הרב פרץ חן | מסירות נפש שתוביל את ילדינו להצלחה

00:00 לאיזה כמויות של מסירות נפש התוודענו בשנה האחרונה? אם זה אותם חיילים צדיקים שמוסרים את נפשם יום יום למען שמירת ארץ ישראל, למען הגנה על עם ישראל, דבר שנמשך עד הרגעים האלה עכשיו ממש. אם זה אזרחים שהתמסרו ומתמסרים למען חיילים, למען אזרחים אחרים. פשוט מדהים מה שקורה, והרי אנחנו עם של מסירות נפש. והאמת היא שמסירות נפש במובן הרגיל הקלאסי שלה זה לעשות משהו שיש בו סיכון חיים. אבל האמת היא שמסירות נפש, הפירוש של המילים מסירות נפש זה מסירת הרצון. אני רוצה משהו מסוים, לא מתחשק לי הדבר ההוא, אבל הדבר ההוא זה מה שנדרש באמת שאני אעשה. אז אני אמסור את הנפש שלי. אני אמסור את הרצון שלי למען הדבר האמיתי שאותו אני אמור לעשות, למרות שלא בא לי, לא מתחשק לי, והדבר הזה הוא נצרך על כל צעד ושעל בחיים. כל דבר משמעותי בחיים, דבר אמיתי, בשביל להשיג אותו צריכים מסירות נפש. תלמיד בכיתה חייב מסירות נפש. הוא רוצה המון דברים אחרים. למי יש חשק בכלל ללמוד? אבל הוא צריך מסירות נפש להצליח במשימות הלימודיות שלו. אם זה אדם שהולך לעבודה, ללכת לישון בזמן בשביל שיצליח לקום בזמן ובאמת לקום בזמן ולהגיע לעבודה בזמן, לעשות את המשימות של העבודה זה לא תמיד בא לנו. לא תמיד מתחשק לנו. זה דורש מאיתנו מסירות נפש, למסור את הרצון שלנו. שלא נדבר על לחיות חיים על פי תורה, על פי דרך השם, חיים של יראת שמיים. כמה מסירות נפש זה דורש מאיתנו? הרי העולם, מה לעשות שברגעים האלה, לפני שמשיח בא, העולם לא מספר על הקדוש ברוך הוא. העולם לא צועק "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד". העולם, העולם צועק

02:11 חופשה, חוף ים, קולה קרה, שווארמה. דברים נחמדים מאוד, אבל רוחניות, קדושה הוא לא צועק. בשביל בכל זאת ללכת עם הקדוש ברוך הוא, ללכת עם השולחן ערוך, לחיות חיים של יראת שמיים, זה דורש מאיתנו מסירות נפש. בשיעור היום נדבר על איך אנחנו בעזרת השם נעניק לילדים שלנו את תכונת מסירות הנפש. מה יכול לעזור שכשהם יצטרכו להגיע למשימות של משימות חשובות, אז הם בעצמם יתמסרו מאוד, ימסרו את הרצון שלהם למרות שלא בא להם, אבל הם ימסרו את הרצון שלהם למען המטרה הנכספת. אז בואו עכשיו נרד קצת ונעמיק בסוגיית מסירות נפש לאור דברים שהם דברים שקשורים לתקופה הקרובה, לימים הקרובים. דבר ראשון בשבת הקרובה. בשבת הקרובה יחול כ' במנחם אב. כ' במנחם אב זה יום הפטירה, יום ההילולה של אביו של הרבי מליובאוויטש, רבי לוי יצחק שניאורסון. רבי לוי יצחק שניאורסון היה רב, היה רב גדול, היה מקובל. הוא היה רב כזה שבעיר שבה הוא היה רב, בעיר דנייפרופטרובסק, כולם שם מאוד מאוד מאוד העריכו אותו. אפילו הגויים שם העריכו אותו. הוא היה הולך ברחוב, נכנס לבנק, מנהל הבנק היה ניגש אליו ולוחץ את ידו והיו כולם נעמדים לכבודו. כולם כולם כיבדו אותו, היהודים ולהבדיל הגויים. היה דמות נערצת. השלטונות הרוסיים ראו, ראו עד כמה הוא נערץ, עד כמה יש לו כוח השפעה, והם רצו להשתמש בזה לרעה. ואחד מהדברים שקרו, שכשהתקרב חג הפסח רצו, רצו שהוא ייתן כשרות למצות שהממשלה אופה במאפיות שלהם בלי שום כשרות, שום פסח, חמץ גמור. אבל הוא לא הסכים בשום פנים ואופן, והוא ידע שבלעשות, לא להסכים למה שהם מבקשים, הוא יכול לשלם מחירים מאוד מאוד כבדים. אבל הוא לא הסכים בשום

04:34 פנים ואופן למרות שהוא ידע את המחירים, ובעקבות זה ובעקבות עוד כמה דברים שהם חשדו בו שהוא עושה נגדם, אז שהוא פרסם, הפיץ יהדות, כן, זה הציק להם מאוד, אז הם לקחו אותו לגלות מאוד מאוד קשה. הוא היה בעיירה בשם צ'יאילי. הסיפור הזה התרחש בשנת אלף תשע מאות שלושים ותשע. מדובר ב... לקחו אותו למאסר. זה היה, זה היה בט' בניסן, בשעה שלוש לפנות בוקר. ארבעה, ארבעה, אממ, חיילים של ה... של ה... כביכול משטרה חשאית, שוטרים מגיעים לבית שלהם ולוקחים אותו משם, וככה מתחילים לקחת אותו מפה לשם. מעבירים אותו מבית סוהר לבית סוהר אחר. סבל נוראי, סבל נוראי, והוא סובל שם, והוא אחרי זה היה בגלות, כמו שהזכרתי, בעיר צ'יאילי בתנאים, לא תנאים, בתת־תנאים ממש. אשתו הרבנית, הרבנית חנה, כתבה אחרי זה יומן ותיארה שמה את הסבל הנוראי שהם עברו שם. לאחר מכן, בתאריך כ' באב הוא נפטר והוא נקבר בעיר אלמא-אטא שבמדינת קזחסטן. והרבי לוי יצחק הראה לנו שלמען משימות צריכים להתמסר, למען שמירה על הגחלת, שמירה על עם ישראל, שמירה על יהדות, שמירה על כשרות. צריכים להתמסר עד כדי מסירות נפש. הדברים האלה אבל לא קורים סתם. איך זה מגיע? איך באמת? איך מגיע הטבע הזה? איך? איך? איך אדם מגיע ומצליח להגיע לרמות נשגבות של מסירות נפש? אז תשובה לזה מסתתרת גם בתאריך כ"ח מנחם אב. בכ"ח מנחם אב מספרת הגמרא במסכת תענית שכשבני ישראל חזרו אחרי גלות בבל לארץ ישראל, מה שנקרא שיבת ציון, אחרי הצהרת כורש הידועה, חזרו חזרה לארץ ישראל והיו צריכים עצים לבית המקדש, וזו הייתה תקופה. ארץ ישראל הייתה חרבה, לא היה להשיג עצים לבית המקדש. היו כמה

07:01 משפחות שהם החליטו, אין דבר כזה. מה זה אין עצים? אין עצים, אז נדאג שיהיו עצים, והם מתוך מסירות נפש הלכו ודאגו לארגן עצים למרות שזה היה מאוד, מאוד קשה. ונקבע שאותן משפחות שנתנו את העצים, את העצים לבית המקדש שאיתם יקריבו את הקורבנות בבית המקדש, להן תהיה את הזכות גם בשנים אחר כך, גם כשיותר קל להשיג עצים. הם אלו שיש להם את הזכות להביא עצים, כי מי שהתאמץ בזמן שקשה הוא ירוויח את זה גם בזמן שקל. והיו תאריכים קבועים שאותן משפחות הביאו את העצים. הייתה משפחה שהביאה למשל בט"ו באב והייתה משפחה שהביאה בכ"ח אב. הגמרא שם אומרת, רגע, אותה משפחה, מי הם היו? אז הגמרא מביאה שתי דעות. יש מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יוסי. האם המשפחה הזו הם צאצאים של דוד המלך או שהם צאצאים של יואב בן צרויה, שהיה שר צבאו של דוד המלך? או דוד המלך או יואב בן צרויה? נשאלת השאלה, מה זאת אומרת? מה זה? מי הם היו באמת? מוסבר על זה שבאמת הם היו צאצאים גם של דוד המלך וגם של יואב בן צרויה. צאצאים גם שלו וגם שלו. אז למה יש מחלוקת? המחלוקת בגמרא בין רבי מאיר לרבי יוסי זה את אותו טבע, את אותה תכונה של מסירות נפש, את אותה תכונה של להתאמץ למען יהודים אחרים. הרי קורבנות מקריבים גם אנשים שעשו עבירות, עבירה במזיד, עבירה בשוגג. אנשים עשו, אנשים חוטאים. הם צריכים את העצים האלה בשביל הקורבנות שלהם, וגם למענם התמסרו. ולא סתם להביא עצים בכ"ח באב זה מיוחד יותר אפילו מאשר להביא עצים בט"ו באב. למה? כי מט"ו באב והלאה כבר אי אפשר לכרות עצים

09:17 לבית המקדש. הסיבה לזה היא כי בעצם מט"ו באב והלאה החום של השמש נחלש לאט לאט, מתחילה סוג של לחות, רטיבות, ולא מביאים לבית המקדש עצים רטובים, עצים לחים, כי הרטיבות יכולה להביא תולעים ואסור להקריב. אסור לשים שם עצים מתולעים על גבי המזבח. הייתה בבית המקדש לשכה שנקראת לשכת העצים, ושם היו כוהנים שבודקים שהעצים יבשים כראוי ואין שם תולעים. אז מה? אז אלה שמביאים לפני ט"ו באב, אז הם יכולים ללכת לכרות עצים ולהגיש. אלה שמביאים בכ"ח אב זה כבר חמישה ימים אחרי שאסור להם לכרות עצים. זה דורש מ-- דורש הרבה יותר ארגון, הרבה יותר לוגיסטיקה. לכרות עצים לפני, לשמור אותם, לאחסן אותם, זה הרבה יותר מאמץ. ולמי המאמץ? למען מי? למען אנשים, אנשים שעשו חטאים, עבירות, ובכל זאת הם עשו את זה. בכל זאת הם עשו את זה. הגמרא שואלת, רגע, אבל אז מי הם האנשים האלה? מאיפה הם קיבלו את התכונה הזו? תכונת מסירות הנפש. אומרת הגמרא שתי דעות. יש אומרים שהם היו צאצאים של דוד. יש אומרים צאצאים של יואב בן צרויה, כי דוד ויואב היו שניהם מוסרי נפש. דוד המלך מסר את נפשו על לימוד התורה. יואב בן צרויה מסר את נפשו על המלחמות שלו, וכמובן כפי שחז"ל מלמדים אותנו, שאם לא דוד, יואב לא היה מצליח. ויואב הצליח כי דוד ישב ולמד תורה, ולימוד תורה מביא כוח להצליח במלחמה. כמה זה אקטואלי להיום. ואם לא יואב, גם דוד לא היה מצליח. כל אחד עזר לשני, אבל שניהם מוסרי נפש. אז הגמרא מבררת בעצם ממי הם שאבו את כוח מסירות הנפש הזו, כי להביא עצים בכ"ח אב דורש הרבה ארגון, הרבה לוגיסטיקה, דורש

11:12 מסירות. מאיפה לקחו את זה? אז דרך אחת אומרת מדוד, הדרך השנייה אומרת מיואב. אבל מה הנקודה? מכאן רואים באופן ברור שכשהאבות מוסרים את הנפש זה עובר גם לבנים שלהם. לכן הגמרא מבררת מי האבות שלהם. אה, דוד, יואב. אה, מובן, אלה היו מוסרי נפש, צאצאיהם גם מוסרי נפש, כי מסירות נפש, כשהאבות מוסרים את הנפש, זה עובר לצאצאים הלאה. ואם כן, התחלנו בתחילת השיעור, אז איך נעביר לילדים שלנו את טבע מסירות הנפש? מסירות הרצון למען המשימות החשובות של החיים? והתשובה היא שאנחנו צריכים להראות להם דוגמה של מסירות נפש. דוגמה של מסירות נפש. מה זה אומר? זה נשמע מילים מפוצצות. מה זה אומר? זה לא מפוצץ, זה פשוט מאוד. כשהבן שלי רואה אותי שאני לא מוותר על שיעור התורה הקבוע שלי, שאני יוצא אליו כל יום או פעם בשבוע או פעמיים בשבוע, והבן שלי רואה שקשה לי, אני נורא נורא, אבל אני הולך לשם, והבן שלי רואה שיש אירוע משפחתי בדיוק ביום של השיעור הקבוע שלי, אז אני עושה דברים ואני, ואני מתכנן את עצמי איך אני אצליח להס-- לנסות להסתדר גם עם זה וגם עם זה, ועושה כל מאמץ. מבקש אולי שיקדימו את השיעור בשביל שאני אצליח להגיע, מבקש הקלטה ממישהו. ו-וא-והבן אומר, אבא לא מוותר על השיעור שלו, אבא לא מוותר על השיעור שלו. אנחנו חסידי חב"ד מזכים יהודים בהנחת תפילין, ובן שלי רואה שאני בכל הזדמנות מזכה אנשים אחרים בהנחת תפילין. לוקח איתי תפילין, הולך, שואל, יוצא מדי-- יוצא פעם בשבוע לפחות לזכות יהודים בהנחה-- בהנחת תפילין. הבן שלי יודע שזה לא תמיד קל לי. יש לי שבוע עסוק ואני עמוס ויש לי מה לעשות

13:05 ואני עושה את זה בכל זאת. וככה לאט לאט נכנס אצלו שצריכים למען מסירות-- למען-- צריכים למסור את הנפש. הבן שלי רואה שאני עוזר, עוזר בגמ"ח, עוזר בגמילות חסדים, מתאמץ למען זה. הילד שלי רואה שאני יושב ולומד איתו בבית והוא יודע שאני עסוק מאוד, אבל הוא רואה שאני לא מוותר על הלימוד איתו. לא מוותר, לא מוותר. הוא יודע שזה דורש ממני מאמצים. כך הוא לומד שצריכים להתמסר. כך אפשר לבוא ולהעניק להם מסירות נפש וזה מה שהגמרא אומרת. אנחנו מוצאים אנשים מוסרי נפש. רגע, מי האבות שלהם? זה מגיע מאיפשהו, כי הדברים האלה עוברים הלאה. טבע מסירות הנפש עובר מאבות לבניהם, אבל צריכים להראות דוגמה כזו שאנחנו מתמסרים, שאנחנו מתמסרים. אני זוכר כילד את אבא שלי, אבי שיחיה, הולך, הולך ב-ב-בלילה, הייתי אז ילד, הולך לשיעור גמרא בבית הכנסת ואני זוכר שהיינו, הייתי נורא ילד קטן, זה גיל אפילו לא הייתי אז, עוד איזה מישהו מביא את הבן שלו, שאנחנו עוד היינו באותו, באותו גיל והיינו יושבים בחוץ שם של בית כנסת שם בחצר כזה והיינו אני והחבר סתם מסתובבים, הולכים, מסתכלים על הירח, מסתכלים על זה, סתם מעבירים את הזמן, ילדים, אבל נחרט לי בראש. אבא יוצא מהבית לשיעור גמרא. זה מאמץ. אבא, אבא עובד, עובד קשה, עובד הרבה שעות אבל הולך לשיעור גמרא. ככה נעניק להם, לצאצאים שלנו דוגמה, דוגמה של התמסרות, דוגמה של מסירות נפש. אז אם כן, נסכם מה דיברנו היום. התחלנו היום לדבר על מסירות נפש. אנחנו נמצאים בתקופה של מסירות נפש מצד חיילים, מצד אזרחים. מסירות נפש זה משהו שצריכים אותו על כל צעד ושעל בחיים. להצליח בכל תחום צריכים למסור את

15:02 הנפש, מסירת הרצון. וראינו, דיברנו על אבא של הרבי, איזה מסירות נפש הייתה לו. כ"א באב השבוע, שבת הקרובה, יום ההילולה שלו וראינו מהגמרא במסכת תענית מקורבן העצים של כ"א אב שמסירות נפש זה משהו שלא צומח מאליו, זה משהו שמגיע מאבות כאלה שמסרו את נפשם. וזו המשימה שלנו, שהילדים שלנו יראו איך אנחנו מתמסרים למען המשימות החשובות. תודה רבה! שנזכה להרבה הרבה נחת. אני מאוד אשמח שתעשו לשיעור לייק, תגובה, שיתוף, מנויים אין לכם? זה עוזר שהשיעור יתפרסם לעוד ועוד יהודים. שנזכה לבשורות טובות שהחיילים יהיו בריאים ויחזרו החטופים ונזכה בעזרת השם לביאת משיח. מסירות המס-- מסירות הנפש הגדו-- הגדולה של עם ישראל כל כך הרבה, כל כך הרבה שנים, בפרט בתקופה האחרונה, נזכה בקרוב לביאת משיח ותחיית המתים בקרוב אמן. תודה רבה, בשורות טובות. כל טוב.