כנס חינוך כפר חב"ד תשס"ט

00:01 החברים. השעות שמחוץ לחדר וגם השעות שבבית, כל הטכניקה היום החדשה וכל הדברים האלו מצריכים השגחה תמידית, כל רגע ורגע. וגם בספרים, בספרי מוסר קדמונים, שהיו חכמים שהיו דואגים כל הזמן, כל רגע ורגע, לילדים שלהם. מה נעשה? מה הם חושבים עכשיו? מה הם מסתכלים עכשיו? מה הם רואים עכשיו? לפעמים הדברים האלו גם גורמים לטרדה בלילות, לנדודי שינה בלילה. איך אפשר לשכב לישון ברגע שהילד נמצא עכשיו בבית? מה אני יודע עם מי הוא מתרועע עכשיו? מה הוא שומע? מה הוא מדבר? ואם אנחנו לא ניקח את עצמנו בידיים, כל אחד ואחד, ולהבין שהבריאות הרוחנית של הילד שלנו, של הבן שלנו, הבת, היא לא פחות מאשר הבריאות הגשמית, ואולי יותר. חס ושלום כשהילד נהיה חולה, האמא לא עוזבת אותו לרגע. האבא לא עוזב אותו לרגע. הוא דואג: מה עם החום שלו? האם החום עלה? החום ירד? מה עם הכאבים שלו? חס ושלום הוא מאושפז בבית חולים, לא יעזבו אותו אפילו לרגע. אנחנו צריכים לדעת ולהבין אחת ולתמיד שהמחלות הרוחניות, אם היום משתוללת, לא עלינו ועל כל ישראל, שפעת של מקסיקו, כל אחד דואג בעדו. חס ושלום שלא יבוא גם לנו, גם לילדים הגדולים והקטנים. אנחנו צריכים לדעת שהשפעת הזו, השפעת הרוחנית, הרבה יותר גרועה, הרבה יותר מזיקה ומפילה הרבה חללים מכאן ומכאן. ולכן הדאגה היא לדעת שאנחנו נמצאים חס ושלום במצב של סכנה. כל אחד היום, אף אחד לא מובטח בשום דבר. אצל הקונגרס יש את נשמה, אצל הבחור של הרבי בזכות אבות. אבל אנחנו צריכים גם לדעת לעשות. אם חס ושלום נסתמך לגמרי על זה, אסור לעשות את זה. ולכן כל הורה וכל אבא ואמא, כל סבא וסבתא, הם צריכים.

02:57 צריכים לחשוב ולדעת שאנחנו נמצאים עכשיו. משתוללת מגיפה רוחנית, שהיא עלולה חס ושלום להטיל חללים או להביא אסונות כבדים על כל בית ובית, אפילו הבית החסידי ביותר. והעיקר בזה, ויש את העצה לזה, יש את התרופות לזה. הדבר הראשון, האכפתיות, הדאגה, הבקשה מהקדוש ברוך הוא, לבקש מהרבי ברכה, להגיד לו תפילות שהילדים שלנו ילכו בדרך הישר, בדרך הטובה, בדרך החסידות. נוסף לזה גם להתעניין אם חס ושלום משהו קורה, לא לבקש עזרה. להתייעץ עם מורים. יש מחנכים, יש רבנים, יש פדגוגים, יש מומחים לכל מיני דברים, אבל הדבר צריך לעורר אותנו. אנחנו רואים, אין מה להסתיר ואין מה להתייאש, אבל אין מה להסתיר. אנחנו רואים כרגע חס ושלום מה שנעשה ברחובות של כפר חב"ד. המצב שילדים, בחורים, עלולים להתגלגל. כשכל אחד ואחד ייקח לעצמו, פה לא מדובר על מישהו זר, על אחי, על בני מהבית. לא רק הילדים האלה שחס ושלום, שכבר המחלה נגעה בהם, ואני מקווה לה' שהם יחזרו למוטב והם יתרפאו רפואה מיידית. אבל עלולים עוד חס ושלום, הדבר עלול להתפשט. אין מה לטאטא מתחת לשטיח, אין מה לזרוק חול בעיניים. הילדים הם ילדים. הילדים הם רוצים לדעת והם רוצים ללמוד, ומצד שני הם פתוחים לכל מיני דברים שחס ושלום, חס ושלום, עלולים לגרום, לגרום, לגרום להם נזק. היתר הצד הזה, נוסף על הדרך, גם להגביר אצל הילדים את ההתמדה, את השקידה בתורה, בתיקונים, בחסידות. זה ה-- אם זה היה הפרת הנפש שהייתה מגריד או מקיימת את התקיים ביאת המשיח. הילד לא רוצה, צריך לשכנע אותו. תשכור לו מלמד, תשכור לו חבר. האפשרויות הן רבות. בראתי יצר הרע, בראתי לו תבלין. הקדוש ברוך הוא לא ברא יצר

05:38 הרע לבד בלי שום, בלי שום תרופה לו. ברא לו את התרופה לזה. אבל מה? צריכים לדעת שאנחנו חס ושלום עלולים לעמוד בפני סכנה וצריך ל-ל-התחיל לקדם את פני הרעה בכדי להימנע מזה. אמרתי, אמרתי את זה לפני כמה שבועות ואני אחזור על זה עוד הפעם. בדיוק בלשון של אדמו"ר הזקן, הלכות תלמוד תורה. ישנה הלכה בסוף מסכת יבמות שאישה לא תלמד סופרים. אישה לא תלמד נערים שלומדים מקרא, חומש. למה? סליחה. גם אישה לא תלמד סופרים וגם רווק לא ילמד סופרים. ולמה? כי כשהוא רווק הוא לא נשוי. הוא לא ילמד ילדים קטנים. למה? כי האימהות של הילדים באות לבית הספר, מביאות את הילדים לבית הספר. והוא רווק, אז עלול לרצות להתגרות. כשניקח את ההלכה מבית השולחן, אז נראה באמת אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה. כשניקח את ההלכה הזו ונתחיל להתבונן במה היא נאחזת. נראה לצד כך, אבל יש מלמד אחד שהוא מלמד טוב, מצליח. אין כדוגמתו, אבל יש לו בעיה שהוא רווק ועדיין לא התחתן. יש מלמד אחר, מורה אחר, שהוא פחות טוב, פחות מצליח, אולי לגמרי לא מצליח. כל המעלה שיש לו שהוא נשוי. יש לו אישה. אז ההלכה מחייבת אותנו לקחת את המלמד הזה, הפחות טוב, ולא לתת את הילדים למלמד הזה שהוא רווק. למה? שהאימהות של הילדים מביאות את הילדים לבית הספר. מה זה העניין הזה שהאימהות? המנהג הזה שהאימהות באות ומביאות את הילדים לבית הספר? זה לא הלכה, לא הלכה דאורייתא, לא הלכה, לא הלכה מדרבנן. זה רק מנהג. דאגו אנשים להביא את הילדים לבית הספר. אז נשאלת השאלה: ישבו האימהות בבית. האבות יביאו את הילדים לבית הספר.

08:13 והילדים יוכלו ללמוד אצל המלמד הטוב. ובאותה הלכה כותב אדמו"ר הזקן, שהעניין הזה שהנשים מביאות את הילדים, מביאות את הילדים לבית הספר, זה מנהג וזו הזכות שלהן. נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ועל זה שיביאו את הילדים לבית הספר. בסדר, זו זכות גדולה, אבל בשביל זה לוותר על הלימוד הטוב של הילד, על המצווה מדרבנן שהבן ילמד להצליח ויגדל בתורה? אנחנו מוותרים על זה. למה? כי הגמרא אמרה כך, וממילא האמהות ימשיכו להביא את הילדים לבית הספר. אז לא מצאנו הלכה כדוגמתה שבגלל מנהג נוותר על מצווה דאורייתא. אבל כשנתבונן בשורש הדבר הזה, כן, ונראה מה עומק הדברים, ונביא את העניינים לידינו. התורה אמרה: האמא מביאה את הילד לבית הספר. למה היא מביאה את הילד לבית הספר? היא טרודה, היא טרודה בבית, יש לה ילדים בבית. היא קמה בבוקר, מכינה לו את הסנדוויץ', מכינה לו את הכריך, מכניסה בו בשמחה, מלווה אותו, נותנת לו נשיקה מתוקה ומלווה אותו. לך בני, לך ללמוד תורה. היא נוטעת בו את האהבה ואת הקשר לתורה. את הקשר הזה שהאמא נותנת לילד, חכמים לא רצו לוותר. אין מלמד טוב? בסדר, בשנה הבאה נלמד אצל מלמד יותר טוב. הוא ישיג את מה שהוא הפסיד. אבל את הנתינה הזו, את הקשר הזה ואת האהבה הזו לתורה חכמים לא רצו לוותר, כי הדבר הזה זה היסוד של הילד. זה היסוד של החינוך של הילד. זה בונה אותו. זה לא רק הלימוד, הלימוד, ההבנה, ההשגה, החריפות, הזיכרון, אלא הקשר, האהבה לדבר. הקשר לחסידות, הקשר לדברים, לדברי אלוקים חיים. את זה האמא ברגע שהיא מביאה את הילד לבית

10:24 הספר, היא מעבירה לו את האהבה שלה, את הרצון שלה. והאמא-- הבן אוהב לעשות את מה שהאמא אוהבת. על זה אמרו חכמים: אנחנו לא נוותר על זה. לכן מוריי ורבותיי, שמח שהתכנסנו הערב ואני מקווה שהערב הזה יהיה לתוצאות טובות. אנחנו צריכים. התפקיד שלנו והשליחות שלנו זה השקעה בילדים ובבני הנוער, כי בפרט אחרי שהרבי הפך את הסדר ואמר שכשהילד יותר קטן הוא יותר קדוש. הנשמה שלו יותר טהורה, ואפשר בדברים כאלו שפדגוגים לפני שנים טענו: מה לכם להלאות את הילד בדברים כשהוא עדיין צעיר? חכו עד שיהיה יותר מבוגר. הרבי אמר שכבר בהיותו בעריסה, שהוא יראה תמונות של צדיקים, שהוא יראה דברי אלוקים חיים, שהוא לא יראה תמונות של, של, של חיות לא כשרות וכו' וכו'. מי לנו עוד פדגוג יותר גדול מהרבי? הוא הבין שאת הילד כבר מהעריסה צריך לקשור לתורה. צריך לקשור לרוחניות, צריך לקשור אותו לדברי אלוקים חיים. קשה לי לדבר אבל אני מוכרח לדבר. התפקיד שלי, השליחות שלי זה כך. אולי לאנשים לא, לא יהיה נעים לשמוע את זה, אבל תארו לעצמכם אמא מביאה את הילד לבית הספר עם חצי ראש גלוי, בלי גרביים. זו האהבה שהיא מכניסה לילד לתורה? בשביל זה ויתרו החכמים ואמרו שהאמא תביא את הילד לבית הספר ותנטע לו את הקשר לתורה? היא חס ושלום רק מפרידה בין הורים לבין התורה. מה אנחנו עושים פה? פה מדובר לקחת ילד, להכניס אותו לבית ספר, לאוניברסיטה. לוקחים ילד קטן ומכניסים אותו, מקדשים אותו. ראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה, ופירשו חז"ל: ראשית עריסותיכם, ראשית שהילד הוא בעריסה, תתנו תרומה לה', שהוא קודש. יש בו קדושה, יש בו נשמה יהודית.

12:45 התניא, כל, כל, כל ספר התניא מדובר על קדושת הנשמה, על קדושת המחשבה, על קדושת הדיבור, על קדושת המעשה, הקדושה הרוחנית, וזו הקדושה של תורת החסידות. ולכן איך אפשר להכניס בו קדושה, כשברגע שהוא עצמו רואה דברים שהם לא קדושה בכלל? הם היפך הקדושה, והוא לא רוצה להתקרב אליה, אפילו הרבה יותר גרוע. ולכן אנחנו מוכרחים להיות דבר ראשון דוגמה אישית לילדים. זה לא ייתכן שאבא ישב בסלון ויקרא עיתון ויגיד לילד: תלמד את השיעורים, תחזור על המשניות לפרק תניא שצריך להכין למחר למבחן. הוא יסתכל בעיתון והילד ילמד. מה הוא עושה פה? למה שהילד יקרא? למה שהילד, הילד יבין? אם הילד רואה שהאבא, שההורים מסתכלים, אם זה באינטרנט, אם זה בדברים, דברים אחרים, שנטמאים בשלוש, בשלוש קליקים, נשכח לגמרי. איך יגדל ילד חסידי? זה רק נס. ודאי שקיימים ילדים כאלו, אבל אסור לנו לסמוך על הנס. אני בטוח בעצמי. אסור להעמיד, אסור לאדם להעמיד את עצמו במקום סכנה. אנחנו נמצאים עכשיו במצב של סכנה רוחנית מסוימת. מצד אחד ברוך השם, יש התחזקות ונולדו קרב הבת. יש את ראונוז[?] שיחזור, שיהיה בונה חיים וזה וכולי, הממתינים. אבל הסכנה הרוחנית, סכנה הייתי אומר לא פחות משהייתה ברוסיה ואולי אפילו יותר, כי יש אויב ויש מתנקש. בשעת ערב היה צופן במארב שלו, שאויב הוא גלוי. רוסיה היה האויב הגלוי, אבל פה זה המתנקש, השונא הנסתר. הסרטן דואבים שיכול לאחוז את האדם אפילו בלי הרגשה, ורק חס ושלום בחצי הכרה, כאשר כבר אין, כבר אין אפשרות לתקן, או במאמצים גדולים איכשהו לעצור את מה שנקרא. אני חושב שערב כזה ועוד ערב כזה ועוד ערבים כאלו, ואני מקווה שלא אלה

15:13 שמארגנים את הערב לא יתפלאו ולא יירעשו ולא יתאכזבו אם בא קהל יותר גדול, אם בא קהל יותר קטן. אבל לא להרפות. לדעת שזה הדבר האחד הכי חשוב אצלנו. החינוך של ילדינו, החינוך הקדוש, החינוך הפרטי, החינוך הטהור. ילד שישמע סיפורי צדיקים, אמונת צדיקים טהורה, ואז אם ירצה השם נזכה לדורות טובים, ונצא לקראת הרבי ולומר: הרי גידולים שגידלנו. אני יודע שזה קשה, זה מאוד קשה. גם לי ברוך השם יש ילדים, נכדים. אני יודע שזה קשה כי אדם צריך לוותר על הרצונות שלו, על היצר הרע שלו, על החופשיות שלו. יש... זה לא נעים וזה קשה להתנזר. אבל אמא באה, דופקת אישה ואומרת היא מוכנה. יש אישה שלא נפקדה בילדים, לא עלינו. היא מוכנה לעבור ניתוחים, לעבור כל מיני השתלות וכל מיני, העיקר שיחפרו בגוף שלה ובבשר שלה, העיקר להביא ילד לעולם. בגלל זה, לילד הזה הגשמי הזה היא מוכנה להקריב את עצמה. תארו לעצמכם שאנחנו עכשיו כבר הבאנו את הילדים לעולם. אבל חס ושלום גם... האם אנחנו לא חייבים להקריב את עצמנו בשביל זה? למסור את נפשנו בשביל זה? אני מבקש מכל אלו שנמצאים פה, במיוחד נשות הכפר, ואני שמח שהן הגיעו לכאן. שאלו אותי אם אנשים יהיו למעלה או למטה. אמרתי שאני רוצה שאנשים יהיו פה בתוך בית הכנסת שלי, ירגישו שותפות, שותפות לערב הזה, ולא באו לשמוע ולא לראות איזה ערב מופע, איזה משהו, הצגה. באנו פשוט לדבר. כדי לדבר איש עם רעהו, אסיפה כללית של האבות ושל האימהות של חב"ד, ואלו שנמצאות כאן ואלו שלא הגיעו לכאן. להתחיל להשפיע, להשפיע על עצמנו, להשפיע על הסביבה, להשפיע על השכנות.

17:42 אין מה להתפלא, אין מה לפחד. כשעוברים בשליחות של התורה, ממש יצא רק טוב. ויש... מה את מדברת אליי ככה בצורה כזו? אל תגידי לי מה לעשות. אני, הסבא שלי ואבא שלי והרב הזה וזה שלי מסרו את נפשם ברוסיה. אבל את, את איך את הולכת עם חולצה ככה, חב"ד, עם חצי ראש גלוי? שאלתי אותה: את שומרת דת יהודית? זה כפר חב"ד. זה ד' אמות של הרבי. זה הקדושה של כפר חב"ד. אנחנו באנו לפה, מסרו את נפשם. הרבי מסר את נפשו להקים את כפר חב"ד, שיהיה ד' אמות של קדושה, שיהיה ד' אמות של טהרה. הוא לא רצה להקים פה סביון, לא רצה להקים פה שכל אחד שיהיה דירות ובנייני ענק. אבל מה? אבל מבחינה רוחנית, לפעמים בצרכניה באים אנשים בתלבושת כפי שציפינו לי. מה אני אעשה? אני יכול לעמוד כל היום בצרכניה ולהסתכל, אבל מותר לי להסתכל? אבל אני שונא את זה. תעזרו, תעזרו לי. אם, אם, אם, אם אתם שומרות אור, תאירו לבן. אפשר לנקה נו ונקה שלום. כמובן לא, לא, לא, לא, לא בצורה כפי שמקובל בחוגים אחרים, אה, ובלשונות שלא מכובדות, אבל בלבנו, בשפה חסידית. בעמל ישראל נכתבו בפרק ל"ב בתניא, והעניינים האלו יהיו השפעה. ואם לפעמים זה לא עוזר, אז יש לך את פרקי הרבי. ואם זה גם לא עוזר, אז, אז, אז נוסיף גם להשיב ואמציא ביחד. אם אני יכול, אני הקטן, יכול לעזור בזה, אני מוכן לעזור בזה, כי אני יודע שזו השליחות שלי וזו החובה שלי, ואני אתן את הדין אם חס ושלום בכפר חב"ד לא יהיה כבודו של הרבי. יש בדברים

19:53 האלו הרבה עד מה להאריך והרבה מה לומר. אבל רבותיי, ואני שוב פעם חוזר ואני מדבר במיוחד לנשות הכפר. אם לא זכינו לצאת לשליחות, אבל יש לנו שליחות בכפר חב"ד. השליחות שלנו היא לשמור על הקדושה ועל הטהרה של כפר חב"ד ולשמור אותה בצורה רצינית. באים אליי ואומרים לי, "למה? שמה, לדפוק על השולחן?" אני אומר, "מה את אומרת לי? עכשיו באתי לדפוק על השולחן." ומצד שני אנחנו, הדרכים שלנו זה לא הדרכים של מטורגטוב[?], הדרכים של חפנר[?]. לא עם כזאת בחוצות, לא עם צעקות וצחוק. יש לנו את הדרך שהרבי לימד אותנו, בדרכי נועם ושלום, אבל בתקיפות מתאימה. כי ניתן— זה לא מדובר בשכן, זה מדובר בי. זה לא מדובר בשכנה, זה מדובר בי. כשהאדם חושב שהסכנה היא לעצמו, הוא יודע טוב מאוד איך להתגונן. אני מקווה שמהערב הזה נצא עם החלטות טובות ולא נחכה לאלה שנמצאים פה. ניפגש עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. ולמרות שצועקים אז זה עוזר. זה עוזר גם בשמיים שעושים את ההם, לעסייק את נשמייע. אנחנו צריכים את הברכות של הרבי, אבל זה עוזר גם בעניינים הגשמיים. ה' יעזור שיהיה בהצלחה רבה ונצא מחיל אל חיל לקראת ביאת המשיח צדקנו, אמן.