כינוס תורה בהלכות בית הבחירה כפר חב"ד

00:02 ערב טוב וברוכים הבאים לכל אלו שהגיעו להשתתף בכינוס תורה בענייני בית הבחירה. הכינוס היום הוא כינוס מיוחד מטעם לשכת הרבנות בכפר חב"ד, בראשות המרא דאתרא, הגאון הרב אשכנזי שליט"א. המטרה המרכזית של הכינוס היום היא לקיים את ההוראה הקדושה של הרבי, שעורר שוב ושוב ללמוד ולעסוק, בפרט בימים אלו, ימי בין המצרים, בהלכות בית הבחירה. הדבר הזה הוא על יסוד דברי המדרש תנחומא שאומר שכאשר הקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל את תבנית וצורת הבית והורה לו ללמד אותו לבני ישראל, טען יחזקאל: "הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית? הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואחר כך אני אלך ואומר להם. מה יש לי ללכת לספר להם עכשיו על צורת הבית? תן להם קודם לצאת מהגלות ואז אני אגיד להם איך צריך לבנות את בית המקדש". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "בשביל שבני נתונים בגולה יהא בניין ביתי בטל? יתעסקו לקרוא צורת הבית בתורה ואני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית". אמר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: "וכי בשביל שבני ישראל נמצאים בגלות יהא בניין הבית בטל? אדרבה, תלמד אותם את הדינים ועל ידי העסק שלהם בהלכות וצורת הבית ייחשב להם כאילו הם עוסקים בו". על יסוד דברי המדרש האלו הורה הרבי ועורר לעסוק בימים האלו בהלכות בית הבחירה, כיוון שמדברי המדרש נמצא שהעסק בבניין הבית נחשב לישראל כאילו הם בונים אותו, ובזה אנחנו עושים את ההפך ממה שמסמלים הימים האלו, חורבן הבית. אנחנו בזה בונים אותו. יתר על כן, המצווה של "ועשו לי מקדש" היא הרי מצווה נצחית לדורות. גם בזמן הגלות

02:38 כל אחד ואחד מבני ישראל חייב בבניין בית המקדש. נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את המצווה הזאת? הרי אי אפשר לבנות את בית המקדש בפועל ממש. אלא מה אומר הרבי? מוכרחים לומר שעל ידי העסק בבניין הבית, ואיך שההלכות מובאות בתורה בכתב ועל פה, על ידי זה מקיימים את המצווה של "ועשו לי מקדש" כאילו בונים את הבית. את היסוד הזה הרבי מסביר כמה וכמה פעמים בליקוטי שיחות, שמצווה שיש לה כמה פרטים וחלק מהפרטים אי אפשר לקיים בתקופה מסוימת, מוכרחים לומר שהמצווה מתקיימת גם על ידי חלק מהפרטים. לדוגמה, גר שנתגייר, אדם שבא להתגייר. ישנם שלושה תנאים כדי שהוא יהיה יהודי, שייכנס לכלל ישראל: צריך מילה, טבילה ולהביא קורבן. בזמן הגלות אי אפשר להביא קורבן. אז מה? אז אי אפשר להגיע לכלל ישראל? אדם לא יכול להתגייר? ודאי שכן. הרי חל עליו דין ישראל ואפשר להתחתן איתו. ישראל גמור הוא. מוכרחים לומר שמכיוון שאי אפשר להביא קורבן, אז מספיק המילה והטבילה כדי להיכנס לכלל ישראל. אותו דבר לגבי תשובה. אנחנו יודעים שכדי שתהיה כפרה לאדם החוטא צריך, צריך וידוי ותשובה וצריך להביא קורבן, קורבן חטאת, קורבן אשם. מה עושים בזמן הזה שאי אפשר להביא קורבן? אז האם הכפרה היא לא שלמה? הדבר הוא הרי נפקא מינה לדינא לגבי ילתוש את ראשו וכולי. מוכרחים לומר שגם בזמן הגלות יש כפרה מוחלטת. אלא מה? כיוון שאי אפשר להביא את הקורבן, אז מוכרחים לומר שהכפרה נעשית כפרה שלמה על ידי וידוי ותשובה, כי אלו הדברים שאפשר לעשות בזמן הגלות. אותו דבר אומר הרבי לגבי מצוות "ועשו לי מקדש": מכיוון שאי אפשר בזמן הגלות לבנות את המקדש בפועל ממש, מוכרחים לומר, וכך הרי

04:45 מסביר המדרש, שעל ידי העסק בבניין הבית מקיימים את מצוות "ועשו לי מקדש". זאת הסיבה שהרבי עורר בפרט בימים אלו לעסוק בענייני בית הבחירה. אי אפשר שלא לנצל את המעמד הזה לנקודה נוספת. הגמרא אומרת: ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו המלך משיח. ולמה הוא לא עשה אותו? כיוון שהוא לא הודה על הנסים שהוא עשה לו במפלת סנחריב, ובזה שהוא התרפא מחוליו באופן ניסי. אנחנו נמצאים עכשיו בהתכנסות של כמה וכמה מבני ישראל. חובה עלינו להזכיר ולעורר, להודות, להלל ולשבח לקדוש ברוך הוא על החסדים שהוא עושה איתנו בתקופה הזאת. נמצאים פה ריבוי גדול של אנשים מתושבי צפת, מתוש-- מצפון הארץ, אנשים שבימים וברגעים שהם היו באזור הם זכו. הם ראו בעיניים את הנסים והנפלאות. נסים שאפשר לומר שכמעט עם כל טיל היה מלאך טוב שהזיז אותו כמה מטרים מבית מיושב, כמה מטרים מתחנות דלק. זה דברים שאני ראיתי בעיניים. אי אפשר שלא להזכיר את החסד שהקדוש ברוך הוא עשה איתנו, שהעניין הזה התפתח כבר עכשיו ומטפלים בו כבר עכשיו, לפני שהעניין הזה נעשה איום על כל תושבי ארץ הקודש. ועל כל זה חובה עלינו להודות. חודש אב, אומר הרבי, הוא חודש הרחמים, כמו שכתוב "כרחם אב". גם בסדר האותיות של החודש רואים את אותה נקודה, שזה חודש הרחמים. אז כתוב בזוהר שכאשר סדר האותיות הם מלמטה למעלה זה מראה על דין. כאשר סדר האותיות הוא מלמעלה למטה זה מורה על רחמים. ולכן, אומר הזוהר, בחודש תשרי, שסדר האותיות הוא ת', ש', ר', מלמטה למעלה, נקבע יום הדין. פרשת שופטים. ולפי זה חודש אב, שסדר האותיות שלו הוא מלמעלה למטה, א' ואחר כך ב', זה מורה

07:25 שיש השפעה של רחמים. שואל הרבי: איך ייתכן שדווקא בחודש אב, שמסמל השפעה של רחמים, אירעו כל כך הרבה פורעניות לעם ישראל? פורעניות הכי מרכזיות, החל מחטא המרגלים ואחר כך חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, ודברים נוספים כמו שהגמרא מונה בתענית. דווקא בחודש אב, חודש הרחמים. אז הרבי מסביר שישנם שני סוגי רחמים. יש רחמים שהם בגדר, בגדר השתלשלות. יש רחמים שהם למעלה מגדר השתלשלות. כאשר יש מצב של דין, הקדוש ברוך הוא משפיע על עם ישראל רחמים שלמעלה מסדר השתלשלות. הרחמים האלה באים בלבוש של דין, אבל כשמתבוננים בפנימיות הם רחמים שהם רחמים, ורחמים גדולים. אם אפשר לומר, זה מה שאנחנו רואים עכשיו. מצד אחד יש מצב של דין, מצב של מלחמה, מצב שמאות, מאות אלפים, אולי יותר, נודדים מהבתים, אבל מצד שני, בתוך התקופה הזאת, בתוך המצב הזה, אנחנו רואים רחמים גדולים. התפילה שלנו היא שכמו שהרבי מסביר, שלחודש קוראים לא חודש אב אלא חודש מנחם אב. מנחם אב, אומר הרבי, מסמל שהרחמים גדולים באים בגילוי ולא באים בלבוש של דין. אנחנו יודעים שמאז שנת תש"נ אמר הרבי שכל התהליכים שקורים בעולם זה הכל מפעולותיו של משיח בעולם, שמתקן את העולם ומשפיע בו טוב וחסד ומכין אותו לקראת הגאולה האמיתי והשלמה. הרבי אמר את זה לגבי נפילת מסך הברזל, לגבי מלחמת המפרץ. אנחנו מקווים ואנחנו בטוחים שגם הפעולות שנעשות עכשיו הן חלק מהפעולות של משיח, שאחד התפקידים המרכזיים שלו, לפחות לפי אחת הגרסאות ברמב"ם, זה שיהיה ״וניצח כל האומות שסביביו״, וכן תהיה לנו תכף ומיד ממש. וכאן המקום להודות מליבי ומלב שאר אנ"ש בצפון הארץ, שחלקם הגדול נמצא פה, לתושבי כפר חב"ד שהתגייסו מהרגע

09:56 הראשון לארח אותנו, התגייסו בגופם, בנפשם ובממונם. מי באירוח של ילדים שההורים העדיפו להישאר בבית מסיבות שאינן תלויות בהם ושלחו את הילדים לבד, לפעמים ילדים קטנים, ומי כאלו שקיבלו משפחות שלמות. יש הרבה מאוד שמעסיקים את הילדים בשעות אחר הצוהריים. ייזכר לטובה באופן מיוחד יו"ר הוועד ר' בנימין ליפשיץ, שמהרגע הראשון קיבל את הילדים וקיבל אותנו, קיבל את הילדים בקייטנות והשתדל לעזור בכל מה שרק ניתן, להנהלת ישיבת הבוכרים שהעמידה את הבניינים לרשותנו. אם ירצה השם, שתושבי כפר חב"ד יזכו לארח אותנו בזמנים שמחים, אבל ייתן השם שיהיה לכם ולכולנו בני חיי ומזוני רוויחי ובכולהו רוויחי, ונזכה תכף ומיד ממש להתגלות של הרבי. נזמין כעת את המשפיע הראשי של ישיבת תומכי תמימים המרכזית, אדם שזוכה להשתתף ולדבר בכל כינוסי תורה בכפר חב"ד, הרב החסיד ר' שניאור זלמן גופין, לשאת את דבריו בענייני בית הבחירה.

00:03 דרך מצוותיך במצוות בניין מקדש. הוא מבאר את ה-- את התוכן של הציווי של "ועשו לי מקדש", שהציווי הזה כולל את בניית המשכן ואת כלי המשכן. ומיד בתחילת המצווה הוא אומר שהתכלית של בניית המשכן זה להביא גילוי אלוקות בעולם, ואת זה רואים גם כן גילוי אלוקות בישראל, וזה נמצא-- רואים גם כן בכל כלי המשכן. לגבי הארון נאמר "ונועדתי לך שם מבין שני הכרובים", גילוי אלוקות. לגבי המזבח היה יורד אש מלמעלה, גילוי אלוקות. גם במנורה נאמר "עדות היא לבאי עולם", גילוי אלוקות. וכן בשולחן, הלחם חם, רואים בזה גילוי אלוקות, נס. אז התכלית של המשכן והכלים זה להביא גילוי אלוקות בישראל. המשכן בכללותו מתחלק, יש בו שני עניינים: היריעות, יריעות המשכן, יריעות המשכן וכלי המשכן. היריעות עניינם בחינת מקיף, לפי זה פשטות הדברים. היריעות זה מקיף על המשכן. וכלי המשכן הם בחינת אור פנימי. עצם המילה כלים. כלי המשכן, כלי אומר שזה, שזה אור פנימי. אם כך, לכן יש בזה גם חילוקים. יש מזבח, ארון, מנורה, שולחן, כל אחד הוא כלי אחר לבחי-- לגילוי באופן אחר, לבחינה אחרת של גילוי אלוקות. אז פירוש הדבר שגילוי אלוקות בישראל, גילוי אלוקות בעולם, מגיע לעולם על ידי המשכן, על ידי המקדש. אז זה נכון גם לגבי המקיפים וגם לגבי הפנימי. כולם מתגלים על ידי המשכן. אז האור מקיף, המקיפים עליונים, מתגלים על ידי היריעות של המשכן, והאור פנימי מתגלה על ידי כלי המשכן. והוא מאריך כאן בשתי הבחינות של היריעות והמשכן, שזה מקיף ופנימי. אז מסביר באריכות שזה מתחיל עם שני הפסוקים. פסוק אחד אומר: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא". אני משמע אני בעצמי. והפסוק השני: "מלא כל הארץ כבודו". כבוד זה רק

02:40 זה הספח, הכבוד של האדם זה הספח שלו, זה מסביב לו. אז זה רק האור שלו. אז זה סתירה בין שני הפסוקים. מה נמצא? מה מלא כל הארץ? האם עצמותו של הקדוש ברוך הוא או רק הספח שלו? ובזה הוא מסביר את זה על ידי שמסביר באריכות העניין של סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, ושני הדברים מאירים בעולם, פועלים בעולם. גם סובב כל עלמין פועל בעולם בנוגע לעניין של התהוות יש מאין, שזה בכוח האינסוף דווקא, בכוח הסובב דווקא, וממלא כל עלמין, שזה החיות האלוקית שבאה בנבראים באופן פנימי, בכל נברא לפי דרגתו, לפי ערכו. אז בעולם מאירים גם, גם בחינת סובב וגם בחינת, גם בחינת ממלא. שניהם מאירים בעולם. הוא מביא על זה משל. הוא מאריך כאן בנפש אדם, משלים לסובב ולממלא. המשל בנפש אדם לממלא כל עלמין הם הכוחות הפנימיים של נפש, של נפש מחיה את האיברים באופן פנימי, שהחיות באה באופן ממותן ומוגבל לפי ערך כל כלי: השכל במוח, הראייה בעין, תנועה בידיים. שזה חיות שבאה באופן פנימי באיברים, זה משל לממלא כל עלמין. והחיות השנייה בנפש אדם זה הרצון, שהרצון נמצא בכל האיברים, בכל הגוף בשווה. זה משל לסובב כל עלמין. ושתי הבחינות של סובב וממלא פועלות בעולם. וזה הוא מיישב את שני הפסוקים, של "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" — זה הולך על הבחינה של סובב; "מלא כל הארץ כבודו" הולך על הבחינה של ממלא. וזה מסביר את העניין של היריעות וכלי המשכן. היריעות הם מאירים את הבחינה של סובב כל עלמין שפועל בעולם. אז הסובב מלובש ביריעות, על ידי היריעות מגיע הסובב לעולם, והכלים, כלי המקדש, על ידם מאיר אור ממלא בעולם. כי כל,

04:58 כל מה שיש, כל הגילויים עוברים דרך בית, דרך המשכן, דרך המקדש. כשהוא מפרט את הכלים, שזה אור פנימי, כלי המשכן, אז הוא מזכיר את הארון, את המנורה, את השולחן, את המזבח, אחרי זה מזבח הפנימי, מזבח החיצון, מפרט את הכלים. ואחד מהכלים זה הארון. נמצא שהארון הוא גם כן כלי להאיר ממלא, כלי להאיר פנימית. הוא אחד הכלים, וזה לכאורה נקודה שדורשת ביאור. לכאורה הארון, הארון עם הלוחות, כפי שמסביר בתניא פרק נ"א, והוא מציין פה בליקוטי אמרים, חלק א', פרק נ"ג. אז כפי שמבואר בתניא, הארון והלוחות זה כמו המוח של האדם, שעיקר הנפש נמצא במוח ומהמוח מתפשט החיות של הנפש בכל האיברים. אז הארון והלוחות זה כמו המוח של העולם כולו. זה המוח, ושם נמצא עיקר שכינה, ומשם, מהארון, מתפשט לכל ה-- כל שאר העניינים. שמזה מובן בפשטות הדברים שהארון איננו כפרט, כלי פרטי, אלא ארון הוא כלל, והוא עיקר שממנו באים כל הפרטים. וכאן לכאורה הוא מזכיר את הארון גם כן כ-כ-כפנימי, כלי פנימי. אז צריכים להבין שלמרות שהארון הוא אמנם פנימי, אחד מהכלים הפנימיים, אבל בכל אופן יחד עם זה מובן שהוא מיוחד בפנימי גופיה, ויש בו ייחוד שהוא לכן מקור לכל הכלים, כמו המוח של האדם. על זה נתעכב קצת, להבין מה המיוחד, מה העניין של הארון והלוחות, הארון בבית המקדש. כפי שהוא מציין בליקוטי אמרים בתניא, בפרקים האחרונים של-של-של החלק הראשון בתניא, שהוא מסביר, הוא שואל, מתחיל בפרק נ"א את העניין, והוא שואל: מה פשט השראת השכינה, שהשכינה שורה בבית קודש הקודשים? וכי רק בקודש הקודשים שורה השכינה? "מלא כל הארץ כבודו", לית אתר פנוי מיניה. מה המיוחד

07:52 בקודש הקודשים? כך הוא מתחיל בפרק נ"א בתניא. קודש הקודשים, יש "מלא כל הארץ כבודו". אז הוא ממשיל את הארון למוח של האדם, שלמרות שאומנם הנפש מתפשטת להחיות את כל איברי הגוף, אבל העיקר, עיקר הנפש נמצא במוח, ומהמוח זה מתפשט לכל האיברים. מה זה הבחינה הזאת של עיקר הנפש שנמצא במוח? אז הוא שואל בפרק נ"א: וכי אפשר לומר? הנפש הרי היא פשוטה לגמרי, אין לה שום ציור, פשיטות גמורה. לגבי פשיטות אי אפשר לעשות חילוק בין ראש לבין רגל. איך אפשר לומר על הנפש שהנפש נמצאת במוח? היא פשוטה. זה כמו שנגיד למשל, אם אנחנו ניקח צבע מסוים, צבע כחול לדוגמה, אז נוכל לומר צבע כחול הוא קרוב יותר לצבע ירוק והוא מנוגד אולי לצבע צהוב. לא יודע, אולי אני לא כל כך בקיא בצבעים, אבל אפשר לחלק. הוא קרוב יותר לצבע הזה, כי למה? כי הוא צבע. יש לו ציור מסוים, אז הציורים האלה והאלה הם יותר קרובים אליו, הציורים האלה הם מנוגדים לו. אבל דבר פשוט לגמרי, אין לו שום צבע. אתה לא יכול לומר שהוא קרוב יותר לאדום ורחוק יותר משחור. הוא פשוט. אין לו שום צבע. אז לגביו כל הצבעים שווים. דבר שהוא פשוט לגמרי, לגביו אין הבדלים. אז עצם הנפש, שהוא לגמרי פשוט, לא שייך לגביו, אין הבדל. לגביו אין הבדל בין המוח לבין הרגל, ואי אפשר לומר על עצם הנפש שהמקום שלו זה במוח. והרי אנחנו כן אומרים ככה, שעיקר הנפש הרי במוח, עצם הנפש נמצא במוח. איך אפשר לומר? הנפש היא פשוטה לגמרי. אז הוא מסביר בפרק נ"א שזה שאנחנו אומרים שעיקר החיים, עצם הנפש, זה במוח, זה לא עצם

10:17 הנפש ממש, אלא הוא מפרט. הוא מאריך בזה כפי שמבואר במאמרים סוף שנת ס"ג, בהרבה מקומות. מה הכוונה שהוא מסביר שם? מסביר אותו פשוט בפרק נ"א, שזה שאומרים שעיקר הנפש זה במוח, זה נאמר לגבי הבחינה שנקראת חי בעצם, לא עצם הנפש אלא חי בעצם. מה ההבדל? החי בעצם זה כן בחינה ששייכת לחיים. הגוף זה בחינה בנפש שנקראת בשם חיות. זאת אומרת, זה בחינה ששייכת להחיות את הגוף, אלא שזה העצם של החיות. כמו שנאמר, יש עצם האור. עצם האור זה אור, אור. עניינו של אור זה להאיר, להאיר בעולם. אבל באור עצמו ישנו העצם של האור. ככה חי בעצם. זה בחינה כזו ששייכת לחיים. רק מה היא העצם של החיים? וזה לא עצם הנפש. לגבי הבחינה הזאת של חי בעצם, היות וזה כבר בחינה שכן שייכת לחיים, אז על זה אפשר לומר שזה נמצא במוח. יש לגביה, יש כן הבדל בין מוח לבין שאר האיברים. עצם הנפש, אבל לגביו אין הבדל. נאמר בפשטות, קודם כול מה זה החי בעצם, עצם החיים? אז מה זה עצם הנפש? מה ההבדל ביניהם? זה מילים. אנחנו אומרים מילים. נגיד ככה, נגיד בפשטות, יבוא מישהו וישאל, תשאל אדם יהודי: אתה מאמין שיש בגוף האדם, יש נפש? אתה מאמין בזה? כן. נפש, נשמה, יש נשמה. אולי תגיד לי מה זה נשמה? מה זה? מה זה? הוא יגיד לך: נשמה זה מה שמחיה את כל הגוף, מחיה, מחיה את כל הגוף ונותן לנו את כל הכוחות ואת כל החושים. זה דבר מאוד מאוד יקר, מאוד חשוב. מחיה את כל הגוף, כל החיים באים מהנפש. אז אתה, שאתה למדת חסידות, אתה תיתן לו קצת עם, אולי

12:30 עם-- תיתן לו עם מקל בראש. תגיד לו: זה הנפש? זה הנשמה? זה הנשמה שיש לך, שזה מחיה את הגוף, זה נשמה? ל-ל-- זה המנוע של הגוף. אתה תגיד לו: נשמה זה משהו, זה חלק אלוקה, זה חבוק ודבוק בך. נשמה זה דבוק באלוקות. יחידה ליחדך, מיוחדת באלוקות. זה נשמה. הנשמה, החיים שלה הם חיים אלוקיים. מה אתה מקשר? אתה אומר שהנשמה מחיה את הגוף ונותנת לגוף את הכוח לאכול ולדבר ואפילו להשכיל השכלות. נשמה זה עניין אלוקי. אז הוא יגיד לך: רגע, אז מה אתה רוצה להגיד לי? אתה רוצה להגיד לי שלא הנשמה מחיה את הגוף? מישהו אחר, משהו אחר מחיה את הגוף, לא הנשמה? אז מה תענה לו? בטח הנשמה. אבל לא זה עניינה. זה דרך אגב. הנשמה, בגלל שהיא חיה בחיים אלוקיים, אז ממילא אם היא רוצה, אם היא צריכה להחיות את הגוף, לתת חיים בשריים, אז זה בדרך אגב היא יכולה. הארה קטנה נמשכת מהנשמה בשביל להחיות את הגוף. זה משהו שבכלל לא, זה לא ממצה את המהות של הנשמה בכלל. זה עניין חיצוני לגמרי. על דרך משל, אני לא אאריך בסיפור. הסיפור הידוע עם הרבי מהר"ש, גוי, שנסעו חסידים לרבי מהר"ש ודיברו על הרבי בדרך לרבי, על הגדולה של הרבי. ישב גוי לידם והוא שמע שמדברים על הרבי, על הרבי. אז הוא אמר להם: "אתם, אתם מכירים את הגדולה של הרבי? אני אגיד לכם, אתם לא יודעים. אני מכיר את הגדולה שלו". אז הוא מספר להם ברי-- בריחות שהוא היה. הוא היה, אז בתקופה ההיא יצאו מכונות התפירה, והוא היה סוכן שהיה מוכר מכונות תפירה. איך הוא היה עושה? היה לוקח, הוא לקח מכונות

14:32 תפירה והיה נוסע ממקום למקום, מכפר לכפר, והיה מגיע לשוק למרכז הכפר או מרכז העיר וכל הנשים היו מתאספות והיה מראה להם את הפלא הגדול של מכונת תפירה. והיו מזמינים-- אנשים היו מזמינים והיו מביאים להם אחרי-- הסוכן, מספר הסוכן, הגיע גם כן ללובביץ. התאספו אנשים בשוק וביניהם-- והוא הראה להם את הפלאים של מכונת התפירה. וביניהם הייתה גם כן הרבנית הרביצן ריבקה, הרבנית של הרבי מהרש. היא גם כן ראתה את הפלא והיא רצתה לקנות לעצ-- מכונת תפירה. אז היא הלכה לרבי מהרש, ביקשה ממנו שיקנה לה מכונת תפירה. הרבי מהרש אמר לה שיזמין את הסוכן הגוי לבית שלו, הוא רוצה לראות את זה. הסוכן הגיע עם המכונה לבית של הרבי מהרש. הרבי מהרש לקח את המכונה והתחיל לפרק אותה. אז הגוי רצה להתערב לעזור לו, זה דבר חדש. לעזור לרבי, איך לפרק נכון. הרבי מהרש אמר לו "ת-ת-תניח לי". והוא בעצמו פירק את זה והגוי עומד מהצד, תמה, כשהרבי פעם ראשונה מפ-מפ-- זה צריך להיות לפרק, לפרק באופן מסודר. מאוד התפעל מהחוכמה, מהחוכמה של ה... של הרבי מהרש. הוא אמר "טוב לא-- מילא לפרק עוד אפשר, אבל נראה אותו שיידע גם כן להרכיב את זה לבד חזרה. אני אראה איך שהוא יידע לבד". עמד בצד והרבי מהרש כשנגמר לפרק את כל המכונה, התחיל להרכיב אותה והרכיב אותה גם כן בסדר מסודר, מדויק כאיש מקצוע. אז הגוי התפעל מאוד ואמר לחסידים "עכשיו אתם מכירים את הגדולה של הרבי שלכם. הוא יודע איך לפרק ולהרכיב מכונת תפירה חדשה". אז זה נכון, זה הרבי מהרש, הוא יודע לעשות את זה. אבל להגיד שזה הרבי מהר"ש. הרבי מראש בגלל שהוא מה שהוא

16:20 אז אם הוא רוצה לפרק ולהרכיב מכונת תפירה זה דרך אגב יכול גם את זה לעשות. זה נובע מהגדולה שלו, אבל לא זה הגדולה. זה דרך אגב, זה עניין חיצוני לגמרי. כך אנחנו נגיד לגבי החיים של הנפש. הנפש עניין של הנשמה להחיות את הגוף. מה הקשר? נשמה עניינה יחידו ליכדה. אבל אם היא רוצה או צריכה להחיות את הגוף אז גם זה בין השאר כדרך אגב יוצא ממנו. אז יוצא-- אז כאן יש לנו. אנחנו מבינים עכשיו מה זה עצם הנפש. עצם הנפש זה מהנשמה יחידה ליכדה, אלוקות, חיים אלוקיים. אבל מהנשמה הזו נמשך גם כן משהו להחיות את הגוף. אז בעניין הזה של חיים הגוף בזה גופא בחיים הזה שייצא מהנשמה החיים הפשרים. בזה גופא ישנו העצם של החיים והתפשטות החיים. אז זה נקרא חי בעצם. חי בעצם זה העצם של החיים. מה ששייך כבר להחיות את הגוף זה עצם שלו. מובן שיש ריחוק גדול מאוד בין עצם הנפש לבין חי בעצם. אבל זה הוא רוצה לומר שחי בעצם זה מה שאנחנו אומרים שעיקר הנשמה, עיקר הנשמה נמצא במוח זה נאמר, זה מתייחס לחי בעצם לעניין הזה של הנשמה שמחיה את הגוף. העצם של החיים הזו נמצא במוח וממנו מתפשט ומתפשט החיים לכל האיברים. עצם הנפש הוא למעלה, אין לגביו הבדלים בין ראש ורגל הוא בשווה בכל בכל הגוף. זה קצת זה. גמרנו במשל בפשטות. ניסינו להבין יותר בנשמה גופא מה הם שתי הבחינות האלו של חי בעצם ועצם הנשמה. ומבואר בפשט בתניא. להבין את ההבדל בין שני הדברים האלה. בתניא יש בשני מקומות בעיקר שהוא מדבר על הנפש האלוקית. בפרק ב' כידוע, "ונפש שאינה בישראל היא חלק

18:29 אלוקא ממעל ממש", חלק ב'. הוא מביא לזה משל כמו של הבן הנמשך ממוח האב. הבן נמשך ממוח האב ולכן הבן הוא כמו האב וגם כן נולד שלם עם כל האיברים. וכך הנשמה נמשכת ממוח האב. מוח האב זה חוכמה, אלוה, חוכמה, אלוה זה חוכמה, זה חוכמת האציל, זה החוכמה של הקדוש ברוך הוא. זה נקרא מוח האב שלמעלה והנשמה נמשכת ממוח האב היא חלק אלוקא. אחרי זה הוא מדבר באריכות פעם נוספת על הנפש האלוקית בפרק י"ח בתניא. פרק י"ח הוא בא להסביר את הדרך הקצרה שכל יהודי יש יש לו יש בנשמה אב מסתתר לשם אב מסתתר. הוא מוכן אפילו ללכת עד מסירות נפש אה וזה נמצא בכל אחד, אפילו בקל שבקלים. "מי ייתן נפשו על קדושת השם". יש בנשמה אצל כל יהודי אב מסתתר, אמונה פשוטה, גחם מסירות נפש בכל נשמה. איך זה נמצא בכל נשמה? הוא מסביר בפרק י"ח בירושה מאבינו. יש לנו ירושה מאברהם, יצחק ויעקב. הם הורישו לנו את האב המסתתר. ככה זה בפרק י"ח. וירושה עובר לכל אחד ואחד. כולם יורשים. גם קוטן בן ימה יורש גם קל שבקלים הוא בן אברהם, יצחק ויעקב והוא יורש. יש לו גם כן אב מסתתר. יש לו גם כן גחם מסירות נפש. יכולה מתעוררת שאלה מה קרה? פה בפרק ב אנחנו כבר הבנו שכל יהודי יש לו נשמה. נשמה היא חלק אלוקא ממל ממש עם כל ההפלאה שבזה. ולא הזכיר בפרק ב בכלל את העניין של ירושה. זה שיש, זה שיש לנו נשמה זה ירושה מאבינו. מה אנחנו כל יהודי נשמה זה נשמה. פרק יח פתאום בא להסביר, הסבר חדש יש ירושה מאבינו. זה עניין חדש

20:52 שיש בנשמה. למה לא הזכרת, אם כל הנשמה זה ירושה, למה לא הזכרת בפרק ב' את הירושה? פתאום בפרק י"ח אתה בא להסביר לנו שיש לנו ירושה. מה אתה צריך להגיד? אנחנו יודעים כבר מפרק ב' שכל, כל יהודי יש לו נשמה. הנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש. ממילא יש לו, יש לו אהבה מסותרת, יש לו כוח מסירות נפש. מה קרה פתאום? פרק י"ח מכניס עניין חדש של ירושה מאבינו. הצמח צדק בביאורים מסביר שיש, יש כאן שתי תוספות בפרק י"ח על פרק, על פרק ב'. ונגיע לענייננו, אחד משני הדברים. שדרך אגב, עוד נוסיף עוד, עוד בקושי עוד. גם פה בפרק י"ח הוא מדבר על הנשמה שיש בה אהבה מסותרת. אז איפה נהיה אהבה מסותרת? מבחינת החוכמה שבנשמה. החוכמה. החוכמה שבנשמה שבכל אחד מושרשת בחוכמת האצילות, בחוכמת אלוה. שוב אותו עניין של חוכמה. גם פה בפרק י"ח הוא מסביר שהשורש של הנשמה זה מחוכמה עילאה. גם בפרק ב' הוא הזכיר את זה. אז מה כ-- אז אותו עניין. מה ק-- פתאום מכניס פה עניין חדש של ירושה מאבינו? מסביר הצמח צדק שכאן יש הוספה גם בפרק ב'. מה ההוספה? ההוספה היא, בפרק ב' הוא גם כן דיבר ששורש הנשמה זה מחוכמה, חוכמת דאצילות. פרק י"ח הוא בא להוסיף שהשורש של הנשמה זה לא רק מחוכמה, אלא מאור אין סוף ששורה בחוכמה. אור הוי', אור אין סוף ברוך הוא בעצמו כביכול-- אור אין סוף ששורה בחוכמה. בפרק ב' הוא דיבר על החוכמה עצמה. וכאן הוא מדבר על אור אין סוף ששורה בחוכמה. זאת אומרת, יש פה תוספת. בנוסף לזה שהנשמה היא, היא מושרשת בחוכמת דאצילות, הרי חוכמת דאצילות יש בה גם כן

23:08 עניין נוסף, שאור אין סוף ברוך הוא שורה בחוכמה. בגלל שחוכמה זה כוח מה, זה ביטול, יש השראה לאור אין סוף בחוכמה. אז הוא בא לומר לנו בפרק י"ח שבהנשמה יש גם כן אור אין סוף ברוך-- אור הוי'. כך מסביר הצמח צדק. אז קודם כול, קודם כול נשאל ש-- תישאל שאלה: אם כך, אם בפרק ב' אתה מדבר על כך ששורש הנשמה זה מחוכמה, לא מאור אין סוף ששורה בחוכמה, לא עצמו של אור אין סוף ברוך הוא ששורה בחוכמה, אלא אתה מדבר על ספירת החוכמה. אז מה שונה, ומה זה שונה מהחוכמה שמחיה כל הנבראים? הרי כל ה-- כולם בחוכמה עשית. כל הנבראים הרי נמצאים בחוכמה. בחוכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה. יש המשכה של חוכמה בכל ה-- בכל ה-- בכל העולמות. במה שונה הנשמה שהיא מושרשת בחוכמה, ואתה בגלל זה אומר שהיא חלק אלוה? מה מיוחד בנשמה? מילא אם היינו אומרים כמו שמסביר פרק י"ח, שיש נשמה מושרשת לא רק בחוכמה אלא באור אין סוף ששורה בחוכמה, אז יש בזה יתרון גדול. אבל אם אתה מדבר בפרק ב', הוא מדבר גם כן שהנשמה מושרשת בחוכמה בלבד, אז לכאורה כל, כל העולמות מושרשים בחוכמה. אז על זה יבוא הביאור שמבואר בחסידות במאמרים. במאמר הראשון ברנ"ת ועוד מאמרים. ההבדל בין השפעה עצמית להשפעה של רב ותלמיד. שהרב מלמד, נותן לתלמיד שלו, מלמד אותו חוכמה, נותן לו חוכמה. אז הוא נותן לו חוכ-- מה כוונה חוכמה? חוכמה הכוונה שכל. הוא נותן לו משהו מכוח השכל שלו. הוא מסביר לו שכל. זה מה שהרב נותן לתלמיד. שהאבא בשביל הולדה, להולדה, גם כן ההשפעה להולדה גם כן באה מהחוכמה של האבא. ומה כוונה? ומה הכוונה חוכמה בנוגע להולדה? לא

25:29 הכוונה השכל. השכל של האבא, מזה נמשך הבן. טיפת, טיפת, טיפת האב, אלא הכוונה היא עצם המוח, מהמוח עצמו. המוח עצמו. ובמוח הרי נמצא כל הנפש, נמצא במוח. אז ממילא מזה נולד בן שגם הוא שלם עם כל האיברים. אז זה ההבדל בין החוכמה של רב ותלמיד, שזה הכוונה חוכמה, שזה כוח אחד מעשר הכוחות בלבד. זה עניין של שכל. מה שאין כן כשמדובר לגבי הולדה, שאומרים שזה נמשך מהחוכמה, הכוונה היא מעצם המוח של האב, שמוח של האב שמה נמצא עצם החיות, כל החיות, כל הכוחות וכל האיברים. מזה נמשך ההולדה. מזה נולד בן שלם וכל האיברים. זה המיוחד שיש בחוכמה של הנשמה. לגבי חוכמה של כל הנבראים, כל הנבראים כולם, מהשפעת חוכמה וחוכמת אצילות נבראו. זה כמו החוכמה של הרב, כאילו מהשכל הקדוש ברוך הוא, מהשכל. הקדוש ברוך הוא הבין והחכים, החכים והבין איך למה לעשות עולמות, איך לעשות עולמות, איך לברוא נבראים. עניין של שכל. שכל של מעלה. מה שאין כן, כשמדובר חוכמה לגבי הנשמה, אז זה כמו המוח. האבא נותן משהו מעצם המוח שלו. כביכול הקדוש ברוך הוא נתן את עצם המוח שלו, ממהות המוח שהוא המקור לכל, לכל הכוחות, ומזה נמשך ה... מזה באה הנשמה. יש קורא לזה ברנ"ט עץ החיים. אז הכול מדובר ב-ב-חוכמה. הכול בכלי בלי אור אין סוף השורה בחוכמה. זה חוכמה כמו שהיא המקור לכל הספירות. עצמות חב"ד. למה באמת? מה שאין כן בפרק י"ח הוא מדבר לא על החוכמה. הוא מדבר על אור אין סוף השורה בחוכמה. מה ההבדל? למה באמת נשאל שאלה? בפרק ב' הוא מדבר על הנשמה שהיא חלק מספירת החוכמה, לא מאור אין סוף השורה בחוכמה, אלא מהחוכמה,

28:00 אלא מעצם החוכמה. ובפרק י"ח הוא מדבר על אור אין סוף השורה בחוכמה. ההבדל הוא מה הוא רוצה לבאר בפרקים האלה. בפרק ב' הוא מסביר את הדרך הארוכה של תניא. בפרק י"ח הוא מסביר את הדרך הקצרה. הדרך הארוכה היא באה להסביר איך יהודי יכול להגיע לאהבת השם על ידי התבוננות, על ידי שכל. אתה יכול להגיע לאהבת השם על ידי שתתבונן בגדולת השם. כדי שתוכל. אז מה אנחנו צריכים להבין בשביל זה? כדי שהנשמה תוכל להגיע לאהבת השם מצד השכל, מצד ההתבוננות, אז צריך שלנשמה יהיה שכל שיכול להשיג אלוקות. בשביל להשיג אלוקות צריכים שכל אלוקי. שכל אלוקי יכול להשיג אלוקות. אז ממילא מה אני צריך להבין? אני צריך להבין שבנשמה יש חלק. השכל של הנשמה זה לא שכל של נברא, כמו שכל של המלאכים למשל, אלא שכל של הנשמה הוא שכל אלוקי. אז איך אני מבין את זה? אז כשאנחנו מבינים שנמשך, כמו באב ובן, נמשך מעצם האב לבן, אז ככה גם, כלומר, נמשך מעצם החב"ד של הקדוש ברוך הוא לנשמה. אז בנשמה יש לך חב"ד אלוקי, שכל אלוקי, וזה הפשט. חלק אלוקה ממעל ממש, מה הפשט חלק אלוקה? מה הכוונה שם בפרק ב' חלק אלוקה? חלק אלוקה הכוונה היא, זה הכל הולך על החב"ד, אבל זה החב"ד עצמו. זה לא רק החב"ד מה שהוא פועל, אלא החב"ד עצמו נמשך לבן ונמשך לנשמה, שיש לנשמה שכל אלוקי. אולי אני צריך להוסיף פה עוד קצת, לחדד יותר. נוסיף למשל מה ההבדל בין אדם שהוא מצייר ציור, או אדם שהוא, כמו שהזכרנו, הרב שמלמד לתלמיד שכל. אז גם כשאתה מצייר ציור אתה משתמש עם השכל שלך.

30:22 איך בלי השכל אתה לא יכול לצייר. אבל בציור אין מהות השכל שלך. השכל שלך יודע לצייר, אבל בציור עצמו אין השכל שלך. הציור עצמו הוא דומם, הציור אין לו את השכל. השכל שלך יודע לצייר אבל בציור לא, לא נתת מהות השכל בציור. מה שאין כן בהולדה של אב ובן, אז נתת לבן את הש- את השכל עצמו. ממהות המוח נתת לו את השכל עצמו. וזה ההבדל: הקדוש ברוך הוא ברא כל העולמות והנבראים בחוכמה. הפשט, הקדוש ברוך הוא עם השכל שלו הוא ברא כל העולמות, אבל העולמות עצמם הם לא השכל של הקדוש ברוך הוא. הם תוצאה מהשכל של השם. מה שאין כן בנשמה, ישנו השכל של הקדוש ברוך הוא עצמו נמצא בנשמה. אז השכל של הנבראים, של המלאכים, זה נברא שמבין אלוקות. מה שאין כן השכל של הנשמה, שהשכל עצמו הוא אלוקות. זה כמו שכל אלוקי מבין אלוקות, יכול להבין מהות האלוקות. אז זה הפשט חלק אלוקה ממעל ממש שמדבר בפרק ב', שלנשמה יש ממהות החוכמה של הקדוש ברוך הוא, ולכן הנשמה יכולה להשיג אלוקות. וזה נוגע לדרך הארוכה של תניא, שכל אהבת השם מגיעה מהתבוננות, זאת אומרת לבוא בסוד השכל, אז צריכים להבין איך שלנשמה יש לה שכל אלוקי. מה שאין כן בפרק י"ח. אז פרק י"ח מתחיל לברר את הדרך הקצרה. הדרך הקצרה, הפשט להגיע לאהבת השם על ידי זה שמעוררים את כוח המסירות נפש. כוח המסירות נפש שיש בנשמה זה לא בא מהחב"ד, זה לא בא מעצם החב"ד של האצילות, מעצם החב"ד של הקדוש ברוך הוא. מסירות נפש זה למעלה מהשכל לגמרי, למעלה מחוכמת האצילות גם כן. כדי להבין איך יש בנשמה מסירות נפש אני

32:18 צריך להבין שהנשמה, יש בה לא רק החב"ד, עצם החב"ד של אצילות של הקדוש ברוך הוא כביכול, אלא יש בה גם כן האור אין סוף שלמעלה מחוכמה בכלל. זה נוגע לעניין המסירות נפש. אז לכן בפרק ב', שמסביר את הדרך הארוכה, שם נוגע לנו להבין את העבודה על פי השכל, להתבונן באלוקות בעיון ובהשגה, אז זה נק- בזה אפשר חלק אלוקה. בפרק י"ח אבל נוגע לנו להבין את עניין המסירות נפש. עניין מסירות נפש זה בא מ- זה לא מספיק שהשורש של הנשמה מחוכמת אצילות, אלא מהאין סוף שלמעלה מחוכמה. לכן הוא מסביר, מביא שם את העניין של אור הוי' ששורה בחוכמה, וזה בא בירושה מאבות. אז בפרק י"ח הוא מדבר עניין נוסף. אז שני הכ- חוכמה מה שאנחנו מדברים בפרק ב', בנשמה שהנשמה חלק אלוקה, וזה נותן לנו להבין איך שבנשמה יש ממהות, כמו הבן יש לו ממהות המוח של האבא, ככה לנשמה יש ממהות החב"ד של הקדוש ברוך הוא. זה נקרא חי בעצם. זה גם כן חלק אלוקה, זה עצם, אבל זה עצם של החב"ד. זה עצם, עצם של הנר"ן, עצמות חב"ד הוא קורא לזה בנר"ן. זה נקרא חי בעצם. מה שהוא מדבר בפרק י"ח על כוח המסירות נפש שבא מהאין סוף שלמעלה מחוכמה, זה, זה נקרא עצ- זה עצם הנפש. אז בנפש האלוקית גופה, העבודה של הנפש שלפי שכל, זה נקרא עצם של הנר"ן, זה חי בעצם. זה שהעבודה של מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת, מה שמדבר בפרק י"ח, זה עצם הנפש ממש. טוב, אז זה הנקודה. כשם שאנחנו מבינים בנפש ישנן שתי הבחינות האלו, אז ככה מובן. יש גם

34:26 כן, הרי זה בפשטות יש באלוקות גם כן, כמו שאמרנו, יהודי, תבוא, תבוא ליהודי, תשאל אותו, תגיד לי, אתה מאמין? בטח אני מאמין בה'. מה זה עניין של, מה זה אלוקות? הוא יגיד לך, אלוקות, אלוקות זה בריאה. הקדוש ברוך הוא בורא עולם. תגיד לו, זה עניין של אלוקות, שהוא בורא עולמות, שהוא משגיח על עולמו, שזה אלוקות, זה כל עניין האלוקות, זה דבר עם עולמות. לא יזיק אם תאמר, מה זה? מה הקשר של אלוקות עם עולמות? אלוקות הוא למעלה מכל... כי לית מחשבה תפיסא ביה, לאין ערוך, תכלית הפשיטות, תכלית האינסוף. מה הקשר שלו? אז מה תגיד, אלוקות לא בורא עולמות? חס ושלום. אבל זה האור החיצוני בלבד שבא ממנו, שהוא בורא עולמות. אז שתי הבחינות האלו, על דרך כפי שהבנו בנשמה, ישנו החי בעצם, שזה מה ששייך לחיות את הגוף, וישנו עצם הנפש, שזה חיים אלוקיים, שזה לא שייך לענייני הגוף. כלומר, גם כך באלוקות ישנו החיים והעניין אלוקות. הוא מחיה עולמות, וזה נקרא על דרך חי בעצם. זה בחינת ממלא כל עלמין. זה בחינת אלוקות ששייכת לעולמות. יש בחינה באלוקות שהיא בחינת סובב כל עלמין, שלמעלה מכל שייכות לעולמות. ושתי הבחינות האלו צריכים לפעול ולהתגלות בישראל, ושתיהם מתגלים על ידי המשכן. אז בחינת הממלא כל עלמין, בחינת סובב כל עלמין. העניין באלוקות שהוא שייך להחיות עולמות, וזה נותן גם כן בנשמה את האפשרות לעבוד את ה' באופן של, עם השכל, עם החב"ד של הנשמה. זה מאיר בה, זה מתגלה על ידי כלי המשכן. העניין באלוקות, סובב כל עלמין, שלמעלה מעולמות, ומזה נמשך בנשמה עבודת ה' באופן של מסירות נפש למעלה מטעם ודעת. זה בא על

36:24 ידי היריעות. אז זה שנאמר פה שהמשכן, הארון הוא שייך לאור הממלא, כי הוא אחד מכלי המשכן. אז אמנם נכון שני הדברים. הוא גם אחד, הוא שייך לפנימיות, הוא שייך לכלים כי הוא פנימי, כי זה הולך על החי בעצם, זה שייך, שייך לממלא כל עלמין. כמו שאמרנו, המוח כמו שהוא חי בעצם, הוא שייך להחיות הגוף. אז זה שייך לממלא כל עלמין. אבל ממלא כל עלמין גופא הוא החי בעצם. זה המעלה של הארון כלפי כל כלי המשכן. כל כלי המשכן זה אור פנימי, והארון הוא, כמו, הוא החי בעצם, מקביל לחי בעצם של מעלה. ושתי הבחינות האלו, שתי הבחינות האלו מאירים באדם באופן גילוי, זה היריעות וכלי המשכן. טוב, רק נסיים מילה אחת, ועכשיו שחרב בית המקדש, אז איך? אז מה? איך? מה? איך עכשיו מגיע גילוי אלוקות בישראל? אז כמו שמציין בפרק נ"ג בתניא, עכשיו אין לקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה. אז לכאורה בפשטות הדברים, ארבע אמות של הלכה זה עניין של תורה. זה על דרך הארון והלוחות. אז ארבע אמות של הלכה, דרך זה מאיר הממלא כל עלמין, החי בעצם שלמעלה, וזה נותן את האפשרות לעבוד את ה' על ידי התבוננות בחב"ד באופן פנימיות. ומה, איך, אבל מה? מה ממלא את המקום של היריעות? לכאורה, איך מתגלה בעולם, על ידי מה מאיר בעולם הסובב כל עלמין, שזה נותן לאדם את העבודה של למעלה, את העבודה דמסירות נפש? אז זה לכאורה שרואים עניין של, מה העניין של ד' אמות של הלכה? מה החשבון של

38:15 איפה יש בהלכה ד' אמות? ממתי מודדים הלכה עם אמה? מה זה הד' אמות? הד' אמות, מסביר הרבי, ד' אמות זה הולך על האדם. מה החשבון של ד' אמות? ד', כל אדם יש לו ארבע אמות, ארבע אמות קונות לו. מה החשבון של ארבע אמות שיש לאדם? אומר, אומר רש"י, שלוש אמות כנגד הגוף, שלוש אמות גוף האדם, ואמה רביעית לפשוט את ידו. לפשוט את ידו, מסביר הרבי, זה הולך, הג' אמות זה הראש, גוף, רגל. זה הנר"ן, זה הכוחות הפנימיים. לפשוט את ידו זה מסביב לאדם. זה המקיף, זה החיה יחידה, זה המקיף של האדם. זה החשבון של ארבע אמות. זה כולל גם את הנר"ן וגם את היחידה. ונוגע לענייננו, זה כולל גם את החי בעצם, שזה שייך לנר"ן, וגם לחיה יחידה, שזה שייך לעצם הנפש. אז זה ארבע אמות. מה הפשט, אם כך, ארבע אמות של הלכה? הארבע אמות של הלכה זה נוצר מהאדם. שאתה לומד הלכה באופן כזה שאתה משקיע בהלכה גם את הנר"ן שלך, שזה ג' אמות של הכוחות הפנימיים, ואתה משקיע בלימוד שלך גם כן את החיה יחידה שלך. אתה לומד באופן של מסירות נפש, באופן של בלי גבול. אתה משקיע גם את היחידה שלך בתוך ה... מזה נוצר ארבע אמות של הלכה. ארבע אמות, וההלכה עצמה אין בה ארבע אמות. ארבע אמות של הלכה נוצר מהאדם הלומד את ההלכה, שאתה משקיע את הארבע אמות שלך בהלכה. פירוש הדבר, שאתה לומד ארבע אמות של הלכה, יש בזה גם את הנר"ן, שזה במקום הארון, ויש בזה גם כן את היחידה שלך, שזה במקום היריעות, שעל ידי זה יש המשכה גם של המקיף וגם של הפנימי,

39:59 ושנזכה בקרוב שכל זה יהיה בגילוי ממש.

00:01 דובר 1 יישר כוח לרב רבי שניאור זלמן גופין על דבריו. לרב שניאור זלמן גופין מגיע יישר כוח מיוחד על ההשתתפות בכינוס תורה, לאחר שרק לפני מספר ימים קם מהשבעה על אמו עליה השלום. נאחל לו כולנו שמכאן ואילך אך טוב וחסד ימצאוהו תמיד כל הימים, בטוב הנראה והנגלה. אנחנו עוסקים בהנהלה הרוחנית של ישיבת תומכי תמימים. אז נשמט מזכרוני קודם להודות באופן מיוחד להנהלה הגשמית של ישיבת תומכי תמימים, שהעמידה את הבניינים בבית ספר למלאכה עבור הקאמפ של הילדים, ושולחת אוכל מדי יום במשך שבועות לילדים, והכל בסבר פנים יפות. על כך ישלם להם הקדוש ברוך הוא בהרחבה אמיתית במוסדות, אם ירצה השם. אני רוצה להזמין כעת את המרא דאתרא, אדם שעוסק יומם ולילה בתורת רבותינו נשיאינו ובהסברה ובירור של מנהגי חב"ד. אבי מורי שיחיה, הגאון הרב אשכנזי שליט"א, לשאת את דבריו בענייני בית הבחירה.

01:35 דובר 2 הערה ראשונה: לא אבי מורי, אלא מורי אבי. הרי הרב גופין סיים עם ד' אמות של הלכה. אמנם אנחנו עוסקים בהלכות בית הבחירה, שזה הלכתא למשיחא. רציתי קצת לברר נושא שאני בעצמי מתלבט בו. זה לכאורה עניין של הלכתא למשיחא, אבל נראה שזה נוגע לתפילה שאנחנו מתפללים כל יום, כל יום, ובשבת וביום טוב וחגים. והרבה הרבה חיפשתי בזמן האחרון ולא מצאתי פירוש בדברים. אולי כשנציע את זה בפני הציבור, אולי ביחד ננסה משהו לברר את הדברים. דבר מאוד מעניין. אנחנו הרי לומדים בהלכות בית הבחירה, עוסקים בהלכות בית הבחירה. בתפילות, בתפילות שלוש פעמים ביום של שמונה עשרה, יש שתי ברכות: לירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת. אנחנו נזכיר גם את מנחם ציון ובונה ירושלים. אנחנו מדברים על כל ירושלים. לא מזכירים במיוחד את בית המקדש. כמובן, לירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת, הכוונה היא איפה תשכון? בבית המקדש, אבל לא מזכירים במפורש. בתפילת שבת אנחנו אומרים, כמובן, ששלוש התפילות, ערבית, שחרית ומנחה, הן כנגד קרבנות תקנום, אבל לא מזכירים במיוחד את הקרבן. התפילה המיוחדת לקרבן זה תפילת המוסף, שחכמים תקנו תפילה רביעית בשבת וביום טוב, ראש חודש, יום שיש בו קרבן מוסף בבית המקדש, מתפללים עוד תפילה של קרבן מוסף כנגד קרבן מוסף, ושם מזכירים את הקרבן. לפי מנהגנו יש חילוק בין מנהג אשכנזים למנהג הספרדים. אצל הספרדים לא מזכירים ומפרטים את הקרבנות, אלא אומרים כמו שכתוב בספר אורח חיים. אבל אצלנו נוהגים כפי פסק הרמ"א, מפרטים בכל שבת וביום טוב, בכל יום טוב, את הקרבנות במיוחד, באופן מיוחד איזה קרבן יקריבו. אבל מה אנחנו אומרים בהקדמה לתפילה

03:58 דובר 2 הזו? אנחנו אומרים תיקנת שבת וכולי. יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו. מבקשים הקדוש ברוך הוא, תטענו בגבולנו. כמובן, מה הפירוש של תטענו בגבולנו? הכוונה היא סתם לירושלים, אבל לא מזכירים במיוחד מפורש את בניין בית המקדש. אבל, אבל שם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו. אז מובן שותטענו בגבולנו קשור לקרבן שנקריב. שם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו. בתפילת ראש חודש אנחנו אומרים מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חודש נעלה עליו. לא מזכירים תטענו בגבולנו, אלא תבנה לנו מזבח חדש, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו. מזכירים כבר, כבר מפרטים כבר יותר, מנדבים עוד מילה: מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חודש נעלה עליו. אחר כך, בתפילת אמצעיות של יום טוב, יש פה דבר מעניין. קודם, כמובן, בתפילה של שלוש רגלים, ערבית, שחרית ומנחה, לא מזכירים את הקרבנות בכלל. שם מתפללים על יום טוב, מועדים לשמחה וחגים וזמנים לששון, כל הנושא הזה. אחר כך אנחנו אומרים: ומפני חטאינו גלינו מארצנו, ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו בבית בחירתך. אנחנו אחר כך אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלך רחמן, שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים, ותבנהו מהרה ותגדל כבודו. אנחנו כבר מזכירים, לא כמו שאנחנו אמרנו בשבת ותטענו בגבולנו, אלא אנחנו כבר מבקשים מפורש: ותבנהו מהרה ותגדל כבודו. אבל אחר כך אומרים שוב פעם: אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו. ואחר כך אנחנו ממשיכים ואומרים: והביאנו לציון עירך ברינה, וקרב פזורינו מבין הגויים. שדרך אגב, את זה בשבת לא מזכירים. והביאנו לציון עירך

06:09 דובר 2 והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו. בתפילה שקשורה כבר לקרבנות לא מזכירים את בניין בית הבחירה, את הבניין של בית הבחירה, אלא אנחנו אומרים: והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו. זאת אומרת, כאילו במילים אחרות, בדרך אגב, כשנהיה בירושלים ויהיה לנו את בית המקדש, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו. אבל זה עוד לא מספיק. אחר כך יש המשך של התפילה: אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלך רחמן, רחם עלינו, טוב ומטיב הדרש לנו, בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו, והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו, והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם וישראל לנויהם, ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך בשלוש פעמי רגלינו. שם נעשה לפניך, נשתחווה לפניך בשלוש פעמי רגלינו, את קרבן ראייה, שכל יהודי ויהודי היה חייב להקריב בבית המקדש כשהיה עולה לרגל. נעשה לפניך את קרבנות חובותינו. בן חמש למקרא, אולי עוד יותר צעיר, בן ארבע, בן שלוש, שכבר מתחיל להתפלל, בשביל המוספים שהזכרנו קודם לא צריך את בית המקדש על מכונו. לא צריך והראנו בבנינו, לא צריך את כהנים לעבודתם ולא צריך לויים לשירם ולזמרם. לא צריך ישראל לנויהם. למה שמה לא מזכירים? עד בסוף, כשמזכירים את ישראל, את ״ושם נעלה לפניך בשלוש פעמי רגלינו״, אנחנו מקדימים ופה מאריכים בנוסח הזה. איך? מה צריך שם? צריך בנה ביתך כבתחילה, והראנו בבנינו, שמחנו בתיקונו, כהנים, לויים, ישראל לנויהם, ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך בשלוש פעמי רגלינו. מה זה פתאום? מה הקשר דווקא ל״ושם נעלה״? כל הקרבנות, יום כיפור. תפילת מוסף של יום כיפור, הווידוי של יום כיפור, תפילת מוסף של ראש השנה. לא מזכירים כהנים

08:25 דובר 2 לעבודתם ולויים לדוכנם, ואי אפשר היה להקריב את השעיר מבלי הכהן גדול. שום עבודה לא היה אפשר לעשות בבית המקדש. הם בוכים על בית המקדש, בוכים את הכהן הגדול, בוכים את הלויים. לא מזכירים באף מילה. פה פתאום, בשלוש פעמים בשנה, אנחנו מזכירים כהנים לעבודתם ולויים לדוכנם. הדברים לכאורה לא מובנים. אני לא קבלן ואני לא אשתדל להביא תשובות על כל זה, אבל הערה אחת, מה שלכאורה נראה לבאר בדברים האלו, וזה על פי וורט של האדמו"ר הזקן. האדמו"ר הזקן אומר, שכל הדר בארץ ישראל — ככה לשון של האדמו"ר הזקן, כן, לא ראיתי את זה לפניי — שכל הדר בארץ ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים היה חייב להביא שלושה קרבנות בחג: קרבן ראייה, שלמי שמחה וחגיגה. שלושה קרבנות. כל הדר בארץ ישראל. הגמרא אומרת בפסחים דף ח' עמוד ב', שמי שיש לו קרקע חייב בראייה ומי שאין לו קרקע פטור מראייה. כתוב ״ולא יחמוד איש את ארצך״. התנא אומר, לומד משם, שלעלות לרגל היה צריך להיות לו קרקע. המפרשים עמדו בזה שהרמב"ם לא הביא הלכה הזו. המשנה למלך מעיר בזה. ברמב"ם לא הובאה הלכה שמי חייב לעלות לרגל דווקא מי שיש לו קרקע, ומי שאין לו קרקע... זאת אומרת, יהודי, אברך שרק עכשיו התחתן ולא הספיק לקנות בית והוא גר בשכירות, אז הוא פטור, פטור מראייה. ועוד יותר, בואו נחשוב, יהודים מיליונרים, מיליארדרים, שגרים במיאמי או בלוס אנג'לס או בניו יורק ויש להם פה קרקעות, אבל הם לא גרים פה, הם גרים בניו יורק. הם חייבים בראייה או לא חייבים בראייה? הם חייבים לקחת כל אחד את המטוס הפרטי שלו ולעלות לרגל לירושלים

10:35 דובר 2 או פטור? הדבר הזה לא מובא בפוסקים. יהודי שגר בארץ ישראל, אבל לא היה לו בית, כמו שאמרנו קודם. הוא גר בדירה שכורה. הוא חייב לעלות לרגל או לא חייב לעלות לרגל? גם לא מובא, כיוון שהרמב"ם בכלל לא הביא את כל ההלכה הזאת. אם אנחנו נתבונן טוב בהלכות של הרמב"ם, שכל הדר בארץ ישראל היה חייב להביא את ה... את ה... את השלושה קרבנות האלו. הדר בארץ ישראל, הכוונה היא לא מספיק שיש לו קרקע, אלא מי שגר. זאת אומרת, מה שהגמרא אומרת שמי שיש לו קרקע חייב בראייה, הכוונה היא שהוא גר בארץ ישראל. נשאלת השאלה מאיפה? זאת אומרת, הוא גר בארץ ישראל והוא גר בדירה שלו. אם נשווה את הדברים עם הגמרא ביחד, שהוא גר בארץ והוא גר בבית שלו, לא חשוב אם זה בית משותף או וילה, אבל הוא גר בארץ בבית שלו, הוא חייב לעלות לרגל ולהביא את שלושת הקרבנות. מאיפה לקח האדמו"ר הזקן את הוורט הזה של ״הדר״? הכיוון בעלייה לרגל זה הדר בארץ ישראל. אני אומר לכם שאני לא יודע, אבל דבר אחד אני חושב שזה הפירוש בתפילת מוסף: ״והשב ישראל לנויהם״. הכוונה היא, מה הפירוש לנויהם? אני עד... עד לא מזמן חשבתי הכוונה לנויהם — גם לבית המקדש. ״שהגישה גם על נויהו״, בתיקון חצות אומרים ״שהגישה״. אני לא אומר תיקון חצות, אבל זה יש של יוסל'ה רוזנבלט, הניגון. אז משם אני יודע את זה, ש״שהגישה גם על נויהו״, שהכוונה היא על נויהו, על בית המקדש. אז מה הפירוש? מה, כל יהודי שמתפלל שלוש פעמים בשנה מוסף, מה הוא חושב? ״והשב ישראל לנויהם״, איזה נויהם? ל... שוב פעם לבית המקדש. ״מבית עזריאל

12:32 דובר 2 וכונן מקדשך על מכונו, וישראל לנוויהם. בית המקדש, בית המקדש, בית המקדש. לעניות דעתי הפירוש בתפילה "וישראל לנוויהם" זה מה שהרב אומר בשולחן ערוך. הדר בארץ ישראל חייב לעלות לרגל, שתביא נוויהם. יש משנה בסוף כתובות שהבעל מ-- מחולק עם אשתו באיזה דירה לגור. לשון של המשנה הוא "מנווה היפה לנווה הרע, מנווה הרע לנווה היפה". נווה זה נקרא בית. בית יפה. אז כשאנחנו אומרים "וישראל לנוויהם" הכוונה היא שישראל יגורו בדירות שלהם בארץ ישראל בשלום ובשלווה, אז נוכל לקיים את שלוש פעמי רגלינו. זאת אומרת במילים אחרות, ה-- כל ה-- לעניות דעתי כל הקטע הזה בתפילה זה לא רק תפילה, זה פה-- יש פה הלכות עלייה לרגל. אני מתחיל מהסוף. "וישראל לנוויהם", שאם-- אם מתי נתחייב בראייה, ב-- ב-- בשלוש פעמי רגלינו? כש"וישראל לנוויהם". לא מספיק שיש לנו את בית המקדש. לא מספיק שיש לנו את כהנים ועבודתם. לא מספיק יש לנו לויים ודוכנם, אבל גם ישראל צריכים לגור בארץ. אם נאמר סתם זה שיש בית המקדש קיים והכהנים בעבודתם והלויים בדוכנם, אבל כל ישראל גרים בחוץ לארץ, הם לא חייבים בראייה. כי "וישראל לנוויהם", ויש לזה כמה נפקא מינות לדין, אולי, אה, נספיק עוד ל-- אה, לעמוד בזה. אז זאת אומרת שבמילים אחרות, "וישראל לנוויהם". במילים האלו שאנחנו מתפללים אנחנו אומרים את ההלכה הקשורה. הלכה יסודית בהלכות העלייה לרגל. וישראל לנוויהם, ברגע שישראל יהיו בבתים שלהם, אז במילא הם יתחייבו בראייה. אבל לא מספיק שיש לו קרקע בארץ ישראל. לא מספיק שהוא גר בארץ ישראל ואין לו בית שלו. ברגע שישראל יהיו בנוויהם הם יתחייבו

14:42 דובר 2 בראייה. אם הדברים אמיתיים, לפי זה נלך אחורה ונבין שכל מה שנאמר פה בתפילה הזו, בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו, זה לא מספיק. אני אתן דוגמה. הרמב"ם פוסק בהלכות בית הבחירה, הרמב"ם, הלכה ידועה, שאומר, מאריך מאריך בשיחותיו הקדושות, שמקריבים אף על פי שאין שם בית, שהקדושה של המקדש לא בטלה לעולם. מי שנכנס היום למקום המקדש חייב כרת רחמנא ליצלן, כיוון שהוא בטומאה. אבל למה? כי מקום ה-- שקידש לשעתו וקידשו לעתיד לבוא. זאת אומרת, ולכן אומר הרמב"ם, "והשימותי את מקדשיכם", אף על פי ששוממין הם בקדושתן הן עומדין. ולכן אומר הרמב"ם שמקריבים אף על פי שאין שם בית. אפילו שבית המקדש חרב, מעיקר הדין אפשר להקריב קורבן אפילו שאין שם בית, כיוון שהמקום קדוש, המקום הזה. כמובן הלכות שצריכות דווקא כפרת ודווקא מזבח הקטורת אין לנו, אבל מעיקר הדין אפשר להקריב קורבנות במקום הזה מצד קדושת המקום, ולא צריך את בית המקדש הזה. אבל זה במילא. יוצא לפי זה שבאמת נשאלת השאלה למה באמת לא עולים לרגל היום. למה לא עולים לרגל? אומר הנודע ביהודה, אומר הנודע ביהודה, וכך גם החשק שלמה, לא עולים. למה אין היום מצוות ראייה? כי אנחנו בטומאה ואי אפשר להקריב את הקורבנות, כי העיקר הקורבנות זה לא הראייה אלא להביא את השלוש קורבנות של ראייה וחגיגה. עכשיו השמחה לא כל כך מעכב, כי אנחנו בטומאה ואי אפשר, אין לנו חטאת. אי אפשר להקריב שם את הקורבנות. ואני לדעתי אפשר לומר יותר. אם נתבונן בתפילה נראה שלא רק בגלל. אפילו נאמר יהיה לנו היום אפר חטאת ונוכל להיטהר ויהיה לנו כהנים, כהנים מוחזקים. אבל יש

17:03 דובר 2 לנו את בית ה... לא הספקנו עוד לבנות את בית המקדש. יש לנו את הקרקע, את הרצפה, ההיכל הלך לעזאזל ויש לנו את המקום הקדוש. אנחנו יכולים להיכנס לאזור. אנחנו חייבים בראייה או פטורים מראייה? אז אם נתבונן בתפילה נראה שזה מה שאנחנו אומרים. בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו, ואז נעלה לפניך בשלוש פעמי רגלינו. זאת אומרת שכאילו, כאילו אנחנו אומרים בתפילה בית המקדש הוא תנאי בעלייה לרגל. יש פה דבר מאוד עמוק, דבר חדש. קורבן אפשר ל-להקריב אף על פי שאין שם בית. אם אנחנו טהורים או שיש לנו כהנים טהורים. אבל להתחייב במצווה של עלייה לרגל צריך את בית המקדש בבניינו, ולא רק בית המקדש בבניינו, אלא גם על מכונו. מה הפירוש על מכונו? עם כל הכלים ועם הכל. וכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, ואז נכון נוכל. זה המחייב ב-- בעלייה לרגל. לכאורה זה ה-הפירוש בתפילה. פירוש יפה. אם הדברים נכונים, אנחנו יכולים להבין שזה יסוד של דברי הרמב"ם. הרמב"ם בהלכות-- בתחילת הלכות בית הבחירה. מיד בהתחלה הוא כותב כך: "מצוות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקורבנות, וחוגגים אליו שלוש פעמים בשנה, שנאמר ועשו לי מקדש". הרמב"ם אומר שני דברים. למה הקדוש ברוך הוא ציווה לבנות את בית הבחירה? א', להיות מקריבים בו הקורבנות. חוגגים אליו שלוש פעמים בשנה. הרדב"ז במקום, היום-- ברמב"ם החדשים יש היום את הרדב"ז. הרדב"ז שואל מה זה מגיע לגימל פה לעלות שלוש פעמים לרגל? זה הרי מצווה בפני עצמה. אז הרדב"ז דוחק את עצמו ואומר שכאילו להסביר עוד יותר מה צריך את הלכות-- את בניין בית המקדש. אבל כל אחד מבין ומי שבקיא ולומד

19:29 דובר 2 את השיחות, טוב, את השיחות של הרבי, שהחלק הראשון שהרמב"ם כתב, להקריב בו קרבנות, כל אחד יודע שזה העיקר בבניין בית הבחירה. בכדי להקריב-- והרבי אומר שיש בזה מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן. לדעת הרמב"ן עיקר בניין בית הבחירה זה בשביל האור, השראת השכינה. ולדעת הרמב"ם עיקר הקמת בניין בית המקדש בשביל להקריב בו קרבנות. אם נתבונן בתפילה, והרמב"ם חוזר על זה פעמיים, גם בספר המצוות וגם פה. החינוך מעתיק את דברי הרמב"ם. אם זה הכל בכדי דרך אגב לספר לנו על גודל בניין בית המקדש, זה קצת תמוה, שהחינוך הרי מקצר ולא מאריך בהלכות. נראה ש"חוגגין אליו שלוש פעמים בשנה" זה תנאי. זאת אומרת, כמו... זאת אומרת הפירוש בדברי הרמב"ם, כמו שאנחנו מבינים שהטעם של בניין בית הבחירה זה בכדי ליישב ולסמוך להקריב קרבנות, אותו הדבר למה הקדוש ברוך הוא רצה לבנות את בית המקדש? בכדי לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה. זה הסיבה לבניין בית הבחירה וזה הטעם. זאת אומרת, מילים אחרות, אם אין לנו את בית הבחירה, אין לנו מה לעלות לרגל אף על פי שיש לנו את המקום. ועכשיו נראה פה עוד יותר מה השתנה פה. בשני הדברים, שתי הסיבות האלו שהרמב"ם כתב למה צריך לבנות את בית הבחירה? בכדי להקריב בו קרבנות וכדי לעלות אליו שלוש פעמים ברגל. אז בכדי להקריב בו קרבנות, נכון, זה היה הטעם, אבל אחר כך, כשחרב בית המקדש, מקריבים אף על פי שאין שם בית. הרי הרמב"ם כותב הלאה. זאת אומרת, מילים אחרות, לכתחילה בניין בית הבחירה היה בכדי לבנות, להקריב בו קרבנות ובכדי להתקדש המקום. חרב בית המקדש וממשיכים להקריב כי יש קדושה במקום. אבל הרמב"ם

21:32 דובר 2 לא כותב שם שעולים לרגל גם. זאת אומרת, לא שייך כי זה טומאה. אבל עניין העלייה לרגל לא השתנה שום דבר. זאת אומרת, מילים אחרות, שחרב בית המקדש אין לנו מה לעלות, כי כל המצווה של עלייה לרגל, הבניין, הבית, הבית הוא בשביל העלייה לרגל. וכשאין בית, אף על פי שיש לנו קרקע ועזרה ואפשר להקריב אפילו את הקרבנות של עולת ראייה וחגיגת חמש עשרה, אפשר לזרוק את הדם ויש לנו מחיצות, אבל אין לנו את הבית. אי אפשר לעלות לרגל. ולדעתי אפשר לומר שזה הפירוש בדברי הרב, וזה מה... אבל זה נבין למה אנחנו כל כך מאריכים בבניין הבית. ועוד יותר, הייתי אומר עוד יותר. אולי זה דרוש? מה הפירוש "ובנה ביתך כבתחילה"? באף תפילה, אפילו שאנחנו אומרים "ובנה ירושלים", לא אומרים "כבתחילה". מה זה "כבתחילה"? חיפשתי, אני אומר לכם, כמה ימים. מה הפירוש? ויש להם את התקליטור. מישהו יפרש. מה הפירוש "כבתחילה"? "ובנה ביתך כבתחילה". הרי להפך, אנחנו אומרים הרי שהבניין השלישי גדול יהיה, וגם אנחנו אומרים קודם שהכבוד של בית המקדש השלישי יותר מבית המקדש השני, יותר מ... מה זה "ובנה ביתך כבתחילה"? לכאורה היה אפשר לפרש את הדברים כך. הוא אומר ככה: "ובנה ביתך כבתחילה", כמו שבתחילה הייתה מצוות בניין הבית בכדי לעלות לרגל. כי בזה שיש לנו בית, והבית היה בית והבית חרב, זה טוב בשביל קרבנות, אבל בשביל לעלות לרגל מוכרחים את בניין הבית. זה הפירוש "ובנה ביתך". בפעם הראשונה למה ציווית לבנות לנו את בית המקדש? במילים אחרות, כשנתבונן טוב בתפילה נראה ששני החלקים בתפילת מוסף הם שני חלקים ב-ב-בקטע הראשון בדברי הרמב"ם. כשאנחנו אומרים "מפני חטאינו גלינו מארצנו" ואנחנו אומרים "אלקינו

23:35 דובר 2 ואלקי אבותינו", החלק הראשון עוסק בקרבנות, ושם כתוב: "מפני חטאינו" ... "וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו". למה? איפה בניין הבית? מה זה "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו"? אני יודע. הייתי אומר מספיק לנו שנוריד את אל-אקצא וניישר את השטח. נוכל להקריב שם קרבנות חובותינו, את המוספים אפשר להקריב. וכך אנחנו חוזרים גם בתפילת מוסף של ראש השנה ושל יום כיפור. איך שמה, איך יסתדרו? יכול להיות שאולי אפשר, כיוון שיש מקום קודש הקודשים, אולי אפשר יהיה גם לעשות את הדם, את הקטורת. אני לא יודע איך זה יהיה, אבל בניין הבית פה לא כל כך מעכב. אנחנו אומרים לכתחילה ודאי "ובנה ביתך כבתחילה" וכו' וכו'. אבל מה שנוגע אחר כך, "אלקינו ואלקי אבותינו", יש פה נקודה: "גלה כבוד מלכותך עלינו, וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם", לפניך. תזכיר משהו, תבנה את הבית. לא מזכירים, כי למאי זה? אפילו אם לא, חס ושלום, לא יהיה לנו את הבית, אבל תהיה לנו את האפשרות להקריב את הקרבנות, להקריב את המוספים. אחר כך, כשאנחנו מגיעים לעלייה לרגל, שם אנחנו מבקשים "ובנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו", לעלות לרגל. עוד יותר, הרמב"ם כותב, רק רגע, הרמב"ם כותב פה: מצוות עשה בית מוכן להיות מקריבים בו קרבנות. הרבי לומד מה פירוש "מוכן"? בית מוכן, יש בית. מה זה מוכן? מוכן הכוונה עם כל הכלים, כל הכלים שיש בו. אנחנו עכשיו, אנחנו מבינים מה פירוש "וכונן מקדשך על מכונו".

25:46 דובר 2 עם כל הכלים והכלים הפנימיים, עם, עם, עם הארון ועם ה... אמנם הארון, יש דיון הרי בשביל אולי הארון אז זה מי שיש לו דין כמו הארון. זה מביתך וכן מקדשך וכן. אז נוכל להתחייב בשורש המגילה. כאילו בתפילה הזאת אנחנו מגיעים לשיא השיא, מה שאנחנו צריכים את כל, את בית מקדשנו וכן, ובניוני את הלוי בדוכנו, ישראל כמה מהמדושות במקדשנו. בדוכנו או שמקדשנו, הנה זה הכל בשביל עלייה לרגל. וממילא זה יוצא. אנחנו מבינים עכשיו למה בתפילת שבת אנחנו לא מזכירים את בניין בית המקדש. במוסף של תפילת שבת לא מתחילים בבית המקדש, כי שמה למעשה כל בונס המוסף של שבת אומר מקריבין אף על פי שאין שם בית. אז מספיק לנו שתועינו בגבולנו. יהיה לנו כמה בולדוזרים שיורידו את אל אקצא, אז נוכל כבר להקריב את הקורבנות. לא מזכירים את בניין בית המקדש. למה? כי בשבת לא עולים לרגל. וממילא, וממילא, אז, אז ממילא לא מזכירים את זה. הייתי אולי בדרך הפלפול, אולי הייתי מזכיר פה הרי שבשנה למדו מסכת שבת. אז למה באמת לא מזכירים את בניין בית המקדש בשבת? את המקדש? אולי כי בשבת אסור לבנות את בית המקדש. למה מזכירים את זה ביום טוב? אף על פי שרמב"ם פוסק שביום טוב מותר לבנות, גם ביום טוב אסור לבנות. ככה הגמרא אומרת בשורש, שגם ביום טוב לא בונים. אבל יש לי ידוע בדף צדיקי בשבת, שאם אני אומר שהמגבן חייב משום בונה של תוספות, אם ככה אדם יהיה מותר לו לבנות בית ביום טוב כיוון שאינו צריך חוטר. למה יש לילד צריך, אבל תוספות שזה מדרבנן, נשאלת השאלה הרי יש שבות במקדש. אז לפי זה בית המקדש שיהיה מותר לבנות גם

27:47 דובר 2 ביום טוב. אבל זה לא מזכירים ביום טוב את בניין, ביום טוב מזכירים בניין בית המקדש. אולי יהיה גם מותר, בשבת יהיה אסור. אבל אנחנו לא ניכנס לכל הפלפולים האלו. כשנגיע לענייננו, אז רציתי להזכיר, יש פה עוד דבר מעניין שדווקא ראיתי בשולחן ערוך שלו. תראה דבר מאוד חדש. כתוב שמה, יש פה סופרים. שאלתי פעם כמה סופרים מה הפירוש בשולחן ערוך של התראה ו... לא, לא, לא, לא שמעתי תשובה ברורה. מה הפירוש? פ-פ-פשוט פירוש המילים. אז כותב בסימן ל"ב, כותב סעיף ו' נדמה לי, שכשכותבים את הפרשיות, שהכתב צריך להיות יפה מבפנים ומבחוץ, שהרי לכתחילה, וכי מצווה ליפותן את האותיות מבחוץ למעלה וכל שכן מבפנים. וכל שכן מבפנים. איפה זה חוץ ואיפה זה פנים ב-א-אותיות? אה? מה זה מבחוץ? וכל שכן מבפנים. טוב, לא ניכנס לזה. כותב שהרי בית המקדש היה מצופה זהב מבפנים, שהרי בית המקדש היה מצופה זהב מבפנים, וממילא צריך לייפות את האותיות גם מבחוץ וגם מבפנים. מה הפירוש מבפנים? מה הפירוש מבחוץ? ברמ"א זה לא מפורש, ברמ"א משהו שמדבר בכלל על כל הפרשיות. אז אתה אומר על האותיות, איפה זה חוץ לארץ? בפנים? פעם סופר ותיק אמר לי שהכוונה היא חוץ זה סביב האותיות, בפנים זה אומר סמך, יש הצד חוץ שלו ויש הצד פנים שלו, שגם החוץ וגם הפנים. הוא אומר למה? שהרי, וכל שכן מבפנים, שהרי בית המקדש היה מצופה זהב מבפנים. מאיפה מקור של התראה שבית המקדש? זה דבר מאוד מעניין. ה-למעשה פה במקום לא מובא בכלל. יש בסימן קמ"ז, יש ב-- יש רמ"א שאצלנו זה לא רגיל כל כך. אצל ספרדים רואים את זה יותר. את הספרי תורה עוטפים במטפחת סביב, סביב, סביב הספר

30:26 דובר 2 תורה. ה-- הרמ"א דן שם אם הספר תורה היה מצד אחד בד ומצד שני משי. אז איזה צד-- המשי, כמובן שהמשי הוא בד יותר חשוב מה, מהבד הפשוט. איזה צד צריך להיות לצד הספר תורה ואיזה צד צריך להיות לצד חוץ? אז דעה ראשונה מביא מה-- מה-- הרמ"א מהמרדכי, שצריך להיות לצד, לצד-- המשי צריך להיות ל-לצד הספר תורה. אומר הרמ"א ואין נוהגים כן, אלא כאילו גם אפשר גם לשים לצד חוץ. והמגן אברהם דן שם בזה בקיצור, שמה בוקה ומבולקה. מה הפירוש? איך זה צריך להיות באמת? מה יותר חשוב, הצד פנים או הצד חוץ? ויש שמה שלוש גרסאות במרדכי. ומאיפה בכלל כל המקור לזה? דעה אחת אומרת, גרסה אחת אומרת שהרי במשכן אנחנו יודעים שהמשכן, הארון במשכן היה לו-- הוא היה זהב מבפנים וזהב מבחוץ, כך אומרת הגמרא ביומא, שעשו שני-- שלושה ארונות, אחד מעץ, חיצוני מזהב ופנימי מזהב. אה, אחד אומר-- ומשם יוצא שכאילו גם צריך-- יש גם זהב בפנים וגם זהב בחוץ. ובכלל הביאור הגר"א שואל מה זה? הרי התוספות אומר במנחות שפרשיות של תפילין לא צריך שרטוט. למה? כי הרי שרטוט זה משום זה קלי ואנוהו. מה יש זה קלי ואנוהו בדבר שהוא סגור? יופי, זה בדבר שאתה רואה, לא בדבר שהוא סגור בתפילין. ממילא אתה מדבר על הבתים של התפילין, יש מקום לומר שיש פה עניין זה קלי ואנוהו, אבל הפרשיות הן הרי סגורות בתוך ה, בתוך הפרשיות. כך אומר רבינו תם שאין צריך שרטוט וכך דעת הרמב"ם. הרא"ש והחכמים חולקים על זה, אבל בכל אופן אז נשאלת השאלה אז אם כך, מה העניין הזה של אה... אז הוא מביא ראיה שהארון היה לו

32:26 דובר 2 זהב מבפנים וזהב מבחוץ. אז לכאורה מה הפירוש הראיה שלו? הארון הרי היה סגור. הכרובים וה-- היה עליו כיסוי. למעשה את הזהב הפנימי לא היו רואים, היו רואים רק את הזהב מבחוץ, ובכל זאת היה זהב מבפנים. פירוש אחר מישהו מביא, אומר שהראיה מהמשכן. שהמשכן היה-- הקרשים היו מצופים זהב מבפנים. האור זרוע היחידי שאומר שהרי בית המקדש היה מצופה זהב. הוא לא, לא מהמשכן ולא מה-- מהארון, אלא מבית המקדש עצמו שהיה מצופה זהב ורק מבפנים. אני רוצה לומר, להבדיל, לכיפה שעשו. אז הם דווקא דייקו שהכיפה תהיה כולה זהב. לפי מה שהתוספות כותב נראה שלהפך. הזהב צריך להיות רק מבפנים ולא, ולא מבחוץ, ונראה שזה כך מעכב. אמנם היום-- טוב, אולי נשאיר את זה פה, אני רושם. את הבן שלי ציטט לי ש...

33:46 דובר 5 יישר כוח לגאון הגדול הרב אשכנזי על הדברים הנפלאים. שמענו כאן רעיון נפלא בנוסח התפילה. עד כמה שהדברים מדויקים, והפוך בו והפוך בו דכולא בו. אבל שמענו כאן גדר ויסוד חדש, שמצוות עלייה לרגל היא חלק, היא מטרה מרכזית במצוות בניין בית המקדש. אפשר היה לחשוב, וכך זה בפשטות, שהמטרה של בניין בית המקדש לפי הרמב"ם זה הקרבת הקורבנות. אבל עכשיו שמענו וראינו והבנו שהכל הוא בהמשך אחד, גם הקרבת הקורבנות וגם עלייה לרגל. שניהם הם מטרות מרכזיות בבניין הבית. אפשר לפי זה... לעניין הזה יש השלכות מעניינות מאוד בשיחות של הרבי. אני אתן דוגמה. יש, אה, יש חקירה במפרשים. האם מצוות העלייה לרגל התחדשה רק בבית המקדש בהר המוריה? אנחנו מקדמים בברכה את הגאון הגדול הרב זלמן נחמיה גולדברג, שהגיע להשתתף איתנו בכינוס תורה מרחוק ובשעה מאוחרת. בבקשה.

35:11 דובר 5 הנה. יש חקירה במפרשים. האם מצוות העלייה לרגל התחילה בבית המקדש בירושלים או שגם לפני זה, בשילה? קודם כל במשכן, בגלגל, בשילה וכולי וכולי. גם שם הייתה מצוות עלייה לרגל. הרמב"ן בפרשת ראה מסתפק בנושא הזה. מפרשים מדברים על זה. הדעה של הרבי בלקוטי שיחות שגם במשכן וכולי גם שם הייתה מצוות עלייה לרגל. לפי מה ששמענו עכשיו, הדברים מובנים מאוד. ובדעת הרמב"ם, כי הרמב"ם הרי לומד את מצוות עלייה לרגל. הרמב"ם מקשר את העניין הזה למצוות "ועשו לי מקדש". הרמב"ם אומר, שכמו ששמענו עכשיו, שמצוות "ועשו לי מקדש", חלק מהמטרה היא בשביל העלייה לרגל. הרמב"ם הרי לומד את מצוות בניין המקדש בהר המוריה בירושלים והבית המקדש השלישי. הרמב"ם לומד את זה מהפסוק "ועשו לי מקדש", מאותו פסוק של המשכן. אז אם לגבי בית המקדש אנחנו אומרים שהעלייה לרגל הייתה המטרה מהמטרות המרכזיות של בניין המקדש, מוכרחים לומר שכך היה גם במשכן, כי הרי הפסוק הוא אותו פסוק. זאת נקודה אחת שמאוד מתבהרת לפי מה ששמענו כעת. נקודה נוספת, ובקיצור, יש, כמו שהזכירו, שהרבי מסביר שיש מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן במטרה של בניין בית המקדש, המטרה המרכזית. הרמב"ן כותב בפירוש שהמטרה היא בשביל השראת השכינה. הרמב"ם אבל כותב, מדברי הרמב"ם משמע לכאורה שהמטרה היא הקרבת הקורבנות. הרבי לומד כך בפשטות, והרבי מסביר בזה נפקא מינה בין הרמב"ם והרמב"ן לגבי הכלים. האם עשיית הכלים היא מצווה בפני עצמה או שהיא חלק ממצוות בניין הבית? בעיקר לגבי הארון, האם הוא מצווה בפני עצמה או לא? כך הרבי מסביר שכך בפשטות נראה, אבל בחלק י"ד יש מכתב שהרבי אומר שלא ייתכן לומר שלפי הרמב"ם עיקר המצווה היא הקרבת-- עיקר המטרה בבניין הבית

37:36 דובר 5 היא הקרבת הקורבנות. יש הרי פסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". זאת אומרת שהמטרה היא בשביל השראת השכינה. אז איך אפשר לומר שהמטרה היא הקרבת הקורבנות? נקודת ההסבר בזה נמצאת בשיחה נוספת של הרבי, שהרבי מבחין בהבדל מעניין מאוד בין גדר הקרבת הקורבנות שהיה בשילה לבין גדר הקרבת הקורבנות שהיה בבית המקדש שבירושלים. הפסוק בפרשת ראה, ישנם שני פסוקים. פסוק אחד אומר כך: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". זאת אומרת, אומר רש"י, להקטיר לשמיים בכל מקום כמו להבדיל בעבודה זרה שמקטירים בכל מקום. "לא תעשון כן לה' אלוקיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם". כמה פסוקים אחר כך כתוב "ועברתם את הירדן והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו לשכן שמו שם שמה תביאו". נשאלת השאלה מה זה שני הפסוקים האלו? אז בספרי כתוב שהפסוק הראשון הולך על שילה והפסוק השני הולך על בית המקדש השלישי. על, סליחה, על בית המקדש בהר המוריה. הרבי אומר, אם כך יש הבדל מהותי בין הקרבת הקורבנות שהייתה בשילה לבין הקרבת הקורבנות שהייתה בבית המקדש. בשילה אומר הפסוק, למה להקריב את הקורבן בשילה, באותו מקום? כיוון שלא תעשון כן לה' אלוקיכם, להקטיר לשמיים בכל מקום. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא לא רצה שיקריבו לו קורבנות בכל מקום. זה מנהג, להבדיל, של עבודה זרה, שמעמידים מזבח בכל מקום ומקטירים, ומקטירים. וכתיב "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ולכן הקדוש ברוך הוא, אלא מה הוא כן רצה? שיהיה מקום אחד מוסדר שבו יקריבו קורבנות לשמיים. הוא קבע שהמקום הזה יהיה בשילה. מה שאין כן לגבי בית המקדש, הלשון הוא "והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיך שמו תביאו". מה זאת אומרת?

39:36 דובר 5 קודם יש בחירה במקום. הרבי אומר, קודם יש השראת השכינה במקום, וכיוון שיש שם השראת השכינה, לכן צריכים להקריב את הקורבן שם. זאת אומרת בשילה הקרבת הקורבן באותו מקום זה לא בגלל השראת השכינה, זה בגלל שהוא המקום המוסדר והמיוחד שבו קבע ה' שיקריבו. מה שאין כן בבית המקדש, הקרבת הקורבנות באותו מקום היא בגלל ששם שורה שכינה. אם כך יוצא שבעצם גם הרמב"ם לומד ש-ש-שבית המקדש נועד בשביל השראת השכינה קודם כל, אלא מה, מה המטרה בהשראת השכינה? המטרה בהשראת השכינה גופא היא הקרבת הקורבנות. לפי זה דברי הרמב"ם הם כך, הרמב"ם כותב, הפירוש בדברי הרמב"ם הוא כך, הרמב"ם כותב שמצווה לעשות בית להשם מוכן להקריב בה הקורבנות. מה הפירוש? מצווה לעשות בית להשם, נקודה. מצווה לעשות בית להשראת השכינה, מקום להשראת השכינה. מדוע? מה המטרה בזה? מה יש לנו מהשראת השכינה? מה יש לנו מהשראת השכינה? שאם כך אנחנו מקריבים שם קורבנות. כי בבית המקדש הקרבת הקורבנות היא בגלל ששם שורה שכינה. לפי מה ששמענו כרגע, איך לקרוא את ההלכה ברמב"ם שהכל הוא חלק אחד, והחגיגה והעלייה לרגל זה, והקרבת הקורבנות זה, הכל חלק אחד והכל שייך למצוות בית המקד-- ל-ל-למצוות בניין הבית, אז ההלכה מתבהרת הרבה יותר. הרי עלייה לרגל היא הרי ודאי מצד השראת השכינה. אנחנו באים ליראות ולראות לפני מי, לראות את מי, לראות את השכינה. אז אומר הרמב"ם כך: מצווה לעשות בית להשם, מצווה לעשות מקום שהקדוש ברוך הוא יגור שם. זאת המצווה. מדוע? כדי להקריב קורבנות וכדי לחגוג שם שלוש פעמים בשנה. והן שתי המטרות המרכזיות של בניין הבית, כי שתיהן נובעות מצד השראת השכינה שהייתה במקום. נתכבד כעת להזמין את הרב

41:51 דובר 5 הכהן הרב יצחק גולדברג, שבא משלוחי הרבי לארץ הקודש וראש ישיבת תומכי תמימים במגדל העמק, שבא מרחוק להסתפח איתנו בכינוס זה. בבקשה.

42:36 דובר 6 רציתי להגיד, יש שיחה של הרבי בלקוטי שיחות חלק י"ג בעניין של שמירת המקדש. רציתי להעיר דבר אחד, נקודה בפשט. דבר שני, נקודה בחידוש של הרבי בשיחה, שלכאורה זה צריך קצת ביאור. לא ארוך. במצוות שמירת המקדש כותב הרמב"ם: שמירת המקדש מצוות עשה, בפרק ח' הלכות בית הבחירה. ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ומליסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו. אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים לפלטרין שאין עליו שומרים. זה הלכה ברמב"ם. אז יש פה לכאורה שאלה שנשאלת, ושואלים אותה: מה הקשר בין מצוות שמירת המקדש להלכות בית הבחירה? הלכות בית הבחירה מדבר על בניית המקדש, עשיית המקדש, המידות של המקדש. מה הקשר בין המצווה שמוטלת על הכהנים לעשות שמירה בבית הבחירה? זה לכאורה היה צריך להיות כתוב בהלכות כלי המקדש ועובדיו, הלכות סנהדרין ושופטים. מה שהשאלה הזאת נשאלת גם על הגמרא. הרי במסכת מידות מתחילה משנה ראשונה: בשלושה מקומות שומרים. אז מה הקשר בין העניין של מצוות שמירת המקדש של הכהנים עם מידות? מידות זה המידות של המקדש. ולכאורה אין לזה מקום. זה היה צריך להיות במסכת אחרת. ושם השאלה נשאלת עוד יותר. הרי זה כתוב לפני זה במסכת תמיד, ותמיד שם כתוב ושם זה שייך. אבל אז אם ככה, למה זה חוזר על עצמו אחר כך עוד פעם במסכת מידות? שזה לכאורה מוכיח שהגדר של שמירת המקדש יש בזה שייכות לעצם עניין של בניין המקדש ושיש המקדש. צריכים להבין איך זה. זה השאלה. גם הרבי מעורר את זה לא מיד בהתחלה אלא אחר כך. לכאורה בפשטות פלא על השאלה. הרמב"ם ענה את זה. הרמב"ם, הלשון מיד בפרק ח' הלכה א', כבר תירץ את זה.

45:16 דובר 6 כבר הסביר את זה, כי הרי כאשר מדברים על מצוות שמירת המקדש, אז יש בזה להסתפק מה בעצם התכלית של המצווה הזאת. האם התכלית של המצווה, כמו שאמרנו, מצווה על הכהנים בשביל שהם יעשו עניין של עבודה, עניין של לשרת את השם. זאת אומרת, אז אחד מדרכי העבודה או אחד מדרכי לשרת את השם זה העניין הזה, דרך שישמרו את המקדש, או שזה מלכתחילה בשביל המקדש, רוצים שהמקדש יהיה שמור. מאיזה טעם שהוא, אז ממילא זה עניין בו. אם כמובן זה עניין במקדש עצמו, אין מקום לשאלה הזאת: מה זה עושה בהלכות בית הבחירה? זה המקום, זה עניין במקדש עצמו. זה שייך למסכת מידות. אז מה בכלל השאלה? אם מסתכלים ברמב"ם, הרמב"ם כתב את זה. הרמב"ם כותב: ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ומליסטים. מה זה העניין הזה של השמירה הזאת? אומר הרמב"ם שאין שמירתו אלא כבוד לו. אז עוד יותר. הרמב"ם לא סתם אומר שרוצים שהבניין יהיה שמור. הוא אומר עוד יותר. זה פשוט עניין של כבוד למקדש, להוסיף לו כבוד. נו, אז להוסיף לו כבוד למקדש, אז בטח שזה חלק מהעניין של המקדש. הוא אומר זה שייך לבית הבחירה. אז מה בכלל החילוק? מה בכלל השאלה? אבל האמת בפשט, זה פשוט בפשט. הרמב"ם בכלל לא הוכחה לזה. הרמב"ם רק מסביר לנו מה זה התוכן של שמירת מקדש. כי בפשטות יש שאלה: מה, מה, מה, מה, איזה עניין יש בזה? אין שום פחד, לא מאויבים, לא מליסטים. איך שיבינו בזה, או שאין שם גנבים ואין עניין, כמו שרש"י אומר, אין עניין, אין שום תוכן בשמירה. אז אם אין תוכן, אז מה עושים עם זה? לא שייך גם

47:19 דובר 6 כן להגיד יש איזו עבודה לשרת את השם. אם אין בזה תוכן, אין שום תוכן בזה. אז מה זה העניין? אז הרמב"ם בסך הכול אומר מה זה התוכן של שמירת המקדש. התוכן שלו זה כבוד. אבל אחר כך, גם כשאנחנו יודעים מה זה התוכן של שמירת המקדש, אז עדיין יש להסתפק מה התכלית. למה הקדוש ברוך הוא ציווה את זה? האם הוא ציווה את זה באמת כי הוא רוצה שהמקדש יהיה מכובד, או שהוא ציווה את זה בשביל עבודת הכהנים? רק מה, יש תוכן בזה, כיוון שהעניין שלו זה עניין של אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים. זה בפשט. ככה זה לכאורה נראה, אבל לפי זה נשאלת שאלה לאידך גיסא. כשמסתכלים פה בלקוטי שיחות, אז הרבי, כשהוא ממשיך את השיחה, אז הוא כן אומר. הרבי אומר ככה: שהעניין הזה, אם זה פרט בעבודת הכהנים, אם זה פרט במקדש, זה תלוי בשתי סברות שונות. בשביל מה יש בכלל את התוכן של שמירת המקדש? מה הוא, מהו התוכן של שמירת המקדש? אז זה מביא לפי שיטת הרמב"ם, שהרמב"ם כותב שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים, אז ממילא זה הפשט, זה פרט במקדש. לפי רש"י בחומש הוא מביא שכתוב שהתכלית, התוכן של שמירת המקדש זה שלא ייכנס בו זר, אז ממילא זה שייך באמת לעבודת הכהנים. אז לפי הרמב"ם זה מובן. לכאורה כרגע אמרנו שמהרמב"ם אין שום ראיה, כמו שאמרנו, כי אם זה היה ראיה אז בכלל לא הייתה חקירה מלכתחילה, כי הרמב"ם רק מסביר לנו שהעניין של שמירה יש לו תוכן. אחר כך, כשאתה כבר יודע שיש לו תוכן, אז עדיין יש להסתפק למה נצטווינו על זה?

49:17 דובר 6 האם בשביל אותו תוכן, שהמקדש יהיה מכובד, או שזה בשביל העבודה של הכהנים? והאמת, גם כפי שכתוב, שאם הטעם הוא שלא ייכנס בו זר, אז גם שם אפשר להסתפק: האם הטעם שלא ייכנס בו זר, ממילא זה הפשט וזה ניתן בשביל הכהנים, או שזה ניתן בשביל המקדש? כי לא רוצים שהמקדש יתחלל, המקדש ייטמא, שתהיה טומאה בבית המקדש, זלזול בית המקדש. והאמת, האבני נזר ככה לומד. הוא לומד את הטעם, שלא ייכנס בו זר, והוא אומר שזה גדר בכבוד המקדש. אז מה זה שייך אחד לשני? אז מסתמא הפשט הוא פשוט. הרבי באמת לא כותב כאן שזה מוכרח. זה בכלל לא מוכרח, אבל זה מסתבר. לכאורה יש להם. אבל גם לכאורה יש להם. צריך ביאור. אבל הביאור כנראה בפשטות. כאשר יש לי מצווה שיש לה תוכן. המצווה של שמירת המקדש, אני אומר, יש לה תוכן. מה זה התוכן של נתינת כבוד? אז אם יש לו תוכן של נתינת כבוד במצווה עצמה, אז מה הסיבה ללכת ולהגיד: אבל למה נצטווינו? מה הסיבה? בשביל שלכהנים יהיה מה לעשות, ולעשות מצוות של שמירת השם. למה שלא תגיד שזה עצמו העניין? אם יש תוכן בדבר, אם במצוות המקדש יש תוכן, שיש תוכן לעשות כבוד למקדש, אז למה שלא תגיד שזה הגדר של המצווה? על מנת שזה הסיבה של המצווה. אז זה הפשט. כיוון שאנחנו אומרים שהטעם של הדבר הוא בשביל לעשות כבוד למקדש, מסתבר לי ממש שזה גם כן הסיבה של המצווה, ולא להגיד שיש לו סיבה אחרת. ועל דרך זה גם כן כפי הטעם שהיה. כשאתה אומר שהמצווה היא בגלל שלא ייכנס בו זר, ויש איסור בתורה שזר

51:10 דובר 6 לא ייכנס במקדש, טומאה לא יכניסו במקדש, אז למה להגיד שעכשיו מהו התוכן של הדבר? לא עצם הדבר למנוע את האיסור הזה? לא. יש לי מטרה אחרת, שזה זלזול במקדש. אז גם כן מסתבר לי שזה עצמו העניין. למה להתנתק מהדבר עצמו שהוא העניין? זה לכאורה בפשטות הפשט. אבל מה שיש פה דבר שזה צריך ביאור לכאורה. הרי מכאן אני לא חוזר על כל השיחה. מה, שתי נקודות. הרבי שואל, אומר שזה לא מבאר. שתי שאלות הוא שואל. יש עוד דברים, אבל אני מתרכז על שתי שאלות. שאלה אחת, אומר שאם אפילו שמסבירים ששמירת המקדש זה בגלל לתת כבוד למקדש, אבל עדיין זה לא מבאר. יש שתי שאלות על זה. שאלה אחת הוא שואל: למה צריכים כ"א מקומות? מספיק על ידי שומר אחד או על ידי אחד. מה הפשט של השאלה הזאת? אם הגדר כאן הוא להפקיע את ה... לעשות שהמקום הזה יהיה לא מקום מופקר, אלא מקום שיש עליו שומר. זאת אומרת, זה לא מפני גנבים, אבל זה כבוד למקום. בסדר, אז השיעור הוא כמה שזה, כמה שיהיה, כמה שעל ידי זה יהיה כבוד, והכבוד הוא על ידי זה שאתה מוציא אותו ממצב שאין עליו שומר. מה פשט כ"א שומרים? שומר אחד או שניים, ברגע שמרגישים שיש כאן שמירה על הדבר, אז הגעתי לדבר הרצוי שרציתי. למה צריכים כ"א? זו שאלה אחת. שאלה שנייה, זה עוד לא מסביר למה זה כתוב במסכת מידות ולמה זה כתוב בפרקי הלכות בית הבחירה. למה? מה, מה, מה, מה העניין אחד לשני? במידות מדברים על המקדש עצמו, על בנייתו, על צורתו, על עצם עצמו, על העשייה שלו.

53:10 דובר 6 כאן זה לא עשייה שלו, זה עשייה שהכהנים עושים פעולה של שמירה, אבל יש בזה תועלת למקדש. אבל העניין עצמו זה עשייה ופעולה של הכהן. רק מה, המקדש, נכון, יוצא מזה טובה למקדש, עניין למקדש. אז שוב, עדיין דבר כזה לא שייך איפה שמדברים איך בונים מקדש. לא איך בונים. זה שייך איפה שאומרים את העבודות שעושים במקדש. אז נכון, אחד מהם יוסיף לנו במקדש. בסדר, אבל זה לא בניין המקדש. זו השאלה. מה מחדש הרבי? מחדש הרבי חידוש. אומר: "ולכן נראה לי", זה, שזה חידוש. "ולכן נראה לי ששמירה זו מפני הכבוד עניינו שלא יסיחו דעתו מהמקדש". הוא מביא את הרא"ש על פי זה, שכבוד המת שלא יסיחו דעתו ממנו. פירוש אחר, מה זה הפשט של הכבוד שהרמב"ם כותב, כמו הרא"ש? הכוונה שלא יסיחו דעתם. גדר של היסח הדעת. מה זה העניין של שלא יסיחו דעת? זה מעיד על רוממות ועל גדלות הבית. עשרים ואחד אנשים סביב אינם מסיחים דעתם. זה עניין של רוממות, גדלות וכו'. על פי זה ממשיך הרבי אחר כך ואומר: על פי זה כבר מובן, כיוון שאנחנו אומרים שזה עניין של שלא יסיחו דעת, אז זה מובן שזה שייך למידות, זה שייך לבית הבחירה. זה כבר פעולה בתוך המקדש עצמו. על פי זה מובן למה צריכים להוסיף שומרים, כי כל שומר מוסיף. לכאורה מה השתנה? מה ההבדל? מה ההבדל אם אמרנו, מה, מה, מה, מה כתוב כאן? מה ההבדל אם אני מסביר שכבוד המקדש הוא על ידי השמירה, שבדבר שעושים לו שמירה, והאמת היא, שמירה היא היא שעושה הכבוד למקדש, או שאני אומר מה עושה כבוד למקדש? שלא יסיחו דעת. זה שני אופנים. איך

55:25 דובר 6 אנחנו נותנים לכאורה את אותה תוצאה? אותו עניין של כבוד. וכלשון של הרבי, זה עושה רוממות. בסדר, גדלות. אז למה כשאמרתי שאני עושה כבוד המקדש על ידי, על ידי שמירת המקדש, פה יש לי בעיה? זה עדיין לא קשור. זה לא חלק מהמקדש עצמו. פה יש לי שאלה: למה? למה צריכים להוסיף שומרים? מה זה העניין? אחד עושה את זה. כשאני אומר את העניין של שלילת היסח הדעת, השתנה הכל והכל כבר מובן. מבין שזה פרט במקדש. מבין שצריכים להוסיף. לכאורה חסר בהסבר של הדבר. אין פה הרבה שורות והרבה מילים שמסבירים את זה. זה כתוב. אולי אפשר להגיד שהכוונה היא ככה. זה בפשטות. יש הבדל גדול בין כבוד המקדש, איך שזה נעשה על ידי שמירת המקדש, לבין כבוד המקדש, איך שזה נעשה על ידי שלילת היסח הדעת. וההבדל הוא בשתיים. גם באדם שעושה את המעשה הזה של שמירת המקדש והמעשה הזה של שלילת היסח הדעת, וגם בחפץ, ב-ב-במקדש עצמו. מה יש למקדש כאשר אין ממנו היסח הדעת, ומה יש למקדש כאשר נותנים לו כבוד של שמירת המקדש? זה הבדל עצום. מה ההבדל? זה בפשטות. המושג של כבוד, נתינת כבוד, זה בעצם, אם נקרא לזה, זה בעצם מעשה של האדם. מלכת-- תחילת הווייתו זה כל כולו מעשה של האדם. הוא עושה פעולה מסוימת ועם הפעולה הזאת הוא מכבד את השם. זה בא ממנו. זה המציאות של עשיית כבוד. שלילת היסח הדעת זה הפוך. יש מקדש. יש דבר כזה שלא נותן שיסיחו דעת ממנו. זה בא ממנו. זו מציאות כזאת שהוא לא נותן שיסיחו את הדעת ממנו, ובמילא מזה בא גם ההבדל. כאשר אתה מדבר על, על נתינת כבוד, אז א', הפשט

57:51 דובר 6 הוא כאן זה מ-- זה פעולה ומעשה של האדם. שנית, כשמדברים על מי שקיבל את הכבוד, המקדש שנהיה מכובד מזה, לא פשוט הוא השתנה. הוא קיבל עכשיו כבוד. כבוד זה עניין חיצוני. זה לא הפשט שזה נהיה מקדש אחר. אדם שמכבדים אותו, לא מכבדים אותו, זה לא הפשט שהוא אדם אחר. אלא יש עניין גם בזה, אבל זה לא הפשט. זה נוסף עליו. זה לא המציאות. יש את המקדש שקיים, אבל הוא קיבל גם כבוד. מה שאין כן כשמדברים מצד היסח הדעת, אז הפשט הוא לגמרי אחרת. הפשט הוא כאן, זה מקדש אחר. זאת אומרת, זה לא מקדש שרק הקדוש ברוך הוא יודע מהמקדש הזה. זה מקדש שלא נותן להסיח דעת את הכהנים, את הלווים. זה, זה התפשטותו של המקדש, שהוא נמצא לא רק במקומו, הוא נמצא גם כן אצל עם ישראל, אצל הכהנים והלווים שמסביבו. זה מה שרוצים כאן. אז ממילא ודאי שזה חלק מעצם עניין המקדש. אדרבה, זה לא סתם חלק, זה הפשט איזה מקדש שיהיה. תבנה לי מקדש כזה, מקדש שירגש. לא מקדש שלא מרגישים אותו. זה בא מצד המקדש. מה שאין כן אם הייתי אומר שהכהן יזכה לכבוד, זה לא שייך למקדש, דבר נוסף עליו. וככה זה גם כן מצד האדם. בשלילת היסח הדעת האדם לא עושה שום דבר. זה לא הפשט שהוא נותן למקדש משהו. הוא לא נתן כלום. בסך הכל הוא המקום איפה שהמקדש מתפשט. האדם זה בכלל סך הכל המקום איפה שהמקדש מגיע, וזה הרצון שהמקדש הזה יהיה מקדש כזה שהוא יגיע גם לכאן. אז ממילא מובן. א', מובן למה זה כתוב בספר המצוות? כי זה לא סתם עניין. זה ממש עניין

59:44 דובר 6 במקדש עצמו. זה מובן, זה לא שייך בכלל לפעולה של הכהן, כי לא מדברים על הכהן בכלל. הכהן הוא ההיכי תמצי, איך שהמקדש מתגלה ואיך שהמקדש מגיע למצב שהוא מגיע גם למטה בעם ישראל על ידי הכהנים והלווים. מה שאין כן אם הייתי אומר, כמו שאמרנו, שמירת המקדש שזה מצד, מצד כבוד. אז נכון, האם זה מעשה? זוכרים? הוא שאל לפני זה. שזה כך, כך אפשר להגיד. למעשה זה קצת מדויק בלשון של הרבי, כי באמת כשהוא מגיע אחרי זה כשהוא אומר את העניין של היסח הדעת, אז יש פה משפט אחר. הוא אומר כי, כי אם זו לא עשייה בבית המקדש, בשמירה על הפלטרין משנים הפלטרין. שינוי בפלטרין זה באמת רק כאן. הוא כותב ״זו עשייה בבית המקדש״, אבל לכאורה אפשר להגיד שזו הכוונה. למעשה יש בזה עוד דבר. הרבי פה באיזה חצי ריבוע כותב על דרך עניין בתפילין וציץ, שכל זמן שלובשם לא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד מצד קדושתם. מביא דוגמה מתפילין וציץ, שכתוב הרי גם במנחות לומדים את זה: תפילין מציץ מקל וחומר, שגם תפילין, תפילין אסור להסיח דעת אפילו לרגע אחד. אז האמת, להלכה יש מחלוקת ראשונים, מחלוקת. על כל פנים הרא"ש הרי סובר שה-- וכך נפסק להלכה, המגן אברהם והאלטער רבי, שהעניין של היסח הדעת זה רק שחוק וקלות ראש. שהכסף משנה אומר שמהרמב"ם הוא מדייק שזה גם כן אפילו לא שחוק וקלות ראש, צריך להיות תמיד, כל הזמן, רגע אחד לא יסיח דעת מן התפילין כפשוטו. היה אפשר לכאורה לחקור מה זה הגדר של היסח הדעת בתפילין. שאנחנו אומרים שחוק וקלות ראש, האם הפשט שחוק וקלות ראש זה זלזול בתפילין? זה הגדר

1:01:51 דובר 6 של שחוק וקלות ראש, זה עושה לי זלזול, אסור לזלזל בתפילין, או הפשט הוא הפוך. תפילין זה דבר קדוש והם נמצאים כאן. תפילין לא נותן עניין של שחוק וקלות ראש. איפה שיש תפילין, מצד קדושתם של התפילין, אז הם שול-- הם, הם שוללים לי את העניין של שחוק וקלות ראש. למעשה יש ברמת החיבנת במנוחס בגוי שמה. אז הוא כותב, הוא רוצה לתרץ את השאגת אריה. אז הוא אומר שיש שני דברים בתפילין. יש עניין בתפילין, שחוק וקלות ראש ממש זה איסור של זלזול, והיסח הדעת בכלל זה כבר גדר בקיום מצוות תפילין. יש עליך תפילין, אתה צריך לדעת מהם. אתה לא יודע, אז אתה לא מקיים. הגדר של המצווה, של הלכות תפילין, שאתה יודע עליהם. כך הוא אומר. לכאורה היה אפשר להגיד שזה בעצם זה, לא רק זה, יותר מזה. זה בעצם כל הגדר של היסח הדעת בתפילין שלנו. האיסור של, האיסור של, של היסח הדעת בתפילין זה לא. לא כתוב בשום מקום הרי איסור, איסור שחוק וקלות ראש. הדין הוא היסח הדעת. זה הדין שלו. ההיכי תימצי, מה זה הפשט? מה זה היסח הדעת? אז לשון של הרבי: אין נקרא היסח הדעת אלא כאשר שחוק וקלות ראש. אבל אם באמת ביראה מתעסק בצרכו, בסדר. מה כאן הפשט? זאת אומרת, אפשר להגיד, אם אנחנו אומרים שכל העניין של שחוק, שחוק וקלות ראש זה רק היכי תימצי, אבל העניין הוא, הגדר הוא היסח הדעת. היסח הדעת, או הפשט הוא זה מצד, מצד התפילין. היסח הדעת, הפשט הוא ככה: כיוון שיש כאן תפילין והתפילין צריכים להיות עליך, אז אם יש לך היסח הדעת אז הם לא, הם לא כאן. אתה עושה

1:03:45 דובר 6 חיסרון בהימצאותם של התפילין עליך. זה בעצם הדין. זה הדין, הדין. וזה בעצם ההרגשה לכאורה שאומר מצד קדושתם. זאת אומרת, זה דין בתפילין שהגדר, איך הם צריכים להימצא פה, הם צריכים להימצא פה בעקבות של היסח הדעת. אחרי זה יש דין. אם אבל אין פה עניין של שחוק וקלות ראש ומתעסק בצרכו ויש פה יראה, אז התפילין יכולים להיות. אז התפילין נמצאים, כי כל עניין של תפילין לתת לך יראת שמיים, כמו שכתוב, על זה ממילא זה מובן. אז, אז מובן גם כן שבעצם הג-- מה שהרב מציין לתפילין, כי גם בתפילין זה הגדר. זה לא הפשט שהוא נותן, זה הפשט שבא מהתפילין, מהקדושה של התפילין. עניינם הם, הוא שהם יהיו בעצם של היסח הדעת כדי שהם יהיו. ככה זה גם כן העניין של מקדש, זה שהם. בקצרה נסיים: על פי זה היה אפשר ל-- היה אפשר להגיד עוד דבר שלכאורה זה לא עומדים, לכאורה זה גם כן שאלה. הרמב"ם בפרק ז' כותב: "מצוות עשה ליראה מן המקדש", אז הוא מדבר על היראה וההלכות של אימה, על עניין של היראה, היראה מהמקדש. מה זה עושה לבית הבחירה?

1:04:59 דובר 7 תודה רבה לרב גולדברג על הדברים המעניינים. הרב גולדברג הזכיר מה שמובא בשיחה, שאיסור היסח הדעת יש בתפילין, איסור היסח הדעת גם כן. אז האמת היא שישנם, יש נפקא מינה להלכה בין איסור היסח הדעת בתפילין לאיסור היסח הדעת מן המקדש. איסור היסח הדעת בתפילין ב-- זאת אומרת, בשניהם ישנם שני הגדרים. אז הרבי אומר בסידור שבתפילין יש איסור להיות בשחוק וקלות ראש ויש מצווה מן המובחר לחשוב על התפילין כל הזמן. גם בבית המקדש יש את שני הגדרים. אנחנו יודעים שבהר הבית, או בכל מקום שרואים את הר הבית, אסור להיות בשחוק וקלות ראש. וגם כמו שהרבי מחדש, מצוות שמירת המקדש, אז זה גם לחשוב כל הזמן על בית המקדש. אבל מה יש נפקא מינה להלכה ביניהם? כי ה-- החיוב לחשוב כל הזמן על התפילין הוא רק מצווה מן המובחר. מה שאין כן בבית המקדש זאת חובה. חובה להעמיד שומרים כי זאת מצווה. זה לא מצווה מן המובחר. ומצד שני, בתפילין אז מצווה מן המובחר על כל אחד שלובש את התפילין. מה שאין כן בבית המקדש, זה מצווה רק להעמיד כמה שומרים, אבל אין חובה שכל אחד יחשוב על בית המקדש כל הזמן. בפשטות ההסבר הוא במילה אחת, כי בתפילין אז איסור היסח הדעת נובע מצד הקדושה, כמו שהרב גולדברג הזכיר. אם זה מצד הקדושה, אז ממילא חובה על כל אחד שלובש תפילין. מה שאין כן בבית המקדש, בפשטות זה נובע מצד כבוד, והראיה שהשמירה במקדש הייתה על ידי בעיקר, זאת אומרת גם על ידי כהנים שעמדו בשלוש, בשלושה מקומות, אבל רובם היו שומרים הלויים, והלויים עמדו בחוץ. זאת אומרת שיש פה עניין, חשוב פה החיצוניות, חשוב פה הכבוד. כמו שהרמב"ם

1:06:51 דובר 7 כותב: אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין. זה עצמו כבוד, שרואים שעם ישראל לא מסיח דעתו מן המקדש ומעמיד אנשים שיעמדו אפילו בלילה ולא יסיחו דעתם מן המקדש, זה עצמו כבוד. אז ממילא כיוון שזה רק מצד כבוד, אז אין חובה שכל אחד יעשה את זה, כמו שאין חובה שכל, כל העם יעמוד וישמור על הארמון של המלך. מספיק שיעמידו כמה שומרים וזה עצמו הכבוד. נזמין כעת אדם שזכינו והוא משתתף איתנו בכינוס תורה. אדם שהוא ידיד לחב"ד וידיד לעניינים של הרבי. הגאון הגדול הרב זלמן נחמיה גולדברג, ראש כולל סדיגורא וראש ודיין בבית הדין. נזמין ונכבד אותו. דיין בבית הדין הגדול. נזמין ונכבד אותו לשאת דברי תורה בענייני בית הבחירה.

1:08:08 דובר 8 כבוד הרבנים שליט"א, כבוד הקהל, אגיד כמה כמה פרטים במצוות בית המקדש. המיוחד שבו. בית המקדש יש לו מיוחד בתורה, שונה מכל המצוות. כל המצוות אנחנו יודעים שיש מצווה, ואין נביא רשאי לחדש מעתה, אלא מצוות רק אלה, אין אחרים. בית המקדש, המצווה היחידה שהקדוש ברוך הוא בתחילה אמר שיבנו את בית המקדש במקום אשר יבחר ה' אלוקיך. איך הוא יבחר? על פי נבואה. פה התורה ציוותה ללכת לפי הנבואה. לכן לא רק ב-- לא רק מקום המקדש, אלא גם צורת המקדש. כמו שראינו שהמשכן היה מקדש בצורה אחרת, ושילה היה בצורה אחרת. בית ראשון היה צורה אחרת, ובית שני היה שונה מהראשון. כמו שאומרים, בית ראשון היה שלושים אמה, בית שני ארבעים אמה, ולכן היו מוכרחים לעשות אמה טרקסין, שלא יכולים לעמוד בין הקודש לקודש הקודשים כותל בגובה ארבעים ברוחב אמה. היו מוכרחים לעשות פרוכת. ובית שלישי יהיה אחרת מבית שני. כמו שכתוב ברמב"ם שבית שלישי יהיה על פי יחזקאל, ובית שני היה אחרת. אז איך זה יכול להיות? בפסוק כתוב: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". אומר רש"י, וכן תעשו לדורות. בא הרמב"ם ושואל: לדורות לא עשו כך. אז הרי-- דורות, כמו שראינו, כל מקדש היה צורה שונה. אמר החתם סופר שהכוונה ברש"י כך: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כליו כן תעשו", היינו כמו שעכשיו אני מראה לך את תבנית המשכן ותבנית כליו, כך לדורות גם כן תעשו כמו שאני אראה לכם. זאת אומרת, זה המצווה לעשות כמו שהנביא, כמו שיגידו לך בנבואה. אמנם הספר אומר טעם דליקו, למה זה שונה ככה?

1:10:29 דובר 8 למה המצוות האלה ככה? אבל לא ניכנס לטעם דליקו. אבל זה רואים. לכן יש כמה דברים מיוחדים למקדש, מיוחד. הגמרא דורשת מהפסוק: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". מנוחה זה שילה, ונחלה זה ירושלים. ירושלים אין אחריה היתר. נחלה פירושו שעובר מדור לדור, זה נקרא נחלה עד סוף כל הדורות. אז ירושלים היא נחלה. שילה זה היה מנוחה, זה לזמני. אבל ירושלים אין אחריה היתר. זה אומר הרמב"ם, בשאר הפסוקים כתוב: "כי בחר ה' בציון איווה למושב לו", "כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו". הקב"ה בחר שתי בחירות: בחירה אחת ציון, שזה לעולם, ויעקב, בחירת עם ישראל. אחר כך ממשיך הפסוק השלישי: "כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב". זה בחירה לעולם, ונחלתו לא יעזוב, נחלתו. זה ירושלים. אין נחלה. זה יסוד, זה יסוד של המקדשים. ולכן כתוב וכל מה שהבחרתי. לכן מצאנו גם הרבה דברים שהגמרא אומרת ששלושה נביאים עלו מן הגולה. אחד העיד על מקום המזבח. אחת מהבעיות של בית המקדש, לדעת מקום המזבח. כמו שהרמב"ם אומר, המזבח מקומו מדויק ביותר, אי אפשר להזיז אותו, בדיוק המקום הוא המקום הנכון. אז לכן, ואי אפשר להקריב קורבנות אם לא יודעים את מקום המזבח. אז שלושה נביאים עלו מן הגולה, אחד העיד על מקום המזבח, ואחד העיד שמגדילים את המזבח, והשלישי העיד שמקריבים אף על פי שאין בית. זה שלושת הדברים. רק נוסיף פה נקודה שחידש האור שמח, שהפסוק אומר "משכן העדות". אומר האור שמח: מה בדיוק ההבדל בין מקדש לבמה גדולה? בין מקדש למקדש היה גם במות נוב וגבעון וגלגל היו במות. במות מותר להקריב. בזמן שהיה במה גדולה היה מותר להקריב

1:12:50 דובר 8 במות. בזמן שיש בית המקדש, כמו משכן שילה ובית ראשון, אז כבר אי אפשר לבנות במה. מה בדיוק מגדיר את המקדש? מה מקדיש? מה מגדיר במה? הרי הקושי הוא יותר מזה. במדבר המשכן היה מקדש. כשהגיעו לגלגל היה אותו משכן, ואף על פי כן זה כבר היה במה והותרו הבמות. אומר האור שמח שההגדרה היא של מקדש שיש שם, שיש שם ארון קודש, שיש ארון העדות. זה ההגדרה של המקדש. ברגע שיש שמה ארון העדות זה נהפך למקדש. ברגע שאין ארון הקודש זה, זה נקרא במה. לכן אומר חידוש גם בשילה, ברגע שהוציאו את ארון הקודש זה נהפך לבמה. זה, זה-- אז לכן זה מובן. בגלגל לא הכניסו את ארון העדות בתוך המקדש, לכן לא היה לו קדושת המקדש. זה מראה שקדושת המקדש, המטרה של המקדש היה כמה דברים. לא רק קורבנות, זה מצווה, אבל רואים שההגדרה, גוף המקדש, נוצר, כמו שהיה באור שמח שמוכיח מן התורה. ולא רק זה שהיה שם קדושת התורה, אלא יסוד הסנהדרין הוא כשיושב אצל המזבח, כמו שכתוב בתורה: "כי ייפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, בין דין לדין, בין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך. וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך", לשכן שמו שם, "ובאת אל הכוהנים, השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט", "על פי התורה אשר יורוך" תעשה, "לא תסור מן הדבר ימין ושמאל", ועשית כל אשר יאמרו לך. פה התורה אמרה, כמו שהרמב"ם מסביר את זה בהרחבה בפרק א' בהלכות ממרים, שבית דין הגדול זה יסוד התורה. כל ספק שיש צריכים ללכת לשאול בית דין הגדול. מה זה בית דין הגדול? שיושבים אצל המזבח בלשכת

1:14:52 דובר 8 בלשכת הגזית ישבו, חצייה היה בקודש וחצייה בחול. מי שיושב אצל המזבח, זהו הגדר של בית דין הגדול. זה בגלל שהם יושבים במקדש ורואים שהיסוד של המקדש הוא התורה. וגם במשכן כתוב, ודיבר, אמר לו לעשות את הכפורת, "ונועדתי אליך ודיברתי איתך שם". זה המטרה של המקדש, שיהיה, שיהיה בית דין הגדול. יותר מזה רואים בגמרא שאם כל זמן שבית דין יושב, הסנהדרין יושבים בבית דין הגדול, אז יכולים לדון דיני נפשות בכל בית דין של כ"ג. ברגע שכבר אין בית דין הגדול בלשכת הגזית, אז אף בית דין לא יכול לדון דיני נפשות. כדי לדון דיני נפשות מוכרחים שבית דין הגדול יהיה בית דין שיושב בלשכת הגזית. לכן אומרת הגמרא: ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה בחנויות. הפסיקו לדון, הפסיקו לדון דיני נפשות. איך הפסיקו? פשוט בית דין עזב את המקום והלך למקום אחר. ברגע זה שכבר אין בית דין הגדול בלשכת הגזית, אי אפשר לדון דיני נפשות. זה ראינו שיסוד המשכן והמקדש הוא תורה. דבר שני רואים, תפילה. מי שרואה את התפילה של שלמה המלך שפתח את בית המקדש, רואה שכל תפילה של שלמה היה שיתקבלו התפילות, בין שיהיו תפילות של יהודי וגם על הנוכרי אשר לא מבני ישראל, אז ה' ישמע בתפילה. והפסוק עוד אומר שם דבר מעניין, ששלמה המלך ביקש: אם יהודי יבקש ממך, תיתן לו כל אשר טוב. אם גוי יבקש, כל אשר יבקש גוי תיתן מה שהוא מבקש. יהודי תיתן מה שטוב לו, לא מה שהוא מבקש. ורש"י מסביר את זה מפני שגוי, אם לא תיתן לו מה שהוא מבקש, אז יכפור. יהודי יודע מה

1:16:49 דובר 8 שהקדוש ברוך הוא עושה זה טוב. לכן הבדל בפסוקים, רש"י מביא את זה בחומש, את ההבדל בין התפילות. אז אנחנו רואים שהיסוד הוא ב-- שני הדברים האלה, התפילה. והמעניין הוא ששלמה המלך לא הזכיר קורבנות בתוך כל התפילה במלכים. כנראה שתפ-- קורבנות זה מצווה. אבל, אבל הקדושה של בית המקדש הוא מפני שהתפילות תתקבלו. לכן הוא ביקש גם ילכו בגלות, להתפלל דרך ארצם. הדבר השלישי, אומרת הגמרא, בגמילות חסדים: שלמה המלך עשה שני שערים, שמי שהיה אבל או משהו אחר היה נכנס בשער אחר, והיו אומרים לו ש-- היו מנחמים אותו. זה יסוד המקדש, ש-- על שלושת הדברים האלה העולם עומד. ובזה אפשר ליישב עוד כמה שאלות, שיהיה שם מ-- מזמן המאוחר, לא ארחיב בזה, רק אזכיר משהו בתוך מצוות בניין המקדש עצמו. המקדש עצמו, אומר הרמב"ם שמצווה-- שמצווים לבנות את המקדש. אומר הרמב"ם שאיך אנשים ואיך נשים חייבים בבניין המקדש. כך אומר פרק א' בית הבחירה. כמו, כמו מקדש ומשכן, "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". זה מראה שנשים חייבות במקדש. הוא זה פלא, מפני שהרמב"ם עצמו אומר שהמקדש זה רק ביום ולא בלילה. בניין בית המקדש, לא בונים את זה רק ביום ולא בלילה. אם כן, אז זה פלא. אם זה רק ביום ולא בלילה, אז מצוות עשה שהזמן גרמא. ואנחנו יודעים שמצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. אבל הפלא, למה לא, לא ראיתי מישהו ישאל את השאלה הזאת. איך זה? איך זה מסתדר, שני הדברים האלה? אז אולי אפשר לומר כך. יש בגמרא, אה, יש בחינוך, אומר דבר כזה, שפרשת זכור נשים פטורות. כך אומר החינוך. נשים פטורות מלשמוע פרשת זכור. למה? שנשים לא בנות

1:19:08 דובר 8 מלחמה. נשים לא הולכות למלחמה. פרשת זכור זה להילחם עם עמלק, ונשים פטורות מללכת למלחמה. כך אומר החינוך. השאלה, זה פלא. החינוך עצמו במצווה "לא תחיה כל נשמה" אומר החינוך שזה נוהג בין באנשים ובין בנשים. אז אם כן סותר את עצמו. פה בעמלק אומר שזה רק נוהג באנשים מפני שנשים לא בנות מלחמה. אז למה, למה "לא תחיה כל נשמה" בשבעה עממים, אומר החינוך שזה נוהג גם בנשים? אז אומר, אומר המנחת חינוך את התירוץ. התירוץ שלו הוא כך, שאפשר-- מחיית עמלק אפשר בשתי דרכים. אפשר בדרך מלחמה, אבל אפשר גם לא בדרך מלחמה. אדם נזדמן לו עמלק, חל עליו מצווה להרוג אותו גם בלי מלחמה. ההבדל הוא כך: אם זה דרך מלחמה, זה דוחה שבת. כמו שהגמרא אומרת, "עד רדתה אפילו בשבת". במלחמה מותר לעשות בשבת. אם זה לא דרך מלחמה, אז זה לא דוחה שבת. ממילא, אומר המנחת חינוך כך: אישה, כיוון שהיא לא הולכת במלחמה, אז כל החיוב מחיית עמלק זה רק לא דרך מלחמה. לא דרך מלחמה לא נוהג בשבת, אז זה מצווה שהזמן גרמא. לכן נשים פטורות. אבל, אבל המצווה של "לא תחיה כל נשמה", שבעה עממין, זה כבר לא, לא שהזמן גרמא, נשים חייבות. זה הסיבה שהמנחת חינוך, שהחינוך חייב נשים במחיית שבעה עממין ולא חייב אותן בעמלק. כך מסביר המנחת חינוך. אבל לכאורה קשה להבין את המנחת חינוך. האם זה שאי אפשר בשבת נקרא זמן גרמא? אז פלא. הגמרא אומרת במסכת קידושין, מה זה מצוות שאין הזמן גרמא? אז הגמרא אומרת, כגון מעקה ומזוזה, זה מצוות שאין הזמן גרמא. אז

1:21:17 דובר 8 ולכן נשים חייבות. השבת אבידה ומעקה זה מצוות שאין הזמן גרמן. אז פלא. הרי גם אלו לא דוחים שבת. מה, אסור לעשות מעקה בשבת? אז איך הגמרא קוראת לזה מצוות שאין הזמן גרמן? לכאורה צריכים להגיד, התשובה היא כך. יש שתי אפשרויות. זה שאני אומר שמעקה לא נוהג בשבת, אין הפירוש שבשבת אדם לא חייב במעקה. אדם שיש לו מעקה מקיים מצווה כל רגע ורגע שיש לו המעקה, מקיים מצווה גם בשבת. בשבת לא חייב במעקה. מה שאנחנו אומרים שבשבת אסור לעשות את המעקה זה רק הפעולה. ופה אסור לך לעבוד כי יש איסור לעשות מלאכה בשבת. אבל המצווה ודאי נוהגת בשבת. אתה חייב לעשות את זה בערב שבת כדי שיהיה לך בשבת מעקה. זה נקרא מצווה שאין הזמן גרמה. כל זה נכון במעקה, שהמצווה שיהיה מעקה. מזוזה, מצווה שיהיה מזוזה. אז נכון, בשבת לא קובעים אותה, אבל גם בשבת מקיימים את המצווה. אדם שאין לו מצוות מזוזה בבית בשבת, יש בעיה אם מותר, אם צריך להפקיר את הבית, אם מותר להיכנס או אולי אנוס. דנים הפוסקים, אבל אין המצווה לא נוהגת בשבת. אותו דבר ציצית. מי שאומר שאין הזמן ציצית, אז זה נקרא מצווה שאין הזמן גרמה. הרי שבשבת אסור לקשור ציצית, אבל ודאי שבשבת מקיימים את המצווה של ציצית. מה שאין כן מחיית עמלק זה רק פעולה. אז אם הפעולה לא נוהגת בשבת, זה נקרא מצווה שהזמן גרמה. לכן נשים פטורות. לפי כל זה אפשר ליישב מה ששאלנו על הרמב"ם. איך הרמב"ם מצד אחד אומר שנשים חייבות בעשיית המשכן, אז יוצא שזה מצווה שאין הזמן גרמה. מצד שני אומר הרמב"ם שמצוות המקדש היא רק ביום ולא

1:23:18 דובר 8 בלילה. אם בונים את המקדש בלילה, אז זה סותר. אז איך זה מצווה שאין-- אז אם כן זה מצווה שהזמן גרמה. למה נשים חייבות? אבל זה התשובה מה שאמרנו. אין הכוונה שמקדש לא חייבים בלילה. ודאי שיש מקדש ומקיימים מצווה גם בלילה, יש מקדש. מצווה שיהיה מקדש זה גם בלילה. מה שאנחנו אומרים שבלילה לא בונים זה עניין אחר. לא בונים אותו בלילה, אבל ודאי שהמקדש יש לו כמו שאמרנו גם בשבת. זה שאי אפשר לבנות זה לא אומר שהמצווה לא נוהגת. ממילא מובן התשובה. אמנם קשה להבין אחרי הכל מה פירוש אם בונים את המקדש בלילה. אז המקדש דוד רוצה לומר שהכוונה להקים את המשכן, המשכן שמקימים נותנים בו קדושה, אז הקדושה צריכה להיות ביום. כך אומר המקדש דוד. אבל לפי זה יוצא שמה שאומרים אין מקדש בלילה זה רק מקדש שנותנים בו קדושה. למשל שילה, שרצו, שבנו את שילה, או, או שבנו את הבית הראשון. הבניין נתן בו קדושה. בלילה לא קיים-- אי אפשר להכניס את הקדושה, צריכים יום. אבל היום אומר, הרי פוסק הרמב"ם שקדושת המקדש לא בטלה. כך פוסק הרמב"ם. לכן אומר מקריבים בזמן הזה, אף על פי שאין בית, אפשר להקריב קורבנות, מפני שהקדושה לא תלויה בבית אלא האמי-- הקדושה נשארת. הרמב"ם לומד את זה, כתוב "והשימותי את מקדשיכם", אף על פי שהם שוממים בקדושתם קיימא. אז בעולם לזאת השכינה אז עדיין יש קדושה. אז אם כן יוצא שמה שבניין המקדש לכאורה לא נותן לו קדושה, שהרי הקדושה נמצאת גם בלי הבניין. אז אם כן מה העניין לא לבנות בלילה? אם אני אומר שבעצם המצווה נמצאת בלילה, רק פעולת הבניין צריכה להיות

1:25:12 דובר 8 ביום, אז בשביל מה נותנים קדושה? אז מובן בלילה לא נותנים, לא, לא נכלל הקדושה. אבל אם הפירוש הוא שמקדש ש-שלא הקדושה, המצווה היא לא הקדושה. הקדושה בין כה נמצאת. אז מה? אז איך אפשר להבין, אה, שלא בונים בלילה? אז צריכים לדחוק ולומר שנכון שהקדושה נמצאת, אבל עם כל זה גם הבית יש בו קדושה. או שיכול להיות לגבי שכאילו קודם שהחלק מהמצווה של בניין בית המקדש כדי שתהיה עלייה לרגל, אז יכול להיות שעלייה לרגל צריך כן בית. אמנם זה לא כתוב בפירוש, אבל יכול להיות כך. להקריב קרבנות, שם בית זה רק לגבי הקרבת הקורבנות, אבל לגבי קיום מצוות העלייה לרגל כן צריך בית, ואז היה מובן שזה נותן את הקדושה ב-ב-ברגע-- בקדושה כבר אי אפשר לעשות בלילה. זה מה שהיה אפשר להסביר את היסוד של עניין בית המקדש. עכשיו נראה שה-- שהעניין הזה של שאמרנו שמה שהרמב"ם אומר שהבית השלישי יהיה, יהיה תמונה אחרת, זה מה שכמו שכתוב ביחזקאל. הרמב"ם אומר שיחזקאל אמר מפורש אבל לא כל כך מובן. אנחנו לא מבינים בדיוק מה כתוב ביחזקאל. כך אומר הרמב"ם. אבל אפשר לומר, תקחו, יש לי קושיה. מה מספר במסכת נזיר סיפור? אומרת המשנה ככה: "וזו טעות טעה נחום המדי". נחום המדי טעה טעות. מה הטעות שלו? שנחרב בית המקדש באו נזירים ואמרו לו, נחום המדי, אני-- אנחנו נזרנו נזירות. אין בית המקדש. איך נקריב את הקורבנות? איך? איך נגמור את הנזירות? אז נחום המדי אמר להם: "אילו הייתם יודעים שבית המקדש יחרב, הייתם נודרים בנזירות?" אמרו לא. אז התירם. זה כמו שחכם או חכם מתיר נדר על פי פתח וחרטה, אז כך הוא התיר.

1:27:30 דובר 8 לנזירים האלה. אז המשנה אומרת שזה היה טעות. למה זה היה טעות, הפתח הזה? מפני שאין פותחים בנולד. אפשר לפתוח רק פתח כזה שאם היו שואלים את האדם: אתה, אילו היית יודע שיהיה כך, היית עושה? אומר לא, זה נקרא פתח, אבל זה בתנאי שיכול להיות דבר כזה שאדם עולה בדעתו. יגידו לאדם: איך היית עושה? היית נודר מהאיש ההוא שהוא עם הארץ. אילו היית יודע שיהיה תלמיד חכם, היית נודר? אומר לא, זה לא נקרא נולד, מפני שזה קורה שאדם אמנם עם הארץ ונפשו חושקת בתורה, נהיה תלמיד חכם. כך אומרת הסוגיה. רבי עקיבא, שכלבא שבוע הדיר אותו מנכסיו. ואחר כך, שנהיה תלמיד חכם, אז התיר לו. אילו הייתי יודע שיהא תלמיד חכם, למה אפילו משנה אחת היית לומד, לא הייתי מדיר אותו. אז התיר. אז השאלה למה זה לא נולד? מפני שזה דבר שקורה. אז אילו היו אומרים לו באותו רגע מה יהיה אם יהיה כך וכך, באמת היה אומר שלא הייתי עושה. אבל גם בנזירים, אילו היו אומרים להם: מה הייתם עושים אם בית המקדש יחרב? זה כל כך היה רחוק בעיניהם שלא היו מאמינים בזה שיחרב בית המקדש. אז היו אומרים: זה יכול להיות, אנחנו נזירים. בכל מקרה, מתי פותחים בפתח? רק פתח שאנשים יכולים לחשוב. אילו היו אומרים להם, היו אומרים באמת: לא, אנחנו לא נעשה. אם נדע כך לא נעשה. אבל דבר שלא עולה בדעת, אז אנשים עושים גם אם תגידו דבר רחוק מאוד מהדעת, אז אתה יגיד: אני לא חושב שזה כן. זה הטעות. הוא התיר אותם מצד הפתח שלא ידעו שיחרב בית המקדש. זה טעות מפני שזה נולד.

1:29:24 דובר 8 כך אומרת הגמרא בנזיר. אבל לכאורה אפשר לשאול שאלה. הראב"ד אומר שלא חולק על הרמב"ם. הרמב"ם אומר שקדושת המקדש לא בטלה, בגלל שקדושת המקדש לא בטלה. והרמב"ם מסביר למה. מה הסיבה שקדושת ארץ ישראל כן בטלה וקדושת המקדש לא בטלה? אומר הרמב"ם: קדושת המקדש היא מפני השכינה, והשכינה לא בטלה. קדושת ארץ ישראל נובעת מהכיבוש. ברגע שבטל הכיבוש, אז בטלה הקדושה. הראב"ד אומר לא כך. הראב"ד אומר שקדושת המקדש כן בטלה. למה? שידע עזרא שיתקדש קידוש אחר עולמי, שמשיח יקדש את זה קדושה עולמית. אז ממילא לכן לא קידש את זה לעולם. כך אומר הראב"ד. נו, אז אם כן, והראב"ד עוד מוסיף: כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו, זה הראב"ד. אז אם כך, אז מה אומרת הגמרא שזה היה נולד? הראב"ד הרי אומר שעזרא כבר ידע את זה ולכן לא קידש את זה קדושה עולמית. אז איך אפשר לקרוא לזה נולד? פלא. הרי פשוט אומר נולד. הרי אתה אומר בעצמך שעזרא כבר ידע ולכתחילה לא עשה את המקדש לעולם. בסוף אתה אומר שזה נולד, לא עלה על דעתם שיחרב בית המקדש. וכן נראה לומר שזה מה שאמרנו, שעזרא ידע שיהיה בניין שלישי. ויותר מזה אפשר לשאול: הרי יחזקאל, יחזקאל הרי אמר את תמונת המקדש ובית שני לא בנו אותו כמו שיחזקאל אמר. יחזקאל היה לפני בניין בית שני. אז מה פירוש לא בנו כמו יחזקאל? על כורחך שהשאירו את יחזקאל לבית שלישי. הם בנו בית שני. אז איך זה לא ידעו? מפורש ביחזקאל שיהיה בית שלישי. הרי יחזקאל אמר תמונה אחרת של המקדש, לא כמו שבנו בית שני. אז איך יכול להיות שזה לא

1:31:25 דובר 8 ידעו? זה כבר קושיה גם על הרמב"ם, לא רק על הראב"ד. אבל אפשר לומר תירוץ, שאין הכוונה שיהיה בית שלישי מוכרח להיות חורבן. אפשר בית שלישי בלי חורבן. יגיע הזמן, יבוא משיח ויבנה מחדש את המקדש, כמו שהיה בן הורדוס, בנו מחדש בלי חורבן. פירקו את המקדש הקודם ובנו מקדש חדש. הגמרא שואלת: הרי אסור לסתור בית כנסת עד שבונים חדשה, הגמרא מתרצת: דהורדוס שאני. אז זה הכוונה שיבנה בית שלישי. לפי יחזקאל יעשו את זה מחדש. לא מוכרח להיות חורבן. זה לא על דעתם שיהיה חורבן. אז הרי מה שהפתח שלהם היה, לא שאם היו יודעים שיהיה בית שלישי. מה אכפת לבית שלישי? אם ידעו שיש חורבן, זה נולד. אז זה מה שאומרת הגמרא שנחום המדי טעה, והוא חשב שאפשר להתיר בפתח כזה, והאמת היא שזה נולד, לכן זה לא מובן. אז אם כן זה לא קשור. אז עכשיו יש גם במדרש שרבי יהושע בן חנניה בימיו אמר מלך שהוא ייתן רשות לבנות בית המקדש. או בר כוזיבא רצה לבנות בית המקדש. איך הם בנו? הם לא בנו את זה. כפי שמסתבר שבנו את זה כמו בית שני, לא כמו בית שלישי. כמו שאמרנו, המצווה לבנות את בית המקדש זה מצווה. מה שאנחנו אומרים בית שלישי שייבנה בצורה אחרת עם קדושה אחרת, זה לא מוכרח להיות. זה יכול להיות בלי חורבן. המצווה לבנות את בית המקדש זה כל פעם ופעם. זה מה שאפשר לומר. רק נוסיף עוד דבר אחד. הרמב"ם, הלכה אחרונה שברמב"ם הוא כך: "המלך המשיח כשיבוא, ועל פי רוח הקודש", כך אומר הרמב"ם, "על פי רוח הקודש ייחס בני כוהנים". מי הם הכוהנים? בנחמיה.

1:33:22 דובר 8 כתוב שבבית שני ביקשו כהנים, אז היו כהנים בני ברזילי, ביקשו כתבם המתייחס ולא מצאו, ויגואלו מן הכהונה. לא מצאו כתב יחס. פעם כל כהן היה לו כתב יחס. אלה המנויים שם בנחמיה לא מצאו את כתב היחס שלהם. ויגואלו מן הכהונה, ואם הרשות עליהם, אז יעמוד הכהן לאורים ותומים. כל בית שני לא היה אורים ותומים. כשיבוא כהן עם אורים ותומים אז נדע אם אתם כהנים. כל זמן שאין אורים ותומים אי אפשר לבנות בית המקדש. אז השאלה הרי זה דבר אחד: איך אורים ותומים? איך סומכים על אורים ותומים? אנחנו יודעים שצריכים כל דבר שלא בשמיים, לא סומכים על אורים ותומים. בהלכות איך אתה סומך כאן? איך נחמיה אמר להם עד יעמוד הכהן לאורים ותומים? אז הרמב"ם כאן בהלכה הזאת באמת מזכיר את זה. הרמב"ם אומר המלך המשיח ברוח הקודש ייחס את השבטים. והנה כמו שנחמיה אמר "עד עמוד הכהן לאורים ותומים", הנה אתה רואה שעל פי אורים ותומים מייחסים. אז השאלה איך באמת עושים את זה? אז לפי מה שאמרנו, ייתכן מאוד שכהנים הם חלק מבית המקדש. רואים שהרמב"ם מכניס את הכהנים בכלי המקדש. הלכות כהנים בכלי המקדש. אז מכיוון שבית המקדש אמרנו שיש דין מיוחד שהתורה אמרה "המקום אשר יבחר ה' אלוקיך וכן תעשו לדורות", אז זה כולל גם זה, ייחוס הכהנים גם כן על פי נבואה. כמו שהמקדש עצמו על פי נבואה, כך גם תבנית המשכן ותבנית כליו, הכל על פי נבואה. זה דין מיוחד בבית המקדש שהתורה אמרה לעשות את זה על פי, על פי הנבואה. נתפלל לקדוש ברוך הוא שבאמת יתקיים, יהיה לנו בית שלישי ויתקיים לנו מה שהרבי אומר שיהיה קדושת

1:35:14 דובר 8 עולמים במהרה בימינו אמן.

1:35:27 דובר 9 יישר כוח לגאון הגדול הרב זלמן נחמיה גולדברג על הדברים הנפלאים. ושוב יישר כוח על ההשתתפות. נקווה שנזכה לארח אותו בפעמים נוספות בכפר חב"ד, בכינוסי תורה ובהזדמנויות משמחות נוספות. נראה כעת וידאו מהרבי עם שיחה והנהגות של הרבי הקשורות לזמן זה.

1:36:25 דובר 10 מאדמת מקום זה יצר הקדוש ברוך הוא את גופו של אדם הראשון. אחרי המבול בנה כאן נח מזבח והקריב קורבנות תודה לבורא. על הר זה עקד אברהם את בנו יצחק וגילה בכך את התמסרותו המוחלטת לקדוש ברוך הוא. הר הבית, מקומם של בית המקדש הראשון והשני, משחק תפקיד חשוב בדברי ימי ישראל.

1:36:57 דובר 11 בנוגע לבית המקדש אומר הקדוש ברוך הוא: זה יהיה חשוב מאוד לבניית בית המקדש, לבניית בית המקדש. איך הדין בתורה וההלכה בהלכות בית הבחירה, שזה נקרא בית המקדש במספר פסוקים. המקום אשר אבחר, במקום שהקדוש ברוך הוא בחר. וזה קורא כאן הרמב"ם את הפרקים הראשונים שלו בחלק שלו שמספר על בית המקדש וקורבנות, לא כמו הפרקים מאוחר יותר, מקדש או כלי המקדש וכדומה. אלא הוא קורא כאן הלכות בית הבחירה. וכאשר אנחנו קוראים את זה כאן, את כל המאמר וההלכה, שבית המקדש ווערט אנגערופן פון דעם ארט וואס דער אויבערשטער האט אויסגעקליבן. איז דאך פארשטאנדיק. אפילו דעם קליינעם איז נאך ניט געווען קלאר אין וועלכן ארט דאס וועט זיין. וואו דאס גיט זיך צו פארשטיין אז עס האט געקענט זיין אין אן אנדער ארט. וואס מען געפינט, דער רמב"ם אליין זאגט, אז דער ארט פון בית המקדש איז געווען א ספעציעלער ארט. נאכדעם דער אהינצו געקומען דוד המלך און האט עס אפגעקויפט. ווייל דאס איז געווען דער ארט וואס אברהם אבינו האט געבויט א מזבח, און דארט איז געווען עקידת יצחק. און דאס איז געווען דער ארט נאך פריער. האט דארט געבראכט נח ביים קרבן אויפן מזבח, כדי די וועלט זאל האבן א קיום און זאל מער ניט זיין ענינים ווי דער מבול. און נאך פריער איז דאס געווען דער ארט וואס קין און הבל האבן דארט געבראכט זייערע קרבנות, און נאך פריער האט דארט געבראכט דעם קרבן אדם הראשון, און נאך מער, אז פון דעם ארט איז ער באשאפן געווארן. פון דעם וועגן זאגט מען אז דאס הייסט בית הבחירה, אן ארט וואס האט

1:40:03 דובר 11 עס אויסגעקליבן, אז עס האט געקענט זיין אויך אין אן אנדער ארט. און ס'איז קיין שאלה ניט, דער רמב"ם אליין זאגט זיך אז דארט איז געווען פריער פילע מזבחות. איז דאס דערפאר, ווייל סיי אדם הראשון, בניו און זיינע קינדער, סיי נח, סיי אברהם, זיי האבן געוואוסט, געווען נביאים און האבן געוואוסט, אז נאך מיט דער צייט וועט דארט דער אויבערשטער אויסקלייבן בויען דעם מקדש און מזבח. און דערפאר האט דאס זיי באוועגן אז זיי זאלן דארט מאכן זייער מזבח און זייער מקדש, ווייל דאס איז געווען זייער מקדש. ווייל דאס קומט אויס א ציווי דערפון וואס דאס איז געווען בית הבחירה. און מען מוז אזוי זאגן, ווייל מען זעט דאך דער משכן איז געווען אין מדבר, ניט אין דעם ארט וואו ס'איז דערנאך געווען דער בית המקדש, און דארט איז געווען השראת השכינה, דארט איז געווען דער אויבערשטער מיט אלע נסים וואס זיינען פארבונדן מיטן מקדש און מיטן משכן. דערפון לערנט זיך יעדער איד אין זיין ארבעט, אז אים האט מען געגעבן די בחירה, אז ער זאל זיך אויסקלייבן מאכן פון זיין טייל אין וועלט און פון אלע זיינע מעשים, זאל ער דאס אויסקלייבן און מאכן דערפון א הייליגן ארט פאר דעם אויבערשטן, אויף וועלכן דער אויבערשטער זאגט אז דאס איז ביתו, אז דאס איז דער ארט וואו ער באזעצט זיך, כאטש אפילו ער געפינט זיך אין גלות אדער ער געפינט זיך אין ארץ ישראל, ניט אויפן ארט פון דעם בית המקדש, אדער אפילו אז ער געפינט זיך אויפן הר הבית, אבער ווען הר הבית איז אין גלות, איז פון דאס וועגן גיט אים דער אויבערשטער די כוח.

1:42:31 דובר 11 אז ער זאל מאכן בית הבחירה, אויסקלייבן פון יעדער זיינע פעולות. אזוי זאל ווערן א בית הבחירה פארן אויבערשטן, דורך דעם וואס ער לערנט תורה און איז מקיים מצוות. און יעדער זאך וואס ער וואלט דאס טון לשם שמים, צו ליב דעם אויבערשטן, אט דעמאלט קלייבט אויס דער אויבערשטער. אזוי זאל ער זיך באזעצן כל זמן ער געפינט זיך נאך אין גלות. און דאס העלפט נאך מיט צו, אז גאר אין גיכן וועט מען מיטנעמען די אלע מקדשי מעט, די אלע קליינע מקדשי מעט. און מיט זיי אלע אויפפילן אין ארץ ישראל, ווארום ס'וועט קומען די גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, וואס יבנה בית המקדש במקומו דוקא, וואס ער וועט בויען דעם בית המקדש אין דעם ארט, וואס איז געווען דעם בית המקדש פון דוד ושלמה אביו. און דאס וועט זיין במהרה בימינו, ווארום אידן בכלל און אידישע קינדער במיוחד וועלן זיך פילן אויפמאכן פון יעדער זיינע פעולות און פון יעדער זיינע מקדשי מעט, איז אלע צוזאמען ברענגען אראפ און קומען אלע צוזאמען אין דעם בית הבחירה במהרה בימינו ממש.

1:46:17 דובר 3 כי לכן הקדוש ברוך הוא ללבנרי בו זוחל בורא חסד ונוי מוגן גוי.

1:46:29 דובר 4 טרארארא טרראם טרראם. טררארארארארא טרראם טרראם. טררארארארארא טרראם טרראם. טררארארארארא טרראם טרראם. טררארא יא מאמאמאמאמאמאמא. יא מאמאמא מאמאמאמאמאמאמאמאמא. יא מאמאמא יא מאמא יא מאמא יא מאמאמאמאמאמאמאמאמא אוי ראו.