וארא: התיקון ל'אמבטיה רותחת': 'מקווה-רותחת' | מרתק

00:04 ערב טוב לכל הצופים והמאזינים של COL. אנחנו מתקדמים לתוך חודש אלול יחד עם פרשות השבוע. כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך. אבל בסיום הפרשה יש לנו שם רמז לפורים. מה לפורים ולאלול? אחד מראשי התיבות של אלול זה איש לרעה-- איש לרעהו מתנות לאביונים. זאת אומרת שגם בחודש אלול צריך ללחום נגד הקרירות של עמלק ולהיות חב"דניק. חב"ד ראשי תיבות פסוק בתהילים: "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, דיברתי בלשוני". אז עכשיו נלמד איך אנחנו מוחים את זכר עמלק שמופיע בסיומת של הפרשה. אומרת התורה, פרק כ"ה, פסוק י"ז: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים". הבה נראה את הרש"י על הפסוק הזה. מעתיק רש"י מהפסוק את המילים "אשר קרך בדרך" ומפרש. שלושה פירושים אומר רש"י. פירוש ראשון, לשון מקרה. מה שקרה לך איתו בדרך. פירוש שני אומר: דבר אחר, לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאם במשכב זכור. עמלק היה מטמא את בני ישראל. פירוש שלישי: דבר אחר, לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו עובדי כוכבים יראים להילחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. רש"י מסיים במשל לאמבטיה רותחת שאין כל בריה יכולה לרדת בתוכה. בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה, הקרה אותה בפני אחרים. מישהו שאל אותי למה רש"י אומר משל לאמבטיה ולא אומר משל למקווה? ברור. עמלק לא הולך למקווה. מה שלא יהיה, הוא לא יקפוץ למקווה. ורש"י ממשיך בדיבור המתחיל הבא, "ויזנב בך". אומר רש"י: מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה. "כל הנחשלים אחריך", מסביר רש"י, חסרי כוח מחמת

03:53 חטאם, שהיה הענן פולטן. רש"י הזה מלא בדברים מוזרים של דרוש. לא מובן כל הצורך באריכות הזאת. בואו נראה מה השאלות שיש בפירוש רש"י. א. מה הוא מחדש בפירוש הראשון של לשון מקרה? נו ברור, מי שיודע עברית, אשר קרך, מה שקרה לך, כמו "אקרה דבר". אם לא, אז הוא לא מפרש שם כלום. מי שיודע לשון הקודש, קרך זה לשון מקרה. אז מה הוא רוצה לחדש פה? כל שלושת הפירושים מוסבים על תיבת קרך, אם זה מקרה או לשון קרי או לשון קירור. אז למה רש"י מעתיק מהדיבור המתחיל גם את המילים "אשר בדרך"? היה צריך להעתיק רק קרך ולהסביר מה המשמעות של קרך. מה חסר בפירוש הראשון שהוא צריך עוד פירושים? שאלה נוספת, הפירוש השני. מה, מה בדיוק הפירוש שם? במה הוא היה מטמאם, בקרי או במשכב זכור? בכלל, איך הוא הכניס את זה לפה? מה דכר שמיה בכלל? מילא המילה קרי קשורה לקרך. אבל איך הוא הכניס פה שהיה מטמאם בתועבה הזאת? עוד יותר פלא. איזה עניין היה לו להחטיא אותם בכל אלה? הוא בא הרי להילחם. אם הוא תפס שם מישהו, שיהרוג אותו. מה, מה האינטרס שלו להחטיא אותם? דבר נוסף לא מובן: מה התועלת במשל של האמבטיה? יש כלל של הרבי שרש"י מביא משל, סימן שבלי המשל זה לא מספיק מובן. כאן היה מספיק שהוא אומר כל העמים היו יראים ממך, ועכשיו הם הפסיקו לפחד ממך. גם בלי המשל הרעיון מובן. ושאלה אחרונה על הדיבור המתחיל "ויזנב בך". סטה לגמרי מהפשט. מפרשים אחרים אומרים שהוא תפס את הנחשלים שהם נגררים בסוף המחנה כמו זנב. מה עושה רש"י? מכניס פה דבר

06:52 מוזר, שעמלק היה חותך מילות וזורקן כלפי מעלה. מאיפה הוציא את זה? מה זה הדבר הזה? ונראה לפרש בהקשר הסביבתי של הפסוק שרש"י מביא. יש פה מידה כנגד מידה. כשמסתכלים קצת בסביבה של הפסוק, הפרשת זכור באה מיד אחרי הפרשה של אבני צדק ואיפת צדק, כל המשקלות של לא לשקר במשקלות. ורש"י בפסוק י"ז, לפני הפסוק שקראנו עכשיו, על המילים "זכור את אשר עשה לך עמלק". כנראה שהיה קשה לרש"י: מה תקע את הפרשת זכור פה? מה הקשר שלה לנושאים של הפרשה? היה יותר מתאים שיגיד את זה בפרשת בשלח מיד אחרי. מה פתאום הכניס את זה לכאן? אומר רש"י: זה קשור לפרשה שלפניה. אם שיקרת במידות ובמשקלות, הווי דואג מגירוי האויב, שיבוא אויב ויתגרה בך. ומביא פסוק רש"י, שנאמר "מאזני מרמה תועבת ה'", ומיד אחריו מה כתוב? "בא זדון ויבא קלון". זה הפירוש של רש"י, שזה קשור לחטא של שקר במשקלות. נשאלת השאלה מה הקשר בין שקר במשקלות לעונש של עמלק? נכון, באופן כללי גירוי האויב בא על ידי חטא. ככה גם היה במלחמת עמלק בפרשת בשלח. גם שם רש"י אומר: "ויבוא עמלק", סמך פרשה זו למקרא זה. לפני זה כתוב שבני ישראל התחילו לגלות ספקות: "היש ה' בקרבנו אם אין". אה, לומר, הפסוק בא לומר: תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים "היש ה' בקרבנו אם אין"? חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים אליי ותדעו היכן אני. ומעניין, גם פה רש"י לא מסתפק ברעיון, הוא מוסיף משל. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפיו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ, אומר: אבא, תן לי חפץ זה, והוא נותן לו. וכן שנייה וכן שלישית. בהמשך פגעו

10:08 באדם אחד. אז הבן שיושב על זרועות אביו פונה לאותו אחד, אומר לו: סליחה, ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו, ובא הכלב ונשכו. זה אומר רש"י בפרשת בשלח, פרק י"ז פסוק ח'. כאן נשאלת השאלה: אם גירוי האויב בהם היה משמיים, כפי שאומר שהחליט האב, השליכו מעליו, אז מה הקדוש ברוך הוא רוצה עכשיו מהכלב? למה הוא ציווה למחות את הכלב? הרי אתה הענשת אותו. דבר נוסף, גם כאן נשאלת השאלה: מה מוסיף המשל? הרי לפני המשל כבר אמר רש"י: חייכם שהכלב בא ונושך אתכם. אז הכול ברור, לא? מה מוסיף המשל? אותו דבר. זרק אותו, ובא הכלב והוא נשכו. אז הדברים דורשים ביאור. אז נראה שרש"י, כנראה עיקר עניינו זה לא רק המילה קרך. רש"י בא להסביר, כפי שהוא מעתיק בדיבור המתחיל, את שלישיית המילים ״אשר קרך בדרך״. מה? מה קשה בזה? כי כשמעיינים בפרשת בשלח לא מצינו שעמלק גרם לנו תבוסה נוראית או ריבוי חללים. כמה נחשלים. להפך, כתוב ״ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב״. אז איפה ש-שאומרים זה מין פיגוע קטן. לא היה שם משהו, איזו השמדה רצינית. על מה הזעם האלוקי לצוות לנו להשמיד אותו? מילא שם בפרשת בשלח הלשון ״מלחמה לה' בעמלק״, זה אפשר להבין. ראשית, גוי עמלק, חצוף שכמותך. אחרי כל הנסים אתה בא ויורק בפנים לכל הנס. זו חוצפה נגד הקדוש ברוך הוא. אז השם נלחם בעמלק, ״מחה אמחה״, הקדוש ברוך הוא. זה אני מבין. אבל ״זכור את אשר עשה לך עמלק״. נגיד את זה בשפה המדוברת: מה כבר עשה לך עמלק? אפשר לחשוב מה הוא עשה לך. תראו, שם לא קרה

13:21 שום אסון רציני, איזה מין פיגוע קטן שמיד התגברו עליו. לכן רש"י אומר שהמילים ״אשר קרך בדרך״ באים להסביר לנו מה קרה כל כך. דרך אגב, זה מדויק גם בפסוק, כי הפסוק אומר: ״זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך״, אשר עשה לך עמלק. ומיד אחרי זה עוד פעם ״אשר קרך בדרך״. היה יכול להגיד בקיצור: זכור אשר עשה לך עמלק בדרך. מה זה פעמיים ״אשר״? אלא כאילו צריכים לקרוא את הפסוק ככה: ״זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים״. אתה רוצה לדעת מה עשה לך? הנה אני אסביר לך. חללים לא היו הרבה. תבוסה צבאית לא הייתה, אבל ״אשר קרך בדרך״. לכן רש"י צריך להסביר מה, מה הוא עשה בזה שהוא קרך בדרך. אז הפירוש הראשון הכי פשוט: מלשון מקרה. מה זאת אומרת? עמלק בא אליהם, יעני באקראי. מעניין, בכל המלחמות של ישראל כתוב ״ויצא סיחון לקראתו ויבוא להילחם אתו״. פה כתוב ״בדרך״. דרך אגב, הוא בכלל זה לא היה על ארצו. זה לא שבאו להילחם אליו בארצו. הוא הרי יושב בארץ הנגב, והם עכשיו ברפידים בכלל. הוא הולך ככה בדרך ודרך אגב תקף אותנו. אז יש פה מוטיב של מרמה, כאילו אולי הקדוש ברוך הוא גם לא ירגיש שאני בא להילחם בהם. וזה פעל בך תחושה של מקריות שהתבטאה אחר כך שאומר ״היש ה' בקרבנו אם אין״. אז החטא של עמלק היה, הוא חשב שאם ישראל שואלים ״היש ה' בקרבנו אם אין״, זו שאלה שחושפת אותנו ממילא למקרה הטבע. אז הוא ציפה להסרת ההשגחה העליונה, והוא האמין שהאבא זרק אותם לכלבים. וזה הקשר עם השקר של המשקלות. מה מיוחד בשקר של המשקלות? סתם אדם משקר, הוא מפחד

16:18 שיתפסו אותו. לא נעים. סתם לגנוב, יראו שאתה גנב. אבל אם אני שם משקולת במלח והיא אלפית גרם פחות, זה לא מורגש כל כך. זה לא מפחד שזה יתגלה. מה עם עין של מעלה? עם השגחה עליונה? אה, אתה לא מפחד ממנה. אז השקר במשקלות מראה שאתה לא מסתכל על ההשגחה העליונה, לא לוקח אותה בחשבון. אז אומרת לנו התורה, אומר רש"י: חושש מגירוי האויב. מעניין, הוא לא אומר שיבוא עליך הרוג, אויב. אה, אתה בסיכון. למה? כי הרעיון פה הוא לא ששקר במשקלות, מגיע לי עונש שאויב יבוא להרוג אותנו. זה לא עד כדי כך. אלא מה? זה שאתה לא מאמין בהשגחה העליונה ולכן אתה משקר במשקלות, אז אתה גורם שאתה תיפול לדרכי הטבע, ובטבע יש חשש שכבשה אחת בין שבעים זאבים. כמו שהרבי הסביר פעם על פורים, שלא בגלל שנהנו מסעודתו של אותו רשע מגיע להם כליה כזו. זה מידה כנגד מידה, אלא ברגע שהם נהנו מסעודתו של אותו רשע, זאת אומרת שהם שכחו את הסגולה שלהם ולא אכפת להם מהערך האלוקי שאנחנו מעל הטבע. אמר הקדוש ברוך הוא: טוב, אז תישארו בדרך הטבע. ואם הורידו להם את הקסדה שלמעלה מהטבע, אז זה לא פלא אם תבוא ירייה ותפגע בו. זאת אומרת, החידוש של המשל שרש"י אמר בבשלח עם הכלב, כי בלי המשל אפשר לחשוב שבגלל שהאבא שמע כזו שאלה מעצבנת מהבן שלו, העונש שלו הוא שהכלב יישך אותך. הוא לא זרק אותו שהכלב יישך אותו. הוא רק השליכו מעליו. ממילא בא הכלב ונשכו. כלומר עמלק חשב שהקדוש ברוך הוא השליך אותם אליו והוא בדרך מקריות ינצח אותם. אז ממילא זה הפירוש הראשון ״אשר קרך״ מלשון מקריות. מה

19:07 החולשה בפירוש הזה שלכן רש"י הזדקק לעוד פירושים? בתחביר הלשוני היה צריך להיות כתוב אשר נקרא עליך בדרך עם ה'. כמו "הקרה נא לפניי" שאמר אליעזר. הוא הזדמן לך באקראי. אבל כתוב "קרך", זה פועל יוצא. הוא עשה משהו עליך. הוא עשה אותך מקרה. אין מילה כזאת. עשה אותך מקרה. הוא הזדמן באקראי במקרה, זה היה צריך להיות כתוב אשר נקרא עליך בדרך. כמו שכתוב אצל פרעה, שמשה אומר לו "אלוקי העברים נקרא עלינו", הזדמן עלינו ואמר לנו. אז אם ככה לא מובן מה זה "קרך" בלשון הפעיל, מה הוא הפעיל עליך? לכן רש"י עבר לפירוש השני, מלשון קרי וטומאה. מה זאת אומרת? ממתי קרי וטומאה הם כלי נשק במלחמה בין עמים? זה בא להדגיש שעיקר הבעיה פה הייתה מלחמה רוחנית. זאת אומרת, בגשמיות לא הייתה פגיעה רצינית בעם ישראל. היו עמים שפגעו יותר בעם ישראל והשם לא אמר להשמיד אותם. פה הייתה מלחמה רוחנית. ולכן זה מצדיק את מחייתו המוחלטת. מה הוא עשה לנו ברוחניות? אומר רש"י שהיה מטמאם במשכב זכור. שאלנו קודם איזה אינטרס יש לו בזה. מה הוא מיסיונר? הוא בא הרי להילחם עם ישראל ברפידים. מעניין. עמלק היה יודע את ריבונו, והוא יודע שאם הוא יחטיא אותם אז יהיה "וראה בך ערוות דבר ושב מאחריך". גם כתוב בפרשתנו. ואז הוא יוכל לנצחם. זה מזכיר את הסיפור עם בלעם שהביא עליהם את התוכנית של בנות מדין, בנות מואב, והוא ידע שעל ידי זה שום דבר לא יכול לנצח אותו, רק להחטיא אותם. השאלה היא, בסדר, הבנתי, אבל למה רש"י צריך להוסיף לשון קרי? מה הקשר לפה? אני מבין שהוא רצה להחטיא אותם עם משכב זכר. זה עבירה חמורה ביותר.

22:29 עניין של טומאת קרי זה טומאה קלה וזה בא באונס. לא מישהו... מה זה קשור לפה? הוא גרם להם את זה? אלא שהשאלה של רש"י הייתה, הוא באמת רצה להחטיאם בעבירה החמורה הזאת, שהיא תועבה, אבל היה קשה לרש"י: איך הוא יגיע אליהם? להחטיא אותם הוא צריך להגיע אליהם. הרי הם היו מוקפים בענני כבוד ושום אויב לא יכול היה לחדור אליהם. והראיה שכתוב במלחמת הכנעני מלך ערד. רש"י אומר שזה היה עמלק. "וישמע הכנעני מלך ערד". אומר רש"י, מה הוא שמע? שמת אהרן. ואז מה? הסתלקו ענני הכבוד. ואז הוא אומר, אה, ירד מהם ההגנה האווירית של כיפת כבוד. אז אני יכול לתקוף אותם. אבל עכשיו הם מכוסים בענני כבוד. אז גם אם הוא רוצה לטמא אותם הוא צריך להגיע אליהם. איך הוא יכול להגיע אליהם? חסומים על ידי ענני הכבוד. לכן רש"י הזכיר לשון קרי. עמלק בכשפים שלו, בצורה רוחנית, הוא גרם להם הרהורי חטא. ואז הם נעשו בעלי קרי, ועל זה כתוב: "ויצא מחוץ למחנה. יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא מחוץ למחנה." למה? כי אחרת זה ה' אלוקיך בקרבך, "והיה מחנך קדוש", ואם לא אז "ושב מאחריך". אז ממילא בזה הוא גרם להם שהם ייאלצו לצאת מחוץ לענן. ואיפה רואים שהם היו מכשפים? זה אומר כבר רש"י בבשלח על הפסוק "בחר לנו אנשים", אומר רש"י שני פירושים. הפירוש השני, שיודעים לבטל כשפים, כפי שבני עמלק מכשפים היו. או, עכשיו אני מבין את רש"י שאומר בפרשתנו מה זה "הנחשלים אחריך". מפרשים אחרים אומרים, אלה שהיו כאלה שהם בקושי הולכים, מזדנבים מאחורה. רש"י אומר, נחשלים, חסרי כוח מחמת חטאם,

25:20 שהיה הענן פולטן. וכשהענן פולטן הם פתוחים להשפעה שלו. אז זה שהם נעשו בעלי קרי זה על ידי השפעה כישופית שלו. אבל אחרי שהם יצאו מהענן אז הוא בא אליהם וטימא אותם במשכב זכור. זה גם מעניין מה שרש"י מביא את הפסוק על המשקולות. מדהים הרמזים ברש"י. אז הוא מביא הוכחה שאם אתה משקר במשקולות אז תדאג לגירוי האויב, אומר רש"י, "מאזני מרמה תועבת ה'." מה זה מאזני מרמה? משקולות. מה כתוב אחרי זה? "בא זדון ויבוא קלון", וקלון זה עניין של משכב זכר. מה הייתה מטרתו בזה? לגרום שתקיא הארץ אתכם. הוא ראה שהם באים לכבוש את ארץ כנען. שאר העמים התכוננו פיזית, צבאית לבלום אותם. הוא בטומאתו הגדולה וביודעו את ריבונו שלו, הוא אמר אני אעצור אותם בצורה אחרת. אני אגרום שיהיה "ותקיא הארץ אתכם", אז הם לא יוכלו לכבוש את ארץ הקודש. מעניין פסוק בוויקרא. בספר ויקרא יש שם את כל פרשת העריות, פרק י"ח בפסוק כ"ב הוא אומר שם "ואת זכר לא תשכב, תועבה היא". והוא מסיים "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים", "ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה". אה, אתם יכולים לשאול, אבל התורה אומרת "אל תטמאו בכל אלה". היא לא התכוונה דווקא על משכב זכור, אלא על כל העריות שכתובים שמה. אז ראשית כל, מעניין שהמילה תועבה כתובה בצמוד דווקא לחטא הזה ולא לקודמים. דבר שני, אם ישאל מישהו אם הם כבר רצו לטמא אותם בעריות, אז למה דווקא בזה? היו יכולים לטמא את נשותיהם. התשובה היא מאוד פשוטה. נשותיהם היו מוגנות בתוך הענן, אז נדמה לי אי אפשר היה להגיע אליהן. רק על ידי שהוא גרם להם לשון

28:09 קרי, אז הם נאלצו לצאת מחוץ למחנה, ואז הוא בא וטימא אותם בטומאה החמורה שגורמת להקיא הארץ אתכם. אתה מבין? פה יש פה מלחמה רוחנית איומה שמצדיקה את הזעם האלוהי נגד עמלק. רגע, אז מה חולשתו של הפירוש השני הזה? לפי הפירוש הזה, התיבה "קרך" רומזת רק לאמצעי שנקט עמלק, שהוא הפעיל עליהם טומאת קרי בהרהורים שהוא פעל עליהם בכישופיו. אבל זו לא הייתה מטרתו הסופית, לטמאם וכולי. אז זאת אומרת שאתה לא נוגע בנקודה העיקרית של מה שהוא רצה לעשות. מה גם שאפשר להגיד עוד דבר, שאומרים "אשר קרך" בלשון יחיד. למי הכוונה "קרך"? לכלל עם ישראל. לפי הפירוש הזה, אלו רק נכשלים בודדים שיצאו מחוץ לענן, ורק אותם הוא טימא. מעניין שיש מה שמחזק את הפירוש הזה שאמרנו, שעל ידי זה הוא יגרום שהם לא יצליחו לכבוש את הארץ. מרומז ברש"י בזה שהוא אומר אחרת מכל המפרשים: "ויזנב בך". כולם אומרים שהוא היה עושה פיגועים באחרונים שהולכים שמה, מזדנבים מאחורה. רש"י אומר: היה חותך מילות וזורקן כלפי מעלה. מה זה? לפי מה שהסברנו עכשיו יהיה מובן. הוא כאילו רצה להשתמש בזה שהם טימאו את אות ברית קודש, לזרוק כמו קטרוג לגבי שמיא: תראו מה הם עשו. אז תוריד מהם את ההשגחה שלך, תקיא אותם מן הארץ. מובן הרעיון של רש"י. אבל אם זה הולך על כלל ישראל, "קרך" זה לא מתאים לבודדים שפלטם הענן. זו החולשה בפירוש השני. אז אומר רש"י פירוש שלישי, ש"קרך" זה לשון קור וחום. הפירוש, שעמלק קירר את האנושות כולה מפחדם מבורא עולם. אחרי שכולם ראו את הנסים האדירים שהיו במצרים, במדבר, כל העמים מסביב: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו"

31:18 "אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד". לא העיזו להילחם בהם. בא עמלק, קפץ וקירר אותם. עכשיו מאוד מובן למה יצא עליו הקצף האלוקי להשמידם. אי, שאלנו מה צריך את המשל של אמבטיה רותחת. יכולת להגיד פשוט שכולם פחדו להילחם בך. עכשיו אחרי שעמלק בא, ירד לכולם הפחד. מעניין, באמת ירד לכולם הפחד? הם הרי נלחמו איתם גם אחר כך. זה לא שכולם ברחו. הוא בא וקירר אותם, אז עכשיו כולם באו לתקוף אותם, להילחם איתם? הם הרי המשיכו לפחוד מהם. כמו שרחב אמרה למרגלים של משה, ששמענו שהוביש ה' את ים סוף מפניכם, וכולם פוחדים ורועדים, נפל פחדכם עליהם. אז מה, מה? מה הוא עשה בעצם? המשל הזה מוסיף שני דברים חשובים. א. הוא מוסיף את העניין של אף על פי שנכווה, צינן אותה בפני אחרים. במשל זה לא מי שעומד על שפת האמבטיה ואומר קסוום, שום דבר. הוא בעצמו קופץ אל תוך האמבטיה והוא יודע שרותח. הוא נכווה. הייתה לעמלק מפלה, "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". והוא לא אכפת לו. הוא רוצה לצנן את הנס האלוקי במסירות נפש. זה מתאים מאוד עם עד דלא ידע. וגם ביום כיפור זה למעלה מטעם ודעת. יום כיפורים כפורים, איש לרעהו, מתנות לאביונים. מתאים לחודש אלול. נרמז בפרשתנו. יש אויבים שהולכים נגד עם ישראל, אבל בצורה לוגית. הם באו לקחת את ארצי. אה, לא באמונה שלי. כל מיני טעמים שבין עמים יש סכסוכים. אבל שיהיה מין התקפה בלי... הוא לא בא אליך בכלל. הוא לא בא לארץ הנגב לעמלק. אתה יוצא נגדם ואתה יודע שתיכווה חמורות. במסירות נפש הוא אומר: על החיים ועל המוות. אני אדפוק את האמונה בעל-טבע.

34:30 אז זה מספיק הסבר על מה יצא הקצף האלוקי שחייבים להשמיד אותו. דבר נוסף, המשל הזה מסביר מה זה "קרך", כי בפשט שאתה לומד מה הוא עשה, את מי הוא קירר? את פחד העמים. העמים פחדו מאוד. עכשיו הוא קירר אותם שהם לא יפחדו. אז זה לא "קרך". הוא קירר את כל האויבים. מה זה "קרך"? לכן המשל בא להשלים את זה. אתה היית אמבטיה רותחת. אתה היית כזה עם שכולם פחדו לקפוץ וליצור מגע איתך בכלל. ועכשיו מה? הפסיקו לפחוד. הרי אמרנו שהם המשיכו גם לפחוד אחר כך. מעניין. יש פה מילה שלא שמים לב ברש"י. הוא אומר: "ציננך והפשירך מרתיחתך". לא אומר שהוא עשה אותך קרח. הפשיר אותך. קודם היית רותח, עכשיו נהיה פושרין. מה הנמשל? לא שהם הפסיקו להילחם איתנו. לפני שעמלק בא זה היה בעיניהם בלתי אפשרי להילחם עם העם הזה. זה עם על-טבעי, אל תעז לנגוע בו. כל מי שנוגע בו נכווה. אחרי שעמלק קפץ לו, אז אמרו: כן, עדיין יש מה להילחם איתם. עם חזק, אבל הפחד הזה לא כל כך נורא. נהיה פושר במקום רותח. זה לא מופרך כבר להילחם איתם. על זה יצא הזעם האלוקי. נו, אז פירוש טוב, הפירוש השלישי. אז למה רש"י צריך פירושים אחרים? מה החולשה של הפירוש הזה האחרון? התשובה היא: החולשה היא בו גם מבחינה לשונית. איך רש"י אומר? "ציננך", שני נונים. בשורש של קוף ריש, קור. איך צריך להגיד בהפעיל? לא "קרך", "קיררך". אם הוא קירר אותך אז לא אומרים "קרך". קירר אותך. לא כתוב "קירר אותך" בשני רישים. ואז אם הייתה הכוונה שהוא קירר את הפחד מאלוקים, אז זה לא "אשר עשה לך". אשר

37:46 עשה לאלוקיך שהוא קירר את אלוקים שלא יפחדו ממנו. אתה אומר "אשר קרך" — קירר אותך. זה אמבטיה רותחת. אבל היה צריך להיות כתוב בשני רי"שים. אז אם ככה חוזרים לפירושים הקודמים, אז שלושת הפירושים משלימים זה את זה. זה מתחיל ב-- הרעיון פה של ההסבר שלמדנו היום, שההתחלה היא פשוטו של מקרא, בלי כל ההסברים החסידיים. יש לנו פה קשר של סמיכות. היה כתוב על משקלות, מיד אחרי משקלות. למה פתאום פה מכניס את עמלק? כי זה היה בעטיה. אם אתה משקר במשקלות, זאת אומרת שאתה מצפצף על ההשגחה העליונה. לא, לא מתייחס אליה. אוקיי, אז הוא רק מוריד ממך את ההשגחה. הוא לא זרק אותך לאויב. הוא אומר: הווי דואג מגירוי האויב, עלול לבוא עליך אויב. אין מה שיגן עליך, כי אתה החלטת שאתה טבעי. אוקיי, תשחק אותה בכללי הטבע. אבל אחר כך אמרנו שזה לא מספיק הסבר למה כזה קצף יצא עליו, מה שאומר זה היה מלחמה רוחנית עם טומאה חמורה, כשהמטרה שלו הייתה שהם לא יצליחו לכבוש את הארץ בגלל החטא שלהם. אבל אז לא התאים לנו. א. זה רק האמצעי, זה שהביא אותם לידי טומאת קרי, ואז הם נאלצו לצאת מחוץ לענן, ואז הצליח. אז אתה מדבר על האמצעי שהוא נקט ולא על המטרה שלו, מה שהוא טימא אותם בתועבה חמורה, וגם אמרנו שזה לא שייך להגיד על כל כלל ישראל. הוא הביא את כל כלל ישראל לטומאה? רק לנחשלים אחריך. אז מה זה "קרך"? אז צריך להגיד "אשר קירר את הנחשלים אחריך". אבל "קרך" זה כלל ישראל, וזה הפירוש השלישי. המעלה שלו שה"קרך" הולך על כלל ישראל, שהוא היה אמבטיה רותחת ואף אחד לא העז

40:11 לנגוע בו מפחד שהוא ייכווה חמורות. אבל אחרי שעמלק הבליעל הזה קפץ לתוכה, אז הוא הוריד את המתח, הוריד את הפחד, ואז נהיה עם ישראל פושר. אז רואים מזה שהסכנה של עמלק זה לא רק שאתה קר. תיזהר גם לא להיות פושר, כי כשהנפש האלוקית, אפילו שלא התקררה כקרח, כמת, אפילו קצת הפשירה, עושה פשרות ונהיה פושר, אז כבר היצר הרע אומר: זה לא מופרך להילחם בו. כשהיא ברתיחה, "חם ליבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דיברתי בלשוני". היצר הרע וכל שבע המידות הרעות של כנען פוחדים להתחיל עם הנשמה הזאת הלוהטת. אבל ברגע שהוא בא ולמעלה מטעם ודעת קפץ לתוכה, אז ממילא ציננך והפשיר אותך. וכשאתה מתחיל להיות פושר, אז זה בעיה. מפושר, מפושר נהיה קר. מקר נהיה כפור, מכפור נהיה כופר. בסיום אפשר להגיד שבעצם המלחמה של עמלק עם עם ישראל היא בשלושה צמתים, ואני אומר את זה בתמציתיות. נקודה אחת שהוא נלחם בה זה הדעת. כי ברגע שאתה לא מסתפק בחוכמה ובינה, אתה גם עושה דעת. אז נהיה לך התלהבות בלב. הוא לא רוצה שתתלהב, אז הוא נתקע בדעת. אבל אם יהודי כבר כן התבונן וכן התעמק בדעתו ונולדו רגשות אהבה ויראה, חסד וגבורה, אז הוא נתקע בצומת הבאה, בתפארת. הוא לא רוצה שהרגשות ירדו לידי החלטות טובות, שזה נצח והוד. ברגע שנצח והוד, כבר עקפתי את עמלק והחלטתי החלטות טובות בהתוועדות, אז יש עכשיו עניין של היסוד. זה כנגד המילה, והיסוד הוא זה שמחבר אל המלכות, אל הביצוע. ואז הוא בא ואומר: לא די שהתבוננת, לא די שהתלהבת, לא די שהחלטת, אתה גם רוצה לעשות בפועל? כאילו עשית. מעלה עליך הקדוש, מצנן אותו, מפשיר אותו. בשלושת הנקודות

43:23 האלה צריכים להיזהר. לכן רואים רמזים. הדעת לפי החסידות נמצאת בעורף, כי החוכמה והבינה הם שני האטמוס-- ההמיספרות של המוח מקדימה. והדעת זה על גזע המוח. מעניין, כתוב במלחמת עמלק בבשלח "ויחלוש יהושע את עמלק", אומר שם רש"י: "חתך ראשי גיבוריו". עמלק רוצה לחתוך את המוחין מהמידות. אז האנטי של זה זה חתך ראשי גיבוריו. אחר כך בא הסיפור של מלחמת עמלק בזמן שמואל. שם כתוב "ויחמול העם". יחמול זה רחמים, תפארת. זה הצומת הבא. מה עשה שמואל? חתך אותו לאורכו. "וישסף שמואל את אגג", חתך את הרחמים הנבזיים האלה על עמלק, שאסור לרחם עליו. בסוף, "והכווית את דמשיך", מלחמה היא על קדושת הברית. לכן הוא, מה הוא עושה? חותך מילות וזורק כלפי מעלה. אפשר להגיד רמז. הוא לא רוצה שהיסוד יוריד כלפי מטה לביצוע. הוא אומר: הבט, תחזיר את זה למצב של החלטות ולמצב של רגשות, רק שזה לא ירד למטה. בזה אנחנו צריכים להילחם בחודש אלול, "כי תצא למלחמה על אויביך". לפני זה צריכים לגמור עם כל האויבים, "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב", זה לא מספיק עדיין. תמחה את הקרירות של זכר עמלק, אפילו זכר של קרירות שלא יהיה. ואז "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך", מגיעים למילת הלב שממנה מגיעים לגאולה השלמה של משיח צדקנו בקרוב ממש, ובפרט לקראת שנת הקהל נזכה לראות את המלך המשיח קורא בבית המקדש את ספר התורה במעמד של כל ישראל שהתקבצו הגלויות עם משיח צדקנו עוד בשנה זו.