בא: כש'המלך-בשדה' מפש"ל | הרב יחזקאל סופר

00:04 ערב טוב לכל הצופים והמאזינים של COL. והשבוע על מה נדבר? פרשת השבוע. אני למדתי מהאדמו"ר הזקן: בליקוטי תורה יש לו על כל פרשות השבוע מה להגיד. על וירא יש לו מה להגיד, על כי תצא יש לו מה להגיד. על פרשת שופטים אין מאמר של האדמו"ר הזקן בליקוטי תורה. אז אולי נלמד ממנו גם כן. והיום נדבר על אלול, כמו שהאדמו"ר הזקן מדבר בליקוטי תורה, ספר דברים, עמוד ל"ב, ל"ב. מדבר על המאמר הידוע "אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות אלול. והוא מתחיל להגיד שזה משהו הדדי, שזה מתחיל התעוררותא דלתתא של האדם, "אני לדודי", עד ראש השנה ויום כיפור, וראש השנה ויום כיפור זה זמן התגלות מלכותו יתברך למעלה, ומזה נמשך אלוקותו יתברך למטה גם על כללות נשמות ישראל לקבל עול מלכות שמיים עליהם, ותהיה יראתו על פניהם כל השנה. מיד הוא רואה צורך להוסיף: מדוע צריך את ההתעוררות מלמעלה כדי שתהיה לי יראת השם? אז הוא אומר פה משפט שדורש הסבר. הוא אומר כי יראת ה' ואהבתו אינה עשויה ונטועה בלב האדם מכוח עצמו, כי אם מכוח ההארה הנמשכת עליו מלמעלה בעת וזמן התגלותו, דהיינו בראש השנה בחינת יראה. וכאן שואל התמים החב"די: מה זאת אומרת שזה לא עשוי ונטוע מכוח עצמו? וכי לא למדנו בתניא שאהבה ויראה זה תולדה של ההתבוננות, שהאדם מתבונן בכוח עצמו והוא מוליד אהבה ויראה, כמו שנאמר בפרק ג' בתניא? למה צריך בשביל זה סייעתא מיוחדת משמיא? ודומני שזו נקודה חשובה שצריך להדגיש. בפרק ג' בתניא מבואר על העניין של "והאדם ידע", שזה החיבור של אב ואם. החכמה נקראת אב והבינה נקראת אם. וכשהוא מתעמק

03:23 בדעת אז מיד נולדות אצלו, ונולדת לו מידת יראת הרוממות וכו' וכו'. אז למה הוא אומר שצריך בשביל זה סייעתא דשמיא? והתשובה היא מדהימה. גם במוחש, שזו הולדה גשמית, אז לא די שיש אבא ואמא. ברור שצריך להיות דעת, "והאדם ידע". אבל גם אם יש דעת, מה יאמרו אותם זוגות שאין להם ילדים? זאת אומרת שאומנם נכון שאם לא יהיה אבא ואמא ולא יהיה דעת, אז לא יועיל הסייעתא דשמיא מלמעלה. אבל גם כאשר יש חוכמה ויש בינה ואנחנו התבוננו בדעת, עדיין צריכים סייעתא דשמיא, ולא להגיד: אני עשיתי אהבה ויראה. זה סיוע וכוח מלמעלה שההתבוננות שלי תצליח להוליד אהבה ויראה. למה? כי זה לא טבעי. אינה עשויה ונטועה בלב האדם. אז כדי שתהיה התעוררות צריך על זה סיוע וכוח מלמעלה לפחות פעם אחת בשנה. כמו שיש תקציב בשנה למזונות, "כי חוק לישראל הוא", הטריפני לחם חוקי, אז ככה גם "משפט לאלוקי יעקב". כמה אלוקות יענקל ירגיש. אז זה צריך לדעת, שלכן אנחנו מבקשים בראש השנה שתהיה לנו הצלחה באהבה ויראה. אחרי זה ממשיך האדמו"ר הזקן: תמיהה. הוא שואל, ידוע שבאלול, מה מיוחד בארבעים יום של אלול? שאז הייתה התגלות י"ג מידות הרחמים, שהקדוש ברוך הוא התגלה למשה, ושם הוא סלח לו על חטא העגל, ואז הוא אמר לו שיעלה אליו ההרה עם הלוחות. זאת אומרת, כל החודש אלול זה התגלות של י"ג מידות הרחמים. ולמי שלא יודע, חשוב להדגיש, אין הכוונה למידת הרחמים של עולם האצילות, כי בעולם האצילות יש בסך הכול עשר מידות, ספירות. רק שבע מהן הן מידות ורק אחת מהן היא מידת הרחמים. אז איך הגענו לי"ג מידות הרחמים? מפורש

06:18 בחסידות שי"ג מידות הרחמים זה לא הרחמים הקונבנציונליים הרגילים של עולם האצילות, זה נמצא בכתר, ששם זו הדרגה של "אחד" בגימטריה שלוש עשרה. זה רחמים כאלה שאפילו על חוטאי העגל הוא מוכן לסלוח. אז זו דרגה גבוהה מאוד. מתי הזמן של הדרגה הזאת? יום כיפור. זה לא צריך חסידות בשביל להבין. כל היום כיפור מלא כל הזמן, "כי מלא", "כי א-ל ארך אפיים", "ה' ה' א-ל רחום וחנון", כל הזמן הי"ג מידות. אז זו הדרגה של יום כיפור. אז אני שואל שאלה מאוד פשוטה. אם כן, למה הם ימות החול ואינם יום טוב כמו שבתות ויום טוב, ששם יש איסור מלאכה? והכלל הוא שככל שההתגלות האלוקית של הקדושה היא ברמה גבוהה יותר, אז הפעילות החולין של האדם הולכת ופוחתת. בראש חודש זה קצת קדושה, אז נוהגים אנשים לא לעשות מלאכות מסוימות. ביום טוב חלק מהמלאכות מותרות, אבל חלק אסורות. שבת זה יותר מיום טוב, כל המלאכות אסורות. יום הכיפורים זה עוד יותר משבת, שבתון. אז לא רק מלאכות אסורות, כל ענייני החולין, חמישה עינויים. אז זאת אומרת, ככל שדרגת הגילוי של המלך הקדוש יותר עליונה, אז כולם סוגרים את החנויות ואת ענייני החולין ויוצאים לקראת המלך בבגדי שבת. אז אני שואל, אז למה אלול, אם הדרגה של אלול היא שווה לדרגה של יום כיפור? אז הוא אומר, בוודאי יש הפרש גדול בין יום כיפור ובין אלול. שואל למה? אז הוא מביא את המשל המפורסם, משל למלך בשדה, שאנחנו ביחד עם הצופים נטייל בשבילי השדה ובמשעולי המשל למלך, להבין את כל הפרטים שבהם. אז אומר המשל ככה: מלך שקודם בואו לעיר יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה. ואז

09:02 רשאים כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה, הרי הם הולכים אחריו. אחר כך, בבואו להיכל מלכותו, שם זה סיפור. אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת רק המובחרים שבעם ויחידי סגולה. אז מהו הנמשל בפשטות? כשבאים ביום כיפור, מי שנזכר מאוחר מדי וביום כיפור רוצה להיכנס למלך לבקש על חייו שנה טובה, אומרים לו: רק רגע, איפה אתה הולך? מי אתה? אתה ראש עירייה? חבר כנסת? שר? סתם איש פשוט. תפנה למנכ"ל של העירייה שלך. מה אתה רוצה אצל המלך? אתה בכלל לא מהסוג של האנשים שיכולים להתקבל אצל המלך. גם אם תהיה לבוש בסמוקינג ועניבת פרפר, זה לא יעזור. מה שאין כן כשהמלך בשדה. כאן בא הרעיון למה זה ימי חול? כי בשדה אלה שבאים לקבל את פניו לא נדרש מהם בגדי כבוד ויקר ותפארת. זה בגדי החול הפשוטים של האיכרים, החקלאים, הפועלים. הם באים ככה אל המלך. ויש אומרים שגם המלך עצמו לבוש טריקו וג'ינס וכובע מצחייה ולא לבוש בלבושי מלכות. אז זה כל הנקודה, הוא אומר. אתה שואל למה באלול זה ימי החול? כי זה כל הרעיון של אלול, שאני יכול לקבל את המלך גם אם אני בלבושים שלי לא הכי בדרגה גבוהה ונקייה. המלך מקבל אותי ככה כמו שאני. מה שאין כן ביום כיפור שאני צריך להיות בעל מדרגה. זה המשל בקיצור נמרץ. אבל מי שלוקח את העניינים ברצינות, מקשה לעצמו שאלה פשוטה. כשנדבר בין החברים, בין התמימים והחסידים, נשאל אותם: נו, אלול היום, ראית את המלך בשדה? קיבלת את החיוך שלו? כן, אנחנו מאמינים שזה מתרחש, אבל השאלה אם רואים. כשיוצאים לקבל

12:05 את פני המלך בשדה אין הכוונה שלא רואים מלך ומאמינים שיש פה מלך. רואים את המלך. רואים את סבר פנים יפות שלו, את הפנים שוחקות שלו. האם ראית? אז כל אדם חסיד יגיד: נו באמת, מה אתה רוצה שאני אזכה לראות את פני המלך? אני הרי מונח בחולין דחולין. כאן היא שאלה של הרגע. אבל הרגע למדנו שבאלול מתגלה המלך גם לאלה שהם בדרגה של חולין. לא צריכים להיות איזה דרגה מיוחדת. אז אתה סתם עובד עליי? הנה אני יוצא לקראת המלך חודש אלול. לא רואה. אותו דבר כמו בכסלו, כמו בתמוז, כמו בסיוון. לא רואה משהו מיוחד בזה. אז סתם אדמו"ר הזקן אומר שכולם יכולים לראות. מה תגיד, שאנחנו לא רוצים לראות? יושבים, לומדים חסידות, מנסים לראות משהו, להרגיש, לא מרגישים. מאידך, השאלה היא כפולה. מגיע יום כיפור, אומר אדמו"ר הזקן: פה נכנסים רק יחידי סגולה, מובחרים שבעם. ואני רואה איפכא מסתברא. אני רואה שביום הכיפורים באים כל החבר'ה עם הכיפות השקופות. ובכל אוהלי תפילה שמקימים ברעננה וכפר סבא. אנשים שכל השנה לא דורכת רגלם בבית כנסת וכולם מגיעים והם מרגישים. זה הפלא. מרגישים. אתה רואה עליהם את היראה, את ההתרגשות. אז אתה רואה שכולם נכנסים חופשי. הפוך, הפוך על הפוך. באלול שאתה אומר שכולם יכולים להיכנס, לא מוצאים הרבה שיעידו שהם ראו מה השינוי. באלול ראו את החיוך של המלך. ביום כיפור שאומרים שאף אחד לא יכול להיכנס, רק יחידי סגולה, רואים שכולם נכנסים חופשי. מה פירוש זה? אולי ההסבר הוא כדי להבין את זה. מי שיסתכל במאמר של אני לדודי, ליקוטי תורה, חלק של דברים ל"ב, אז הוא יראה שם שבאות ב' של המאמר

15:06 מתחיל אדמו"ר הזקן לבאר. ואז הוא אומר ככה, אני מקריא: והנה יש באדם בחינת עיר מושב ובחינת שדה ומדבר. עיר מושב, הוא מסביר אחר כך, זה מקום של הקדושה. אחד שמלא קדושה, שמה שוכן הקדוש ברוך הוא. אשר ישב אדם שם, זה יישוב של אדם עליון. יש בחינת שדה, כמו שדיברנו מלך בשדה, ויש בחינת מדבר. ואני מצפה שאדמו"ר הזקן יתחיל להסביר לי מה זה שדה, כי הרי אתה מדבר על משל של מלך בשדה. הוא רואה איזה פלא. מילה אחת הוא לא אומר מה זה שדה. מיד הוא מתחיל להגיד מדבר. אתה יודע מה זה מדבר? ארץ לא זרועה, שהם המעשים והדיבורים אשר לא לה' הם. אין צריך לומר אם פגם במחשבה דיבור או מעשה ממש בעבירות, אלא אפילו גם ענייני היתר, רק שהם עניינים שאינם צריכים לעבודת השם ודברים בטלים. הרי לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילי דהדיוטא. אין דרכו של המלך להתעסק בענייני הדיוטות, אז הוא לא שוכן שם. במקום אשר לא ישב אדם שם אין גילוי אלוקות, אז זה מדבר. למה הוא מדבר על זה? למה הוא לא מסביר מה זה שדה? למה הוא מתחיל להסביר מה זה מדבר? ואולי אפשר לומר שהוא רומז בזה. אמרתי לך משל על המלך בשדה. המלך נמצא, מקבל את כולם בלי התניות קודמות של בגדי כבוד ויקר, כמו שאתה בשיא הפשטות, בשיא החולין. אתה לא רואה את המלך? אל תגיד שהמשל שלי לא נכון. תבדוק היטב האם אתה נמצא בכלל בשדה. אולי אתה בכלל במדבר? במדבר. המלך לא מופיע במדבר. הוא מקבל את האנשים בשדה, לא במדבר. אז אם אתה לא רואה אותו, סביר לומר שאתה צריך לטפל לפני

17:59 זה, לצאת מדרגת מדבר ולהגיע לדרגת שדה, ואז תרגיש אותו. מה פירוש? יש כל מיני שיחות והוספות בליקוטי שיחות ומכתבים שהרבי מבאר קצת את המשל הזה. שדה זה רמז למקום שיש שמה עבודה. עבודת השליחות. שולחים, עובדים קשה, זורעים זרעי יהדות וחורשים ועובדים. רק מה הבעיה? שהכל על יבש. עושים הכל בקבלת עול. לא רואים גילוי פני מלך. את החיוך של הרבי לא רואים. אז לאלה שהם בדרגה של עבודה. רק מה, שהם לא דרגת צדיקים. הלבושים פשוטים. הם עוסקים בעניינים פשוטים אבל עובדים את השם, את המלך. מלך לשדה נעבד. יש שם עבודה, הבירורים. יש תבואה, יש פירות לעבודה שלהם. למה? שזה בשדה. הם לא זכו אף פעם לראות את המלך. לאלה, אומר המלך, אם אתה בדרגה של עבודה, אז כשיבוא חודש אלול אתה תרגיש חוויה שונה מכל השנה. אתה פתאום תרגיש איזו הסתערות פנימית שהיא נתינת כוח לעבוד פנימית יותר, ואתה תרגיש את החיוך של המלך, את המקבל פניו בסבר פנים יפות. זה רק אם אתה בשדה. אז אתה צריך לעבוד, לצאת מדרגת מדבר. אז נבדוק אם אתה רואה את המלך או לא. לגבי השאלה השנייה ששאלנו, אז זה שביום כיפור כולם נכנסים. חשוב להדגיש: מה שאנחנו רואים את המוני עם ישראל באים ביום כיפור ונעילה, זה לא מה שאדמו"ר הזקן מתכוון שנכנסים להיכל המלך. זה לא אנשי הסוד שנכנסו להיכל המלך. כאן מדובר משהו אחר. הנשמה, היחידה שבנפש שבכל יהודי, היא "בנים אתם לה' אלוקיכם". היא יכולה להיכנס תמיד, יש לה תורות. ביום כיפור מתגלה יחידה שבנפש, אז כולם מרגישים את זה. אבל זה לא דבר שנכנס בפנימיות. והראיה שמיד במוצאי יום הכיפורים כבר לא

21:33 אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם. שמעתי פעם הסבר של רב, הסביר פלא פלאי. בערב יום כיפור כשבאים לכל נדרי כולם באים על כרס מלאה עם הסעודה המפסקת, עם גיהוקים מכל מה שהם אכלו. ואז במעריב אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם כמו המלאכים. כי תמיד אנחנו אומרים בשקט שהמלאכים לא ירגישו שלקחו מהם את הסיסמה. תחשבו שעוד כמה מלאכים. יום כיפור כמו מלאכים. מעניין, במוצאי יום כיפור, שאל אותו רב, אחרי עשרים ושש שעות של צום, אחרי שהרי צעקנו שמע ישראל ה' אחד ושרנו מארש נפוליאון עד כלות הנפש, ורגע אחרי זה אומרים ברכו, כבר לא אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עוד לא אכלתי כלום. התשובה היא מאוד מעניינת. כשבאים בערב יום כיפור אמנם הבטן מלאה, אבל היהודי מרגיש קטוט, שבור ורצוץ מעוונות, אז הוא כמו מלאך. במוצאי יום כיפור הוא זך כצמר גפן, אבל איך שאומרים ברכו מיד הוא חושב על הרוגלך והכוס קפה שיהיה אחרי זה, ואמרנו: אתה כבר לא מלאך. אז זה נקרא שהוא נכנס להיכל מלכות. בחסידות כתוב שיום כיפור זה דרגה של יראה עילאה. ורק יחידי סגולה, מובחרים שבעם, ויחידי סגולה מסוגלים להרגיש את הפנימיות של יראה עילאה, שנכנסים ממש למלך. כמו הסיפור על החסיד הזה שנעמד בליל כל נדרי והתחיל לנגן אנעים זמירות, ועמד עם רגל אחת על הספסל, וההתבוננות שלו הייתה כל כך עמוקה שעבר כל היום כיפור והוא המשיך לנגן עד מוצאי יום כיפור, לא הרגיש שעבר היום. זה נקרא נכנס להיכל מלכות. זה באמת רק יחידי סגולה, מובחרים שבעם. אבל לחזור לענייננו, מי שעדיין נמצא במדבר. מה זה

24:10 במדבר? אמר הרבי כשהוא עבר פוגן[?] ועובר על סדר ההוא, יש לו אלול אחר. זה הרמז הקודם. מהי? אחד מהפסוקים שמרמזים על אלול זה פסוק שקשור לפרשתנו. בפרשתנו מוזכר על ערי מקלט שלעתיד לבוא. זה המשך לערי מקלט שמוזכרים בפרשת מסעי, שזה המשך לערי מקלט שמוזכרים בפרשת משפטים. שם כתוב "אשר לא צדה", אם הרוצח לא ארב כמו צייד במזיד להרוג את הנרצח, "והאלוקים אנה לידו" — תאונה — "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". אז אומרים דורשי רשומות ש"אנה לידו ושמתי לך" זה ראשי תיבות אלול, שזה עיר מקלט למי שרצח נפש בשגגה. נדבר גלויות. יש כמה וכמה ראשי תיבות של אלול. חלק מהם די מחמיאים. אני לדודי ודודי לי זה שייך לכולם. איש לרעהו ומתנות לאביונים, צדקה. אפילו ומל ה' אלוקיך את לבבך, ערלת הלב. מי יכול להגיד שאין לו ערלת הלב? אז יש משהו דק לנקות, אבל כשאתה אומר לי "אנה לידו ושמתי לך מקום" אתה עושה אותי לרוצח. למה, מה קרה? את מי רצחתי? זה מתאים אולי לאסירי עולם שיושבים בכלא. להם תגיד את זה. מסביר הרבי בשיחה עתיקה מהשנים הראשונות, שיחה מאוד עממית, לבבית וחשובה לנו. הוא אומר: כן, ברוחניות אתה רצחת את נשמתך. הוא מבסס את זה על פירוש של האר"י ז"ל על הפסוק שמופיע בבראשית: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך". מה פירוש הפסוק הזה? הפשט של הפסוק הוא, צריך לקרוא כך: "שופך דם האדם", פסיק, מה דינו? "באדם דמו ישפך". לא בית דין שמיים. עונשו יהיה בבית דין של מטה. אבל האר"י ז"ל פיסק את הפסוק בצורה רוחנית, והוא קרא אותו ככה: "שופך דם האדם באדם". נשמע כמו איזה עירוי דם, תרומת דם.

27:22 דמו יישפך. מסביר האר"י ז"ל: אדם זה לא רק המענטש. כל ציור קומה של הנפש, כמו אורגניזם רוחני, נקרא אדם. בכל יהודי יש התרוצצות, והתרוצצו שני אדמים בתוכנו. יש אדם בקדושה ויש אדם בליעל. עכשיו, דם זה סמל של חיות. וכשהאדם עושה עבירה הוא בעצם שופך דם. הוא לוקח חיות בקדושה ומעביר את זה בעירוי דם לפטם את הנפש הבהמית. מעניין. הפירוש של האר"י ז"ל מתעסק בלא תעשה. מי שלא מקיים עשה זה לא נקרא שופך דמים. זה נקרא כאילו לא אכל, אז הוא רעב. לא תעשה. איך זה קשור לשפיכת דמים? מאוד מעניין. חז"ל אומרים שתרי"ג המצוות נחלקים לשתי קבוצות: עשה, רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים; שס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים. למה האיברים הם עשה? זה אפשר להבין בקלות. כי מה ההגדרה של איבר? הוא עושה משהו, איזו פונקציה: או שהוא רואה או שהוא שומע או שהוא מריח. מה אתה? עושה משהו. גידים זה הוורידים שבהם זורם הדם. הם לא עושים כלום. מה הם כן עושים? הם מגבילים את המסלול של זרימת הדם. כמה שדם הוא חשוב, חשוב מאוד שהוא לא יגיע לכל האזורים במלוא העוצמה. אם הדם בנפח שהוא בלב יהיה חס ושלום במוח, הלך על הבן אדם. יש מערכת של גידים שמווסתת את הדם, אומרת: דם זה חשוב. אני לא רוצה שלא ילך דם. היהדות לא רוצה שאדם לא-- שאדם לא יהיה לו חיות, שהוא יהיה כמו מת. אדרבה, דם, התלהבות. תאכל, תשתה, תהנה. אבל במסלול שאני הכתבתי לך, לא לצאת מהמסלול. זה הלא תעשה ששומר שהחיות שלנו לא תצא מהמסלול שהקדוש ברוך הוא כיוון אותה. מה קורה כשהאדם עושה מצוות לא תעשה?

30:24 אז הוא פוגם באחד הוורידים, וממילא נהיה שם שטף דם. אז זה שפיכות דמים, שפיכת דמים רוחנית כמובן של הנשמה. איי, שאל אותי מישהו שאלה יפה: גם אם תגיד שברוחניות זה שפיכת דמים, אבל זה רק גיד אחד. אם אחד עבד עבודה זרה אתה יכול להגיד כאילו שחט את עצמו, אבל אם אדם דיבר לשון הרע, אז כאילו נפרץ איזה גיד קטן באצבע, נשפך קצת דם, זה עדיין לא נקרא רוצח. למה יתחייב ללכת לגלות? אז לכאורה יש איזה הסבר יפה מאוד של הרבי באחת השיחות. יש פסוק בבראשית שאומר: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו, מיד האדם". מה זה דמכם לנפשותיכם? הרי דמכם הפירוש חייכם, לנפשותיכם גם הפירוש חייכם. מסביר רש"י: "אך את דמכם, אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו". כלומר, אפילו אם אדם בעצמו שופך את דמו שלו, הקדוש ברוך הוא ידרוש ממנו. אז בפשטות חושבים שמדובר כאן בהתאבדות. מיד אחרי זה יש דיבור המתחיל "לנפשותיכם". רש"י: "לנפשותיכם, אף החונק עצמו אף על פי שלא יצא ממנו דם". נשאלת השאלה למה צריך לכתוב את שניהם? אם אתה אומר דמכם, אז זה לא כולל מי שהרג את עצמו ללא הוצאת דם. אבל אם היית אומר רק לנפשותיכם, כולל כל סוגי יציאת נפש, בין בשחיטה ובין בחניקה. אז למה צריך את שניהם? מדייק מזה הרבי דבר נפלא. כמו שנפשותיכם, כמו שחונק את עצמו בלי שיצא דם, שופך דם עצמו מתכוון רש"י אפילו אם בן נח שופך דם עצמו בלי שהוא מת, הוא רק פצע

33:13 את עצמו, חבל בעצמו ונקרא שופך דמים. ביהודי זה לא כך. אבל הנפש הבהמית בעלת העבירה, דינה כמו בן נח. אז גם אם הוא פגם, רק שפך דם עצמו בעבירה קטנה, זה כמו שפיכות דמים. רגע, אז מה הבעיה? אבל זה ברוחניות. לא, אין לי פה חששות. אף אחד לא יתלה אותי ולא יהרוג אותי בשביל זה. כאן נכנס הרבי ואומר משהו מעניין. למה אומרים על אלול "אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"? הרי מגיע ראש השנה, יום כיפור. כל יהודי בא ומבקש מהקדוש ברוך הוא שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה לחיים טובים ולשלום. אבל בראש השנה "ויבואו בני האלוהים להתייצב על הויה, ויבוא גם השטן בתוכם". והוא אומר לקדוש ברוך הוא, כך אומר הרבי, הוא מקטרג לפני כיסא הכבוד ואומר: ריבונו של עולם, היהודי הזה רוצה שנת חיים. הרי הוא שופך דם האדם באדם. הוא העביר חיות מהקדושה ופיטם את הקליפה. זה ממש שפיכות דמים של הקדושה. אז הוא דינו חייב מיתה. אם הקדוש ברוך הוא ישנאט בו ויגיד לו: מה הביזנס שלך? מה אתה דוחף את האף שלך? אומר הרבי, הוא אומר לקדוש ברוך הוא: אני גואל הדם. פה למטה הוא פיתה אותנו לעשות את זה. שם הוא בא, לובש פוזה של גואל הדם. אני הקרוב של הנשמה, הכי קרוב אליה. אז תן לי אותו בידיים שלי. אני כבר אסדר לו שנה כמו שמגיע לו. אומר הרבי: גוואַלד. פחד. איך אפשר להינצל מהקטרוג הזה של השטן, גואל הדם, שהוא דורש שלא יתנו לנו שנת חיים? הרבי: לכך התשובה, "אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". זאת אומרת שהיהודי צריך לברוח לתוך האטמוספרה של אלול. בגשמיות עיר מקלט

35:51 זה מרחב גיאוגרפי מסוים. ערי הלויים. ברוחניות עיר מקלט היא אטמוספרת חיים. אם הוא יצא מאטמוספרת החולין שלו וייכנס בתוך האטמוספרה של אלול, בתוך הישיבה, בתוך הכולל, בתוך לימוד תורה, ודברי תורה קולטין, שם הוא יינצל מגואל הדם. אה, אבל הרבי לא מרפה. אומר: רק רגע, אבל עיר מקלט שמצילה את הרוצח זה רק אם הוא רצח בשוגג. אבל במזיד לא תועיל לו עיר המקלט. איך זה מתאים? אז זה מתאים רק למי שעבר עבירה בשוגג. מה עם אלה שעברו עבירה במזיד? איך הם יינצלו? אומר הרבי דבר נפלא. בזמן שבית המקדש היה קיים, אז מי שרצח במזיד לא יעזור לו שום דבר. ייקחו אותו מעיר המקלט אל הבית דין ויוציאו דינו למיתה. ואתם יודעים מה? אפילו אם הוא יגיד ויישבע שהוא חזר בתשובה והוא מתחרט מעומק ליבו על הרצח, ואז ממילא הוא רוצה להיות שוגג, אומרים לו: אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. בבית דין של מטה לא יכולים למחול על ידי תשובה. אומר הרבי: אבל עכשיו, שאין לנו בית המקדש ואין סנהדרין, אז כל קלקלתנו זוהי תקנתנו. בזמננו אם יהודי אפילו עבר עבירה במזיד, אז שופך דם האדם באדם במזיד ולא מגיע לו שנות חיים. אבל הוא עושה תשובה, דכלפי שמיא גליא. הקדוש ברוך הוא אומר: אם הוא עשה תשובה באמת, אז התשובה, אם היא הייתה מאהבה, אז בכלל נעשו לו כזכויות. אפילו אם הייתה רק מיראה, נעשו כשגגות, בשוגג, כמו היה לו עיר מקלט. אז ממילא אם הוא יברח לתוך האלוליות, אז הוא יינצל מהאלוליות של הקטרוג. זוהי העצה להינצל מגואל הדם. עד כאן שיחה של הרבי מהשנים הראשונות. דרך אגב, בסוגריים, התרגלנו הרבה שחסידות מדברת

38:30 רק בצד הטוב ובצד העשה טוב. כזו שיחה, אם לא הייתי אומר לכם שזה מהרבי, הייתם אומרים זה מסנה דש... קטרוגים, שטן. רואים שצריך גם את זה. צריך גם את סור מרע כדי לצאת מדרגה סמיטבור. רק אחרי שעושים תשובה באלול דרגה סמיטבור אז מגיעים לסוד. זה חייב להיות גם התשובה מיראה, אפילו מיראת עונש. העיקר להתחיל. עד כאן שיחה של הרבי. אבל השבוע התעוררה אצלי שאלה שאף פעם לא חשבתי עליה. לשתף את הצופים. שאלה גדולה. אם אנחנו במדרגה נמוכה של שופך דם האדם באדם והרבי אומר לנו שאנחנו צריכים לברוח לעיר מקלט. ומה המשמעות של לברוח לעיר מקלט? לאיפה? הרבי אומר: דברי תורה קולטין. זאת אומרת התורה שהיא נקראת דם. מצוות זה איברים. התורה היא דם. אז הדם שהחסרנו על ידי הפגיעה בעבירות, התורה מחזירה לנו. תורה מגינה ומצילה. וידוע שהרבי גם אמר שבאלול אפילו אלה שהם לא יושבי אוהל, הם צריכים להשתדל להיכנס לישיבה, לבית מדרש. יותר ויותר שעות להקדיש לברוח לעיר מקלט. היה חסיד מפורסם, הרב ראובן דונין. כל אלול היה מגיע לישיבה בתור אורח. חודש שלם היה בישיבה, אלול. ואז עלתה לי שאלה. למדנו ברמב"ם של פרק אחד ליום הלכות רוצח ושמירת הנפש. שם כתוב: הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, אפילו לדבר מצווה. הוא אומר דבר... אפילו כל ישראל צריכים לתשועתו כיואב בן צרויה, רוצים להוציא אותו ולהגיד לו בוא תהיה גנרל של הצבא. אינו יוצא משם לעולם. עד מות הכהן הגדול. אז בגשמי אנחנו מבינים, זה הדין של רוצח. הוא יוצא מעיר מקלטו, אז הוא לא מוגן ואז גואל הדם יכול להרוג אותו. עכשיו אנחנו הופכים את זה לרוחניות. שאלתי את עצמי אם

41:34 מישהו החליט לעשות את השיחה של הרבי ולהיכנס בכל חיותו לתוך העיר מקלט או הלויים, שהם אלה שמלמדים תורה את העם, והוא החליט להתמסר ללימוד התורה בישיבה, בכולל. הוא עכשיו שקוע כולו ב"אנה לידו ושמתי לך מקום" וזה המקלט שלו מגואל הדם. עכשיו הוא שומע בחדשות שבאלול המלך מגיע לשדה וכולם יוצאים לקבל את פניו. הוא גם רוצה לצאת לקבל את פניו. לגולה אסור לו לצאת מעיר מקלטו, אז איך הוא יוכל לראות את המלך? כאילו שני העניינים של האלול סותרים זה את זה. אם אני בעיר מקלט אני לא יכול לצאת לשדה. ואם אלול זה מלך בשדה, אז איך זה שיושב בעיר מקלט יזכה לראות את המלך? אז שמעתי מידידי ורעי הרב הלפרין ממירון, מרשב"י. אז הוא אמר לי: תסתכל מה כתוב שם באותם הלכות של עיר מקלט. כתוב שם אחר כך בפרק הבא. מה שקראתי זה היה פרק ז'. פרק ח' כתוב: כל עיר הקולטת, תחומה קולט כמוה. זאת אומרת גם אם הוא חוץ לחומת העיר, אבל יש לה תחום מסביב לעיר, התחום שלה גם קולט. ואז הוא אומר שם משפט כזה: אילן שהוא עומד בתוך תחום ערי מקלט, מחוץ לחומת העיר, אבל נופו... סליחה, האילן עומד בתוך תחום ערי מקלט, אבל נופו, הצמרת שלו, הענפים שלו, נוטה חוץ לתחום. אז אם הגולה יושב מתחת לנופו שהוא חוץ לתחום, בטח שהוא חוץ לחומת העיר, בטח שהוא מחוץ לעיר. אבל היות והוא מתחת לנופו שקשור לשורש של האילן, שהאילן נמצא בתוך התחום, אז הוא יכול. בעצם הוא לא סגור בעיר. הוא יכול לצפות על השדה שמחוץ לעיר ואז הוא רואה את המלך שעובר. אז יוצא שאם אחד

44:29 העיקר שלו, השורש שלו, הוא קשור עם הרבי, הילא נודע חיה, הוא קשור עם הלימוד שלו, גם כשהוא יוצא קצת למבצעים. יש שיחה של הרבי שאומר במפורש שלמרות שכל הזמן יהודי צריך להשתדל יותר מעשה, רחוק מהשמיים וקרוב לארץ. בחודש אלול, האזינו השמים. צריך להיות קרוב לשמיים ורחוק מהארץ. קצת פחות להתעסק עם חוץ, יותר להתעסק עם פנימה. תראו שהרבי אומר: זה חודש יותר להקדיש לעצמו. הוא גם עושה מבצעים, אבל הראש שלו תקוע בתחום של העיר. אז מילא הוא יכול לראות את המלך מרחוק עובר בשדה. ואז כשהמלך רואה אותו הוא מראה פנים שוחקות לכולם. וכשהמלך מפשל זה ממיס את כל הפשלות שלנו. לא, לא התכוונתי בדיחות. כשהמלך מפשל, ראשי תיבות: מראה פנים שוחקות לכולם. החיוך של המלך זה ממיס את כל הפגמים ועבירות ואת כל הפשלות. המפשל שלו ממיס את כל הפשלות שלנו. כשהמלך מקבל אותו, את זה שיצא מחוץ לגדר העיר והוא יושב מתחת לנופו של האילן שנמצא בתחום של העיר מקלט, ויוצאת נפשו לראות את המלך, והמלך מחייך אליו ומקבל אותו בסבר פנים יפות, נסתתמו טענותיו של גואל הדם העליון, השטן. ושוב יש לנו מעלה בזמננו שלא היה אז. כי אז אם מישהו היה בכל זאת יוצא מעיר מקלט ואומר: אני רוצה ללכת לעלות לרגל לבית המקדש, גואל הדם יכול להרוג אותו. לא חייב, אבל יכול להרוג אותו. שמה אין לי איך להציל אותו מגואל הדם. גואל הדם הוא בעל בחירה, וכאשר ייחם לבבו הוא לא יקבל תירוצים. יצאתי בשביל לעלות לרגל, הוא יהרוג אותו. גואל הדם העליון אין לו בחירה. לכן, כשהוא שומע מהקדוש ברוך הוא שהקדוש ברוך הוא מחייך לאותו גולה בעיר מקלטו שצמא ומשתוקק

47:32 להגיע למלך ולקבל את החיוך שלו, אז ממילא כל הפגמים שהיו לו וכל הפשלות שהיו לו, אז כשהמלך מפשל, מראה פנים שוחקות לכולם, זה ממיס את כל הפשלות שהיו לו והוא יוצא זכאי. והפנים שוחקות. כשהרבי היה לפעמים מתבטא שזה לא רק מלשון צחוק אלא מלשון שחיקה. כשהרבי מחייך זה שוחק אותנו, את כל הישות שלנו, ואז ממילא הוא זוכה לקבל שנת חיים, לשנה טובה ומתוקה, וניצול מכל הקטרוגים.