הרב פרץ חן | הילד שלי מביא אותי לייאוש! איך לא אתייאש ממנו? - פרשת אמור

00:00 שלום לכם. מה שלומכם? מה העניינים? איך הולך? אז בשיעור היום נדבר בעזרת השם על מילה אחת שהיא מילה לא פשוטה. המילה ייאוש. הרי מה קורה? בשעה טובה נולד לנו בן, נולדה לנו בת ואנחנו מתרגשים כל כך. כל התקדמות קטנה שלהם, פסיעה ראשונה, חיוך ראשון. אנחנו מתמלאים מהתרגשות, מצלמים, מדווחים את זה לכל המשפחה, וככה הם גדלים וגדלים ולאט לאט הופכים להיות עצמאיים. ועד שמגיע המצב שמתחילים לעשות דברים שמאוד מאוד לא מוצא חן בעינינו, שהם הפך השקפת העולם שלנו. כמובן שלכל משפחה, לכל אחד, הפך השקפת העולם זה משתנה. יש, יש כאלה שאצלם אם הילד לא מסדר את החדר והחדר תמיד תמיד עם בלגן, זה, זה מה שזה, הפך השקפת העולם. לפעמים זה בדברים רוחניים, בצורות התנהגות שאנחנו לא מסוגלים לאכול את זה. לא היינו כאלה. מאיפה זה בא להם? מאיפה הגנים האלה בכלל? וזה משגע אותנו. וכשזה נהיה עוד ועוד ומתעצם עוד ועוד ועוד, זה יכול לגרום להורים פשוט לחתיכת ייאוש. מה, אין סיכוי כבר. נו, כמה ניסינו, כמה אמרנו, כמה התחננו, את הנשמה הוצאנו, וזה סיפור שחוזר על עצמו עוד הפעם ועוד הפעם. הילד לא, לא, לא יוצא מבית הספר, מאחר, מ-מ-מתרץ תירוצים כל היום. וכמה אנחנו משתדלים ועושים דברים, אבל זה קורה עוד הפעם ועוד הפעם ו-- אוקיי, יאללה, שלא ילך בכלל, נמאס לנו כבר. כמה אפשר להשתגע סביב זה? כמה אפשר לדבר איתו על אותה נקודה כל הזמן? אם זה חס ושלום בדברים רוחניים, כמה זה קשה להורים כשזה פעולה רוחנית חשובה, פתאום הוא לא עושה אותה. וכמה ביקשנו ואמרנו, הוא פשוט לא עושה אותה, וזה יכול לשגע אותנו. זה יכול פשוט לגמור עלינו.

02:03 זה יכול לגרום לנו להגיע לייאוש ולומר מילים של ייאוש כמו, פשוט נמאס לי ממך, אין לך סיכוי. אני כבר הרמתי ידיים. זהו, זהו. אין לי כבר כוחות. זהו, נגמר. תעשה מה שאתה רוצה ותעזוב או תעזבי אותנו בשקט. מילים שקשה לנו לומר אותן, אבל זה יוצא לנו מהפה בכאלה רגעים קשים. אז בשיעור היום נדבר בעזרת השם על הנקודה הזו של להתייאש. עד כמה? נראה עד כמה שהתורה הקדושה לוקחת את המצבים הכי קיצוניים שיש, שהכי צריכים לגרום לנו להתייאש, והתורה אומרת לנו גם במצבים האלה אל תתייאש. אז בהתחלה נעמיק ב-- נעמיק ב-בקטע התורני. איפה רואים את זה מהתורה שלא משנה מה, לא מתייאשים. זה מחובר גם לפרשת שבוע, פרשת אמור שנקרא שבת הקרובה בעזרת השם, ואז גם ניקח מזה השלכה לבית שלנו, לילדים שלנו. אז ישנם שלושה מקומות בתורה שבהם התורה מצווה את הגדול ל-- בלשון התורה להזהיר, זאת אומרת לחנך את הקטן ממנו. מה הם אותם שלושה מקומות? מקום אחד זה באיסור לאכול דם. התורה מצווה שאסור לאכול, אסור לשתות דם, כי הדם הוא הנפש, וכשהתורה מדברת על האיסור הזה, התורה מדגישה שהגדול מצווה לחנך בזה את הקטן. אם כן, איסור אכילת דם זה המקום הראשון. מקום שני שבו התורה מצווה את הגדול לחנך את הקטן בצורה מיוחדת, זה איסור אכילת שקצים. הרי אסור לאכול שקצים ורמשים למיניהם. אז באיסור הזה של אכילת שקצים, התורה גם שמה מצווה שהגדול יחנך את הקטן. אל תאכל את כל השקצים והרמשים האלה שזוחלים להם בכל מקום. והמקום השלישי שבו התורה מצווה את הגדול לחנך ולהזהיר את הקטן זה פרשת שבוע, פרשת אמור. אומרת התורה, "אמור אל הכהנים בני אהרן

04:17 ואמרת אליהם". מיד שואלים, שואל רש"י, מה זה אמור ואמרת? יש פה איזושהי כפילות, אז רש"י מסביר שהתורה מצווה כאן שהגדול יחנך את הקטן. מה העניין בפרשת שבוע? מדובר שם בהתחלה על זה שלכהנים אסור להיטמא למתים. אז אומרת התורה, אתה הכהן הגדול תחנך ותצווה את הכהן הקטן שגם הוא לא ייטמא למתים. בלשון התורה, להזהיר גדולים על הקטנים, בלשון חז"ל, להזהיר גדולים בקטנים, שהגדול צריך להזהיר, לחנך את הקטן. נשאלת השאלה, והגמרא שואלת את זה: למה דווקא התורה בחרה את הנקודה הזו שהגדול מחנך את הקטן? למה התורה בחרה ל-להביא את זה דווקא באותם שלושה מקומות, באיסור של דם, באיסור של שקצים ורמשים ובאיסור של הכהנים להיטמא למתים? אז הגמרא עצמה דנה בזה ומסבירה למה. אבל יש הסבר מאוד יפה, הסבר שהרבי מליובאוויטש כתב אותו פעם במכתב למישהו, ושם הרבי הסביר לו בהשקפה חינוכית למה התורה בחרה דווקא את אותם שלושה מקומות. ונקודת ההסבר, כמו שנפרט עוד רגע, שמדובר כאן במקומות שבהם היינו הכי רוצים להתייאש ולהגיד אוקיי, עד כאן. אני כבר התייאשתי מאותו קטן, מאותו צעיר, מאותו מחונך, אין סיכוי, זה לא יקרה. והתורה בחרה דווקא להדגיש באותם מקומות: אתה לא מתייאש, לא מתייאש. בואו נתחיל. איסור אכילת דם. היום נשמע לנו, מה, לאכול דם? מי שותה דם? מה הדבר הזה? אז דבר ראשון אנחנו צריכים לדעת ש-- צריכים לדעת ש-שפעם, הגמרא אומרת שפעם דם זו הייתה תאווה מאוד מאוד גדולה. אנשים היו פשוט נהנים, זה היה עונג, זה היה תענוג, זה היה איזה סטייק, לבוא ו-ולשתות דם. האמת היא שלאחרונה דיברתי עם מישהו על זה, מישהו שהוא שף במקצועו אצלנו בבית חב"ד, אז הוא, הוא סיפר שהוא

06:25 יש לו כמה קולגות בעבודה ויש שמה איזה מישהו מרומניה או משהו, משהו כזה, והוא סיפר לו על מאכל מיוחד שהם פשוט מכינים עם דם. אה, קשה לנו לשמוע את זה, אבל זו המציאות, ופעם אנשים היו שטופים בדם, היו נהנים מזה, ולכן כשרואים מישהו שהוא כל כך, שהוא שותה דם בזמן ההוא, זה מישהו שהוא בעל תאווה גדול, כי זו הייתה תאווה גדולה. זה אחד שכל היום חושב על תאווה ועוד עונג ועוד תאווה ועוד לעשות לגוף שלי טוב כמה שאפשר, לענג את עצמי. אז אפשר לחשוב רגע, רגע, אחד כזה שזה הראש שלו, שבזה הוא מונח, יש לי בכלל סיכוי להשפיע עליו? אין סיכוי להשפיע עליו, הוא מונח כל כך בתוך, בתוך התאוות שלו. מה אני יכול להשפיע עליו? רוחניות, התקדמות, לעשות דברים של הנשמה גם? הוא לא שם בכלל. אומרת התורה באיסור אכילת דם: להזהיר גדולים על הקטנים. כן, כן, כן, אתה לא מתייאש. גם מאחד כזה לא להתייאש, אתה יכול גם עליו להשפיע ותעשה את זה. הלאה. איסור אכילת שקצים, שקצים ורמשים. הרבה אנשים זה פשוט דוחה אותם. תסלחו לי על הדוגמה, אבל לראות צלחת שהיא זזה תוך כדי, לא נעים, קשה לומר את זה אפילו. אז מישהו, אז אחד שהוא שקוע בשקצים ורמשים זה מישהו שבמידה מסוימת מבחינה אנושית אי אפשר לדבר איתו, הוא מונח בדברים כל כך מגעילים. אז יכולנו לחשוב לעצמנו, על אחד כזה יש בכלל סיכוי לדבר איתו, להשפיע עליו, לנסות לומר לו דברים של התקדמות, של רוחניות, של נשמה? איפה הוא מונח? אומרת לנו התורה גם בזה: להזהיר גדולים על הקטנים. כן, כן, כן, אתה לא מתייאש גם מאחד כזה.

08:16 אתה הולך, משפיע עליו, אתה מחזק אותו, אתה מנסה לגרום לו להתקדם רוחנית למרות המצב שבו הוא נמצא, כי לא מתייאשים מאף אחד ולא משנה מה. ואז המקום השלישי זה פרשת השבוע שלנו, באיסור של כוהנים להיטמא למתים. מה הנקודה פה? מה הקאץ' בנקודה הזו? עניין של טומאה, להיטמא טומאה, זה משהו רוחני כזה. הרי אדם טמא, רואים עליו שהוא טמא? הוא נראה בדיוק כמו האדם הטהור מבחינה חיצונית. אז איפה הטומאה נמצאת? בוא, בוא תצביע לי איפה הטומאה. אין איפה להצביע. זה משהו רוחני. אדם שלא מאמין בעניין של טומאה, זה מראה על אדם שאין לו אמונה. זה אחד שאומר: מה שאני רואה בעיניים קיים, מה שאני לא רואה בעיניים לא קיים. אין דבר, אין אצלו אמונה בעולם שלו, אין אצלו בחיים מושג של אמונה, ולכן אחד כזה שלא מאמין בעניין של טומאה וטהרה, אין לו אמונה. איך בכלל אפשר לחזק אותו? איך בכלל אפשר לדבר איתו? הוא בכלל לא בעניין של אמונה, של רוחניות, של, של משהו מעל, מעל הראייה, מעל, מעל השכל האנושי. אז אין סיכוי. לא, לא, לא, לא ננסה לקרב אותו, להשפיע עליו. אומרת לנו התורה, כופלת מילה פעמיים, ״אמור״ ו״אמרת״: לא, לא, גם מאחד כזה לא מתייאשים. אבל רגע, רגע, אבל באמת למה לא להתייאש? ההוא עם הדם זה אחד שבו חי תאוות. הנושא של שקצים ורמשים זה אחד שמונח, שמונח בדברים מגעילים כאלה. טומאה וטהרה, מי שלא מאמין בזה זה אחד שאין לו אמונה. איך אפשר להשפיע עליהם? אבל לא, גם עליהם אפשר להשפיע, כי גם להם יש בפנים את הנשמה, גם להם יש. וכפי שמובא ברמב"ם, שגם אדם, זה

10:02 מובא ברמב"ם בקשר לאדם שלא רוצה להביא גט לאשתו ומכריחים אותו לתת לה גט, וכשהוא אומר לה, הוא, אחרי שהכריחו אותו, הרביצו לו, והוא אמר ״אני רוצה לתת לה גט״, אז היא נחשבת למגורשת. נשאלת השאלה: אבל הוא לא אמר את זה באמת, כי זה הרביצו... כי הוא אמר את זה כי הרביצו לו. מסביר הרמב"ם: הוא רוצה באמת. זה שהוא אומר ״אני לא רוצה להביא לה גט״, הוא אומר את זה, זה לא הוא אומר את זה. זה לא הנשמה שלו אומרת את זה. זה הגוף שלו. זה היצר הרע שלו אומר. אבל האמת שלו שהוא רוצה, כי כל אחד רוצה לעשות טוב. כל אחד רוצה להתחבר לקדוש ברוך הוא, ולכן גם מי שנראה הכי מנותק, הכי רחוק, הכי לא בעניין, אין דבר כזה. גם אחד כזה צריכים להשפיע עליו כי יש לו נשמה, כי הפנימיות שלו רוצה, ולכן גם מי שנראה לנו הכי רחוק, זה העניין של דם, של שקצים ורמשים, של מי שלא מאמין בנושא של טומאה וטהרה, גם אחד כזה אנחנו לא מתייאשים. האמת היא יש בזה גם עוצמה גדולה, כי הלשון של התורה היא להזהיר גדולים על הקטנים. מה המילים האלה מחביאות בתוכם? המילה להזהיר זה מזכיר את המילה זוהר, כמו ספר הזוהר. ספר של רבי שמעון בר יוחאי, עוד מעט ל"ג בעומר. זוהר זה אור, זה אור, זה אור גדול. כאשר אני משפיע על השני, כאשר אני מזהיר את הקטן, אני משפיע עליו. אז מה קורה? אני מאיר גם את עצמי. כשנותנים משהו משמעותי למישהו אחר, אני מאוד, מאוד גם נותן לעצמי. ולכן המסר מכל זה, המסר מכל זה שלא מתייאשים, לא מתייאשים.

11:40 גם כשנראה שבאמת זה חסר סיכוי. וכך גם בבית שלנו, גם כשהילדים עושים מעשה שהוא לא, אה, זה לא נורמלי, זה לא מתאים לנו הסיפור הזה. אנחנו לא מתייאשים. יש סיפור מדהים, אני חייב לספר אותו על ילד. ילד שפשוט גמר את אמא שלו. כל דבר שהיא רצתה הוא עשה הפוך. הוא היה הופך את הבית, הוא היה הופך את הכיתה בבית הספר. היו מזמינים את האמא והייתה מתביישת כל הזמן, והאמא הייתה פשוט מיואשת, חסרת אונים. לא ידעה מה לעשות. היא החליטה, בצר לה, שהיא לוקחת את הבן שלה לרבי מליובאוויטש, והיא באה אליו יום אחד. נכנסו ביחד האמא והבן לחדרו הקדוש של הרבי, והאמא מספרת לרבי את החיים הקשים שלה עם אותו ילד. והילד עומד לידה. ואז, כשהיא סיימה לספר, הרבי פונה לבן ואומר לו: תגיד, אתה בבית הספר משתדל להתנהג יפה? אז הוא אומר לרבי בלי להתבלבל: לא. האמא שומעת את זה, לא נעים לה. ואז הרבי אומר: תגיד, אתה, אתה, אתה מנסה, חשוב לך לשמח את אמא שלך? אז אותו ילד אומר שוב פעם בלי להתבלבל: לא. והאמא מסכנה, לא יודעת איפה, איפה לקבור את עצמה, לא נעים לה. ואז הרבי פונה לאמא ואומר לאמא: את יודעת, הבן שלך ניחן במידת האמת. מידת האמת אצלו מאוד חזקה, ובחיים מידת האמת זו תכונה מאוד, מאוד חשובה. איך שהאמא שמעה את זה היא חייכה, חייכה, עשתה חיוך. טוב, יצאו מחדרו של הרבי. עבר הזמן והילד לאט לאט התחיל להתקדם. בשלב מסוים ככה, כשברוך השם כבר התקדם ויצא מהשטויות, הוא סיפר, הוא אמר שאותו הרגע המכונן שעשה, עשה אצלו שינוי, שפתאום הוא הסתכל על האמא כשהרבי

13:47 אמר לאמא: תראי, יש לבן שלך את מידת האמת. פתאום הוא רואה את אמא שלו מחייכת, והוא אומר: אני פעם ראשונה רואה את אמא מחייכת מדברים שאני עשיתי. הרי למה? למה? למה היא חייכה? מה שהרבי אמר לה על הדברים שהוא עושה. פעם ראשונה שאני רואה את אמא מחייכת ממה שאני עשיתי. עד היום כל מה שעשיתי זה היה מעצבן אותה, מרגיז אותה, והוא הראה כאילו שלא אכפת לו, אבל היה אכפת לו, כי זו אמא שלו. בלב, בלב, בפנים אכפת לו. פתאום הוא ראה שהיא מחייכת ממעשה שלו. זה הביא לו כזה כוח פנימי. מאז הוא התחיל להשתנות, כי עד היום השדר שהוא קיבל זה: אתה חסר סיכוי, ממך מתייאשים, אתה לא שווה, אין לך סיכוי להתקדם. ופתאום, פתאום מה ראה אותו ילד? הנה אמא שלי מחייכת. אני, אני, אני, אני, יש לי טוב גם. לא כזה מתייאשים ממני. אם כן, המילים שאנחנו צריכים לומר לילדים גם כשהם עושים דברים שלא נראים לנו, אפשר ובוודאי צריכים להעיר, להגיד ביקורת. זה תפקידנו, אנחנו הורים שלהם, אבל להגיד בצורה של: ההתנהגות הזו לא מתאימה לך. זו התנהגות. לא, לא, אתה לא ראוי, אתה לא שווה. ההתנהגות לא מתאימה לך. אנחנו בטוחים שאתה מסוגל להרבה יותר מזה. ומילים כאלה שבעצם אנחנו, בעצם עושים הפרדה בינו, בינו או בינה לבין ההתנהגות. אתם מתוקים, אהובים, ברוכים, מחבקים אתכם. ההתנהגות לא מתאימה. אתם יכולים לעשות דברים אחרים. אנחנו בטוחים בזה. ההתנהגות עצמה לא בסדר. אתם, אתם בסדר. כמו שנהוג לומר, לא אומרים לילד: אתה, אתה, אתה גנב. כן? אז מדביקים עליו את החותם הזה, נכון? אלא אומרים לו מילים כאלה שלעשות התנהגות כזו

15:32 זה לא מתאים, אבל הוא עצמו בסדר. וככה לא נשדר להם ייאוש, כי האמת, בתוך הלב שלהם הם צריכים אותנו. הם רוצים אותנו, את קרבתנו, גם כשהם מראים שלא. שאלתי פעם איש פסיכולוג קליני בכיר מאוד. הוא אמר: לפעמים כשהילדים מראים שלא אכפת להם, אין לכם מושג כמה אכפת להם. למה? כי אין להם הורים אחרים. אנחנו ההורים שלהם, אני אבא שלהם, אשתי זו אמא שלהם. הם צריכים אותנו מאוד, מאוד, גם כשהם מראים כאילו שלא. ולכן אנחנו לא נראה להם שאנחנו מתייאשים מהם. זה יכול רק באמת, באמת להרחיק ולהגיע למקומות שבאמת לא נרצה להיות שם. אלא נשתדל לדבר בשפה כזו שהיא מקרבת, שנותנת פתח לקירוב, לחיבור, ואז נראה הרבה ברכה, ואז נראה בעזרת השם ורק בעזרתו הרבה הרבה הצלחה. שיהיו בשורות טובות לעם ישראל, שיהיה טוב לעם ישראל. שנזכה בקרוב ממש להשבת החטופים, נזכה בקרוב ממש לרפואת כל הפצועים. עם ישראל, ידו תהיה תמיד על העליונה. שנזכה בקרוב לביאת משיח ותחיית המתים וניפגש עם כל הקדושים שנחטפו מאיתנו בתקופה האחרונה. אם השיעור מוצא חן בעיניכם, אם אתם מרגישים שמעתם איזה מסר שהוא באמת משמעותי, לדעתי כן. אם זה גם לדעתכם אז שתפו את השיעור הלאה. שתף חבר, שתפי חברה. תגיבו למטה בתגובות את הדברים החכמים שיש לכם ודאי מה להגיב. נשמח מאוד שתיתנו לשיעור הזה לייק ותשתפו, כי מערכת היוטיוב, כשהיא רואה את הדברים האלה, מפרסמת את השיעור לעוד הרבה הרבה אנשים. והעיקר שנזכה לבשורות טובות, להרבה הרבה ברכה, להרבה הרבה הצלחה. תודה רבה. כל טוב, להתראות.