שמיני: כשמשה רבינו ערך 'סיכול ממוקד' | הרב יחזקאל סופר

00:16 שלום לכל הצופים והמאזינים. ואנחנו עכשיו בפרשת חוקת. נכנסנו לחודש תמוז, חודש הגאולה של ג' תמוז וי"ג תמוז. ובפרשתנו, בחלק השני של הפרשה, מסופר על המלחמות שעשו בני ישראל טרם כניסתם לארץ, על גבול ארץ כנען. אחרי שהתורה מספרת על הניצחון על סיחון מלך האמורי, הם ישבו בארץ האמורי, ואז מספרת התורה שהם צריכים ללכת להילחם בעוג מלך הבשן. אומרת התורה בפרק כ"א פסוק ל"ד: "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו, ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון." ופסוק ל"ה מסיים: "ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד וירשו את ארצו." אז יש, על הפסוק "ויכו אותו", רש"י מעתיק את המילים הללו ואומר חידוש: "משה הרגו", זאת אומרת את עוג הרג משה רבנו בעצמו. סיכול ממוקד. והוא מסתמך — מאיפה אתה יודע? אז הוא אומר כדאיתא בברכות, במסכת ברכות בהרואה, פרק הרואה בברכות. שמה כתוב סיפור: עקר טורא בר תלתא פרסי, שעוג עקר הר בקוטר של שלוש פרסאות וכולו. אתה רוצה לדעת, אה, המשך הסיפור? עיין במסכת ברכות. יש על הרש"י הזה שיחה נפלאה של הרבי בחלק ח'. הרבי שואל: מאיפה רש"י לקח את הידיעה המפתיעה הזאת שמשה עצמו הרג אישית את עוג? הלא בפסוק הזה שעליו הוא מדבר כתוב במפורש "ויכו אותו" בלשון רבים, כלל ישראל. אז מנין לו שזאת הייתה עבודה של משה רבנו בעצמו? אז הגור אריה, המהר"ל מפראג, הרגיש בשאלה הזאת בפירושו על רש"י. אז הוא אומר על המילים "משה הרגו": כדכתיב, מביא פסוק קודם, פסוק ל"ד. כתוב במפורש "כי בידך נתתי אותו". משמע שהיה ניתן בידו של

03:51 משה. אה, אבל היה קשה, שם כתוב "בידך", אבל פה כתוב "ויכו אותו" בלשון רבים. אז הוא אומר פירוש כזה מעניין. הוא אומר, זה הולך מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. משה וישראל הם היכו אותו ואת בניו. איך? משה הרג את עוג וישראל הרגו את בניו. אז ביחד נאמר בלשון כוללת "ויכו". ככה מפרש הגור אריה. שואל הרבי: הפירוש הזה צריך עיון גדול. הרי מצינו בתורה כמה וכמה פעמים שהקדוש ברוך הוא מדבר על משה בלשון יחיד. למה? לא בגלל שהוא אישית עושה את הפעולה שהשם אומר, אלא הוא מדבר אליו כמנהיג שמייצג את העם כולו. אפשר לדבר על העם כולו כקולקטיב בלשון יחיד. אז מי אמר לרש"י? אולי הכוונה "בידך", בידך של כלל ישראל? לדוגמה הרבי מביא, בספר דברים כתוב לגבי סיחון אותן המילים. ספר דברים פרק ב': "ראה נתתי בידך את סיחון מלך האמורי." אומר הרבי: לא מצינו בשום מקום איזשהו רעיון שמשה אישית חיסל את סיחון הענק. אז מה פירוש "בידך"? בידו של עם ישראל. אז אולי גם כאן הפירוש ככה. שאלה נוספת שואל הרבי. בפסוק הזה שכתוב "בידך", שהמהר"ל מפראג אומר שמכאן הוכחה שהוא אישית עשה את זה, ראה מה כתוב בהמשך: "כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו" — גם בידך. האומנם גם את כל עמו משה הרג אישית בעצמו? ודאי שלא. אלא מה פירוש "בידך"? כלל ישראל. אז מה הראיה שמשה אישית עשה את זה? שאלה נוספת הוא שואל על זה שרש"י מביא לעצמו סימוכין לעובדה הזאת שמשה עצמו הרג אותו. הוא מביא ממסכת ברכות. טוב, זה נהוג ברש"י להביא הוכחות מגמרא, אבל ברוב המקרים הוא מציין את המסכת. הוא לא מציין את הפרק.

06:50 פה כתוב בברכות בהרואה, בפרק הרואה. למה? למאי נפקא מינה? עוד שאלה על המקור הזה במסכת ברכות. כשרש"י מעתיק סיפור או מקור, אז או שהוא אומר תעיין שמה, או שהוא מעתיק את הקטע הרלוונטי שממנו לומדים את הדבר הזה. שמה בגמרא זה סיפור ארוך, תכף אני אקרא אותו, אבל מעניין, רש"י מעתיק רק את המילים "עקר טורא בר תלתא פרסי", שעוג עקר הר בקוטר של שלוש פרסאות. נו, אז מה הראיה מכאן שמשה הרג אותו? מכאן אין ראיה, וכו' הוא אומר. בואו נקרא את הסיפור, איך הוא מופיע בגמרא. הגמרא מספרת שהוא עקר את ההר הזה בכוונה לזרוק אותו על עם ישראל ולהשמיד אותם. אז הוא עקר את ההר וענד אותו על ראשו, על צווארו. הביא הקדוש ברוך הוא עליו כת של נמלים והם כרסמו את ההר, ובחור הזה הוא השחיל את צווארו. אז הוא רצה לשלוף את ההר מצווארו כדי לזרוק על היהודים, נשלפו לו השיניים לצדדים, לצד ימין ולצד שמאל, שיניים ענקיות של ענק כמו עוג, והוא לא הצליח לשלוף את ההר מהראש שלו. הגמרא מביאה פסוק, כתוב "שיני רשעים שיברת". מה הכוונה? "שיברת", דורשת הגמרא "שרבבת", שהשיניים שלו השתרבבו ועצרו אותו מלעקור. נו, אני כבר במתח. אז איך חיסלו אותו? מסיים התלמוד את הסיפור. משה כמה היה הגובה שלו? עשר אמות. לקח אלה באורך עשר אמות, והוא קפץ עשר אמות. ביחד זה שלושים אמה, והוא הגיע בסך הכול לקרסול של עוג הענק. ואז מסיימת הגמרא את הסיפור: היכה את עוג בקרסולו עם המקל הזה והרג אותו. שואל הרבי: המשפט האחרון הזה, ממנו ראיה שמשה רבנו בעצמו הרגו. אז את זה הוא היה צריך להביא רש"י. מה הוא מביא

09:57 לי? עקר טורא בר תלתא פרסי, זה סיפור יפה מאוד, אבל מזה אין הוכחה עדיין שמשה עצמו הרג אותו. אז הרש"י הזה מאוד מוזר. עונה הרבי: הביאור בכל זה הוא ככה. בפסוק ל"ד שכתוב "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו", מסביר רש"י למה היו צריכים להגיד למשה "אל תירא אותו". במלחמות קודמות הוא לא הקדים ואמר לו "אל תירא אותו". אומר רש"י שהיה משה ירא להילחם, שמא תעמוד לו לאוג זכותו של אברהם. הרי כתוב אצל אברהם "ויבוא הפליט", שאמר לאברהם שלקחו את לוט, ובזכותו אברהם יצא למלחמה עם המלכים, אז בזכות זאת יכול להיות שלא יצליחו לנצחו. אז היה משה ירא. מעניין, הרבי מדייק למה רש"י צריך להגיד שהיה משה ירא? הרי בתחילת הפסוק כתוב "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו". אז ברור שזה הולך על משה. למה הוא צריך להדגיש שהיה משה ירא? אומר הרבי חידוש מעניין. רש"י סבור שרק משה היה ירא מפני אוג. מה הסיבה? כי הוא בעיני הקודש שלו ראה על אוג את הזכות של אברהם שעלולה לעמוד לו, והוא חשש שלא יצליח להתגבר עליו. מה שאין כן בני ישראל, אומר הרבי, הם בכלל לא פחדו מאוד. הרבי אומר ביטוי: אצל בני ישראל הם הסתכלו על אוג כמו איזה גוי מגודל ואין מה לפחד ממנו, בפרט לאור העבר שהם כבר נלחמו עם עם מואב, והיה להם כבר את הנס שמה בנחל ארנון עם ההרים שהתקרבו ומחצו את האויבים שלהם, והם כבר ניצחו את סיחון מלך האמורי, ושם לא כתוב שמישהו ירא ממנו. הם היו מלומדים בניסים. הרבי מביא שפסוק אחד לפני הסיפור שלנו כתוב שמשה שלח מרגלים אל ארץ האמורי וילכדו את יעזר.

12:45 מי אומר רש"י? המרגלים לכדוה. הם אמרו: בטוחים אנו בכוח תפילתו של משה להילחם. אז אומר רש"י חידוש. ה' אומר למשה: אל תירא אתה אישית, למרות שאתה רואה עליו את זכותו של אברהם. אז היה חשש. למשה היה חשש. מאחר ועוג הוא לא משבעת האומות שהם נצטוו לכבוש אותם, אז ממילא לא בהכרח שהקדוש ברוך הוא יעזור לכבוש אותם. יכול להיות שהזכות שלו תעמוד לו, שלא נצליח לכבוש את ארצו, ואז מה יקרה? נצטרך לעקוף את ארצו ולהאריך את הדרך לארץ ישראל. לכן הוא חשש. בגלל זה רש"י סובר שאי אפשר לפרש כאן ש"אל תירא אותו" מוסב על כלל ישראל, כי הם לא יראו ממנו בכלל. רגע, אז למה כתוב בהמשך הפסוק "נתתי אותו ואת עמו ואת ארצו"? ואת כל עמו ואת ארצו. אז הוא אומר לגבי כל עמו וארצו משה לא היה חלוק משאר בני ישראל, כמו שהם לא פחדו, גם הוא לא פחד מהם. אבל בנוגע לאותו, פה רק משה פחד ממנו, ולכן ה' היה צריך להבטיח לו שאני אתן אותו בידך האישית. מעניין, כאן צריך להוסיף פסוק אחד לפני זה. כתוב "ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי". מעניין מה זה ה"הוא" הזה. הרי אמרת עוג מלך הבשן, תוסיף "וכל עמו". למה צריך להגיד "הוא"? עוג מלך הבשן בא לא רק כמנהיג מצביא של עמו, הוא בא הוא. יש לו את הזכות של הוא. ולכן גם כן חייבים לפרש כמו רש"י, "אל תירא אותו". למי הוא אומר אל תירא? אי אפשר לומר שהוא אומר את זה לכלל ישראל. ואז יהיה הפירוש "כי בידך נתתי אותו" ביד כלל ישראל. אז רגע, אז אם ככה,

15:36 מי זה אותו? אם "תירא" זה עם ישראל, "בידך" בידו של עם ישראל, "אל תירא אותו" את עמו של עוג. אז למה כתוב אחרי "אותו" "ואת עמו ואת ארצו"? ו"אותו" כבר כלול גם עמו. אה, כשאני אומר "אל תירא אותו" אני מתכוון אותו אישית. אז גם "אל תירא" זה אתה אישית, אל תירא משה רבנו, כי בידך אישית נתתי אותו. אז מכאן הוכחה שמשה בעצמו הרג אותו. ממשיך הרבי ואומר: אם ככה, ההוכחה היא מאוד יפה, אבל אם ככה יקשה הפסוק השני. למה אם כן נאמר "ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו"? ויכו? ברור שלא הכוונה משה לבד. אז רש"י אומר על "ויכו אותו": משה עצמו הרגו. למה כתוב לשון רבים? לפי כל מה שדיברנו קודם היה צריך להיות כתוב "ויך אותו". כאן הרבי מנסה להגיד שאפשר היה בדוחק לתרץ שבאמת היה צריך להיות כתוב "ויך אותו", ומי הכה את ארצו ואת עמו זה כלל ישראל, אבל אותו הכה משה לבד. אבל למה זה לא כתוב כך? היה אפשר לענות אולי כדי לחסוך במילים. כי אם היינו צריכים להגיד... אם היינו צריכים להגיד את כל הסיפור הזה, אז היינו צריכים להגיד ככה: "ויך עוג מלך הבשן, ויך משה את עוג מלך הבשן ויכו בני ישראל את עמו", אז היה צריך להיות שמה מילים מיותרות. כמו כן, היה אפשר להגיד גם שלמה כתוב בכל זאת "ויכו", הרי הוא אישית הכה אותו. לכאורה היה אפשר לתרץ כמו שרש"י כבר פירש באותה פרשה בפסוק כ"א, שם כתוב "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון" ואמר "אעברה בארצך לא נטה בשדה וכרם" וכולי. אומר שם רש"י: מה זה "וישלח ישראל"? הרי במקום אחר כתוב "וישלח"

18:28 משה מלאכים. אומר רש"י: זה אותו דבר. משה הוא ישראל וישראל הם משה. אפשר לקרוא לכל העם בלשון יחיד על שם המנהיג, ואפשר לקרוא למנהיג על שם כל העם. אז אם ככה, לא קשה למה כתוב "ויכו אותו". ישראל הם משה. אומר הרבי: זה לא אותו דבר. זה לא דומה, הדוגמה הזאת. מדוע? שם, ב"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי", למרות שמי שלח אותם? משה שלח אותם. לא העם שלח, המנהיג שלח. אז למה שם כתוב "וישלח ישראל"? אומר הרבי: שמה זה סביר לכתוב ככה. מדוע? כי מה היה תוכן השליחות? הוא מבטיח לסיחון: לא נטה בשדה וכרם, לא נשתה מי באר וכולי וכולי. כל זה, זה לא הבטחה אישית שמשה לא יטה בשדה וכרם. הוא צריך להבטיח בשם כל עם ישראל. אז זאת אומרת שהמסר שהוא שולח לסיחון הוא במפורש בשם כל העם היהודי, שהם כולם מבטיחים שלא יטו בשדה... הו, עכשיו אז ישר על זה מתאים להגיד "וישלח ישראל", למרות שמשה עצמו שלח. אומר הרבי: אבל זה לא דומה לפה. פה הרי מדובר ש... לפי רש"י, זו הייתה פעולה יחידנית של משה, שעשה לעוג סיכול ממוקד. אז לא סביר שהכתוב יכנה פעולה אישית של משה בשם "ויכו". זה לא תואם לעובדות. אז מה ניסינו להגיד קודם? אולי זה בשביל לחסוך במילים. במקום שיהיה כתוב "ויך משה אותו וישראל הכו את בניו", אז הוא קימץ במילים. אי אפשר להגיד ככה. מדוע? מנתח את זה הרבי בצורה מעניינת. לכאורה, למה משה חשש מעוג? יש לו זכות של אברהם. אומר הרבי: לכלל ישראל יש זכות של בני אברהם, ומשה רבנו מסתכל על כלל ישראל לא כאנשים לא ראויים, לא זכאים.

21:06 הוא מסתכל עליהם כעל, בפרט שלמדנו בפרשה "ותבוא כל העדה", כולם שלמים, שכבר נפטרו כל אלה שהיו מדור המדבר, ואלה כולם צדיקים ושלמים. אז הזכות שלהם לא יכולה לגבור על הזכות של המעשה הפרטי שעוג עשה לאברהם? ובכל זאת אני רואה, זה פלא גדול באמת, שלמרות כל המעלות שיש לעם ישראל וכל הצדקות שלהם והיותם מיוחסים לאברהם כבניו, עם כל זאת, הזכות של עוג הייתה כזו חזקה שהוא חשש שזכותם של ישראל לא תעזור. אה, ההסבר לזה הוא פשוט. כי גם אם זכותו תעמוד לו, אז זה לא יהרוג את עם ישראל. עם ישראל יעקפו אותו, אז ההפסד יהיה רק של זמן ומרחק. אז יכול להיות שזכותו תעמוד לו מבלי לפגוע בזכויות עם ישראל. וכאן בא הקדוש ברוך הוא ואומר לו, הבטיח לו שגם אם זכות העם היהודי לא דיה בשביל לכבוש אותו, אולי הם יצטרכו לעקוף אותו. אבל זכותך האישית של משה, אומר הקדוש ברוך הוא, אל תירא אותו למרות הזכות של אברהם, כי בידך אישית נתתי אותו. אז אם כל הפעולה הזאת, לא רק שמשה עשה אותה אישית, אלא ההצלחה בפעולה הזאת הייתה רק בזכותו האישית של משה. זכותו של עם ישראל עדיין לא הספיקה, והראיה שמשה חשש עד שהבטיחו לו: זכותך כמשה אישית תיגבר על זכותו של עוג שהיה לו עם אברהם. אז אם זה כל כך משהו יחידני של משה, לא סביר שהתורה תגיד "ויכו אותו", כאילו כוללים אותו ביחד עם כל עם ישראל, עם כל צבא המלחמה. הרבי, כדי לפתור את השאלה הזאת למה כתוב "ויכו" בלשון רבים, לזה רש"י מביא סיוע ממסכת ברכות. דרך אגב, ביחס לזכות האישית של משה שהצליח לגבור, שהשם הבטיח

23:51 לו שזכותו האישית חזקה יותר מזכותו של עוג. זה מזכיר לי סיפור מדהים שהיה עם הרבי הריי"צ, בעל הגאולה של י"ב תמוז. היה לו סיפור שאביו, הרבי הרש"ב, בחיי אביו הוא היה כבר מזכיר של אבא שלו מגיל חמש עשרה. היו פעם גזרות שעשה אחד מהמשכילים שקראו לו קראפס, והוא אסף חומר להראות לממשלה שהחומרים שלומדים בתורה הם ממש אנטי הדמוקרטיה ואנטי כל המדינה ואנטי זה, וצריכים לחסל את הלימוד של התורה וה... והוא הכין את זה, עשה עבודת מחקר וזה. והרבי הרש"ב שלח אותו, את בנו יחידו, רבי יוסף יצחק, לנסות למצוא דרכים ופרוטקציות בפטרבורג לבטל את הגזירה. הוא לא הצליח. ואז הוא, שראה שהוא לא מצליח, אז בלית ברירה הוא חזר לליובאוויטש. הוא בא לליובאוויטש בבוקר. אביו עומד עם הטלית על כתפיו, והוא אומר לו: "טאטע, ניסיתי בכל כוחיי ולא הצלחתי." אז אבא שלו סיפר לו שהיה פעם סיפור דומה עם אדמו"ר האמצעי, שאדמו"ר הזקן שלח אותו לשליחות והוא חזר ואמר שהוא לא הצליח. ואדמו"ר הזקן עמד עם הטלית על הכתפיים. אז הוא אמר לאדמו"ר האמצעי: "קח את הציצית שלי, תנשק אותה", ובזכות זה הוא אחרי זה ניצח. איך שהרבי הריי"צ שמע את זה, הוא הבין את הרמז. תפס בציציותיו של הרבי הרש"ב, נשק להם ויצא חזרה לדרך. הגיע לפטרבורג, חקר לדעת איפה גר אותו קראפס. הוא עלה אליו הביתה. איזה אומץ! בחור פחות מגיל עשרים. עלה אליו הביתה והוא הציג את עצמו שאני הבן של הרבי הרש"ב. הרבי הרש"ב היה ידוע ברוסיה, נגדו הם נלחמו, אז הוא מאוד כיבד אותו, השאיר אותו. הוא סיפר לו בלי בושה שהוא הולך לעשות גזירה והוא עשה מחקר שלם והוא

26:38 הולך להגיש אותו. אז הוא אמר: מעניין, מה המחקר שלך? אולי אפשר לראות את המחקר? ודאי, אומר. הוא היה בטוח. הוא נמצא בביתו, במגרש שלו. הוציא לו חוברת מסודרת עם כל המחקר, והרבי הריי"צ מדפדף, מדפדף, רואה את המחקר, ופתאום תופס את כל הקונטרס הזה עם המחקר וקורע אותו מול עיניו לגזרים. הוא התחיל לצעוק וזהו. ברח משם. עכשיו הוא לא יכול להגיד, תוך כמה ימים הוא היה חייב להגיש את זה. הוא לא יכול היה לשחזר את הכל מחדש והגזירה בוטלה. זה נקרא סיכול ממוקד של רבי יוסף יצחק בזכות עצמו, בזכות אביו. אבל זה עדיין לא בזכות כל כלל ישראל. גזירה פרטית. אבל עכשיו אומר הרבי, מביא רש"י ממסכת ברכות את ההסבר למה הפעולה הפרטית הזאת של משה קוראים לזה "ויכו כל כלל ישראל". הרי משה אישית עשה את זה. מה כתוב שם בסיפור? הוא עקר הר של שלוש פרסאות. מה הרעיון? למה דווקא ככה? מספרת הגמרא שקוטר המחנה של ישראל במדבר היה שלוש פרסאות, והוא דווקא עקר הר כזה, כי התכלית, התוכנית שלו הייתה, בתור ענק כזה, הוא מוריד עליהם את ההר, מגהץ אותם כולם ביחד, משמיד את כל העם היהודי. זו הייתה כוונתו. לא סתם מלחמה, לא סתם לעכב אותם מלהיכנס לארצו. פשוט החליט עם כוחו הגדול וענקיותו להשמיד אותם. אבל בפעולה הזאת, באותו רגע הוא איבד את זכותו של אברהם. הייתה לו זכות. אם הוא לא היה עושה את הפעולה הזאת, היו צריכים שמשה עצמו יהיה בזכותו שלו ינצח אותו. אבל עכשיו הוא אומר זכותם הקיומית של אברהם ובניו, זרע אברהם, היא חזקה יותר מהזכות שלהם של לנצח את עוג. אז אם לא היה

29:17 עוקר את ההר, אז זכות אברהם הייתה עומדת לו שלא יכלו לנצחו. יצטרכו לעקוף אותו. כן, אבל אז מה היה קורה? ההפסד לא נורא. הפסד של זמן יותר, מרחק יותר ללכת עד שנגיע לארץ. אבל ברגע שהוא תכנן להשמיד אותם כליל, הוא איבד בכלל את זכותו של אברהם. עכשיו יובנו כל הפסוקים, עושה הרבי סדר. בהתחלה, לפני שהוא עקר את ההר, רק משה היה ירא אותו. למה רק משה? ישראל אמרו, ראינו כאלה ניסים, הכל יהיה בסדר, לא נבהלים מגוי מגודל, אבל הוא ראה בו את זכותו של אברהם, ולכן היה צורך שהפסוק יגיד, הקדוש ברוך הוא יגיד למשה: אל תירא אותו. נכון שהעם לא מספיק לגבור על זכותו של עוג, אבל בידך, הזכות שלך, משה רבנו אישית, נתתי אותו. אם הוא לא היה עוקר את ההר אז היה באמת כתוב "ויך אותו", פעולה אישית. סיכול ממוקד של משה רבנו עצמו. אבל כשהוא תכנן להשמיד את כל עם ישראל, אז באמת העובדה לא השתנתה. מי הרג אותו? משה אישית. אז איך אפשר להגיד "ויכו"? כי עכשיו הפעולה שלו היא לא פעולה אישית שלו. זו פעולה בשם כל ישראל, שהרי הוא בא להשמיד את כל ישראל. אז זה שאני הורג אותו עכשיו זה לא רק לנצח אותו כדי שנוכל לעבור בארצו, אלא פשוט הצלת עם ישראל. אז מתאים להגיד אפילו על הפעולה של המנהיג הבודד שזה "ויכו" כל עם ישראל, כי הוא הולך בשם כל ישראל. עכשיו, ומובן, אומר הרבי, גם למה רש"י מציין לפרק הרואה. מספיק שתגיד במסכת ברכות, אנחנו נמצא את זה כבר. אומר, בזה הוא רוצה להוכיח שהחיסול הממוקד שמשה אישית עשה לעוג הענק זה לא רק גבורה של

31:56 משה שהוא אישית ניצול בדו־קרב הזה, בקרב האיתנים הזה, אלא הייתה פה הצלה של כלל ישראל. איך הוכחה? אז הוא אומר, לכן הוא מביא את הסיפור. מה בפרק הרואה? כל פרק הרואה זה ש"הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל צריך לברך" בברכות. האם רק בנס פרטי או גם בנס כללי? אומרת הגמרא, הרואה, על נס של רבים כולם מסכימים שחייבים לברך. על נס של יחיד, היחיד חייב לברך. ואז הוא מביא: תנו רבנן, הרואה מעברות הים, מעברות הירדן וכולו וכולו וכולו, ואבן שביקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל. זה מסוג הניסים של כלל ישראל. נס של רבים. ולכן מתאים להגיד, אף על פי שפעולת ההכאה הייתה על ידי משה, אבל מאחר וזה בשם כלל ישראל שאותו הוא בא להציל, מתאים להגיד על זה "ויכו", כמו שאומרים "וישלח ישראל מלאכים", כי זה היה בשם כל ישראל. הסיפור שסיפרנו קודם על הרבי הריי"צ בבחרותו היה באמת סיכול ממוקד אישי בזכותו האישית של הבן של הצדיק, שהצדיק בעצמו. אבל אחר כך, בי"ב תמוז, במאבק האיתנים של הרבי הריי"צ נגד הענק הסובייטי, שמה הם רצו לעקור לא רק לימוד של תורה. לא נתנו חיידרים, לא מקוואות, אסרו יהודים, שלחו אותם לסיביר. הייתה פה סכנה של כלל ישראל כולו, גם בגשמיות וגם ברוחניות. אז נכון שמי עבד שם בקטע? הרבי אישית. הוא היה במאסר, הוא התווכח עם החוקרים, הוא עמד שם במסירות נפש, הוא סבל את הייסורים. אבל מתאים להגיד על זה, למרות שהרבי הריי"צ עצמו הרגו לשלטון הזה. אבל היות וזה בשם כל ישראל, לכן אומר הרבי הריי"צ במכתבו שי"ב תמוז זה חג לכל אשר בשם ישראל יכונה, וכל העם היהודי צריך לשמוח

34:46 על הגאולה של י"ב בתמוז, שתחילתה הייתה בג' בתמוז, באותו יום ש"שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון". ובעזרת השם עוד השנה אנחנו נראה איך שכל המאבקים האלה שהיו לרבי הריי"צ ולרבינו בדור השביעי, הם יהיו אלו שיביאו את הגאולה האמיתית והשלמה לכל כלל ישראל עוד לפני ג' בתמוז. שבת שלום.