ויגש: ציפורי-צדיקים' מתיבת נח: העורב והיונה

00:04 שלום לכל צופי ומאזיני סי. או. אל. והשבוע בפרשת נח. הגשם כבר התחיל השבוע, ואנחנו יוצאים עכשיו לקרוז באונייה של תיבת נח. והיום נספר סיפורים שקרו בתיבתו של נח, שכידוע היה איש צדיק תמים. היום נ-נ-נלמד על ציפורי חסידים, ציפורי צדיקים שהיו בתיבת נח, העורב והיונה. הבה נראה מה התורה מספרת. "ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ". מסביר רש"י: "יצוא ושוב, הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו". הוא לא-- הוא סירב ללכת בשליחות של נח. ולמה הוא היה מקיף סביבות התיבה? מה הוא חיפש שם? אומר רש"י שהיה חושדו על בת זוגו. העורב חשב שנח מחפש ליצור קשרים עם העורבת, כמו ששמענו באגדת חלק בפרק-- יש-- כל ישראל יש להם חלק. בסנהדרין מופיעה האגדה הזאת. ממשיך רש"י בדיבור המתחיל השני. "עד יבושת המים", אומר רש"י, "פשוטו כמשמעו". זאת אומרת שהוא כל הזמן הלך וסייר, העורב, עד שהמים יבשו מן הארץ. אבל מוסיף רש"י: מדרש אגדה, מוכן היה העורב לשליחות אחרת, שגם אז היה יבושת המים מעל הארץ. מתי? בעצירת הגשמים שהייתה בימי אליהו הנביא, ושם נאמר שהוא היה במדבר לבד והעורבים מביאים לו לחם ובשר. אז היות והוא היה מוכן לשליחות האחרת הזאת, זה הרמז עד יבושת המים. עד כאן דברי רש"י. אז יש פה הרבה דברים להבין. א. מה הוקשה בכלל לרש"י במילים יצוא ושוב? בפשטות הכוונה היא שהיה יוצא לסיור בסביבה וראה שאין איפה לנחות, אז הוא חזר. מחר הוא יצא לעוד סיבוב, וככה הוא כל יום היה יוצא לסיור עד שיבשו המים מעל הארץ. אז מה כאן הבעיה? למה צריכים

03:31 פירושים? מנין לו לרש"י שהעורב סירב ללכת בשליחות של נח והוא רק עשה שמה הקפות סביב התיבה. דרך אגב, הוא כמו החסידים האלה ששולחים אותם לתהלוכה בשמחת תורה, אז הם אומרים: הוא לא רוצה ללכת לתהלוכה, הוא מעדיף להיות בהקפות. מה הביא את רש"י לפרש את הפירוש הזה? שאלה שנייה היא שאלה שכל מפרשי רש"י דנים בזה. מה זה שהיה חושדו על בת זוגו? זה הרי חשד כזה הזוי שאפילו עורב לא יכול לעלות על דעתו. אז מה בכלל הגמרא, רש"י מתייחס לשטויות כאלה? מה העניין? הבה נראה את הגמרא במסכת סנהדרין במקורה. האגדה בפרק יש להם חלק. סנהדרין, דף ק"ח עמוד ב. אומרת הגמרא: "וישלח את העורב, אמר ריש לקיש, תשובה ניצחת השיב עורב לנח. אמר לו: רבך שונאני", הקדוש ברוך הוא, "ואתה שנאתני". הוא מתלונן שהוא דחוי. "רבך שונאני", איך אני יודע? "מן הטהורים הוא אמר להביא לתיבה שבעה". אז אם יחסר אחד מהם יישארו אחרים, רזרבה. "מן הטמאים אמר רק להביא שניים". מה יהיה אם אחד מהם לא יהיה? "אתה שנאתני", גם אתה שונא אותי. למה? שאתה מניח ממין שבעה, אתה רוצה לשלוח מישהו לבדוק את השטח, תיקח מאותם ציפורים שהם ממין שבע, שגם אם יקרה להם משהו לא יחסר המין הזה. אבל הוא אומר לו: אתה שולח ממין שניים, אם פוגע בי שר חמה או שר של צינה, לא נמצא העולם חסר בריה אחת? זאת אומרת, הוא טוען שאם יקרה לי משהו ואז תישאר רק הנקבה של העורב, איך ימשיך מין העורבים? כך אתה לא חס שייכחד מין מן העולם? מעניין, הוא לא מסיים את הטיעון שלו העורב. ממשיכה הגמרא, ריש לקיש ממשיך

06:25 להגיד שהעורב ממשיך בטיעון שלו. הוא אומר: או אולי שמא לאשתי אתה צריך. איך כולם לומדים פשט? שהוא חושד בו שהוא רוצה להיזקק לעורבת. אז אומרת הגמרא: אמר לו נח לעורב, רשע, במותר לי נאסר לי. אפילו באשתי המותרת אסור, בתיבה היה אסור לשמש. אז אתה חושד בי באסור לי? בנאסר לי? לא כל שכן. זאת אומרת הוא מפריך את הטיעון שלו. זה מאוד מוזר. אם רש"י כבר מסתמך על האגדה בפר-- בפרק חלק, והוא רוצה להביא משם סיבה למה העורב סירב ללכת בשליחות של נח, למה רש"י לא הציג את הטיעון הראשון של העורב? טיעון של שמירת קיום המין של העורבים. זה טיעון הגיוני יותר מהחשד ההזוי הזה שלו. אז היה אומר שלמה העורב לא רצה ללכת בשליחותו כי חשש שמא יקרה לו משהו ואז ייכחד המין שלו מן העולם. למה הוא מביא את הטיעון המוזר הזה? ועוד הכי פלא שנח עוד מתנצל על כזה טיעון הזוי. צריכים להתנצל בכלל? מה כל הוויכוח שהוא עושה לו? שלמה אני לא הולך לעורבת כי אסורה עלי. מה, שמה אם היא לא הייתה אסורה? זה אפשרי בכלל? זה דבר מוזר. עכשיו בדיבור המתחיל השני גם לא מובן. מה לא טוב לרש"י עד יבושת המים כפשוטו, שהעורב המשיך בסיורים שלו עד שהתייבשו המים והיה אפשר לנחות. למה הוא נזקק למדרש אגדה הזה? אז בואו נראה מה אפשר לומר בדרך ניסיון, אפשר בביאור של הרש"י הזה. האמת היא שלרש"י הוקשה שה-שהמילים יצוא ושוב, ויצא יצוא ושוב, הן מילים מיותרות. כי אם הכוונה היא כפשוטו, שהוא פשוט הלך כל יום לסיור חדש, היה מספיק שיהיה כתוב וישלח את העורב ויצא עד יבושת

09:16 המים. למה הוא מספר לי יצוא ושוב? לכן רש"י חידש לנו פה חידוש. בעצם לא הייתה פה שום שליחות של נח. למה? א. לא פורשה פה המטרה של השליחות. אם זו שליחות אז מציגים לו מה הוא צריך לעשות בשליחות, לשם מה הוא הולך. עובדה, אצל היונה כתוב "וישלח את היונה", כתוב "לראות הקלו המים מן הארץ". והיונה כשהיא חוזרת היא מביאה לו איזשהו סימן. וכאן לא כתוב למה הוא שלח אותו. מאיפה העורב ידע מה רוצה ממנו נח? אז זו לא הייתה שליחות, אלא כאן זה היה שילוח, גירוש. והעורב הבין יפה מאוד למה הוא מגורש מן התיבה. וזה באמת מה שרש"י רומז לאגדת חלק. מה שהוא אומר. שם כתוב המידע הזה שהיה אסור, הרי גם לבעלי החיים היה אסור לשמש בתיבה, כי זו עת צרה לכל היקום. רק היו שלושה שעברו על הציווי. מספרת הגמרא מי הם היו: חם, אבי כנען, עבר על הציווי בתיבה. כלב גם כן עבר על הציווי, והעורב. אז זאת אומרת, היות והוא עבר עבירה שבתיבה אסור לעשות מה שהוא עשה, אז היה צריך לגרש אותו. אין מקומו, אין כאן מקומו, צריך לשלח אותו מן התיבה. אז יוצא חידוש. מה פירוש "היה חושדו על בת זוגו"? לא כמו שכולם חושבים שהעורב חשד את נח שמא הוא חושב על העורבת. מה פתאום. נח היה חושד בעורב שהוא שימש בתיבה עם בת זוגו, ולכן הוא גירש אותו. אז תשאלו, אז למה הוא לא גירש גם את חם ואת הכלב? גם הם צריכים להיענש. והתשובה היא פשוטה: הם יצורים יבשתיים. אם הוא זורק אותם מהתיבה הוא גוזר עליהם גזר דין מוות. זה מוגזם. מי שעובר עבירה הזאת

12:14 בתיבה לא חייב עונש מוות, אבל בתיבה אין מקומו. מה שאין כן העורב שהוא בעל כנף, אז הוא יכול לגרש אותו. אין מקומו בתיבה. והעורב הבין את זה. אז מה פירוש "לא הלך לשליחותו"? לא הייתה פה שום שליחות. אז למה הוא הקיף סביב התיבה? ההקפות האלה היו לא בשביל להשגיח על נח שלא ילך אל העורבת. זה הזוי. ההקפות האלה באו לבטא את הערעור שלו על גזירת גירושו, בטענה, הוא טען שהגזירה הזאת היא מדי במידת הדין ויש מקום לרחם עליו. ואז הוא הביא את הטיעונים שלו. הטיעון הראשון הוא הביא: הוא עלול לחלות ולמות ואז ייכחד מינו מן העולם. דרך אגב, רואים את זה גם מפורש בגמרא, כתוב "תשובה ניצחת השיבו עורב לנח". מה פירוש תשובה ניצחת? נח שאל אותו משהו שהוא צריך לענות לו תשובה? אלא זו תשובה על הגזר דין שהוא גזר עליו. הוא הבין את הגזר דין. הוא הבין את הקטרוג עליו, אבל הוא סינגר על עצמו. הוא הביא תשובה ניצחת. נכון, חטאתי, אבל ייכחד המין שלי מן העולם. הרי הקדוש ברוך הוא אמר להביא אותם לתיבה כדי לשמר את כל המינים שימשיכו להיות. אז אני שואל, אם ככה למה הוא המשיך בטיעונו? אז תראו פירוש חדש במילים שהוא אומר "שמא לאשתי אתה צריך". הוא לא התכוון לחשוד בנח שהוא חושב על בת זוג בעלת כנף. הוא אמר, אה, אני יודע למה לא אכפת לך שאני בחוץ ולא אכפת לך שאני אמות, כי אתה צריך רק לאשתי. אתה בטח הבחנת שהיא כבר התעברה, ואז אתה אומר עכשיו העורב הזכר מיותר, כבר מצידי שימות, היא כבר תוליד וככה יימשך המין. אה, זה הטי-- זה הטיעון שלך.

14:47 אז הוא כאילו רמז לו, מה יהיה, אתה בטוח שהיא תלד זכר? ואם היא תטיל אפרוח נקבה איך יתקיים המין? אז לכן ההקפות שהוא עשה סביב התיבה הן היו בעצם תחנונים, כאילו לדפוק בדלת, אנא תחזירני למקום שלי, העונש שלך חמור מדי עליי. עד כאן הפירוש. הבעיה היא שההסבר הזה הוא קצת חדשני מדי ויש בו קושי. למה? כי באמת אתה רואה בגמרא שם שנח בתשובתו כאילו מנסה להסביר לו שלא ייתכן שהוא חושב על העורבת כי היא אסורה לו. אז משמע שהוא כן מתנצל על חשד כזה. לא כמו שניסינו לפרש. אז יש לפרש אולי בדרך אפשר שנח בא להפריך את החשד שהעורב חשד בו, שלא אכפת לו שאחד מהמינים ייכחד. החשד הזה הוא בא להפריך. שלא אכפת לו אם הוא ימות בצינה. אז הוא אומר לו, לא יכול להיות. למה? "אם במותר לי". מה הוא מתכוון במותר לי? לא כמו שאמרנו קודם, באשתי. "אם במותר לי" זה המינים המותרים שהם הטהורים שמהם יש שבעה. בכל זאת אני דואג שלא ייכחד אפילו אחד. והעובדה, כשהיונה חזרה אליו הוא מיד פתח את חלון התיבה והחזיר אותה, למרות שיכול היה להגיד, יצאת מהתיבה, שלום. מה יהיה עם מין היונים? יש לי עוד, אה, שישה חוץ ממנה, ובכל זאת אני דואג לשלומה ומחזיר אותה. אז אתה חושד בי, בנאסר לי, שזה המינים האסורים הטמאים שמהם יש רק זוג אחד. איך אתה חושד בי שלא אכפת לי שאתה תמות? ודאי שאני לא אגרום למיתתך כדי שלא ייכחד המין. אז למה אתה מגרש אותי? הוא אומר, זה אני נאלץ לעשות. אתה פשוט חטאת ואין מקומך בתיבה. אי אפשר להשאיר אותך בתיבה. אני

17:28 לא, לא כועס עליך, זה פשוט. זה לא הנורמה שמקובלת בתיבה. אתה לא יכול להמשיך לחיות בה. איי, נשאלת השאלה: מה יהיה עם המין שלי? אז הוא מה מותר לו להגיד? אני סומך על הקדוש ברוך הוא שהוא גם לא רוצה שהמין ייכחד. אז אה, בעזרת השם העורבת תטיל אפרוח זכר וממנו יהיה המשך המין, ואותך לא צריכים. אם עברת על האיסור בתיבה, אין מקומך בתיבה. אל תדאג, המין לא ייכחד. הקדוש ברוך הוא דואג לזה. בזה הסברנו את הטיעון, שהוא לא טיעון הזוי. עכשיו בהמשך של הרש"י: עד יבושת המים. למה לא הסתפק רש"י בפירוש הפשוט? לפי הפירוש הפשוט יוצא שבאמת הגירוש של העורב לא נפסק. כל התחנונים שלו לא עזרו ונח לא מחזיר אותו לתיבה. עד מתי? עד יבושת המים. אז הרי במילא כל המינים יצאו מהתיבה. אז הוא יחזור ויפגוש את בת זוגו. אז זאת אומרת העונש נמשך. אבל אם זה ככה, אז לכאורה לא היה צריך להגיד עד יבושת המים. וכי מה הייתי חושב? שגם אחרי יבושת המים נח לא הרשה לעורב לבוא אל העורבת? היה צריך להגיד שהוא לא החזיר אותו. מה זה עד יבושת המים? פשיטא. לכן רש"י נאלץ להביא מדרש אגדה, שמה פירוש עד יבושת המים? שינוי בכל ההסבר של האירוע. לפי הפירוש של מדרש אגדה, העורב כן-- נח כן החזיר את העורב לתיבה. למה? הקדוש ברוך הוא נתן לו הוראה מיוחדת לקבל אותו חזרה לתיבה למרות חטאו. וזאת למה? אומר הקדוש ברוך הוא: מתוכנן אצלי לשליחות אחרת בימי אליהו התשבי. דרך אגב, תשבי אותיות יבושת. אומר את זה תוספות השלם על המקרא. זה הרמז עד

20:05 יבושת, עד הזמן של התשבי, ורק אז הוא יוכל לקיים את שליחותו ולכן אני צריך אותו בתיבה. אז הוא כן החזיר אותו. עכשיו בסוגריים אפשר להוסיף שלפי הפירוש השני של המדרש אגדה, אפשר להוכיח מכאן שבאמת או שהעורבת לא התעברה או שהיא המליטה אפרוחים שהם נקבות ולא היה שם זכר, ולכן אין ברירה אלא להחזיר את העורב. כי אחרת, אם נגיד שהיא הטילה ביצה של זכר, אז אין צורך להחזיר את העורב. מה יעשה אליהו? העורב הזכר שייוולד הוא ימשיך את המין עד בוא אליהו הנביא. זה סיימנו את הסיפור של העורב. עכשיו בוא נראה מה קורה עם הציפור השנייה, היונה. אומר הפסוק מיד אחרי זה: "וישלח את היונה מאתו", והיא לא מצאה מנוח לכף רגלה, היא חזרה. הוא החזיר אותה אל התיבה. אחרי שבעה ימים הוא שולח אותה שנית, ואז כתוב בפסוק י"א, פרק ח', פסוק י"א: "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ". בואו נראה מה אומר רש"י על כך. אומר רש"י בפסוק י"א: "טרף בפיה. אומר אני שזכר היה". היונה הזאת הייתה ממין זכר, לכן קורא פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה. אחרי זה דיבור מתחיל חדש. טרף, מסביר רש"י מה זה טרף? חטף. רש"י מביא פירוש שני, או מדרש אגדה. זה לא מלשון חטף אלא לשון מזון, כמו "ותתן טרף לביתה". טרף, יביא הפרנסה, מזון לביתה. אז טרף הביא המזון בפיה. והוא מוסיף: ודרשו חז"ל, דרשו מה זה בפיה? לשון מאמר. היה קשה לחז"ל. למה צריך להגיד בפיה? אלא במה הביאה אותה, בידיה? כל ציפור מביאה את הדברים במקור שלה. אז ברור שבפיה, אלא במה? אז

23:19 לכן אומרים בפיה הכוונה היא רצתה להגיד איזה מסר. מהו המסר? אמרה: יהו-- יהיו מזונותיי מרורים כזית בידו של הקדוש ברוך הוא, עדיף לי, ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם. עד כאן דברי רש"י הקדוש. כאן יש גם כן רש"י מאוד מוקשה. איך רש"י אומר זכר היה? בקטע הזה שקראתי לכם עכשיו, תסתכלו גם בדף המקורות המצורף, מפסוק ח' עד פסוק י"ב, שמונה פעמים הוא מזכיר את היונה בלשון נקבה. ולא מצאה כף רגלה, ותשוב לו, וישוב, ויבא אותה, ותבוא. אפילו בפסוק של טרף כתוב בפיה, לא בפיו. אז איך רש"י יכול לעקור את כל הפשוטו שנגלה ולהגיד שגם מדובר בזכר? אז למה הפסוק קורא לו בלשון נקבה? רש"י גם מזכיר שפעמים הוא קורא לו בלשון נקבה, פעמים בלשון זכר. לשון נקבה אני רואה איפה הוא קורא לו. איפה הוא קורא לו בלשון זכר, בבקשה? אה, רש"י התכוון למילה טרף. לא כתוב טרפה. כן. מי שיודע על קצה המזלג דקדוק: טָרַף כפועל, כמו אכל, הולך, אז זה תמיד כתוב בקמץ ופתח. זה הסימן של פועל. אם זה כתוב בשני קמצים זה שם עצם, כמו חכם, גמל. השיר "אשירה לה' כי גמל עליי", זה פועל. גמל זה שם עצם של גמל. אז רש"י לא יודע דקדוק? אם הכוונה הייתה טרף, שהוא הזכר טרף, היה צריך להיות כתוב טָרַף, כלומר קמץ ופתח. הוא כתוב בשני קמצים. זה יותר מתאים לפירוש השני שאומר מזון, מזון זה טרף, ובסוף פסוק יש מצבים שהסגול נהפך לקמץ, כמו במקום עֶרֶב כתוב עָרֶב, ושחטו הפסח, במקום פֶּסַח. אז מאיפה רש"י רואה שקורא אותו בלשון זכר? לא כתוב פה קמץ או פתח. מאידך, אם משום מה רש"י חשב

26:23 שטרף, הפסוק מתכוון הוא טרף. אז למה רש"י אומר: "ואומר אני שזכר היה"? לא אתה אומר, הפסוק אומר שזכר היה. הוא אומר במפורש טרף. ואם זה כל כך ברור שהוא זכר, אז למה רש"י צריך עוד פירוש מלשון מזון? ודרך הדרוש. בכלל, למה זה דרוש? לכאורה הפירוש הזה מלשון מזון, כמו "ותיתן טרף לביתה", ובסוף פסוק זה יכול להיות טורף במקום טרף. זה ממש פשוטו של מקרא. למה הוא קורא לזה דרוש? למה זה מדרש אגדה? אלא מה, אולי תגידו שהוא קורא לזה מדרש אגדה לא בגלל שזה מלשון מזון. לא זה האגדה פה, אלא זה שהיא אמרה "יהיו מזונותיי", מלשון מאמר, "בפיה" מלשון מאמר, זאת אגדה. זה רש"י לא צריך להגיד, כי אחר כך הוא אומר במפורש עוד פעם: "ודרשו על בפיה". אז זאת אומרת שמה שאמר על המזון, דרשו, זה דרוש. למה זה דרוש? זה נשמע פשט. מעניין. הגור אריה, שהוא הפרשן הראשי של רש"י, הוא מאריך בזה. אני אגיד רק את התמצית שלו. הוא טוען שהטבע של הזוגות בעלי הכנף זה שהזכר הוא זה שיוצא להביא מזון לנקבה. זאת אומרת, הנקבה, הוא אומר, היא אגואיסטית. אם היא הייתה מוצאת מזון, הייתה נשארת שם, לא הייתה דואגת להביא לבעלה טרף. הזכר, ככה זה אצל בעלי כנף, הוא זה שיוצא לשחר לטרף והוא מביא מזון לנקבתו. הוא אומר שלכן גם בעורב הוא שלח את העורב, כי הזכר מביא טרף לביתו. זה פלא גדול עליו. אחרי כל האריכות שהוא מסביר הוא לא ענה על שאלה פשוטה. בסדר, הזכר מביא טרף, לכן הוא שלח את היונה זכר. אז למה הפסוק קורא לה שמונה פעמים בלשון נקבה? ואם תגיד שככה זה שם המין,

29:22 כל המין של היונים בלשון נקבה, כמו שרש"י אומר, אז גם פה שיהיה בלשון נקבה. אתה תסביר לי בעל פה שזה היה זכר, אבל הפסוק יגיד טרפה בפיה. יותר מזה קשה עליו. מה אנחנו רואים באותו ציפור? בפעם השלישית שהוא שלח אותה, הנקבה, כן? והיא מצאה מנוח לכף רגלה, אז היא מצאה בטח גם מזון שמה. מעניין למה אז היא לא חזרה אליו. לא יספה שוב אליו. למה? היית צריכה להביא אוכל לזכר, אמרת. אני רואה שהיא הסתדרה, היא נשארה שם. אז כל הרעיון שאמרת שהנקבה דואגת להביא מזון לבעלה זה לא-- אין לזה סימוכין. בוא נראה עוד פרשן. האבן עזרא ועוד מפרשים בעלי דקדוק רוצים להגיד שבאמת זו הכוונה פה מלשון... למרות שמפורש טרף עם שני קמצים, אפשר לפרש את זה גם כפועל. יש מקרים כאלה, והוא מביא דוגמה מעניינת. פסוק בעמוס: "אריה שאג, מי לא יירא?" כתוב שם שאג בשני קמצים. קמץ, קמץ. ושם הכוונה שאריה הוא שאג. אבל כתוב בשני קמצים. אז אולי גם פה הכוונה באמת טרף. הזכר טרף. זה כתוב טָרָף. והאמת היא שהראיה שלו לא הכי מדויקת. מדוע? כי מי שיסתכל שם בפסוק "אריה שאג", יש שם טפחא. זה כמו פסיק. "אריה שאג", פסיק, "מי לא יירא?" כשזה בא בפסיק או באתנחתא, אז יש מצבים שהסגול הופך לקמץ. הפתח הופך לקמץ. כמו "והשיב את הגזלה אשר גזל" עם שני קמצים. עכשיו שם גזל זה סוף פסוק. ופה אצלנו אי אפשר לקרוא את זה "והנה עלה זית טרף". "בפיה" זה משהו חדש. הרי זה "טרף בפיה" הולך ביחד. אז אין שום סיבה שהפועל שהיה צריך להיות קמץ עם פתח יהפוך להיות לפתע טָרָף עם שני

32:28 קמצים. מצאתי גם זוהר. הזוהר גם מתעסק בזה. הזוהר טוען. הוא לא אומר שהיא הייתה זכר, אבל הוא אומר שהיונה קטפה את העלה מעץ הזית בכוח תקיף, כי עץ הזית, העלים שלו מאוד חזקים, אז היא תלשה אותם. היא השתמשה בכוח תקיף ולכן קוראים לה בשם המושאל זכר שמראה על תקיפות. דרך אגב, יש לי לזה מקבילה בסיפור אחר. כשמשה חוזר ממדיין, בא למדיין והוא רואה את הרועים שמציקים לבנות יתרו. אז כתוב שם: "ויבואו הרועים ויגרשום". את מי? את הבנות. "ויגרשום" עם מ"ם סופית. היה צריך להגיד "ויגרשון". ומה הוא עשה? "וישק את צאנם" עם מ"ם סופית בסוף. "את צאנן" היה צריך להגיד. זה נקבות. אז המפרשים אומרים שהבנות שיוצאות יחד עם כל הרועים לטפל בצאן הן גברתניות. הן עושות מעשה זכר, לכן קראו להן בשם מושאל. אז אומר הזוהר גם פה באמת זאת הייתה נקבה. לכן כתוב כל הזמן שמונה פעמים לשון נקבה. רק רוצים להראות שהיא קטפה את העלה בכוח, טרף בכוח. לכן זה מלשון זכר, אבל בפשוטו של מקרא זה בזוהר. פשוטו של מקרא זה קשה לומר ככה. למה? מנין לך שהיונה שברה את העלה בכוח? שמא היא מצאה אותו תלוש על פני המים? איך אתה יודע מזה שהעלה בפיה, באיזה אופן היא תלשה אותו? אולי היא מצאה אותו זרוק בביצה? אז בואו נראה מה אפשר לבאר את הרש"י המוקשה הזה בדרך אפשר. הכי פשוט היה לפרש שטרף זה שם עצם והכוונה היא לעלה. עלה נקרא לפעמים בתנ"ך טרף. יש פסוק בנביא: "טרפי צמחה", טי"ת, רי"ש, פ"א, יו"ד. העלים נקראים טרפים. טרף, עלה, והנה עלה בפשט. ואז לא הייתה לי בעיה של סתירה בין לשון

35:37 זכר לנקבה. היא נקבה, העלה טרף. העלה הוא לשון זכר. אלא מה הבעיה? אם לפרש ככה, אז הפסוק יוצא עם תחביר מוזר. הרי כתוב בפסוק כבר את המילה עלה זית. מה זה טרף? שוב פעם עלה. עלה הוא עלה. או שיגיד והנה טרף זית, עלה זית, או שיגיד עלה זית בלי טרף. אבל להגיד גם עלה וגם טרף פירושו עלה, זה פעמיים אותו דבר. לכן הפירוש הזה לכתחילה נופל. מצד שני, לפרש שהיונה הנשלחת הייתה זכר, זה סותר לפשוטו של מקרא. שמונה פעמים הוא קורא לה בלשון נקבה. לכן רש"י פותח את פירושו ואומר: ואומר אני שזכר היה. זאת אומרת רש"י מחדש פה חידוש. מישהו פעם הסביר בדרך בדיחותא למה רש"י אומר זכר היה. אז אחד הסביר, רש"י כידוע לא היו לו בנים, רק בנות. אז הוא הסביר שרש"י ידע שבנות קשה להן להחזיק את הפה סגור בלי לפטפט כל כך הרבה זמן. אז אם היא באה עם משא כזה ארוך ועלי זית בפיה, היא לא פתחה את הפה, זה חייב להיות זכר. זה לא יכול להיות נקבה, אבל זה בדרך בדיחותא. מה רש"י מתכוון? אז יש פה חידוש. רש"י מתכוון, אומר אני שזכר היה. הוא לא מדבר על הנשלחת. הנשלחת הייתה בוודאי ציפור נקבה, ולכן כתוב שמונה פעמים עליה בלשון נקבה. רש"י רוצה להגיד: אתה יודע מי טרף? הזכר שנשאר בתיבה ומחכה שאשתו תביא מזון, הוא טרף. הוא ציפה בכליון עיניים לזוגתו שתביא סוף כל סוף איזשהו ירק טרי. זאת אומרת את עלי הזית הביאה באמת הנקבה, ולכן כתוב בפיה. אבל נח רואה תופעה מעניינת. איך שהגיעה לתיבה, הזכר התנפל על העלה הזה, ובפיה עוד לא הספיקה להוציא את זה

38:42 מהפה, הוא טרף את זה ברעבתנות גדולה. למה? זה מוכיח על טריותו של העלה. זה לא עלה רקוב שמונח על המים כבר כמה שבועות. כאלה יש לו גם בתיבה, שהכניסו שם אוכל בהתחלה ועכשיו זה כבר אוכל ישן. הוא התגעגע לאוכל טרי. פתאום הוא רואה ירק טרי בפה של זוגתו, טרף בפיה, כמו שיש פסוק: בעודו בכפו יבלענה. מעניין שלכן כתוב פה גם, אם תשימו לב, בפסוק יש מילה שנראית מיותרת. כתוב: ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית. מה זה והנה? ותבוא אליו היונה לעת ערב ועלה זית טרף בפיה. מה זה והנה? יש פה רמז. נח ראה פה הפתעה. וואי, תראה מה קורה פה. הזכר טורף. הוא טרף. כן, הוא הזכר טרף מפיה של הנקבה. הוא טרף את העלה הטרי שהביאה. מהרעבתנות הזאת הוא הבין שזה עלה טרי, שזה עתה נקטף מעץ חי. זה סימן שקלו המים מעל הארץ. הבעיה היחידה שיש בפירוש הזה, יש בו בעיה. עכשיו הבנתי למה זה כתוב בלשון זכר, כי הוא היה זה שטרף. אבל למה לא כתוב עם קמץ פתח? נכון, זו החולשה היחידה של הפירוש הזה. אז לכן בגלל החולשה הזאת רש"י נזקק לעוד פירוש, שזה מלשון מזון. מזון נקרא טרף, ותיתן טרף לביתה. ויש מצבים שהסגול סגול נהפך לקמץ קמץ. אבל לפירוש הזה יהיה קשה. אז למה רש"י לא הביא רק את הפירוש הזה? כי אז יהיה קשה. מה מחדשת התורה בזה שהיא מודיעה לי שהעלה הזה מוגדר כמזון? הרי כאן העיקר זה להביא הוכחה שקלו המים מעל הארץ. אין כאן שאלה אם העלה נחשב מזון או איננו נחשב מזון. מצידי אפילו שזה היה עלה שלא נחשב למזון,

41:32 אבל הטריות שלו מוכיחה שקלו המים. אז מה אתה צריך לספר לי? היא הביאה עלה זית שהוא מזון. מה זה מעניין אם הוא מזון או לא? אז לכן הוא חוזר גם לפירוש הראשון. אבל גם לפירוש הזה יהיה גם קשה. אם הכוונה היא מלשון טרף, למה אתה צריך להגיד בפיה? בוודאי, אלא במה היא תביא את זה אם לא בפיה? לכן הוא אומר ודרשו. יש דרש על גבי דרש. ובפיה לא רק הכוונה שהיא סחבה את זה במקור שלה, זה ברור. הכוונה היא שבזה היא רצתה להביע משהו, ולכן הוא גם אומר לשון מזון, כי המאמר שהיא אומרת קשור למזונות, לא קלו המים או לא קלו המים. היא רוצה להביע משהו. נח, כיף לי להביא עלה זית מר מידי הקדוש ברוך הוא ולא להזדקק לפרנסה מתוקה כדבש מבני אדם. אבל זה פירוש שני. הפירוש הראשון היסודי הוא מה שאמרנו קודם. יש לו באמת בעיה דקדוקית. למה לא כתוב קמץ פתח? אבל חוץ מהבעיה הזאת הוא מסביר יפה מאוד מה קרה פה, מאיפה הוא ידע שקלו המים, על העלה, ומי אמר לו אולי העלה הזה שוכב כבר כמה זמן בנהרות השוצפים שעקרו איזה עץ זית וצפו שם עלים, אבל מזה שהזכר חטף ברעבתנות את העלה, איך שהנקבה הגיעה חטף את זה מפיה, אז זה מראה שקלו המים. זה עלה טרי שצמח עכשיו אחרי המבול. אז בגלל העניין, הסבר העניין שבפירוש הראשון רש"י התעלם מהבעיה הדקדוקית הקמוצה והבליג על זה. העיקר שהעניין יובן. לסיום יש לקשר את זה עם משהו רוחני. כתוב בספרים, היונה הרי נמשלת לכנסת ישראל, נמשלת ליונה, והתיבה שבה היונה סגורה נמשלת לגלות. היא סגורה שם, היא

44:15 נעולה, היא לא יכולה לצאת. עברו כמה גלויות על כנסת ישראל, היונה. פעם ראשונה, וישלח את היונה, הייתה גאולת מצרים, אבל אחר כך היא חזרה לגלות, גלות בבל. אחר כך היא שולחה עוד פעם, אחר כך היא חזרה לבית שני. בשילוח השלישי עכשיו כבר לא יהיה יותר גלות. הגאולה האחרונה שתבוא אחרי גלות זאת היא כבר תהיה גאולה שלמה, ולא יספה לשוב אליו שנית. זה הגאולה האמיתית והשלמה, וזה באמת האווירה ששררה בתיבה. כתוב ששררה שם אווירה של ימות המשיח, לכן היה שם הכל בצורה ניסית. נסיים בפירוש נאה ששמעתי פעם מהרב לאו. דיברו על הניסים של משיח, שאחד הדברים שמבטאים את הפלאות של ימות המשיח זה וגר זאב עם כבש והנמר עם גדי ירבוץ וכולי וכולי. שואל, מה הפלא? מה עושים מזה כזה פלא גדול, נס? היה כבר לעולמים. איפה? בתיבת נח. היו שם ביחד זאב עם כבש, יונה עם עורב וחיו בשלום ביחד. אז אם ככה, מה החידוש בימות המשיח? הסביר רעיון מאוד יפה. בתיבת נח זה לא פלא שכל הניגודים האלה חיו בשלום. בחוץ מבול, רוח סערה, אבדון. אם אנחנו לא נהיה מאוחדים ביחד אנחנו נטבע עם כולם במבול. אז כולם מתאחדים. כשיש מצב חירום, מצב מלחמה, אז כולם מתאחדים. זה לא קונץ, זה התאחדות לצורך הישרדות. מה לאו אומר? בימות המשיח לא יהיה שם רעב ולא מלחמות והכל יהיה שלום ואז יהיו כולם ביחד. זה כבר עניין של נס. זה עניין של אחדות בפרט השנה שזה שנת הקהל. אז צריכים להקהיל את כל הניגודים והזרמים וכולם עם כל אלה שהם בעד ונגד ולהפוך את כולם ל"קהל גדול ישובו הנה" בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש בשנת

47:12 הקהל זו.