כינוס תורה חודש ניסן תשע"ב כפר חב"ד

00:03 דובר 1 אמור להגיע אחרי.

00:05 דובר 2 אה?

00:06 דובר 1 אמור היה להגיע. בינתיים.

00:10 דובר 2 סתם עופר. פותחים אה...

00:20 דובר 1 בסדר.

00:23 דובר 2 פותחים בברכה. ה-הברכות והברכות לקשר לשיעור של בין הזמנים, שזה שיעור גדול ביותר שנאמר בישיבות, בתלמידים, שהבחור נבחן על השקידה שלו ועל הקשר שלו לתורה. זה בין הזמנים, שעה שאין אה, שאין סדר ואין משגיחים ואין אה פיקוח. ובכל זאת יושבים ולומדים. הסימן שיש לך זמן מקבל מה שצריך כדי להיות תמים מה שצריך. לפעמים דדינג ומפעמים גם סידס. מכיוון זה שיעור דרשה תורה. אז אה, בשבוע האחרון אני עוסק בסידור, אז רציתי לומר איזה דבר קשור לסידור בקשר לנוסח של אדמו"ר הזקן. אנחנו הרי בפסח, ביום הראשון של פסח התחלנו לומר את מוריד הטל, שבחורף אנחנו אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם", בפסח אנחנו אומרים "מוריד הטל". מפסח עד בקיץ אנחנו אומרים "מוריד הטל". זה רק הנוסח של ספרד. נוסח אה, נוסח של אדמו"ר הזקן, נוסח ספרד. אצל ה-- בנוסח אשכנז אז אה, בחורף אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם", בקיץ לא אומרים שום דבר. אומרים רק אה, אה, ממשיכים ישר. אומרים אה, "רב להושיע, מכלכל חיים בחסד". לא מפסיק באמצע עם מוריד הטל. למה? מה הסיבה שאצלנו כן אומרים מוריד הטל? אז כרגע אולי לא ניכנס לזה. יש טעם שמובא בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן בסוגריים, שגם הוא צריך לכאורה ביאור. אבל אה, כרגע נתרכז בנוסח של אדמו"ר הזקן. מוריד הטל זה נוסח ספרד, ככה אצל האשכנזים. אבל יש חידוש בנוסח של אדמו"ר הזקן, שהניקוד הוא מוריד הטל בקמץ, לא מוריד הטל בפתח. בעברית אז אין שום הבדל, אבל כשמתפללים בנוסח של ביידיש, אז קוראים מוריד הטל ואצל כל העולם אומרים מוריד-- הרבה מהעולם אומרים מוריד הטל. השאלה למה אדמו"ר הזקן שינה ממוריד הטל למוריד הטל? מה ההבדל בין מוריד הטל למוריד

03:07 דובר 2 הטל? גם אה, נזכיר מה שהזכרנו קודם, שלמה בכלל אומרים מוריד הטל? מביא אדמו"ר הזקן: האמת זה כתוב בתוספות בברכות, אבל אדמו"ר הזקן יותר מאריך בזה ואומר שלמה אומרים מוריד הטל? כי בחורף צריך הרי להגיד משיב הרוח ומוריד הגשם. ואם הוא טעה ולא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אז הלכה היא כך. כפי שהרמ"א פסק, הוא לא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אז הוא צריך לחזור כי לא, הוא לא שאל שום דבר, הוא לא הזכיר שום אזכרה ב-בברכה הזו. אבל, אבל לפי דעת הבית יוסף, אם הוא אמר מוריד הטל אז הוא לא צריך לחזור, מכיוון שאפילו בימות החורף שצריך להגיד משיב הרוח ומוריד הגשם, אבל אם הוא אמר מוריד הטל אז זה גם כן נחשב לו כשאלה, כאזכרה, והוא לא צריך לחזור. אז זאת אומרת כך, לפי הרמ"א, כשלא אומרים מוריד הטל, ברגע שהוא לא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם אז הוא צריך לחזור להתפלל עוד פעם. אבל לפי הנוסח שאומרים בקיץ מוריד הטל, אז ממילא כשהוא לא אמר משיב הרוח, אבל סתם הוא אמר מוריד הטל כמו שהוא רגיל בקיץ, אז ממילא הוא לא צריך לחזור. לכן אצלנו תמיד שבאים ושואלים אותנו, שכחתי לומר אחרי, אחרי שמיני עצרת, אחרי סוכות, שאדם שכח לומר משיב הרוח ומוריד הגשם וסתם הוא אמר מוריד הטל, ממילא לא צריך לחזור בו. אבל אלו שמתפללים נוסח אשכנז, אז הם לא רגילים לומר מוריד הטל, אבל ברגע שהוא שכח לומר, הוא לא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אז הוא לא אמר שום דבר, כי הוא לא רגיל לומר מוריד הטל, וממילא הוא צריך לחזור. הוא צריך לחזור להתפלל עוד הפעם. אומר

05:01 דובר 2 אדמו"ר הזקן, למה? למה באמת? למה אומרים? למה? למה הנוסח לומר מוריד הטל בקיץ? אז אומר, הוא אומר הסבר למה: כי אם אדם בחורף ישכח לומר מוריד הגשם, אז ממילא, אז אם הוא רגיל הרי כל הקיץ לומר מוריד הטל, ברגע שהוא שכח לומר מוריד הגשם, אז בסתם אמר מוריד הטל, אז לא יצטרך לחזור בו. לכן הרגילו לומר כל הקיץ מוריד הטל, כדי שאם הוא ישכח בחורף, לא יגיד מוריד הגשם, אז הוא לא יצטרך לחזור בו. אז בכל אופן הסיבה הזו צריכה מאוד בירור. הרי לא מדברים להדיוטות שלא שומעים מה שהם מתפללים ולא מעיינים בסידור ולא מתפללים מתוך הסידור. אומרים, עשו תקנה שכדי שאם אדם ישכח לומר משיב הרוח ומוריד הגשם, אז הוא הרי יזכור ויחזור לפי הרגילות שלו ויאמר מוריד הטל, וממילא הוא לא יצטרך לחזור בו. אז במקום כל התקנות האלו עדיף להגיד לו שיסתכל בסידור ויחשוב לפני שהוא מתפלל מה שהוא אומר, מה שהוא מוציא מהפה, וממילא הוא לא יטעה. הרי לא מצאנו בשום. הרי יש כל מיני, כל מיני, כמה מיני הזכרות שמעכבות, כמו יעלה ויבוא ורצה בברכת המזון. לא תיקנו אף פעם תקנה שאם אדם ישכח, מפני שאם הוא ישכח לא יצטרך לחזור ולחזור להתפלל, לברך עוד הפעם בברכת המזון. הלכה היא: אתה יכול להזכיר. אם לא הזכרת, צריך לחזור. אבל מה פה עשו כאילו תקנה של לומר מוריד הטל? זה להכריח אדם לומר כל השנה, כל הקיץ מוריד הטל, מפני שאם הוא ישכח לומר מוריד הגשם, אז ממילא אמר מוריד הטל ולא יצטרך לחזור. זה סברה מאוד מאוד. הרי מדברים לאנשים שמתפללים, בפרט שמונה עשרה מתפללים

06:58 דובר 2 בכוונה, מתפללים בכוונה, אז הרי הם יודעים איפה נמצאים בקיץ ובחורף. אז מה התקנה הזו? למה באמת מזכירים מוריד הטל? אז בשולחן ערוך יש שתי סברות. מה העניין של אמירת מוריד הטל? בסימן קי"ד. בסימן קי"ד סעיף ו' הוא כותב, אומר אדמו"ר הזקן: בימות הגשמים, אם לא אמר מוריד הגשם מחזירים אותו. והוא שלא הזכיר טל, אבל אם הזכיר טל אין מחזירים אותו, שהטל אינו נעצר. אף על פי שהטל הוא דבר שהוא... זה לא כמו גשם. גשם יש רק בימות הגשמים, לא בימות, לא בימות, בימות הקיץ, בימות הקיץ. אז מכיוון דמה יש לנו מה לשאול? הרי טל הוא, טל אינו נעצר, תמיד בא. אלא מכל מקום יש שבח לקדוש ברוך הוא בהזכרתו כמו בהזכרת הגשם, שכשם שהגשמים חיים לעולם כך הטל חיים לעולם, שמגיעים מגבורות חסד וכו'.

08:15 דובר 2 אומר הזוהר הקדוש: אבל אף על פי שהטל לא נעצר, הטל הוא תמיד נמצא בכל זאת, אבל אף על פי כן צריך להזכירו שיהיה לברכה. למה? כי הטל מביא ברכה בפירות, בתבואה, כמו שהגשם מביא. וממילא כמו שמזכירים גשם ככה מזכירים גם טל. שענפיו ימזמרו לך סתרו. זאת אומרת ככה, במילים אחרות, כשאנחנו אומרים מוריד הטל, מה הכוונה במוריד הטל? שמוריד הטל. למה? מכיוון שהטל מביא ברכה לעולם, על ידו מתברכת התבואה. אחר כך מוסיף האדמו"ר הזקן בסוגריים: ובקבלה קיימא לן, קראו חכמים לטל טל דחייא, משקה, משקה הרוח עכשיו שאפשר לילם לרוחז ניקרא חיים לילם כמו הגשם וטל. עוד טל יש. למה? כי הטל נקרא טל דחייא, הוא הטל מביא את העניין של תחיית המתים, בזה מזכירים את הטל. לכאורה, כשמעיינים בשני הטעמים האלו אפשר להבין מה פה ההבדל עם ירידת טל או מוריד הטל. למעשה יש פה, יש פה מחלוקת, יש פה-- יש מחלוקת בין הרבי"ו[?] ובין הרא"ש בתחילת מסכת תענית עם אה כשאנחנו אומרים... בחורף אמרנו שצריך לומר משיב הרוח ומוריד הגשם. ועוד דבר שלא הזכרתי קודם. ה-הסברנו את ההבדל ב-- את ההבדל ב-בניקוד. אם אומרים מוריד הטל או מוריד הטל. אותו הדבר בקשר למשיב הרוח ומוריד הגשם. אצל, אצל הרבה מהעולם בנוסחאות כתוב מוריד הגשם בקמץ. אצלנו הנוסח מוריד הגשם לא בקמץ אלא בסגול. שוב פעם, מה ההבדל בין אם הניקוד הוא בקמץ לבין שהניקוד הוא בסגול? הכלל הוא בניקוד. כשאנחנו אומרים מוריד הטל, אז כשהניקוד הוא בפתח, כשהניקוד הוא בקמץ אז זה כמו הפסק, שכאילו נגמר העניין או המשך למה שנאמר קודם ואין לזה קשר למה שנאמר אחר כך. כשאנחנו אומרים כשהניקוד

10:55 דובר 2 הוא לא בפתח או בסגול או בזהו אז זה לא הפסק, אלא להפך זה המשך למה ש-מה שאתה תאמר אחר כך. במילים אחרות, כשאנחנו אומרים ככה, כשאנחנו אומרים בתפילה, אנחנו אומרים בתפילה "מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל מכלכל חיים בחסד". לכאורה, כשאנחנו אומרים מחיה מתים מדברים על מחיה מתים. אומרים "מוריד הטל מכלכל חיים בחסד". מה הפירוש מכלכל חיים? אז כשאנחנו אומרים בחורף אנחנו אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים. לפי מה שנראה שהיה של הרבי אני לא רוצה להאריך כרגע, כי הרב מוזס כן לומד שזה הפירוש ברבי בתחילת תענית, שהכוונה היא כשאתה אומר מכלכל חיים אתה משבח את הקדוש ברוך הוא שמביא חיים לעולם. במה הוא מביא חיים? בהרבה דברים, בכל הדברים. לפי ה, לפי הפירוש של הרבי בפירוש מכלכל חיים זה שאנחנו אומרים מוריד הגשם מכלכל חיים, שהכוונה היא שאנחנו לא מתכוונים לשבח את הקדוש ברוך הוא עכשיו בחיים בכלל של העולם, אלא משהו במכלכל חיים על ידי הגשם. כמו שהמוזס אמר שהגשם מביא חיים לעולם, שעל ידי הגשם מתברכת התבואה, על ידי התבואה, התבואה זה המביא, זה שמביא את החיים לעולם. אז אנחנו אומרים מוריד הגשם מכלכל חיים. זה כנראה הפירוש הוא ככה: אנחנו אומרים מוריד הגשם מכלכל חיים. הכוונה היא שזה לא שני דברים, מוריד הגשם, מכלכל חיים, ומוריד הגשם מכלכל חיים: על ידי הגשם הקדוש ברוך הוא מכלכל חיים. וממילא, מכיוון שעל ידי הגשם הוא מכלכל חיים, אז אנחנו עכשיו מתכוונים לשבח את הקדוש ברוך הוא. על ידי הגשם הוא מכלכל חיים. עכשיו,

12:41 דובר 2 כשאנחנו אומרים מוריד הטל מכלכל חיים, מה הפירוש? האם הפירוש הוא גם אותו דבר כמו שהאדמו"ר הזקן אמר שהגשם מביא את החיים לעולם, כך גם הטל מביא חיים לעולם. האם גם כאן? האם גם כאן ה-ה-הטל אותו הדבר, כמו שהגשם מביא חיים, מכלכל חיים, ככה גם הטל מכלכל חיים. או שהכוונה היא שמוריד הטל זה שבח אחד, מכלכל חיים זה שבח אחר. בזה אני חושב שלדעתי זה מה שפה השינוי בניקוד, זה תלוי לפי השולחן ערוך, לפי הסידור. לפי השולחן ערוך נראה שהאדמו"ר הזקן הלך בשיטה שמוריד הטל, מה השבח במוריד הטל? שהוא בזה שהתבואה מתברכת. ולכן כשאנחנו אומרים שהתבואה מתברכת, אז הפירוש מוריד הטל מכלכל חיים, שעל ידי הטל זה מביא את מכלכל חיים ואת החיים לעולם, אשר התבואה מתברכת על ידי הטל. אבל אם אנחנו אומרים מוריד הטל בקמץ, זאת אומרת שאין למוריד הטל קשר למכלכל חיים, אז אם כך, מה הפירוש מוריד הטל? אומרים רב להושיע, אל תגידו לי, על שם מחיה מתים מוריד הטל, רב להושיע מוריד הטל, שכאילו מוריד הטל הולך על למעלה, שהוא מחיה מתים, מוריד הטל, שהכוונה היא לטל דחייא. זאת אומרת שיש לנו פה שני פירושים במה שאנחנו אומרים מוריד הטל. האם הכוונה במוריד הטל למה שנאמר קודם, לתחיית המתים, או שהפירוש של מוריד הטל למה שאנחנו נאמר אחר כך, למכלכל חיים, שהוא מביא חיים על ידי התבואה. זאת אומרת, אז זאת אומרת לפי זה יוצא שיש לנו פה הבדל עקרוני יסודי פשוט בפירוש של המילים, וגם זה הנפקא מינה להלכה שאנחנו עוד מעט נזכיר. ש-- האם הכוונה היא... מה יש לבחורים?

14:34 דובר 2 יש משהו שרצו להם? ה-- האם הכוונה היא-- נתת לכולם או שמשהו? האם הכוונה היא-- אני כבר לא רגיל לבחורים, אני פשוט רגיל לצעירים, אז עכשיו יותר מתאים. ה-- האם הכוונה היא שהוא-- שה-- האם הכוונה היא שהוא-- האם הכוונה היא שמוריד הטל על ידי ה-- הכוונה היא לטל דחייא או שהכוונה היא מוריד הטל לברכה של ה-- של התבואה? אז יוצא כאן שלפי הש-- לפי הסידור יוצא שהכוונה היא, הפירוש של מוריד הטל, שהכוונה היא לטל דחייא, לא הכוונה היא ל-- ל-- בזה שהתבואה מתברכת. לפי השולחן ערוך יוצא שהפירוש של מוריד הטל הוא למה שהתבואה מתברכת, ואז יוצא שזה מוריד הטל, לא מוריד הטל. אותו הדבר זה גם בעניין של מוריד הגשם. פה גם אותה השאלה, האם הפירוש של מוריד הגשם הכוונה היא מ-- מוריד הגשם מכלכל חיים? אמנם גשם-- לגשם אין קשר לתחיית המתים, אבל הפירוש הוא האם מוריד הגשם, מכלכל חיים, הכוונה היא זה שני מיני שבחים, מוריד הגשם, מכלכל חיים, שמביא בכלל חיים לעולם, או שהכוונה היא מוריד הגשם, על ידי זה שהוא מכלכל חיים. אז זאת אומרת, הכוונה שלנו כרגע לשבח את הקדוש ברוך הוא לא ב-- לא במכלכל חיים בכל, בכל העניינים שקשורים לחיים בעולם, אלא הכוונה היא לשבח עם מוריד הגשם, שהגשם הוא מכלכל חיים.

16:15 דובר 2 מה הנפקא מינה בין שני הפירושים? אז הנפקא מינה גדולה להלכה. הנפקא מינה היא כך: כשאדם מתפלל, והוא אמר, אמר, ימות החורף, ימות החורף, והוא צריך לומר משיב הרוח ומוריד הגשם, והוא התחיל לומר, שהוא כרגיל אמר מוריד הטל. אחר כך הוא אמר מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים. פתאום הוא נזכר שהוא לא אמר מוריד הגשם. מה הוא צריך לעשות? האם הוא צריך לחזור לומר משיב הרוח ומוריד הגשם, מכלכל חיים בחסד, או שהוא לא צריך לחזור והוא יכול להמשיך? או שיגיד שם איפה שהוא נמצא, איפה שהוא נזכר, האם שם יגיד משיב הרוח ומוריד הגשם? זו שאלה גדולה, ולמעשה זה קורה אצל הרבה הרבה אנשים שמתפללים, לא רגילים עדיין לומר משיב הרוח ומוריד הגשם. מיד כשמתחילים מכלכל חיים נזכרים שלא אמרנו מוריד הגשם. מה, הוא באמצע הברכה. מה הוא יעשה עכשיו? הוא צריך לחזור למוריד הגשם, ל-- להתחלת הברכה, ולומר משיב הרוח ומוריד הגשם, מכלכל חיים בחסד? או שישאיר מוריד הטל כמו שצריך ורק יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם, או שבכלל לא יאמר כי הוא כבר אמר מוריד הטל? אז נראה בשיטה של אדמו"ר הזקן, אז אני אכנס כרגע, יש פה סוגריים. נראה כך, שאם הוא אמר מוריד הטל, למנהג אלה שאומרים מוריד הטל, הוא לא צריך לומר שום דבר. מספיק שהוא הזכיר מוריד הטל. למה? כי הוא כבר שיבח את הקדוש ברוך הוא עם הטל. אמנם לכתחילה הוא צריך לשבח עם גשם, אבל אם הוא לא שיבח עם גשם, גם הטל הוא שבח לקדוש ברוך הוא. מה השבח של הטל? כי מה אתה משבח לקדוש ברוך הוא?

18:12 דובר 2 זה ש-זה שהקדוש ברוך הוא מביא, מוריד גשם, ועל ידי זה הוא מכלכל חיים, הוא מביא את הברכה של הטבע לעולם. השבח הוא אותו דבר. הטל הוא אותו, אותו השבח בטל הוא כמו שהשבח בגשם. אמנם לכתחילה צריך ל-ל-להזכיר גשם, אבל ברגע שהוא אמר מוריד הטל, אז הוא שיבח את הקדוש ברוך הוא עם אותו עניין. כך נראה בשו"ע של אדה"ז, שהפירוש שהשבח עם טל זה אותו שבח עם גשם. לכתחילה אמרו שישבח עם גשם כי עיקר הברכה עם הגשם. אבל כשהוא אמר טל במקום גשם, זה לא שהוא אמר, זה לא כמו שהוא אמר ב-- נאמר ביום טוב של פסח, הוא הזכיר סוכות במקום פסח. הוא הזכיר בכלל עניין אחר. הוא הזכיר את אותו הדבר, כי גם טל וגם גשם מביאים את החיים לעולם. לכתחילה צריך להזכיר גשם, אלא בדיעבד כשהוא לא הזכיר גשם, אז הוא הזכיר גם טל, זה גם טוב. איפה אנחנו רואים את זה שהעניין הזה, שגם טל הוא למעשה שבח לקדוש ברוך הוא, זה לא שזה בדיעבד, זה לכתחילה למעשה. נראה שלא, שבאמת היו צריכים לכתחילה לשבח עם טל, אבל מה? העדיפו. אי אפשר לשבח גם עם טל, גם עם גשם. העדיפו עם גשם גם. אז לפי זה, אם הכיוון הזה נכון, אז נבין מה ששאלנו קודם. היום קרה לי, קרה לי מקרה כזה, שהיום התפללתי בבוקר ופתאום אחרי התפילה אני רואה שאני הנחתי תפילין של רבינו תם. עשיתי ברכה וראיתי שטעיתי. במקום להתפלל ברש"י, התפללתי ברבינו תם. אז נזכרתי שפעם שמעתי סיפור בחדר, מ[?], אבא של החוזר ר' יואל כהן, שרבינו תם בא לבית דין של מעלה וטען ואמר

19:58 דובר 2 לקדוש ברוך הוא: מה נגרעו התפילין שלו, שעל התפילין שלו לא מברכים, שלא מברכים? התפילין שלו אף פעם לא עושים ברכה. אז הבטיחו לו בבית דין של מעלה שכל יהודי במשך החיים יטעה ויברך על התפילין של רבינו תם, שכל אחד יקרה לו במשך החיים טעות כזו, שהוא לכתחילה יברך על תפילין של רבינו תם. וכך זה באמת כמעט קורה לכל אחד ואחד. זה לא שכאילו טעה, לכתחילה, מהשגחה פרטית, ויהיה לו דין כך שאדם יהיה לכתחילה יברך על תפילין, שיטעה ויברך על תפילין של רבינו תם וידע לעשות ברכה גם במשך החיים על תפילין של רבינו תם. אני חושב שהדרך הזה זה גם פה במוריד הטל, זה אותו הדבר. הפירוש של שאדם אמר מוריד הטל במקום משיב הרוח, זה לא הכוונה היא שהוא טעה והוא כאילו אמר הזכרה שלא במקומה. גם טל זה, זה, זה הזכרה, אבל מה, העדיפו עם גשם? אז ממילא יכול מאוד להיות שזה ההסבר ב-במהלך הזה, שהנוהג הזה כן אומר: למה אמרו שיזכירו כל הקיץ את מוריד הטל? בכדי שאם הוא יטעה ב-ב-בחורף ולא יזכיר גשם, אז הוא יכול לפחות להזכיר את הטל. זה לא עניין של כדי שבאו ועשו תקנה לטועים, לאלו שלא מסתכלים בסידור איך הם מתפללים. זו תקנה לכתחילה לטועים, אדרבה, שאדם יטעה. נעדיף ונאמר לו שיאמר טל כל הקיץ, בכדי שאם ב-בחורף הוא לא ישבח על ידי הגשם, שישבח על ידי הטל, כי גם טל זה אותו שבח כמו הגשם. זאת אומרת, על דרך החיוב, לא על דרך השלילה. אז ככה לפי זה אפשר קצת להבין את כל הסברה הזו, המהלך הזה שאמרו להזכיר טל את כל במשך

21:33 דובר 2 כל הקיץ, שאם הוא יטעה בחורף ולא יגיד גשם, שיגיד טל. זה לא שהוא יטעה, שרצו ש-- אם הוא יטעה זה גם לא נורא, שיגיד טל. אז לפי זה יוצא לנו כך, שבאמת גם טל וגם גשם, שניהם עניינים של ברכת הגשם. זה תלוי אם אני מתכוון במוריד הטל ל-לברכה של מחיה המתים, שהוא מביא חיים לעולם, או שאני מתכוון במחיה המתים לזה, ל-למחיה המתים. מהעסק, כשמסתכלים, זה מאוד מעניין. בתפילת טל אנחנו אומרים, וזה בכל הנוסחאות. בתפילת טל אנחנו אומרים ככה. יש שתי הערות. הערה אחת: בתפילת גשם אנחנו אומרים ככה, "משיב הרוח ומוריד הגשם", לא "מוריד הגשם". ככה הניקוד פה מציין בסידור, "משיב הרוח ומוריד הגשם", לא כמו שאנחנו אומרים כל, כל החורף. "משיב הרוח ומוריד הגשם". אלא פה, פה כך זה גם הניקוד של אדמו"ר הזקן, אומר את הגשם. זה חיזוק למה שאמרנו קודם, שלמה אנחנו אומרים "מוריד הגשם" בסגול, לא בקמץ? כי "מוריד הגשם" זה לא אסמכתא. זה הולך להבא, "מוריד הגשם, מכלכל חיים". זאת אומרת שכאילו אנחנו מפרשים מה מביא הגשם? שהוא מכלכל חיים. אבל מילא שפה, כשאנחנו מפסיקים, אנחנו "משיב הרוח ומוריד הגשם", "לברכה ולא לקללה". זאת אומרת, אנחנו מפסיקים הרי עכשיו בין "מוריד הגשם" ו"מכלכל חיים", באמצע אומרים "לברכה ולא לקללה". אז באמת הניקוד הוא הגשם, לא הגשם. אבל בס-- בכל, בתפילה של כל השנה שאנחנו אומרים, מסמיכים "מוריד הגשם, מכלכל חיים". אז באמת הניקוד הוא בסגול, לא בקמץ. אבל פה ב-בתפילת טל אנחנו אומרים, ו-- "תהא מן השמים ברסיסי כסופים, כל נעימי דשא לו נחשפים". מה

23:26 דובר 2 זה "כל נעימי דשא לו נחשפים"? למעשה פה בתפילה הזו מונחים שני ה-הפירושים שלנו ב"מוריד הטל" שאדמו"ר הזקן מביא. האם הפירוש "מוריד הטל", הכוונה היא לתחייה, או הכוונה היא ל"מוריד הטל", למה שהתבואה מתברכת? מה שאנחנו אומרים, "כל נעימי דשא", "כל נעימי דשא לו נחשפים". הכוונה היא ל-לתבואה. כל נעימי דשא לו נחשפים, נחשפים לטל. ואחר כך אנחנו אומרים "טל להחיות בני חקוקי סלעים". הכוונה היא, מה זה "להחיות בני חקוקי סלעים"? זה אלו של תחיית המתים. זאת אומרת, למעשה אנחנו מזכירים פה את שני הטעמים בטל. האם טל הוא, אה, טל של תבואה, או הטל הוא של תחיית המתים. אבל פה מאוד משונה שאנחנו מזכירים קודם "כל נעימי דשא" ואחר כך אנחנו אומרים "טל להחיות בני חקוקי סלעים". כאן אנחנו מזכירים את הטל של תבואה ואחר כך מזכירים את הטל של תחיית המתים. לכאורה לפי ההמשך של התפילה היו צריכים קודם להזכיר את "טל להחיות בני חקוקי סלעים", ששייך ל"מחיה מתים אתה רב להושיע", זה "טל להחיות בני חקוקי סלעים", ואחר כך "כל נעימי דשא לו נחשפים", זה שייך ל"מכלכל חיים". יכול להיות שפה לא כל כך הקפידו בזה, מכיוון שהם לא סמוכים, כי אנחנו בעצם מפסיקים בין זה לבין "מכלכל חיים". אבל איך, איך לא יהיה, נראה שכך לכאורה זה תלוי פה: האם, האם הניקוד הוא "מוריד הגשם" או "מוריד הגשם". רואים פה הפירוש של "מוריד הטל" או "מוריד הטל". על מה הולך? על מה הולכת הברכה? האם על גשם או על טל? אנחנו הזכרנו קודם שה-- שלפי, לפי הפשט, לפי השיטה של תלמידי רבינו יונה והשולחן ערוך, בכל אופן, ש"מוריד הגשם" הכוונה היא שהגשם

25:21 דובר 2 "מכלכל חיים". "מוריד הגשם" זה חטיבה אחת, שהפירוש של "מכלכל חיים" זה פירוש ב"מוריד הגשם", של "מוריד הגשם, מכלכל חיים". אז זה הכל. אם אני מנקד את "מוריד הגשם" בסגול, "מוריד הגשם, מכלכל חיים", אבל אם אני אומר "מוריד הגשם, מכלכל חיים", אז לכאורה זה נראה ש"מוריד הגשם" ו"מכלכל חיים" זה שני דברים, שאנחנו לא מתכוונים לפרש שהגשם קשור ל"מכלכל חיים". מה הנפקא מינה? הנפקא מינה מאוד מאוד גדולה בכמה פרטים. כמו שהזכרנו קודם, אם אדם, אמרנו קודם שאם אדם אמר "מוריד הטל", והוא נזכר, ואמר "מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים", והוא נזכר שהוא לא אמר "מוריד הגשם", מה הוא צריך לעשות? אז אנחנו אמרנו קודם שהוא אמר, כיוון שהוא אמר "מוריד הטל", אז הוא לא צריך להזכיר עוד פעם גשם. אז במה זה תלוי? פה יש סברה שזה כן, נראה שהוא לא צריך לומר בכלל גשם. למה? כיוון שהוא הזכיר, כמו שאמרנו קודם, ואמר "מוריד הטל", הטל זה אותו שבח כמו גשם. אבל מה? יש מקום לומר שהוא כן צריך בכל זאת להזכיר גם גשם. אבל מה הוא יעשה? האם הוא יחזור ל"מכלכל חיים" או יגיד שם איפה שהוא נמצא? שיגיד, שיגיד "מוריד הגשם", או יאמר בכלל ב"מחיה מתים אתה רב להושיע". הוא נזכר פתאום שהוא לא אמר "מוריד הגשם", אז יגיד "מוריד הגשם" סמוך ל"מחיה מתים", או שהוא צריך לחזור חזרה? או במקרה שאדם מתפלל בנוסח אשכנז, שהוא בכלל לא מזכיר את הטל, האם הוא צריך לחזור לומר "מוריד הגשם"? אז למעשה הרא"ש כותב שאין קביעות ל"מוריד הגשם" באיזה מקום בברכה. זו הדעה של הרא"ש. אנחנו הזכרנו קודם את רבינו

27:06 דובר 2 שמהרמב"ם נראה לא כך. הרא"ש חולק על הרמב"ם ואומר שבכל הברכה, איפה שהוא יכול, שיזכיר. אבל מהרמב"ם לא נראה כך, וכך נראה קודם בסעיף ד' בשולחן ערוך, שזה קשור אחד לשני, שהפירוש הוא שהמקום, המיקום הנכון של מוריד הגשם זה לפני מכלכל חיים, כי מכלכל חיים זה פירוש של מוריד הגשם. אז ממילא עכשיו אנחנו אמרנו שמקרה כזה, שהאדם בימות הגשמים טעה ובמקום הוא אמר מוריד הטל, מכלכל חיים, והוא נזכר שהוא לא אמר. אז אמרנו קודם שמהשולחן ערוך זה כן נראה שהוא יצא ידי חובה עם מוריד הטל. אבל מה יקרה להיפך? וזה קורה אצלנו עכשיו. אנחנו התחלנו לומר מוריד הטל. אז קורה שיהודי שכח שהוא כבר אחרי, אחרי היום הראשון של פסח, התפלל ערבית, בבוקר הוא אמר משיב הרוח, מוריד הגשם, מכלכל חיים, והוא נזכר שהוא לא אמר מוריד הטל. אז מה עושים? מה הוא צריך לעשות? מה? מה? חוזר לראש הברכה. לאן הוא חוזר? למה הוא צריך לחזור? כי אמר קללה. כי עכשיו בקיץ משיב הרוח ומוריד הגשם זה סימן קללה. אבל לאן הוא צריך לחזור? לאיפה הוא צריך לחזור? האם הוא צריך לחזור לומר: "אתה גיבור לעולם ה', מחיה מתים אתה, רב להושיע", והוא צריך עוד פעם להזכיר את שם השם, "מחיה מתים אתה, רב להושיע, מוריד הטל, מכלכל חיים"? או שמספיק שיאמר, הוא אמר הרי "משיב הרוח ומוריד הגשם, מכלכל חיים". מספיק שיאמר עכשיו "מוריד הטל, מכלכל חיים". למה הוא צריך לחזור ל"אתה גיבור" ולהזכיר עוד פעם את שם השם? מספיק שיגיד "מוריד הטל, מכלכל חיים". אז מה עושים? לכאורה זה

29:12 דובר 2 נראה זהה, דומה כמו פה. אם אנחנו אומרים מוריד הטל או מוריד הטל. אם אנחנו אומרים מוריד הטל, שהפירוש של מכלכל חיים על ידי הטל, אז הוא צריך הרי לתקן את הקללה שהוא אמר. אז מספיק שהוא יגיד עכשיו "מוריד הטל, מכלכל חיים", שקודם אמרת "מוריד הגשם, מכלכל חיים". אז מה הייתה הקללה שהוא קילל? כאילו הקדוש ברוך הוא עכשיו מכלכל חיים בעולם בקיץ על ידי הגשם, וזה סימן קללה. גשם הוא סימן קללה בקיץ. אלא מה? מה צריך לומר? "מוריד הטל, מכלכל חיים". כן? אז מספיק שהוא יתקן את עצמו ויאמר עכשיו, קודם מה, מה הייתה הקללה? "מוריד הגשם, מכלכל חיים". אז מספיק שהוא יתקן את עצמו ויגיד "מוריד הטל, מכלכל חיים". הוא לא צריך לחזור עוד פעם לתחילת הברכה של אתה, אתה גיבור. אבל אם אני אומר שמוריד הטל ומכלכל חיים זה שני דברים, אז אם כן לכאורה, אז אפילו לא, אז בזה שהוא יגיד עכשיו "מוריד הטל, מכלכל חיים", הוא לא יתקן את הקללה שהוא אמר קודם, "מוריד הגשם, מכלכל חיים". כי שם, במוריד הגשם מכלכל חיים, זה היה, זה הקללה שאמר: מכלכל חיים על ידי הגשם. אבל עכשיו מה הוא יתקן? יגיד מוריד הטל, מכלכל חיים? אז, אז, אה, אז הוא לא תיקן שום דבר. מה התקנה? שיחזור לתחילת הברכה, כי כל הברכה שלו אינה כתיקונה. ויגיד, מתחיל מההתחלה. אל תגיד לי כי כל הברכה היא בדרך של קללה, כי אין לו עצה. אלא מה יש לו עצה? להגיד מוריד, מוריד הטל, מכלכל חיים. אז יוצא שהוא עכשיו לא יגיד מוריד הטל כמו שהנוסח שלנו תמיד, אלא יגיד מוריד הטל, מכלכל חיים,

30:48 דובר 2 שכאילו עכשיו יתקן את הקללה שלו שאמר, שלא על ידי הגשם, שהחיים לעולם לא יהיו על ידי הגשם אלא על ידי הטל. אז ממילא זה תלוי עכשיו איך לתפוס. האם נלך לפי הסידור או לפי השולחן ערוך.

31:03 דובר 13 הספרדים אומרים תמיד הטל.

31:05 דובר 2 אה?

31:05 דובר 13 הספרדים תמיד—

31:06 דובר 2 אני אומר, זה מה שאמרתי. הספרדים אומרים תמיד מוריד הטל, אז ממילא הם יכולים לתקן את עצמם. אצלנו שאומרים מוריד הטל, אז ממילא זה יוצא שהוא לא יכול לתקן. אתה יכול לשלוח איך אפשר ל— אני פה ב— בסדר, ב— בבנק של אמריקאי. בסדר, אני משתדל. ברשות המרא דאתרא וקהל הלומדים שיושבים כאן, והם רבנים חכמים. אני רוצה לשאול שאלה שכתובה כבר בראשונים. ויש על זה תשובה על דרך ההלכה, כמה תשובות על דרך ההלכה, תשובה על דרך המוסר. ובשנים הראשונות הרבי הביא כמה פעמים את התשובה שכתובה במוסר, את התשובה שכתובה בעל הלוחם[?]. בשנים האחרונות אז הרבי אמר על השאלה הזאת תשובה על פי חסידות. אני רוצה להבחין קצת בין התשובות שיש על השאלה הזאת. שאלה שמטרידה כנראה הרבה מכם. אנחנו כעת באים מפסח וקיימנו הרבה מצוות, ועל כל מצווה מברכים ברכת המצוות. כבר בזמן הגאונים ובזמן הראשונים שאלו אנשים את הרבנים שאלות פשוטות: למה לא מברכים על מצוות צדקה? אדם נותן צדקה בקופה או שבא עני לבקש ממנו צדקה, והוא מקיים מצווה מדאורייתא. "פתוח תפתח את ידך", "נתון תיתן". הוא מקיים מצווה מדאורייתא, אחת המצוות מדאורייתא שאנחנו יכולים לקיים את זה גם בזמן הזה, מצווה שלא תלויה בעת. ויותר מזה, אדמו"ר הזקן אומר בתניא שהיום, בסוף עיקבתא דמשיחא, המצווה שהיא סוכת דוד הנופלת היא גם מצוות צדקה. ויש כאלה שלא יודעים: הרבי בחלוקת דולרים, זה הכול היה דרבון למצוות צדקה של מי שנכנס. הרבי הריי"צ חילק אחר כך בשנים ובו והלאה. הרבי בחלוקת דולרים כל יום ראשון, לפני זה הרבי חילק ניקלס לילדים ודיימס, הכול בשביל לדרבן יהודים, להרגיל את היד של יהודים לתת

34:44 דובר 2 צדקה וקיום המצווה. אם זו מצווה כל כך חשובה, אז למה לא מברכים על זה? כנראה זה הטריד כבר כמה מכם. אולי אתם תגידו את התשובות. מי שידע, אולי יש תשובה. למה לא מברכים על מצוות צדקה? שאלו את זה בזמן הגאונים, שאלו את הגאונים. בזמן הראשונים שאלו את הראשונים. מי רוצה להגיד איזה רעיון? למה לא מברכים על מצוות צדקה? אני חושב שאם אחד מהיושבים כאן יגיד איזה רעיון, נמצא לזה גם שבעצם זה כבר נאמר. אחרי שכבר הראשונים כתבו את הרעיונות, אז כבר כל אדם יכול להגיע לזה אם זה הטריד אותו פעם. מי יכול להגיד לי את התשובה? מי עוד? מי חשב על זה פעם? למה לא מברכים על מצוות צדקה? מנדל. שוקי. למה לא מברכים על מצוות צדקה?

35:29 דובר 19 חסידות זה הלך למידה.

35:31 דובר 2 חסידי, אז זה הלך למידה. אז יש את התשובה שהרב אומר שזה בעצם מי שפותח את הספר שערי צדקה ומסתכל במפתח, אז הוא מוצא שם את התשובה שהרבי הזכיר את זה כמה פעמים כבר בתוך שנת תשי"א. מכיוון שמצוות צדקה היא מצווה שמאוד חביבה על הרבי, אז לאורך השנים הרבי הרבה פעמים הזכיר את השאלה למה לא מברכים על צדקה בצורה כזו או אחרת. החל בשנת הנשיאות הראשונה, בתור שנת תשי"א. אז הרבי הזכיר את זה. למה לא מברכים על הצדקה? ואז הרבי אמר את מה שכתוב בספרי מוסר. היום כבר יש את המקור לזה. זה כתוב בבני יששכר, וזה כבר בשם ר' בונים מפשיסחא. זה כבר נאמר שזה בעצם, הרבי קורא לזה, דרך הצחות. שאם יתחילו לעשות ברכה על צדקה, אז אדם שהוא ירצה לברך על הצדקה הוא יגיד: רגע, אני צריך לעשות ברכה. כדי לעשות ברכה הוא צריך ללבוש כובע וחליפה, הוא צריך ללבוש גרב. רגע, הוא לא. הוא צריך ללכת למקווה עוד פעם. כזאת מצווה חשובה, הוא ילך למקווה. פעם אחת הרבי האריך בזה שהוא יתחיל אחר כך במקווה גם לנגב את האצבעות של הרגליים, כי אז נהיה כל העניין של השיחה עם מנחם מלטר[?] על מצוות סטי, ויצא כתוצאה מהפתגם הזה שהרבי אמר את זה בי"ג. ואז בסוף מה יקרה לעני? יקרה לעני. הרבי פעם קישר את זה גם לסיפור הידוע על הברדיצ'בר, שפעם הברדיצ'בר הלך לשחוט עוף. הלך לשחוט עוף. אז מה עושה השוחט לפני השחיטה? מברך. אז הוא התחיל לברך: ברוך... לצעוק את הברכה. כשפתח את העיניים הוא נדהם: איפה התרנגול? התרנגול ברח לו. אז הדרך זה גם כאשר אדם עושה ברכה על צדקה. מה

37:13 דובר 2 יקרה לעני? יקרה לו שהוא לא... אולי הוא יברח או יקרה משהו אחר. את מה שכתוב בשולחן ערוך, את הסיפור הנורא שקרה לנחום איש גם זו. הרבי אף פעם... הרבי תמיד היה אומר, כידוע הסיפור עם נחום איש גם זו. נחום איש גם זו, מסופר, רבים מכם למדתם מסכת תענית, שהגמרא מספרת שנחום איש גם זו היה פעם בבית רעוע, בית שכל הזמן הבית הלך ליפול. אז האנשים פחדו ממנו. הוא שכב, לא היה לו, לא עלינו, לא ידיים, לא עלינו, לא היה לו רגליים, הוא היה עיוור בעיניים. הוא שכב. רק יכלו, רק לסחוב אותו על אלונקה. הוא שכב בבית כשהתקרה עמדה ליפול. אז שאלו אותו תלמידיו: אנחנו רוצים להזיז אותך, להוציא אותך מהסכנה של הבית. ומה אחר כך תעשו? אחר כך אנחנו מוציאים מהבית את הרהיטים. הוא אומר: קודם תוציאו את הרהיטים מהבית ואחר כך תוציאו אותי. שאלו אותו למה? הוא אמר שאם כל זמן שאני בבית, הבית לא יפול. אחרי שתוציאו אותי מהבית, הבית יפול. אז קודם תוציאו את כל הרהיטים ורק בסוף תוציאו אותי מהבית. הוא לא ראה, לא. וכשהוציאו אותו מהבית, באמת הבית נפל. אמרו לו, אמרו לו: "תדע אבל רבינו, אם צדיק כזה גדול אתה, איך זה קרה לך שאין לך לא ידיים ולא רגליים ולא עיניים?" אז הוא ענה, אז הוא ענה להם: "אני גרמתי את זה לעצמי", כך הוא אמר. "אני גרמתי לעצמי את הדברים. שפעם אחת אני הלכתי לבית חמי", הוא הלך לעשות כנראה חסד. הוא סחב איתו שלושה חמורים, אחד היה מלא מים, אחד היה מלא לחם, השלישי היה מלא מיני מתיקה, והוא הלך לבית חמיו. בא עני, אומר לו: "רבי, פרנסני". הוא ראה עני שהולך ככה

38:47 דובר 2 עם רוגלך ודברים טעימים. "ת-תן לי". אמר לו: "רגע, אני אתן לך, אבל תן לי רק לפרוק את המטען מהחמור ואז אני אתן לך את ה... מה שאתה רוצה". ועד שהוא הספיק לפרוק את הכל מהחמור, אותו עני נפח את נשמתו ומת. קפץ עליו רבי עקיבא איבן גמליאל[?] ואמר: "עיניי שלא חסו על עיניך יסומו. רגליי שלא חסו על רגליך ייגדעו. ידיי שלא..." והוא קילל את עצמו, ומה שהוא אמר התקיים, והוא נשאר ככה גדם. אז ככה הגמרא מספרת. אז הרבי גם קישר את זה לזה שמצוות צדקה, לא לעשות ברכה, לא להתעכב, אלא כל מצווה זה, זה, זה טעם אחד. זה טעם על דרך... הרבי קורא לזה על דרך הצחות, על דרך המוסר. לא מברכים כדי שלעני לא יקרה משהו, כדי לתת מיד, למהר בנתינת הצדקה. אבל יש טעמים נוספים שנאמרו על דרך ההלכה. יש את הטעם המפורסם שהרבי היה חוזר עליו הרבה פעמים, גם ביחידות של הרב אליהו אצל הרבי, אז הרב אליהו הזכיר את זה אצל הרבי. הרבי בעצמו הזכיר את זה כמה פעמים, את הטעם של הרשב"א. זה הטעם שכתוב בתשובת הרשב"א. יש כמה אופנים להבין את הטעם הזה, אבל הטעם הוא בגלל, למה לא מברכים על מצוות צדקה? כיוון שיכול להיות שאתה תברך, אבל זה תלוי בדעת העני. אם העני לא ירצה לקבל. נצייר את זה בצורה פשוטה. אתה רוצה לתת צדקה, בא עני, מבקש צדקה, אתה רוצה לתת לו עשר שקל. העני הזה אומר לך ככה: "תשמע, אם אתה נותן לי אלף שקל אני אקח ממך, עשר שקל אני לא אקח ממך". מה תעשה? אתה בירכת, אין לך אלף שקל, אין לך לתת

40:27 דובר 2 לו אלף שקל. מה יקרה? אתה תבטל, תהיה ברכה לבטלה. זה פירוש אחד. זו הבנה אחת שחלק מהאחרונים לומדים, לומדים פשט ברשב"א. אז כיוון שיש חשש של ברכה לבטלה, הרבי ממעזיבוז' לא לומד ככה פשט ברשב"א. יש חשש של ברכה לבטלה, שהוא יברך על הצדקה ובסוף העני לא ירצה לקבל. לכן אנשי כנסת הגדולה לא תיקנו, אלו שתיקנו את כל הברכות, או דוד המלך, תלוי איזה ברכות. פרקי אמיץ וסמיטי כן. אז אלו שתיקנו, חז"ל שתיקנו את הברכות, הם לא תיקנו ברכה על צדקה כי אתה יכול לברך וזה תלוי בדעת העני, והעני... זה כתוב ברשב"א. אם יישאר זמן, ובעצם זה לא היה בתוכנית שאני אבוא, רק בגלל שמתאחרים רבנים אחרים, אז לכן אני קצת משתף אתכם באיזו סוגיה שקצת עסקתי בה היום, אז אני משתף אתכם בזה.

41:24 דובר 20 אז הרב, את זה אפשר לברך אחרי, אחרי המצווה, כמו בנטילת ידיים.

41:28 דובר 2 כן, אז זה גם אמרתי אני-- השאלה שלך כתובה במאירי, במאירי, ברבי מיכאל. גם כתובה השאלה הזאת על הגישה הזאת של השאלה. אמרתי אני אגיד את זה, אני רק רוצה להקדים שיכול להיות שיבוא איזה רב, אנחנו נפסיק לדבר ואם יישאר זמן נדון עוד יותר ברשב"א, בבעיה הזאת איך ללמוד פשט ברשב"א בכמה אופנים. מהרבי ממז'יבוז' שהוא לומד פשט אחר ברשב"א. אבל בוא נשים רגע את הטעם של הרשב"א בצד, שזה טעם שהוזכר הרבה אצל הרבי. אמרתי גם הרב אליהו הזכיר את זה ביחידות, במטוס, שהוא היה אצל הרבי, נדמה לי יהודה אלפיר[?], הוא גם הזכיר את זה לרבי. אה, שבעצם כל דבר שזה תלוי שהעני לא יקבל אתה לא יכול לברך. אפשר ללמוד אופנים שונים בטעם הרשב"א, נראה את זה עוד מעט. טעם נוסף כתוב בהלכה. כתוב-- טעם נוסף כתוב שצדקה זה הרי נובע מקלקול אצל השני. עומד לידך בן אדם אומר לך תעשה לי טובה, אין לי מה לאכול בבית, תביא לי כסף לאכול. אני צריך משהו בשביל רפואה או בשביל אני צריך לחתן את הבן שלי. תביא לי כסף, הוא מבקש ממך. אז אצלו יש בעיה. ומה אתה נעמד? ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות צדקה. נתינת צדקה. אתה מברך את השם על הקלקול של השני. אז כיוון שכל פעם בצדקה נתינת צדקה קשורה בחיסרון, הקדוש ברוך הוא ברא את העולם באופן כזה שלא יחדל אביון מקרב הארץ. זאת אומרת שאתה בעצם מקיים את המצווה. על ידי מה? זה לא כמו לולב או סוכה. בסדר, אבל אם מגיע הרב אני מסיים לדבר. אתה תגיד לי בסדר, אני אמרתי שאני מדבר רק על

43:06 דובר 2 תקן של למלא את הלא ישמע אל בת家. זאת אומרת שבעצם אתה נעמד לברך את השם. אבל בעצם מאיפה זה נובע הברכה שלך? מהחיסרון שיש אצל המקבל. חז"ל לא תיקנו ברכה על דבר שיש בו קלקול, כיוון שזה נגרם כתוצאה מקלקול אצל המקבל. אז לכן, אז לכן חז"ל לא תיקנו לברך על זה ברכה. בשאר המצוות שאין בהם קלקול אצל המקבל אז חז"ל תיקנו ברכה, אבל במצווה שאתה ממלא את חסרונו של השני אתה עושה לו גמ"ח. אתה נותן לו צדקה. חז"ל לא תיקנו על זה ברכה. זה כעין מצווה הבאה בעבירה בדקות. כמו שלא מברכים על מצווה הבאה בעבירה. זה כאילו המצווה, זה כל מצוות צדקה. יש בה לפי אותם מפרשים יש בה איזשהו גריעותא, שכן ההוא צריך את הצדקה שלך ואתה מברך להשם. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהזדמנה לידך מצוות צדקה. זה ביאור נוסף. ביאור נוסף שיש על צדקה. למה לא מברכים על צדקה? אז אנחנו נשווה את הביאורים השונים. ביאור נוסף שיש על צדקה ששואלים, אומרים טוב, זה הכל מדובר אם אתה נותן צדקה לעני, אם אתה נותן צדקה אז שם יש את הטעם של הרשב"א או את הטעם של הפילחול. אבל אם אני ניגש בבית הכנסת לקיר ויש שם קופת צדקה, או בבית שלי יש קופת צדקה בקיר ואני נותן מטבע צדקה, ואחר כך בא עני ולוקח משם, או שאחר כך אני מעביר את זה לגבאי צדקה, כאן אי אפשר להגיד את הטעם שמא לא ירצה לקבל. למה אי אפשר להגיד את הטעם הזה? פעם ראיתם קופה שלא רוצה לקבל? לפעמים בבית מקלחת עם הגבאים שרוצים להוציא את המטבעות, אתה מנסה להכניס,

44:53 דובר 2 המטבע נופל חזרה, זה מלא. אבל בדרך כלל הקופה יש-- יש מקום לקבל. אז למה לא תגיד את הטעם? אז אומרים משהו אחר. אומרים מה? אומרים מה? מה? שלא מברכים על מצווה שלא נגמרת. הרי שאתה שם בקופה מצווה לא נגמרת. דרך אגב, אה? עוד לא עברה לעני. דרך אגב, הרבי השתמש בזה פעם כתירוץ על הנהגה שהרבי נהג, והרבי היה מספר הרבה פעמים את הסיפור שהרבי היה, כשהיה רואה עני או קופת צדקה, גם בלילה הוא היה נותן. יתר על זה בשנים האחרונות שהרבי התחיל בסוף כל פארברענגען לתת דולרים לטנקיסטים, אז הרבי היה שואל, "הרי לא נותנים צדקה בלילה?" אז אמרו לו, "מה אני נותן כעת? שיתנו מחר." אחר כך הוא רצה שהרבי יתנו מיד. הרבי מאוד אהב שנותנים מיד. אז הרבי היה מספר את הסיפור שפעם הרבי-- פעם בא אליו יהודי וראה אותו נותן צדקה בלילה. אז היהודי אמר לו שעל פי קבלה אסור לתת צדקה בלילה. למה אסור לתת צדקה בלילה? כי כתוב בקבלה, כתוב שיש טעם לזה, שזה יכול לתת יניקה לחיצונים. בלילה שולט הצד השמאלי, זה יכול להיות. אז שאל אותו הרבי-- אז האדמו"ר הקודם אמר לו שכנראה אותו יהודי--

46:06 דובר 21 גם ביום

46:06 דובר 2 גם ביום הוא נותן. אסור לנו תספור את זה הרבה פעמים עם הרבי. כן, אז לתת כן מש-- אז הרבי הסביר כמה חילוקים ואופנים מתי מותר לתת צדקה בלילה. אסור ליזום נתינת צדקה, אבל מותר לתת לקופה כי זה נגמר רק מחר. אז אתה נותן בקופה, ואם אני בא אליך לבקש צדקה, אז בלילה אתה חייב לתת לו על פי הלכה. אתה לא יכול להתחשב מה שעל פי קבלה לא לתת. מה שכתוב לא לתת זה אדם שהולך בלילה לחפש את העני, לתת לו צדקה, זה לא לתת. והרבי מדבר בזה כמה אופנים. רגע, אז לכן אומרים למה לא מברכים אותם? הולך לתת צדקה בקופה כי המצווה לא נגמרת. זה עוד טעם שכתוב. יש עוד טעם שכתוב למה לא נותנים-- אה?

46:46 דובר 21 יש היום כל מיני קופות פורים שנותנים באותו רגע.

46:50 דובר 2 אבל זה אותו רגע ממש, אתה-- אותו רגע ממש?

46:52 דובר 21 לפני אותו רגע.

46:53 דובר 2 אה, לפני אותו-- אז אני אתן, אתן ומשלים את הנתינה. אז, אז אנחנו צריכים להגיע באמת לתירוצים האחרים, לתירוצים האחרים אז כן עובדים. אני אומר אבל, אבל טוב, יש עוד טעם שכתוב, מה?

47:04 דובר 21 ומעשר? מעשר כן לקח על זה, לא?

47:09 דובר 2 על הפרשת תרומה מברכים, על נתינת תרומה-- על מעשר כספים אתה שואל? לא מברכים.

47:15 דובר 21 למה לא?

47:16 דובר 2 זה אותו טעם על צדקה. כל דבר שהוגמר וצדקה הוא-- אני אומר, תראה את הטעם של הרבי, תראה איך הוא מקיף את כל האפשרויות. יש תירוץ אחד שעונה דבר שונה, הפכיח צריך על כל האפשרויות, וגם הוא סוג תירוץ אחר מכל התירוצים, כמו שאני אנתח את זה עוד מעט. תראה, רגע, יש עוד טעם שמובא בשם, נדמה לי שכתוב את זה ברוקח, בעיטור, אם אתה-- אנחנו נראה את המקורות, קצת יותר נפתח אותם, ששמה כתוב הטעם למה לא מברכים על צדקה: כיוון שאי אפשר להגיד "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". הפשט, אחד הפירושים שכתוב ברש"י מה הנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, או ר' עובדיה מברטנורא: "אשר קידשנו במצוותיו" פירושו שהקדוש ברוך הוא קידשנו מכל העמים, הבדיל אותנו מהעמים וציווה אותנו לעשות מצווה מסוימת. הוא הבדיל אותנו מהעמים וציווה אותנו להניח תפילין, הבדיל אותנו מהעמים וציווה אותנו לעשות סוכה, ל-ל-לשבת בסוכה, ל-ל-ללבוש ציצית, להתעטף בציצית. אי אפשר להגיד על צדקה שקידשנו במצוותיו, כי בני ישראל, כתוב ברש"י, לא מקודשים במצוות צדקה, כי גם יש מחלוקת ברש"י ומחלוקת כבר בגאונים: האם בני נח מצווים בצדקה או לא? האם זה שאברהם אבינו עשה צדקה, וציווה את בניו צדקה, זה מחייב את בני נח לפני מתן תורה או שזו מצווה מיוחדת שיש לאברהם אבינו ובניו? זו מחלוקת ברש"י. אז לפי אותם רש"י שגם עכו"ם חייב בצדקה באופנים מסוימים, בטוח שיש תוספת אינסופית בפרטים, בפרטים ובצדקה של יהודי, אבל עצם הדבר שיש דעות או שיש צדדים שגם גויים חייבים במצוות צדקה, אז אי אפשר להגיד שקידשנו במצווה הזו וציוונו על נתינת צדקה או לתת צדקה. למה? כי זה לא קידשנו. זה ביאורים שיש.

49:00 דובר 22 מברכים על קריאת שמע? כמו הרבה מצוות.

49:03 דובר 2 קריאת שמע לא מברכים. כתוב את זה. לא מברכים על קריאת שמע. פירוש קריאת שמע זה לא "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרוא קריאת שמע". זה כתוב בהגדה של פסח. עכשיו יציאת מצרים. לא מברכים על קריאת שמע, על ברכת המזון לא מברכים על המצווה הזאת. לא "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על קריאת שמע", לא מברכים על קריאת שמע, לא מברכים מצווה, אבל זה מסיבות אחרות. זה מצוות שהן בעצמן אמירה. אז אין בהן אמירה של ברוך הוא, אבל זו מצווה של מעשה. כן, בוא נלך על עוד טעמים. המאירי במגילה מלקט כמה טעמים, נותן עוד טעמים על מצוות-- למה לא מברכים על צדקה? אני אראה את המאירי שנייה אחת. נגיד האור זרוע גם אחד מראשוני הראשונים אומר למה לא מברכים על צדקה? הוא אומר, אה, נגיד אני אגיד את התירוץ של המאירי והפוך מן האור זרוע. המאירי אומר שמצוות צדקה היא לא מצווה שמוטלת על האדם. זו מצווה שרק לפעמים אדם, למשל שגר כל הזמן בעיר של עשירים ואין סביבו אף נצרך, או לדוגמה לעתיד לבוא לא יהיה בך אביון. יש שם שתי תקופות, באותה פרשה כתוב פעם "לא יהיה בך אביון", פעם כתוב "לא יחדל אביון", תלוי באיזו תקופה. אז אם נחיה בתקופה שלא יהיה בך אביון, לא תהיה מצוות צדקה. אז אי אפשר להגיד על זה "קידשנו במצוותיו וציוונו" על מצוות צדקה. זה אומר המאירי במגילה, והאור זרוע אומר בדיוק הפוך. אומר, הוא אומר שמצוות צדקה היא כל כך מצווה תמידית, שהיא יותר אפילו מתורה. על תורה כן מברכים, שכן יש הבדל בין חיוב בתורה ביום, בלילה יש צדקה. היא מצווה כל הזמן. כל הזמן יש על

50:50 דובר 2 האדם. אני אגיד את הלשון שלו: מצוות אלו מצוות שלעולם חייב בהם ואין עיתים להיפטר מהם, כגון להאמין באלוקינו, ליראה אותו, לאהבה אותו, לשמוע בקולו, לדבקה בו, לא לעבוד עבודה זרה, ביקור חולים, תנחומי אבלים ונתינת צדקה. זו מצווה שכל הזמן אדם חייב בה. כיוון שהוא כל הזמן חייב במצווה הזאת, אי אפשר לבוא ולומר תברך על זה. מה אתה מברך? פתאום חל עליך איזה חיוב חדש? כל הזמן אדם מצווה בצדקה. זו גישה קצת הפוכה, אבל לפי שניהם יש בצדקה, אין בה. לפי האור זרוע אין בה חידוש שצריך לברך עליה, ולפי המאירי בדיוק הפוך, כיוון שזו לא מצווה על האדם, אלא זה ביאור אחד שיש במאירי.

51:33 דובר 23 הנפקא מינה שתהיה ביניהם זה בצדקה יש עשה ויש לאו. את העשה יש עליך כל רגע, את הלאו--

51:39 דובר 2 לא תוכל להתעלם.

51:40 דובר 23 לא תאמץ, זה לא כל רגע. זו הנפקא מינה בין המאירי לבין האור זרוע.

51:48 דובר 2 כאילו, אבל אני חשבתי שאומר.

51:50 דובר 23 שיש עליך כל רגע, ובאמת ככה, ככה הוא פשוט, ככה כשהוא אומר את זה על הרמב"ם בהלכות מתנות עניים. הוא אומר שהעשה זה חל עליך כל רגע ורגע. ה"לא תאמץ" חל עליך רק כשהבן אדם הולך. אז זו הנפקא מינה, ואת העשה יש עליך כל רגע ורגע. לכן המגיד אומר.

52:06 דובר 2 לכן אומר האור זרוע.

52:08 דובר 23 האור זרוע, זו מצווה תמידית.

52:09 דובר 2 ואי אפשר לברך עליה. לא מתחדש כלום, לא תאמץ.

52:11 דובר 23 אתה מברך על עשה ולא על לא תעשה.

52:14 דובר 2 כן, אני חשבתי על משהו אחר. חשבתי אולי שההבדל בין המאירי ל-ל-ל-ל-לאור זרוע, כי צדקה, ישנם המון אופנים בצדקה. לפעמים יש כאלו שאומרים צדקה, אם אין לו ארנק הוא לא יכול לעשות צדקה. יש גם מפייסו. יש בכלל אפילו לחייך ל-ל-לאדם שאתה רואה אותו קצת זעוף ואתה אומר לו מה שלומך? כמו שיוסף שאל את שר המשקים, אז זה גם צדקה. אז זה גם מצוות עשה מן התורה, "פתוח תפתח את ידך", וגם המפייסו זה גם מן התורה. אז לא תיתן לו, איך שם התורה אומרת, לא תיתן לו. אה?

52:47 דובר 23 ואהבת לרעך.

52:47 דובר 2 ביוד.

52:48 דובר 23 אחד עשר.

52:48 דובר 2 כן. אז זאת אומרת שיש אופנים שונים בצדקה. זה לא היה. המאירי דיבר על הצדקה שהיא נתינה ממש של כסף. אז יש זמנים שכן, זמנים שלא. וזה לא, זה כאילו זה לא מצווה שהיא חיובית. אבל לעשות טובה, אפילו מי שגר בעיר שכולה עשירים, עצם ההתייחסות לזולת זו מצווה תמידית.

53:04 דובר 23 זה מה שהגמרא אומרת. ההבדל בין צדקה.

53:06 דובר 2 צדקה בגופו.

53:07 דובר 23 בגופו.

53:08 דובר 2 כן.

53:09 דובר 23 צדקה בשבת. תראה גם הרבה פעמים.

53:12 דובר 2 לתת באוכל.

53:14 דובר 23 כן.

53:14 דובר 2 אז.

53:15 דובר 23 מה, לקראת מה שיצא שאומרים עומד אחרי הצדקות, הצדוקי.

53:22 דובר 2 יש עוד טעם במאירי, שעד שלא ראיתי את זה במאירי, בדרך כלל כשהשאלה הזאת נשאלת, למה לא מברכים על צדקה, אז יש אנשים שאומרים: כי אין לזה שיעור. מצאתי לזה מקור. המאירי אומר את הדבר הזה: "וכן אצלי טעם אחר, שלא לברך על עניין שאינו מוגבל אלא לכל אחד כרצונו. מצווה שאין לה שיעור אי אפשר לברך עליה." כך הוא, כזה משפט הוא אומר. כעת צריך להבין למה, אבל כך הוא אומר, זה הלשון של המאירי: לא לברך על עניין שאינו מוגבל אלא לכל אחד כרצונו. כאילו יש אחד שיכול לתת עשר שקל, ויש אחד שיכול לתת אלף שקל, ויש אחד שיכול לתת פרוטה, ויש אחד שיכול לתת חיוך, ויש אחד שיכול לתת את כל הנשמה שלו. כמו שכעת זה בדיוק הסיפור של רבי שמעון הצדיק, שהוא נתן צדקה בצורה ממש, נתן מכל הלב וכל גופו ונפשו וממונו, ולא היה לו שום נגיעות. אז יש בזה אין סוף שיעורים. אז על דבר כזה לא מוגבל לא מברכים. אז שמעתי את הטעם הזה הרבה פעמים מאנשים. פתאום אני רואה את הטעם הזה במאירי, כדאי-- באמת אני חושב שמה הפשט? אז מי יכול להסביר, אז מה לכן? אם זה לא מוגבל אז מה? אז זו מצווה לא מוגבלת. אז למה לא לברך עליה? אתה הולך לקיים את המצווה, תברך עליה. למה לא? מה זה? למה זה טעם לא לברך?

54:41 דובר 24 הרשב"א אומר שלא מברכים על הגדה בלילי פסחים כי זה לא מוגבל. זה לא משנה איזה שיעור זה.

54:45 דובר 2 הוא מקשר את זה, הוא מקשר את זה-- המאירי מקשר את זה: מפני זה אין מברכים על ההגדה בלילי פסחים, שסיפור יציאת מצרים אינו מוגבל. אבל מה הפשט? המקור הוא ברא"ש. המקור הוא ברא"ש. ברא"ש, כן, אבל, אבל שמה זה מאוד טוב. למה? כי אתה לא יכול לברך, כי ברגע שכבר אמרת בקידוש "זכר ליציאת מצרים" כבר קיימת מצווה. אם אתה אומר ש-- אם אתה אומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לספר ביציאת מצרים", אין לך מה לעשות אחרי הברכה כי כבר סיפרת.

55:12 דובר 24 "והגדת לבנך". לקיים "והגדת לבנך".

55:15 דובר 2 אז תקיים ואחר כך תגיד מילה. "עבדים היינו". זהו. מה? למה?

55:19 דובר 24 זו הסיבה-

55:20 דובר 2 אז למה לא מברכים? אז למה זה היגיון לא לברך? אם זה לא מוגבל, למה לא לברך? למה? מה ההיגיון? להפך. מצווה לא מוגבלת. אפשר לקיים אותה בדקה, אפשר לקיים אותה לילה שלם. אז למה? אז אין לזה שיעור קצוב ועל כן לא מברכים. אין לזה הגבלה. ועל תלמוד תורה, אין לו דברים שאין להם שיעור. זה גם תלמוד תורה. ואז גם למה מברכים על זה?

55:41 דובר 24 תלמוד תורה כל דקה זה משהו אחר. זה, זה, זה-

55:43 דובר 2 אז אתה אומר כעת משהו אחר. אתה אומר את התירוץ של ההתחדשות. אתה אומר כעת התירוץ של ההתחדשות, שבתלמוד תורה מתחדש כל הזמן וכאן זה חיוב מתמשך. אז זה לא התירוץ הזה. אינו מוגבל, לכל אחד כרצונו. מה כתוב כאן? זה, זה הביאור הזה של המאירי לכאורה לא מובן. יש אצלי טעם אחר, הוא אומר, והוא לא מסביר. אומר מה, מה הפשט? אז אני-- אם אנחנו ננתח את כל הטעמים נראה דבר מעניין. נראה שכמעט כל הטעמים, כמעט כל הטעמים מראים על חיסרון מסוים במצוות צדקה, שלכן לא מברכים עליה. בוא נתבונן, כל הטעמים שאמרנו עד כעת, יש איזה חיסרון במצוות צדקה, וזה דבר מאוד תמוה, כי המצווה הכי נעלית, הרבי תמיד מביא במאמרים את זה שבירושלמי כתוב את המילה מצווה. למה הכוונה? צדקה. סתם מצווה בירושלמי, צדקה. ולכן תמיד כשמחלקים את שלושת העמודים של העולם אומרים תורה, תפילה ומצוות, אומרים תורה, תפילה וצדקה, כי צדקה זה כל המצוות, כי כל המצוות הם צדקה. "זרעו לכם לצדקה", כל-- אדמו"ר הזקן אומר את זה בתניא כמה פעמים, שכל המצוות הם צדקה. המצווה הכי כללית, המצווה הכי כוללת, המצווה הכי מסמלת. אם אני מסתכל על כל הפעמים-- הטעמים על פי נגלה או על פי מוסר, אז באמת היו צריכים לברך על צדקה. רק מה? יש בה איזה חיסרון שלכן לא מברכים, או החיסרון אולי עני לא ירצה לקבל, יהיה לך ברכה לבטלה. אבל יוצא שאם הייתי יכול לכפות את העני, לא רק לכפות אותו פיזית, לכפות לו את הרצון ולגרום לו שהוא יסכים לקבל, הייתי צריך לברך. אילו הנתינה לקופה הייתה סיום המצווה הייתי צריך לברך. רק מה? המציאות

57:23 דובר 2 היא שיש במצווה הזאת איזה חיסרון לגבי כל המצוות. אה, המצווה הזאת שלא-- אין בה משהו מתחדש, או הפוך, היא לא מצווה שהיא חובה. או איזה טעמים עוד אמרנו? כל הטעמים מראים על איזה מגרעת שיש במצוות הצדקה לגבי שאר המצוות שאדם מחויב בהם, ולא-- זו המצווה הכי נעלית. מי שקורא את כל איגרת הקודש, כמעט כל איגרת הקודש של הרבי, אדמו"ר הזקן, הכול מבהיר שהמעלה במצווה הכי חזקה זה צדקה. אז למה לא מברכים על המצווה הזאת? או יותר נכון, נגיד את זה בסגנון שתמיד הרבי אומר על דברים אחרים, כמו בשיחה על פסח: איך יכול להיות שהמצווה הזאת הקדוש ברוך הוא ברא אותה כך, ברא כך אותנו ואת העני, שזו מצווה כזאת נעלית, שבעצם לפי כל הביאורים היו צריכים לברך עליה. רק, רק מה? יש עוד ביאור שכתוב ב-ב-מאור ושמש, שכתוב שמצוות צדקה אדם לא עושה אותה בשמחה. יש איזה חלק באדם שלא שמח במצווה. למה עצם הדבר שאני לוקח אלף שקל מעצמי ואני נותן אותה לעני, זה גורם... זה גורם-

58:36 דובר 25 הרב ימשיך. הרב ימשיך, נו.

58:40 דובר 2 זה גורם שרוב, רוב-- אני מברך בכבוד בברכת התורה את כבוד, אה, הרב יעקב יוסף שליט"א, הרב הגאון, יאריך השם ימים על ממלכתו. אני לא רוצה להטריח את הרב, הרב ידבר.

58:52 דובר 25 כבודו תמשיך לגמור בצורה מסודרת, בזמן.

58:55 דובר 2 אוקיי, אני אסיים מהר. כן, אז כתוב שרוב ה-- רוב ה-- רוב מצוות צדקה אנשים לא עושים את זה בשמחה שלמה, כי הוא נותן את הדברים לשני. כל הביאורים הללו שדיברנו הם כולם אומרים איזה מגרעת במצוות צדקה. ויש ביאור של הרבי ככה. אמנם זה על פי חסידות, אבל יכול להיות שזה גם רמוז במאירי. הרבי אומר ככה, על דרך מה שכתוב בתורה אור, שאדמו"ר הזקן-- למה לא מברכים על תפילין של ראש? יש כאלו שמברכים על תפילין של ראש מהראשונים, וגם היום יש כאלו שנוהגים. יש נוהגים לא לברך על התפילין של ראש. על התפילין של יד כולם מברכים. אומר אדמו"ר הזקן ככה בתורה אור בדף נ"ב, עמוד ב', עמודה ב', שהתפילין של יד זה המשכה כזאת, המשכה אלוקית מוגבלת שאפשר להוריד אותה ב-ב-באותיות ומילים. תפילין של ראש זו כזאת המשכה גבוהה, לפי אלו שסוברים לא לברך.

59:49 דובר 25 גם רבנו תם.

59:50 דובר 2 גם רבנו תם. הרב פעם אמר את זה ביחידות ל-ל-- אני חושב פעם לאדמו"ר מנדבורנה זצ"ל, שנפטר כעת. הרבי אמר לו פעם ביחידות את זה על רבנו תם שכתוב. אומר הרבי שתי"ו דל"ת תם וסוף ש-- אמ מ"ו. אחר כך הרבי חזר על זה גם במ"ח פעם אחת, שהסיבה שלא מברכים על צדקה על פי חסידות זה בגלל שמצות צדקה זה כזה אור כללי, שכזה אור נעלה שאי אפשר לברך על זה. ואולי זה הפירוש במאירי. ת-- יש אצלי טעם אחר שלא לברך על עניין שאינו מוגבל אלא לכל אחד כרצונו. אולי זה הפירוש. שאפשר להאריך עוד ברשב"א בעוד כמה אופנים גם בצורה חיובית. אבל לפני כבוד התורה אני אסיים.

1:00:33 דובר 3 הגמרא בבבא מציעא שאומרת לי ש-שקפא שם רב עמיכאי[?].

1:00:37 דובר 2 אני מזמין את-- אני-- אנחנו כולם מתכבדים לזה לשמוע את הרב יעקב יוסף שטרח והגיע, ויברך אותו השם גם בזכות זה שהוא הגיע לכאן לכנס תורה, להרביץ תורה, להמשיך בדרכו, להרביץ תורה. יברך אותו השם בבריאות גופא, נהורא מעליא וניסי ניסים למעלה מדרך הטבע, שלא יצטרך ניסים שבדרך הטבע. יאריך השם ימים על ממלכתו ויראה ממש יחד איתנו את ביאת גואל צדק בקרוב ממש.

1:01:03 דובר 3 אמן.

1:01:04 דובר 2 אני מתכבד להזמין אותו לברך.

1:01:15 דובר 4 ברשות.

1:01:16 דובר 3 תודה.

1:01:21 דובר 4 לא, לא. ברשות כבוד הרבנים הגאונים אני אדבר על נושא שהוא מסתעף להרבה דוגמאות, נושא של חזקה. הגמרא במסכת יבמות בדף ס"ד. הגמרא מדברת שם על נושא של קטלנית, אבל הגמרא... הגמרא מדגישה שהוויכוח בין רבנו הקדוש לאביו, רבן שמעון בן גמליאל, הוא לא ויכוח רק בעניין זה, אלא ויכוח בכל הנושא של חזקה. אנחנו יודעים, קראנו בתורה לפני חודשיים "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום", שור תם משלם חצי נזק. שור מועד משלם נזק שלם. השאלה היא בפעם הרביעית או בפעם השלישית. האם נדרוש "ואם שור נגח הוא מתמול", תמול, מתמול אחד, ממילא רק בפעם הרביעית או כבר בפעם השלישית. לפי דעת רבנו הקדוש כבר בפעם השלישית משלם נזק שלם. חולק על אבא שלו, רבן שמעון בן גמליאל. אבל הגמרא שמה מסכמת, הגמרא פוסקת שבשור פוסקים להלכה שרק בפעם הרביעית משלם נזק שלם. ככלל, נכון שהבן מצווה לכבד את האבא, ואם האבא אומר איזה דבר, אבא אומר, "תראה, אני חושב שמחר יפציצו בפרס" והבן חושב אחרת, אסור לו לדבר. אסור לו לומר לא, לא יכול להיות. אבא אמר זה וזה. ובמילי דעלמא אסור לנו לסתור את הדברים שאבא אמר. אבל אם זה בעניין תורה, תורה אמת כתובה. בתורה אין דבר כזה. אלא אם האבא אומר ואתה חושב אחרת, לא רק שיש לך את הזכות, יש לך את החובה גם לבוא ולומר את האמת. תורה אמת כתובה. ולכן מצאנו בכמה מקומות בש"ס, וזו אחת הדוגמאות של המחלוקת בין רבנו הקדוש לבין אביו, רבן שמעון בן גמליאל. וההלכה, כמו שאמרתי, בעניין זה הגמרא פוסקת. אבל בנושאים אחרים יש דברים יוצאים מן הכלל שהחזקה היא כבר בשניים. ממילא בפעם השלישית כבר אנחנו קובעים

1:03:48 דובר 4 שיש חזקה. הדוגמה של הגמרא שם: אישה שהתחתנה ואחרי זמן מה בעלה הלך לעולמו. התחתנה עם גבר שני וגם שם אחרי זמן מה בעלה הלך לעולמו. וכעת מציעים את השידוך לאדם שלישי. אומרים לו, "תראה, אישה גדולה, עשירה. היא קיבלה ירושה מהראשון, קיבלה ירושה מהשני." ואז מייעצים לו לאדם הזה. הגמרא פוסקת כאן בחומרה כיוון שזה עניין של נפשות. לכן לא רק בשלושה, אלא גם בשניים הוי חזקה, ולכן גם לשלישי לא תינשא. אלה דברי הפוסקים. כך נפסק ברמב"ם, בשולחן ערוך, אבן העזר סימן ט'. למה? כי כאן, כמו שאמרנו, בעניין זה אנחנו חוששים שמה שקרה להם יקרה גם לו. מה שהיה הוא שיהיה. ראינו רמז לדבר בחומש בראשית, פרשת וישב. יעקב... שם מסופר ער בכור יהודה מת, אחרי זה אונן, הגיע התור של שלה לייבם, ויהודה לא רצה שהוא יהיה הבן, אלא אמר לה לתמר כלתו "שבי אלמנה בית אביך". ולמה? מדוע הוא לא רצה? כי אמר "פן ימות גם הוא כאחיו". יהודה לא ידע שער ואונן מתו בעוונם, ולכן הוא חשש שמא יקרה גם לו. אתה רואה שכבר בפעמיים כבר אנחנו חוששים לדבר בתרא הוי חזקה, ולכן גם לנו להלכה למעשה גם אנחנו אומרים את הדברים האלה, אומרים לו לאותו אדם שלא כדאי לו להיכנס ראש בריא למיטה חולה, שמא חלילה יקרה גם לו איזה אסון. כך גם לגבי נושא של מילה. תינוק שנולד מלו אותו ואחרי המילה הלך. שוב אחיו, עוד הפעם גם כן נימול, ואחרי המילה הלך לעולמו. וכעת האם ילדה בן שלישי, צריך היום לעשות את ברית המילה? היום זה יום השמיני, וגם בזה אנחנו לא מלים את התינוק הזה שמא ימות גם הוא

1:06:02 דובר 4 כאחיו. למרות שזה לא היה שלושה פעמים אלא סך הכול פעמיים. אבל כמו שאמרנו, בעניינים של נפשות אנחנו חוששים בדבר ולכן מחכים עד שהילד הזה יגדל, יתחזק ורק לאחר מכן יהיה אפשר למול אותו, להכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו. מזה למד גם המהרש"ם בספרו דעת תורה, אורח חיים סימן תרע"ז. הדוגמה שלו: אישה שהייתה בהריון צמה בכיפור והפילה, עוד הפעם צמה והפילה. כעת היא באה לשאול בערב כיפור האם תצום או לא, והרב מדמה את זה לשתי הדוגמאות, לדוגמה של קטלנית ומילה. כמו ששם כבר בפעמיים הוי חזקה, וממילא אנחנו מונעים את האדם הזה מנישואי את אותה אישה. גם פה מונעים מהאישה הזו לצום. אנחנו חוששים שמא תפיל. לא צריך כאן שלושה פעמים, אלא כבר בפעמיים. המהרש"ם פוסק שאומרים לה שלא תצום, אלא תאכל ותשתה ביום הכיפור. אבל בדברים אחרים כמעט בכל התורה כולה אנחנו פוסקים שבשלושה הוי חזקה. דוגמה ראשונה שהגמרא מביאה לגבי שור נגח, או לגבי וסתות, ואדם החמיץ את התבשיל, או לגבי מוסר. מרן כתב את הדוגמה של מוסר בחושן משפט סימן שפ"ח. אדם שמעד, הלך ומסר או את הגוף או את הממון של עם ישראל. פעם אחת אתה יכול לסלוח לו או להעניש אותו באיזה עונש. פעמיים נו. אבל אם זה כבר קרה שלושה פעמים, מרן כותב, מצטט לנו את דברי הרא"ש: למרות שאין לנו היום סנהדרין, תלמידים מחפשים עצה לבערו מהעולם. האדם הזה בגדר רודף, ולכן אי אפשר להשאיר את האדם הזה לחכות עוד שימשיך למסור חלילה את עם ישראל. ולכן במקרה הזה צריך לדאוג לסלק אותו מהעולם. כך מספרים שבאו אמרו מווילנה שברחוב שם הולך איזה יהודי מוסר שמסר כמה פעמים. אז הוא

1:08:22 דובר 4 אמר להם: תביאו אותו לכאן. במקום, בביתו של הגר"א חנקו אותו ולקחו אותו החברה קדישא, גמרו ממנו. זאת אומרת, למרות שאנחנו לא דנים עכשיו דיני נפשות, אם אדם חילל שבת אין לנו סמכות להרוג. צריך סנהדרין. אין לנו סנהדרין, אבל רודף יש לנו את הסמכות גם בזמן הזה. הבא להרגך השכם להרגו. אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים. לא רק היה, אלא גם הווה. מי שזוכר, לפני כמה שנים היה חוק דרומי מה שנקרא, והיה ויכוח גם בתוך הדתיים, אבל שאלו את גדולי הדור. גדולי הדור אמרו שכן, שיצביעו, וכך היה. כל חברי הכנסת הדתיים הצביעו בעד החוק הזה. תגיד, למה אין לך סנהדרין היום? אבל כמו שאמרנו, הבא להרגך השכם להרגו. זה לא דבר שצריך פסיקה של בית דין, אלא התורה התירה לנו להתגונן, ולכן גם בנושא הזה של מוסר גם שם הורגים אותו. אבל כאן אתה לא יכול להקל בפעמיים, אלא שם צריך שלושה. כי נכון הדבר שאתה רוצה להגן על עצמך. דינו לכאורה זה פיקוח נפש, אבל יש גם את הפיקוח נפש הפוך. להרוג את המוסר יכול להיות אולי שאנחנו לא מדייקים כל כך, ולכן גם שם בשלושה רק הוי חזקה. גם הגמרא במסכת בבא קמא בדף כ"ג. הגמרא הביאה שם דוגמה של עז שנכנס לגינה והזיק. הבעלים שילמו. פעם שנייה נכנס והזיק, הבעלים שילמו. פעם השלישית, אם הוא נכנס והזיק, יש רשות לבעלים להזמין את השוחט וישחט מיד את העז. יבוא הבעלים בלילה, לא יצטרכו לשלם. הוא יכול לקחת כבר מהבשר. ישאל אותו: מי נתן לך רשות לשחוט את העז שלי? שוב, משלושה הוי חזקה, מה שהיה הוא שיהיה. מן הסתם שהוא יעשה את

1:10:28 דובר 4 זה עוד. הבעלים כבר הוחזקו שאינם שומרים היטב את אותו העז, ולכן גם שם בשלושה הוי חזקה. אחרי שלוש פעמים יש לו את הרשות לבוא ולשחוט. פעמיים לא, אלא כמו שאמרנו, בפעם השלישית. גם באורח חיים סימן ש"א סעיף כ"ה, שם מדובר לגבי טלטול קמיע במקום שאין עירוב. אני נמצא בתל אביב או מקום אחר. רשות הרבים דאורייתא, אין עירוב. לפי ההלכה, אם זה קמיע מומחה, איתמחי גברא או איתמחי קמיע, אני יכול לטלטל. שוב, גם שם אם הקמיע הזה ריפא פעמיים, עדיין אני לא יכול לטלטל אותו, אלא גם שם להלכה אנחנו מצריכים שיהיה לפחות שריפא שלוש פעמים ורק אז יהיה מותר לבוא ולטלטל אותו בשבת. זה הפך להיות כחלק מהבגדים שלו, כפי הבגדים, ולכן גם בזה יש מקום להקל בו. גם ביורה דעה סימן פ"ד, גם שם יש את המושג של חזקה. יש ירקות שהם מוחזקים כירקות שיש בהם תולעים. אסור לאכול מהם עד שאנחנו נבדוק. אדם שבדק אומר לך: הכל בסדר, אני סומך עליו. עד אחד נאמן באיסורים. אפילו אם פעם אחת תפסנו אותו שהוא לא בדק טוב אחרי שהוא אמר בדקתי, אני רואה שיש עדיין תולעים. תגיד, במקרה הוא היה עייף, לא ראה טוב, אבל אם שלוש פעמים קרה לו הדבר הזה, ממילא אנחנו פוסלים את האדם הזה ולא סומכים עליו יותר. אין הבדל בהלכה הזו בין איש לאישה. גם האמא אנחנו סומכים עליה. האמא בודקת מהתולעים. אנחנו אוכלים, אין שום בעיה, או המבשלת בחדר האוכל בבית בישיבה. שוב, היא בדקה. אישה יראת השם, אנחנו סומכים עליה. אפילו אם קרה פעם אחת היה כך וכך, לא נורא. אתה אומר שגיאה, אתה יכול לקנוס אותה, אתה יכול לעשות

1:12:36 דובר 4 דברים אחרים, אבל עדיין יש לה נאמנות. אבל אם שלוש פעמים קרה מה שקרה, יותר אין לה נאמנות. יכול לתת לה תפקידים אחרים במטבח, לשטוף את הכלים, אבל אחראית על בדיקת האורז או על ירקות עלים וכיוצא בזה, אין לה יותר נאמנות. אנחנו חוששים שמה שהיה הוא שיהיה. אישה זו הוחזקה שאינה בודקת כהוגן ולכן לא סומכים עליה. כך גם לגבי דברים אחרים. ביורה דעה סימן רע"ט מרן כתב לגבי אדם שהוא בודק או מגיה. תמיד הוא מגיה. אנחנו סומכים עליו. המזוזה כשרה, התפילין כשרות, הכל בסדר. אפילו אם קרה שהוא אמר שהמזוזה כשרה, אתה בודק, אתה רואה שיש שם טעות. ממילא אתה לא פוסל אותו. אבל אם קרה דבר שלוש פעמים, שוב, כמו שאמרנו לגבי בודק או בודקת מתולעים, גם לגבי המגיה, גם אותו אנחנו נאלץ יותר לא לסמוך עליו. הוא יכול לכתוב מגילות, הוא יכול לעסוק בנושאים האחרים, אבל לא כמגיה. יש חשש שמה, מה שקרה לו, הטעות יקרה לו עוד, או שהוא לא רואה טוב או מסיבה אחרת. לא חשוב לנו מה, אבל בשלושה הוי חזקה ולא סומכים עליו. כך הוא הדין גם לגבי משגיח כשרות, אותו דבר גם שם. אם המשגיח הזה מעד פעם אחת, אתה יכול לקנוס אותו, אבל לא פוסלים אותו. שלוש פעמים תפסנו שהאדם הזה לא מדייק, עושה מה שעושה, עושה שטויות. אז בכהאי גוונא גם אין לו יותר נאמנות ואנחנו לא סומכים עליו כלל ועיקר. וזה לא משנה אם זה משגיח במקום שצריך משגיח צמוד או שמספיק משגיח שנכנס ויוצא, בין כך ובין כך. הוא לא עשה את תפקידו באמונה וממילא אנחנו לא סומכים עליו ולכן יש לנו בעיה עם ההכשר

1:14:45 דובר 4 של הרבנות. הרבנות נותנת לנו תעודות בכל הארץ. הנה לפעמים גם מחוץ לארץ, בתי חרושת מסוימים, והשאלה אם אנחנו יכולים לסמוך עליהם או לא. אם זה מים, אני לא שואל שאלות. מים מותר מן הדין, גם בהכשר של הרבנות מותר. למה? כי גם בלי הרבנות גם כן היה מותר לשתות את המים. אין שום בעיה בדבר, אבל בדבר שצריך הכשר שם זה דבר שהוא חמור יותר. אנחנו לא סומכים עליו. שהכל נהיה בדברו.

1:15:22 דובר 5 אמן.

1:15:22 דובר 4 מה קשור איתו?

1:15:23 דובר 5 תוך כמה זמן לדוגמה מגיע צעד?

1:15:26 דובר 4 צריך לראות את העניין. לראות מה קרה. בואו נאמר, בואו נאמר שהאדם הזה, הסוחר הזה שהיה לו את הפשלה, הייתה לו דלקת בעיניים והוא לא הרגיש בזה. ברוך השם, עכשיו הוא התרפא. אתה רואה שבוודאי היה הדבר הזה בגדר שוגג. ברוכים הבאים! לפעמים יש לך הסבר מה קרה. אז הייתה לו דלקת ועכשיו ברוך השם הוא התרפא. אז יכול להיות לפעמים אנחנו יכולים למצוא את ההיתר שיוכל להמשיך. יש לנו הערת אזהרה וכולי. אבל יש דברים שאתה רואה שהעסק לא עובד ולכן אתה אומר את הכלל: חזקה מה שהיה הוא שיהיה. אתה רואה את הכלל הזה, כלל שגורף מחלוקת אם בשניים או בשלושה. אז אנחנו הולכים להקל. לדעת רבן שמעון בן גמליאל, שאת השוחט הזה אנחנו לא מעיפים בפעם הראשונה, אז רק משעים אותו חודש אחד, קנס. אבל אחרי שלוש פעמים שמצאנו את הסכין של השוחט פגומה, אי אפשר יותר להעלים עין ולומר הוא חזר בתשובה. בסדר, חזר בתשובה ושמיים ימחלו לו, אבל אנחנו לא יכולים. אין לנו רשות למחול לו ולכן צריך לתת לו תפקיד אחר. ניתן לו תפקיד שלא קשור בהעמדת הסכינים ובשחיטה. זה דבר שהוא אחראי מאוד. סיפר לי חבר שפעם הוא נפגש עם שוחט מהרבנות לפני הרבה שנים. היה שוחט זקן, הוא בדק את הסכין שלו, אמר לו: יש פגימה. הוא בדק, אמר לו: לא, שום פגימה אין. למה? כי מחמת הזקנה כבר הציפורן שלו לא הייתה מרגישה

1:17:17 דובר 6 היא בעצמה מחוקה.

1:17:18 דובר 4 אותו האדם, המפקח, היה פיקח. אמר לו: תשמע, תסתכל מול האור. הוא הסתכל מול האור. אמר: נכון, יש פגימה. הייתה פגימה כל כך עמוקה שהיה אפשר לראות את זה ובציפורן הוא לא הרגיש. עד כדי כך. יש לצערנו בבשר הקפוא כשר של הרבנות, יש שמה תערובת של חלב וכתוב על זה כשר בהכשר הרבנות. מאיפה אני יודע את זה? אני לא מגלה לכם איזה סוד שאמרו לי השב"כ או השין ב-. לא. יש חוברת שיוצאת בירושלים מטעם הרבנות הראשית ושם בעמוד שמונים וארבע כבר ארבע עשרה שנים שהם כותבים: כל אדם שקונה בשר בקר כשר צריך לבדוק אם יש שמה חלב. נו, אני רוצה שתרימו אצבע. מי שיודע כאן לנקר שירים את האצבע. אני לא רואה אף אצבע. אז למי הם כותבים את זה? את מי הם מזהירים שיבדקו אם יש שמה חלב? הם מזהירים את אותם ברחוב בן יהודה בתל אביב, אומרים להם תבדקו אם יש חלב. עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה. הרבנות כותבת את הדברים האלה, שהם משווקים בשר עם חלב. עם החותמת של הרבנות. אני צועק על זה כמה שנים. הייתי בטוח שהם יתקנו את זה. עד עכשיו הדבר לא תוקן. קיבלתי את החוברת הזו לפני חודש. עוד חוברת חדשה, דף שתיים ע"ב, גם שמה חוזרים על האזהרה הזו. מה אתה רוצה? הם יראי שמיים, הם מזהירים אותנו שניזהר. נו, הוכח תוכיח את עמיתך. אנשים צדיקים וחסידים. בוודאי שבגן עדן העליון יש להם מקום מכובד בגן עדן העליון, אבל לא בעולם הזה. בעולם הזה אין לרבנות נאמנות. זו דוגמה אחת. יש עוד הרבה דוגמאות. כל אדם שהולך למסעדות, בתי מלון, ייכנס למטבח, יראה מה שקורה שמה.

1:19:27 דובר 4 לא צריך לשמוע ממני שום סיפור, שום פסק, יראה בעיניים שלו את כל הפשלות, את כל הבעיות שיש. אלא מה, כל הדברים לא כתובים כאן. הדוגמה של החלב זה הרבנות כותבת. הם עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה. יש אולי איזה רבנים בודדים שיש להם יראת שמיים והם עדיין מתפקדים, אבל ככלל, באופן כללי, הרבנות, כמו שאמרתי, פשטה את הרגל מזמן ולכן יש לנו את הרבנים שלנו, הרבנים של ועד חב"ד, יש להם אחריות על השחיטה. יש כמה דברים שיש להם אחריות במישרין. מה שיש להם אחריות במישרין הם אומרים לך: הבשר הזה בסדר, אין שום בעיה. הבשר הזה אתה יכול לקחת ולאכול, אבל לבוא ולהגיד בצורה גורפת. יש הרבה אנשים אהבלים. אתה שואל אותו, הוא למד חולין דף י' והוא יודע גמרא, אותו אהבל. הוא אומר לך: כתוב עד אחד נאמן באיסורין. אז מה אתה רוצה? גם הרב של הרבנות, גם הוא יש לו זקן, גם הוא עד אחד נאמן באיסורין. אני יודע שיש לאותו הרב זקן, אבל אני לא נותן את ההכשר בגלל הזקן שלו, גם לו יש זקן ולכן צריך להיזהר מאוד. אתם ברוך השם יראי שמיים. אתם זכיתם להיות במקום באוהלה של תורה. תסבירו את הדברים גם בתוך הבית, גם למשפחה. לא תמיד האמא מודעת לדברים האלה. הם חושבים שהבד"ץ זה יותר טוב. הרבנות בדיעבד זה כשר. זה לא נורא. תגידו לי, יש היתר לאכול בדיעבד חלב? יש איזה מין פוסק שהתיר בזה? שום פוסק בעולם לא התיר ולא יתיר. זה דבר שיש עליו חלילה לא רק איסור דאורייתא, יש עליו גם עונש כרת. עד כדי כך הדבר חמור מאוד ולכן כל אחד יסביר וגם אם

1:21:28 דובר 4 אני מזדמן, אני אורח באיזה מקום, שם יש הכשר של הרבנות בלבד. אני לא יכול להגיד מפני דרכי שלום, מפני דרכי שלום אני אוכל חזיר? החזיר הוא רק לאו, החלב הוא כרת. החלב הוא הרבה יותר חמור. ואם שם מבשלים את הבשר הכשר הזה, ממילא גם הכלים הם בחזקת טרף. וממילא צריך גם להגעיל את אותם הכלים. אם אני רוצה לבשל ביום אחר בשר חלק. שוב, הבעיה הזו מצויה הרבה באולמות, אולמות, מסעדות וכיוצא בזה. הרבה פעמים שמה עושים את האירועים גם לחילונים, בשביל החילוני גם כשר מספיק. אני רוצה לעשות מחר חתונה בשביל הבן, אז אני רוצה מחר להביא בשר כשר. אז מביאים משגיח ומשגיח עומד מהבוקר עד הערב שייכנס לשם רק דברים בהכשר הבד"ץ. אומרים לך יש כאן משגיח, הכל בסדר. תפנה למשגיח, תשאל אותו, תגיד לו: עשית, עשית הגעלה? הוא יגיד לך: לא, מה פתאום. זה לא היה טרף, זה היה כשר. כך הוא אומר לך. אבל הכשר הזה יש בו גם חלב. אם כך, צריך גם לעשות הכשר יסודי לאותו אולם. אם לא הייתה הגעלה במקום, ממילא גם אם בישלתי בשר חלק, הבשר הזה אסור באכילה. זה דבר שהוא מצוי מאוד. הרבה מהחתונות שלנו, של יהודים בני תורה, עושים בכל מיני אולמות ולפעמים לא מודעים לחומרת הבעיה. הם חושבים שהבשר החלק זה עניין של הידור. אני מחמיר. אז אתמול לא החמירו. היה שמה כשר. כך הם חושבים. זה לא נכון, אלא צריך לפי הדין, צריך הגעלה לאותם הכלים. לא עשו הגעלה, אני לא אוכל. אני יכול לאכול, יש שמה בננה, יש שמה קוקה קולה כשר של הרב לנדא. למה לך ירך של עוף? תשתה, אין בעיה. אבל

1:23:37 דובר 4 לאכול סלט חריסה, לאכול סלט מיונז, לאכול דגים, בשר, כל מה שמבושל בכלים, הכלים שם הם בחזקת בישול וממילא אין לנו היתר לאכול. אלא אם אני רוצה לעשות מחר חתונה באותו מקום, אין שום בעיה. אני מביא צוות של משגיחים ועושים הגעלה. הגעלה יכולה להועיל לסירים או למזלגות, לסכו"ם, אבל לצלחות לבנות של חרס מצופה פורצלן. קראנו לפני חודש שהוא חרס, אשר תבושל בו יישבר. אין אפשרות להגעיל את הצלחות. נצטרך לקנות צלחות חדשות. האם בעל האולם יסכים לקנות דבר כזה? אינני יודע. עסק ביש. בכל אופן, אדם ירא שמיים, אדם בן תורה צריך להיזהר מאוד בדברים הללו. ולא חשוב לי איפה האולם הזה, בירושלים, בבני ברק, ירושלים, תל אביב או חיפה או מקומות אחרים. זו בעיה כללית בכל המקומות. יש אולמות בודדים ששם לא מרשים להכניס בשר כשר, רק בשר חלק. בואו ונאמר היה שמה אתמול בלילה בשר חלק בהכשר של יורה דעה, בית יוסף או דבר אחר. אני לא אוכל. אני אוכל רק את הבשר בהכשר של חב"ד. אפילו הכי, שם לא צריך הגעלה. כולם בסדר. גם הצוות הזה בסדר וגם הצוות הזה בסדר. תודה. יש הבדל בהידורים. ההידור של הרב לנדא, הוא עושה כך וכך הידורים ולכן אני מקפיד על זה. למה לא? תקפיד. אבל מכאן ועד לומר שצריך להגעיל את הכלים, זה לא אמרנו. מה שאין כן לגבי מקום שמכניסים גם כשר. כמו שאמרתי, הכשר זה לא בעיה של חומרות ששמה הם לא מחמירים, אלא שם יש גם חלב ולכן זה מטריף גם את הכלים. זה ההבדל בין לבין. נדמה לי שכאן באולם של כפר חב"ד אין הוה אמינא שיהיה כשר. אפילו אם יבוא חילוני יגיד אני רוצה

1:25:52 דובר 4 כשר, בשבילי זה מספיק. כאן לא יתנו לו. כאן תמיד יש את החלק. כאן אין לנו בעיה במקום הזה. אבל כשאדם יוצא לאולמות מחוץ לכפר והולך למקומות אחרים, צריך לשים לב. וכמו שאמרתי, זו לא חומרה, אלא דין. ולכן גם בשעת הדחק, גם לילדים קטנים, גם להאכיל ילד פחות מגיל בר מצווה, דברים שאסורים מעיקר הדין, אין מקום להקל בדבר. עד כאן דיברנו על פי הפשט. אני עובר עכשיו על פי דברי המקובלים. אישה אלמנה שבעלה הלך לעולמו ומציעים אותה עכשיו לנישואין. נכון הדבר שהיא מותרת גם ל-- גם לרשב"ג וגם לרבי, אבל צריך לעשות תיקון אלמנה. בלי תיקון האלמנה יש עדיין סכנה אפילו בפעם אחת, ולכן יגידו לאדם הזה שרצה להתחתן עם אותה אישה שילך, ידריכו אותו. התיקון הזה לא קשה, דבר קל. הוא לומד לעילוי נשמתו של הבעל הקודם, נותן צדקה, מדליק נרות וכולי, ועל ידי זה יהיה לו צד היתר בדבר. וכל זה בפעם אחת. אם זה בפעמיים לא נוכל להתיר לו לשאת את אותה האישה, גם אם הוא יעשה את תיקון האלמנה. ידוע מה שמספר הגאון חיד"א, אומר שישבו בבית המדרש. הוא למד בזמנו בירושלים לפני שיצא לאיטליה ולמד בירושלים עם הרש"ש. נכנס איזה אדם מבוהל מאוד לבית המדרש, והוא מספר שהוא התחתן עם אישה כזו ובשינה בלילה בחלום באו שניהם אליו. הראשון היה תלמיד חכם, והבעל השני היה עם הארץ, ואותו עם הארץ בחלום צועק עליו, "למה לקחת את אשתי?" החכם לא צעק, אבל הראה לו פנים זועקות. הוא היה מבוהל מאוד. שאל מה לעשות. אז אמר לו הרש"ש, "תעשה תיקון אלמנה". הוא הלך. אחרי שהלך הגאון חיד"א אמר, חושש אני לו. וכך היה. אחרי

1:28:01 דובר 4 כמה ימים אותו אדם הלך לעולמו. זאת אומרת גם תיקון האלמנה יכול להועיל אלמנה פעם אחת. אבל אם קרה הדבר פעמיים, כמו שאמרנו, קטלנית, אז יש כאן חשש יותר, והסיבה היא על פי המקובלים, הם מצטטים את דברי הזוהר. לעתיד לבוא תהיה תחיית המתים. אישה שהייתה נשואה לשניים, בעלה מת, התחתנה עם שני. לעתיד לבוא מה יהיה? היא חוזרת לראשון, חוזרת לראשון ולכן הראשון הזה כואב לו שהיא הולכת ומתחתנת כאילו היא בוגדת בו, ולכן הוא יקטרג עליה שם בשמיים עד שימית אותו. ולכן בלי תיקון האלמנה, אפילו בפעם אחת אנחנו חוששים, אבל בפעמיים אנחנו חוששים יותר. אלא שיש גם בדבר הזה כמה דברים יוצאים מן הכלל. אם האדם הזה היה זקן, התחתנה, בעלה מת בגיל תשעים, השני מת בגיל תשעים וחמש. מה אתה רוצה, שיהיה מאה ועשרים? פחות מזה לא. ולכן בזה יש לנו צדדים להקל בדבר, שזה הפוסקים פוסקים. אלא שיש מחלוקת איך להגדיר את העניין זקן. דעת הגאון חיד"א והגר"א. רוב הפוסקים אומרים שכבר בגיל שישים הוא נחשב לזקן, כמו שאמרה המשנה באבות פרק ה': בן שישים לזקנה. אבל יש חולקים. יש אומרים שבעים ויש אומרים שמונים. שוב, אם זה בפעם הראשונה בוודאי שאין בעיה. תיקון האלמנה יועיל. בפעם השנייה צריך שאלה לחכם כדי לבדוק אם יש הוה אמינא להתיר או לא. כך גם יש הבדל אם האדם הזה מת בצורה רגילה או שחלילה הוא נהרג. אם הוא נהרג, מי אומר שזה המזל של האישה? מה היה גורם לו, זה היה גורם. יכול להיות שהוא נהרג בגלל התאונה או דבר אחר, ולכן גם בזה הפוסקים דנו להקל בדבר. כל זה לגבי אלמנה, אבל לגבי גרושה, התגרשה פעמיים,

1:30:10 דובר 4 שלוש, ארבע, לא עשרים. היא גרושה, זה לא קשור לעניין, ולכן שם לא שייך את החשש. כמובן צריך לדעת למה היא התגרשה. אם יש איזו בעיה מסוימת שגם אצלו זה יהיה אותו דבר, אז בשביל מה לו להתחתן? גם באופן כללי, אם הוא בדק ויודע בדיוק מה קרה, בגרושה אין לנו את החששות האלה, אלא כמו שאמרנו רק לגבי אלמנה. בזה הגמרא אסרה לנו, ולדברי השולחן ערוך אנחנו נזהרים בנושאים האלה. חמירא סכנתא מאיסורא. ולכן, כמו שאמרנו, כבר בשניים הוי חזקה. זה מה שאנחנו צריכים לחשוש בדבר. גם שליחי ציבור שנמצאים בכל מקום. לפעמים השליח ציבור הזה, אפילו שהוא לא למדן, הוא לא גאון שבגאונים, אבל הוא ירא שמיים, עושה מלאכתו באמונה, משרת את הציבור, נשמע לדברי חכמים בכל דבר. אז מגיע יום הבחירות, הוא רוצה להיות חבר המועצה וכו', וזה רוצה שנצביע בשבילו. למה לא? אין שום בעיה בדבר, אפילו אם הייתה לו איזו טעות, איזו פשלה פעם אחת, ו״הוא רחום יכפר עוון״. אבל אם היו שלוש פעמים, הרבנים צריכים לסמן אותו, מה שנקרא, יותר אסור לבחור את האדם הזה. אסור להריץ אותו לאותו התפקיד שהיה. גם אם יש רבנים שלא מכירים אותו והם נתנו לו את האישור. אבל אנחנו ניזהר. אותו דבר, אותם הכללים שאמרנו לגבי מגיה של מזוזה או בודק תולעים. אותו דבר גם לגבי שליחי ציבור, חברי מועצה מקומית, חברי עירייה, חברי כנסת, וכולם שייך את הכללים האמורים, שגם שם צריך לראות עם מי עושים. אנשים יראי שמיים, חכמים, נבונים, אנשי חיל, שונאי בצע. אנשים כאלה אנחנו יכולים לבוא ולמנות אותם. אבל ברגע שהאדם הזה שלוש פעמים מעד, אנחנו אומרים מה שהיה הוא שיהיה, ולכן

1:32:17 דובר 4 אין היתר לבוא ולהצביע לאותם האנשים. לפעמים זה רק חבר מועצה או חבר ועד של הכפר וכיוצא בזה. אז בכל אופן זה תפקיד יותר, יותר רם ונישא, שיותר צריך להיזהר בדבר. גם אם היו אנשים שטעו בו. אבל הרבנים צריכים להש-- להיזהר בדברים האלה. להיזהר מאוד. בזמנו הרבי צעק לפני ארבעים ושמונה שנים. הכנסת נכשלה בנושא של מיהו יהודי, והרבי צעק בתוקף להוסיף עוד סעיף בחוק השבות בנושא של מיהו יהודי, וחלק מחברי הכנסת בזמנו כן ניסו ולא הצליחו ונכשלו. אבל היו חברי כנסת, לצערנו, גם מתוך הדתיים, שלא היה אכפת להם הנושא הזה, ולכן גם אז הרבי יצא נגד אותם חברי הכנסת שלא, לא הלכו בתלם, מה שנקרא, כדי לחוקק את החוק. בזמנו טענו אותם האנשים, אותם הרשעים טענו נגד הרבי: בסך הכול יש מקרה אחד בשנה. אז בזמנו העולים החדשים מרוסיה כמעט כולם היו יהודים. אולי נראה איזה אחד גוי או חצי גוי שהיה מגיע. אז מה, על אחד אתה עושה את כל המהומה הזו? ולכן הם צפצפו על הרבי ולא תיקנו את החוק. אבל הרבי ראה ברוח קודשו, הוא אמר את זה. לא רק ראה אלא גם אמר. אמר: יבוא יום. הנה לצערנו יש היום חצי מיליון גויים רוסים שבאו לארץ והם מתבוללים בתוכנו. יש היום עשרה אחוז מהנישאים בארץ נישואי תערובת. חלק מהם עושים את זה עם הזיוף של הגיור, חלק בלי. זה לא משנה איך, אבל הסטטיסטיקה שגם בארץ יש לצערנו את נישואי התערובת. הרבי ניסה ל-ל-למנוע את הדברים הללו, אבל לצערנו האנשים, עמך, לא הבינו את חומרת הבעיה אז בתקופה ההיא, ולכן היום אנחנו אוכלים את פרי הבאושים של אותם האנשים. בזמנו

1:34:31 דובר 4 הרבי אמר אסור להצביע לאותם האנשים לכנסת, אסור לבחור בהם כיוון שהם הכשילו את החוק בזמנו. אבל מה נעשה שהאנשים התמימים לא כולם הבינו שהרבי רואה למרחוק. הראייה של הרבי הייתה לא רק מה יש הרגע, מה יהיה בעוד שעה. הוא ראה למרחוק, הייתה לו עין צופייה, ולכן הוא ידע וחרד ממה שחלילה יהיה כאן בארץ ישראל, ״אשר יגורנו בא לנו״. חבל, חבל שהגענו לדברים האלה ועדיין חברי הכנסת הדתיים, עדיין אף אחד מהם לא אכפת לו. לא שמעתי שמעלים עכשיו הצעת חוק מיהו יהודי. כל הדתיים ברוך השם יושבים בקואליציה, נהנים ממנעמי השלטון. שיהיו בריאים, למה לא? מגיע להם, אבל צריכים גם לתקן, לעשות גם את העבודה הזו, ולצערנו גם עדיין בקטע הזה עדיין החוק פרוץ, ועדיין ממשיכים לבוא מדי שנה בשנה, באים עוד כמה אלפים מרוסיה, כמה אלפי גויים שלצערנו אין הווה אמינא שהאנשים האלה הם יהודים, אליבא דכולי עלמא הם גויים, ונותנים להם את כל מה שהם צריכים, סל קליטה, דירה ודברים אחרים. והאנשים האלה, הילדים שלהם, מה יעשו? הולכים לבתי הספר שלנו ומתחתנים עם הבנות שלנו. זה מה שקורה לצערנו במקומו של רבינו. כמו שאמרנו, הנפקא מינה שאדם שרוצה כן ללכת לבחירות להצביע, קודם כול ישאל את הרב שלו. יגיד לו אני רוצה כך וכך. הרב שלו מכיר את האנשים, יודע אם האנשים האלה יראים ושלמים, ל״ו צדיקים. למה לא? אבל לא ראיתי בכנסת ל״ו צדיקים. לא פגשתי אותם שם. לא היה חפץ חיים ולא כיוצא בו. טוב, מכל מקום, אם האדם הזה שאל והרבי-- הרב שלו אומר לו, ״האנשים האלה ואלה אסור״, אז בוודאי שאסור להצביע בשבילם. ואם הוא עבר על

1:36:36 דובר 4 השליח של הרב שלו הוא-- האדם הזה הוא אשם בכל מה שיעשה אותו אדם. יש שליח לדבר עבירה במקרה כזה. כל מה שעשה אותו חבר כנסת, הרי יכול לומר: אין שליח לדבר עבירה, לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. כל דברי הגמרא בקידושין בדף מ"ג נאמרו לאדם שלא הוחזק. הרמ"א בחושן משפט אומר: אם האדם הזה הוחזק שלוש פעמים שעשה כך וכך, ממילא יש שליח לדבר עבירה. אם אני עכשיו מצביע בשבילו, כל מה שהוא יעשה זה כאילו אני עשיתי. גם פה יש את המושג חזקה. אלה דברי הרמ"א שם, וכך הסכימו גם שאר הפוסקים. אני עובר לנושא אחר שגם בו דנו בדברי הרמ"א. אנחנו יודעים, בכל ערב שמיטה יש ויכוח קשה. היתר המכירה של הרבנות זה אפס, זה כלום, או שההיתר הזה בדיעבד הוא טוב. אתם מכירים, שמעתם, היה תשס"ז, ערב השמיטה היה את הוויכוח הזה. חלק מהרבנים אומרים שכן, זה בדיעבד, כן. החזון איש אומר לא, האדם הזה הוא שליח שהוא מוכר. כיוון שאין שליח לדבר עבירה, השליחות בטלה ולכן המכירה גם בדיעבד לא תופסת למפרע. הגאון הרב זוין, הוא היה מרבני חב"ד, היה עורך האנציקלופדיה התלמודית, היה גאון שבגאונים. הוא טען טענה שבדיעבד זה כן טוב. הוא אמר כך. הוא אמר: הרמ"א אומר שלוש פעמים. הוא אמר על המכירה הראשונה שמכרו בתרמ"ט מחלוקת. המכירה שאחריה, תרנ"ו, מחלוקת, אבל ברגע שהרבנות מכרה שלוש פעמים, שלוש והחזקה נגמרה. ממילא בזה יש שליח לדבר עבירה. השליחות לא נפלה ובדיעבד זה כן טוב. זו הטענה של הרב זוין. אבל במציאות הטענה הזו לא נכונה. בהלכה היא טענה יפה, במציאות לא. והסיבה היא: אם אותו הרב הראשי היה מוכר שלוש

1:39:05 דובר 4 פעמים, אז באמת הטענה הייתה צודקת. הרמ"א אמר, אבל מה שקרה, תבדוק מתרמ"ט עד היום, אף רב ראשי לא כיהן עשרים ואחת שנים, שלוש שמיטות זה אחר זה, הוא מכר שלוש פעמים. פעם אחת או שתיים. זה מה שקרה. ממילא אם הוא עשה, זה לא קשור אליי. גם פה הרב הראשי הקודם עשה. כאן זה אדם חדש. אדם חדש. עוד הפעם יחזור הכלל שאין שליח לדבר עבירה. עוד הפעם הטענה של החזון איש עדיין קיימת. כך שהטענה של הרב זוין בתיאוריה היא נכונה, אבל כשבודקים במציאות, אם היו רבנים כאלה שהיו עושים שלוש פעמים, עכשיו מגיעה שמיטה רביעית, אז נוכל לסמוך על הטענה של הרב זוין. אבל כמו שאמרתי, אף רב ראשי לא זכה לעשות ארבע פעמים את המכירה, לכהן כל כך הרבה שנים רצוף.

1:40:13 דובר 7 סליחה, ארבע פעמים צריך.

1:40:15 דובר 4 טוב, שלוש זה חזקה. בפעם הרביעית נוכל לומר שזה בדיעבד טוב. זאת הטענה. טענה צודקת מאוד. אם היה רב ראשי כזה, אז הטענה של הרב זוין צודקת. זה רעיון מבריק. הוא לקח את הרעיון משם ולקח לעניינים, אבל לא היה דבר כזה מתרמ"ט שהתחילו במכירה מאז ועד היום, מאה ועשרים שנה כמעט, עדיין לא היה רב ראשי כזה. אולי יהיה. שיאריכו ימים וימכרו ולפחות בדיעבד אולי יהיה טוב, אבל בינתיים לא היה כך, שיש לנו את הבעיה באמת שהטענה של החזון איש היא טענה צודקת ולכן אנחנו נזהרים גם בנושא של השביעית, אנחנו מאוד נזהרים. אנחנו נמצאים עכשיו בסוף חודש ניסן, חודש הגאולה. אנחנו מצפים שהרבי שמסר את נפשו על גאולת עם ישראל בחיים חיותו, שגם היום יעשה את הדברים בפועל להלכה ולמעשה ולא נצטרך לרוב הדברים שאמרתי, נוכל למחוק את כל הדברים. אם בבעיה של החלב או בבעיות אחרות, המשיח יתקן עולם במלכות שדי, שהכל יהיה במהרה בימינו בקרוב ממש, אמן ואמן. אני מודה לרבנים שהזמינו אותי לבוא ולומר דברי תורה. דברי אלוהים חיים. אשריכם שאתם יושבים באוהלה של תורה, יושבים ועוסקים בתורה גם בבין הזמנים.

1:42:02 דובר 7 תגיד מה שאתה רוצה.

1:42:05 דובר 8 רבותי. כולנו מודים, כל תושבי כפר חב"ד ובפרט הבחורים שנמצאים כאן באופן קבוע בישיבת בין הזמנים, מודים לרב יעקב יוסף, שיעקב חי יוסף, שטרח והגיע, אה, אלינו למסור לנו שיעור, השיעור המיוחד הזה. באותה הזדמנות כולנו מאחלים לו רפואה שלמה.

1:42:33 דובר 7 אמן.

1:42:33 דובר 8 אה, כל ה-- כל העניינים הלא טובים וכל אותם הדברים ילכו כלא היו. זה ל-לשם יעקב חי בן מרגלית.

1:42:45 דובר 7 תודה.

1:42:46 דובר 8 באותה ההזדמנות, אה, רצינו ל-ל-להביא לרב איזשהו שי הכרה על ה-- על האפשרות שהרב הגיע אלינו וטרח בשבילנו. ספר החת"ת, שהוא ידוע כשמירה להצלה ולכל דבר בעזרת השם. אז יהי רצון שמכאן ולהבא נשמע רק בשורות טובות.

1:43:08 דובר 7 אמן.

1:43:08 דובר 8 ושוב תודה לרב.

1:43:10 דובר 7 תודה. יישר כוח! תודה. ברוכים תהיו. אמן.

1:50:16 דובר 9 הנהג שלי אמור להביא את הספר. זה שי כהן[?] זה שלי, זה של ר' יוסף כהן.

1:50:21 דובר 10 להשיג את זה.

1:50:22 דובר 9 אין כבר להשיג.

1:50:23 דובר 10 אין, זה יוצא חוכמה. אני חושב אתה כבר מזמן

1:50:35 דובר 9 על הדרך.

1:50:36 דובר 10 אתה לא רוצה

1:50:37 דובר 9 תכף, אתם תכף, אתה נתקע פה עם תור חכך.

1:50:42 דובר 10 כן, כן.

1:50:42 דובר 9 עוד רגע. אפשר להוציא את הכובע הזה מפה? וואה. מישהו יושב כאן?

1:50:55 דובר 10 כן.

1:51:08 דובר 9 רק לשים את זה באיזה מקום ש... בטח איפשהו. זה ספר שלנו שכתבנו. קד"ק רומק כ' פס.

1:51:21 דובר 10 תכף, תכף.

1:51:24 דובר 9 יש איזו הקדמה או עכשיו?

1:51:26 דובר 10 לא, אני אתן רק כמה מילים בשבילי. מקדמים בברכה את הרב, את הרב שאר ישוב כהן. הרב, אה, הרב הראשי של חיפה, במשך עשרות שנים משמש ברבנות. מה, חמישים שנה? שישים שנה? יותר אולי הרב הראשי. והיה חבר-- היה זקן, זקן חברי מועצת הרבנות הראשית. היה-- ידוע שהרב עשה מאמץ גדול מאוד בשבילנו, בשביל, אה, לבוא לכאן מחיפה ולהשתתף איתנו בכינוס תורה. ידוע כבר ומפורסם הקשר שהיה לרב עם הרבי. כש-כש-כשפרסמתי כאן שהרב עומד להגיע לישיבת בין הזמנים, כולם, אה, דבר ראשון הייתה התפעלות גדולה, ואחרי ההתפעלות הזאת היה קשה להרבה מתושבי כפר חב"ד לפספס את ה-- את העובדה הזו, והיו חייבים להזכיר אותה, שהרב היה אצל הרבי. ידוע וכולם מספרים את העניין הזה של ברכת כוהנים, את השיחה שהייתה-- שהיה לרבי עם הרב-- עם ה-- שהיה לרב עם הרבי על ברכת כוהנים, והרבי ביקש מהרב שליט"א שיברך אותו בברכת כוהנים ככהן. וידוע גם שהיו חילופי מכתבים בעניין הזה. אז בטח זה נשמע בשיעור הקרוב, על העניין הזה של ברכת הכוהנים והציווי הזה שכל אחד ואחד מהכוהנים צריך לעשות את זה, אומרים בכל יום. אדמו"ר הזקן כותב בשולחן ערוך: "יישר כוחם של בני ארץ ישראל שנושאים כפיהם בכל יום". שיש בזה עניין שאדמו"ר הזקן, אה, חיווה את הדבר הזה. אז זה נשמע בעזרת השם בשיעור הקרוב. בבקשה. ישר כוח. מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו. הרב חנון[?], נפגשנו ב-- בלי, בלי להתכונן בבית הארחה של קיבוץ לביא, ואני התפעלתי מהספר שנתן לי. ספר שמרכז צעיר קים בו אהבה, חוכמה ורב שנים, וראיתי גם שכותבים עליו דברים יפים, ואני מצאתי שם הרבה דברים.

1:53:58 דובר 10 אה, בואי היום לכפר חב"ד והשיעור הזה זה המשך, וככה בהשגחה שברוך השם שנמצאים כאן. אני פותח כמנהגם של רבותינו. הגמרא אומרת, אה, בסוף ברכות, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, פתחו כולם ודרשו בכבוד אכסניה. רבי יהודה, ראש המדברים בכל מקום, פתח ודרש בכבוד התורה. הפשט הוא שהוא-- יש מקום שלא צריך להסתפק. זה כבוד אכסניה, כבוד התורה זה אותו דבר. אם הולכים לכל מקום, כפי שאנשי חב"ד נוהגים ללכת לכל מקום כדי להביא שם את דבר השם ולקרב רחוקים, אבל לא תמיד אפשר לדבר על האכסניה דברים משובחים. שמה צריך את החידוש של רבי יהודה. אז ברוך השם שכן כבוד אכסניה שהוא כבוד התורה. והיות ורציתי לדבר על איזה עניין שהיה לי ברוך השם את הזכות הגדולה גם לדבר עליו וגם לקבל איגרת מהרבי, זכותו תגן עלינו. זה העניין של ברכת כוהנים בכל יום, שאצלנו זה דבר פשוט. כשבאנו לחיפה לפני שלושים ושש שנים בערך, גיליתי ששם המנהג לברך ברכת כוהנים רק בשבת במוסף. כל השבוע לא, גם לא שחרית. ב-ב-בירושלים שבאתי ממנה ברכנו בכל יום. כולם אשכנזים, פרושים, חסידים, כולם. הספרדים בכל העולם מברכים בכל יום. לא הבנתי מה קרה כאן. אמרו שהם נגררו אחרי מנהג הגליל. מה זה מנהג הגליל? מנהג טבריה. תלמידי הבעל שם טוב שבאו מטבריה הנהיגו לברך במוסף. לעניות דעתי, התעניינתי קצת אצל אלה שבקיאים בהיסטוריה, זו טעות להגיד שעשו שיהיה רק במוסף. קודם גם מוסף לא היה, הם עשו מוסף. לא היה מכוחם לתקן יותר. גם זקני הרבנים בחיפה לפני קרוב לארבעים שנה אמרו שהרב קניאל זצ"ל, שהיה הרב של חיפה לפני שנכנסנו לרבנות, עשה מאמצים לחדש ברכת כוהנים ולא הצליח.

1:56:11 דובר 10 וידוע שגם מובא באחרונים שהיו כמה גדולים שניסו לחדש בחוץ לארץ אצל האשכנזים ברכת כוהנים בכל יום ולא עלה בידם. אמרו שמהשמיים מעכבים. על שני הגדולים אני חושב שזה הרב בעל התניא, אדמו"ר הזקן, זכותו תגן עלינו, והגר"א מווילנה, ששניהם רצו לחדש ולא עלה בידם. פה נפלה אש, פה הוא נסע לארץ ישראל. היו סיבות. על כל פנים, ברוך השם שבחיפה היום אנחנו עולים בכל יום. לפני, אני חושב, כשלושים שנה כתבנו איגרת לרבני חיפה. כמובן את כל האיגרת אני לא אוכל לקרוא. בספר שהוצאנו, ספר שיח כהן, יש איזה ארבעים עמודים על זה. את היסודות הייתי רוצה. יסוד ההלכה שיש מצוות עשה לברך את ישראל בכל יום. אני מדגיש המילה בכל יום, לכאורה מפורש אצל הרמב"ם ומוסכם אצל רוב רבותינו הראשונים. בספר המצוות של הרמב"ם, עשין מצווה כ"ו. בסדר המצוות שהצטוו בהם הכהנים במקדש, המצוות שלפניה, כ"ד קידוש ידיים ורגליים, כל זמן שיצטרכו להיכנס להיכל. כ"ה להדליק את הנרות. כ"ז זה אחריה, לשים לחם הפנים לפני תמיד. כל המצוות האלה הם דברים שנוהגים תמיד בכל יום. לעניין ברכת הכוהנים הוא סתם את לשונו, הוא לא מזכיר את המילה במקדש. לכל היתר הוא אומר במקדש, פה הוא לא אומר את המקור. לפי כמה גרסאות בדבריו גם לא יתפרש זמנה, אם בזמן הזה או רק בזמן הבית לא יתפרש. ונקרא את הלשון של ספר המצוות. מצווה כ"ו, "היא שציווה הכהנים לברך את ישראל, והוא אומרו יתעלה, כה תברכו את בני ישראל. וכבר התבארו דיני המצווה הזו בפרק אחרון ממגילה ותענית ובשביעי מסוטה ועוד". יש נוסח שאחרי המילה ישראל נוספו שתי מילים: בכל יום. ככה בנוסח של ספר המצוות שהוציא הגאון

1:58:35 דובר 10 הרב חיים הלר זצ"ל, וגם הוצאת הגאון הרב יוסף קאפח זצ"ל. בספר זה כתוב עוד שליט"א, זכר צדיק לחיים, שהוא עצמו תרגם את הלשון מערבית. הספר הזה נכתב בערבית, וגם במניין המצוות בראש הלכות תפילה. תסתכלו ברמב"ם במשנה תורה, הלכות תפילה וברכת כוהנים: ויש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את השם בכל יום בתפילה, שנייה לברך כוהנים את ישראל בכל יום. זה מפורש בכל יום ולא מגביל למקום. כאשר דנו בשאלה אם מדובר על ירושלים או על הר הבית, בית המקדש, אומר הרמב"ם שצריכים בגבולין גם כן בכל יום. הוא כותב שם בפרק י"ד הלכה ג': כיצד היא נשיאת כפיים שבגבולין? ואחר כך בהלכה ט': כיצד היא נשיאת כפיים שבמקדש? זאת אומרת, הוא מבדיל בין גבולין למקדש, או במדינה, בגבולין או במדינה. יש מקום אחר שכתוב: במקדש מברכים אותה ברכת כוהנים פעם אחת ביום אחר תמיד של שחר. במדינה מברכים אותה אחר כל תפילה חוץ ממנחה. כמובן גם לא ערבית. זה ברור. לא זמן עבודה. אם כן, דעת הרמב"ם כנראה שדעתו שצריכים בכל יום. אמנם לפי הגמרא בתענית דף כ"ו עמוד א', המשנה והגמרא, דעת רבי מאיר שעל פי פשט המשנה ארבע פעמים ביום, ביום כיפור: שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. כך הוא כותב. חכמים, רבי יהודה, שחרית ומוסף יש בהם נשיאת כפיים, מנחה ונעילה אין בהם נשיאת כפיים. מחלוקת. דעת רבי יוסי: נעילה יש בה נשיאת כפיים, מנחה אין בה, וזאת משום שכרות וגזירה אטו כל השנה. על כל פנים, מפורש לפנינו דין נשיאת כפיים בכל יום, בכל תפילה חוץ ממנחה שפטור משום שכרות. אסור לעבוד עבודה בשכרות. מעריב לא ביום, כמובן. על כל פנים לומדים את

2:01:01 דובר 10 זה מה-- בספרי רבי יונתן אומר: "כי בו בחר ה' אלוקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים". כל הימים. מקיש בניו לו, מה הוא בנשיאת כפיים, וגם בניו נשיאת כפיים. המלבי"ם אומר: הוא ובניו, ששירות שניהם שווה ושאין חילוק בין הזמנים, דהכי כתיב כל הימים. אם כן, צריך קצת עיון. אני לא רוצה להאריך כמובן, אני יודע כמה זמן שיש לי, אפשר לדבר על זה שעות. רק תמיהה ישנה קצת. מה זה בכל יום? במקדש היה מצווה בכל יום, בגבו-- אחרי כל תפילה, ברכה אחרונה שבתפילת שמונה עשרה לפני שלום מברכים ברכת כוהנים. על כל פנים, חוץ ממנחה וערבית שכבר ביררנו את העניין. על כל פנים, לפי המשנה ברורה ולפי הפסק של השולחן ערוך, סימן ס"ד, אה, סליחה, סימן קכ"ח סעיף ג', במשנה ברורה סעיף קטן י"א, מצווה חיובית יש לפחות פעם בכל יום לקיים מצוות עשה. מקיים כל פעם שמברך בתפילות השונות. השאלה היא ככה: קיום מצוות עשה אפילו עם ברכה כמה וכמה פעמים ביום. ביטול מצוות עשה אם לא מברך לפחות פעם אחת ביום, נקרא שהוא מבטל מצוות עשה. זו סוגיה כמעט מפורשת בראש השנה. בגמרא ראש השנה כ"ח עמוד ב': "מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר: הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל, אוסיף ברכה אחת משלי". אומרת הגמרא: "שאני הכא דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר מברך, כולי יומא זמניה", כך לשון הגמרא. אז זה מפורש, כולי יומא זמניה. הכהן יכול לברך את זה כל היום. התוספות שם אומרים "מינתן מרה בינן בהקד כהנים נמי כמה פעמים לציבור אחד. אם איזה מישהו בא להוסיף". אז אומרים התוספות, כיוון שעלה פעם

2:03:15 דובר 10 אחת ביום כבר לא עובר על עשה, אבל כל פעם שהוא עולה בתפילה אחרת אז הוא מקיים, מקיים עוד מצוות עשה. וכן, איך זה שמבטלים מצוות עשה שאפשר לזכות בה? גם החינוך במצווה שע"ח כותב ש"נצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום". וגם הכותרת בהוצאת בעל המנחו-- המ-- החינוך, וגם יש הוצאה של הרב שעוועל ז"ל, ונוהגת מצווה זו בכל מקום ובכל זמן, בכל מקום ובכל זמן בכהנים, כי עליהם מצווה זו לברך את ישראל בשחרית ובמוסף ובנעילה, חייבים לברכם. על כל פנים, יוצא מזה שגם בימינו, אם לא עלה אפילו פעם אחת ביום עובר מדין מצוות עשה. להלכה רוב הפוסקים פוסקים שהוא לא עובר רק אם קראו לו והוא לא נענה. הרי לכן אנחנו נוהגים להגיד כוהנים. אם יש כוהנים, יותר מאחד, אז ה-- החזן עובר ל"אלוקינו ואלוקי אבותינו", או שאחד מהקהל. יש מנהגים שונים. זה נקרא שקוראים להם ולומדים את זה מהמילים "אמור להם", אמור להם. יוצא מזה-- אני פשוט רוצה לקצר. יש לי הרבה מקורות כאן. אומר הבית יוסף באורח חיים סימן קכ"ח בשם הראשון רבנו מנוח, אחד מהראשונים: "דהא דאמרינן שאין הכהן עובר כשאין אומרים לו לברך, היינו שאינו עובר בשלושה עשה, אבל בעשה אחד של 'כה תברכו' הוא כן עובר. שהכוהנים מצווים לברך את ישראל, יאמרו להם או יחדלו". הבית יוסף אומר: "אין נראה כן דעת הפוסקים". הוא מביא את רבנו מנוח ודוח-- וחולק עליו, שרוב הפוסקים אומרים שכל שאין אומרים לו לעלות הוא לא עובר. אם לא קראו לו, אין לפרש. בשולחן ערוך כתוב: כל כוהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצוות עשה אחת, הרי זה עובר בשלושה עשה אם היה

2:05:26 דובר 10 בבית הכנסת שקראו כוהנים ולא עלה, או אמרו לו לעלות ולא-- או ליטול ידיו. עוד שם כתב בסעיף ג': "אם עלה פעם אחת ביום שוב אינו עובר". אז המחלוקת היא מצוות עשה אחת או שלוש, אבל מצוות עשה אחת ודאי שהוא מבטל. השאלה היא הד-- רוב הפוסקים אומרים לא ככה. הם אומרים שאם לא אמרו לו הוא לא עובר כלל. אם הוא בבית הכנסת נקרא שאמרו לו כי צעקו כוהנים, אמרו כוהנים. על כל פנים ראוי לציבור לומר לו כדי שיקיים מצוות עשה. ידועים מאוד ומפורסמים דברי הבית יוסף בסימן קכ"ח שכתב... סליחה.

2:06:12 דובר 11 מתי אומרים כוהנים?

2:06:14 דובר 10 וכן אמור להם. התורה אומרת לאמור להם. קודם כל--

2:06:19 דובר 11 מתי אומרים?

2:06:20 דובר 10 וידבר ה' אל משה.

2:06:23 דובר 11 צריכים הרי לעמוד קודם.

2:06:25 דובר 10 דבר ה'... כל טבח הוא... לאמור להם יברך. אמור להם שיכריזו כהנים שיקראו את הקרבן הנפורש בכל המגורה בכל הראשונים. כתב האגור בשם מהר"י מולין: למה אין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום? זה בחוץ לארץ. מצוות עשה. אז הוא אומר שמנהג הכהנים לטבול מקודם, סתם טובלים לפני תפילה ממילא. אז הוא אומר אבל פה בגלל זה בכל יום קשה להם לטבול בחורף. כך הוא אומר. בית יוסף הביא את זה. לכן עלה המנהג דווקא ביום טוב, וכן משום טעם ביטול מלאכה. צריכים ללכת לעבודה. כשהכהן לא נקרא אינו עובר. כך אומר הבית יוסף. ואז הוא כותב על מהר"י מולין, על האגור: דחק עצמו לקיים מנהג מקומו ואינו מספיק. מה שכתוב שנוהגים לטבול קודם, זה חומרא דאתי לידי קולא. הם מקפידים לטבול, בשביל זה הם לא מקיימים מצוות עשה. שלושה עשר. ואומר הבית יוסף בסוף, הזכרנו את זה, יישר כוחם של כל בני ארץ ישראל. מזה גם בא של הרב. וכל מלכות מצרים, כנראה בזמנו כך היה, שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנשיאת כפיים. הרמ"א בדרכי משה וגם בהגהות של הזכרון הברוך מלמד זכות על המנהג בחוץ לארץ של האשכנזים שלא עולים בכל יום. הוא כותב ככה: מפני ביטול מלאכה לעם באלו הארצות, שהכהנים והעם טרודים למחייה בגלותם ואין להם לפרנס בני ביתם כי אם את הלחם אשר ילקטו בזיעת אפיהם בכל יום, כבר יום ביומו, ואינם שרויים בשמחה. לכן אין נושאים כפיהם ביום שאין בו ביטול מלאכה לעם. בשבת למה לא נושאים כפיים? מפני שטרודים מחשבתם והרהורם על מעשה ידיהם, שצריכים להיות וינוח גופם קצת מעמלם. לא שרויים כל כך בשמחה כמו ביום טוב, שנאמר: "ושמחת

2:08:28 דובר 10 בחגך". לכן נשתרבב המנהג. אני מרגיש שיש פה קצת שלילה, נשתרבב המנהג שלא יישאו כפיים אלא ביום טוב. כן נראה לי. זה דברי הרמ"א, בדרכי משה. לכאורה, אם יש לנו עוד קצת זמן, יש לדון בשאלה של ברכה בלי שם המפורש. אם העניין של ברכת כהנים שאמרו "יברכך ה' וישמרך" במקדש הם פירשו את השם, אז אולי זה לעיכובא, ואם לא בשם זה לא דאורייתא, רק דרבנן. העניין שצריך לחקור, אני לא אומר שזאת דעתי. הקרן אורה אומר שגם בלי שם מפורש זה דאורייתא. והוא מביא הרבה מקורות לזה. ויש אמנם סוגיה בגמרא שמעלים מנשיאת כפיים ליוחסין, מביא הילקוט שם בשם ספרי זוטא. הגמרא בכתובות, דף כ"ד עמוד ב', אומר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", אומר רב: בגבולין. הפרי מגדים מדבר על המגן אברהם בסוגיית מי שאינו כהן ועולה, שעובר בעשה. התוספות אומרים כידוע לא ידעו הרי מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה, שלכאורה נגד סוגיית כתובות שמעלים מנשיאת כפיים ליוחסין, איסור עשה. על כל פנים חזקה לכהונה, נשיאת כפיים בארץ ישראל, בסוריה, שמגיעים שבועי ראש חודש לנשיאת כפיים וראיה. גם אלכסנדריה היה בית דין קבוע. על כל פנים, זה הכוונה כנראה של הבית יוסף שבמלכות ארץ ישראל וגם במצרים היו נוהגים לעלות בכל יום. מנהג ארץ ישראל. לא נוכל להאריך בעניין, אבל על פי דעת כמה מגדולי רבותינו העולה מקיים עשה דאורייתא. אם קוראים לו לעלות וליטול ידיו ואינו עולה, עובר על עשה שהוא כמו שלושה עשין. שיטת רבי מנוח לפי הירושלמי, עשה אחד הוא עובר אם לא קוראים לו. אם קוראים לו אז הוא עובר יותר.

2:10:34 דובר 10 יש אחד מגדולי רבותינו האחרונים, המור וקציעה. אורח חיים סימן קכ"ח אומר שבזמן המקדש בגבולין וכן בזמן הזה ברכת הכהנים היא רק דרבנן, לא דאורייתא. זה באמת שיטה מיוחדת של המור וקציעה, ורוב האחרונים דוחים את דבריו. החוקר פתח הדביר האריך להביא ראיות מהש"ס, מדברי גדולי המפרשים הראשונים והאחרונים, שהוא בעניין המצוות מצוות עשה דאורייתא, וגם הוא כותב שהמור וקציעה בעצמו חזר בו. כך משיטת יעב"ץ כותב ככה ודוחה גם בעניין שלמה והראשית ביכורים, הכל... מי שרוצה לראות יש בשדי חמד בחלק ז'. הרדכ"א[?] מביא את כל האחרונים, הכף החיים וכן הלאה. הכף החיים מביא תשובה מאחד מהראשונים, ר"י ממרויש, שו"ת מן השמים. מקום שיש כהנים הראויים לברך ברכת כהנים ולא נהגו לברך אפילו פעם אחת בשנה, אלו ואלו עוברים. הן ישראל שלא אומרים להם, שדומים שלא חוששים, לא אכפת להם מכתבים שבשמיים חלילה. אומר החסד לאברהם: מי שאינו מברך מאבד טובה הרבה ומראה שאינו חפץ במצוות ולא חפץ בברכה, ומה זה דבר יחבל לו. לכן הכהן הירא דבר השם ומצוותיו חפץ. זה לשונו של הרדב"ז, של החסד לאברהם. לא יעבור מלברך, לעשות נחת רוח ליוצרו, שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום, וכן ראוי יהא בכל מקום שלא לבקש תחבולות לבטל מצוות עשה מן התורה. ואף על פי שאין הכהן עובר כשאין קוראים לו, מכל מקום שפע ברכה יבוא לעליונים ותחתונים. זה כבר חסידות. על זה ברכת כהנים. הדברים עתיקים. עמקו כוונת ברכת כהנים ורזים ורזים, רק בדרך כלל יכוונו הכהנים שמעשה ידיהם יכונן עליון, ושהם מכוונים על דעת אהרן הכהן וכן קדושים זעיר, עד כאן לשונו. אם כי מזכירים מקובלים על שאר הכוונות. רבי חיים ויטאל ומהרי יש בדרושי

2:12:44 דובר 10 חזרת העמידה אומר, בכל יום בחזרת העמידה צריך לומר ברכת כהנים. הוא מכריז בענייני הסוד שבדבר. החפץ חיים, משנה ברורה, כותב בסימן קכ"ח סעיף ק"ב בביאור ההלכה, שאם יש חולשה ממש, חולה, יכול הכהן לצאת ולא לעלות לדוכן, אבל אם לא עניין של מחלה, אסור לבטל מצות עשה בחינם. אמנם המטה אפרים, אפרים זלמן מרגליות זכותו תגן עלינו, מאריך לחייב את המנהג שבחוץ לארץ שכהנים לא נושאים את כפיהם רק ביום טוב. אבל זה מנהג קדום, והוא יותר מחמש מאות שנה, והמנהג הוא רק בשבתות וימים טובים. אני בחוץ לארץ, אני יודע גם לא בשבתות, רק בימים טובים. הבית יוסף כתב ישר חכם, אבל לא מוקי עניו של לבטל את המנהג של חוץ לארץ. הרי זה עניין שאין ואין דרך לאסור ארץ. כלומר, אם לא קוראים לחייב את ישראל לקרוא כדי שהכהן יתחייב לעלות מבלי לברר. לא, לא, לא חיוב. כך הוא רוצה לומר. זה מנהג שהתייסד מפי ותיקין ונעשה מאסף לגדולי הראשונים וכל גדולי הדורות. אז בטל לא, והאריך דברי הראשונים והאחרונים שיכריח אותי לשנות. כשאני פרסמתי את התשובה הגדולה לעניין הזה היה בחיפה. הראב"ד שלה, העדה החרדית בירושלים, טען: מה יש פה מן החסיד חוקר הראש בז של הדצ"ת. מנהג, אסור לבטל מנהג, מנהג ישראל דין. יש ירושלמי בעירובין שמנהג מבטל את ההלכה. אז זה מנהג לעשות משהו, אבל מנהג גרוע, אומר הערוך השולחן, זה נקרא מנהג גרוע. מנהג לא לעשות זה לא נקרא מנהג. הוא רוצה לומר שזה נקרא מנהג. אז זה שאלה. על כל פנים, להניע את דעתנו, ואחרי שהבאתי קצת מקורות, אפשר להביא עוד הרבה מקורות, כפי שאמרתי כאן זה איזה חמישים עמודים. בארץ ישראל

2:14:46 דובר 10 נהגו לברך בכל יום. כשבאתי לחיפה, באים כהנים מירושלים, מבית-- באתי מירושלים, מתל אביב, באים לחיפה, במקומם הם מוחזקים ועולים. מה זה מבטל בחיפה חזקתם? למה? ולא קיבלתי תשובה מאף אחד. ולסיכום הדברים ראיתי את מה שכותב ערוך השולחן, דבריו הם היפוכה ממש של הבית אפרים, של אפרים זלמן מרגליות. אני אקרא את לשונו כי זה חשוב מאוד. "ידוע שבכל מנהג, בין של יחיד או של רבים, צריך שיהיה לו יסוד למנהג, ואם יש חשש באותו מנהג שיש בו שום איסור, מבטלים את המנהג", ולכן הוא ס-- אמר שצריך לבטל את המנהג הזה. בעיר אחת שכתבו לא תתגודדו, הוא אומר זה הכל לא שייך אם לא מבטלים דבר שמן התורה, ואם מדברים על דבר מהתורה אז כן. היה בחיפה, בקריית מוצקין, הגאון רבי מרדכי פוגלמן זצ"ל. הוא פרסם ספר בית מרדכי, ו-- ל-- והביא את כל המקורות. כנראה היות ששם במקום לא היו נושאים כפיים, ללמד זכות על כל הכהנים ש-שלא עולים היות שלא אומרים להם, ונהגו לא להגיד להם בגלל עניין של יוחסין. כולם כהני חזקה. יש שאלה של הכרחה לבטלה ועוד, לכן כך הוא רוצה לומר. וזו ה-- וזו ההלכה. על כל פנים, לי הנראה, ואני אקרא מתוך דבריי, שמה שנהגו בעירנו זה מנהג שלא הסכימו עם גדולי הדור, ולכן ראוי לא לסמוך עליו לבטל מצוות עשה דאורייתא על פי רוב השיטות. בייחוד הספרדים ועדות המזרח, כמובן גם בחיפה עולים בכל יום, הם גם בחוץ לארץ עולים בכל יום. אני אספר אחר כך עם הרבי מה שהייתה לי שיחה, וגם יש מכתב שאני אקרא לפניכם ברשותכם. על כל פנים, ברור שיש-- היו גם כמה ישיבות אשכנזיות בחיפה וגם עניינים

2:16:54 דובר 10 של הרב דונין, רב תנחום דונין, שבנו אשכנז גדול וחב"ד, שהיו עולים בכל יום גם בחיפה. זאת הייתה מציאות כזאת. זה לא שלא היה. אני מדבר עכשיו על האשכנזים.

2:17:06 דובר 12 ורוסקין.

2:17:07 דובר 10 אה?

2:17:07 דובר 12 ורוסקין.

2:17:08 דובר 10 ותיקים. כן, כן, כן. היה לו מניין בבית שם. תראה, תנחום זה אבא של, של המשפחה שבנו כבר היה טרקטוריסט, שהרבי אמר עליו שזה מתאים לחיפה שיהיה חב"דניק טרקטוריסט, שם העיר של העבודה. כך היה אז לפני שנים. על כל פנים, זה אין בזה לא תתגודדו, ואני חושב שגם הבית אפרים היה מודה כאן שלעשות כמנהג המדינה וכן לברך. בלוח של ה-אה, האשכנזים של הגאון יחיאל מיכל טוקצינסקי, לוח ארץ ישראל, ספר מנהגו, כותב שבגליל נוהגים בזמננו שלא נושאים כפיים בחול, אלא רק במוסף של שבת ויום טוב, ולא ידוע בבירור על ידי מי ועל ידי מה, אבל ישנו ונוהגים כך, כך הוא כותב. הארץ חיים כותב שבצפת נושאים גם כן רק בשבת. על כל פנים, ומובא בעוד ספר שער ירושלים, בצפת וטבריה וחברון לא היו נושאים כהנים אשכנזים בכל-- גם חברון הוא הכניס לשם. עכשיו שמעתי שבקריית ארבע ידידי הרב דב ליאור שליט"א עולים בכל יום. בעניין חיפה לא מצאתי שום מקום בכתובים שלבטל, לבטל את הדוכן בכל יום. עולה מדברינו, מוריי ורבותיי, בקיצור, שהאשכנזים הפרושים שבארץ ישראל ודאי שראוי שילכו בעקבות מנהג הגר"א, או נמצא גם בכמה, נגיד את מנהג הרב בעל התניא שכותב שראוי כך לעשות. אז ספר גם שהרב כתב לי בעניין, בעניין זה של זקנו בעל התניא. הפאת השולחן כותב: מנהג יפה בכל ארץ ישראל שהכהנים נושאים כפיהם בכל ימות החול, וכן נוהגים בכל גלילות ספרד. כך כותב. על כל פנים, אה, סיפר לי, היה בחיפה ראש בית דין של העדה החרדית, הרב מונק זצ"ל, אחי. אז הוא סיפר לי שהרבי מגור זצ"ל שלח, כשהוא היה בא לחיפה לנוח, שלח אליו משליח עם מכתב מהגאון רבי ישראל יצחק

2:19:22 דובר 10 לבליצקי[?] שליט"א. אז על פי קבלה הוא כתב, והתפרסם בנעמן וחזק מנהג ארץ ישראל לעשות כפיים בכל יום. והאדמו"ר מגור זצ"ל עיין בדבר והשיב שאולי דברי רבי ישראל נכונים, אבל לא ייתכן להנהיג בבית כנסת אחד כך, בבית כנסת אחד אחרת. או שינהיגו כולם או לא ינהיגו. על כל פנים, היו מסכימים, וזה המכתב נכתב לכל הרבנים בחיפה, פרושים, חסידים, אשכנזים וספרדים, להשוות למנהג, כי היא זכות גדולה, שזה אחד מתיקוני התפילה החשובים, ברכת כוהנים, והרבה יסודות ומגן עליהם. אנחנו צריכים את ההגנה הזאת, ואגיד מה שכותב החיים מוויז'ניץ[?] בכנסת הגדולה: ראוי שלא לבקש תחבולות לבטל מצוות עשה בתורה, שמכוחם הרי שפע ברכה יבוא לעולם על ידי ברכת כוהנים. אם כן, אולי חששו לעניין של יוחסין או שחששו לעניין של טומאה וטהרה אם לא טובלים מקודם. על כל פנים, אומנם כתוב במגילה שאפשר להגיד שמשם יש מקור. אמר רב אסי: חיפני ובישני לא יישא את כפיו. שהם היו אומרים אל"ף ה"א, הם היו מחליפים במבטא שלהם. אז יכול להיות חלילה להיפך. במקום, אה, יאיר ה' פניו אליך, יכול לצאת עיינין אלפין, יכול לצאת להיפך, לשון, רחמנא ליצלן, של קללה. כך, כך, כך יש כותבים ככה. ולכן אמרו שחיפנים ובישנים לא יישאו כפיים. בישנים זה בית שאן. ידוע שבגליל היה, היה מבטא כזה. אני הכרתי זקני ירושלים שבאו מהגליל, שהיו לא יכולים להגיד אל"ף. אמרו תמיד ה"א, ה"א. ככה היה. היום זה לא ככה. כולם את האותיות הגרוניות אומרים אל"ף, ה"א, חי"ת כמו שצריך, ויש מומחים ל-speech therapy, לרפואת הדיבור, שיכולים לתקן את זה, שאדם יוכל להגיד את הה"א כמו שצריך וכן הלאה. אז נראה לי שהיום המצב

2:21:43 דובר 10 הזה לא קיים. משפחה אחת בפקיעין הגליל הייתה בכין[?], שאולי אצלם נשאר המבטא הזה. על כל פנים, הברכה במוסף ולא בשחרית, אומרים שבגלל שהכוהנים קמים בבוקר עוד הם לא, עוד לא מוכנים כל כך. במוסף כבר נחה דעתם. לא נראה לי הדבר הזה. אני חושב שנמשכו אחרי חוץ לארץ, בחוץ לארץ זה היה המנהג במוסף של יום טוב. אז לתקן בארץ ישראל עשו מוסף של שבת גם כן, אבל אין לזה שום מקור. ולכן אנחנו פונים לכל אחינו ש-ש-- הדיינים והרבנים שינהיגו בתי הכנסת שלהם שיעלו בכל יום. זה דבר שנכתב לפני שלושים וחמש שנה, אני חושב, בין כל הרבנים. אחרי ששלחנו לכל הרבנים, וגם חוזר היה של הרבנות הראשית של חיפה, חתם גם הרב בקשי דורון וגם אני הקטן, וקיבלתי גם ממורי ורבי, את הגאון רבי צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מכתב הסכמה. "אלפי תודות וברכות" וכן הלאה. אני לא אקרא את כל התארים שכותב לי. "אין קץ להודות לך ששמחתני במכתב הודעתך שזכית שם להעמיד מצוותנו על קיום אמיתתה של זו בברכתה באהבה. יש לך ככה לאוריי את הכתוב וחזק את ידיי". אני למדתי אצלו בישיבה. הוא מביא מספר החרדים שזה יוצר את העניין של אהבה, ואהבה בין יהודים זה תיקון גדול, מקרב את הגאולה. אז בוודאי שצריכים לעשות, לה-להפוך מקללה לברכה. "בזכות המצוות תעמוד לך ולכל אתנאי". רבי שמעון ורבי עקיבא, שלמי מברך את הכוהנים, הקדוש ברוך הוא מברך את הכוהנים או הם מברכים? זה, זה שתי דעות. רבי שמעון ורבי עקיבא חולקין. "כל ישראל יברכו ויתמלאו באהבה שלמה". כך כותב לי המכתב. להרב צבי דוב גנדליין[?] שלחתי את המכתב הזה. לא הייתה תשובה. אני חושב ששלחתי

2:23:45 דובר 10 בערך בזמן פסח, והתפללתי. בדרך כלל מקבלים תשובה אחרי כמה שבועות, והנה בפרשת ימי הסליחות בשנת תשל"ט, ברוקלין, ניו יורק. נוד ניוד. אני לא רוצה לקרוא את כל ה-- אולי כן נקרא, מה, לקרוא את הכוהנים?

2:24:10 דובר 14 אם כתוב.

2:24:11 דובר 10 כתוב, אני לא קורא. הרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ, עוסק בצורכי ציבור, רב פעלים וכולי, ברוך השם. מוהר"ר יוסף שהיושב[?] קורא את כל השם, כי אני ביקשתי ברכה אז בפתק. מאות, אולי אלפים, מגישים פתקים, והוא זכר בדיוק מה שכתוב בפתק שלי. זה פלא פלאים דבר כזה. שהיושב שיחי יעקב, שלום וברכה. לקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנה בזה להביע ברכתי לכבודו לכל אשר לו, ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות. חתום בכבוד וברכה, חתימה מנחם מנדל. ואז יש נכתב בצדו, וזה מה שנוגע לעניין. את כת"ר רוב הסליחה על שלא עניתי בעניין לברכת כוהנים בארץ הקודש, כי מתלבט אני רבות בעניין זה. הרבי כותב, מתלבט אני ב-- הרבי כותב. במסקנה בזה, ובפרט בנוגע למעשה בפועל, והרי זה העיקר. אם מחד גיסא, כיוון שבלשון חז"ל אין לך יום וכולי ש-- לא רוצה להגיד גם את זה. הרבי לא כתב ואני לא קורא. מרובה מחברו. יש לצדד ולהתייגע וכולי להרבות בכל עניין הברכה, ובמיוחד בברכת כוהנים, שהיא נמשכת במהירות דרך כל העולמות ואין מונע או מעכב ואין מעיינים בדין כלל. לשון רבינו הזקן בעל התניא, משכנו בספר ליקוטי תורה. ולאידך גיסא, אף שלא חת אדמו"ר הזקן מפני כל, שהיה תקיף ובירר וכיוון נוסח תפילה וכולי, הרי בנוגע לברכת כוהנים מסופר שאמר הלשון בערך שהיה רוצה להחזירה וכולי, שתהיה קיום מצוות עשה בכל יום גם בחוץ לארץ, היה רוצה להחזירה, ובכל זה לא עשה בזה וכולי. ודווקא זה שלא ידוע הדבר והטעם בבירור קשה עוד יותר. אשקול בי תרי וכולי. בזה לא להורות חצי דבר, איזה גופא שלילת החצי השלילי כמובן. לכן נהגתי בזה כהוראת

2:26:21 דובר 10 חז"ל הנח להם לישראל וכולי. כך כותב הרבי. עד כאן האיגרת. לזה יש עוד סיפור ברשותכם, שזכיתי ליחידות אחרי המכתב הזה. הייתי, הייתי בניו יורק, אז שאלתי את הרבי שאני זוכר שיש בש"ס פעמיים הנח להם לישראל. אם לא נביאים הם בני נביאים הם, מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. נדמה לי שאלה שני המקומות. אני לא זוכר מקום אחר, והרבי גם לא תיקן אותי. סימן שזה כך. לאיזה מימרא הוא התכוון? הנח להם וכולי כתוב. אמר מילה אחת ביידיש, ביידע. זאת אומרת שניהם, גם זה וגם זה.

2:27:03 דובר 15 שניהם.

2:27:04 דובר 10 שניהם. ככה ענה ואפילו בלשון ביידה ככה בצורה. יותר לא נמשכה השיחה. עוד פעם, כשהייתי ביחידות פעם נוספת, שאל אותי: ברכתם היום ברכת כוהנים? הרבי שאל. אמרתי: הרי כאן לא מברכים. אמר: לא, יש ספרדים כאן, אפשר ללכת אצל ספרדי. זאת אומרת שכל פעם שהייתי אחרי זה, הייתי כמה פעמים: מה נשמע עם ברכת כוהנים? מה נשמע? העניין הזה כנראה שהוא החזיק בו, אחרת הוא לא היה אומר כך, שואל ככה. אבל היות שזה כך מחויב לאדמו"ר הזקן שלא הנהיג הלכה למעשה, אז היה מזרז בצורה כזאת. סיפרתי קודם שהיה לי גם עם הרבי ניסיון של ברכת כוהנים. אני אחזור על זה עוד פעם. שלפני שנפרדנו מיחידות נתן לי יד והיה אגב וציווה עליי לשבת. אני נוהג לעמוד בזמן יחידות. אז היה אומר לי: "גיט מיר אַ ברכה", תן לי ברכה. אני נבהלתי. אני אתן לרבי ברכה? אני אפילו אמרתי ביטוי כזה שהרבי כוהן גדול ומברך את כל העם. אז אני אברך את הכוהן הגדול? מי אני? ומה אני? אז הוא ענה בתקיפות. אני אגיד את זה בלשונו: "איר זייט אַ כהן, אַ כהן מברך", אתה כוהן, כוהן מברך. הקדוש ברוך הוא שלח לי בראש פסוק, "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך", ואמרתי את הפסוק הזה. תפס לי את היד ואמר אמן. אז זאת אומרת שהייתה לי הזכות לקבל מצווה מהרבי ולברך אותו. זו זכות מיוחדת. אחר כך נודע לי מעוד שני רבנים, אחד כבר זצ"ל, הרב אברהם כהנא שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל. ייבדל לחיים טובים וארוכים ידידנו הרב שמחה כהן קוק שליט"א, רב העיר רחובות, שאצלם היה אותו המעשה. ביקש לקבל ברכה.

2:29:02 דובר 10 ושאל אותם מה עם ברכת כוהנים. אם כן, המסקנה היא שדעתו הייתה כן לחדש ורק צריך שהיא תשתה מילתא. ולכן ברוך השם היום ברוב בתי הכנסת של חיפה עולים בכל יום לברכת כוהנים, ויהי רצון שיקיים בנו: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". יישר כוח.

2:29:23 דובר 16 בבית הכנסת הזה מברכים כל יום.

2:29:25 דובר 10 אה?

2:29:26 דובר 16 בבית הכנסת הזה.

2:29:27 דובר 10 מברכים?

2:29:28 דובר 16 ברכת כוהנים כל יום.

2:29:29 דובר 10 כן?

2:29:29 דובר 16 זה בית כנסת ספרדי פה, מרוקאי.

2:29:34 דובר 10 אם רוצים לשאול משהו אפשר. אני קצת עייף. נזרוק חלק קטן מהדיבורים.

2:29:44 דובר 17 בהזדמנות. ודאי שכולנו, כולנו מודים לרב, אה, הרב שליט"א על הטרחה העצומה להגיע מחיפה בשביל, אה, למסור עבורנו שיעורי תורה.

2:30:00 דובר 10 אני הגעתי מירושלים.

2:30:01 דובר 17 ירושלים.

2:30:02 דובר 10 הייתי בירושלים בדרך חזרה.

2:30:05 דובר 17 אה, רצינו בבקשה להעניק, אה, ספר, ספר חת"ת—

2:30:10 דובר 10 זה ודאי כדאי. חת"ת.

2:30:12 דובר 17 ל-ל-לרב.

2:30:13 דובר 10 אני שוכח, אני שוכח גודל.

2:30:15 דובר 17 לפי— הרגע שמענו מה שהרבי אמר—

2:30:16 דובר 10 אפילו עם השם, כן.

2:30:18 דובר 17 לא ישים שם.

2:30:19 דובר 10 יישר כוח.

2:30:20 דובר 17 הרבי אמר כמה פעמים שהספר, אה—

2:30:22 דובר 10 זה סגולה.

2:30:23 דובר 17 משמש כסגולה ל—

2:30:24 דובר 10 לקחת את זה, לקחת את זה בדרך.

2:30:26 דובר 17 נכון.

2:30:26 דובר 10 אני בבית שומעי שמעתי. יישר כוח. תודה רבה ש-ש-שנזכה באמת שה-שהשם ישים לנו שלום לכולם ונזכה לגאולה שלימה, שלמות ושלום.

2:30:37 דובר 18 מה עם מקרא המגילה בחיפה?

2:30:40 דובר 10 מה?

2:30:40 דובר 18 מקרא המגילה.

2:30:42 דובר 10 גם זה יש סיפור עם הרבי. אני כת— אני כתבתי קונטרס שצריכים לברך שני ימים. ביום הראשון י"ד עם ברכה, ביום השני בלי ברכה כי זה ספק. רבי מיכאל מביא שבחיפה נהגו לברך גם ב-ב-בט"ו ולא ידעתי טעם המקור לזה. את הקונטרס הזה גם שלחתי לרבי. לא קיבלתי תשובה ממנו, אבל היה כנס של חסידי חב"ד ב— על הכרמל, בית כנסת אני חושב, אה, של הרב פינגר זצ"ל, והיה מושלח מכתב אל החסידים של חיפה שנוהגים בה לעלות, אה, גם בי"ד וגם בט"ו. מהיום שאני רוצה לקרוא מגילה בליל ט"ו אני הולך לבית חב"ד, שם אני קורא את המגילה.

2:31:29 דובר 18 זו התשובה.

2:31:32 דובר 10 מנחה, אם אפשר להתפלל.

2:31:33 דובר 17 עכשיו, עכשיו יתקיים המעמד של התמונה וללכת למרב.

2:31:40 דובר 10 רב. הרב. משהו... סליחה. לא, לא, לא, לא, שנייה. אני משתמש עם זקן. זה קצת קשה לי לשבת הרבה.

2:31:49 דובר 18 מה שהרב אמר שהוא שמע מהרב קוק.

2:31:52 דובר 10 אה?

2:31:52 דובר 18 מה שהרב אמר שהוא שמע מהרב קוק שהיה אותו סיפור.

2:31:56 דובר 10 איזה סיפור?