בשלח: יכול אבל לא רשאי: מה שלומדים מההסכם עם הפלישתינאים

00:05 ערב טוב. והשבוע אנחנו נכנסים כבר לשבת ראש חודש אלול. פרשת ראה. והיום אנחנו נלמד שיחה שזכיתי לשמוע אותה ישירות מפי קודשו של הרבי, בשעה שהייתי בקבוצה בתשכ"ז. השיחה מופיעה בליקוטי שיחות חלק כ"ט. ואפילו זכיתי שביחידות הרבי הזכיר את השיחה. אז היה לי באותו שבוע יחידות והרבי הזכיר, כמו שדיברנו בשיחה, ש... רעיון שמביע מעצם נקודה של קבלת עול מלכות שמיים. תוך כדי זה הרבי ביאר רש"י מאוד מעניין. הבה נראה. ספר דברים פרק י"ב פסוק י"ז נאמר: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך." הוא מדבר פה על מעשר שני שצריכים להעלות אותו לירושלים, ואתה לא יכול לאכול אותו בשעריך, איפה שאתה גר, באשקלון או בבני ברק. אתה חייב להעלות אותו לירושלים. רש"י על הפסוק אומר: "לא תוכל." זה קצת מוזר. מה זה לא תוכל? אם היה אומר אל תאכל זה איסור. לא תוכל? הנה אני אוכל. מה הבעיה? אומר רש"י: "בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר." זאת אומרת, אחר שכבר נאמר עניין שצריך לאכול את המעשר בירושלים, מצוות עשה כבר נאמרה, עכשיו הפסוק הזה בא להגיד לי מצוות לא תעשה שיהיה חמור יותר. מי שעושה את זה עובר לא רק בעשה אלא גם בלא תעשה. מיד הוא ממשיך: לא תוכל. מה זאת אומרת שלא יוכל? מה, זה בלתי אפשרי לאכול? רבי יהושע בן קרחה אומר: יכול אתה, אבל אין אתה רשאי. והוא מביא דוגמה: כיוצא בו, פסוק ב... בנביאים כתוב: "ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם", כתוב בספר יהושע. למה לא יכלו? הוא אומר שמה: יכולים היו, אלא שאינם רשאים. למה? לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם

03:16 מערת המכפלה. ואז הוא הבטיח שהוא לא יכבוש את ירושלים, אז לכן לא יכלו לכבוש את העיר יבוס, שזה ירושלים. ממשיך רש"י: מה, ולא יבוסים היו אלה שאברהם נשבע להם. לא היו יבוסים אלא חתים, אלא על שם העיר ששמה יבוס, שאותה הם רצו לכבוש, אז הם לא יכלו לכבוש. מסיים רש"י: כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר, והוא שנאמר: "כי אם הסירך העיוורים והפסחים." היבוסים אמרו לדוד כשהוא בא לכבוש את העיר ירושלים: אתה לא יכול לכבוש את זה עד שתסיר את העיוורים והפסחים. מסביר רש"י מי זה העיוורים והפסחים: זה צורות פסלים כאלה. היה שם פסל של עיוור ופסל של פיסח, והצורות האלה כתבו עליהם את הנוסח של השבועה. אז אתה לא תוכל לכבוש את העיר עד שתסיר את הנוסח של השבועה. עד כאן דברי רש"י. שואל הרבי שאלה ראשונה: למה רש"י נזקק לכל הדרש הזה של רבי יהושע בן קרחה? הרי היו כבר פעמים במקרא שהיה כתוב לא תוכל, ורש"י פירש את זה באותו סגנון, שמה? יכול, אבל אין אתה רשאי. אבל הוא פירש את זה בפשטות, בלי להביא שום סימוכין. דוגמה. בספר שמות פרק י"ט, פסוק כ"ג כתוב שמשה אומר לקדוש ברוך הוא: "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני." הקדוש ברוך הוא אומר לו: הגבל את העם וקדשתו, תעשה גדרות סביב. הוא אומר לקדוש ברוך הוא: לא צריך. לא יוכל העם לעלות אל הר סיני. למה לא יוכל? "כי אתה העדותה בנו לאמור הגבל את ההר." אומר שם רש"י: "לא יוכל העם" — אין צריך להעיד בהם. לא צריך להתרות, להזהיר אותם. שהרי מוזהרים ועומדים הם היום ג' ימים, ולא יוכלו לעלות, פירוש, שאין להם רשות. והוא

05:55 לא מביא ראיה מרבי יהושע בן קרחה. אמר פשוט. עוד דוגמה מפסוק לקמן שעוד לא למדנו. רש"י יכול להסתייע בו. משה אמר לבני ישראל בספר דברים פרק ל"א, פסוק ב', פרשת וילך: "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אליי לא תעבור את הירדן הזה." גם שם רש"י אומר: "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" — יכול תשש כוחו? לא. אז מה זה לא אוכל? איני רשאי. שנטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע. אז אתה רואה שאפשר לפרש לא תוכל במובן שאסור לך, ולא צריך את כל האריכות הזאת. אז בשביל מה רש"י נזקק להסתייע בדברי נביאים בתנ"ך, כשיש לו פסוקים מפורשים בתורה שהוא כבר פירש אותם? דבר נוסף, הרבי מפנה אותנו למקור של רש"י. מאיפה רש"י לקח את הרעיון הזה? מהספרי. בספרי על הפרשה כתוב: "לא תוכל לאכול בשעריך." רבי יהושע בן קרחה אומר: יכול אני, אבל איני רשאי. כיוצא בו אתה אומר: "ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו להורישם." יכולים היו, אבל אינם רשאים. זהו, עד כאן. אז שמה הוא לא הביא כל מיני סיפורים. קיצר מאוד. רש"י מאריך. אומר הרבי: זה לא קשה כל כך, כי רש"י, בשונה מהספרי, הוא לבן חמש למקרא. אז לא מספיק שהוא יגיד לו לא יכלו להורישם. הילד בן חמש ישאל למה לא יכלו, אם פיזית הם כבשו את כל הארץ? לא עמד איש בפניהם, והם הרי נצטוו על כיבוש הארץ. אז לכן רש"י היה צריך לספר לבן חמש למקרא שהיה הסכם בין אברהם אבינו לבני חת שהם מהפלשתים, והוא נשבע להם שהוא לא יכבוש את ירושלים. אז לכן לא יכלו בגלל השבועה של אברהם.

08:43 על מערת המכפלה. שאלה של הרבי, אבל מעניינת. הברית הזאת של אברהם שנשבע לבני עפרון בקשר לירושלים, ליבוס, אין לה זכר במקרא. זה כתוב במדרש, אבל במקרא אין לזה זכר. למה רש"י לא נימק את האי־יכולת שלהם בגלל הברית שכרת אברהם עם אבימלך, שהיא מפורשת בתורה? והשאלה עוד מתגברת אם נלך לסיפור ביהושע, שם כתוב: לא יכלו בני יהודה להורישם. שם רש"י בעצמו אומר: יכולים היו, אבל אינם רשאים. למה? מחמת השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, שהוא אמר: אם תשקר לי ולניני ולנכדי, וזה כתוב מפורש בתורה. אז למה רש"י לא הסתמך על השבועה של אבימלך והחליף אותה בשבועה של אברהם לבני חת במערת המכפלה, שהיא לא מופיעה בתורה? זה גם מעניין. שאלה נוספת של הרבי: לא מובן הסיום של רש"י. מה הוא מסיים? הוא אומר: "והוא שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים". מה זה "והוא שנאמר"? הוא הולך עכשיו להסביר לי פסוק בשמואל, בספר שמואל. שמע, מישהו שאל אותך מה פירוש הפסוק? למה זה קשור לרש"י הזה? רש"י הוא לא ספר פרשנות על פסוקים בספר שמואל. אלו השאלות שהקשה הרבי על הרש"י. הרבי מתחיל לבאר: מהו הקוד של הביטוי "לא תוכל" במקרא? כי בפשט זה לא מובן. מה, אם דבר הוא אסור אז זה בלתי אפשרי לעשות את זה? מה פירוש "לא תוכל"? אז הקוד הוא כזה: מתי זה לגיטימי, זה אפשרי להתבטא ב"לא תוכל" כאשר אינו רשאי? זה כאשר איסור התורה גורם שהדבר הוא בלתי אפשרי לביצוע. מה זאת אומרת? לא, לא מתכוונים פה שבלתי אפשרי לביצוע בגלל שאם זה אסור אז זה כמו אסור באזיקים ואני לא מסוגל לעשות דבר בלתי

12:09 אפשרי. אנחנו לא במדרגה הזאת. ואם זה היה בגלל זה, אז זה היה צריך לקרות בכל הלאווין, להיות כתוב "לא תוכל לאכול חזיר", "לא תוכל לגנוב". זה לא כתוב. אלא מה? חייבים להגיד שבמקומות שכתוב "לא תוכל", לא הכוונה שטכנית אני לא מסוגל לעשות מעשה מסוים, אלא הכוונה היא שיש בזה היבט מסוים של אי־יכולת. תכף נראה דוגמאות. יש בזה כמה אופנים. הבה נראה. אופן אחד הוא כאשר הפעולה שאתה רוצה לעשות אתה יכול לעשות אותה, אבל היא חסרת תוקף. היא לא תחול. זאת אומרת, זה לא יעזור לך אם תעשה. לא תוכל להחיל את הדבר הזה. למשל, "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה". אם אחד יש לו שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה, והוא רוצה להעדיף את הבן של האהובה שנולד מאוחר יותר על הבכור שהוא בן השנואה. הוא החליט שהוא יעשה אותו בכור. אתה יכול להחליט מהיום ועד מחר. הוא לא בכור. אתה לא יכול להחיל עליו בכורה. זה לא באפשרותך. אז מתאים לומר "לא תוכל". דוגמה נוספת. באונס נערה אומרת התורה שהוא צריך לשאת אותה לאישה. "ולו תהיה לאשה, לא יוכל שלחה כל ימיו". זאת אומרת שגם אם הוא יגרש אותה, זה לא פירוש שפיזית הוא לא יכול. הוא יכול לתת לה גט, אבל ההלכה קובעת שיחייבו אותו להחזיר אותה. זאת אומרת, הגירושין שאתה מגרש אין להם תוקף. אתה יכול לעשות את הפעולה הטכנית, אבל אין לה תוקף. אז יש כאן היבט מסוים של אי־יכולת. מתאים להגיד "לא תוכל". זו דוגמה אחת. דוגמה שנייה שאפשר להגיד "לא תוכל": דבר שלא תלוי ברצונו. דוגמה: "לא תוכל לראות את פניי". זה פשוט בלתי

14:52 אפשרי. יצור אנוש לא יכול לראות את האלוקים שהוא בלי גבול. אז זה באמת "לא תוכל". דוגמה נוספת: בנוגע למצוות מינוי מלך כתוב "שום תשים עליך מלך מאחיך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי". מה פירוש? יכול למנות איש נכרי. זה לא יועיל. הוא לא יהיה מלך על פי תורה. מלך צריך להיות, להחזיק ספר התורה וקרא בו כל ימיו, ואז יאריך ימים על ממלכתו. זה לא תופס. אתה יכול לעשות פעולת הכתרה, אבל זה לא תופס, אז "לא תוכל לתת עליך איש נכרי". דוגמה נוספת: "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך". רק בירושלים. למה לא יוכל? הוא ייקח סכין, אני אשחט. לזבוח את הפסח זה כולל הקרבתו, וצריך כהנים. הכהנים לא ישתפו פעולה איתך. אתה יכול לשחוט שם, אבל זה לא יהיה קורבן פסח מכך. אז מאחר וזה תלוי לא רק בך, צריך שיהיה פה שיתוף פעולה מהכהן והוא לא יסכים לשחוט שחוטי חוץ, אז "לא תוכל". מתאים להגיד, למרות שפיזית הוא יכול לשחוט, אבל זה לא יהיה פסח. עכשיו יש גם אופן שלישי. דבר שכבר נאסר עליך. זאת אומרת, הפעולה הפיזית אתה יכול לעשות, אבל היות ולפני שאמרו לך "לא תוכל" היה כבר איסור עומד עליך, אז מתאים להגיד: האיסור מונע ממני לעשות את זה. כמו למשל "לא תוכל להתעלם" באבידה. למה לא יכול? מה עושים בכל יום? אדם רואה אבידה ומתעלם ממנה, כי כתוב כבר לפני זה: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם". אז אם עכשיו אני בא למקרה של אבידה, אני לא יכול. מה פירוש לא יכול? לא פיזית. האיסור בולם אותי. אני אתן דוגמה מהחיים. אם אנחנו עומדים באיזה צומת ופתאום

17:40 בא שוטר ואומר: הלו, הלו, אתה לא יכול לעבור פה בצומת הזאת. מה? מדוע אני לא יכול? אין פה מחסום של רכבת, אין פה רמזור. הוא יכול להגיד לי: אסור לך כרגע לעבור בגלל שיש חפץ חשוד, אבל הוא לא יכול לקרוא לזה ״אתה לא יכול לעבור״. אבל כן מתאים שאם אחד עומד ברמזור וחברו לידו אומר לו: נו, למה אתה לא נוסע? מה? אני לא יכול. למה אתה לא יכול? אתה לא רואה, יש רמזור? אז האיסור שכבר קיים מקודם מונע ממני לעשות את זה. אז זה סוג מסוים. לא פירוש שטכנית אני לא יכול, אבל האיסור מונע אותי מלעשות את זה. אז מתאים להגיד ״לא תוכל״. הפסוק שלנו, אומר הרבי, הוא חריג. אין בו אף אחד משלושת המאפיינים האלה. כתוב בפסוק שלנו: ״לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך״. בוא נראה מה פירוש. פיזית? פיזית אני יכול לאכול אותו בפתח תקווה. נגיד שלא אוכל, אין לו תוקף. לא צריך פה לעשות שום דבר עם תוקף. או שאני אוכל את זה או שאני לא אוכל את זה. להגיד שאין פה אפשרות טבעית כמו בבכור? יש פה אפשרות. והכי חזק הוא, אין פה איסור קודם. הרבי הבחין שזו פעם ראשונה בתורה שיש איסור לאכול מעשרות מחוץ לירושלים. אז לא מתאים להגיד למישהו ״לא תוכל לאכול בשעריך״. למה? כתוב באיזה מקום שאסור? לא כתוב בשום מקום שאסור. אז למה שאני לא אוכל? עכשיו אתה אומר לי. אז היה צריך להגיד ״לא תאכל״. אני מצווה עליך לא לאכול, אבל לא היה קודם שום ציווי, אז למה אתה אומר לי ״לא תוכל״ כאילו זה בלתי אפשרי? אז פה, אומר הרבי, במקום החריג הזה מחדש

20:03 לנו רש"י שגם במקרה כזה לגיטימי שהפסוק יתבטא בביטוי ״לא תוכל״. איי קן נוט. אין לך אפשרות. למה? זה לא עקירת הפשט לגמרי. תכף נראה מדוע. אבל כאן, אומר הרבי, קשה קושיה אחרי שרש"י חידש שגם במקרה כזה אפשר להגיד ״לא תוכל״ למרות שלא היה איסור קודם. מה אם כן הראיה מהיבוסי? הרי רש"י מתבסס על זה. איך אני יודע שאכול ואינך רשאי? הוא אומר: כך היה אצל היבוסי. לכאורה אין הנידון דומה לראיה. הרי אצל היבוסי קדמה שבועה שהיא הכילה את האיסור עליהם לכבוש את העיר בניגוד למה שנשבעו. אברהם נשבע ולכן לא יכלו להורישם. אז אמרנו שמתאים להגיד ״לא יכול״. למה? כי השבועה מעכבת אותי. אבל כאן בפסוק של מעשרות, היות ולפני זה לא נאמר מעולם בתורה האיסור של לאכול מעשרות מחוץ לירושלים, אז מה זה ״לא תוכל לאכול בשעריך״? מה ימנע ממני לאכול מעשר מחוץ לירושלים אם לא קדם פה איסור קודם? מאידך, אומר הרבי, תהיה קושיה הפוכה גם. אמנם כפי שאמרנו לא קדם פסוק קודם שאוסר בלאו לאכול מעשרות מחוץ לירושלים, אבל יש, כן קדם פה איסור של עשה. איפה כתוב? בספר דברים פרק י"ב: ״והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם״. ישאל הרבי: אם ככה, אז זה שוב לא פסוק חריג. יש עליי איסור של עשה. אז כמו שאמרנו קודם, שאם יש איסור קודם מתאים להגיד ״לא תוכל״ בלי להביא את רבי יהודה בן קרחה ובלי להביא דוגמה מהיבוסי. אז מה כאן חריג? היש-- למה אני לא אוכל לאכול מעשרות? כי יש עשה שאומר לי שלא. אז רש"י לא היה צריך לפרש כאן כלום. אלא מה תגיד? שאפילו במקום שאין שום

23:14 סיבה לאי־יכולת מותר ואפשר להגיד ״לא תוכל״. אומר הרבי: אם ככה, אז למה זה נאמר רק בלאווים בודדים? היה צריך שכל הלאווים בתורה היו בסגנון ״לא תוכל לגנוב״, ״לא תוכל לרצוח״. אתה רואה שלא נאמר כך. יש איסור על הפעולה, אבל לא כתוב שאתה לא יכול, רק במקרים מיוחדים. מה כאן המקרה המיוחד? אז אומר הרבי תשובה נפלאה. כדי להבין את זה נצטרך ללכת לדיבור המתחיל הראשון ברש"י. מי שיעיין בדף המצורף יראה שברש"י בפרק י"ב פסוק י"ז יש שם פעמיים הדיבור המתחיל ״לא תוכל״. השאלות ששאלנו זה על הדיבור המתחיל השני, ״תאכל ואינך רשאי״. אבל לפני זה יש ״לא תוכל״. אז לרש"י היה קשה: בשביל מה צריך להגיד את זה? הרי הוא כבר אמר ״ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם״. למה צריך להגיד שלא תוכל לאכול בשעריך? אומר רש"י: ״בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר״. בפשט, יודע איך לומדים? הקדוש ברוך הוא רצה להחמיר את האיסור, אז הוא הוסיף מעבר לעשה גם איסור של לאו. יש הרבה מקומות בתורה. אבל הרבי מרגיש דבר מעניין לפלא, שבשלושה מקומות בפרשה שלנו, פרשת ראה, רש"י מסביר במקרים שונים שהתורה באה להוסיף לא תעשה על העשה. אבל באף אחד מהם רש"י לא מתבטא ״בא הכתוב״. הוא אומר ״ליתן לא תעשה״, אבל הוא לא אומר ״בא הכתוב ליתן לא תעשה״. בוא נראה איפה הדוגמאות. בפרשתנו, בדברים י"ב פסוק י"ג, כתוב שם: ״השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה״. איזה איסור זה? שחוטי חוץ. אסור להקריב קורבנות מחוץ לירושלים, לשחוט אותם, להעלות אותם לקורבן. ״השמר לך״, השמר זה תמיד לא תעשה. אומר רש"י על המילים ״השמר לך״: ליתן לא תעשה על

26:11 הדבר. אבל הוא לא אמר בא הכתוב ליתן לא תעשה. באותו פרק פסוק יט, לגבי מעשרות. זה איסור להשהות את המעשר שני אצלו, להתקמצן ולא לתת את זה ללוי. אומר הפסוק: השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך. זה היה קשה לרש"י, אבל הוא כבר אמר שצריך לתת באופן חיובי, עשה. למה הוא אומר עכשיו השמר לך? אומר רש"י שוב: ליתן לא תעשה על הדבר. פעם השלישית, באיסור הוספה על המצוות. ולא תוסיף. אז כתוב בפרק יג פסוק א': את כל הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות. תשמרו זה לשון של לא תעשה. לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו. הוא אמר כבר את כל הדבר אשר אנכי מצווך. אז בשביל מה צריך להוסיף תשמרו לעשות? אומר רש"י: ליתן לא תעשה על עשה. ושוב הוא לא מזכיר בא הכתוב. ומה הסיבה? מסביר הרבי ככה. בשלושת המקומות הללו, נכון שיש פה כפל מיותר של פסוק נוסף אחרי שכבר ידוע לנו האיסור הזה, אבל הפסוק לא רק בא לחדש שיש גם לאו. בשביל לחדש רק שיש כאן גם לאו לא צריך פסוק מיוחד בשביל זה להוסיף. הרווחנו על ידי זה שנתחדש לנו דין חדש. נכון, מתווספת פה חומרה של לאו, אבל לא בשביל זה בא הפסוק. יש לפסוק מטרה נוספת. בספר דברים, שחוזרים פעם שנייה על איסור, מתווספים דינים חדשים. בואו נראה בשלושת המקרים האלה. באיסור של שחוטי חוץ, אחרי שרש"י אומר לא תיתן-- אה, סליחה, ליתן לא תעשה על הדבר, מוסיף: בפסוק כתוב פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. הוא לא אומר בשעריך. מה זה אשר תראה? אומר רש"י: אשר יעלה בלבך. אם יש מקום שאתה

29:15 החלטת להעלות שם עולות חוץ לירושלים, זה אסור. אבל אתה מקריב על פי נביא, כמו אליהו בהר הכרמל. אז יוצא שהכפל של הפסוק, הרווחנו פה דין, שאם בא נביא בהוראת שעה ואומר כן לעשות שחוטי חוץ, אז אנחנו מצווים כן לעשות את זה. אז אתה לא יכול להגיד שבא הכתוב רק בשביל להוסיף לאו. אותו דבר במקרה של השהיית מעשר שני אצלו. נכון, רש"י אומר ליתן לא תעשה על הדבר, אבל מיד הוא אומר: "השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך". אומר רש"י: מה זה על אדמתך? אבל בגולה אינך מוזהר עליו, על הלוי, יותר מעניי ישראל. ההתייחסות המיוחדת ללוי במעשר שני זה רק בארץ. אם אתה בחוץ לארץ הוא כמו שאר עניים. יש מצוות צדקה אבל לא. אז התחדש לנו דין. באיסור הוספה על פרטי המצוות גם התחדש לנו דין, למרות שכבר נאמר במקום קודם לא תוסיפו ולא תגרעו. אז הוא אומר פה הוא בא להוסיף חידוש. יש לא תוסיפו. אל תעשה מצווה חדשה, אבל פה התחדש לנו שלא תוסיפו זה אפילו אם יש פרטים נוספים באותה המצווה. למשל, רש"י אומר חמישה טוטפות בתפילין. הוא לא מוסיף עוד מצווה חדשה, בתפילין במקום ארבע הוא מוסיף חמישה. חמישה מינים בלולב, ארבע ברכות לברכת כוהנים. זה לא הייתי יודע מהפסוק הקודם שאומר לא תוסיפו ולא תגרעו. הייתי אומר מצווה חדשה לעשות זה אסור, אבל באותה מצווה להוסיף עוד מינים בלולב או כדומה אין בעיה. אז יוצא שבזה שהפסוק חזר פעם שנייה, כן, אז נכון שהתווספה פה חומרה של לאו נוסף על העשה, אבל לא רק בשביל זה בא הכתוב. הכתוב בא לחדש דין נוסף. דרך אגב, נוסף פה

31:53 גם לאו. שאם כן, אצלנו בפרשתנו מה מיוחד בפסוק הזה שכאן אומר רש"י שהפסוק רק בא בשביל לתת לא תעשה על הדבר? אין פה שום חידוש בפסוק הזה, רק ליתן לא תעשה על הדבר. אז פה הרבי מחדש דבר מדהים. הוא אומר, מה נשתנה הסיפור הזה של אכילת מעשר שני או קודשים מחוץ לירושלים? מאחר שאכילת מעשר שני וגם קודשים היא עצמה מצווה, זה לא רק שאני אומר לך לאן צריך לשלוח את זה. עצם האכילה של המעשר שני והקודשים זאת מצווה מהתורה. אז היה מקום לטעות שמה שהתורה אמרה דין של מקום אכילתם, שחייב להיות דווקא בירושלים, זה מצווה נוספת, הייתי חושב. ואז הייתי חושב בטעות שאם למשל מישהו נאנס בלהעלות את המעשר שני לירושלים, אז מה, אולי שיאכל אותם בפתח תקווה? כי הם מצוות אכילת מעשרות, אכילת קודשים. אז הייתי חושב שזה שלא קיימתי את המיקום של אכילת המעשרות זה לא מבטל את קיום המצווה של אכילת מעשרות. הייתי אומר הוא קיים את המצווה של אכילה מבלי לקיים את העניין של המקום. אפשר לתת לזה דוגמה מהחיים. למשל יש מושג שנקרא זמן תפילה. תפילה בזמנה זה עד ארבע שעות, מה שנקרא זמן תפילה. אבל מי שעבר זמן תפילה יכול להתפלל עד חצות. אין לו את המעלה של תפילה בזמנה, אבל עדיין יש לו את המעלה של תפילה, שמה זה לא מדאורייתא, דרבנן. אז אני אומר, זה שלא הצלחת לעשות את התפילה בזמן זה לא אומר שאם תתפלל עכשיו לא תהיה לך מצוות תפילה. פה אומר הרבי, זה מחדש לנו הפסוק. הפסוק בא להגיד לנו לא תוכל, אף על פי שלכאורה אין פה שום היבט של היעדר יכולת. למה?

34:59 אין פה בעיה של היעדר תוקף. אין פה בעיה של דבר שלא תלוי ברצונו, ואפילו אין פה בעיה שנאמר כבר איסור קודם. אז מה בא כל הפסוק הזה להגיד? בא הכתוב רק בשביל זה. להגיד שמה? לחדש שלא תוכל לאכול את המעשרות. לא תוכל לקיים את מצוות האכילה. אם חשבת יכול אני. מה יכול אני? לקיים מצוות אכילת מעשרות. נכון, זה לא היה בירושלים, אז הפרט הזה פספסתי. אבל מצוות, יש לי יכולת מצוותית לקיים מצוות אכילת מעשרות. מחדש לנו הפסוק שאם אינך רשאי, זה מבטל את היכולת המצוותית, אתה לא יכול לקיים את המצווה. לכן כתוב לא תוכל לאכול. לאכול זה מצווה. אז אתה חושב שתקיים את זה גם בשעריך? אומר לא. אם תעשה את זה בשעריך, לא תוכל שיהיה לך מצווה. זאת אומרת, זה שונה מכל המקומות. לא תוכל לעשות את העבירה. פה הוא אומר שהפסוק בא להגיד לא תוכל לעשות את החלק המצוותי שיש פה, וגם לא י-- לא יתקיים החלק הזה היות ואינך רשאי. על פי זה עכשיו אנחנו נבין למה רש"י נאלץ להביא ראיה מהיבוסים, ולא ממקומות אחרים. מקומות אחרים, אז הלא תוכל, הבנו למה זה בגלל אחד משלושת המאפיינים שהזכרנו, שזה היבט מסוים של אי יכולת. אבל הדוגמה מהיבוסים, שהיא לא כתובה במקרא, היא היחידה שהיא מתאימה במדויק למקרה שלנו. למה? כי גם שם הרי יש ציווי מצווה, והורשתם את כל יושבי הארץ. אז יש מצווה לכבוש כל חלק וחלק מהארץ. אז היה מקום לחשוב. נכון, יש כאן התנגשות עם השבועה שנשבעו להם לא להפר את השבועה, אבל הייתי יכול לחשוב שגם אם אני אפר את השבועה, אני מקיים אבל את מצוות והורשתם את

37:59 הארץ. יש לי עדיין יכולת מצוותית, לא יכולת מעשית. זה ברור שצבא ישראל יצליח ל-- להכניע את כל שבע האומות. מה החידוש? למה לא יכלו להורישם? אלא לא יכלו לקיים את מצוות והורשתם. הייתי חושב שנו, בסדר, הופרה כאן שבועה של אברהם, אבל יש הרי מצווה של והורשתם את הארץ. לפחות נקיים את המצווה הזאת. אז הוא אומר לי לא. אם אינם רשאים בגלל מה? בגלל השבועה שלא תופר, אז ממילא זה מבטל את היכולת המצוותית לקיים את מצוות והורשתם. אתם לא מקיימים את מצוות והורשתם אם זה בניגוד לרצון השם. חידוש מעניין. כאן הרבי שואל שאלת השלמה. אז הוא אומר, זה נשמע מוזר הגישה הזאת. למה? האומנם השבועה לבני חת בזמן אברהם יש בכוחה לבטל את מצוות השם של והורשתם? הדוגמאות שהבאנו קודם, זה כשיש לי מצווה לאכול בירושלים, אז אתה יכול להגיד אם לא תאכל בירושלים, אין לך מצווה בכלל, כי עברת על חוק מהתורה. פה מדובר בשבועה שהייתה לפני מתן תורה ודורות עברו. עכשיו, אחרי מתן תורה, בני ישראל שנכנסים לארץ הם אישית לא נשבעו. עליהם יש ציווי והורשתם. השאלה, הרבי, איך ייתכן שבגלל השבועה לבני חת זה יבטל? אדרבה, היה צריך להיות, היה צריך להיות שאחרי שהקדוש ברוך הוא ציווה והורשתם, זה עוקר למפרע את התוקף של השבועה. השבועה פגה בגלל החיוב של והורשתם. ככה היה צריך להיות. שאלה עצומה. אומר הרבי דבר מעניין. באמת מצד הדין פגה השבועה של אברהם למפרע. למה? בגלל הציווי של הקדוש ברוך הוא והורשתם. זה-- הציווי הזה דוחה את הפרת השבועה. אז מה הבעיה? אומר הרבי דבר מעניין. היות ובתפיסתם של הפלשתינאים, כמו הפלסטינאים, כן? הם, בתפיסתם הם,

41:08 זה שבני ישראל מתעלמים מהשבועה של אברהם אביהם תגרום בעולם לחילול השם. אבי האומה נשבע שבועה שמחייבת את האומה כאילו, ככה הם חושבים, ופתאום הם מצפצפים על השבועה הזאת. חילול השם. איפה מוצאים עוד דוגמה נוספת כזאת? בסיפור עם הגבעונים. הגבעונים היו מבני שבע אומות ונאמר עליהם לא תחיה כל נשמה. והם עשו טריק ועבדו על יהושע בן נון כאילו הם באו ממקום רחוק, והוא נשבע להם וכרת איתם ברית ואחר כך התברר שהם שיקרו. אז לכאורה על פי דין היבש הייתי אומר, זה שבועה בטעות. להרוג אותם? יהושע אמר לא. נשבענו להם, זה יהיה חילול השם, ובגלל חילול השם לא הרגו אותם. אז יוצא שהיות ואין הם רשאים. למה אינם רשאים? בגלל חשש של חילול השם. אז לא יכלו להורישם. הכוונה, הם גם לא יכלו לקיים את מצוות והורשתם. זאת אומרת הייתי יכול לת-- ציווי מדאורייתא, אבל מחמת חילול השם, אז הקדוש ברוך הוא לא מעוניין שתעשה והורשתם. אז גם אם תעשה את זה, לא קיימת את מצוות והורשתם. זה מאוד מתאים עם מה שכאן למדנו שגם אם תאכל את המעשרות, שזה מצווה לאכול, מחוץ לירושלים, אז תחשוב שמה פספסת? רק את הדין של המקום. נו בסדר, אבל מצוות אכילת מעשרות קיימתי. אני אומר לך לא, לא תוכל. אין לך יכולת מצוותית לקיים את מצוות אכילת מעשרות כמו ששם לא היה כוח לקיים את מצוות והורשתם. על פי זה הרבי פותר לנו גם עוד שאלה שהעלינו קודם. פלא גדול שרש"י מסתמך על השבועה לעפרון, שרש"י אומר שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה. זה לעפרון. לא כתוב בתורה כלום על השבועה הזאת, אבל במדרשים כתוב שהוא נשבע להם.

44:15 רש"י לא הסתמך על מה שהוא בעצמו פירש ביהושע? ביהושע רש"י בעצמו פירש, קראנו קודם: "אינם רשאים מחמת השבועה שנשבע אברהם לאבימלך", ושם זו שבועה שכתובה בתורה. והם בני חת, הם צאצאים של אבימלך. אז אומר הרבי רעיון מעניין. לא-- זה שרש"י לא ציטט את זה בכאן, בחומש שלנו, זה לא רק בגלל שזה לא מסתדר עם פשוטו של מקרא. יהושע, רש"י ביהושע לא חייב להיות פשוטו של מקרא, יכול להביא מדרשים, אבל כשהוא מדבר לבן חמש למקרא, הסיפור להגיד שהיה אסור להם בגלל השבועה שהוא נשבע לאבימלך. מה הוא נשבע לאבימלך? "אם תשקר לי ולניני ולנכדי". כמה דורות זה? שלושה דורות. כשבני יהודה נכנסו ורצו להורישם זה היה כבר הרבה שנים אחרי זה. אז הבן חמש למקרא יגיד: איך חלה השבועה? היא חלה רק עד הנכד. הם כבר נינים של הנכדים. עליהם השבועה לא חלה. זה לא אמור להפריע. זו סיבה אחת שרש"י לא ציטט את זה, אבל סיבה יותר רצינית, אומר הרבי, לגבי ההסבר של ה"אינם רשאים", יותר חזק העניין של השבועה לעפרון. מדוע? מה שנשבע לאבימלך זו שבועה-- הסכם בין לאומים, בין עם ישראל לבין אבימלך. הוא הבטיח לו שמה שהוא לא יצא ל-ל-לריב ולהילחם עם בניו ועם נכדיו. אבל בשבועה לעפרון, פה כבר יש עניין של מכירת מערת המכפלה. השבועה הזאת, תכף תראו, נקרא את זה בפנים, מובאה בפרקי דרבי אליעזר. לכן רש"י מצטט: כך נאמר בפרקי דר-- כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר. כי מאיפה רש"י יודע שהוא נשבע לעפרון משהו על היבוסי? לא כתוב בתורה. אז הוא אומר: כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר. שמה כתוב שזה היה תנאי במכירת המערה

47:09 לאברהם. אומר הרבי: גם אם היינו מפירים את השבועה לאבימלך, זה גם חילול השם. לא על פי דין. על פי דין המצווה של כיבוש הארץ דוחה את כל הש-- מפירה את כל השבועות הקודמות. אבל בעיני העמים הם לא מבינים את זה. נשבעתם, "נשבעתי ואקיימה". אז זה חילול השם. אבל פה יהיה חילול השם, לא רק הפרת הבטחה. אם יתברר שהוא נשבע בשעת מכירת המערה כתנאי למכירתה שהוא לא ייגע בעיר יבוס, תכף נקרא את זה בפנים, אז יוצא שאם הם מפירים את השבועה, מתברר למפרע שמכירת מערת המכפלה לא חלה בכלל. נמצא שאבות האומה קבורים באחוזת קבר שהיא לא שלהם, גזולה, ודי ביזיון וקצף. זה לא רק הפרת ההבטחה. יש פה קבר של האבות. בפרט שיש מדרש ידוע שבין המקומות שאין האומות יכולים לערער עליהם זה מערת המכפלה, שם הכול היה חוזה מפורש. אם אתה מבטל את החוזה אז אין לנו שליטה על המערה והאבות קבורים בקבר גזול. כזה חילול השם. לכן רש"י הביא את זה כי זה יותר חילול השם. זה יותר מסביר למה אינו רשאי. עכשיו על פי זה נשאלת שאלה: אז אם ככה בני יהודה בזמן כיבוש הארץ בימי יהושע לא יכלו להורישה בגלל השבועה. אבל בסוף דוד המלך כבש את עיר יבוס בשביל להקים שם את בית המקדש. איך הותר לו לעבור על השבועה? הרבי, לכן רש"י מוסיף: "והוא שנאמר כי אם הסירך העיוורים והפסחים". מה, מה יש שם? מסביר הרבי גם: אמנם בימי כיבוש יהושע, שבני יהודה לא הורישו אותם, עדיין הזיכרון של השבועה שנשבעו לאברהם אבינו במערת המכפלה היה טרי יחסית. היה חשש של חילול השם. לא יכלו בני יהודה אז

50:06 להוריש שם, כי זה עוד היה בתודעה הלאומית של החיתים. אומר הרבי: אבל בימי דוד זה היה כבר שמונה מאות שנה אחרי זה. פג תוקפה של השבועה מבחינה הלכתית, כי יש ציווי להוריש שם, וגם הזיכרון שלה כבר... מי זוכר בכלל שהייתה שבועה כזאת? אפילו החיתים לא זוכרים את זה. אז למה אמרו לו להסיר את העיוורים והפסחים? אומר הרבי: לא בגלל שהם, היה להם עדיין-- יש כאן מסמך מרשיע על האנדרטאות האלה של שני פסלים, אחד של עיוור ואחד של פיסח, ועליהם היה כתוב הנוסח של השבועה. למחוק את המסמך המרשיע שכבר פג תוקפו וגם פג זכרונו. אבל כדי שלא יהיה משהו שנראה לעיניים, להוריד את זה, רק זה היה צריך. אבל כבר ה... כל היבוסים לא זכרו בכלל כזה דבר. שואל הרבי שאלה מעניינת: נגיד שרוב היבוסים כבר לא זכרו את זה אחרי שמונה מאות שנה. אבל מה נענה לזקני היבוסים? בטח יש שם כאלה בעלי מסורות, שהם עוד זוכרים את המסורת של הדורות הקודמים, וכלפיהם זה יהיה חילול השם ודאי. אומר הרבי: לכן ציטט רש"י מפרקי דרבי אליעזר. בואו נראה מה כתוב בפרקי דרבי אליעזר. אני אקרא את זה בדילוגים. בפרק ל"ה: "אברהם חמד המערה לאחוזת קבר. הוא אמר לבני יבוס לקנות מהם את המערה, את המכפלה במכר טוב, ולא קיבלו האנשים עליהם". למה? שמעו. זה החידוש. מידע חדש. "אמרו בני חת לאברהם: אנו יודעים שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה. כרות עמנו שבועה שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם". השבועה הייתה שלא יכבשו את זה בעל כורחם, אלא אם הם יסכימו. ואז ממשיך פרקי דרבי אליעזר ואומר: "כשבא"

52:43 דוד אמרו: אין אתה יכול להיכנס בעיר היבוסי עד שתתיר כל הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת ברית אברהם. על זה הם אמרו לו: "כי אם הסירך העורים והפסחים". הם מסכימים, אבל צריך להסיר את העורים והפסחים, ויסיר את הצלמים הללו. עכשיו תקשיבו טוב, הוא אומר: "ואחר כך קנה דוד את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם". אז זה היה ברצונם, ואם זה היה ברצונם אז לא חלה בכלל השבועה, ואז היה יכול דוד לכבוש. אבל בזמן בני יהודה לא יכלו, בגלל שאין רשות, אין רשות לגרום חילול השם. זה מתאים עם מה שלמדנו בפרשתנו. בא הכתוב, כל הסיבה שהוא אומר "לא תוכל", אין כאן שום אי־יכולת מהסוגים השונים שדיברנו. רק רוצה להגיד: אין לך יכולת לקיים את החלק המצוותי בגלל שאינך רשאי. בסיום השיחה הרבי אומר למה הוא מצטט את שם בעל המימרה, רבי יהושע בן קרחה? כי הוא זה שאמר למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע: שצריך קודם לקבל על עצמו עול מלכות שמיים תחילה, ואחר כך עול מצוות. אם זה פוגע בעול מלכות שמיים, אז אין ערך למצוות. מזה לומדים שכאן אתה עושה מעשה דתי חרדי יפה, אבל זה לא לפי איך שהקדוש ברוך הוא ציווה. אז זה לא רק ביטוי שפרט מסוים לא יצא כהלכתו. אתה לא מקיים את המצווה, זה דין של קבלת עול מלכות שמיים, שאף על פי שיכול אתה, אבל אינך רשאי, וצריך להרגיש כאילו אני לא מסוגל בכלל לעבור על רצון השם. זאת הכנה טובה ביותר לחודש אלול.