החמישי. אבל הרבי אחר כך אמר שלא צריכים להגיע לזה כדי לא לעשות ב-ב-בלגן, והורה לו לעבור קו התאריך.

2:47:03 דובר 26 למה יוצאים משיטה הזו? למה לא יוצאים? זה יכול להיות מהשיטה של הרבוט[?].

2:47:11 דובר 11 לא יודע, אבל מי ש-- אנחנו לא נוקטים חוץ מספרי אדמו"ר הזקן ספרים אחרים. אנחנו חיים לפי השולחן ערוך אדמו"ר הזקן.

2:47:19 דובר 26 בסדר, זה לא העולם. כמה זה.

2:47:21 דובר 11 אה, כי הוא, כי הוא דן בזה באריכות בכל טהרת הבדלה. שמה סגולים כאלה וכאלה. אז מה זה כאן? בטהרת הבדלה הוא דן בזה באריכות, אז בגלל זה יכול להיות הוא היחיד שדן בזה ככה. הכוונה הופכית, לא כוונה הופכית. כן, הוא אומר, דברי נחמיה מדייק בזה. אז דברי נחמיה בסימן תפ"ט. עובדה שלא, שלא מצליחים את זה.

2:47:47 דובר 26 זו שאלה, חוסר ידיעה זה לא-

2:47:49 דובר 11 לא, לא, אומר דברי נחמיה שלא צריך ככה, ככה, ככה רואים במפורש שלא צריכים. לא צריך לברך. מי שרוצה יכול לברך. אבל לא הוראה של הרבי. זו הוראה לכל אחד אם הוא רוצה לעשות. בכל דבר אנחנו לא בשלם. כן, בסידור פוסק שלא. הוא לא אומר ככה. ולמרות שבשולחן ערוך כותב שיחטוף את הברכה, כמו שאנחנו עושים בהלל יחיד.

2:48:14 דובר 26 בערב ראש השנה.

2:48:14 דובר 11 ב-ב-בברכת הלל, כן? אנחנו חוטפים לפני ה... המברך. אגב, אני מברך עם המברך. יש בעיה עם האמן. אני לא יודע אם מותר לענות אמן אחרי שהחזן סיים, לפני שאני התחלתי את ההלל. צריך לחכות, לא צריך לחכות, אני זה-- אני מתלבט עם זה הרבה, אז אני מברך ביחד איתו ואומר אמן.

2:48:39 דובר 27 יהיה כזה דבר, נראה לי שגם האדמו"ר זצ"ל.

2:48:42 דובר 11 גאל ישראל, כן, לא מברכים, לא עונים אמן. אגב, רואים אצל הרבי בברכת המגילה שהוא היה מברך ביחד עם החזן. יש אומרים שהוא ענה אמן גם כן. זה קצת פלא. אם הוא ענה ברכה עם החזן, הוא לא יכול-- אז ודאי הוא הפסיק לפני כן, או שהוא התחיל את הקריאה קצת. אני לא יודע. אי אפשר לדעת מווידאו האם באמת, אה, מתי הרבי ענה את האמן, לפני או אחרי.

2:49:06 דובר 27 אשכנזים זה קשה יותר.

2:49:07 דובר 11 אני יודע.

2:49:08 דובר 27 זו הבעיה של-

2:49:10 דובר 11 אה?

2:49:11 דובר 27 יש אפשרות לברך ברכה ביחד ולענות אמן יחד.

2:49:14 דובר 11 לא, לא, אין דבר כזה.

2:49:16 דובר 27 כתוב שאחרי עצמו זה מדרבנן.

2:49:19 דובר 11 רק אם זה ברכת ישתבח, המברך את עמו ישראל בשלום. זה ברכות ש... הספרדים מברכים, עונים על זה אמן. או בונה ירושלים, אה, אפילו החב"ד מברכים על זה אמן. עונים אמן על זה ב-- אה, בברכת המזון. זה האמן היחיד שחב"ד עונים על ע-על דברי עצמם. גם זה בלחש. הספרדים עונים אמן, אה, בישתבח, ב-המברך את עמו ישראל בשלום, וגם כן בכל מקום שיש ישתבח ב-ב-בליל הסדר, אה?

2:49:51 דובר 27 השכיבנו.

2:49:52 דובר 11 השכיבנו, כן, נכון. סוף-- זה סוף ברכות של אה... בחב"ד ואשכנזים בכלל מברכים רק בברכת המזון כדי להפריד בין אה דברי דאורייתא, כן.

2:50:06 דובר 27 מה הבעיה עם

2:50:09 דובר 11 איפה? ב...

2:50:10 דובר 27 בספירה.

2:50:13 דובר 11 אתה עושה הפסק בין אה הספירה לברכה.

2:50:16 דובר 27 אם אתה סופר אז זה רק סופר.

2:50:18 דובר 11 לא, לא פה. ציינתי על הלל, הלל בחצי הלל. מנהג חב"ד כעת מתשמ"א. למה תשמ"א זה התחיל? אתם יודעים למה? זה לפני מאה שנה זה התחיל תשמ"א. סופר זה התחיל תשמ"א, סוף תשמ"א. הרבי התבטא בדרך אגב שמנהג כמה מזקני אנ"ש לברך, לחטוף את הברכה גם בברכת זה, כיוון שיצא מפיו בקול רם. אז כל, אז כולם היו זקני אנ"ש פתאום וכולם התחילו לברך על ההלל. ככה זה התחיל.

2:50:54 דובר 27 לא דיברו על זה.

2:50:55 דובר 11 נו, אני הייתי אז בישיבה לפני כן. החזן היה מברך. כולנו, לא היה המנהג הזה.

2:51:01 דובר 27 אין בסידור.

2:51:02 דובר 11 אה?

2:51:02 דובר 27 שאין בסידור.

2:51:02 דובר 11 איזה סידור?

2:51:04 דובר 27 הזקן, מגיד.

2:51:05 דובר 11 זה של הסידור החדש שהוציא קה"ת לא מזמן. זה לא הסידור המקורי. בדפוס ראשון של הסידור זה לא מופיע. יש עכשיו סידור חדש. אתה יודע מזה?

2:51:15 דובר 27 שבאמת.

2:51:16 דובר 11 סידור, יש סידור דפוס ראשון. שמעתם על זה? אה, שמה זה לא מופיע. אה, אתה.

2:51:20 דובר 27 זה יחיד.

2:51:21 דובר 11 אה? זה יחיד. האמת שהאדמו"ר הזקן היה מברך על זה. כן.

2:51:26 דובר 27 אה, סליחה.

2:51:30 דובר 11 אדמו"ר הזקן היה מברך.

2:51:32 דובר 27 היה מברך כל פעם.

2:51:33 דובר 11 כל פעם. שמה על הפרק המנהג הזה לחטוף את הברכה, אבל ככה לא. לא היה מקובל עד תשמ"א, וזה סוף תשמ"א. הרבי בשיחה, בדרך אגב, הוא הזכיר שככה המנהג אצלנו. וכרגיל, אתה יודע איך התחילו המנהגים בחב"ד? על ידי אמירה שדרך אגב, ספירת העומר, שמברכים שהחיינו בשבתות. כן. איך זה התחיל?

2:52:00 דובר 27 כן.

2:52:00 דובר 11 זה התחיל. לא ידעו מזה. תשמ"ט, הרב מרדכי אליהו שאל את הרבי מה מנהג חב"ד לגבי שהחיינו בספירת העומר. הרבי אמר לו שבשבתות מברכים. פעם ראשונה שמעו את זה.

2:52:13 דובר 27 בין שבת שבת.

2:52:14 דובר 11 לא כתוב. לפני כן לא ידעו את זה.

2:52:18 דובר 27 והיום יום גם.

2:52:19 דובר 11 לא, היום יום יש דיוק שבשלושת השבועות כתוב שגם בשבתות לא מברכים. בספירת העומר לא כתוב. לא כתוב. לא ככה ולא ככה. לא, אבל לא היה מנהג ברור. ופה יודעים סתם מהשאלה שלו יודעים ככה. זהו. אז טוב, אני חושב שאני מספיק דיברתי איתכם היום. אז נתראה פעם אחרת. נעמתם לי מאוד. הבחור קצת התעייף אני רואה, אה? לא, מתעייף? טוב. טוב. בסדר? שיהיה בכוח. רגע, תחכו לפני הרב חרון[?], כן? תסיים את ה, את האירוע.

2:52:57 דובר 27 כן, כן, רגע, הרב אשכנזי מגיע עוד שנייה אחת.

2:52:59 דובר 11 לא, אני צריך ללכת.

2:53:01 דובר 27 אין בעיה. אין בעיה. אז בדיוק שנייה אני רק-- אוקיי, סליחה.

2:53:03 דובר 11 אני חייב ללכת כבר כי יש לי עבודה.

2:53:06 דובר 27 חבל שאתה מפסיד.

2:53:08 דובר 11 אני צריך ללכת. קודם תחכו, נוגע הרב.

2:53:12 דובר 27 מיד.

2:53:29 דובר 11 מה, זה כבר נגמר?

2:53:30 דובר 27 אז דיברתי.

2:53:31 דובר 11 עכשיו אני זה.

2:53:33 דובר 27 לא צריך.

2:53:34 דובר 11 אה?

2:53:34 דובר 27 אין לי כוח. לא היה צריך. מה יש לי? מה יש לי? מה זה? חבר'ה הגיעו ככה קודם.

2:53:40 דובר 11 אז אני אשאר. אני יכול. אני צריך להישאר. כן.

2:53:44 דובר 27 תחליט אחרת.

2:53:45 דובר 11 אה?

2:53:47 דובר 27 כן.

2:53:47 דובר 11 להישאר?

2:53:47 דובר 27 נשמע את דעתך.

2:53:48 דובר 11 אוקיי.

2:53:54 דובר 27 אתה יכול לשבת? יעזור לך?

2:54:01 דובר 11 אין לי סידור.

2:54:01 דובר 27 ספר תורה.

2:54:02 דובר 11 למה אין לך ספרות? חובת יחיד. חובת שומע כעונה בשלושה. אל תדאג. למה יש כזאת דעה שעוללת ששומע של נקיונים בכל טוב, כל הימים חוץ משלוח. מה שצריך. אה? אנחנו לומדים את זה, זה היה בסוף כוס חטינו לכם. מרוחקים. אמרת שאני אגיד. מיתרה. אין לך זמן. אני אומר משהו קצר, אבל שקשור לפירוש בתפילה. ואני חושב שבלי התניא אי אפשר להסתדר. אי אפשר להסתדר פשוט בפירוש המילים של ה... ואני לא יכול להבין אחד היום לעמדות. אנחנו אומרים בבוקר, ב-- עם זריחת השחר, שהרי הם בשיעורי החודש: ואל תביאנו לא לידי חטא ולא לידי עבירה, לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, ואל תשלוט בנו יצר הרע. והרחקנו מאדם רע ומחבר רע, ודבקנו ביצר טוב ובמעשים טובים, וכוף את יצרנו להשתעבד לך. יש פה שאלה, כמה וכמה שאלות בסדר הגמרא. אבל כמה שאלות, כמה שאלות שמאוד מאוד בולטות בעיניי. אנחנו מבקשים, ואל תשלוט בנו יצר הרע, שיצר הרע לא ישלוט בנו. אחר כך אנחנו אומרים ודבקנו ביצר טוב ובמעשים טובים. אחר כך וכוף את יצרנו להשתעבד לך. אם אתה מבקש שכוף את יצ-- מה יותר? מה יותר מבטל את היצר הרע? כוף את יצרנו או ואל תשלוט בנו יצר הרע? פשוט, כוף את יצרנו, שיצרו זה כבר משועבד ליצר טוב. ואם אתה מבקש כוף את יצרנו להשתעבד לך, אז מה אתה הקדמת, ואל תשלוט בנו יצר הרע? ואם אתה אומר ואל תשלוט בנו יצר הרע, אז מה אתה מבקש כוף את יצרנו להשתעבד לך? ואם זה שני אותו דבר, מה אחד חוזר על השני? דברים מאוד מאוד לא מובנים. אנחנו מתחילים על יצר הרע ואחר כך אומרים על טבענו

2:56:42 דובר 11 להתרחק מהרע ולהת-- והרחקנו מאדם רע ומחבר רע, ובכוף את יצרנו להשתעבד לך. מדברים כל הזמן בדברים שמאוד דומים. אנחנו מדברים, והרחקנו מאדם רע ומחבר רע. כל הסדר שבה הדברים, ניסיונות וביזיונות, ההבדל בין ניסיונות לביזיונות. מה, מה, מה רוצים פה בכל ה-- בכל הרצף הזה? מבקשים דברים טובים, אבל הרי צריך להיות סדר. מה הכיבוד של הדברים. אני חושב שלפי מה שאדמו"ר הזקן הגדיר לנו בתניא, והוא אחד מהעקרונות שנתן לנו אדמו"ר הזקן, זה הראיה שיש צדיקים, צדיק גמור, צדיק שאינו גמור, רשע גמור, רשע שאינו גמור, יש בינוני. והבינוני זה מידת כל אדם. כך אומר אדמו"ר הזקן. אז לכאורה, ה-- אם הבינוני זה מידת כל אדם, אז מסתבר שהתפילה נתקנה לבינונים, כי זה מידת כל אדם. יש תפילה של צדיקים ותפילה של-- יש מקומות שאנחנו עושים גם תפילת צדיקים, לפעמים על הרשעים, אבל בדרך כלל רוב התפילה מיוסדת על מידת, מידת הבינונים, כי זה מידת כל אדם, זה הכי כולל. לפי מה ש-- לכאורה בשני מקומות בתפילה אפשר להביא ראיה לכך, גם בתחילת התפילה וגם בסוף התפילה, שהתפילה נתקנה לבינונים. אדמו"ר הזקן מסביר שמה זה גדר הבינוני? שהם לא, לא עברו עבירה. ו-- אבל מצד שני, במשך התפילה היצר שלו לגמרי משועבד ליצר טוב, שהוא לא בשעת התפילה, במשך היום. אז יש פה איזה מלחמה. אמנם המלחמה הזאת, כדי כך שהוא חס ושלום יבוא לידי עוון, אבל העוון שייך אצלו גם, העבירה זה בדרך של אונס, נכון? לא של רצון. אם נלך לפי התור הזה, בכל זאת, פה זה כן שם בין ובין. מסביר אחר כך שגם ב-ב-ב-מצוות של בין אדם לחברו יש גם עניין של אבק לשון הרע.

2:58:59 דובר 11 מה אבק לשון הרע? שאם מישהו פגע בו, שהוא לא יקום ולא יטור, אלא להפך. צריך ללמוד מפה את ההפך של יצר הרע. שיש עבודה של הבינוני בין אדם למקום, יש עבודה של הבינוני בין אדם לחברו. כן, גם כשהוא יהיה טוב בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ויתנהג בצורה הכי גרועה, זה לא בינוני. ואדם יתנהג בין אדם לחברו, לא בין אדם למקום, לא בינוני. בינוני צריך להיות מושלם גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו. לאו דווקא, אבל יש בו תקופות במשך היום. יש תקופה שהוא בשעת קריאת שמע ותפילה, בשעת התפילה, ויש שהוא בשעת-- בשאר היום, שהולך לעסק, הולך לעניינים. אבל זה לא דווקא יהודי שיושב ולומד, מי שהולך לעבוד, הולך למסחר, כשהולך לעבודה. פה בעיקרון הזה מוגדר כל העניין הזה של הבינוני. ועל זה יש פה שתי דרגות. יש דרגה אצלו של ואל תשלוט בנו יצר הרע, ויש דרגה של וכוף את יצרנו להשתעבד לך. בשעת התפילה זה וכוף את יצרנו להשתעבד לך, ואז היצר-- היצר שלו לגמרי משועבד ליצר טוב. אבל זה רק בשעת התפילה. אבל שלא בשעת התפילה, במשך כל היום, זה ואל תשלוט בנו יצר הרע. לא, היצר שלו לא משועבד לגמרי, כי בכל זאת יצר הרע בו. אם נלך לפי המהלך הזה, אנחנו מבינים טוב את כל המהלך פה של הבקשה. יהודי קם בבוקר, מבקש שיהיה בעזרת השם צדיק. לא מבקש להיות צדיק או צדיק גמור, אפילו לא צדיק שאינו גמור. מבקש להיות בדרגה של בינוני.

3:00:40 דובר 28 כל יום מחדש.

3:00:41 דובר 11 מה?

3:00:42 דובר 28 כל יום מחדש.

3:00:43 דובר 11 כל יום צריכים לבקש את זה.

3:00:44 דובר 28 בסדר.

3:00:44 דובר 11 כן, גם תיקנתי. תכף נראה. איך זה? דבר ראשון משתדלים בסדר ספר. כן, יש פה גם דבר מאוד מאוד מוזר. הצורה שלנו בתפילה, שקודם ברכת התורה אומרים בסוף, אחרי ברכות השחר. אצל כל העולם זה אחרת. אומרים ברכת התורה מיד או לפני ברכות השחר. אצלנו לא. אז אם לפי השיטה של אדמו"ר הזקן שברכת התורה באה בסוף, מה פתאום משתדלים בסדר ספר? היו צריכים לבקש אחר כך, אחרי ברכת התורה. מה היה מכניסו? כל אדם ישתדל בסדר ספר, ואפילו אם כדאי שיהיה בתוך ברכת התורה, לפני ברכת התורה, לפני כל פעם להשתדל בסדר ספר. על כל מה שנאמר שפה, ה-ה-פירוש שמבקשים כאן, שהבן אדם יהיה בדרגה כזו שלא עבר עבירה מימיו, וגם לא יעבור עבירה מימיו, ואפילו אין, ואפילו עוון ופשע. מרן השולחן ערוך אמר לא ביניהם. כבר אמר קודם. אז זה מבקש להקפיד בסדר ספר וצדיקים בתורה וכו'. ואפילו לחטא לא יגיעו. ועוון. דבר ראשון במצוות עשה. דבר שני במצוות לא תעשה ולא יגיע עוון. יש כמה אטלסים. ראיתי את זה שכתוב בגמרא עוון. הכוונה היא לראיה, לא סתם עוון של חילול שם רבו. זאת אומרת איזה הרהור, הרהור, הרהור, משהו בכיוון הזה וזה. וזה מה שאומר הבקשה המיוחדת. תמיד אנחנו בתפילה, וכשאנחנו מבקשים אנחנו אומרים, אה, אנחנו אומרים: סלח לנו כי חטאנו, מחל לנו כי פשענו. פעם אחת, פעם יחידה בסידור שאנחנו מבקשים עבירה, זה לידי עבירה, תיקון על עבירה, שלא לבוא לידי עבירה, עבירה. רק פה ביהי רצון הזה. מה פתאום? אלא מה? מה שהגמרא פה, בבינוני, שבמשך כל היום יש, זה שאדמו"ר הזקן אומר שיש אצלו עניין של הרהורי עבירה, שאין לו גם מין וחולי, שיש לו אחד עשר מיליונים של עבירה. אמנם

3:02:44 דובר 11 זה באונס, אבל אל תהיה שלא, שלא, לא לבוא לידי עבירה. עוד יותר, הרבי מסביר שמה זה בינוני, שהבינוני זה מה שאתה שואל. שהבן אדם זה לא רק אדם שנולד בינוני. אפילו אם אדם חס ושלום נולד שוב, אז גם כן הוא יכול להביא את עצמו, בטח כשהוא עושה תשובה, להביא את עצמו לדרגה של בינוני, שיהיה בדרגה כזו שלעולם לא יעבור עבירה.

3:03:09 דובר 29 כל יום אדם צריך.

3:03:10 דובר 11 כן, כן, אז יכול להיות התפילה נכונה גם לבר מצווה, לא רק לצדיקים. אז ממילא, אז הבקשה היא שלא, שלא יבוא לידיכם, לא לידי עבירה, עניין של הרהור עבירה. וזה אני חושב שהפירוש בין לידי ניסיון ובין לידי ביזיון, שפירוש ההבדל בין ניסיון לביזיון: ניסיון זה בעבירה שבהרהור שייך עניין של ניסיון. בעבירה שבמעשה שייך ביזיון, כי הוא יכול להיבדק כי זה במעשה. אנשים יראו אותו שעובר עבירה, אבל דבר שהם לא, אף אחד לא יכול לבדוק אותו. אז בזה אנחנו אומרים לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. אדמו"ר הזקן שם אומר בתניא שאפילו אם הוא חושב, הוא אומר עבירה והוא חושב שלא יבוא חס ושלום לידי מעשה. אז הוא מבקש לא לידי ניסיון בהרהורים וגם לא לידי... אבל אני ראיתי שם בתניא המבוארת, ראיתי בכל המקומות של גברים, שאפילו בינוני, שהוא גם, שהוא גם בדרגה כזו, שאפילו שהוא נולד בינוני, אז, אז יש אצלו עניין של בקשה שהוא לא, לא לבוא חס ושלום לידי ניסיון, אלא כי הוא יכול חס ושלום להיכנס. אותם אין לו עצמו. אז בזה הוא מבקש לא יהיה לו ניסיון וביזיון. מה שאומר פה, והרחקנו מאדם רע ומחבר רע, זה לכאורה, זה מקביל למה שאמרנו. כן, מסיים בפרק י"ב במידות שבין אדם לחברו, שגם אם אדם חס וחלילה גנב לו, אסור להתרגז, אסור להרשיע אותו מולו, אלא להפך, לגמול לו כיוסף עם אחיו. אז פה הוא מבקש והרחקנו מאדם רע ומחבר רע, שאם פה לא מדברים על אדם הרע, רעש עוד אומו, זאת אומרת שהוא מתנהג, שהוא מתנהג לא טוב ולא לשביעות רצונו.

3:05:05 דובר 30 במידות.

3:05:06 דובר 11 אז בא לבקש והרחקנו מאדם רע. למה? בכדי שהוא לא יבוא לידי ניסיון, כי אם חס ושלום הוא עלול, הוא, הוא יפגע בו, אז הוא הרי צריך לגמול לו טוב כיוסף עם אחיו. מי יודע? מי יעמוד בזה? אז הוא מבקש והרחקנו, והרחקנו, שלא יגיע לכזה. יכול מאוד להיות שזה הכפל דברים פה, מאדם רע ומחבר רע. מה ההבדל בין אדם רע לחבר רע? או יש מילה בזה ויש מילה בזה. זה שאתה רואה בסוף בתניא שצריך, שצריך להפך לגמול אותו כיוסף עם אחיו, זה הכל. איפה האח שהוא מכיר אותו? הוא פגע בו, אז עכשיו ננהג איתו להפך. אבל כשבא אדם סתם ברחוב שלא מכיר אותו, לא שייך פה לגמול אותו כמו יוסף עם אחיו. אני לא מכיר אותו, שום עסק. אז פה מחבר רע, שהוא חבר והוא התנהג אליי באופן של רע אותו. אז מגיע בקשה שלא, לא, לא, לא, לא לידי ניסיון. זה מה שאומרים אצלנו בשבת, לא אוכל, שהכוונה היא בשעת תפילה. בשעת תפילה אצלנו. זה לכאורה אפשר לברר את זה לפי התניא. אפשר מאוד להבין מה פה הקשר. הרי יש הבדל בין יהי רצון זה ליהי רצון השני. יהי רצון, יהי רצון הראשון מדבר-- הרי גם אומרים עכשיו, אמרו, שהצילנו. עוד אמרו בחזון, לא אומרים, ואחינו שהצילנו. עכשיו אנחנו מדברים על נזקים בגשמיות. אנחנו מבקשים לבקש ממנו נזק. בוא נבקש ברוחניות.

3:06:33 דובר 31 בלשון רבים זה כי יש אחים.

3:06:35 דובר 11 כן, אבל זה, זה יכול להיות שזה המקום אחד בתפילה. המקום השני שבהכרת התפילה, בסוף התפילה אנחנו אומרים "הוא יפתח לבנו". התפילה נגמרת ב"ובא לציון". גם אם שהזכרנו אותם ואחר כך הוסיפו כל מיני דברים של שיר של יום וקטורת ועלינו, עלינו גם מופיע ברמ"א. אבל בכל אופן התפילה מסתיימת ב"ובא לציון". אז ב"ובא לציון" אומרים: "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה". מה הפירוש פה? בכל, כל הפסוק הזה, "ברוך הוא אלוקינו", מה זה כבר ברכה? ... ואפילו צלחתי בזה טעם באוזנינו. מה אנחנו פה מבקשים אותם? אז לכאורה אפשר להסביר את הדברים יוצאים כפשוטם. אומר אדמו"ר הזקן, הפירוש של סדר יומם מבית הכנסת לבית המדרש, שאחרי התפילה צריך ללכת לבית המדרש. ומה יהיה לך בחייך? לא לקיים מצווה. אדמו"ר הזקן מקשר בין זה שצריכים להיות אחרי התפילה בבוקר, ויש לו מזכיר ומאריך שצריכים את זה. במשנה ברורה הוא מביא פה. זה צריך להיות מיד אחרי התפילה. ו"ובא לציון" מסיימת תפילה, או מסיימת את התפילה. אז הוא הולך עכשיו מבית הכנסת לבית המדרש. אז בזה עכשיו, על התורה שהוא ילמד אחר כך, הוא מברך ברכה. "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו". יש מילה, שתי מילים כאלה, הוא לא מבאר את קשר הדברים, שזו ברכה על לימוד התורה שהוא ילמד אחר כך. זהו, מברך "וחיי עולם נטע בתוכנו". זו ברכה על התורה. מה אמר הטור? אז זה מה שאנחנו אומרים, שלא תעשה איזה טירחא דמצווה, "למען לא ניגע לריק". כותב הטור של טירחא ד... ועכשיו ה... שלו צריך להיות בין מי שמקרא למי ש... הוא ב-

3:08:39 דובר 32 תלמוד.

3:08:40 דובר 11 בתלמוד. אז הוא לא תעשה... "למען לא ניגע לריק". "וחיי עולם נטע בתוכנו", את אלה שבבבל, אז הוא מברך ברכה... כי הוא רוצה ללמוד אחר כך. זה מה שאומר "וישם בלבנו" אהבתו ויראתו. אז המקום הזה לא מובן. הוא כבר ביקש קודם "ויחד לבבנו". למה? לא

3:09:03 דובר 32 "ויחד לבבנו" למה-

3:09:03 דובר 11 "ויחד לבבנו"? למה נראה שנכון? הרי יש מקום במקום של הגמרא. מה פירוש טוב ברכה שם? זה "וישם בלבנו" רציניות. מה זה כוונת הדברים? לא מובן. עכשיו אנחנו אומרים "ויחד לבבנו". אנחנו אומרים "וישם בלבנו". הרי יש הבדל בין "ויחד" לבין זה. מה הפעולה, המהלך הזה של... זה מאוד מיוחד. לפני קריאת שמע, לפני תפילה, מבקש "ויחד לבבנו" שיהיה אצלו את זה של אהבה ויראה. להוליד את האהבה ויראה. לא מדברים בבינוני שהוא חוזר על... של עבודת היום, שהוא הולך לעבודת היום. אין לו כבר את האהבה ויראה, רק הרשימו. אז הוא מבקש, הרשימו שיש לו ממה שתישאר אצלו, "וישם בלבנו". אז זה, אנחנו... "ויחד לבבנו" ואנחנו אומרים "וישם בלבנו", זה שני צדדים... כי בשעת קריאת שמע, תפילה, אז זה אצלו...

3:09:57 דובר 32 צאצאים.

3:09:58 דובר 11 צאצאים... ומצאצאיו. אבל אחר כך, לאחר התפילה, אז הוא לא יכול לבקש "ויחד לבבנו", כי הוא בינוני והוא לא קופץ בשמיים. פתאום אני רוצה להיות צדיק. הוא יודע מה הולך וגדל, יודע עכשיו הוא מבקש את זה. אז הוא מבקש "וישם בלבנו" את מה שהיה לי קודם בשעת התפילה, "וישם בלבנו" אהבתו ויראתו וגם של...

3:10:20 דובר 32 וזה מובא גם לגבי... ולגבי הלאה. כלומר, שדיברנו עכשיו שזה לא יהיה...

3:10:25 דובר 11 זה לא פשוט... אני חושב, לא, יש פה עוד דבר, עוד יותר עמוק, שקשה לי לדבר עליו. אולי בהזדמנות אחרת.

3:10:32 דובר 32 טוב. טוב.

3:10:42 דובר 33 אתה רוצה לשתות משהו?

3:10:45 דובר 11 לא, לא, אני רוצה

3:10:46 דובר 33 למה? למה?

3:10:48 דובר 11 עכשיו אני גזים.

3:10:49 דובר 33 מים, מים.

3:10:50 דובר 11 לא, לא, בסדר, בסדר.

3:10:52 דובר 32 יישר כוח גדול לרב אשכנזי על הטרחה הגדולה שהרב מטריח את עצמו שנה אחרי שנה להשתתף איתנו יחד בכינוסי תורה.

3:11:04 דובר 11 שום דבר. זה יופשר. ... מה זה, פספסתי משהו?

3:11:08 דובר 32 רבי אביה[?], כמה פרטים.

3:11:10 דובר 11 בסדר גמור.

3:11:11 דובר 32 צריך להוסיף לי כמה.

3:11:12 דובר 11 כל הזמן צוחק עליי.

3:11:14 דובר 32 העניין של המזון וכמה אנשים.

3:11:16 דובר 11 צריך נושאים.

3:11:17 דובר 32 לצאת עם נציגים כמו בשבוע שעבר ולחלק את זה.

3:11:20 דובר 11 בשעה הזו.

3:11:20 דובר 32 אני אסיים את הרשימות. אני מצליח. אני מזכיר, לצלם את אנשי הציבור של כיסא ישראל בהתחלה או בחודש, שגם צלם ישב איתו שיחות. דבר נוסף, והצטרפות של מי שראה. גם יש כמה שיכולים לעזור לקפל כל אחד את ה... את הכינוס. אז בעזרת השם שהקדוש ברוך הוא יעזור, שמהכינוס הזה תיקחו את הכלים של לימוד התורה, את הכוחות בלימוד התורה, ולהוסיף במשך כל ה... כל החודש, אה, החודשים הארוכים של חודשי הקיץ, שצריך... יותר ויותר בעניין של לימוד התורה.

3:11:59 דובר 11 אני ביקשתי מהרב שלי שיבדוק את זה.

3:12:01 דובר 32 יהיה... רב. אני אשמח מאוד.

3:12:05 דובר 11 נראה מיוחד.