הרב פרץ חן | קשה לבן שלי אני רוצה לעזור לו אבל זה לא בשליטתי. יש מה לעשות?

00:00 החיים מלאים בהפתעות. דברים פתאום צצים, דברים שלא תכננו ולא דמיינו ולא רצינו אולי, ולא היו גם בלו"ז שלנו ופתאום קורה משהו שמזעזע את שיווי המשקל. למשל, הבת רצתה להתקבל למקום לימודים מסוים, עוד מעט תחילת שנה ולא קיבלו אותה לשם וזה גורם לבת להרגשה מאוד לא טובה וגם לנו ההורים לאיזה חוסר אונים. מה עושים? איך עוזרים לה? איך מעודדים אותה? מה אפשר בכלל לעשות? הבן רצה להתקבל לכיתה מסוימת, לחוג מסוים, להקבצה מסוימת וגם זה לא הולך כמו שהוא רצה וזה שובר אותו וגם מבלבל אותנו לגמרי ההורים. אז מה אנחנו כהורים יכולים לעשות בשביל לנסות לשפר משהו במה שקרה? כמובן, כמובן שהכל הרי בהשגחה פרטית ויכול להיות מאוד שזה שהבת לא התקבלה לאותו מקום, זה שהבן לא נמצא באותה הקבצה או באותו חוג, ייתכן מאוד, מאוד שמכיוון שהכל הרי מושגח מלמעלה לחלוטין, עדיף בשבילם שיהיו במקום האחר ממה שהם תכננו. אנחנו לא יודעים אף פעם, אבל אולי כן, אבל אולי לא. והבלבול הוא בלבול מאוד, מאוד גדול. אז היום בשיעור נדבר על אחד מהדברים שאנחנו ההורים יכולים לעזור ולסייע ואם נעשה אותם בטוח בוודאי זה ישלח איזה ברכה, איזה פרופורציה, איזה כיוון טוב לסיפור הזה. כמובן שבשיעור אני לא מתיימר להביא את, את פתרון, פתרון הקסמים המושלם, כי מי מאיתנו באמת יודע מה לעשות במצבים כאלה. אבל אנחנו כן יכולים בכל זאת לעשות, בכל זאת לתת, בכל זאת בשביל שהדברים יגיעו למקום יותר ברור, יותר מסודר ויותר טוב. השיעור היום הוא ככה נפל אצלי בהשראה של סיפור משבוע שעבר שאני כבר אספר אותו, והסיפור הזה המחיש לי את אותה נקודה של מה אנחנו ההורים יכולים בעזרת השם

02:10 לעזור בשביל לסייע. אז בשיעור היום נראה את הסיפור משבוע שעבר ונראה סיפור נוסף על מה שאנחנו ההורים יכולים לעשות. ונראה גם בשיעור היום ונלמד לעומק למה באמת אותה עזרה שלנו כהורים שכבר נדבר עליה, אז נבין לעומק למה באמת בכוחה לעזור. אז בואו נצא לדרך. אז בשבוע שעבר, ביום, ביום שני, הילד שלי, אחד הילדים שלי, הלך ל-- בשעה טובה הלך למחנה קיץ, מה שנקרא קאמפ. מחנה קיץ, למי שלא מכיר, מי שלא מכירה, ילדים הולכים לכעשרה ימים בערך למקום מסוים, קצת יותר מעשרה ימים, ונמצאים שמה ואוכלים שם וישנים שם ויש להם מגוון של פעילויות והמון המון תכנים טובים וזה ממלא אותם בתוכן טוב, תוכן יהודי, תוכן של יראת שמיים. מפנקים אותם שם ממש כיף גדול מאוד. ואותו בן שאני מספר עליו הוא אף פעם לא הלך לדבר כזה ופעם ראשונה שהוא הולך עכשיו להשתתף בכזה מחנה קיץ וכזה קאמפ והוא נורא נורא התרגש. הוא שמע על זה הרי סיפורים מהאחים שלו הגדולים שכבר היו וגם השנה הולכים בעזרת השם. והוא שמע סיפורים מחברים ותמיד אצלו בראש היה שזה משהו חווייתי ביותר והוא התכונן בהתרגשות. ואשתי קנתה לו דברים שהוא צריך לקחת לשם וכשארגנו את התיק הוא היה כולו מלא, מלא בריגושים מפה ועד לשמיים. והאחים מדברים איתו ונותנים לו טיפים ורעיונות וסיפורים ואיזה איך הולך להיות וההתרגשות אצלו גדולה מאוד. והוא הלך עם חבר כיתה אחד. הוא נסע לשם, נסע לשם ביום שני בבוקר. הוא מגיע לקאמפ ומגיע לחדר ונכנס לסדר את הבגדים בארון בצורה מאוד, מאוד יפה, בהתרגשות גדולה, ואשתי מצלמת את זה ושולחת לכל המשפחה ושמחה וששון ויום טוב וחג גדול. אחרי כמה שעות מגיע

04:25 טלפון. מתקשר אחד מאנשי הצוות, אומר, אומר לי, "תקשיב, הבן שלך ממש בוכה. הוא אומר שהוא רוצה ללכת הביתה ואני ואני מנסה לדבר איתו ואני מנסה-- בוא, בוא גם תדבר איתו אתה". אז אמרתי לעצמי, מה אני יכול להגיד לו? אז הקשבתי לו, ואני שומע ילד שלפני כמה שעות היה כל כך שמח, כל כך מאושר, כל כך חגיגי, פתאום הוא עם לב כל כך שבור וכל כך כואב ובוכה ועצוב. "אבא, תיקח אותי, אני לא רוצה להיות פה דקה אחת", ואני ככה מנסה להזדהות איתו ואני אומר לו, "תגיד, מה? מה אתה מרגיש איזה מחנק בגרון?" אני שואל אותו. הוא אומר לי, "אני מרגי--" הוא אומר לי, "אני מרגיש שאני עוד שנייה מתעלף. בוא תיקח אותי. אם לא תגיע עכשיו אני פשוט אצא מעכשיו ואני אלך". זה כאילו דיבורים כזה של חוסר אונים ובלבול מוחלטים לחלוטין ואני לא יודע מה להגיד. ואני אומר לו, "טוב, תקשיב, אני עכשיו לא נמצא בעיר איפה שאתה נמצא ואני, אני ככה, אני, בוא אני, אני אראה מתי אני יכול להגיע. אני אתארגן". אז אומר לי המדריך, טוב, המדריך לוקח טלפון ואומר, "תקשיב, בוא בוא נראה איך זה יתקדם. אני אנסה לחבר אותו קצת לפעילות, אולי זה ייתן לו איזה מצב רוח". נגמרה שיחת הטלפון ואני כאבא מרגיש בדיוק כמו שתיארתי קודם. בלבול וחוסר אונים והרגשה מאוד לא טובה. מה שבעיקר הציק לי באותם רגעים זה לא, אז נגיד אז הוא לא-- אז הוא יחזור הביתה ולא יהיה שמה כסף. זה עלה לא מעט. ילך. בסדר, אין מה לעשות, יהיה בבית. לא סוף העולם. יש לו בבית עוד אחים לשחק איתם ולבלות איתם. מה

06:07 שהציק לי בעיקר, אמרתי לעצמי אם הוא לא יהיה שם והוא ידע שאיך, איך שזה התחיל הוא מיד נשבר ולא המשיך. איך הוא ירגיש עם עצמו אחר כך? איזה, איזה, איזה, איזה, איזה תובנות הוא ייקח מזה לנפש שלו? הנה, אני לא מצליח ואני לא מסוגל וזה הקטע שבעיקר הלחיץ אותי. הדימוי העצמי שלו כלפי עצמו, שלך תדע איפה זה יכול ללוות אותו, לפגוש אותו להמשך החיים שלו זה בעיקר מה שעוד פעם כאבא הציק לי. אבל אני אומר לעצמי, מה אני עושה? מה אני יכול לעשות? הרי איתו אי אפשר לדבר. הוא עכשיו, אין עם מי לדב-- מה לעשות? והמדריך אני שומע שהוא בכנות הכי גדולה ומדריך מתוק ביותר, ממש משתדל כמו אבא טוב, כמו סבא טוב לעזור כמה שהוא יכול. אז מה אני עושה? הבנתי באותם רגעים, הבנתי שאין לי, אין לי משהו אני יכול לעשות. מה אני, למה? יש לכם איזה רעיון אולי מה לעשות? בכזה מצב הבנתי שאני חייב איזו סייעתא דשמיא מיוחדת, כי בהרגשה שלי שוב פעם זה ממש הציק לי. דבר ראשון ידעתי שבאותו ערב יש חתן שמתחתן וידעתי גם, ככה אמרו לי, שהמצב הכלכלי שם מאוד קשה, עד כדי כך שאפילו הם לא, הם לא, הם לא הצליחו לכסות את הכסף שאמורים לשלם לקייטרינג בחתונה. זאת אומרת, יש מנות מסוימות שעדיין הם לא יודעים המשפחה מאיפה הם הולכים לשלם את זה. אז התקשרתי למי ששם מתעסק עם האוסף כסף לאותו חתן ותרמתי ל-- תרמתי סכום כסף מכובד יותר ממה שאני רגיל לתרום סתם כך, כן? לא אלפים פה, כן, אבל לא סכו-- לא סכום מעט אבל סכום יפה, סכום מכובד, סכום, סכום חמוד

08:00 כזה. ותרמתי יפה, ואחרי התרומה הזו ישבתי וכתבתי מכתב לרבי, לרבי מליובאוויטש. מכתב שבו אני כותב לרבי שאני מבקש ש, שהבן שלי משהו יפתח אצלו וימצא את הכוחות בתוכו להתגבר על הקושי הזה שיש לו עכשיו. אני ציינתי שם לרבי שלזכות זה הבאתי סכום כזה וכזה של צדקה וזה מכתב שנכתב, שנכתב באמת מהלב כי כאבא זה, זה נגע לי מאוד בנקודה פנימית. המכתב היה מהלב והצדקה הייתה מהלב ואת המכתב הזה שיגרתי לציון הקדוש של הרבי וקיוויתי שבאמת נראה את הברכה ויהיה בעזרת השם סייעתא דשמיא וכל דקה שהטלפון לא מתקשר, שוב אני שמח. כן, אני יודע, דברים מסתדרים. אחרי כמה שעות מגיע טלפון. אומר לי המדריך, "תקשיב, לקחתי אותו לקבוצה שלו, הם קיבלו אותו מאוד מאוד יפה והוא עכשיו נמצא שם" ואחר כך מתקשר הבן שלי ואומר לי, "אבא, אבא אני נשאר פה" ובאותו יום היה שם, היה שם תפילה. בתפילה הוא זכה בפרס מאוד מיוחד, תמונה כזו יפה של הרבי. הוא אומר לי, "אבא, קיבלתי תמונה נדירה של הרבי שזכיתי בתפילה" והוא באותו יום בתפילת מנחה ובתפילת ערבית קיבל עוד פעם תמונה כזו והסיפור השתנה והילד ישן שם בלילה. אני ואשתי לא האמנו. דיברתי עם אשתי כי כשזה קרה היינו במקומות, היינו בערים שונות אני ואשתי. אשתי מספרת לי שגם היא מיד כתבה מכתב לרבי שתהיה ברכה בנושא הזה כי זה, כי נגע לנו וככה הוא היה שם בקאמפ. אני, אני אומר את האמת, הוא לא סיים עד הסוף. הוא נשאר שם חמישה ימים. כשהגיע שבת הוא הרגיש קשה להיות שבת מחוץ לבית, אז החזרנו אותו. אבל חמישה ימים שלמים הילד היה ונהנה והשתתף וכשהוא חזר הביתה

10:01 השירים שהוא שר והדיבורים שלו זה סביב אותם מסרים, אותם שירים שהוא שמע שם, שהם שרו שם. זאת אומרת האווירה חדרה בו, זה נכנס בו והוא יודע שהוא היה שם חמישה ימים שלמים לראשונה בחייו. וכמובן שבבית אנחנו העצבנו אותו ואמרנו לו כל הכבוד לך, אתה אלוף! איך הצלחת? אין, אתה מדהים! כל הכבוד. אבל זה קרה ואני ואשתי הרגשנו וחשנו שזה הכל היה בזכות ברכת אלוקים שבאה אלינו בזכות אותם, ככה אנחנו חושבים, אותם פעולות שעשינו, אותה צדקה מכובדת לחתן, אותו מכתב מהלב שכתבנו לרבי זה עזר. כי כשמבקשים מהלב, כשמבקשים מעומק עומק הלב, במיוחד כהורים לילדים, כשזה נוגע לעומק הנפש גם שלנו, יש לזה השלכות, יש לזה משמעות. אני רוצה לשתף בסיפור שימחיש לנו מה הכוח שיש לנו של תפילה בכלל, וכמובן בפרט של תפילת הורים, וגם הסיפור הזה סיפור שקשור ל, קשור לחופש. לפני כמה שנים הגיע החופש הגדול ואני ואשתי החלטנו לצאת יחד לחופשה זוגית. מי ש-- מי ששמע, מי מכם ששמע את השיעור בשבוע שעבר בדיוק על זה דיברתי, על החשיבות של לצאת יחד כזוג לנופש בלי הילדים. אז לראשונה בחיים יצאנו לנופש בלי הילדים. נסענו למושבה מגדל שליד, שמעל הכנרת ליד טבריה. השכרנו שם צימר, נסענו לשמה לשלושה ימים והייתה חוויה ממש מדהימה מאוד, מאוד, מאוד. ממש זה דבר שמעצים את הזוגיות ב-ב-ברמה גבוהה ביותר. בסיום החופשה, אותם שלושה ימים, בדרך חזרה ממגדל מהצפון לכיוון הדרום לאשקלון, שם אנחנו גרים, אז נסענו, עצרנו בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה להתפלל, לבקש ובאנו לקבר, לציון של מאיר בעל הנס. מי ש-- מי שמכיר או מכירה לא מהכניסה הרגילה אלא מהכניסה האחרו-- ה-, יותר עליונה, אחורית.

12:20 לא יודע איך זה נקרא שם בדיוק. לא איפה שכל הבאסטות שמוכרים שם המון דברים, הכניסה השנייה, כי באותן שנים מי שהיה מגיע מהכניסה השנייה, שם היה מזגן טוב ובכניסה הרגילה לא היה מזגן טוב. אז אנחנו הלכנו איפה שהמזגן. בקיצור, על כל פנים אנחנו מגיעים לשם, נכנסים ומתפללים וקוראים תהילים ואני מסיים את התפילה שמה. חוזר לאוטו, יושב ומחכה לאשתי שהיא תבוא גם. ופתאום אני רואה שעומדים זוג מבוגרים, בעל ואישה עם איזה מזוודה כזו, והבעל ניגש אליי והבעל אומר לי, שואל אותי, אמ, "אתה, אתה יודע איפה יש פה, אה, אוטובוס לירושלים?" שואל אותי הבעל, כן, אדם מבוגר. אז אמרתי לו: "תראה, אוטובוס לירושלים ודאי שפה אין. אולי בכביש למטה יש. אני גם לא יודע", אני אומר לו, "מכאן, אבל ודאי שלמעלה בציון של רבי מאיר בעל הנס אין אוטובוס לירושלים, אין תחנה לירושלים." אז אני רואה כזה שהוא ככה מבולבל, אז אני אומר: "תראה, אני עכשיו נוסע, נוסע דרומה דרך לוד, כי הילדים שלי היו אצל ההורים שלי בלוד ואני אוסף אותם, אה, את הילדים מלוד, ממשיך הביתה לאשקלון. אבל אם אתה רוצה, ליד לוד יש את רמלה. יש ברמלה תחנה מרכזית ויש שם הרבה אוטובוסים לירושלים. אז, אה, אתה רואה אני אקח אותך טרמפ עד-עד רמלה אם אתה רוצה." אז הוא אומר לי: "חכה רגע." הוא הולך ככה לאט לאט ניגש לאשתו, שואל את אשתו מה, מתייעצים ביניהם, מדסקסים האם מתאים להם ההצעה. החליטו שכן ואז הם חוזרים חזרה. אז אותו יהודי מבוגר ישב לידי ואשתי ישבה מאחורה יחד עם, ליד אשתו, ואנחנו יוצאים לדרך ונסיעה ארוכה ביחד וכמובן נוסעים יחד שני יהודים מדברים, מפטפטים על

14:04 זה ועל זה ועל זה ועל זה. מתברר, הוא מספר לי שהוא בעצם ראש ישיבה. הוא ראש ישיבה קטנה בירושלים. זכות נפלאה לקחת טרמפ ראש ישיבה. ודיברנו דברי תורה כאלה ואחרים. הוא יותר קשור לזרם הליטאי ואני חסיד, חסיד חב"ד. אז אמרתי לו דברים מרתקים מהרבי והוא סיפר לי דברים והיה ממש ממש יפה. ואחד מהדברים שהוא אמר לי בשביל זה אני מספר את הסיפור הזה, הוא מספר, אומר לי: "אני רוצה לשתף אותך, לספר לך את דבר התורה שאני נוהג לומר לתלמידים שלי בחודש אלול לקראת, לקראת ה-ראש השנה ויום כיפור, לקראת הימים הנוראים." הרי הסיפור הזה קרה בחודש אב. אז עוד מעט אלול. בוא אני אשתף אותך במשהו לחודש אלול. אמרתי לו: "בבקשה, בכבוד שתף אותי." אז הוא, אז הוא אומר כך, הוא אומר לי: "כתוב בתפילות יום הכיפורים, מובא שם שהכהן הגדול, אחד מהדברים שהוא מבקש מהקדוש ברוך הוא ביום כיפור, היה אומר: ריבונו של עולם, שלא תקשיב ושלא תשמע לתפילתם של עוברי דרכים." מה הכוונה? איזה יהודי נוסע בדרך עם הסוס והעגלה שלו ולא מתאים לאותו יהודי שעכשיו ירד גשם, כי אם עכשיו ירד גשם הוא ירטב. הוא בדרך עם הסוס והעגלה. אז בשביל שהקדוש ברוך הוא לא ישמע לתפילה של אותו יהודי, בשביל לחסום את התפילה של אותו יהודי, של אותו עובר דרכים, הוא אומר הכהן הגדול ביום הכיפורים מבקש מהקדוש ברוך הוא שלא יקשיב לתפילתו של אותו עובר דרכים. שואל אותו ראש ישיבה, אומר: "אני לא מבין. אז אותו עובר דרך מבקש שלא ירד גשם. אז מה שהוא מבקש? מה, בגלל שאיזה אדם מבקש בקשה כזו צריכים להפעיל כאלה עוצמות בשביל לחסום את ה-,

16:00 את אותה בקשה? צריכים שהכהן הגדול ביום הקדוש, יום הכיפורים, במקום המקודש, בית המקדש, קודש הקודשים, יבקש מהקדוש ברוך הוא שלא ישמע את התפילה של אותו עובר אורח. אז מה שהוא ביקש? נו, אז יהודי ביקש, מה אז מה? למה? מה? כל, כל בקשה של מישהו צריכים להפעיל את כל העוצמות של כהן גדול ביום כיפור בשביל לחסום את התפילה שלו? אז מה שהוא ביקש? מה הולך כאן בדיוק? ואז הוא הסביר, הוא אומר כך, הוא אומר, תראה, מדובר שם על אדם שלא סתם הולך בדרך. מדובר על אדם שהולך בדרך עם סוס ועגלה שעל העגלה נמצאת סחורה. את הסחורה הזו הוא צריך למכור והסחורה הזו זו הפרנסה שלו, ואם ירד גשם והסחורה הזאת תיפגע, כל הפרנסה שלו תלך לטמיון, הוא יישאר בלי כלום. כשיהודי כזה אומר אלוקים, הוא עושה ידיים לשמיים ואומר אלוקים, בבקשה אל תוריד גשם. יהודי כזה אומר את זה עם כל הלב ועם כל הנשמה שלו, כי אם ירד גשם הלך לו הפרנסה, הלכו לו החיים. כשהוא אומר אלוקים בבקשה אל תוריד גשם, הוא אומר את זה עם כל הלב, עם כל העוצמה, עם כל הפנימיות שלו. ולכן בשביל לנסות ולחסום תפילה כזו שמגיעה מעומק עומק הלב, זה רק, זה אולי, כן? מה שיהיה שהשם יקשיב לתפילה של הכהן בנקודה הזו. אבל אם כבר, מי שיכול לעצור את התפילה הזו זה רק הכהן הגדול ביום הכיפורים, ביום הקדוש, במקום המקודש ביותר בעולם. רק זה אולי יכול לעצור תפילה כזו. כי למה, ולמה לעצור את התפילה? כי נכון שהוא עצמו לא מתאים לו עכשיו גשם, אבל מדובר על מצב שכלל ישראל זקוק לגשם. יש אין, אין, אין בצורת, אין

17:57 גשמים. אז אין מה לעשות שטובת הכלל קודמת. אבל מכיוון שאותו יהודי מבקש את זה מעומק עומק הלב שלו, אז רק כהן גדול יכול לעצור תפילה כזו. המסקנה מזה בעצם זה אומר לי ראש הישיבה, המסקנה מזה היא שתפילה, שבקשה שמגיעה מעומק הלב, מהנקודות הכי פנימיות אצלנו, היא שוברת את כל המחיצות, היא פשוט בוקעת, בוקעת רקיעים. ולכן גם אנחנו ב-- ב-- בנידון דידן בנושא שלנו כאשר קורה איזה משהו בהפתעה כזו, לא רצינו ולא חשבנו ו-ו-וזה קרה אצל הילדים שלנו וזה שובר אותם וגם שובר אותנו. אז אנחנו כהורים צריכים לעשות משהו לא שגרתי, משהו עמוק, משהו מעומק הלב, מעשה שהוא מעבר ל-ל-ל-לרגילות שלנו, ליכולות הרגילות שלנו, לעשייה הרגילה שלנו וזה יכול למשוך ברכה. זה משהו שמושך ברכה. ככה דברים יכולים להסתדר. שוב פעם, לפעמים זה שהדברים לא יסתדרו זו הטובה שלנו, כי אנחנו לא יודעים באמת מה טוב לנו, אבל זה יסדר, זה ירגיע, זה יעשה טוב. זה ודאי ודאי ישפר בצורה כזו או אחרת את הסיפור ואת הסיטואציה. כמו שסיפרתי עם ה-- עם הבן שלי שפשוט הרגשנו ועוד פעם אנחנו לא, לא נביאים ולא יודעים באמת מה קשור, אבל, אבל ב-בהרגשה שלנו כהורים חשנו אני ואשתי שאותה בקשה פנימית מעומק הלב, אותו מכתב שביקשנו מהרבי שיעתיר אצל הקדוש ברוך הוא בעד הסיפור הזה, אותה צדקה לאותו חתן באותו לילה. אין ספק שזה, זה ודאי עזר. זה ודאי סייע, זה ודאי פתח שם משהו שהיה קצת סגור כנראה באותו רגע. היום השיעור הזה מצולם בתאריך, בתאריך כ' באב, כ' באב זה יום ההילולא של אביו של הרבי מליובאוויטש רבי לוי יצחק שניאורסון, שהיה יהודי גאון והיה מקובל אלוקי, היה יהודי שלא לא מ-- לא מצויים הרבה כאלה יהודים. הוא שלט בתורה

20:17 ושלט בתורת הקבלה בתורת הנסתר, כמו שאנחנו שולטים בשבילים של השכונה ושל הבית שלנו. והוא היה יהודי בעל מסירות נפש נפלאה ביותר. הוא היה רב רב באחת הערים הגדולות באוקראינה, ו-ובשלב מסוים השלטונות שם, אה, לקחו, נכסו לעצמם את כל טחנות הקמח ואת כל המאפיות למיניהם, והם רצו שבמצות שמייצרים לחג הפסח הם רצו שזה שזה יהיה בפיקוח שלהם, מפעל ממשלתי, ושהרב ייתן כשרות מצות שאין להם שום קשר לפסח של הגויים. אז הוא לא הסכים בשום פנים ואופן, אבל ידעו ידעו, ידעו. השלטון שם ידע שבלי כשרות מהרב הרבה יהודים לא יקנו, זה יפגע להם במכירות. אבל הרב אמר זה לא כשר, זה לא מקבל כשרות. אז הם טענו נגדו שהוא פוגע בכלכלת המדינה ולכן הוא מורד במדינה ולקחו אותו לגלות קשה. הוא היה חי בתנאים תת אנושיים, תנאים לא תנאים. אשתו הרבנית, אמא של הרבי מליובאוויטש, הרבנית חנה, כתבה יומן אחר כך וסיפרה את כל מה שעבר עליהם שם באותם מקומות. זה לקרוא ופשוט לא להאמין שאפשר לחיות בחיים בצורה, בצורת חיים כזו. תת אנושיות ברמה הגבוהה ביותר שאפשר פשוט לדמיין וככה הוא היה חי. וכמובן שהסיפור הזה מאוד הקשה עליו, מאוד החליש אותו והוא נפטר בשנת תש"ד, אלף תשע מאות ארבעים וארבע, והוא מקום מנוחתו כבוד היום בעיר אלמה אטה שבקזחסטן. והיום בכ' באב הרבה יהודים נוסעים לציון, מתפללים. אז בתורה שלו, בתורה שלו יש הסבר למה כשאנחנו עושים משהו מסוים שהוא מעבר לכוחות רגילים, מעבר לרגילות, מעומק הלב זה עוזר, זה מסייע, זה ממשיך דברים חדשים שלא היו וזה יסביר לנו בעומק הדברים את אותה נקודה שדיברנו עליה קודם. כתוב בספר התניא שכל הגילויים העתידיים,

22:35 כל מה שיקרה בעזרת השם כשמשיח יבוא שיהיו דברים נפלאים וגילוי אלוקי נעלה, נראה, נחוש ונראה בעולם הזה אלוקות. אז כתוב בספר התניא שכל זה הוא על ידי מעשינו ועבודתנו כל משך זמן הגלות, על ידי המעשים שלנו היום והעבודה שלנו היום זה בעצם מה שמושך את הגאולה שתבוא בקרוב בעזרת השם. אבא של הרבי רבי לוי יצחק כתב הערות על ספר התניא, ושם הוא אומר לכאורה יש כאן איזושהי, איזושהי כפילות. עוד פעם מה כתוב שמה? שכל הגילויים העתידיים תלויים במה? במעשינו ועבודתנו כל משך זמן הגלות. המילים מעשינו ועבודתנו לכאורה זה אותו דבר שכל מה שיהיה בגאולה תלוי במה, במעשים שלנו ובעבודה שלנו. מעשים עבודה זה בדיוק לכאורה אותו דבר. אז מה זה? מה עם שני המ— שני המילים האלה? אז אבא של הרבי כותב בהערות שלו על התניא, הוא כותב שבשביל להבין את זה צריכים לפתוח בספר התניא באיגרת הקודש סימן י"ב. מה כתוב? הוא כותב עיין שם, זאת אומרת עיין שם ותבין מה הכוונה מעשינו ועבודתנו. מה כתוב באיגרת הקודש סימן י"ב? שמה כתוב שכאשר יהודי נותן צדקה ישנם שני סוגים של צדקה. יש צדקה שנקראת מעשה הצדקה ויש צדקה שנקראת עבודת הצדקה. כמו שהפסוק אומר בישעיה "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם". זאת אומרת, יש מעשה הצדקה ויש וישנה עבודת הצדקה. מה ההבדל בין זה לבין זה? מה ההבדל? מעשה הצדקה הכוונה היא בא אליי איזשהו יהודי לבקש צדקה, יש לו צורך אז אני פותח את הארנק, מוציא שקל, שני שקלים, חמישה שקלים, נותן לו. אני עזרתי לו, קיימתי מצווה גדולה מאוד של צדקה. כן, צדקה תציל ממוות ואין ישראל נגאלים

24:53 אלא בצדקה. את זה עשיתי. הבאתי לו צדקה, אבל לתת לו שקל או חמישה שקלים זה לא הרבה פעמים זה לא כזה מרגיש לי כאיזה מאמץ גדול, איזה וואו, התאמצתי למען הצדקה. לא. זה נקרא מעשה הצדקה, כי מעשה עשיתי, אבל אין פה איזה מאמץ קשה, מאמץ גדול. עבודת הצדקה, הכוונה היא כשאני נותן משהו שהוא אצלי לא ברגילות, זה משהו שהוא הרבה יותר ממה שאני רגיל, ממה שאני תכננתי. וכשאני נותן דבר כזה זה קצת מדגדג לי בפנים. כאילו מה הבאתי הרבה? זה מתחיל, זה מאמץ בשבילי, זו עבודה בשבילי. כי בכלל המושג של עבודה, המושג של עבודה זה זה דבר שקשור במאמץ. עבודה זה מלשון עיבוד עורות. יש בגמרא אחת המלאכות בגמרא זה מלאכת הבורסקאי. זה מלאכה של אדם שמעבד עורות לעבד עורות. עיבוד עורות זה עבודה מאוד מאוד קשה. אם כן, המילה עבודה מראה על מאמץ. כאשר אני נותן סכום כזה שלא חשבתי לא דמיינתי זה, זה, זה, זה משמעותי מבחינתי. כמובן, זה מאוד מאוד אינדיבידואלי מאדם לאדם. יש אחד שאצלו עבודת הצדקה זה יהיה בעשרים שקלים או בחמישים, אצל אחד זה יהיה גם בחצי מיליון, כל אחד לפי עניינו. אבל עבודת הצדקה זה משהו שמגיע מאמץ. עבודת הצדקה זה משהו הרבה, הרבה יותר חזק, וזה מה שאומר, מסביר של הרבי זה הכוונה. מה שכתוב בספר התניא שכל הגילויים העתידיים תלויים במעשינו בעבודתנו. זאת אומרת, בשביל למשוך את הגאולה צריכים לעשות גם מעשים, מעשים טובים וגם לעשות עבודה, גם לעשות מעבר, גם להתאמץ. ולמה? מה הסיבה לזה? אז מסביר. אז מסביר על זה הרבי עצמו מסביר במאמר נפלא, אומר מכיוון שבגאולה העתידה הולכים להיות בעולם דברים חדשים,

26:56 עוצמות חדשות, עוצמות כאלה שלא היו עד היום, דברים מעבר לנורמה, מעבר לרגילות של העולם. דברים שהם בבחינת עבודה מבחינת מאמץ, כי זה לא קיים היום בעולם הזה נראה את הקדוש ברוך הוא, נראה קדושה, נראה רוחניות, נראה אלוקות. מכיוון שתהיה תהיה כזו עוצמה בגאולה, זה יכול להגיע עד שאנחנו היום נעשה גם עוצמה, כי כל דבר בשביל להצליח במשהו מסוים צריכים לעשות פעולות למענו, פעולות שימשכו אותו. כן, שחקן כדורגל לפני המשחק לא ישחק שחמט. מה הקשר בין שחמט לכדורגל? הוא יעשה ריצות חימום, דברים שמתאימים למשחק שהוא הולך לשחק. אותו דבר הולכת להגיע הגאולה בגאולה יקרו דברים חדשים ועוצמתיים בעולם. בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים לעשות דברים חדשים ועוצמתיים בתוכנו. זה הפירוש עבודה. זה הפירוש עבודה. להתאמץ מעבר. כשמתאמצים מעבר זה מושך משהו מעבר. זה מה שאומר האדמו"ר הזקן בספר התניא שכל הגילויים העתידיים תלויים במה? במעשינו ובעבודתנו, במעשים הרגילים של המצוות וגם במאמצים והדברים שקשורים למאמץ והמאמץ שלנו, המעבר שלנו ימשוך מעבר בעזרת השם מלמעלה בגאולה. וכך גם בהקשר שדיברנו קודם. אנחנו רוצים ליצור, ליצור משהו שהוא מעבר, משהו שהוא לא שגרתי, לא רגיל. כ-כ-- התרחשה סיטואציה. אנחנו מרגישים שצריכים משהו מעבר שיבוא ויעזור, כי ברגיל זה לא כל כך יעבוד. צריך-- אנחנו, ההורים נדרשים כנראה לעשות משהו מעבר, משהו מעבר. עוד הפעם, כל אחד והמעבר שלו, כל אחד והסוג מאמץ שלו זה מאוד משתנה מאחד ל-- מאחד לשני, אבל הנקודה לעשות משהו מעבר. איזו החלטה שהיא מאמץ מבחינתנו. אני מקבל על עצמי, אני מקבלת על עצמי להתחזק בנושא כזה או אחר ש-שקשה לי בו ואני אתאמץ. אנחנו נתאמץ גם מלמעלה ודאי יתאמצו למעננו. ו-ו-ואנחנו כותבים, מתפללים

29:05 בתפילה, מבקשים מעומק הלב. כותבים מכתב לרבי מעומק הלב, עומק הפנימיות שלנו. ריבונו של עולם, תעזור לנו ל-ל-לקושי הזה, לסיטואציה הלא, לא נעימה שהתרחשה עכשיו והמעבר שלנו ימשוך מעבר ויפתח דברים מעבר למה שתכננו. וזה אחד הדברים שאנחנו כהורים יכולים לעשות ונדרשים לעשות, ואין ספק שזה ימשוך רק טוב. אז יהי רצון שתהיה לנו ברכה בחינוך הילדים, שנראה מהם הרבה הרבה נחת, שאם כבר יצוצו הפתעות, והחי-- בחיים צצות מלא הפתעות, יצוצו רק הפתעות נעימות וטובות שנשמח איתם. ובעזרת השם שנזכה כבר לגאולה ונזכה לראות ש-- את כל הגילויים העתידיים שמגיעים בזכותנו, בזכות המעשים שלנו, בזכות העבודה שלנו ונצעד עם הילדים שלנו יחד לגאולה האמיתית והשלמה. והלוואי בעזרת השם שבשנה הקרובה כל מה שתכננתם, כל מה שאנחנו מתכננים עם הילדים שיקרה בצורה טובה ונעימה. עוד פעם בלי הפתעות לא נעימות, הכל יהיה בטוב הנראה והנגלה והעיקר העיקרים שנזכה לגאולה השלמה ולבית המקדש ונזכה כ-כבר השנה, משקיע רבו היום[?], אבל נזכה ברו-- ביום כיפור הקרוב לראות את הכוהן הגדול בראש השנה ונשמע את התפילות שלו שם. ויהי רצון שכל זה יהיה בקרוב ממש. תודה רבה. הרבה הרבה נחת, בשורות טובות, כל טוב.