כי תשא: הלימונדה והכרוב: החורבן כגרעין הגאולה | הרב יחזקאל סופר

00:01 דובר 1 Recording in progress.

00:06 דובר 2 ערב טוב לכל הצופים והמאזינים. אנחנו כבר באמצע בין המצרים, בפרשת מטות. והשנה מיוחדת היא בזה שגם שבעה עשר בתמוז, שזה תחילת שלושת השבועות, וגם העניין של תשעה באב, שניהם חלים בשבת והם נדחים, וכיוון שנדחים יידחו לגמרי בעזרת השם ויהפכו לששון ולשמחה. כמאמר העולם: אם קיבלת לימון, עשה לימונדה. ובנקודה הזאת שרבותינו נשיאינו הדגישו כמה פעמים שהשבתות של בין המצרים הם העניין של אתהפכא חשוכא לנהורא. אז יש בזה שיחה מאוד מיוחדת של הרבי, חלק כ"ט, ושם הוא מביא מדרש פסיקתא דרב כהנא, וכך אומר המדרש: "אמר רב אבון, עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל." והוא מפרש: עלה אריה זה נבוכדנצר, שעליו נאמר בפסוק "עלה אריה מסובכו", האריה הגיח מהסבך והתנפל על טרפו. ומזל אריה זה המזל של חודש אב, החודש החמישי, והחריב אריאל זה בית המקדש, שעליו נאמר "הוי אריאל, אריאל", ומסבירים את זה בגלל שהוא היה רחב מקדימה וצר מאחורה כמו אריה שרובץ. "וכל זה", ממשיך המדרש, "היה למה? על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל". "יבוא אריה", הפעם זה מסמל את הקדוש ברוך הוא, שכתוב אצלו "אריה שאג מי לא יירא?", "במזל אריה והפכתי אבלם לששון", "ויבנה אריאל, בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס". עד כאן לשון המדרש. שואל הרבי: מדרשי חז"ל אינם סתם מליצות ומשחקי מילים. מה פתאום מייחסים את הדימוי של אריה גם לנבוכדנצר המחריב וגם לקדוש ברוך הוא הבונה? אם הקדוש ברוך הוא אריה, אז נבוכדנצר אפילו איננו עכבר. איך נותנים את אותו שם של תקיפות, השם אריה, גם לקדוש ברוך הוא וגם לנבוכדנצר? מה זה בא להגיד? לרבי רעיון נפלא. בזה שהמדרש העניק לשניהם את אותו סמל של אריה,

03:57 דובר 2 בזה המדרש פותר שאלה כללית שיש בנוגע לחורבן. יש דין שמי שמשבר כלים או קורע בגדים, הורס בניין וכדומה דרך השחתה, עובר באיסור בל תשחית. כך פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ו'. עוד הלכה יש שהיא קשורה להלכות בית הבחירה. בפרק א' אומר הרמב"ם: וכן הנותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל. מי שהורס בבניין של המקדש איזה כותל או מבין האולם למזבח דרך השחתה, בצורה ונדליסטית, לוקה, שנאמר "וניתצתם את מזבחותם, לא תעשון כן לה' אלוקיכם". שואל הרבי: אם כן, יש לנו הרי את ההלכה הידועה, את הדין הידוע שאומר שמגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל. כלומר הקדוש ברוך הוא גם דתי. הוא לא רק אומר לנו מה מותר ומה אסור, הוא עצמו מקיים את זה. מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות. אז אם הוא ציווה על ישראל שני לאוין, אחד סתם בל תשחית ואחד מיוחד למבנה המקדש שאסור להשחית, אז איך ייתכן שעל ידי החורבן, שהקדוש ברוך הוא החריב את מקדשו, הוא עבר על שני איסורים? גם בל תשחית וגם לא תעשון כן לה' אלוקיכם. איך הוא אפשר את הריסת בית המקדש? אז כמובן התשובה השטחית תהיה: מה אתה רוצה ממנו? הוא עשה את זה? נבוכדנצר עשה את זה בניגוד לרצונו. אי אפשר להגיד ככה. והרבי יותר מזה: החורבן נעשה בשליחותו המפורשת של הקדוש ברוך הוא, והוא מצטט פסוק מירמיהו פרק כה, שם כתוב כך, הקדוש ברוך הוא אומר: "הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון נאום ה', ואל נבוכדנצר מלך בבל עבדי, והבאתים על הארץ הזאת ועל יושביה, ושמתים לשמה ולשרקה ולחורבות עולם". זאת אומרת בעצם נבוכדנצר הוא שבט אפי. הוא המקל בידו של

07:06 דובר 2 הקדוש ברוך הוא. אז אי אפשר לפטור את הקדוש ברוך הוא שהוא לא זה שהחריב. איך ייתכן לעשות דבר כזה? אלא מה יאמר האומר: אתה רוצה, סתם הוא עשה את זה? הרי בני ישראל חטאו, מפני חטאינו, והם אינם ראויים לבית המקדש. אז לכן הוא לקח להם את בית המקדש. שואל הרבי: אוקיי, אפשר להבין שאינם ראויים. צריך לקחת להם את זה. אבל למה לשבור? למה להרוס? שיגנוז אותו. ידוע שהמרכיבים של המשכן, היריעות והקרשים, אחרי שנכנסו לארץ כבר לא היה צורך בהם. הם נגנזו. גם כתוב שבבית שני הארון כבר לא היה ארון. בבית שני גנזו אותו במעמקים. הקדוש ברוך הוא היה יכול לעשות שתפצה האדמה את פיה ותבלע את בית המקדש בשלמותו, להראות לבני ישראל שאינם ראויים למקדש. אבל למה להחריב? למה לשבור? שני איסורים: בל תשחית ולא תעשון כן לה' אלוקיכם. אז הרבי מתחיל להסביר את הסנגוריה על הקדוש ברוך הוא. לגבי איסור בל תשחית, יותר קל להסביר על זה שהוא לא עבר איסור. זאת על פי מדרש רבה של איכה, פרשה ד' פסקה י"ד. על הפסוק באיכה "כילה ה' את חמתו, שפך חרון אפו ויצת אש בציון". אומר על כך המדרש: יש מזמור בתהילים, מזמור לאסף. אסף היה אחד מהלויים המשוררים. "אלוקים באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קודשך" וכולי וכולי. שואל המדרש: מזמור לאסף? בכי לאסף! נהי לאסף! מה זה אומר מזמור לאסף? אם באו גויים בנחלתך, שמו את ירושלים לעיים. מה השמחה? אומר המדרש: משל למלך שעשה בית חופה לבנו והכין אותה וסייד אותה. בסוף יצא בנו לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה, קרע את הווילאות, שיבר את הקנים, הרס את הכל. מספר המדרש

10:17 דובר 2 מה עשה המחנך של בן המלך? נטל פדגוג שלו אבוב של קנים, מין כלי נגינה, והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו עצמו. כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אז הוא אומר מזמור לאסף. אני שמח ששפך הקדוש ברוך הוא את חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל. זאת אומרת שבעצם הייתה פה השחתה, קלקול, אבל לא בדרך ונדליסטית, סתם השחתה לשמה. אלא על מנת לתקן, אין בזה איסור בל תשחית. גם על פי נגלה. הרי מביא הלכה בהלכות שבת. הרמב"ם אומר: כל המקלקלים פטורים. כל מלאכה שהיא בעצם קלקול, אז פטור. לכן החובל בחברו או בבהמה או קרע בגדים או שרפן דרך השחתה, פטור כי הוא לא יצר משהו. הוא קלקל. קלקול זה היפך היצירה. זה לא נקרא מלאכה. וממשיך הרמב"ם ואומר בפרק אחר: לפעמים הוא כן חייב על זה. הקורע בחמתו. בחמתו זה בכעסו. לא, לא בשוויגר שלו, חלילה. כן. הקורע בחמתו מתוך כעס או על מת שהוא חייב לקרוע עליו, למרות שהוא קלקל את הבגד, חייב מפני שמיישב דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה, הרי הוא כמתקן וחייב. זאת אומרת זה נקרא מלאכה. זה לא נקרא השחתה. אז ממילא נמצאנו למדים שאם מה שהקדוש ברוך הוא כילה חמתו בעזרת החורבן ולא שפך חמתו על ישראל, אז הוא מתקן. אז אין בזה איסור של בל תשחית. אז הוצאנו אותו זכאי מאיסור בל תשחית. מה, שואל הרבי, עדיין לא פתרנו את הבעיה. עדיין קשה. מה עושים עם

13:22 דובר 2 האיסור של לא תעשון כן לה' אלוקיכם, שאסור להרוס אבן מהמקדש או מהמזבח? אלא מה תגיד, שגם כאן הוא נתץ כדי לפרוק את חמתו, להוציא את העצבים על האבנים ולא על בני ישראל. אומר הרבי, יש כאן הבדל בעניין של בית המקדש. זה לא יספיק שאם אחד, נגיד, יבוא אחד שהוא עצבני ובמקום לקרוע בגדים הוא ייקח ויתוץ אבן מהמזבח. ישאלו אותו: למה עשית את זה? רק רציתי להרגיע את כעסי. כי פה הבעיה היא לא מתקן או מקלקל. פה הבעיה היא אתה הורס את בית המקדש. לא תעשון כן לה' אלוקיכם. אז גם אם אתה עושה את זה בשביל להרגיע את העצבים שלך, זה לא מתיר להרוס אבן מהמזבח, מבית המקדש. יש רק אפשרות אחת שמי שיעשה את זה לא יהיה חייב. זה רק במקרה של סותר על מנת לבנות. כמו שהמזבח נסדק, התקלקל, וצריך לתקן אותו. בשביל התיקון היה צריך לשבור את האבנים ולהכניס אבנים חדשות. אז ורק במצב כזה, שהקלקול על מנת לבנות את בית המקדש, לא את העצבים שלי, אז זה לא יהיה אסור. הרבי בזה התכוון לפתור המדרש שהזכרנו קודם על האריה, ועוד פעם על מנת שיבוא אריה. זה רצה המדרש להגיד לנו, שהמחריב נבוכדנצר, מי מסתתר מאחוריו? אותו אריה, הקדוש ברוך הוא. זה סותר על מנת לבנות. אותו אריאל שסתר, הוא עשה את זה על מנת שיבוא אריאל. לא, הוא לא אמר רק שאחר כך יבוא אריאל ויתקן. הסתירה מלכתחילה הייתה על מנת לתקן. לכן הוא כינה את המחריב ואת הבונה של בית המקדש באותו תואר, אריה, כדי לרמז. מעניין, על פי הקבלה פני אריה, זה כתוב במרכבה, יש שם פני אריה אל הימין. ימין

16:15 דובר 2 זה חסד, אבל אריה זה גבורה. אריה גם אותיות יראה. אז איך יכול להיות, אם זה פני אריה, יראה, אז איך זה לימין, חסד? אז הרעיון הוא כי התוכן הפנימי של החורבן, בעת החורבן, לא אחר כך הוא התחרט ואומר: איי, למה החרבתי? בוא נבנה את זה. אלא בעת החורבן המטרה לא הייתה ההחרבה, אלא זה היה בעצם התחלת התהליך של בניית בית המקדש המשופץ. זה רעיון מאוד מיוחד. עוד הפעם, כולם חושבים שבשעת החורבן הקדוש ברוך הוא היה עצבני על בני ישראל. הוא החריב. אחר כך, או שחזרו בתשובה או שהוא סלח להם, טוב, נו, בוא נבנה להם מחדש. אומר: לא. בשעת החורבן המטרה לא הייתה ההחרבה. זה היה סותר על מנת לבנות. הדוגמה לזה בחיי היומיום: אין צמיחה בלי שהגרעין נרקב. כשאחד רואה שהגרעין נרקב הוא רואה בזאת הפסד. מי שמבין אבל אומר: חחח, בלי שהוא יירקב לא יכול לצמוח. אז יוצא שכאן יש איזה רעיון עמוק. לא ייתכן להגיע לבניין בית המקדש השלישי בלי להחריב את בית המקדש הקודם. איפה הרבי לקח את הרעיון הזה? אז הוא מביא מדרש רבה באיכה, פרשה א' פסקה א'. רבי יהושע בן לוי אומר... מדובר שם איך השם של המשיח, מה שמו? אז רבי יהושע בן לוי אומר: צמח שמו, שנאמר: "הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח". פסוק בזכריה. רב יהודה בשם רב אייבו אומר: מנחם שמו. שנאמר, כתוב באיכה: "כי רחק ממני מנחם". אמר רב חנינא: "ולא פליגי". שניהם צודקים. איך יכול להיות? חושבנא דדין כחושבנא דדין. תעשו חשבון, מנחם בגימטריה צמח. וחסידי חב"ד יודעים שגם מענדל בגימטריה צדק. מנחם מענדל זה צמח צדק. אז

19:32 דובר 2 זה כבר כתוב במדרש. השם של משיח הוא צמח והשם של משיח הוא גם מנחם, וזה אותו חשבון. מה זה קשור לצמח? ממשיך המדרש ומספר סיפור מדהים. אני אתרגם אותו ללשון הקודש כי זה כתוב בארמית. מעשה באחד... זמן החורבן, כן? אחד היה לא בירושלים. אז לא היה חדשות וווטסאפ ומברקים. יכולת להיות באזור צפון ואתה לא יודע בכלל שנחרב בית המקדש. אז יהודי אחד היה חורש עם פרתו. געתה פרתו געייה מוזרה כזאת. עבר עליו ערבי אחד. אומר לו: מה אתה? אני יהודי. אה, אתה יהודי? אז אתה יכול לשחרר את הפרה שלך, והיא יכולה לזרוק את המחרשה. חבל לך על הזמן. מה קרה? בית המקדש של היהודים נחרב. מעניין, בזה הוא מייצג: אם בית המקדש נחרב, אין טעם לזרוע. אין טעם להמשיך לחיות. אז הוא אומר: מאיפה אתה יודע את זה? אמר לו: אני שמעתי את הפרה שלך, בגעייה שלה היא אמרה את זה. הוא ידע שפת בהמות. עד שהוא דיבר איתו, תוך כדי דיבור געתה פרתו שנית. אמר לו: אתה יכול לקשור חזרה את הפרה ואת המחרשה. מה קרה? נולד מושיען של ישראל. עכשיו, עכשיו. זאת אומרת, בתשעה באב נחרב המקדש ובתשעה באב נולד מושיען של ישראל. מעניין ההמשך של הסיפור. הוא שאל אותו איפה הוא נולד, אז הוא אמר לו, והוא הלך לשמה ומצא אישה יולדת שאמרה שנולד לה תינוק היום. ואיפה הוא? היא אומרת, היא אמרה לו: הגיעו רוחות וסחבו אותו ואני לא יודעת איפה. סיפור מעניין ביותר. הנקודה המעניינת פה היא איך ייתכן דבר כזה? לכאורה, מהיגיון משיח הרי לא יכול לבוא שנייה אחרי חורבן בית המקדש. הקדוש ברוך הוא כועס. צריכים לחזור בתשובה.

22:26 דובר 2 בפרט ב... רטרואקטיבית אנחנו רואים שלוקח אלפיים שנה ועדיין לא הגיע המשיח. אז מה אתה צריך משיח מיד באותה שנייה? יש פה את הרעיון שרגע החורבן הוא רגע הלידה של הגאולה. הסתכלות אחרת לגמרי על כל העניין של החורבן והגלות. על פי הרעיון המיוחד הזה, הרבי רוצה להסביר עוד דבר פלא. הפעם זה משיחה אחרת. חלק ב' של ליקוטי שיחות. גם תופעה מעניינת. אנחנו יודעים שתחילת היסוד של הקשר הנצחי של עם ישראל עם הקדוש ברוך הוא זה היה בברית בין הבתרים עם אברהם אבינו. בעיצומה של ברית בין הבתרים, אברהם אבינו, אז הוא אומר לו: גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם. ויותר מזה, יש שמה אימה חשכה נופלת עליו, אומרים חז"ל. הוא הראה לו ארבע גלויות עתידיות חוץ ממצרים. מה המוזר פה? אנחנו עכשיו, אברהם אבינו עכשיו לא במצב של עונש. הוא במצב של ברית עם הקדוש ברוך הוא. המושג ברית מבואר בחסידות שזה מין קשר נצחי שאי אפשר להפר אותו. סתם הבטחה שהיא לא בברית, יכול להיות שלא זכינו. ההבטחה הייתה בתנאי שנהיה זכאים ופספסנו את ההבטחה. דבר שניתן בברית זה כמו שני אוהבים שסגרו את עצמם בחדר וזרקו את המפתח החוצה. אנחנו בעצמנו לא יכולים לצאת מזה לעולם. אז בכזה ברית של אהבה זה לא סתם אהבה. זה נקרא אהבה שאינה תלויה בדבר, כי לא עושים ברית על דבר שעלול להיות שלא יהיה זכאי ואז אני לא אקיים את הברית. אין דבר כזה לא לקיים את הברית. אז מי שעושה את הברית הוא מצהיר פה שאנחנו אוהבים ללא תנאי, מה שלא יהיה לעולם נישאר קשורים. אז איך ייתכן שברגע כזה של אהבה מגיעה הבשורה על מה?

25:20 דובר 2 על גלות. אפשר בדווקא לנסות לתרץ את זה על פי מדרש אחר. מדרש אומר בנושא של ברית בין הבתרים שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם, נתן לו שתי אופציות: "במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהינום או במלכויות?" רב חנינא בר פפא אמר: אברהם בירר לו את המלכויות. הוא העדיף את המלכויות ולא שיישארו בגיהינום. בעצם מה, מה ההבדל? ראשית כל צריך להדגיש, אם אומרים לך או גיהינום או שיעבוד מלכויות, סימן שיש צד שווה ביניהם. אם אומרים לך או אקמול או דקסמול, שניהם כדורים נגד כאבים. אבל אי אפשר להגיד או אקמול או חסה. זה לא אוקיי. אין שום קשר. מזה הרבי לומד באחת משיחותיו ששיעבוד מלכויות פועל אותה פעולה שגיהינום פועל. מה עושה גיהינום? מזכך את הנשמה שתהיה ראויה להיכנס לגן עדן. אז גם שיעבוד מלכויות מזכך, מברר ומזכך את הנשמות שיהיו זכאיות לגאולה. אז הוא בירר, במקום גיהינום, הוא בירר שיעבוד מלכויות. מעניין, הרבי לא מסביר שם, אבל למה באמת הוא לא בחר בגיהינום? אם זה בעצם אותו דבר, שיהיה להם חיים טובים בעולם הזה. גיהינום? נו, במילא כולם הולכים לגיהינום. למה הוא בחר דווקא שיעבוד מלכויות? אולי אפשר לומר: גיהינום, הרי מי נכנס לגיהינום? הנשמה. אז מי מזדכך ומי מתברר בגיהינום? הנשמה. אבל הגוף, הגיהינום לא מברר את הגוף. אברהם אבינו רצה שהם יהיו זכאים לעולם הבא, תחיית המתים, שהגוף יהיה מזוכך. לכן הוא העדיף שיעבוד מלכויות. זה פה למטה. הגוף סובל אצל הנאצים, אצל הקומוניסטים, אצל ההיידמקים, ואז הגוף שסבל אצל הרומאים ואצל היוונים, הגוף של העם היהודי הזדכך. אז מילא מה? אז אפשר לומר למה אתה שואל איך ייתכן שהוא נתן לו כאלה אופציות באמצע טקס האהבה

28:17 דובר 2 שלו? אפשר להגיד שזה לטובה. הרי בזכות זה הם ניצלו מגיהינום. אז מתאים להגיד שבשעת אהבה הוא ייתן לו את האופציה איך להינצל מגיהינום. זה לא מספק. מדוע? כי בשעת החתונה לא מדברים על סדרי הקבורה. למרות שבסוף בני הזוג אחד מהם יצטרך לקבור את השני. דיה לצרה בשעתה. בשעת החתונה לא מדברים על עניינים כאלה. אז למה באמצע האהבה שהקדוש ברוך הוא מביע לאברהם בברית בין הבתרים הוא מכניס לו בשורה טובה במירכאות: "כי גר יהיה זרעך", "והנה אימה חשכה גדולה", "ותנור עשן". כל הגלויות הוא מראה לו. למה? פלא נוסף גם מאותו רעיון. הגמרא במסכת בבא בתרא דף צ"ט עמוד א' מדברת על הכרובים. איך היה מצב הכרובים בקודש הקודשים? כיצד הם עומדים? רבי יוחנן ורבי אלעזר. מחלוקת. אחד אמר פניהם איש אל אחיו. הם היו עומדים במקביל אחד לשני, פנים אל פנים. ואחד אמר פניהם אל הבית. זה פסוק שכתוב בעניין שלמה. במשכן כתוב פניהם איש אל אחיו. במקדש שלמה כתוב פניהם אל הבית, כאילו כל כרוב פונה לקיר של הבית המנוגד והם גב אל גב. אז איך זה יכול להיות? הרי פסוקים סותרים. אומרת הגמרא: לא קשיא. שניהם צודקים. כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום. כלומר בשעה שישראל עושים רצונו של מקום, אז שני הכרובים, שהם כידוע מסמלים את קודשא בריך הוא וישראל, מביטים זה על זה באהבה וחיבה, בזמן שבני ישראל עושים רצונו של מקום. בזמן שאין עושים רצונו של מקום, אז הכרובים, ישראל וקודשא בריך הוא, הם ברוגז. פנו אלי עורף ולא פנים. עד כאן הגמרא. במסכת יומא יש עוד גמרא. אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נוכרים להיכל,

31:26 דובר 2 הם שדדו הרי את כל מה שהיה שם. נכנסו לתוך קודש הקודשים, ראו את הארון ואת הכרובים. מספרת הגמרא: ראו כרובים המעורים זה בזה. הם ראו את שני הכרובים מחובקים אחד עם השני כאיש ואשה. הוציאום לשוק, אז הם הוציאו את זה החוצה בשוק ואמרו, פרסמו לכולם: תראו, תראו, ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים האלה? זה הפולחן שלהם. ועל זה אומר הפסוק באיכה: כל מכבדיה הזילוה, זלזלו בה, כי ראו ערוותה. זאת אומרת שריש לקיש אומר שבשעת החורבן הכרובים היו מעורים זה בזה. שואל הרבי: איך זה יכול להיות? הרי אמרת שמתי הם מעורים זה בזה? בזמן שעושים רצונו של מקום, ואז החיבה היא ביניהם. בשעת החורבן, שזה שיא הכעס, שיא הסתר פנים של הקדוש ברוך הוא, אז אתה רואה את הכרובים מחובקים זה עם זה? איך זה יכול להיות? שוב רואים את הנקודה, אבל בלי הסבר של הנקודה רואים את אותה נקודה, שבשעת החורבן שיא האהבה. בשעה שמבשרים לאברהם אבינו על הגלויות, אז זה שיא האהבה, ברית בין הבתרים. מה קורה פה? למה בשיא האהבה החורבן? בשיא החורבן מתבטאת האהבה. איך זה יכול להיות? הפוך על הפוך. ועל כך מביא הרבי בשיחתו משל, בלשון של הרבי הוא כך. זה משל של חסיד גדול שקראו לו רבי הלל מפאריטש, והוא עשה מאמר שלם על הנושא הזה, ושם הוא אומר משל שהרבי אימץ את המשל הזה, שזה מסביר איך ייתכן שבשיא ההיעלם וההסתר אז ודווקא אז זה שיא הגילוי. הנה המשל. אומר רבי הלל מפאריטש: כשרב משפיע שכל לתלמידיו, רב אמיתי. מורה אמיתי לא שולף חומר מהשרוול ובכלל לא סופר את התלמידים שלו. זה לא נקרא מורה,

34:57 דובר 2 זה נקרא עובד הוראה. מורה אמיתי הוא משפיע, והוא כל כולו בשעת מעשה מעניק את מלוא תשומת הלב לתלמיד שיושב לפניו. כאילו הוא רוצה את כל הראש שלו להכניס עכשיו במוח של התלמיד. והתלמיד מרגיש את זה. פני התלמיד נוהרים מהיחס של הרב. איך הוא כל כולו מרוכז בי. אני כל העניין שלו. הוא ממש מתענג מזה, התלמיד. אבל קורה לפעמים, זה רק מי שעוסק בהוראה יכול להבין את המשל הזה. לפעמים קורה שהמורה הכין שיעור והוא הכין אותו היטב, מכיר את הסוגיה והוא התכונן לכל סוג שאלה שרק יכולה לעלות מהתלמידים, הוא כבר מוכן מראש מה התשובה, ולמרות זאת יש מצב שעצם תהליך ההוראה מגרה אצל הרב עצמו התעוררות של הברקה חדשה שנופלת לו באמצע השיעור, תוך כדי שהוא מלא חיות ומסביר לתלמיד את הסוגיה ואת הסברות שלה, פתאום נופלת לו במוחו הברקה מדהימה בסוגיה ששופכת אור חדש לחלוטין על כל הסוגיה. נו, אז מה הבעיה בעצם? תגמור את השיעור. אחר כך תתייחס להברקה. לדידי, מבחינה פסיכולוגית, כל הברקה מטבעה היא כמו ברק. ברק לשנייה אחת הוא מבריק והוא נעלם. כדי לשמר את הברק צריכים מיד להתייחס אליו, לתפוס אותו על ידי הבינה. הברק זה חוכמה. ברק המבריק. אבל אם לא תתחיל מיד לתפוס אותו, לנסות להבין אותו... מה זה הבינה? הבינה מתחילה לשאול מנא הני מילי. מאיפה ההוכחה? מה ההגדרה? איך אפשר להמשיל את זה? ואז היא בונה בניין שתופס את הנקודה הזאת. אבל בשביל לעשות את זה הוא לא יכול לעשות את זה באמצע השיעור עם התלמיד. הוא עכשיו מרוכז בפליטת החומר. הוא לא יכול עכשיו לעסוק בקליטת החומר. איידי דטריד למיפלט לא בלע. אז עכשיו אומר

38:15 דובר 2 הרב הוא בדילמה: אם הוא רוצה להישאר נאמן לתלמיד, אז הוא יגיד: אני מרגיש שאני מפספס פה משהו, אבל מה? אני לא יכול לעזוב את התלמיד ככה באמצע. אני אמשיך את השיעור הראשון שהכנתי בטרם ההברקה. מה יהיה עם ההברקה? מה אני אעשה? אבל הוא לא רוצה לאבד אותה. למה? כי הוא דואג, אדרבה, לתלמיד. כזאת הברקה חדשה שהוא עוד לא תפס אותה בעצמו כל כך טוב. אבל הוא מרגיש שיש פה איזה אור חדש מדהים, ואם הוא יצליח לתפוס את זה, יהיה לו מה למכור לתלמיד: תובנה חדשה ועמוקה ביותר בסוגיה. אז מרוב מסירותו לתלמיד, למען התלמיד, מחליט הרב להתנתק לרגע מההשפעה, ובמקום שכל כוחות השכל שלו יופנו כלפי מטה, הוא עכשיו מפנה את כל כוחות השכל שלו לקליטה כלפי מעלה. הוא מנסה להידבק אל ההברקה שעלתה לו עכשיו ולתפוס אותה ולהדפיס אותה, כדי שהוא לא ייעלם ויברח, החידוש הגדול הזה. בוא נראה מה קורה אצל התלמיד. אז התלמיד מרגיש בהתנתקות הזאת של הרב ממנו. מצד התלמיד נהיה אצלו חושך. מעניין, וזה הולך בשלבים. אני כאן רק מתמצת את זה. מי שיקרא את זה במקורו, הוא במשל מאריך בזה ומבאר את זה בצורה נפלאה, איך השלבים של ההתנתקות של הרב. דבר ראשון, מה רואה התלמיד? שהחיות שהייתה לרב בשעת מסירת השיעור, החיות כהתה פתאום. הוא מדבר עדיין ועדיין ממשיך את השיעור, אבל זה כבר בלי הברק בעיניים. כבר אין את החיות, זה נראה כזה עמום. אחר כך, ככל שהוא יותר מתנתק אל תוך עצמו, הרב, אז הוא יותר מתקרב לנקודה ומתחיל יותר להבין אותה. אז הוא עוד יותר מתחיל להתפעל. ואז מה קורה? לא רק שהדיבור שלו

41:18 דובר 2 אל התלמיד חסר את החיות, אלא מתחיל להיות אצלו הדיבור קטוע ומבולבל. זאת אומרת, הוא פתאום נקטע באמצע בגלל המחשבות שמטרידות אותו. פתאום הוא מכניס מילים שלא שייכות לשיעור ואולי שייכות להברקה החדשה, והתלמיד לא יודע מה הוא מדבר, מושג כזה. עד שהוא כל כך התנתק ועלה ועלה ונדבק בהברקה החדשה, עד שהוא תפס אותה סופית. ואז הוא אומר שהוא תפס אותה. אז הוא נהיה כזה המום מעומק המושג עד שהוא נאלם דום. הוא מפסיק לדבר, והתלמיד יושב בכיתה ולא מבין מה קורה לרב שלו. הרב הולך לאט לאט ומתנתק ממנו, נהיה כל הזמן יותר חשוך, יותר בתוך עצמו, עד שהוא עזב אותי לאנחות והוא חולם שמה. מה? מה? מה קרה? מה חטאתי? למה הוא עזב אותי? למה הרב עזב אותי לאנחות? אבל זה הכל ההרגשה של התלמיד מצידו. בחיצוניות זה נראה כך. מה קורה בפנימיות? אומר רבי הלל מפאריטש: אם התלמיד ישים לב היטב, אז הוא יראה דבר מעניין. אמנם הרב, הדיבור שלו חסר חיות וגם קטוע ומבולבל, עד כדי שהוא שותק לגמרי. אבל אם הוא יסתכל טוב על הרב, הוא רואה שצהבו פניו. הרב ממש זורח, כאילו הוא גילה איזה משהו מדהים. אז אם התלמיד יש לו שכל, אז הוא מבין שזו לא הייתה סתם התנתקות, שהוא חושב עכשיו על דברים זרים במקום על מה שקורה בכיתה. הוא יבין שכל ההתנתקות הזאת של הרב היא בשביל הגילוי הנפלא שמתבשל עכשיו במוח שלו, כדי שהוא יוכל להשפיע את זה אחרי זה על התלמיד. עכשיו, תלמיד שהוא לא מבין את זה, כשהוא רואה שהרב כל כך התנתק ממנו, הוא מרגיש מאוכזב ואין לו עכשיו מה לעשות. הרב שותק. אני

44:01 דובר 2 לא יודע מה קרה לו, הוא חולם שמה. אז הוא קם מהכיתה ויוצא לשתות קצת בחוץ, משחק. אם התלמיד מבין שמשהו מתבשל פה, הוא, אומר רבי הלל מפאריטש, אז התלמיד נשאר עומד והוא מכווץ כולו, מחכה לשמוע את הגילוי החדש. הוא מכין את עצמו בכליון עיניים לקליטת האור החדש שמתבשל עכשיו אצל הרב. מי שיקרא את המאמר של רבי הלל מפאריטש במקורו, יראה שם דברים. הוא מסביר שם את כל גלות מצרים ככה. שזה מה שקרה בברית בין הבתרים. הוא אומר, אז ירדה הברקה של הקדוש ברוך הוא שהולך לתת תורה לישראל. ההברקה החדשה שהייתה בעת ברית בין הבתרים הייתה מתן תורה. ובזמן האבות עדיין הקדוש ברוך הוא היה מופיע לאבות, לשבטים. אחר כך לאט לאט נהיה קצת יותר, אה, העלם, נהיה גלות. אחרי זה הגלות נהיית חשוכה יותר. עד שהגיע מצב כל כך חמור שמשה רבנו עצמו צועק לקדוש ברוך הוא: "למה הרעותה לעם הזה? למה זה שלחתני? מאז באתי לדבר אל פרעה, הרע לעם הזה." לא רק שלא קיימת את ההבטחה של ברית בין הבתרים, אלא נהיה מצב יותר גרוע. למה זה נהיה יותר גרוע? עכשיו אנחנו מבינים למה. כי ככל שהגילוי האלוקי החדש של הגאולה יורד בעולמות, מעולם לעולם משתלשל, הקדוש ברוך הוא רוצה להמשיך את הגילוי החדש אל תוך העולם, אז הוא מתנתק מהמטה ואז התחתון מרגיש חושך, גלות. והוא לא יודע בכלל למה זה. הרי, וזה הסוד שפותר לנו עוד שאלה על החמרת הגלות. בפשט, בלי החסידות, אם תשאל אנשים למה יש לנו גלות? מפני חטאינו גלינו מארצנו. אז הגלות מכפרת על עבירות. אוקיי. זה על, זה על דרך. כמו שמי שחולה מסוכן נותנים

47:01 דובר 2 לו אנטיביוטיקה שמחלישה מאוד את הגוף, אבל אין ברירה, צריכים לרפא אותו. אבל אם נדבר משל הרפואה, אז אחד יש לו זיהום חריף. הוא מקבל מינון גבוה של אנטיביוטיקה, ואחרי שבוע שבועיים שרמת הזיהום ירדה, אז הרופא מוריד את המינון של האנטיביוטיקה. במקום שלוש פעמים ביום אומר: פעם אחת ביום תספיק. הרי לכאורה, אם הגלות היא רק בשביל לכפר עוונות, היה צריך להיות שבתחילת הגלות, שיש לנו פול עוונות שעדיין לא התכפרו, היה צריך שהגלות תהיה חריפה ביותר. וככל שהזמן עובר היה אמור להיות שהגלות תלך ותהיה קלה יותר, פחותה יותר. מה אנחנו רואים? בדיוק הפוך. שככל שהגלות נמשכת היא מחמירה ומחשיכה ומגיע למצב של עד מתי. למה? אבל כבר כיפרנו, כבר תשעים ותשע אחוז מהחטאים התכפרו. אפשר להוריד את המינון של הייסורים ושל החושך. למה זה נהיה יותר חמור? שההסבר הזה, זה יהיה מובן. אם כל העניין של הגלות היה רק בשביל כפרת עוונות, אז באמת היה כך צריך להיות. אבל ברגע שהבנו שהגלות נובעת מהסתלקות האור האלוקי כלפי מעלה כדי למשוך את האור החדש של הגאולה. מתי נולד האור החדש של הגאולה? ברגע החורבן. ברגע שהסתלק לגמרי בית המקדש, אז נפלה הברקה של משיח נולד אז. ברגע שדיברו על הגלות, אז ברית בין הבתרים, ואז נפל הרעיון של מתן תורה. וככל שהגלות נמשכת זה כמו שהקדוש ברוך הוא מתעלה יותר למעלה כדי למשוך את האור של הגאולה למטה. זאת ההסתכלות הפנימית של בין המצרים. כל רודפיה השיגוה בין המצרים. אומרים אדמו"רי חסידות: רודפיה זה אותיות רודף י' ה'. י' ה' זה החלק הפנימי העמוק של שם הוויה. מי שרודף להשיג את י' ה' בין המצרים השיגוה. אז יכולים

49:58 דובר 2 להשיג את כי תופסים את הכוונה הפנימית, את הי' ה' של הגלות. אשרי הגבר אשר תיסרנו י' ה', כי זה נראה ייסורים, אבל בעצם זה עומק הטוב הנעלם. ולכן ככל שהגלות מחמירה יותר, סימן שאט, אט, אט כבר מגיעה הגאולה. כמו בלידה, ככל שהצירים מתגברים, הרי תשעה חודשים היא הייתה בהריון. אז בהתחלה צריכים צירים חזקים, אבל אחר כך לאט לאט תחלש? מה, הצירים הם אלה שמולידים את העובר. ודווקא כשהצירים מתגברים אומרים: אט, אט, אט יהיה מזל טוב. זה הרעיון גם שאומרים שלעתיד לבוא כתוב: תורה חדשה מאתי תצא. שזה שיחה נפלאה וארוכה של הרבי שמבאר מה זה. אבל מובא בחסידות שהתורה שמשיח עתיד ללמד את בני ישראל תהיה כזו פנימית התורה שאפילו רשב"י כדאי לו ללכת חזרה בגוף גשמי. והוא ישאל: מה אני אעשה שם? את כל הגמרא אני יודע, את כל הזוהר אני יודע. מה הוא כבר יחדש לי שם, משיח? תורה חדשה מאתי תצא. זה תהיה גילוי נפלא שלא היה עד עכשיו. וכל זה בעקבות העלם והסתר, הקדוש ברוך הוא משך את התורה החדשה. נסיים שזה בעצם ההתייחסות צריכה להיות לכל מיצר בחיים. החסידות מלמדת אותנו שהצרות והייסורים, הקדוש ברוך הוא לא אכזר. כשהוא מביא צרות וייסורים, המטרה שלו היא עמוקה מאוד. יש כאן איזה טוב מוחלט עמוק שהאדם לא יכול לתפוס אותו. האדם רואה את זה כרע, אבל אם הוא היה יודע את העומק של זה, מבין כמה טוב מונח בזה. ונסיים באימרה על דרך הצחות. אנחנו אומרים: פיתחת שקי ותאזרני שמחה. מה זה פיתחת שקי? בפשט, בלשון התנ"כית, כשמישהו חגור והוא פותח את החגורה קוראים לזה: אל יתהלל חוגר כמפתח. אז האבל חגור

52:53 דובר 2 שק, פיתחת שקי ותאזרני שמחה. זה היה קשה לי. נכון שמגיע הזמן שפיתחת שקי אחרי השבעה, אבל לא ראיתי שאחרי השבעה יוצאים בריקודים. תאזרני שמחה. אפשר להגיד בדרך הצחות שפיתחת זה לא רק מלשון לפתוח את החגור, אלא מלשון פיתוח של פילם. היום אין כבר פילם, אבל פעם היה, נגיד כלה עשתה תמונות סטודיו והיא מאוד מתרגשת. אחרי השבע ברכות היא באה לסטודיו. נו, מה עם התמונות? היא רוצה לראות אותן כבר. והגרפיקאי אומר שיש כבר את הפילם, אבל עדיין לא פיתחתי את התמונות. אם את רוצה אני יכול להראות לך את הפילם. אפשר להסתכל על זה באור, לראות את ה... בערך איך זה יצא. והיא מסתכלת בפילם ונהיה לה שחור בעיניים. כי בפילם שמלת כלה נראית שחורה והעיניים שלה לבנות והיא נראית כמו גולגולת של מת. היא שואלת את בעל הסטודיו: מה עשיתם ממני? הגברת, את לא רואה עדיין את התמונה, זה עוד לא מפותח. את רואה את הנגטיב, את התשליל. כשנפתח את זה, פיתחת שקי, כשנפתח את התמונה אז תראי עד כמה זה יפה היה, התמונה. שכל הצער והייסורים היו בעצם המשכת האור החדש. אור חדש על ציון תאיר בגאולה השלמה שתבוא עוד השנה, תשפ"ב. נרקוד בשמחה. בתשעה באב נוכל לרקוד בשמחה, אבל גם במוצאי תשעה באב, שלא נצטרך לצום, אלא נבוא לבית המקדש השלישי עם משיח צדקנו בקרוב ממש.