כינוס תורה חודש ניסן תשע"ג כפר חב"ד

00:00 דובר 1 כן, כן.

00:02 דובר 2 יפה מאוד. תניח רגע. תניח את הספר שמה.

00:11 דובר 1 עוד מעט נסביר למה. מה פירוש הקשר לשבת. אבל קודם אני רוצה לעבור על כמה תמיהות שיש בנוסח שלנו, ואולי ננסה איכשהו להסביר את הדברים. אנחנו אומרים כשאנחנו סופרים ספירה, אמרנו אנחנו אחד בשבת. אה, היום יום אחד לעומר. כותבים כתובה או גט, כותבים באחד בשבת. אבל אתמול כשאמרנו שיר של יום, מה אנחנו, מה אמרנו? היום יום ראשון בשבת. לא אמרנו היום יום אחד בשבת, אלא יום ראשון בשבת. נשאלת השאלה מה ההבדל? למה אם אנחנו אומרים שצריך תמיד לומר היום הראשון נקרא אחד, לא, לא ראשון אלא אחד, כי כתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, היינו צריכים גם לומר בנוסח של השיר של יום: היום יום אחד בשבת, לא, לא יום ראשון בשבת. אז למה אצלנו הנוסח יום ראשון בשבת ולא אחד בשבת? זו שאלה שהרבה הרבה שואלים את זה. ובאמת בהרבה הרבה נוסחאות הנוסח באמת גם אחד בשבת, לא ראשון בשבת. אבל אצלנו בסידור שלנו אז כן הנוסח הוא ראשון: היום יום ראשון בשבת, שבו היו הלויים אומרים בבית המקדש. עוד שאלה יש: למה אנחנו אומרים יום אחד בשבת? למה אמרנו? כי כתוב זכור את יום השבת לקדשו. המניין, המניין אצל היהודים, המניין של התורה, זה לא כמו אצל אומות העולם. המניין הוא מתייחס לשבת, ולכן אנחנו סופרים אחד בשבת, ראשון בשבת. נשאלת השאלה אחר כך, מיד אחרי התפילה, אחרי שמניחים תפילין דרבינו תם, אומרים זכור את יום השבת לקדשו. שש זכירות, ואומרים זכור את יום השבת לקדשו. נשאלת השאלה מה זה כפל הדברים? אם אתה אומר שאנחנו אומרים יום אחד בשבת, או ראשון בשבת, כרגע לא ניכנס אם זה ראשון בשבת או אחד בשבת, אז למה? כי צריכים לזכור, להזכיר את השבת, לזכור תמיד כל

02:29 דובר 1 יום את השבת. ואומרים על פי זה כך: ידועה דעה של בית שמאי שכל מה שהוא היה אוכל היה אוכל לכבוד שבת. והלל היה אומר ברוך ה' יום יום. אז גם כתוב בשולחן ערוך של הרבי שבית הלל לא חלקו על בית שמאי, וגם לפי דעת בית הלל יש את העניין הזה לזכור את השבת. אז מה העניין של ההזכרה פעמיים? אם אנחנו אומרים היום יום אחד בשבת, למה צריך לומר אחר כך זכור את יום השבת לקדשו? כבר הזכרת את השבת. אם אתה אומר זכור את יום השבת לקדשו, בשביל מה אתה צריך יום אחד בשבת? זה דבר לכאורה, בהשקפה ראשונה, זה דבר מאוד תמוה. מה הפירוש של כפל הדברים? הדבר השלישי. הדבר השלישי שצריך לבאר בנוסח שלנו, שאומרים שיר של יום בשבת: היום יום שבת קודש שבו היו הלויים אומרים בבית המקדש. אז אם כך, מילא כל השבוע אתה אומר ראשון בשבת, שני בשבת. אבל למה אומרים בשבת היום יום שבת קודש? כבר אמרת כל התפילה של יום שבת קודש. מה אתה מזכיר את זה? גם שבשבת צריך לזכור את השבת בשביל שבת. ועוד יותר, אם צריך לזכור את השבת, מה הפירוש של דברים שאחרי התפילה אומרים גם בשבת זכור את יום השבת לקדשו? אז למה חוזרים עוד הפעם זכור את יום השבת לקדשו? כבר אמרת היום יום שבת קודש. מה, בשביל מה אתה חוזר עוד פעם זכור את יום השבת לקדשו? בהשקפה ראשונה הדברים נראים מאוד תמוהים. הדבר השלישי, הדבר הרביעי שתמוה: אנחנו אומרים בקידוש בשבת אחרי התפילה זכור את יום השבת לקדשו. אחר כך עושים קידוש, קידוש של יום. לפני הקידוש מה אומרים? שוב פעם זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. אז מה אפשר? למה

04:31 דובר 1 אומרים את זה כל כך הרבה פעמים? הקדוש ברוך הוא זוכר בפעם אחת. ואם יש עניין של זכירה, למה העניין של זכירה פעמיים ושלוש פעמים? יוצא פעם אחת בתפילה, אחר כך פעם אחת אחרי התפילה ואחר כך בקידוש. מה העניין של כל שלושת הדברים האלה? לא צריך רגע להיכנס לאריכות של כל הנושא הזה, אבל לכאורה אפשר לומר הסבר הדברים. שעניין של זכירת השבת, יש פשוט שני דברים בזכירת השבת בכלל, וצריך מאוד מאוד להתבונן בתפילה, שרואים לפעמים באה הזכרת השבת בתור השבת בראשית, ולפעמים מזכירים את השבת בתור השבת של היום, השבת שתבוא עלינו ועל זרענו לברכה, שבת פרשת תזריע, שבת שתגיע שצריך לשמור אותה. וגם בקידוש אנחנו אומרים זכר למעשה בראשית, אנחנו מזכירים את השבת של מעשה בראשית. ואחר כך גם מזכירים את השבת שאנחנו עכשיו מקדשים את השבת, מקדשים את השבת של עכשיו. זה מתחיל עם זכר למעשה בראשית. למה? מה העניין של זכר למעשה בראשית? אז כתוב ברש"י, יש פה פירוש שאדם... השבת זה לא רק הציווי של הקדוש ברוך הוא ציווה לשמור את השבת. זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, שצריך לשמור את השבת בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה לשמור, לא לעשות מלאכה, תשבות ממלאכה, אלא בנוסף לזה העניין של שבת זה אחד מיסודות האמונה, שמי שמשמר את השבת, זאת אומרת הוא מראה שהוא מאמין במעשה בראשית, שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם והוא, אה, נח ביום השביעי, וזה אחד היסודות, מעיקר היסוד של שבת בראשית, שהקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא היה שבת בראשית, שאתה מאמין בחידוש העולם, וזה היסוד של שמירת השבת, של זכירת השבת. נוסף לזה. וזה ההבדל

06:46 דובר 1 בין שבת ליום טוב. ביום טוב אין דבר כזה שאתה צריך לשמור את יום טוב בגלל שהקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא היה חג המצות או חג הסוכות, או חג... זה לא מצאנו אצל הקדוש ברוך הוא שהוא, שהוא... כתוב כל מה שהוא עושה, כל מה שהוא ציווה על ישראל, כל מה שהוא אומר לעשות, זה עושה בעצמו. אבל העניין המיוחד של יום טוב אצל הקדוש ברוך הוא לא מצאנו. שבת כן מצאנו. כך כתוב: ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, שהוא עשה ששת ימים מלאכה והיום השביעי שבת. זה נקרא שבת בראשית. את זה מזכירים הרבה, הרבה פעמים בתפילה. לכאן, לכאן צריך תמיד, תמיד להתבונן מה הכוונה, מה כוונת ההזכרה, מה כפל הדברים, אבל לא ניכנס כרגע לכל האריכות בזה. בכל אופן זה יוצא כך שבזכירת שבת, זכירת שבת, יש פה, אפשר ל... זאת אומרת, אפשר לפרש מה הפירוש שהקדוש ברוך הוא אמר ל... ציווה עלינו ״זכור את יום השבת לקדשו״, מה הכוונה הפשוטה? האם ״זכור את יום השבת לקדשו״ את יום השבת שמגיע, שיבוא עלינו לטובה ולברכה? או ש״זכור את יום השבת לקדשו״, תזכור את יום השבת של שבת בראשית. ממילא כבר תזכור שבת בראשית, אז כבר, כבר לא תבוא לעשות מלאכה. אבל עיקר היסוד זה לזכור את שבת בראשית. ומה יש בנושא הזה? כנראה, כנראה שיש מחלוק... מחלוקת בין הרמב״ן לאבן עזרא. ברמב״ן נראה שהעניין של ״זכור את יום השבת״... אבן עזרא אומר מפורש שהפירוש של זכירת השבת בימי השבוע, הכוונה היא לזכור שלא חס ושלום תגיע השבת, שחס ושלום עלול לשכוח שזה שבת וממילא עלול לעשות מלאכה. אז ציווה הקדוש ברוך הוא כבר מיום ראשון לזכור את השבת, שיש עניין של יום השביעי שבו אסורה

08:29 דובר 1 מלאכה וצריך לשבות ולנוח ולקיים מצוות כבוד ועונג ולקיים את קדושת השבת. אז בעד זה הקדוש ברוך הוא ״זכור את יום השבת לקדשו״, שיש כבר מיום ראשון לזכור את השבת, שחס ושלום לא תיכשל ולא תחליף אותו ביום אחר. כשמעיינים ברמב״ן הוא מפרש על דרך זה, אבל הלשון שלו אחרת. אין לי פה את הרמב״ן לידי, אבל בכל אופן נראה ברמב״ן שהפירוש של ״זכור את יום השבת לקדשו״, שהכוונה היא לא, לא רק לשבת שתגיע. הכוונה היא לשבת בראשית, שעל זה הקדוש ברוך הוא אמר ״זכור את יום השבת לקדשו״, בכדי שתאמין כל יום ויום שיש שבת, שזה יסוד באמונה. הרי כשתאמין בשבת כבר תאמין כל ששת ימי בראשית, תגיע לכל עיקר האמונה. זה העניין של ״זכור את יום השבת לקדשו״. לפי זה יש כמה וכמה נפקא מינות להלכה בין הזכירה הזו לבין הזכירה הזו. אחת הנפקא מינות היא פשוטה מאוד, שנוגעת לענייננו. לפי האבן עזרא, כשאתה אומר ש״זכור את יום השבת לקדשו״, הכוונה היא את השבת שתגיע, שלא תבוא לעשות מלאכה. אז מה הפירוש ביום ראשון שאני צריך לזכור את השבת? איזה שבת אני צריך לזכור? השבת שתגיע. שלא תבוא לעשות מלאכה. אבל אין שום עניין לזכור את השבת שהייתה. היום יום ראשון לזכור את השבת שהייתה, מה הקשר? השבת שהייתה כבר הייתה. בוא נמשיך. שמרת את השבת, בסדר, חס ושלום נכשלת אז נכשלת. אבל מה העניין לזכור עכשיו את השבת שעברה? אבל לפי הרמב״ן, שהפירוש של ״זכור את יום השבת לקדשו״, שהכוונה היא זכירה של שבת בראשית, אז כל העניין של לזכור שבת בראשית, אז ביום ראשון, שני ושלישי מספיק שאתה זוכר שלפני יומיים היה שבת. אתה לא חייב

10:19 דובר 1 לזכור את השבת שתגיע, אלא גם בזכירה של השבת שעברה יש גם זכירה של שבת. אתה יודע שכל שישה ימים יש שבת, בשבת שעברה היה שבת שעברה ותהיה שבת שתגיע. אז לכאורה לפי זה, לפי המהלך הזה, שיוצא שיש שני עניינים ל״זכור את יום השבת לקדשו״. ונאמר שהנפקא מינה בזה אם, אם הכוונה אל השבת, אם אפשר גם לזכור את השבת שעברה, הכוונה היא לזכור את השבת, רק את השבת שתגיע. לפי זה אפשר לומר, אפשר לומר שזה ההבדל לפי הנוסח שלנו. מה, מה פירוש הדברים שמזכירים פעמיים את השבת בתפילה? כל יום אנחנו אומרים ״היום יום ראשון בשבת״. אחר כך שאלנו, אמרנו ״זכור את יום השבת לקדשו״, הרי כבר הזכרת את השבת. מה העניין של להזכיר את שני הדברים? מה העניין של כפל הדברים? אלא, נניח יסוד הזכירה הראשונה של ״היום יום ראשון בשבת שבו היו הלוויים בבית המקדש״. הכוונה היא לא לזכור את השבת שתגיע, אלא לזכור את שבת בראשית, ו״זכור את יום השבת לקדשו״, זאת אומרת, כפירוש האבן עזרא, ״זכור את יום השבת לקדשו״ הכוונה היא השבת שתגיע. ״זכור את יום השבת לקדשו״, שחס ושלום לא תיכשל באיסור מלאכה. זאת אומרת, פה מדובר על שבת אחת ופה מדובר על שבת אחרת. הם שניהם באותה שבת, אבל פה מדובר זכירה של שבת בראשית. פה מדובר זכירה של השבת שתגיע. לפי זה, לפי זה אולי אפשר לבאר, ואני לא כל כך בטוח שהיסוד הזה נכון, אבל אולי זה יכול להסתדר בכמה מקומות. שאלנו למה ביום יום אנחנו אומרים ״היום יום ראשון בשבת״, ובכתובה או בספירה אנחנו אומרים ״היום יום אחד בשבת״. מה השינוי? אם אנחנו אומרים ש... כי-כי-כי-כי כתוב בתורה ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״, אז גם פה

12:39 דובר 1 היינו צריכים להגיד יום, יום אחד בשבת. למה אומרים יום ראשון בשבת? אלא לפי זה, לפי זה אפשר לומר שההבדל בין אחד לראשון, אחד הכוונה היא שמתחיל, אתה מתחיל ספירה חדשה. זאת אומרת שבשישה ימי בראשית הקב"ה ברא את היום הראשון. כתוב ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״. לא היה לפני זה שבוע, לא היו ימים לפני זה, זה היה יום הראשון. אז כתוב, התורה אמרה שככה, ככה נוסח בתורה: יום אחד בשבת. אבל כשיש ספירה קודמת ואתה מתחיל עכשיו ספירה חדשה, כנראה שהנוסח הוא לא אחד אלא ראשון. כלומר, אנחנו אומרים, אם ה-- כל כך טוב לכם, היום הראשון, ראשון לחשבון עוונות. זאת אומרת ככה, עד עכשיו היה חשבון אחד והחשבון הזה נגמר. עכשיו מתחילים חשבון חדש, אבל זה מתייחס לחשבון שהיה. העניין הזה של ספירה, הספירה של הספירה של כל שבוע, אחד בשבת, ראשון בשבת, זו ספירה שחוזרת על עצמה. כל שבוע אנחנו אומרים עוד פעם יום אחד בשבת, שבוע הבא שוב פעם אחד בשבת. וכפי שאנחנו אמרנו לפי הרמב"ן, שהפירוש הוא ספירה של ששת ימי בראשית, הכוונה היא גם השבת שעברה. אז ממילא יש פה התייחסות בכל שבוע לשבוע שעבר ושבוע חדש. זאת אומרת, גמרנו שבוע אחד ומתחילים שבוע חדש. אבל מה שאין כן בגט או בכתובה. מה שנוגע למה שהיה בשבוע שעבר, אנחנו עכשיו מתחילים כתובת הגט ביום ראשון, כמו שבבריאת העולם היום הזה, היום יום ראשון היה יום ראשון, זה לא היה ימים לפני זה. אז בזה הלשון אחד ולא. אז מה זה קשור דווקא ללויים? אני אסביר את זה. הגמרא בראש השנה דף ל"א אומרת: למה הטעם של השיר של יום שאומרים כל

14:43 דובר 1 יום ויום? זה כנגד ששת ימי בראשית. זאת אומרת, במילים אחרות, השיר של הלויים בבית המקדש שהיו אומרים כל יום אחרי פרשת תמיד היה מתייחס לשבח, שיר ושבח למעשה בראשית. וכך הגמרא דורשת כל פרק ופרק בשיר של יום, איכשהו קשור ליום הראשון של ימי הבריאה, ליום השני של ימי הבריאה, ליום השלישי של ימי הבריאה. אז יוצא לפיכך, וכך זה באמת. זאת אומרת, כיוון שהשיר של הלויים היה על מה? על ששת ימי בראשית. אז ממילא השבת שמדוברת שם, מדוברת, מדובר על שבת בראשית וממילא בשבת. זאת אומרת, השבח של שבת בראשית ושבח של שבת בראשית. אז הלשון באמת אחד בשבת, היום ראשון בשבת ולא אחד בשבת. אז לפי זה יוצא שבאמת אפשר לראות שזה באמת בדיוק כך. אז זהו, כאן אנחנו אומרים יום ראשון בשבת וגם אנחנו אומרים בחד בשבת ולא, וזהו. לפי זה עכשיו אז הסברנו למה פה, מה הפירוש של כפל הדברים. מה אנחנו אומרים? היום ראשון בשבת. אחר כך אומרים שוב פעם ״זכור את יום השבת לקדשו״. זה תלוי אם זה לפי השיטה של הרמב"ן או לפי השיטה של האבן עזרא. לפי הרמב"ן, שיש עניין של זכירה של ימי השבוע של שבת בראשית, בגלל שזה יסוד האמונה, שאתה מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא את השמיים ואת הארץ. אז ממילא, וזה היה השיר של הלויים, שהיה שיר שבח לששת ימי בראשית. שזה הקשר של כל השישה פרקים שאומרים כל יום, כל יום ויום, בקשר למעשה בראשית. באמת זה הזה, ה-- ״היום יום שבת קודש״, הכוונה לשבת בראשית. אחר כך, אחרי התפילה אנחנו אומרים שוב פעם ״זכור את יום השבת לקדשו״, כדעת האבן עזרא, שהכוונה היא לקדש שלא

16:35 דובר 1 תבוא לידי עשיית מלאכה בשבת הבאה, בשבת שתגיע. אז אין לזה שום קשר לשבת שעברה. לפי זה, אם הדברים נכונים, אפשר להסביר גם-- שאלנו עוד שאלה, אם כך אז מה? למה? נבין למה? בשבת גופא אנחנו אומרים ״היום יום שבת״, ״היום יום שבת קודש, שבו היו הלויים אומרים בבית המקדש״, ואחר כך אנחנו אומרים שוב פעם ״זכור את יום השבת לקדשו״. הרי התפללת כל התפילה. מה העניין של היום? ש-- זהו. אלא מה, שוב פעם, כי מדובר פה על זכר שבת בראשית, ואחר כך אחרי התפילה מזכירים את ״זכור את יום השבת לקדשו״ כדעת האבן עזרא, שלא תבוא לעשות מלאכה. אז נשאלת השאלה, הרי עשינו כבר קידוש. בשביל מה אומרים שוב פעם ״זכור את יום השבת לקדשו״? עשינו קידוש בלילה. זה התירוץ. אפשר להסביר. הקידוש הוא רק בלילה. ביום אין קידוש, לא מזכירים במפורש את קדושת השבת. אנחנו אומרים בה בתפילה גופא. אז בזה... וכך גם בלשון של התנא בתחילת רישא א"א. יוצא ככה שאז ממילא כנראה יכול מאוד להיות שבלילה הזכרת את קדושת השבת בקידוש. ביום תיקנו חכמים להזכיר את קדושת השבת בתפילה-- בסוף התפילה ״זכור את יום השבת לקדשו״. שאלנו את השאלה הרביעית, אם כך למה? למה שוב פעם חוזרים על הפסוק הזה בקידוש? הרי כבר אמרנו זאת כאן לפני כמה דקות. גמרנו את התפילה ואנחנו חוזרים שוב ל״זכור את יום השבת לקדשו״. שוב פעם, את הקידוש לפני, לפני ה-- ״על כן ברך״, שוב פעם רואים את ״זכור את יום השבת לקדשו״. מה זה שוב פעם? כפל הדברים, כנראה. כי לוואי זה שם, כשמעיינים היטב ברמב"ן, כשמעיינים היטב ברמב"ן רואים שב-- שזה, שזה שני דברים. ״זכור את יום השבת לקדשו״, זה בקידוש לומדים לקדש, שהסמיכו גם שלעשות צריך לא רק לקדש את השבת

18:44 דובר 1 באיסור מלאכה או בכבוד ועונג, אלא גם לקדש את השבת בעשיית קידוש. לעשות, לעשות קידוש על הכוס. אז יוצא ככה באמת שזה הכל, הכל מדויק. קודם אומרים ״היום יום שבת קודש״, שזה להזכיר את שבת בראשית, השבח של שבת בראשית שהיה בזמן של אה, של אה, של אה, של הלויים. אחר כך אומרים ״זכור את יום השבת לקדשו״, הקידוש של שבת זה כדעת אבן עזרא. אחר כך אומרים את הפירוש השלישי, ״זכור את יום השבת לקדשו״, כי הפירוש השני ברמב"ן, שזה העניין של עשיית קידוש על הכוס. יש להרחיב בזה, אבל כרגע אין לי כוח.

19:19 דובר 10 תודה רבה. יישר כוח גדול לרב אשכנזי. אני מקווה את אה, בבקשה את הרב יוסף יצחק בלינוב, רב מרכז בני ברק, אה, שיספר לנו מדברי תורתו.

20:01 דובר 11 ברשות סמור הדסר. כמובן שנדבר על אדמו"ר הזקן, איך לא? הלכות פסח. אנחנו יודעים שבעל התניא ושולחן ערוך, לא רק שהוא ספר של פסקי הלכות. בהרבה דברים בהלכה יש דעות, דעות לכאן, דעות לכאן, וצריך הכרעה. אדמו"ר הזקן לא רק מלקט או מביא השיטות, אלא גם פוסק. אדמו"ר הזקן פוסק הלכה בנגלה, בהלכה. גם ובעיקר הספר הוא הלכות בטעמיהן, גם זה ידוע. טעמי הלכות, הגדרות ההלכות, ההגדרה של ההלכה הזאת. יש עוד עניין, שיש דברים, ענייני הלכה למעשה, למעשה, לא רק הלומדות שבהלכה, הגדרות, פשוט למעשה, שאילולא אדמו"ר הזקן, אילולא שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, אדם אפילו שלומד הלכה, ולומד הלכה עם השורש בגמרא, עם המקור, עם כל זה הוא לא יודע את ההלכה. לא יודע אם כולם. יש כאלו שזוכים מצד עומק ההבנה, מצד הסייעתא דשמיא, אז רואים כבר את הדבר הזה בתוך השורש, בתוך הגמרא וכולי, אז מי שזוכה זוכה. ומי שלומד ככה לומד ככה. אבל אנשים על כל פנים כערכנו. אז אפילו שלומדים הגמרא, התוספות וראשונים, ואחר כך השולחן ערוך ונושאי כלים של השולחן ערוך, אם מדובר באורח חיים אז מגן אברהם וזה וכל הרכיבים והחק יעקב, ואפילו אחר כך להסתכל גם באחרים. אז הוא מסתכל גם בספרים של אחר כך, המשנה ברורה, הכף החיים. הוא מסתכל על הכל. הוא לומד, לומד, לומד לעייפה ורוצה לברר את כל פרטי ההלכות. כשידייק, אנחנו לא מדייקים כאן בדיוקים כדי לענות, כדי לדייק איזה חידוש חידוש, אלא פשוט ללמוד הלכה, יפתח את שולחן ערוך יראה שיש הלכות ששם יש דברים שמי שלא לומד הוא לא יודע. יכול ללמוד מהסוגיה עד הסוף, מא' עד ת' כמעט, ולא יראה מאיפה זה הוציא.

23:18 דובר 11 את זה. אז צריך כך לראות מאיפה הוציא. אם מוצאים, מוצאים במלואו, אז אנחנו לא יודעים מאיפה, זה כבר עוד שלב. אבל קודם עצם הדבר, רואים דברים הלכה למעשה שלא מופיע מהגמרא מפורש, לא מופיע. כמובן הדבר מבוסס, חס ושלום, אבל לא מופיע מפורש מהגמרא עד אחרוני האחרונים. ואלו שלא מדייקים באמת בשולחן ערוך, אז ממילא גם במלקטים לא מביאים תמיד את זה. למה? כי בדרך כלל לומדים את זה בתוך ספר כמו כל הספרים, עוברים מהר. ניקח אחת הדוגמאות שהם הדברים מאוד מאוד ברורים. סימן תנ"א. אדמו"ר הזקן כותב ככה בסעיף א', לצטט הלשון שנוגע לנו: כל הכלים, הגעלת כלים לפסח כמובן, כל הכלים שאינו רוצה להכשירן לפסח על ידי הגעלה או ליבון, ככה כדי להכשיר כלי, כלי של חמץ כדי שיהיה ראוי להשתמש עם הכלי הזה בפסח, אז צריך להוציא גם את הבלוע, לא רק את הבעין שעליו, אלא גם הבלוע שבפנים. אז יש עכשיו כלים של הגעלה, יש כלים שצריך דווקא ליבון, יש ליבון קל, ליבון חמור וכו'. והוא לא רוצה להכשירן לפסח על ידי הגעלה, ליבון. וכן כל כלי חרס שאין להם הכשרה על ידי הגעלה וליבון רגיל. אם הוא רוצה להשהותן עד לאחר הפסח, אם הוא רוצה להחזיק אותם בבית, להשהותן מלשון לשהות בבית, ולא להוציאם, לא למכור וכו', אלא נשאר ברשותו, ברשות היהודי, ברשות בעל הכלי. מה צריך לעשות כדי שהכלי יוכל להישאר בבית? צריך לשפשפן היטב. צריך לשפשף טוב קודם שעה שישית, שזה השעה שכבר מתחיל עניין של תשביתו וגם איסורי אכילה וכו' בערב פסח, ולהדיחן מעט. אני חוזר: לשפשפן היטב קודם שעה שישית ולהדיחן מעט. הסדר, כדי אפשר לראות בבית כשרוצים להעביר

25:41 דובר 11 את הלכלוך מעל הכלי יש שתי פעולות, אחד בלי השני לא יספיק. א', אני מדבר עם כלי שהיה דבוק עליו דברים, דברים שהם נדבקים או שומני וכדומה, אז צריך קודם לשפשף בידיים או במברשת או בכל כלי שהוא, בכל דבר שהוא, כדי המברשת מורידה את הדברים שנדבקו. נו, אחרי ששפשפו, ואין ברז של מים או אין כלי אחר של מים שאני מכניס בפנים את הכלי ומדיח, לא יעזור כלום, כי סוף סוף זה מדובר בחתיכות בצק או חתיכות קוסקוס או דברים או אטריות לא כשרות וכדומה, הם נשארים שוב. אז אחרי שמשפשפים טוב, אז צריך להדיח עם מים. גם השפשוף הראשון הוא צריך במים. לא עושים את זה ביבש, כפי שכתוב בראשון, הסדר של השפשוף, שפשוף זה במים, ואחר כך הדבר השני שוב מעבירים. היום זה עם ברז. פעם היו מכניסים בתוך כלי מים וגם כן שופכים. הכוונה מורידים את הדברים שנדבקו וכבר לא כל כך דבוקים בגלל השפשוף. אז אומר אדמו"ר הזקן, מה צריך לעשות טוב ומה מספיק לעשות קצת. אז ככה: צריך לשפשף היטב קודם שעה שישית בתוך ביתם.

27:05 דובר 12 באזור כתוב בקומפרסור שפתחו את המים וזה בלי שפשוף. איך זה יצא כל השומן?

27:12 דובר 11 היה מספיק את זה. שם זה מספיק.

27:15 דובר 12 כי שומן בלוע.

27:17 דובר 11 שם לא צריך לעבור על בל ימצא. שם צריך רק כדי שנוכל לעבוד.

27:22 דובר 12 ניתן לראות שם שאז כן יש הרבה דברים היו ניסים.

27:26 דובר 11 כן, ולא רק זה. אתה לא מקדים בל יראה ובל ימצא. שם צריך שנוכל לעבור.

27:31 דובר 12 ניקיון, כתוב שאין ניקיון ואין בעיה.

27:34 דובר 13 בלי ניקיון זה לא עומד, ולא השתמשו אפילו עם חומר ניקוי, אפילו ברצפה.

27:43 דובר 11 אז כתוב איך עושים אחר כך: אחרי שמשפשפים היטב, להדיח עוד מעט. לוקחים ומדיחים מעט את הכלי עם מים, ואז ממילא ההדחה מורידה. בעניין של חמץ ניקוי בהם אחר כך, צריך לראות שהוא לא ישתמש עם הכלי. ויצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח, כדי שלא ישכח וישתמש בהם בפסח.

28:14 דובר 12 אמר רק להדיח מעט. לא אמר לו הרבה.

28:19 דובר 11 בסדר, זה מה שכתוב. זאת אומרת מספיק מעט. לא כתוב שאסור הרבה, מספיק מעט. תמשיך. זה דבר ראשון. זה אם הוא רוצה להחזיק את הכלי בבית, הוא יכול. להשתמש בזה לא יכול. לשמור את זה בבית הוא יכול. בל יראה ובל ימצא כבר לא עובר. ולהדיח, עוד כמה שורות. כך סעיף י"ב בהמשך: שישים בתוך חדר צנוע ואחר כך המפתח וכולי. זה איך לשמור שלא ישתמש ממקום אחר. סעיף י"ב. "דרך עראי ומקרה מותר להוציאו ממקום שהצניעו ולהשתמש בהם דבר צונן". להשתמש בתדירות כל ימי החג עם הכלי הזה, אפילו עם צונן, אפילו בקר, אסור, כשם לא ישתמש בחמץ. אבל, אבל אם הוא רוצה מדי פעם בפעם, הגיעו אורחים ורוצה צלחת לכבד להם פירות, ירקות, דבר של קר. בין צונן, בין קר ובין לח. ואז הוא מרגיש שחסר לו כלי כזה, כלי הגשה, והכלי כבר נקי לפי ערך. שפשף היטב והדיח מעט, אז פחות או יותר הכלי נקי. לא רק פחות או יותר. צריך לדעת שהוא לא עובר גם בבל יראה ובל ימצא, כי הוא משאיר בבית את זה, אבל הוא רוצה עכשיו להשתמש. זה כבר עוד דרגה. רק שייזהר להדיח את הכלי היטב. קודם עשית שפשוף, היה שפשוף יפה מאוד, שפשף היטב אבל הדיח היה חצי הדיח, מה שנקרא הדיח קצת פחות משלוש... הדחה. עכשיו אתה רוצה להשתמש, זה, זהיר להדיח את הכלי היטב קודם שמשתמש בו, שלא יהיה שום משהו חמץ דבוק בעין, שלא יהיה כלום. נגמר. אחר כך אפילו כלי של חרס, זה פלא, לא נוהגים להשתמש וכולי, וסכין וכולי. אני אתרגם ממש כתוב. יש שני דברים אם אתה רוצה את הכלי

30:34 דובר 11 רק כדי שיישאר בבית ולא תצטרך למכור ולא תצטרך לזרוק, ויכול להיות ברשותך ולא תעבור לא על תשביתו ולא על בל יראה. מספיק שפשוף היטב, זה מוכרח, והדחה מעט. אם אתה רוצה את הכלי גם כדי להשתמש, ואז יש חשש אולי יבוא יאכל. יאכל הכוונה כי אם זה להשתמש ואם נשאר איזשהו משהו נדבק ואז תהיה-- יבוא להאכיל, אז אתה צריך הדחה היטב. זאת אומרת זה כבר אומר שההדחה של קודם עוד לא הוריד הכל בוודאות, ובלשון הזהב המיוחד של אלתר רבי. אלתר רבי גם מגדיר מה פעלה ההדחה של קודם ומה פועלת הדחה של עכשיו. הדחה של קודם, הדיח מעט, עושה רק שלא יהא חמץ ניכר בהם. יכול להיות שיש חמץ, אבל זה כבר לא ניכר. ניכר זה לא, לא שאין חמץ. אני לא יכול להגיד אין חמץ, אני לא יכול להגיד. אני יכול להגיד שלא ניכר. אני מנסה להסתכל על הכלי. לא רק מנסה, מסתכל על הכלי. אני עשיתי שפשוף והדחה, נדבקו. מסתכלים. הכלי הוא נקי. להגיד שבוודאי אין פירור כלשהו דכלשהו, עם העין לא רואים, אבל יכול להיות שיש. זה נקרא אין ניכר. עד כדי כך, כפי שהאלתר רבי מגדיר האין ניכר בסימן תמ"ב, שגם כאשר יש פירור חמץ שמתערב עם הרבה דברים פי אלף, אז החמץ נמצא שם. אלא אין ניכר. זה לא שהוא לא נמצא, הוא נמצא אבל אין ניכר. אז להוריד את הניכר מספיק שפשוף היטב והדחה מעט. אם אתה רוצה להוריד את החמץ באופן לא רק שלא יהיה ניכר היטב, אלא שלא יהיה בעין. מה הכוונה לא בעין? נשאר רק הבלוע. בעין הכוונה שנמצא. לא אני רואה בעין, בעין זה ההיפך

32:38 דובר 11 מהבלוע. יש בלוע ויש בעין. אז אם אתה רוצה להיות בטוח שמה שנשאר זה רק הבלוע, שאת הבלוע אפשר רק על ידי הכשרה של הגעלה וליבון. אבל אתה רוצה לדעת להפך, שבעין אין, עס איז ניטאָ, אין. לא רק ניכר אלא אין. על זה אתה צריך להוסיף הדחה היטב. זה נקרא עוד פעם להדיח, להדיח את הכלי היטב. ומובן גם ההסבר, אנחנו לא נאריך בהסבר עכשיו, זה מובן מאוד. כאשר מדובר בנוגע לאיסור אכילה, לא צריך להגיע לדין של משהו חמץ, כי משהו זה בנוגע לתערובות. יכול להיות את זה גם כן בלי תערובות. משהו חמץ זה גם כן מצד לפירור חמץ בפה, זה קשור עם דין של חצי שיעור אפילו כלשהו. אז אם, ובפרט אם זה על ידי תערובות של פסח לא בטל, אבל אם אני מדבר כאן על הזהירות בחמץ בפרט עם כל העניינים של חמץ, שאני רואה שאפילו בתערובות לא בטל, אפילו נותן טעם לפגם, וזה כבר החומרא. אבל אם אני רוצה להיזהר ממשהו חמץ, ומשהו לא מצד תערובות אלא מצד דין שלא יישאר בעין חס ושלום בפה, שלא ייקח אכילה, שזה קשור עם איסור דאורייתא, אבל על כל פנים האיסור של אכילה, ולכן צריך לראות ולהיות בוודאות שלא נשאר בעין. בלוע, אז אני משתמש עם צונן, אין בלוע. ואם זה לא טוב, דרך אגב, זה ישתמש בכלל. כאשר מדובר לגבי תשביתו ובל יראה, אז קודם שעשיתי בדיקה, בדקתי, הסתכלתי, עשיתי ביטול כל החמץ כפי שצריך לעשות, ואנחנו יודעים כולם הלשון של הרבי הרבה פעמים, ביטול ע"ד וכולי, שהפירורים הדקים בטלים מאליהם. אדם צריך לעשות הכל. זה לא שבטלים מאליהם הרי הכל לא צריך לעשות אפילו כל שהוא

34:33 דובר 11 גם, כפי שכותב אדמו"ר הזקן בסימן תנ"א. אבל על כל פנים הוא מצידו עשה טוב. הוא שפשף, הדיח, בדק, ביטל. נו, ו-ו-וזה, זה, זה בסדר. בסדר, אומר אדמו"ר הזקן, זה לא שאני יודע שנשאר. יכול להיות שלא נשאר כלום גם. לא שיודע ומתחבא והוא לא רוצה לעשות. אז ממילא מספיק ההדחה. כך מסביר אדמו"ר הזקן. ואם מדייקים רואים שהלשון של אדמו"ר הזקן בעניין הזה מגיע המון פעמים בשולחן ערוך, בלי לבד-- כאן זה סעיף אחד אחרי השני. אבל בסעיף מ"ט יש עוד פעם, כאשר אדמו"ר הזקן רוצה להדגיש את העניין הזה שמנקים טוב, אז הוא אומר: כל הכלים שלשין בהם קמח כל השנה, שמשתמשים בקמח כל השנה, אפילו לכתחילה, מעיקר הדין, כדין כלים שמשתמשים עם חומץ וצנון, שמותר להשתמש בהם בפסח אפילו בחום בלי הגעלה, ואחר כך מותר ללוש בהם ולהשתמש בהם שאר תשמיש צונן. כלים של קמח. היות שהכל בקל, אז אפשר להשתמש כך. רק שיזהר להדיחם ולשפשפם במים יפה יפה קודם שישתמש בהם. ויותר מזה, בסעיף ע"ב, שמה אדמו"ר הזקן אפילו מוסיף יותר גם הסיבה, כפי שכותב פה: כל כלי השתייה, בין כוסות, בין צלוחיות, בין קנקנים, אפילו של חרס וכולו. די להן בשטיפה מעיקר הדין, דהיינו שידיחום וישפשפם היטב. אז ״היטב״ כתוב על הכל ביחד, כדי להסיר מהן לכלוך הדבוק בהם בעין. ואחר כך יחזור וישוטפם במים, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן קכ"א. והכל הוא קודם כתב גם על הדחה היטב, ומשום כך כפי הנראה. הכל בגלל שהרב רוצה להשתמש, ורוצה שלא יישאר בעין. הוא, הוא לא, הוא לא כותב את המילה ״מעט״, כותב ״היטב״ על שפשוף, על הדחה, הכל. כאשר אדמו"ר הזקן רוצה

36:41 דובר 11 להגיד רק להשהותן בבית, אז הוא מדגיש, על כל פנים כאן מדגיש מפורש העניין הזה. אז עד עתה מובן וכו'. השאלה היא אחרת: מאיפה זה בא? שני דברים. א', פה בשולחנו מוזכר הדין שצריך לשפשף היטב כאשר אדם רוצה להשהותן בבית. ואחר כך הרמ"א אומר על זה: אם להשתמש בהם, עיין ביורה דעה סימן קכ"א. בערך ככה כתוב. כותב גם הטורי זהב, ט"ז, במקום, כותב גם החק יעקב במקום. וכמובן אם רוצה להשתמש בהם, אז כפי שכתוב שם בשולחן ערוך, שתמיד צריך שפשוף והדחה, אני מדבר עדיף. לא כתוב פעם, פעמיים, פעם אחת מעט, פעם אחת הרבה, לא כתוב. הספרים שאחר כך, בטח, לא יודע אם בטח לא כתבו, לא הרגישו בעניין הזה, בנקודה הזאת, לא כתבו שום חילוק. כתבו: כדי להשתמש עם כלי צריך לראות שיהיה משופשף והדוח. אדמו"ר הזקן כאן מדגיש שיש שני סוגי הדחות, הדחה לשפשוף והדחה להשתמש בזה. מאין? ושנית, מאיפה בכלל מגיע דבר כזה שנקרא הדחה מעט? מאיפה זה נבנה? מאיפה זה בא, הלכה זאת? אז בקיצור נגיע לעניין. נראה שאדמו"ר הזקן ראה את זה מהשולחן ערוך גופא, ודי פשוט. כאן בשולחן ערוך בהלכות פסח יש הדין של כלי שרוצים אותו מחמץ לפסח, ואותו דבר יש הלכה הזאת גם בנוגע לכל השנה כולה לגבי הגוי ביורה דעה סימן קכ"א, שאדמו"ר הזקן גם כן מציין. ורואים בשולחן ערוך הפרש בין הדין בהלכות פסח לדין בהלכות הגעלת כלים ביורה דעה, ובדיוק הפוך. אני רוצה להסביר מה זה בדיוק הפוך. אנחנו יודעים שהלכות פסח, פסח מחמץ, זה הרבה יותר חמור מכל הדינים, וכל החומרה שנקרא משהו, ונותן טעם לפגם לפי רמ"א וכו', וגם בשאר, שאר האיסורים שבטלים בשישים בדרך כלל ונותן טעם לפגם מותר

39:05 דובר 11 על כל פנים בדיעבד וכו'. ככה אנחנו יודעים, חמץ בפסח הרבה יותר חמור. אנחנו נסתכל פה בסימן תנ"א בשולחן ערוך, ואני אגיד בעל פה: כתוב הדין שבנוגע לכלי של פסח, רוצה להשהות בבית הכלי הזה, ישפשף הכלי היטב, ישפשף הכלי, וזהו. זה מה שכתוב. ביורה דעה, בסימן קכ"א, בנוגע לאחד שקנה כלים מגוי, ששם זה לא נוגע בפסח, ורוצה את הכלים הללו להשתמש איתם במשך כל השנה, אומר שם השולחן ערוך: צריך להדיח את הכלי ביחד עם שפשוף, ואחרי ששפשף הכלי עם הדחה צריך עוד פעם להדיח, ואחר כך אתה יכול להשתמש. כל אחד מיד רואה שיש כאן לכאורה, לכאורה, אותו... דבר שאתה רוצה לעבור ממצב של איסור למצב של היתר, חמץ לפסח, גם מצב של איסור והיתר זה. כאשר בהלכות פסח אתה רוצה לעבור מאיסור להיתר, אתה כותב שפשוף. אתה בכלל לא מזכיר הדחה אחר כך, להדיח היטב במים וכדומה. לא מזכיר, לשפשף. וכאשר אתה כותב בנוגע לכלי שאסור כל השנה ואתה רוצה להשתמש אותו בתור היתר, קנית כלי מגוי, שם השולחן ערוך מפרט לך בדיוק שפשוף היטב ואחר כך הדחה במים היטב וכל הפרטים. מה פתאום? לכאורה על פי הלכות פסח תאריך. אם שפשוף זה לשון כללי, אז אפשר גם פה להבין כללי. מה צריך לפרט? לא, בהלכות כלים מפרטים בדיוק איך לשפשף והדחה אחר כך במים וכו'. וכאשר מדובר בהלכות פסח, שפשוף, וכל אחד אולי לבד יבין איך. למד אדמו"ר הזקן בפשטות: מה רומך חוד ומה רומך חוד, ולא יפליג. כי כל מקום מדבר על עניין אחר. בסימן תנ"א בשולחן ערוך מדובר להשהות הכלי בבית. אם להשהות הכלי בבית

41:21 דובר 11 אי, אז כתוב לשפשף. כל אחד מבין, אם לשפשף, צריך כך להדיח. לשפשף ולהשאיר אי אפשר. כך אומר המאירי בבית הבחירה. והרשב"א בבית ד' מבאר גם כן העניין של שפשוף, אומר שפשוף לבד בלי הדחה לא יועיל כלום, הוא יעביר מפה לשם. זה לא כל אחד יודע. אז אחר כך מעבירים קצת מים. אבל האם יש דין שצריך הדחה מיוחדת? אין דין כזה. ממילא המחבר, השולחן ערוך, מרמז וכותב גם כן את הדבר הזה באי כתיבת דין של הדחה, בכתיבת שפשוף. חסר השאלה, איפה זה שפשוף? אבל מה? מה? אז כל אחד יגיד שפשוף, קצת הדחה. אז מה? מה לא? מה לא? שפשוף כן. בלי הדחה לא. אז מה? אז מה לא? מה אתה מקצר? הדחה היתה לא. ממילא כותב שפשוף, וכדי להוריד את השפשוף יתנהג הדחה. כשמדובר בהלכות גיעולי כלים, שאתה רוצה לקחת כלי של גוי, לקנות ממנו, שגוי השתמש ואתה רוצה להשתמש בזה. כאן לא מדובר בלילה, מדובר לכל השנה. אתה רוצה את הכלי להשתמש ולהשתמש בקר. אז אתה צריך להשתמש. אז זה כתוב מפורש אחרי השפשוף להדיח היטב או הדח יפה יפה. מאין זה? כתוב שם מפורש הדחה מרובה. למה? כי מדובר כאן על הקצת איסור שלו שיישאר. וכפי שאמרתי קודם, זה כבר לא משנה פסח, לכל השנה אם לא הסגו מה שבדברו, אבל מצד הדין של חמץ בעין הוא צריך להיזהר שלא יישאר כלום. אז אמנם אל תראה וראה את הדבר מפורש בשולחן ערוך. ואיפה רואים אבל הדחה מועטת? אני רואה שיש דרגה כזאת ודרגה אחרת, אבל איפה אני רואה העניין הדחה מועטת? מאיפה זה בא? גם כן בא מלשון של רמ"א. וסימן תמ"ד

43:24 דובר 11 ונגיע לערב פסח שחל בשבת. אז עוד אוכלים בשבת בבוקר. כתוב בשולחן ערוך שיזהרו שלא יבשלו בתוך הכלים דברים כאלו שנדבקים, כדי שאחר כך, כשיבוא השעה שכבר אסור באכילה ואסור להשהות, בבישול בערב שבת קודש בעצמו. י"ד, ערב פסח שחל בשבת. ממילא בארבע אסור. זה ערב פסח ממש. הוא גמר בבוקר את האוכל ואחר כך על הכלי נשאר דבוק. לכן לא יבשל דברים הנדבקים בכלי, ואם כן בישל אז צריך עם היד לקנח. לא, לא מדיחים בשבת, שזה לא צורך שבת, ובכל הלומדה שיש בהלכה הזאת. למה? אף שזה כן לשבת, אבל ניכנס עכשיו. אבל מקנחים עם האצבע וכו', מקנחים את הדבר. ואם הקינוח לא יוריד? לא יורד. מנסה לקנח, עשה כן צ'ולנט עם קניידלעך כאלו, עם קוגל כזה, וזה לא יורד. הוא מנסה ולא הלך. חשב שכן, לא הלך. חשב משהו בל יראה ובל ימצא. אז מה עושה? אז אומר הרמ"א להדיח מעט. כך כותב הרמ"א. והמקור של הרמ"א הוא במהרי"ל, ושם זה לא כתוב, נראה אחר כך. צריך להדיח והרמ"א מוסיף להדיח מעט. מה זאת אומרת להדיח מעט? להדיח מעט, הכוונה היא ש-- מה-- הוא יוד-- אם אתה מדיח כפי שמדיחים בבית כלי לפסח או מדי-- אז להדיח היטב שלא יישאר כלום. להדיח מעט, שאתה לא תראה שום דבר. אז לקנח לא הצלחת, עם הדחה אתה כן מצליח, אבל הדחה מעט. כנראה עם הדחה מעט מורידים את כל הניכר וכבר אין בל יראה ובל ימצא ואין לך בעיה של תשביתו. אז יש כבר המושג של הדחה מעט. אף ששם אדמו"ר הזקן לא כתב הדחה מעט, הוא כתב להדיח, לא-- הוא גם לא כותב מעט. אז זה צריך ביאור

45:37 דובר 11 למה אדמו"ר הזקן לא כותב מעט בתמ"ד. אבל הרמ"א כן כותב המילה מעט. אז רואים שיש העניין של הדחה מעט ורואים גם כן שיש סוגים, יש פעם שצריך הדחה ופעם שאין צורך בהדחה מיוחדת. ואדמו"ר הזקן כותב את זה בפשטות פה בסימן תנ"א. מי שמסתכל ולומד אדמו"ר הזקן ורואה ולומד הלכה, ומי שלא יודע אז לא יודע ההגדרה הזאת, כי זה הגדרה של-- אני חיפשתי ולא מצאתי בספרים אחרים, לא ראיתי. להגדיר שיש כזה ויש כזה פה, וצריך להדיח פעמיים, להשייס פעם אחת ואחר כך עוד פעם. אז ממילא אלטער רבי, במובן, הוא מדויק בלשון, זה ברור ומובן גם כן המקור של ההלכה הזאת. אני רק רוצה להוסיף. כשלומדים הטור הזה והט"ז וחק יעקב, בעצם אם רוצים האלטער רבי ראה את זה גם שם, אבל זה אפשר למצוא את זה רק אחרי שלומדים את האלטער רבי ולא הפוך. לא כשלומדים את האלטער רבי רואים את זה. לא כל אחד יכול לראות. לכאורה אחר כך אפשר לראות ואני אגיד למה. אין פה, אין פה... אם יש חיים הלכות פסח אז שורה אחת. החק יעקב או השולחן ערוך, השולחן ערוך הרגיל. אין, בסדר, זה שורה קטנה. שולחן ערוך פסח חלק ג', אם זה השולחן ערוך הרגיל.

47:07 דובר 14 ימין, ימין.

47:30 דובר 11 הנה, הלוא שולחן ערוך כבר קודם אמרנו. אך כך כותב הרמ"א: כל כלי הצריך ליבון והגעלה אסור להשתמש בהם אפילו צונן בלי הכשרה. כך כותב הרמ"א. אומר, ועיין יורה דעה. מה כתוב ביורה דעה? אומר הט"ז דשימוש דרך עראי מותר על ידי הדחה. אותו דבר אומר החק יעקב. מה שכתוב שאסור להשתמש אפילו צונן היה דרך קבע, אבל דרך עראי מותר להשתמש על ידי הדחה. כך כתוב. לא כתוב פעמיים הדחה ולא כתוב שהדחה טובה או הדחה לא טובה, אבל כשמדייקים רואים שבעצם הדבר כתוב מפורש. מה מדובר? למה מדברים? היה כלי, והקודם כתב המחבר בשולחן ערוך שאם אתה רוצה להחזיק את הכלי אצלך בבית, הכלי שלא הכשרת, משפשפו היטב בעניין שלא יהיה חמץ ניכר. ומה זה משפשפו? אמרנו כבר קודם, לשפשף לבד בלי להדיח זה בכלל כלום. מה לשפשף? זה לגרד את זה. אז, אז אתה משפשף, הבנת? משפשף. אחר כך אתה מדיח קצת. אחר כך כותב הרמ"א, ואם אתה רוצה להשתמש, אל תשתמש. בבית הוא כבר נמצא. זה כבר למדנו. ואומר אתה, אז אם אתה רוצה להשתמש תדיח. רגע, משום אם כבר הדחת, אחרת זה לא בבית אצלך. לא מדובר פה שכאילו הלכת לקנות באמצע החג מאיזשהו גוי. הרי זה הולך עם המשך. במחבר כתוב שכלי של חמץ אתה בבית אתה צריך להדיח, משפשפו ואתה מדיח. אחר כך, ואם אתה רוצה להשתמש, אומר אתה, אז לצונן מותר אם אתה מדיח. מה זה אם אתה מדיח? אם אתה לא מדיח אפילו בבית אסור שיהיה. אז כבר הדחת, מה עוד פעם להדיח? אלא הפשט הוא ככה לומד אדמו"ר הזקן לכאורה. הדחת קודם הדחה מועטת והדחה היא לא מאיר. עכשיו הוא

49:41 דובר 11 אומר, ואם אתה רוצה להשתמש עם ההדחה, תדיח עוד פעם. מה זה פעמיים? אז זה מגובה, אז מה העניין? מה מוסיפה הפעם השנייה לפעם הראשונה? כן, הפעם הראשונה הייתה הדחה מועטת, בפעם השנייה הדחה מרובה. כאן אנחנו רואים שהאדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, כל סעיף וסעיף לא מדבר רק על חידושי הלכות וההגדרות וכולי, אלא פשוט דברים הלכה למעשה עם הגדרות שנוגע לדעת ההלכה פשוט, ופשוט הלכה למעשה.

50:32 דובר 15 יישר כוח, יישר כוח לרב בנימין. אה, הייתי אומר עניין קצר בשביל מה שנקרא בין השורות, עד שהרב עמר ייכנס בדקות הקרובות. יש שו"ת של הריב"ש בסימן ר"ך, שהריב"ש מדבר בנוגע לכבוד רבו וכבוד אביו ואמו, וביזיון רבו, ביזיון אביו ואמו. הריב"ש חידש דבר כזה, שאומנם כתוב בגמרא שהרב שמחל על כבודו, אז כבודו מחול. אומנם כתוב בגמרא שאב שמחל על כבודו, כבודו מחול, אבל הרב והאב לא יכולים למחול על ביזיונם. זאת אומרת, ביחס, ביחס לכבוד, בעניינים של כבוד הם יכולים, יכולים למחול. בעניינים של ביזיון הם לא יכולים למחול. הסיבה היא כי האב אין לו את הרשות ל-למחול על דברים כאלה שהם בגדר של ביזיון. יש בזה עדיין את האיסור ואת הלאו ביחס, ביחס למה שהתורה אסרה עליו. הרי הכבוד של האבא זה מצד שהתורה נתנה לו את הכבוד. ממילא הוא לא יכול למחול על הכבוד הזה. בכבוד מסוים נתנו לו, על ביזיון לא נתנו לו למחול לו. מאיפה הריב"ש לומד את זה? יש, יש סתירה בין שתי סוגיות. יש גמרא אחת ביומא בדף כ"ב, שם מדובר שהגמרא אומרת: כל תלמיד חכם שאינו נוטר כנחש, אז אה, אם הוא לא נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. והסיבה, כיוון שהוא גורם שיזלזלו, יזלזלו בכבוד שלו. ברגע שהוא לא, ברגע שהוא לא, ברגע שהוא מוותר על הכבוד שלו, ברגע שהוא מוותר על העניינים שלו, הוא גורם שיזלזלו בכבוד שלו. ממילא אינו תלמיד חכם. והגמרא מקשה: הרי לכאורה התורה אסרה, כתוב לא תיקום ולא תיטור. הגמרא אומרת מדובר בעניינים של ממון, בעניינים כאלה של בין אדם לחברו הוא כן יכול. והגמרא ממשיכה להקשות: הרי בכל זאת כתוב שאדם ראוי שיעביר על מידותיו.

53:26 דובר 15 המסקנה של הגמרא זה דנקיט ליה בליביה. פירוש, הוא שומר לו איבה, איבה קטנה. הוא לא עושה מעשה בפועל. מה שאומר, הוא מניח אם מישהו אחר יבוא לנקום את הנקמה שלו, אז הוא ישתוק. לא ימחה בו את היד, אבל הוא עצמו אסור לו לקום ולנקום. מכאן משמע, מהסוגיה הזאת משמע שלבן אדם אסור לעשות מעשה של נקימה, אבל הוא בהחלט יכול לשמור איזושהי נקימה או איזושהי נטירה. הוא יכול לשמור לו. אם הוא תלמיד חכם, הוא רשאי לשמור לו איזו איבה מסוימת. הוא עדיין לא חייב למחול לו בלב שלם. בגמרא אחרת במסכת מגילה כתוב שרבי נחוניא בן הקנה אומר שאחת הסיבות שהוא האריך ימים, כיוון שמעולם לא עלתה על מיטתי קללת חברי. זאת אומרת, הוא לא היה מוחל להם אף פעם, לא עלה איתו אף פעם. בשעה שהיה הולך לישון היה מוחל לכולם, וממילא לא הייתה לו שום איבה כלפי אף אחד. אומרת הגמרא: כי הא דמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה אמר שרי ליה לכל מאן דצערן. היה מוחל בלב שלם, מתיר לכל מי שציער אותו. משמע, משמע שכן אדם רשאי למחול על הכבוד שלו לגמרי. זאת אומרת, הוא רשאי לוותר לגמרי על כל העניינים של הצער והכבוד. הוא רשאי לגמרי לוותר. אם הגמרא ביומא משמע שהוא לא יכול לוותר. עדיין תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר, הוא עדיין אינו תלמיד חכם, הוא עושה אפילו איסור שהוא מזלזל בכבוד התורה שלו. אדרבה, הוא צריך לשמור על כבוד התורה שלו וכן רשאי לנקום ולנטור. יש לנו כביכול סתירה בין הסוגיות. את הקושיה הזאת בין שתי הסוגיות הקשו הר"ן, הריטב"א, עוד כמה מהראשונים שדיברו על זה. הר"ן מתרץ

55:15 דובר 15 שני תירוצים. תירוץ אחד הוא אומר: יש לחלק. הגמרא במסכת יומא מדברת באחד כזה, בתלמיד חכם שביזו אותו. בכזה מקרה שביזו אותו הוא לא רשאי למחול. הגמרא במגילה מדברת לא במקרה שביזו אותו, זה סך הכול אי כבוד. לא, לא נהגו בו כבוד. כיוון שרק לא נהגו בו כבוד הוא רשאי למחול, אבל בנוגע לביזיון הוא לא רשאי למחול. כך הוא מיישב את הסוגיה. תירוץ אחד. תירוץ שני, שבמסכת, במסכת יומא מדובר על ביזיון שבפרהסיא. ביזיון בפרהסיא חמור יותר, והגמרא במסכת מגילה מדברת על ביזיון בצנעה. התירוץ הזה, את התירוץ השני הר"ן הוא לא, הוא לא הראשון שכתב את זה. זאת אומרת, לא היחיד שכתב את זה. גם הכסף משנה לומד כך בתוך דברי הרמב"ם. הרמב"ם בסוף הלכות תלמוד תורה כותב שאפשר, תלמיד חכם שביזו אותו בצנעה רשאי למחול על הכבוד שלו. אם ביזו אותו בפרהסיא הוא לא רשאי, אבל הוא מסכים שעל ביזיון כן רשאים למחול. רק מה? על ביזיון בצנעה הוא חמור יותר, לכן ביזיון בצנעה הוא לא רשאי למחול. אה, סליחה, ביזיון בפרהסיא הוא לא רשאי למחול. על בצנעה הוא רשאי למחול. לפי התשובה של הר"ן לחלק בין ביזיון לאי כבוד, נמצא שכל פעם שיש ביזיון, לא משנה אם בצנעה או בפרהסיא, הוא לא רשאי למחול. בעניינים כאלה של אי כבוד בלבד הוא רשאי למחול. ביזיון הוא לא רשאי למחול. ולכן הריב"ש שלמד כמו, כמו התשובה הזאתי, כמו התשובה הראשונה, מבין שעל דברים כאלה, שעל דברים כאלה שהם ב-ב-בין בצנעה בין בפרהסיא, היות ויש שם ביזיון לא רשאים למחול. התרומת הדשן גם מביא את אותו הדבר, ושלח מכתב בפסקים וכתבים שלו לתלמידי רבי ישראל איסרלן עצמו

57:12 דובר 15 ונגיע ל-- רבי ישראל מברונא, סליחה, וואו, איסרלן. והוא מציין להם שאסור-- שמבקש, שמבקש שמצד אחד לא יבזו אותו, כי אם יבזו את אותו הרב שלהם תהיה לו בעיה, הוא לא יוכל למחול על הכבוד שלהם. הוא לא יכול למחול על הכבוד שלו כלל והוא ייכנס ל-- תהיה לו בעיה. לכן, כי על ביזיון אי אפשר למחול בכלל. הוא לומד את המקור שלו ממקור אחר, מגמרא במועד קטן. הגמרא במועד קטן מדברת על, על אההה-- יש, יש שם בדף י"ז על, על זה שביזו, ביזו תלמיד חכם והיה שם נידוי, ואת הנידוי לא התירו. מכאן הוא לומד שביזיון אי אפשר להתיר בכל מקרה. מחילה, אני הולך להפסיק. הלו? כן. אוקיי, אני מגיע לכאן. אני יוצא, אני יוצא אליכם. מחילה, הרב עמר נכנס כעת, אז אנחנו נקבל אותו בדרגה אחת.

1:01:29 דובר 16 איך המכתב? נכון. לקראת המכתב זה לקח. התכבדנו בכבוד גדול שהראשון לציון, הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין העליון, כיבד אותנו בנוכחותו בכינוס תורה מיוחד זה. אנחנו מברכים אותו בברכת ברוכים הבאים ויישר כוח גדול על המאמץ הגדול של הזמן לבוא ולהעניק לנו בשהות שלו ובדברי התורה שלו. אני רק מתכבד לפתוח ברשות, ברשות הרבנים. אה, אני אכבד את הגבאי של בית הכנסת, הסבא הרב אשר קדוש, בקריאת מכתב מיוחד שקיבלנו לכינוס תורה זה ממרן הרב עובדיה יוסף. סבא, בבקשה. מכתב ברכה. שמח ליבי ויגל כבודי בשמעי על ישיבת בין הזמנים אשר מתקיימת בבית הכנסת שערי יהודה, שעל יד קהילת קודש עולי מרוקו בכפר חב"ד. ועל כן אף ידי תיכון עמם לחזקם, לאמצם ולעודדם, ולעומד בראשם הרב החסיד הגאון התמים משה חיים חנוש[?] שליט"א, אשר מזה כמה שנים חידשו והקימו ישיבה אשר פועלת בימי בין הזמנים, ונקבצים ובאים עשרות בחורי חמד, בני עלייה, להמשיך ולשקוד בהתמדה ויגיעה באוהלה של תורה בלימוד גמרא והלכה בנפש חפצה וברצון עז מתוך יראה, יראת שמיים. וכן הוסיפו דעת וחוכמה מהשיעורים המיוחדים שנמסרו מפי גדולי הרבנים שליט"א. לצד זה זוכים הבחורים למלגות מכובדות ופרסי עידוד של ספרי קודש רבים. ופועלם זו היא אמונה, יישר חילם לאורייתא. והנני לברכם: כה ייתן השם וכה יוסיף לכם כוחות הנפש ותעצומות עוז להגדיל תורה ולהאדירה. והיה שמכם כשם הגדולים אשר בארץ לגאון ולתפארת. וכבר נודע מה שאמרו אבותינו ז"ל: אם ביקשת לעשות צדקה, עשה עם עמלי תורה. וכמה הפליגו חז"ל בשבח המחזיק ומסייע בידי תלמידי החכמים, וזוהי זכות שאין למעלה ממנה לתמוך ולהחזיק בידי לומדי תורה. מצווה רבה לסייע בידם בעין יפה וברוח נדיבה, ומהשם תשאו ברכה. וכל העוזרים

1:05:35 דובר 16 והמסייעים יבורכו באורך ימים ושנות חיים בטוב ובנעימים. וזכות התורה תגן עליהם. אלף המגן ורוב אושר, אושר וכל טוב. חתימת מרן הרב עובדיה יוסף. בהזדמנות זו אני מקבל גם בשם בית הכנסת שלנו את הרב הראשון לציון הרב שלמה עמר, שזכות גדולה נפלה בידינו וידי הקהילה המרוקאית כאן שזכינו בסיועו של הנדיב גבריאל בוזגלו לשפץ ולפאר, לייפות את בית הכנסת שלנו. ברוך הבא כבוד הרב. אפשר, רב, לצד השולחן?

1:06:33 דובר 3 אפשר לצד השולחן.

1:06:35 דובר 16 אז אני רק אוריד את... אני אוריד את ה... אי אפשר יותר גבוה.

1:07:27 דובר 3 ברשות מוריי ורבותיי, כבוד ידידנו הגאון מרא דאתרא, הגאון החסיד הרב אשכנזי, שיחיה ויאריך ימים בבריאות איתנה, נורא מעליהו כבוד.

1:07:44 דובר 16 בלינוב.

1:07:45 דובר 3 הרב-

1:07:45 דובר 16 בלינוב.

1:07:46 דובר 3 או, הרב בלינוב, בני ברק, שיחיה ויאריך ימים. כבוד בית הכנסת והגבאים וכל הקהל הקדוש, כולם אהובים, כולם ברוכים לה'. אומר כמה דברים של הלכה שהם נוגעים לברכות. עסקתי בהם בפסח כי הם נוגעים לברכה של, של ה... בדיקת חמץ לגבי שליחות, אבל זה ממילא נוגע לכל העניינים. אולי אתחיל במעשה שהיה. באחת מערי הארץ זימן אותי הרב המקומי לעשות מצוות עירוב, עירובי שיתופי מבואות וחצרות בעיר, שהמקום הזה ותיק והיה לו עירוב. אבל הוסיפו יישוב חדש וחיברו אותם ועשו עירוב, והוא השתדל הרבה. וכשבאו לעשות את המצווה, לסיומה של המצווה, עשה מסיבה קטנה בביתו כראוי לגמרה של מצווה. ותוך כדי כך רצו לברך על המצווה. הכינו מצות כפי שנהוג בימינו. הוא רצה לכבד אותי שאני אברך. אני אמרתי לו שאני לא יכול לברך כי אני לא גר במקום ולא שוהה במקום. אמנם כולנו חייבים במצוות העירוב, אבל מצוות העירוב היא מאוד אישית, כמו למשל כולנו חייבים בברית הבנים, אבל כשזה מל את בנו הוא חייב. השני לא יכול לעמוד במקומו. והרב שהיה אמר לי, אמר לי: אבל אתה עושה את מעשה המצווה, אז אתה יכול לברך. ידוע שמי שעושה את מעשה המצווה, זה דבר ידוע. בהתחלה הוא ניסה לומר לי מצד הערבות, כל ישראל ערבים זה לזה. הסברתי לו במחילה מכבודו שזה לא נוגע כאן לערבות. אחר כך הוא אמר מצד שליחות. אחר כך הוא כתב לי על זה מכתב. למעשה הוא בירך. הוא גר במקום. אמרתי לו: הוא יברך, ולא אני אברך. אבל אני, אם אני אברך, זה ברכה לבטלה. בואו אנחנו נסביר את העניינים קצת. לדעת הרמב"ם ברכת האירוסין היא ברכת המצוות. בשביל זה פוסק הרמב"ם עליו השלום.

1:10:52 דובר 3 הרמב"ם פוסק שמברכים ברכת האירוסין לפני שהאיש מקדש את אשתו, כי אם כבר קידש אי אפשר לברך. צריך בעניין עובר לעשייתה. רבנו תם אומר, רבנו תם אומר שמברכים אחר כך וטעמו עימו. הוא אומר: אולי האישה תלויה בדעת אחרים, הנה אישה מתקדשת רק לדעתה, ואם לא תסכים מה יהיה? על כן מברכים אחרי הקידוש. כי לרמב"ם זה לא שייך. אפילו אם חיישינן שמא לא תסכים. אבל אם כבר קידש, אם כבר אי אפשר לברך. גמרנו. חסר ברכת המצוות. זו מחלוקת יסודית מאוד: האם ברכת האירוסין ברכת המצוות או לא? לדעת הרמב"ם שברכת האירוסין היא ברכת המצוות, אז החתן צריך לברך בעצמו. עד ימינו יש כמה קהילות שמברכים, שהחתן מברך בעצמו. אבל רובא דעלמא, גם הספרדים, מכבדים לרב שיברך. אף על פי שמרן באבן העזר פסק כהרמב"ם, בזה לא נוהגים, אלא אנחנו כולנו, כמעט רוב רוב ככל הספרדים גם כן מכבדים רב או אדם מבוגר וכדומה, שהוא יברך את ברכת האירוסין. ככה התפשט המנהג. אפילו במצרים, שזה אתריה דמר הרמב"ם, כבר כתב בספר נהר מצרים של הרב אהרן שמעון עליו השלום, שהוא שמה סידר את כל מנהגי מצרים. הוא אומר שבימינו, כבר בימיו לפני שלוש דורות או ארבעה דורות, נהגו שהם נותנים לאחר לברך ברכת האירוסין, והוא תמה למה? איך נהגו ככה נגד הרמב"ם? מצרים ממשיכים לפסוק כהרמב"ם, והוא מתרץ על פי רבנו תם שאמר שנוהגים שאחר מברך כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך. אחר המחילה מכבודו של רב מצרים, התירוץ של רבנו תם הוא מצוין לשיטתו של רבנו תם, שהוא סובר שברכת האירוסין היא ברכת השבח. רק אולי לכתחילה צריך שיברך החתן. אז הוא אומר שלכתחילה

1:13:48 דובר 3 יש עוד תירוץ: שלא לבייש. גדול כבוד הבריות, שלא לבייש מי שאינו יודע. אבל אם באנו לפי הרמב"ם, הוא בא ליישב את הרמב"ם לפי הרמב"ם, שזה ברכת המצוות, לא שייך לתת לאדם אחר. יש תשובת הרמב"ם שאפילו זה שבירך, אפילו בדיעבד החתן לא יצא. זה שבירך, ברכתו ברכה לבטלה רחמנא ליצלן. והחתן לא יצא וצריך לחזור ולברך. אז כאן גם שייך לומר שלא לבייש, לתת לו לזה לברך ברכה לבטלה ולחתן לקדש בלי ברכה או יצטרך לחזור? זה נקרא שלא לבייש? ודאי לא שייך בזה. אי אפשר לתרץ את התירוץ הזה. ועם כל זאת, מה עושים? איך אנחנו מכבדים? הלא לפי הרמב"ם, כשמכבדים רב שיברך את האירוסין אומרים לו: בבקשה, בכבוד, תברך ברכה לבטלה. חס ושלום. זה דבר חמור מאוד. איך עושים את זה? האמת שרוב הראשונים חולקים על הרמב"ם וסוברים שברכת האירוסין היא ברכת השבח ולא ברכת המצוות. ובאמת הלשון של הברכה מלמד שזו לא ברכת המצוות. אם זה ברכת המצוות היה צריך לומר אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הקידושין או לקדש את האישה. יש בברכת המצוות שני נוסחים. הר"ן בתחילת פסחים עמד על זה. מתי עושים שליח, מתי לא. יש למשל לקבוע מזוזה. לא על קביעת, יש לקבוע. לשמוע קול שופר. ויש ברכות על המילה, על נטילת לולב וכן על זה הדרך. פה לא, אין לא ב"על" ולא בלמ"ד, לומר לקדש, אלא מה אומרים? אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות. מה זה נוגע לכאן? נוגע בתור שבח, זה נוגע מאוד, שהשם בחר אותנו וקידש אותנו בקדושה של המצוות. ואסור-- מהי קדושה? שציוונו על העריות להיזהר מהם, ואסר לנו את הארוסות. אפילו שמקדש אדם אישה, כלה בלא

1:16:39 דובר 3 ברכה אסורה לבעלה כנידה. והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין. ברוך אתה השם, גם כן בסוף לא אומרים מקדש על הקידושין, אלא מקדש עמו ישראל על ידי חופה. הלשון מראה שזה באמת שבח והודיה לשם יתברך. על כן הריטב"א האריך בזה וגם שאר הראשונים. רוב הראשונים אומרים שזה ברכת השבח. אם זה ברכת השבח בוודאי שכל אחד יכול לברך. אין בזה עיכוב. נמצא שגם הגאונים דעתם כמו רוב הראשונים. רוב הגאונים גם כן סוברים שברכת האירוסין היא ברכת השבח, וידוע שיש דברים שנהגנו בהם לפני הרמב"ם ולפני מרן. הקהילות ב-- שהיו מבוססות כמו במרוקו למשל, הקהילות נמצאות עוד מימי שלמה המלך. בעולם לא יודעים את הדבר הזה. יש קהילות במרוקו שהם מהמגורשים של ספרד, והיו מנהגים שונים, מאוד שונים. בפאס, שהיא עיר מהחשובות, היו בתי כנסיות של המקומיים ובתי כנסיות של המגורשים. היו הבדלים בחתונות, הבדלים בשחיטה, הבדלים בתפילה, בכל תחומי החיים. אבל הקהילות הוותיקות הם מזמן שלמה המלך. בנו של שלמה המלך שמוזכר בדברי הימים, בעשא בן שלמה, קבור במרוקו עד היום הזה. הם קוראים לו בערבית סידי בועיסה או סלימן. סידי זה אדוני. בועיסה זה בעשא. הם משנים תמיד. סלימן זה שלמה כפי שידוע. כל אלה שנזכרים בתנ"ך גם הערבים מקדשים אותם, כמו שהם מקדשים את מערת המכפלה ואת מערת קבר רחל ועוד ועוד. ככה דרכם. מאת השם היתה זאת, אפשר לומר, כדי לשמור על ניחוחם ועל צביונם, שהם באמת אצל סידי בועיסה וסלימן. כשהיינו ילדים היינו שומעים שיהודים הולכים להתפלל שם בדחילו ורחימו. היינו מתפלאים, היה נשמע לנו השם כמו שם ערבי, אבל באמת זהו בעשא פשוטו כמשמעו. ולמה הגיע לשם? כי בזמן

1:19:32 דובר 3 שלמה המלך, כשהיה שולח את האוניות להביא את המתכות שהוא הביא לירושלים, שם במרוקו יש הרבה מתכות והיו לו הרבה עובדים ורצה לרכז אותם. שלח יהודים. כנראה שהתרבו והיה צריך מנהל טוב שירכז את כל העניין. שלח את בנו. בסוף הוא נפטר ושם נמצא, שם היה. באותם ימים לא היו מעבירים בקלות מעבר לים. אז יש מנהגים שלפני מרן וגם לפני הרמב"ם. מרן עצמו כותב בהקדמה שלו, שנהגו בהם לפניו אין לשנות, ימשיכו. יש כמה חכמים כאן שחשבו שכמה מנהגים שיש במרוקו, למשל אנחנו לא אוכלים קטניות יבשות, ירוקים אוכלים בפסח, למשל אורז לא אוכלים בכלל וגם רוב הקטניות היבשות לא אוכלים. ברוב קהילות מרוקו, אורז בכל הקהילות, אורז וחומוס, אבל ברוב מרוקו לא אוכלים בכלל קטניות יבשות. הירוקים כמו פולים ירוקים ואפונה ושעועית, זה עיקר המאכל בחג. מרבים בהם כדי למעט בדברים שיש בהם ספיקות, אבל היבשים לא אוכלים. אז יש שחשבו שזה בגלל הרמ"א. ולי, זה לא נכון. רצו ללמוד מזה שמרוקו לא נהגו כמרן. זו טעות מפורסמת, טעות קשה אפילו. כל חכמי מרוקו לדורותיהם בכל ספריהם, ראשונים ואחרונים, כולם. מאז שמרן עליו השלום חיבר את שולחנו, שולחן ערוך, הם כותבים: אין לזוז מדברי מרן. אין לזוז מדברי מרן. יש אימרה מפורסמת שמשתמשים בה גם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, תמיד מזכיר אותה, שאפילו אלף פוסקים חולקים על מרן, אנחנו פוסקים כמרן. מי אמר את זה? את האימרה הזאת חכם מחכמי פאס, רבי יעקב אבן צור, שהיה בבית דינו של רבי יהודה בן עטר. יהודה בן עטר היה נקרא הרב אלכביר, הרב הגדול. הוא היה גדול הדור. שם לא אמרו אף פעם גאון. מאז שמעריף כבר לא

1:21:59 דובר 3 אמרו גאון. אז התואר הכי גדול היה הרב הגדול רבינו כביר, והוא נתן את ההסכמה הראשונה, רבי יהודה בן עטר ובית דינו, על האור החיים הקדוש. הם שנתנו לו את ההסכמה הראשונה. הוא היה גדול הדור. זה רבי יעקב בן צור, קוראים אותו יעב"ץ. יש שלושה יעב"צים. יש יעב"ץ שהיה בגירוש ספרד, שחיבר פירוש דברי מוסר וחוכמה על המשניות באבות. יש היעב"ץ הזה, רבי יעקב בן צור, ויש יעב"ץ האשכנזי, שהוא בנו של החכם צבי, רבי יעקב בן צבי. שלושתם נקראים יעב"ץ. כל אחד זה היעב"ץ רבי יעקב בן צור, הוא שכתב: אפילו אלף פוסקים יחלקו על מרן, אין לנו אלא דברי מרן. ראיתי פעם בתשובה, רק להראות כמה הקפידו על דברי מרן. היה חכם גדול, היה דיין בטנג'יר שבמרוקו, והגיעה לפניו שאלה בשני שותפים שעשו חוזה ביניהם ואמרו: כל מה שאם תהיה מחלוקת בינינו, כל מה שיפסוק לנו חכם פלוני נקיים, אפילו נגד מרן. לא נגד הוא, נגד מרן. ובאו והראו לו. הוא כל כך התכעס על זה והרגיש עלבון. אומר: השטר הזה עלבונא דמרן. אם יבוא לידי אקרענו. ככה אמר. אסור לקבל אותו. אמרתי, הערתי עליו באחת התשובות, אחר המחילה מהדר גאונו של הרב יעב"ץ שאמר את זה, אמרתי: הפריז מרוב אהבתו למרן, הפריז על מידתו. כי קיימא לן בדבר שבממון תנאו קיים אפילו נגד תורה, קל וחומר נגד מרן. דבר שבממון, ממונו של אדם, יכול לקבל עליו. אין בזה בעיה. אבל ראינו מה הקפדה שהייתה בכל אזורי חכמי מרוקו. אין הבדל בכל הדורות. ועל כן צריך להבין למה פה נוהגים גם במרוקו וגם אפילו במצרים לכבד. ואמרתי כנראה שפה היה מנהג ותיק, מנהג ותיקים שהיו

1:24:18 דובר 3 מכבדים. למה? כי סוברים שברכת אירוסין היא ברכת השבח. אם זה ברכת השבח אז אדרבה, צריך לתת לגדול שבקהל שישבח להשם, והשבח מעולה יותר, יותר מאשר סתם אדם שמשבח. מכל מקום אנחנו רואים שלכולי עלמא כל הוויכוח אם הברכה הזאת ברכת השבח או ברכת המצוות, אבל אם זה ברכת המצוות לא יעלה בדעת לומר שבברכת המצוות יבוא אחד יעשה את המצווה ואחד יברך. אין דבר כזה, אומר הרמב"ם בתשובה, זה ברכה לבטלה. בעיקרון הזה כולם מודים, אף אחד לא חולק. זה ודאי ברכה לבטלה. לא שייך לברך ברכה הזאת. אלא אם כן ישאל אדם: מה ההבדל? הרי המשנה בראש השנה כ"ט אומרת שמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, אבל מי שהוא מחויב ויצא ידי חובת עצמו יכול, יצא מוציא. אומר רש"י: איך הוא יכול להוציא? מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה לזה במצוות. ישאל אדם: מה ההבדל? הרי זה שהוא היה מחויב וכבר יצא ידי חובתו, יכול לחזור לברך לעצמו? ודאי לא, שוב ברכה לבטלה. כפי הרמב"ם, עובר על לא תישא את שם השם אלוקיך לשווא, אינו יכול לחזור. ועם כל זאת מדין ערבות חוזר ומברך לאחרים. אז למה אם הוא לא מחויב בדבר לא מוציא? ההסבר הוא, יש הרבה ודאי שדיברו בזה. אני בזמנו אמרתי פירוש. קודם כל נביא ירושלמי תחילת מגילה, ידוע, אומר: בן כרך אינו מוציא בן עיר ידי חובתו. למשל בירושלים הרי קוראים מגילה בט"ו באדר. יבוא אחד מכפר חב"ד או מאחד המקומות שקוראים בי"ד והוא הגיע בט"ו לירושלים, רצה להשתתף עם משפחתו בחגיגות הפורים. ראו אותו בבית הכנסת והוא ידוע כחזן ובעל קורא מדקדק יפה, ובא, בא אמר לו: בכבוד, כבוד, לכבד

1:26:57 דובר 3 אותנו, יקרא לנו מגילה. מה הדין? הוא לא יכול לקרוא להם, כי הוא כבר יצא ידי חובה, אבל לא בגלל שיצא ידי חובה, כי מי שיצא יכול להוציא, בגלל שהחיוב שלו כולו רק מי"ד. ט"ו זה סתם יום רגיל בשבילו. בשביל בן עיר ט"ו זה כלום, הוא לא יכול להוציא. כך מפורש וכך פסקו כל הפוסקים. ועל כן כל מקום שיש ספק אז עושים את העיקר כי זה כהרוב. באמת בן כרך יכול להוציא בן עיר, אבל בן עיר אינו מוציא בן כרך. בן כרך יכול להוציא בן עיר כי רוב המקומות הם י"ד, אז נימא תרוייהו דעלמא. אבל בן עיר אינו יכול להוציא בן כרך בגלל שבשבילו ט"ו זה כלום. היה לי מעשה כשהייתי גר בבני ברק לפני הרבה שנים. היה לי שכן אברך חשוב. היה חג והגיעה אצלו אמו מצרפת, עשתה חג בארץ ישראל, והיות והיא באה רק כתיירת היא חייבת לעשות יומיים, גם יום טוב של גלויות, ובמוצאי יום טוב הוא היה צריך לעשות הבדלה והיא צריכה קידוש של יום טוב דגלויות. והיא לא יודעת לברך. אצלנו הנשים לא לימדו אותם. האימהות שלנו לא למדו, לא ידעו. היה מכוון הדבר, לא סתם. אפילו אשתו של מברך תורתנו, אני זוכר, היה גדול שבגדולים. אשתו צדיקה ובת קדושים. בביתו של רבי שמואל עמר מפורסמת בצדקותה. לא ידעה להגיד את התפילה בסידור, רק מה שידעה בעל פה. קידוש של יום טוב לא יודעת אותה אישה. אמרה לו: בני, תברך לי את הקידוש. והוא בא לשאול אותי. אמרתי לו שהוא לא יכול. זה כמו בן עיר שבא בט"ו, בשבילו אותו יום, היות והוא בן ארץ ישראל יש לו יום אחד, צריך

1:29:08 דובר 3 לעשות עכשיו הבדלה. זה חול. אם בחול הוא לא יכול לעשות קידוש. מי שיצא, הכוונה שיצא שבאותו יום היה מחויב. אז הוא יכול להוציא. אם למשל בליל יום טוב ראשון הוא כבר עשה לעצמו קידוש ורוצה לברך למי שאינו יודע, יכול לברך אפילו לעוד אחד ועוד אחד, ועוד יבוא כמה פעמים. אין בזה בעיה. אבל ביום שהוא לא מחויב, לא. למה? מה ההסבר? הסברתי בזמנו שהכוונה היא שהחיוב הזה של ערבות זה לא סתם ערבות, כל ישראל ערבים. זה לא משהו כללי שחל ככה כללי על כולנו. זה חלות מיוחדת שחל חיוב בזמן שאדם מתחייב במצווה לעצמו, באותו רגע חל עליו גם חיוב של ערבות שהוא ערב לכולם על אותה מצווה. וכשהוא מקיים את המצווה הוא יצא רק חלק אחד, החלק שלו. אבל החלק של הערבות נשאר במקומו. על כן אם בא יהודי שעוד לא עשה מצווה והוא לא יכול לעשות, הוא יכול לברך בשבילו. פסוק בתהילים ס"ב אומר: "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי", ואמרתי לפי זה, כל אחת ואחת שדיבר האלוקים בכל המצוות יש שתיים. מה הם השתיים? יש החיוב האישי הפרטי ויש החיוב הכללי שהוא חייב בשביל כלל ישראל. "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי." וכשהוא יוצא ידי חובה נשאר עדיין החיוב הכללי. על כן יכול לעשות. אבל אם באותו יום לא חל עליו החיוב הפרטי כי זה יום חול בשבילו, ממילא גם לא שייך בו הערבות של אותה מצווה. כי היום הוא לא באותה המצווה, לא שייך בו, לא חל עליו הערבות. על כן הוא לא יכול לקדש קידוש לאמו, רק יכול לומר לה מילה במילה והיא תחזור ותוציא את עצמה ידי חובה, ידי חובת עצמה.

1:31:25 דובר 3 או אם יש אחר שהוא בן חוץ לארץ, אבל הוא בתור בן ארץ ישראל אינו יכול להוציא. היה מעשה לפני שלוש מאות, בערך שלוש מאות שלושים, שלוש מאות ארבעים שנה. היה חכם גדול, רבי יעקב חגיז. המעשה היה בבנו רבי משה חגיז. רבי יעקב חגיז ידוע ומפורסם, בעל שו"ת הלכות קטנות. קוראים להם הלכות, הוא קרא להם הלכות קטנות, אבל הם הלכות גדולות. אחד הספרים היסודיים והחשובים. יעקב חגיז הוא גם כן מעיר פאס שבמרוקו, והוא הלך בתחילה לליבורנו באיטליה בשביל להדפיס ספריו, כי באותם ימים עוד לא היה דפוס במרוקו. איטליה היה בה דפוס קדמון. וישב שם כמה חודשים. באותם ימים, לא כימים האלה שהדפוס הוא הכל אוטומטי, לוקח זמן, עידן ועידנים. ישב והוא החליט לא לפרסם עצמו, הסתיר את עצמו, בא כסוחר. כששואלים אותו מה מעשיו אומר הוא בא למסחר, אבל היה מסתתר. שכר לו איזה חדר ומסתתר שם ולומד כל היום. ישב שבוע, שבועיים, חודש. כבר לאט לאט התחילו להרגיש שזה לא בדיוק סוחר. התחילו לראות איך שהוא עליו השלום מתנהג, איך הוא מתפלל. ראו שהוא לא עוסק בשום דבר עד שהתחילו להבין שהספר הזה שהוא מדפיס זה ספר שלו. שאלו והתעניינו. באו כל חכמי ליבורנו שהיו אז ודייני ליבורנו וביקשו אותו שיהיה רב כולל עליהם כולם. אמרו לו: לך תהיה לנו לקצין בראש וניתן לך משכורת גדולה ובית מהודר וכולי וכולי. אמר להם: אפילו תתנו לי כל הון שבעולם איני עוזב את פאס, עיר של חכמים וסופרים, ואין אני אבוא לליבורנו. אמרו, של ליבורנו גם כן היו חכמים גדולים. מרן החיד"א כמה דורות אחר כך היה משבח מאוד את ליבורנו. באמת הייתה ידועה.

1:34:01 דובר 3 כל הספרים שלנו במרוקו היו מליבורנו. תפילת החודש והחומשים, הכל היה מליבורנו והיו שם חכמים גדולים. תראו בהסכמות לספרים, רואים שהיו גדולי עולם, אבל פאס המעמד שלה היה מיוחד. הוא לא הסכים. ראו שהם לא יכולים. בא אליו עשיר גדול שהיה שם באותם ימים, קראו לו, הוא היה עשיר, גביר גדול, קראו לו יעקב. תכף יצא לי הרגע את השם, תכף אני אזכור, שהוא אמר לו לרב רבי יעקב חגיז: אני רוצה שתפתח ישיבה בירושלים. אמר לו: אני אפתח ישיבה בירושלים? אין, שמע, צריך המון כסף. אמר לו: הכל עליי. אני נותן, מקדיש כל הוני. יש לי, זה הרצון שלי שכבודו חכם גדול יעשה ישיבה. לזה לא יכול לסרב. נתן לו כסף והלך פתח ישיבה בירושלים וקרא לה בית יעקב. בית יעקב שאומרים היום לבנות. השורש היה לישיבה של בנים. ומי יצא משם? אי אפשר לתאר איזה גדולים היו תלמידיו של יעקב חגיז. הפרי חדש עליו השלום. בעל גט פשוט, שהיו שניהם חברותא. הם היו גדולי עולם. אי אפשר לתאר גדלותם. בעל גינת ורדים ועוד כהנה וכהנה, וגם בנו רבי משה חגיז שעליו אני מספר. הייתה ישיבה שבאותו זמן הייתה ירושלים שמה ושוממה. לא היו בה הרבה יהודים ומעט שהיו היו נאנקים תחת עול הפרנסה הקשה ולא הייתה תורה כמעט. והוא בא והפיח רוח חיים עליו השלום בזכות הצדקה של הנדיב שנתן לו, ויצאו משם, קיים בהם "כי מציון תצא תורה ודבר ה'". עד היום, גדולים כמו הפרי חדש וגט פשוט שתורתם נמצאת בכל אתר ואתר בעולם. גם גינת ורדים ועוד אחר. זה רבי משה. אחרי שנפטר אביו רבי יעקב היה מצב של ישיבה קשה. הוא ירד.

1:36:29 דובר 3 בחזרה לאיטליה, לליבורנו אני חושב. זה היה לפני שלוש מאות שלושים שנה בערך, ואז ירד כדי לבוא לנדיבים לעזור לישיבה, לחזק אותה, ועשה שם חג השבועות. היה באיטליה. ביום הראשון של שבועות הוא התפלל עם כולם כרגיל, גם בשבילו זה חג. ביום השני בשבילו זה חול. אז הוא התפלל מוקדם בבית עם טלית ותפילין. אחרי שגמר תפילתו של החול חלץ תפילין ובא לבית הכנסת מפני כבוד הקהל. בא עם טלית, הם מתפללים והוא לומד, יושב ולומד מלאכה מלאכתם בבית הכנסת. כשהגיעו לקריאת התורה פתאום החזן קורא לו: יעמוד מורנו ורבנו רבי משה בן רבי יעקב חגיז. רבי משה מספר. הוא כתב את זה בתור הערה על ספר אביו. יש לו הערות על הלכות קטנות, הערות חשובות. הוא חותם שם המניח, כמו פרק המניח את הכד. המניח, ראשי תיבות הקטן משה בן יעקב חגיז, זה ראשי תיבות המניח, ושם הוא כתב את כל הסיפור הזה. בהערה הזאת הוא אומר: כשאמר לי יעמוד הייתי נבוך, לא ידעתי איך אני אעלה ואני בן ארץ ישראל. בשבילי יום חול. הוא החליט מיד שהוא יכול לעלות מפני כבוד הציבור, אבל בהליכתו החליט שהציבור לא יוצאים ידי חובה בקריאה שלו, בעלייה שלו חסר להם כביכול עולה. אז הוא עלה, בירך, אבל אמר לו לגבאי: תראה, אני בן ארץ ישראל, בשבילי זה יום חול. תעלה עוד אחד, מוסיף. הרמב"ם ומרן כותבים בשולחן ערוך שמעלים מוסיפים. ככה נוהגים אנחנו כשיש חתן, כשיש סיבה.

1:38:52 דובר 4 גם ביום טוב גם מוסיפים.

1:38:53 דובר 3 כן, אנחנו מוסיפים גם ביום טוב, למשל בוא נדבר על שמחת תורה.

1:38:59 דובר 4 עלה ביום הראשון.

1:39:00 דובר 3 הוא עלה אבל הורידו אותו. את החכמים מעלים, חכם שבא מירושלים. אז אי אפשר לתאר מה זה שדר שבא, אפילו פשוט ל"ג בעומר. חג כזה, כן, בכל יום שהוא נמצא. אז הוא עליו השלום אמר להם: תעשו מוסיף. הגבאי היה גבאי, איש גיבור חיל. אמר לו: בשום פנים אני לא מוסיף, כי בליבורנו יש מנהג שלא מעלים מוסיף אף פעם. אמר לו רבי משה: אתה צודק בימים רגילים, אבל פה חסר לכם עולה. הוא לא הסכים. היה בצער גדול, כך הוא כותב, וכשיצאו אחרי התפילה הוא פגש את החכם של ליבורנו. קוראים לו רבי חנניה, רבי חנניה קזיס. כך קראו לו עליו השלום. חנניה קזיס, זה רבי משה חגיז וההוא קזיס. ההוא איטלקי אמר לו שזה היה טוב, חג שמח, ואמר לו: הגבאי שלכם איש ערכי, שופט טוב. מה זה, כך וכך היה והוא לא רצה לעלות. ורבי חנניה קזיס אמר לו: הוא צודק. איך אתה מצדיק אותו? אמר לו: אני, יש לי ראיה. מאיפה הביא ראיה? מהלכות תענית כתוב שמעלים בתענית רק מי שהתענה, ומי שלא התענה לא מעלים אותו. אבל מה אם עברו והעלו אותו? לא צריך להסתלק. אפשר, יוצאים. והרי הוא לא התענה וזו קריאה של תענית. והלא זו היא קריאה של תענית ציבור, והוא לא התענה. אז גם אתה, אפילו שהיום בשבילך זה לא יום טוב. ככה הביא רבי חנניה קזיס. אמר לו הרב רבי משה חגיז עליו השלום: לא, מחילה מכבודך, לאו שמיה ראיה. זה לא ראיה מה שהבאת. אמר לו, אמר לו: שמע, שמע, גם הוא היה בתענית, רק הוא לא התענה, היה אנוס, אבל הוא היה בתענית והוא כמו כולם. בשבילו זה עשרה בטבת.

1:41:22 דובר 3 זה י"ז בתמוז גם בשבילו. אבל כאן יום חול. פה אני בכלל לא שייך ליום טוב. איך אני יכול להוציא? ואני מביא לך ראיה כנגד. ופה הביא ראיה רבי משה, וראיה יפה. הביא ראיה מרבנו תם, רבנו תם עליו השלום. זה המעשה של רבנו תם. הוא בשולחן ערוך, לא עליכם, בהלכות אבלות. רבנו תם, כשנפטרה אחותו, הוא היה תמיד עולה שלישי, שזה עד היום. האשכנזים, נדמה לי החסידים בוחרים בשישי כמו הספרדים, אבל הליטאים מעלים שלישי כמו רבנו תם, כי זו עלייה חשובה אחרי כהן ולוי. אז מעלים את הרב. רבנו תם היה עולה שלישי בקיצור. כשנפטרה אחותו היה בתוך שבת השבעה. ידוע שלא מעלים את האבלים. החזן, הגבאי לא קרא לו. רבנו תם עמד ועלה. כל בית הכנסת והתלמידים תמהו, ויודעים שרבנו תם עליו השלום, מי זה רבנו תם, ודאי לא עושה סתם. אחד התלמידים חשב: אולי שכח. אולי מרוב שהוא עסוק בלימודו ובתפילתו שכח מהפטירה של אחותו. אחרי התפילה באו ואמרו לו: "האם כבודו שכח?" אמר: "לא, לא שכח". אז למה עלית? אמר להם רבנו תם: "כתוב שבשבת נוהגים אבלות בצנעה ולא בפרהסיא. היות ואני עולה כל שבת ועכשיו יראו שרבנו תם יושב ואינו עולה, מה יאמרו? אה, רבנו תם אבל. אז תהיה אבלות דפרהסיא. על כן עלה". וככה נפסק בשולחן ערוך, שחכם או כדומה שעולה עלייה קבועה אפילו בתוך שבת של אבלות יכול לעלות. אז מה אומר הרב רבי משה חגיז עליו השלום? אומר: "הלוא תראה שכל הטעם של רבנו תם עליו השלום, הוא עלה אפילו שהוא אבל מפני שתהא בפרהסיא". אמר: "אז גם אני כדי שלא יהיה ביזיון דפרהסיא עליתי. אבל, אבל לומר שאני מוציא..."

1:43:52 דובר 3 זה לעלייה, זה משהו אחר. אבל להוציא, היות ואני לא שייך לשם, רבנו תם הוא שייך, רק האבלות גורמת. אפילו הכי עלה כדי שלא יחוללו שם, שלא יבקר. גם אני יכול לעלות, אבל לצאת, להוציא את האחרים ידי חובתם בעלייה, לא". ואחר כך הוא אומר, הוא חיפש בביתו, היה לו איזה כתבים. מצא תשובה כתב יד של המלאך, ככה קרא לו, המלאך גבריאל איספרנסה, היה מחכמי צפת שהיה דור לפניו, היה חכם גדול וקדוש. קוראים לו המלאך גבריאל מרוב קדושתו, איספרנסה, והוא מצא שהוא מחזק אותו בתשובה. יש על זה. אחר כך כתבתי הרבה לגבי קריאת התורה. קריאת התורה זה שונה. זה לא דומה לשאר המצוות, אבל הוא ככה סבור עליו השלום. על כל פנים, אנחנו רואים שאין אדם יכול להוציא בדבר שהוא לא שייך בו. אמרתי לו לאותו חכם לגבי העירוב, העירוב הוא שייך. נכון, כולנו חייבים בעירוב, אבל כל אחד חייב בעירו. מי שגר בכפר חב"ד חייב להשתתף בעירוב כפר חב"ד. מי שגר בירושלים חייב בירושלים. מי שגר בחיפה חייב בחיפה. אחד שלא גר הוא לא יכול להוציא אחרים ידי חובתם. הוא לא יכול לברך בשבילם. איך הוא יברך? הוא לא שייך לזה. כתוב בפירוש: ואפילו אינו דר בעיר זו אינו עושה כלום, שהעירוב נעשה כבר ממילא. אבל איפה, איפה? אה, ולפי זה אדם אחר שאינו דר בעיר זו אינו יכול לברך ברכה זו, כיוון שאינו שייך בעירוב זה, על מה יברך?

1:45:58 דובר 5 הנה שו"ע ובתניא תנא דמסייע ליה.

1:46:01 דובר 3 על מה יברך, ואינו דומה לשאר מצוות.

1:46:04 דובר 5 נראה שזה סוגר.

1:46:05 דובר 3 שעושה מצווה לאחרים יכול לברך על עשייתה, מפני שהוא עושה אותה להם, אבל כאן אינו עושה כלום, שהרי הוא נעשה כבר ממילא. באמת הדין הזה מפורש, מפורש בכל הפוסקים, והמגן אברהם, וגם הרב. גם המשנה ברורה אומר ככה, שהוא לא יכול לברך, רק מי שגר שם או שבא לשבות.

1:46:30 דובר 6 פה בטבעתם. מי שנעשה מן היתר לא.

1:46:33 דובר 3 עכשיו, אבל מה הוא הביא לי אחר כך? ביאור הלכה אומר, הביאור הלכה, אם השליח הזה, האדם הזה שרוצים שיברך, הוא לא גר, אבל נותנים לו שהוא ילקט את הלחם, את הקמח, אז היות והוא עושה את המצווה הוא יכול לברך. והוא מדמה את זה למזוזה. המזוזה מחייב, זה חובת הדר, חובת הדר, ואפילו הכי נהוג בעלמא, כולם נוהגים שמכבדים חכם או רב שיברך והוא קובע את המזוזה. למה אמרו? למה הוא מברך? כי הוא עושה את המעשה. גם פה הוא עושה את המעשה. חלילה, במחילה מהדר גאונות של המשנה ברורה בביאור הלכה, זה לא דומה. המזוזה, אמנם זה חובת הדר, אבל מה זה חובת הדר? שתהיה לו מזוזה בפתחו. מה אם אדם קנה בית שיש בו כבר מזוזה מהודרת? הוא לא חייב להוריד, שכר בית עם מזוזה מהודרת, הוא לא חייב להוריד. חובת הדר שידאג שתהיה לו מזוזה. או נאמר קנה בית בלי מזוזה ובא אחד ועשה מזוזה, הוא לא חייב להוריד. על כן, כשהוא נותן לאחר לברך, לקבוע, הוא גם מברך. אבל כאן זה לא עניין שהוא חייב, פה הוא בכלל לא שייך למצווה הזאת. אז מה אם הוא עושה מעשה של זיכוי? הבאתי ראיה לזה מהקול אליהו. יש שו"ת קול אליהו מגדולי האחרונים. החיד"א הביא אותו עליו השלום בעניין אחר לגמרי. שמה אומר, אם יכול אדם לעשות שליח שיברך בשבילו בעירובי תבשילין. אומר הרב קול אליהו שהוא לא יכול לברך כי הוא לא שייך בזה. הוא בארץ ישראל, אצלו יש יום טוב אחד. הוא נמצא בחוץ לארץ בתור אורח, אז הוא עושה יום טוב אחד. בעל הבית שיש לו שני ימים, הוא צריך לעשות עירובי תבשילין, כי הרביעי חמישי, חמישי שישי, אז הוא צריך ביום שישי, שהוא יום טוב שני של גלויות, לבשל לשבת. אז ביום רביעי עושה עירובי

1:48:51 דובר 3 תבשילין, כי הרביעי חמישי, חמישי שישי. הוא רוצה לתת ל-ל-לאיש מארץ ישראל שהוא יעשה. הוא אומר הוא לא יכול כי הוא לא שייך בזה. מה רואים? אפילו שהוא עושה את המעשה, הוא לוקח את הלחם, הוא לוקח את הבשר או הביצה, מה שעושים, והוא אומר: "בהדין עירובא יהא שרי לפלוני". הוא אומר הוא לא יכול. החיד"א נשאר בזה, הוא צריך להיות מסיבות אחרות. אבל בכל אופן רואים, הקול אליהו, זה לא דומה לברך עירובי, עירובי תבשילין ועירובי מבואות זה אותו עניין. זה גם אותו מושג, אותו גדר של הבנה. מה זה עירוב? אנחנו מערבים את הימים, משתפים אותם בבישולים, ופה מערבים את הבתים ואת החצרות, המבואות. באמת כתוב בשולחן ערוך שאם יש לו לעשות ברכה על זה וברכה על זה, הוא יכול לעשות על הכל ברכה אחת. מזה רואים שזה עניין אחד ממש, אחרת לא שייך לכלול אותם בברכה אחת. על כן, לכאורה זה לא דומה ל... אלי הבאתי עוד דברים בזה. כאן הייתה לנו השאלה שחלקו בה רק איך לפסוק לגבי בדיקת החמץ.

1:50:15 דובר 3 הרי זו לא מצווה פשוטה. אור לארבעה עשר בניסן בודקים את החמץ. זה לא לצאת חובה. יש הרבה טועים והולכים, עושים את הפירורים ואוספים אותם. זה מנהג חשוב שהאריז"ל כתב את זה בשער הכוונות, ויסודו מהזוהר הקדוש שאמר שעשרה כתרין דמסאבותא, שכנגדם אוספים ושורפים עשרה פתיתים. זה טוב בשביל עוד עניין, אבל המצווה שבודקים, צריכים לבדוק בכל מקום שיש חמץ. אלא מה העולם חושב? העולם חושב, היות וכבר מנקים ומזיזים ורוחצים, מה, מה יש לי עוד לבדוק? אבל בשולחן ערוך לא כתוב כך. כתוב בתל"ב אני חושב או תל"ג מפורש: מי שכיבד את ביתו ביום שלושה עשר בניסן בבוקר, זה ערב הבדיקה, ושמר ונזהר שלא ייכנס עוד חמץ, משמע עשה ממש הכל כמו שצריך, חייב לבדוק בליל ארבעה עשר בברכה. כך כתוב פה בפוסקים. רואים שזה לא מועיל. צריך לבדוק. התקנה של חז"ל היא באור לארבעה עשר, לאור הנר יבדוק. אז מה יהיה אם קשה עליו? זה כל כך הרבה עבודה. לפעמים אדם אין לו כוח. מותר לקחת מי שיעזור לו, בניו, נכדיו או סתם אנשים שרוצים לעשות מצווה. ומה כתוב בשולחן ערוך? שהוא מברך והוא מוציא אותם, וכולם, כל אחד חלק להם מראש: אתה תעשה את המטבח, אתה את הסלון, אתה... והוא מברך, הוא בודק והם בודקים. אבל מה יהיה אם הוא בכלל לא יכול לבדוק? הוא במצב כזה, בחלישות לא עליכם או משהו, שהוא בכלל לא יכול. אז כל הבדיקה נעשית על ידי השליחים. מי יברך? יש ים של שלמה וגם המגן אברהם אומרים שהשליח הוא עושה את המצווה. גם שולחן ערוך הרב. הו, אני רואה פה ברוך השם מלא וגדוש. חובת הבדיקה היא

1:52:37 דובר 3 על בעל הבית, אבל בני ביתו האוכלים משלו אין חיוב הבדיקה חל עליהם כלל, כיוון שאין החמץ שלהם. אבל אם בעל הבית רוצה לעשות בני ביתו שלוחים לדבר מצווה שיבדקו הם, הרשות בידו, ויברכו הם ברכת ביעור חמץ. גם הרב אומר הם יברכו. באמת זה ככה רוב, רוב הפוסקים. גם בחזון עובדיה שמראה ובודק הלכה למעשה: כשבעל הבית לא בודק, יברך. המגן אברהם מביא ממילה, מילה זה מצוות הבן על אביו, שהאב צריך למול והוא נותן למוהל, ומי מברך על המילה? המוהל מברך. מה שהוא מברך להכניסו זה לא ברכת המצוות, זה ודאי ברכת השבח, זה משהו אחר. אבל על המילה, שהיא ברכת המצוות, מברך, מברך המוהל. זה לא היה גדול. יש שדחו. ראיתי בספר של הגאון הרב פרנק, הביא נדמה לי בשם דגול מרבבה, שאומר שמילה שאני. למה מילה שאני? כי כתוב אם אין האבא, בית דין, אז הוא אומר כאילו המוהל הוא מדין בית דין. חידוש, זה חריפות גדולה, אבל קשה לקבל את זה להלכה. אנחנו רואים הנה גם בעל התניא, רשום גם כל הגדולים וגם בכל המצוות.

1:54:09 דובר 7 יש את הסברה הזו פה.

1:54:11 דובר 3 אה, מביא אותה? של מי זה?

1:54:13 דובר 7 זה מכות הסחה של הרב. כי על מילה זו יעקב ישראל ולא מדינור.

1:54:18 דובר 3 ולא מנייר בלבד. אבל באמת הדבר, הדבר הזה קשה לקבל לומר, בגלל יש ... ש"ך בחושן משפט שאומר שאי אפשר לעשות שליח כי הוא יודע אבל.

1:54:34 דובר 7 זה ברור.

1:54:35 דובר 3 אה?

1:54:35 דובר 7 זה ברור.

1:54:35 דובר 3 כן, אבל הפשטות הוא, פשטות הוא שאדם... אני מביא ראיה מהקידושין. אמרנו שלפי הרמב"ם זה ברכת המצוות ואי אפשר שאחר יברך. עם כל זאת, אם הוא עושה שליח לקדש לו אישה, השליח מברך. זה ברור. הרי רואים שגם בברכת המצוות, גם לרמב"ם שאומר שזה ברכה לבטלה, הנה למשל כשהשליח מקדש, היות והוא עושה את המעשה. זה רעיון נפלא אני חושב, אבל כשהוא ממנה שליח לקדש, היות והשליח עושה, אז ממילא צדקו הדברים שכשהוא עושה שליח לבדוק, היות והוא בודק, השליח ולא בעל הבית, הוא צריך לברך.

1:55:19 דובר 7 השאלה שבעל הבית... שהשליח יברך, שבעל הבית יברך והשליח ישמע. הוא יענה אמן.

1:55:26 דובר 3 כן, אבל-

1:55:27 דובר 7 זה לא כתבתי מה הוא יכול לעשות.

1:55:30 דובר 3 נכון, זה, זה ה-

1:55:31 דובר 7 בפשטות מדובר שלכתחילה הוא יעשה הכל, גם את הקידוש וגם את הברכה.

1:55:36 דובר 3 כן, אבל לא מצאנו. לא מצאנו דוגמה שמי שלא עושה את המצווה יברך. זה לא מצאנו.

1:55:44 דובר 7 לעשות קידוש לאחר.

1:55:45 דובר 3 יש. אני, אני אביא סוגיה יפה. חשבתי לדלג בשביל לא להכביד, אבל אני חושב שהרב קשיש צריך ל-ל-ליישם. הרמב"ם כותב בהלכות שחיטה שאחד שהיה מומחה בשחיטה ונשתתק מותר לו לשחוט. כל העולם תמהו: מה עם הברכה? הרי אסור לכתחילה. נכון שהברכות הן לא מעכבות, כל הברכות הן דרבנן, חוץ מברכת המזון. הרמב"ם אומר גם ברכת התורה, אבל ההלכה שרק ברכת המזון לבד היא דאורייתא. כמה צריך להיזהר בה. אבל כל הברכות, אם לא בירך לא עיכב. אם עשה מצווה בלי ברכה, מל את בנו ולא בירך, יצא. שחט ולא בירך, יצא. נטל לולב ולא בירך, יצא. הכל יצא, אבל לכתחילה אסור לעשות מצווה בלי ברכה. למדו את זה מתרומות. המשנה בתחילת תרומות: ערום לא יתרום. למה? כי הוא לא יכול לברך. רואים שאף על פי שהברכה לא מעכבת, זה בדיעבד. לכתחילה אי אפשר לעשות מצווה אם לא בירך. אז איך הרמב"ם אומר שמי שנשתתק יכול לשחוט? מה עם הברכה? כל המפרשים אומרים, גם מרן עליו השלום בכסף משנה, מדובר שאחר מברך. ומה זה שאחר מברך? האריך בזה הב"ח והדרישה. אחר שגם הוא שוחט. זה האילם רוצה לשחוט שור או עגל, ואחר גם כן יש לו שור או כבש או תרנגולת, הוא רוצה לשחוט, והוא, הוא מברך על השחיטה שלו. למשל גם בקידושין, אפילו להרמב"ם, אם יש שני חתנים עם שתי כלות, כל אחד מקדש את כלתו, יכול אחד לברך להוציא, כי פה זה לא, זה בסדר. הוא מכוון על גב אחד אתרתי. גם פה הט"ז ודעת החיד"א אומר: לא, אחר יכול לברך אפילו שהוא לא שוחט. הש"ך סבר כי כרוחיה. לכאורה הט"ז סובר שגם בגלל מצוות אחר לא, לא ככה פשט.

1:58:21 דובר 3 הט"ז אומר חידוש שלא שמענו כמוהו. אומר שברכת השחיטה היא ברכת השבח, לא ברכת המצווה. זה פלא גדול להגיד על השחיטה. נכון שאמרו שהקדוש ברוך הוא אסר לנו את הנבלות ואת הטרפות, אבל לומר ברכת על השחיטה? אין לך נוסח יותר ברור שברכת המצוות יותר מזה. בכל אופן כולם חולקים עליו. אז הט"ז אומר למה יכול לברך אפילו שהוא לא שוחט? כי זה ברכת השבח. ושם גם הוא מודה שהיכא שיש ברכת המצוות אין אחר יכול לברך, רק מי שעושה את המצווה, אלא אם כן גם הוא עושה אותה מצווה, אז הוא יכול לברך. אז גם פה, נכון שהוא בעל הבית. א. הוא פה מינה שליח, שממנה שליח נותן לו את כל הזכות. הוא לא יכול לברך כשהוא לא עושה. ב. יש מקום לומר שגם שזה חובה שלו לבער חמץ מן התורה, הרי הוא יוצא בביטול. וגם מה יהיה אם באו אנשים ועכשיו בלילה, בליל ארבעה עשר, וניקו את הבית? באו מלאכים וניקו. אליהו הנביא מעיד לו שבדקו ואין כלום. הוא לא היה ודאי. אז אין פה. זה דומה יותר למזוזה. אז כשהוא נותן פה, זה כן דומה למזוזה, כשהוא נותן לאחר לעשות את המצווה, לבצע את המצווה של הבדיקה, הוא צריך לברך, השליח ולא הוא. על כן באמת כמו רוב הפוסקים, כשאין אפשרות, אם בעל הבית באמת יכול קצת, מה טוב, ומנה אפילו קצת, אפילו ייקח לו פינה בנחת, אז הוא יברך ויוציא אותם והם ימשיכו. אבל אם בכלל לא יכול, טוב שהם יברכו ולא הוא. וזה עיקר ההלכה. אז ככה הפסק גם בחזון עובדיה. וככה אני רואה ברוך השם.

2:00:21 דובר 8 אנחנו רגילים שבלמשל המבצעים הולכים לתקוע שופר, אז מברכים בבוקר. מתחילים בבוקר מוקדם לתקוע שופר, מברכים את הברכה בשבילם ומתכוונים לא לצאת, ואחר כך יוצאים לברכה בבית הכנסת לפי הסדר של, הסדר של כולם.

2:00:40 דובר 3 אה, כשהולכים לתקוע לחולים.

2:00:41 דובר 8 לחולים, כן, אז יוצא כך ש-

2:00:44 דובר 3 בסדר, אז תוקעים.

2:00:45 דובר 8 את הברכה ומתחילים.

2:00:46 דובר 3 אבל הוא חייב באותו יום באותה המצווה, והם חייבים. פה תמיד יכול.

2:00:50 דובר 8 גם בברכה.

2:00:50 דובר 3 תמיד יכול. לא, לא, כל אחד חייב בביתו. אלא רק מדין שליחות, מדין שליחות, אלמלא שליחות, מה שכמו קידושין. אם הוא ממנה שליח, השליח מברך. אם לא שליח, לפי הרמב"ם זה ברכת המצוות, הוא לא יכול לברך. אז זה דומה לכאן. אני רוצה רק לומר כדי אחר כך, כדי לא להכביד יותר מדי, אני רוצה לומר כמה מילים, בפרט לצעירים שלוקחים מזמנם ללמוד תורה. זה קידוש השם, כי יש סדר שלומדים מצד חובת הישיבה ויש משגיח, יש ראש ישיבה, ולא, זה לא תמיד יש לאדם אפשרות. היה רב גדול, היה לו ישיבת סלונים ברמת גן, הרב אברהם יגל, בנו של הרב שבתאי יגל, שהיה, היה ראש ישיבת סלונים בחוץ לארץ. גם הוא היה באמת חכם. לא, לא, לא התפרסם. היה חכם עצום. כמה פעמים דיברנו? היה אומר שכל הלימוד הישיבתי הוא להביא את האדם שיתרגל ללמוד, אבל שיתרגל ללמוד לבד מכוח עצמו. האמת שבהתחלה כשאמר את זה לא כל כך הבנתי. זה כל הלימוד, אבל עם הזמן התבוננתי. זה קניין אדיר שאדם מתחיל ללמוד מצד עצמו. הוא לא יכול לא ללמוד. מתחיל לאהוב את הלימוד, מתחיל להיות לו עניין בלימוד. כל זמן שאדם לומד רק מפני שהמסגרת מחייבת זה טוב מאוד, אבל זה עוד לא השיג את ההישג, את הקניין העצמי. קניין התורה זה כשאדם כבר נעשה חי נושא את עצמו. מורי ורבי, הגאון רבי יעקב ניסים רוזנטל, זכר צדיק לברכה, סיפרו פעם, סיפר לי זקן אחד שהוא היה שומר עליו כשהיה קטן. לפני ארבעים שנה הוא סיפר לי. אז התחלתי ללמוד. היה זקן אחד מירושלים. אמר לי כשהיה ילד קטן היו לו הרבה אחים והאמא שלהם לפעמים היא

2:03:10 דובר 3 רוצה לצאת, היא הייתה מבקשת אותו בתור שכן. הוא היה כבר בחור והוא גר, היה שומר אותו. והוא סיפר לי איך, איך היה בבין הזמנים בשכונת שער החסד. בין הזמנים היה בא להתפלל שחרית. היה מביא איתו סל. בתחילה לא הבינו מה עושה ילד קטן לפני בר מצווה, כבר מביא איתו סל. בסל הזה הייתה לו ארוחת בוקר וארוחת צהריים וארוחת ערב, והוא לא היה יוצא מבית הכנסת מתפילת שחרית מוקדם עד חצות הלילה. הוא אומר, כן. הוא אמר שהייתה כמו תחרות כזאת: מי יכול לבוא לבית הכנסת ולא למצוא את יענקלה שם בבית הכנסת? כך הוא היה בירושלים מרוב ההתמדה והשקידה. כשאדם מתרגל ללמוד, כבר חי שנושא את עצמו בלימוד, זה קניין. אני חושב שאת זה קונים בין הזמנים, שאף אחד לא כופה ואף אחד לא מחייב. אין מסגרת, ואדם מצד עצמו הולך, מכניס עצמו לעול. זה מרגיל אותו לשאת את העול של עצמו, והעול הזה מרומם אותו. מי שלומד טוב בבין הזמנים ועמל בתורה, אין לי ספק שזה מקנה לו אהבת תורה וקניין תורה בנפש הרבה יותר מכל הלימוד שאנחנו לומדים בזמנים של החיוב. החלק הזה מקדש את הכל, החלק הזה הוא נותן רוח חיים בכל הלימוד שלו, משתנה לטובה, מתעלה במעלות של אהבת תורה. על כן באמת יש לברך את היוזמה הזאת. גם עכשיו באתי ממודיעין, איך זה נקרא שם? איפה שהיינו עכשיו, גם כן בן פורת יוסף, בית מדרש. אי אפשר לתאר, מאות מאות של בחורים ואברכים יושבים והוגים בתורה. כבר הייתי שמה גם כן, וגם בכל מקום מתפתח הדבר הזה. דבר גדול מאוד. אשריכם. אשרי אלה שיזמו את זה ואשרי אלה שתומכים בזה. והמרוויח

2:05:37 דובר 3 הגדול ביותר אלה שבאים ללמוד. הם בונים את עולמם, הם קונים את העולם שלהם, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו. בהתחלה זה תורת ה'. אחר כך בתורתו, תורה דיליה, הוא זוכה בה ונעשית שלו. ומתי? כשתורת ה' חפצו. הרב הרש"ב היה אומר, מה זה חפצו? הוא אומר, לא כתוב רצונו. הוא מראה שזה ברצון, לחפץ רצון. לפעמים ברצון כזה, לפעמים רצון אחר. דבר שאדם חפץ בו זה קבוע, כבר החפץ שלו זה נהיה הקביעות שלו, זה נחקק בו. אז נהיה ובתורתו יהגה, זה קניין עולם. הקדוש ברוך הוא ישרה שכינתו במעשי ידיכם ויכונן את מעשי ידיכם. זה ככה קראנו השבת. ומשה יצא וברך את העם. מה אמר להם? ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו. אפילו שכבר הכינו את כל המשכן, הקימו, ואז את כל הכוונות. בלי תפילה זה לא מספיק. הם צריכים תפילה. אז ותרד אש ותצא אש מן השמיים. וירא העם וירונו ויפלו על פניהם. יהי רצון שבמהרה נראה את האש של בית המקדש השלישי יורד מן השמיים בהתגלות משיח צדקנו בישועה ובנחת. אמן ואמן.

2:07:10 דובר 9 איזה ברכה מיוחדת לרב הגביר יוסף.

2:07:13 דובר 3 מי שברך אבותינו אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, דוד ושלמה, הוא יברך את הנדיב הנכבד גבריאל בן...

2:07:21 דובר 9 אליהו.

2:07:22 דובר 3 ליאור.

2:07:23 דובר 9 אליהו.

2:07:23 דובר 3 בן אליהו, ואמא?

2:07:25 דובר 9 סול.

2:07:26 דובר 3 סול. ה' ישמרהו ויחיהו ויצילהו מכל צרה וצוקה.

2:07:31 דובר 9 אמן.

2:07:31 דובר 3 יציל אותו מעין הרע ומגזרה, וימשיך להחזיק בעמלי תורה בבריאות איתנה ונהורא מעליא, ונאמר אמן.

2:07:40 דובר 9 אמן.

2:07:40 דובר 3 זה ספר שאני הוצאתי לזכותו של אבי. תודה רבה. שמו נקרא בשער. יפה. או...

2:07:49 דובר 9 יש פה קצת על מרוקו, גם על...

2:07:51 דובר 3 כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. סברי מרנן. ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן.

2:08:02 דובר 9 אמן.

2:08:03 דובר 3 לחיים. לחיים.

2:08:07 דובר 9 לחיים.

2:08:07 דובר 3 לחיים.

2:08:14 דובר 9 בחסידות כתוב שחפץ זה התענוג שברצון.

2:08:19 דובר 3 אה?

2:08:19 דובר 9 חפץ זה התענוג שב...

2:08:22 דובר 3 התענוג.

2:08:24 דובר 9 פנימיות.

2:08:24 דובר 3 הרצון פנימיות, הלוז, אז זה מתאים. לא ידעתי. הרב תלמיד היום. ביום השבעה שלו זכיתי עם הילדים. הביתנים כמו רב בנץ.

2:08:41 דובר 9 רגע, רגע, רגע אחד.

2:08:42 דובר 3 ממש בניירות מצאנו קופסה. יש כאלה קופסאות של פעם של סוכריות כאלה. היה מעניין מה יש בה. פותחים, מוציאים חתיכות קטנות, ולפי התאריכים זה היה כשהוא היה בין ארבע עשרה לחמש עשרה. עשינו חשבון. היה כתוב גיטין שלושים ושש, כתובות ארבעים ושתיים. אז סיפרתי את זה לאחים, שהוא הרב. אז הוא אמר, הוא לא ישב איתם. הוא היה מבוגר, ישב בירושלים. אמר לי, מה זאת אומרת? אני זוכר. הוא והרב יעקב ישראל פישר היו מתחרים. אמר להם הרב שלהם, נראה כמה זמן... אומרת פעם על גיטין. אומר אחד חזר ארבעים ואחד, ארבעים ואחד. אני זוכר את זה, ארבעים ואחד. אחר כך הוא אמר, אז הגמרא באה. היה אומר, אז אחד חזר שמונים ואחד, שמונים ואחד. אני שוב לא זוכר כמה זמן, אבל אז הבנו מה שהיה שמה, כל המסכתות שם, שם אהבת התורה זה. רבי יעקב אדלשטיין, גיסו, היה תמיד שואל אותו בהלכה, אז הוא אמר שבזמן שהיו יותר צעירים, בפורים, כשהיה בדיחה לדעתם, היו בוחנים אותו עם מחט. זה לא ידעתי. בוחנים אותו עם מחט, דף, זה היה אומר את האותיות. אבל גם היה חריף גדול מאין כמוהו. משפיע לטובה. עכשיו יצא הספר, הוא חיבר על כל הרמב"ם. איזה חלק יצא עכשיו? אחרון. עד סוף מלכים. הוא כתב את זה. הוא אמר לי אז שחבר שלו אמר לו, עד יש לי חידוש, אני אכבוש אותו. הוא היה כזה חריף. יוצאים מההתחלה עד הסוף ממש. המים. בסדר? ששש... כן. אנחנו שוב, אנחנו שוב מודים מאוד לרב על ה... ששש... על הביקור המיוחד ועל דברי התורה המיוחדים. ואני רוצה לכבד את הגבאי, הגבאי המסור, ואת הנגיד מר גבי בוזגלו להעניק

2:11:16 דובר 3 לרב. יש כאן סט חסידות מבוארת. אני חושב שזה יחיד מסוגו בעולם. אה, מאור ה... הצף, הכלי. אז פתחת בפנים, אני מתאר לעצמי בטח הרב מכיר. אז יש, זה ה... יש כאן דבר אחד שכתבה בשם הסבא. יופי. אומר שראשי תיבות תשע"ג, ראשי תיבות הרב בשמו אמר גאון תפארתנה. השם יברך אתכם. זה, זה הגבאי. אני אתן את זה לרב. הקדוש ברוך הוא יתן לכם ברכה וחיים טובים. הקדוש ברוך הוא יעניק לכם. שמועת הרב ונעים. שנזכה לראות לא רק כן. הרבה בריאות. אתה תקבל? גם את זה. גם את זה.

00:01 דובר 1 אנחנו מקבלים את כולם בברכת ברוכים הבאים. כינוס תורה, אה, זה מרכזי, אפשר לומר. כינוס תורה כמדי שנה, אה, אמור לחתום את ה-- ישיבת בין הזמנים שמתקיימת כאן במשך, אה, ימי חול של פסח. וכנוהג אחר כך לעשות את ה-- את סיום התורה הזה. זה בהתאם לבקשה של הרבי לערוך כינוסי תורה בסמיכות ל-ל-לכל חג וחג. זה בעצם הכינוס בסמיכות לחג פסח, שעדיין יש סמיכות של ימי חול של ניסן. השנה, אני מספר מהר, אה, השנה הישיבה, אה, אני לא יכול להגיד שהכפילה את עצמה כי גם בשנה שעברה היה המון, אבל היה, היה כאן, אה, מעל חמישים בחורים, אפשר להגיד, באופן קבוע, ועוד איזה עשרה בחורים ככה שמתנדנדים, פעמים יותר, פעמים פחות. והקול תורה שהיה בשעה ש-- בשעת הלימודים כאן, אני חושב שהיה אפשר לשמוע אותו גם בחוץ. היה קשה למישהו לעבור מחוץ לבית הכנסת ולא לשים לב לישיבה שמתנהלת כאן. אז אני אכבד. אני אכבד בברכת ברוכים הבאים את מר גבי בוזגלו, גבריאל בוזגלו, שכולנו חייבים לו את התודה על היום הזה והישיבה בכלל, כמי שהקים את הישיבה, את הישיבה ועומד כעמוד התווך שלה, והזכויות כאן בעצם נזקפות לזכותו. אני אכבד את הרב אשכנזי להתחיל לומר את ה-- את ה-- להתחיל את הכינוס בדברי התורה שלו.

03:20 דובר 2 אני רגיל להגיד-- אני רציתי לברר כמה דברים בסדר. מה קורה? באו לבית הכנסת בחול, כמה עושים תורה ועושים אמונה. אולי נחזור עליהם קצת. אני לא מבין בדבר הרבה, אפילו עכשיו. אנחנו מסתכלים בספירת העומר. ביום הראשון של ספירת העומר, אגב, מתחילים לספור: היום יום אחד לעומר. לא אומרים היום יום ראשון לעומר, אלא יום אחד לעומר. למה אומרים יום אחד לעומר? כי כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", לא כתוב ראשון. כך גם בהלכה, כשנותנים כתובה, חס ושלום גט, לא, זה בגט. כשכותבים את הגט ביום ראשון אז כותבים את התאריך של הגט, של הכתובה, לא בראשון לשבת אלא באחד בשבת, אחד בשבת. כי כתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אז זה יום ראשון כותבים באחד בשבת. למה אומרים בשבת? אחד, יום ראשון, אחד? אלא כתוב "זכור את יום השבת לקדשו". אז תכלית, עיקר זה בהרב, אה-- הרב ברוך ש-- הפסוק הזה שנאמר בעשרת הדברות: "זכור את יום השבת לקדשו". יש בזה כמה פירושים. קודם כל, בצד הפשוט, פשוט כל הפעמים שגיטין להגיע לתו-- לחילוק בין הפירושים שיש כאן. כל הרישא והסיפא, שאדם צריך לספור כל השבוע את השבת. סופרים רק לכם. כתוב בהלכות. אנחנו לא כמו אומות העולם, שהיום אצלם Sunday, Monday, זונטיק, מונטיק. זה כל יום בפני עצמו. אצלנו הספירה היא לשבת. ולכן כשאנחנו סופרים את השבוע אנחנו סופרים אותו עם הקשר של היום הראשון בשבת. קודם נסביר למה. מה הפירוש הקשר עם השבת. אבל קודם אני רוצה לעבור על כמה מילים שיש בנוסח שלנו, ואולי לנסות שוב להסביר את הדברים. אנחנו רואים שהמסופרים סביבנו אנחנו באחד בשבת. אה, ויהי ערב שבת. מסופרים בכתובה

06:10 דובר 2 או גט ביום אחד בשבת. אבל פה, כשאומרים את שיר של יום, מה אמרנו? היום יום ראשון בשבת. לא אמרנו היום יום אחד בשבת, אלא היום יום ראשון בשבת. השאלה שקמה: מה ההבדל? למה אם אנחנו אומרים שצריך לדבר על היום הראשון נקרא אחד, לא, לא ראשון אלא אחד, וכן ימי חול, אז צריך גם לומר בנוסח של שיר של יום: היום יום אחד בשבת, לא יום ראשון בשבת. אצלנו בנוסח יום ראשון בשבת, לא אחד בשבת. זו שאלה שהרבה הרבה שואלים את זה, ובאמת זה הרבה הרבה לספור. מצד אחד גם אחד בשבת, לא ראשון בשבת. אצלנו בתנועות הנוער זה כן. אנחנו סתם מישהו-- ימי ראשון שבת וממנו לשבת. עוד שאלה יש: למה אנחנו קוראים יום אחד בשבת? למה אנחנו אומרים "זכור את יום השבת לקדשו"? המניין אצל היהודים, המניין של התורה, זה לא כמו אצל גויי העולם. המניין הוא מתייחס לשבת. לכן אנחנו צריכים לומר אחד בשבת, שש בשבת. זה הקשר אחד. יאללה, אחרי שאומרים "זכור את יום השבת לקדשו", שש ספירות, ואומרים "זכור את יום השבת לקדשו". הנה השאלה מה זה כתר הדברים. אם אתה אומר שמה אנחנו אומרים אחד בשבת, שש בשבת, ההיגיון קודם זה שש בשבת, אחד בשבת. אז למה? כי צריכים לזכור, "זכור את יום השבת", לזכור תמיד כל יום את השבת. וגם הדין הזה כך, ידוע על דעתו של שמאי הזקן, שכל מה שהוא היה אוכל היה אוכל לכבוד שבת, ובית הלל היה אומר "ברוך ה' יום יום". אז גם כתוב בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן שבית הלל לא חלקו על שמאי הזקן, וגם לפי דעת בית הלל יש את העניין הזה לזכור

08:17 דובר 2 את השבת. אז מה העניין של הזכירה פעמיים? אנחנו אומרים היום יום אחד בשבת. אז זה כמו אחת הזאת של "לקדשו". מה זאת אומרת? אם אתה אומר "זכור את יום השבת לקדשו" בשבת, זה גמר התורה. בשבועת פרשית זה דבר מאוד תמוה. מה הפירוש של זכירה זו? דבר שלישי, שאתה צריך לנהל. אני חושב שזה לא בשבת. אני לא חושב שזה קדוש. קדוש. אז גם מילא כל השבוע, אתה יודע, יש אנשים שיש להם כל הזמן בשבת. גם בשבת הם לא מקפידים שבת. וגם כשבשבת צריך לזכור את השבת בשבת. לא יודע אם צריך לזכור את השבת רק כמו שגויים. גם בשבת לא עושים לשבת קדושה. אז לא עוזרים עוד הפעם. זה עוזר בשבת. גם בשבת קדוש. גם בשבת עוזרים. אתם לא עוזרים בשבת קדוש. בשבועת פרשית הדברים נראים מאוד תמוהים. דבר שלישי, הגרזן איש התנא הוא גם מרבה בקדושה בשבת אחרי התפילה. זאת אומרת אם כבר, אחר כך עושים קידוש קדושיות, ולפני הקידוש אתה עושה קידוש כבר. זהו, אז עושים עכשיו "לקדשו". שישה. אז לא נרשם. למה אומרים את זה כל כך הרבה פעמים? אז לא ברור. פעם אחת, אם שממש הזכירה, למה אני אומר שיש זכירה פעמיים? שלוש פעמים יוצא: פעם אחת, פעם אחת, פעם אחת אחרי התפילה, ואחר כך בקידוש. מה העניין של כל שלושת הדברים? לא שכרגע ניכנס לעניין של כל הנושא הזה. אבל אפשר לומר בצורה כללית, שאם יש זכירת השבת, זכירת השבת כשאתה מאוד מאוד מתעורר בתפילה, שרואים לפעמים באה הזכרת השבת בתור שבת וראשית. הזכרת השבת בתור השבת שלנו, השבת שנקרא לה עם הלילה למחר של ספירת התזריע. שבת שתגיע, שמצווה לשמוח, וגם בקידוש שאנחנו

11:00 דובר 2 אומרים זיכרון למעשה בראשית. אנחנו מזכירים את השבת של מעשה בראשית, כאילו מסבירים את השבת שלנו עכשיו. כאילו אפשר להתייחס אל השבת של עכשיו. זה מתחיל עם זיכרון למעשה בראשית. למה, מה יש לזיכרון מעשה בראשית? זה כתוב בראשית. כתוב שגם השבת זה לא רק הזיכרון של זכור את השבת, לשמור את השבת. זה לא רק לשם זה קרה שיש איזו טענה שיש לשמור את השבת ככה שצריך לשמור את השבת גם בשבת. זכור את בראשית לשמור סוף זרע וד עוד לשיטת רבא, אלא בנוסף לזה העניין של שבת זה אחד מיסודות האמונה של מי ששומר את השבת. הוא זוכר שהוא בערך שמאמין במעשה בראשית, שבו ברא את העולם והוא נח ביום השביעי. זה אחד היסודות, גם היסוד של מעשה בראשית של השבת. זה זכור מה היה שם בראשית, שאתה מאמין בבריאת העולם. זה היסוד של שמירת השבת, של זכירת השבת. סוף דף. זה ההבדל בין שבת ליום. יום, אין דבר כזה שאתה צריך לשמור על עול תלת מיוחד של לשמור או לשלוח יד על מה שאתה אוכל לסוג. זה לא מצב שצריך לשמור משהו שכתוב על כל מה שהוא עושה הוא צריך לסוד. כל מה שאחרים לא עושים הוא עושה בעצמי, אבל העניין המיוחד של יום כיפור, צריך לשמור רק את עצמו. רק כתוב על זה כל השבועיים. הוא, שהוא עשה ששת ימים ברצף, היה שיש לנו את זה, נקרא שבת בראשית. זה מספיק להרבה הרבה פעמים. לכן כאן וכאן צריך תמיד תמיד להתבונן מה הכוונה על הכוונה, ההסתרה, מה כפל הדברים והדברים מסתכלים אחד על השני. בכל אופן אני רוצה כך שבזכירה של זכור את שבת קדשי

13:00 דובר 2 יש פה. אפשר, זאת אומרת אפשר לפרש מה הפירוש של התשובה. עבר על מצווה לזכור את שבת קדש. מה הכוונה? האם זוכר את השבת קדשי מיום השבת שמגיע, שיבוא אלינו לטובה ולברכה? או שנזכר את זה בשבת קדש? לזכור את יום השבת של שבת בראשית ובזה כבר לשבת בראשית. אז כבר כבר לא תבוא לעשות מלאכה. אבל עיקר היסוד זה לזכור את שבת בראשית. כמובן, הנושא הזה כנראה כנראה שיש מחלוקת, מחלוקת בין הרמב"ן לבין הרשב"א. ברמב"ן נראה שהעניין שזוכר את השבת קדש זה דבר מאוד פשוט, שהפירוש של זכירת השבת והמניעה שלו. הכוונה היא לזכור שלא חס ושלום לא תגיע השבת, שחס וחס ושלום לא נשכח את השבת, ובמילא עלול לעשות מלאכה. אז צריך לזכור כבר ביום ראשון, לזכור את השבת, שיש עניין של יום השבת, שבו אסורה מלאכה וצריך לשבות ולנוח, והיינו צריך ללכת. והנה זה יום השבת. אז מצוות לשמור ולזכור את שבת קדש היא שצריך כבר ביום ראשון לזכור את השבת, שחס ושלום לא תיקשר ולא תחליף אותה בינינו. כי מה כשדוד הרמב"ן הוא מפרש הכלל הזה, אבל ראשון שבת זכרת שבת הקדש. אבל רוב ה-- רוב הרמב"ן שהפירוש של שבת זכרת שבת שהכוונה היא לא, לא רק לשבת שתגיע, הכוונה היא שזה הקדוש ברוך הוא אמר שזכרת שבת כדי שתבין כל יום ויום שיש שבת. שזה יסוד האמונה. מהרגע שאתה מאמין בשבת אתה מאמין בכל שש, רש, י' זכרת כל האמונה, כל ימי האמונה. זה העניין של זכרת שבת. לפי זה יש כמה וכמה מקטינים לזכרות וזכירה. זו זכירה. אחד המקטינים שפעם אמרתי כשהגיע לזה. הביא על ידי זה שאומר שזכרת שבת

15:05 דובר 2 זכרת שבת הכוונה היא לשבת שתגיע. שלא תבוא לעשות מלאכה. מה הפירוש ביום ראשון? אני צריך לזכור את השבת. מאיפה שאתה רוצה לזכור? השבת שתגיע. שלא תבוא לעשות מלאכה. אבל אין שום עניין לזכור את השבת שהייתה ביום ראשון. לזכור את השבת שהייתה? רק יש את השבת שהייתה, כבר הייתה. נו, שמרת את השבת בסדר? חס וחלילה לא נכשלת? לא נכשלת. אבל מה העניין לזכור את השבת שעברה? אבל לפי הרמב"ן שהפירוש של זכרת שבת, זכרת שבת, שהכוונה היא זכירה של שבת ישראל היא. אז כבר העניין של זכור את שבת ישראל היא, אז ביום ראשון, שני ושלישי מספיק שאתה זוכר שלפני יומיים היה שבת. אתה לא חייב לזכור את השבת שתגיע, אלא גם בזכירה של השבת שעברה. יש גם זכירה של שבת, של שבת ישראל. אתה יודע שכל שישה ימים יש שבת. שבת שעברה היה שבת שעברה ויהיה שבת, שבת שתגיע. אז לכאורה לפי זה, לפי האמרה חז"ל שמצווה שיש שני מקומות שאין ונאמר שאנחנו-- ממילא בזה אם, אם הכוונה היא לשבת, אם אפשר אז לזכור את השבת שעברה. הכוונה היא לזכור את השבת, רק את השבת שתגיע. לפי זה אפשר לומר, אפשר לומר שזה ההבדל בין הנוסח שלנו. מה, מה הפירוש של דברים שהמשכילים טענו על הנוסח שלנו? שבעצם הפילוסופיה שלנו היא

16:50 דובר 3 רק מה ששאלנו גם בנוסף

16:54 דובר 2 אני כבר הזכרתי את השבת. מה העניין של המשכילים ששאלנו? מה העניין של תלמידי הבעל שם טוב? נניח יסוד. הזכירה הראשונה שמביאים את שהמשכילים ושלא ילמדו ממנו בצירוף דברי שטח, הכוונה היא לא לזכור את השבת שתגיע אלא לזכור את שבת בראשית. וזו רזיה בשבת דקא ציין את פירוש הרמב"ם. זו רזיה בשבת דקא, הכוונה היא שבת שתגיע. זו רזיה בשבת דקא, שיש בה זיכרון וזאת היא השבת ביציאת מצרים. זאת אומרת, פה מדובר על שבת אחת. פה מדובר על שבת אחרת. זה שתי שבתות. אבל פה מדובר זכירה של שבת בראשית. פה מדובר על זכירה של השבת שתגיע. לפי זה. לפי זה נראה אפשר לברר. אני לא כל כך בטוח שאני מצליח לראות, אבל אולי זה יכול להסתדר בכמה מילים. שאלנו למה ביום יום אנחנו אומרים היום יום ראשון ושני ובתקיעה בספירה אנחנו אומרים היום יום חמישי. מה ש-- אם אנחנו רואים שכי-כי-כי-כי כתוב בתורה "ויקרא אלוקים לאור יום", אז למה היינו צריכים להגיד יום אחד בשבוע? אנחנו אומרים שזה צריך לעשות. זה, זה שם של הברכה. איך או דישון. איך הכוונה היא שמתחיל ספירה חדשה. זאת אומרת שיש בראשית. משבוע ועד היום הוא ראשון, כתוב "ויאמר אלוקים יהי אור", לא היה לפני זה שבוע, לא היו ימים לפני זה. זה היה יום ראשון. אז אתה רואה התורה אמרה שככה, ככה. בסוף התורה יהי אור. אבל כשיש ספירה קודמת ואתה מתחיל עכשיו ספירה חדשה, זה נראה שהנוסח הוא לא אחד אלא ראשון. כל הדוברים, כך תומכים רעים בדישון ודישון מחשב את הראשון בחשבון הכללי. זאת אומרת עד עכשיו היה חשבון אחד והחשבון הזה נגמר. עכשיו מתחילים חשבון חדש,

19:13 דובר 2 אבל זה מתייחס לחשבון שהיה. העניין הזה של ספירה, הספירה של-- הספירה של כל שבוע. איך ראשון? איזה ראשון? זו הספירה שחוזרת על עצמה כל שבוע. אנחנו אומרים אותה: יום חמישי, יום ראשון, שוב פעם חמישי. לפי שאנחנו למדנו לפי הרמב"ן, שהפירוש של הזכירה של ששת ימים זה שהכוונה היא גם לשבת שאחרי, אז ממילא יש פה התייחסות בכל שבוע לשבוע שעבר ולשבוע חדש. זאת אומרת, גמרנו שבוע אחד, מתחיל שבוע חדש. אבל מה שכן, בגט או בסוכת לא שזוכר את מה שהיה בשבוע שעבר. אנחנו עכשיו מתחילים. נותנים את הגט יום ראשון, כמו שבבריאת העולם היום הזה היה יום ראשון. זה היה יום ראשון. זה לא היה יום לפני זה. אז בגלל זה ראשון, איך עוד לא. אז מה זה קשור? דווקא לרומי אני אסביר. גם לראש השנה, גם ל... זאת אומרת, גם הטעם של השיר שיום שבתים קודם יום... זאת אומרת, בדברים האחרונים השיר של הלוויים בבית המקדש, שרים כל יום אחרי פרשת תמיד, היה מתייחס לשבח, שיר לשבח למעשה בראשית. וכך הגמרא דורשת בכל, כל פרק ופרק בשיר של יום, איך שייך, קשור ליום הראשון של מעשה בראשית ובשני של מעשה בראשית ובשלישי של מעשה בראשית? היוצא מכך, זה יוצא באמת. זאת אומרת, אם כבר שהשיר של הלוויים הוא היה נוגע על מה? על ששת ימי בראשית. אז הרי השבת שמדוברת שם, מדובר על שבת בראשית, ובין בשבת. זאת אומרת, השבח של שבת בראשית, השבח של שבת בראשית. אז זה לשון באמת על דך חמישה ימים ושישה בשבת, חמישה ושבעת. לפי זה יוצא שבאמת אפשר לטעון שזה באמת בדיוק כך. אז זה גם אנחנו אומרים.

21:14 דובר 2 ישנו שבת. אנחנו אומרים דך חמישה, זה לא. לפי זה שהסברנו גם פה, מה הפירוש של כלל הדברים? למה אנחנו אומרים לימי דשבע דשבת חמשה, ואומרים שוב על זה ששבעת שבת? זה תלוי אם זה לפי השיטה של הרמב"ן ולפי השיטה של המנהיג. לפי הרמב"ן, שיש עניין של סדר שבעת הימים של שבת בראשית, בגלל שזה סדר מעשה, נודע שאתה מבין שהקדוש ברוך הוא ברא את השמיים ואת הארץ. וזה היה השיר של הלוויים, שהיה שיר לשבח לששת ימי בראשית. זה הקשר של כל השישה פרקים שאומרים כל יום, כל יום ויום, בקשר למעשה בראשית. זה הימים יש לנו שהכוונה היא לשבת בראשית. אחר כך, אחרי התפילה, אנחנו אומרים שוב פעם זה דשבע דשבת קודש, שהביא הרב אבן עזרא, שהכוונה היא לקדש, שלא תבוא לידי היסח הדעת משבת שבאה, עד שתגיע ליל שבת או שבת שבאה. לפי זה, אם הדברים נכונים, אפשר להסביר גם. שאלנו עוד שאלה, כך: אז מה? למה? למה? בשבת גופא אנחנו מדברים על יום ראשון. יום ראשון קודש, יום שני קודש, ואחר כך אנחנו אומרים שוב פעם זכר לזה בשם הקודש. הרי קראנו את כל התפילה. מה העניין של זה? למה שוב פעם? כי מדובר פה על זכר ששם בפרשת... ואחר כך, אחרי התפילה, אז שוב את הזוהר. עשינו שם זקן שגידלתי אבן עזרא. שוב טבענו צריך נלחם. אני שואל את השאלה הרצינית על הקידוש. זה נשמע לי שוב פעם קידוש בלילה. אין לטעות בזה. אפשר להגיד הקידוש הוא רק בלילה. ביום אין קידוש. לא מזכירים בכלל את קדושת השבת. אנחנו אומרים בירכך. אז זה. גם מה שעשו שמעון הבעל שם טוב. אבל רק

23:17 דובר 2 כשיצא. יוצא כך, אז כנראה יכול מאוד להיות שבלילה ייזכר בקדושת השבת. בקידוש ביום אנחנו אומרים להזכיר את קדושת השבת בתפילה. אנחנו בסוף התפילה שלנו. עשינו שם. שאלנו את השאלה הרביעית. כתב למה? למה?