הרב פרץ חן | אני כל היום סביב הילדים התעייפתי! מאיפה אקבל עוד כח?!

00:00 כל מקום מוצלח תלוי מאוד במנהיג מוצלח. כך זה במקום העבודה, כך זה בצבא למשל, כשהמפקד הוא מוצלח זה משליך, זה משפיע על ההתנהלות של כולם. כך זה בהתנהלות של מדינה. כשראש המדינה מוצלח זה משפיע על כל המדינה כולה וכך זה גם בבית שלנו. אנחנו ההורים המנהיגים של הבית, וכמה שאנחנו נהיה מוצלחים יותר עם כוחות יותר, זה ישפיע וישליך בוודאי על ההתנהלות של הבית כולו. אבל כשמגיעה תקופה כמו עכשיו, התקופה של החופש שבה אנחנו מוציאים כמויות של כוחות ואנרגיות למען הילדים, במיוחד כשנגמרת עונת הקייטנות או יש כאלה שבכלל לא שולחים לקייטנות. אז מאיפה נשאב אנחנו את הכוחות בשביל שנוכל להמשיך ולהעניק אותם הלאה? אנחנו לא מכונות עבודה, אנחנו אנשים בני אדם מוגבלים. יש גבול לכוחות גם שלנו. מהיכן נשאב את הכוחות, את הכוחות בשביל להמשיך הלאה? אז בשיעור היום נדבר על כמה דרכים פרקטיות מהיכן נשאב כוחות להמשיך ולתת את כל כולנו למען הילדים המתוקים שלנו. בשיעור היום נלמד, נלמד ונדבר על זה שבחיים, בין כל מצב למצב, בין כל שלב לשלב צריכה להיות איזושהי עצירה, איזושהי הפסקה באמצע, וזה בא לידי ביטוי בכל הדברים, בכל התהליכים שיש כאן בעולם. נראה, נראה בשיעור היום גם שגם בעולמות העליונים, בעולמות הרוחניים העליונים, במעברים בין מצב למצב, בין שלב לשלב, ישנה איזושהי עצירה, איזושהי הפסקה באמצע. נראה גם היום שלא רק זה, אלא גם כשיקרה דבר שכולנו כל כך מייחלים אליו, כשבעזרת השם משיח יבוא ואחד משלבי הגאולה תהיה תחיית המתים. אז ברגע, ברגעים ספורים לפני תחיית המתים גם תהיה איזושהי עצירה מסוימת בין המצב שלפני למצב שאחרי. כי בכל שלב בחיים, בין מצב למצב, צריכים איזושהי עצירה

02:29 בשביל לקבל את הכוחות, לקבל את האפשרות להמשיך ולהתקדם הלאה. אז אני רוצה לשתף בסיפור שכשהייתי יחסית נשוי טרי, כשנה וחצי אחרי החתונה עם ילד עם תינוק אחד קטן, אולי הוא כבר שניים, כבר לא זוכר כל כך. אה פעם אחת אחד מהקולגות שלי לעבודה אמר לי איזשהו משהו שליווה אותי ומלווה אותי עד היום. אני אז בראש שלי לא כל כך הבנתי וחשבתי עד כמה חשוב לצאת יחד כזוג. גם בסדר, אנחנו עובדים ועובדים קצת יותר קשה, פחות קשה. לא הבנתי את גודל החשיבות של לצאת יחד כזוג ואז אמר לי אותו חבר לעבודה, יהודי תלמיד חכם, יהודי בעל כושר דיינות. זה אנשים רציניים מאוד, הוא אומר לי תראה, הוא אומר לי תקשיב טוב, לצאת יחד לחופשה זוגית בלי הילדים לבד. הבעל והאישה יחד. הוא אומר לי זה הרבה יותר זול והרבה יותר נעים מטיפול זוגי. תקשיבו, אמר לי את זה. אני האמת עוד לא הבנתי כל כך, כי כנראה אז החיים לא היו עמוסים, בטח לא כמו היום. כן, למרות שתמיד נראה לנו שאנחנו הכי עמוסים בעולם. אבל כשהחיים מתקדמים הלאה מבינים שפעם היינו כנראה פחות עמוסים מאשר היום, אבל באותה תקופה לא מספיק. אבל קיבלתי את הדברים. יהודי שאני מאוד מאוד מחזיק ממה שהוא אומר. אז יצרנו איזשהו נופש זוגי. פעם ראשונה אני ואשתי ופתאום הרגשנו את העוצמה, את האנרגיה, את הרענון, את הכוחות שזה הביא לנו. כשחזרנו כבר חיכינו ממש לפעם הבאה, כי היציאה הזו יחד, ההתנתקות מכל היומיום, מכל השגרה, הלצאת יחד בלי הילדים זה מחדש כוחות בצורה כל כך משמעותית. זה מביא כוחות שאחר כך נהיה עם הילדים שלנו בעוצמה הרבה, הרבה יותר גדולה,

04:41 עם הרבה, הרבה יותר כוחות וסבלנות ואנרגיה וכל מה שצריך. כי חייבים לפעמים את העצירה הזו באמצע. אי אפשר לרוץ בלי להפסיק. זה, זה לא עובד, החיים לא מתנהלים כך ולפעמים כל מי שעשה את זה ודאי מבין בדיוק מה אני מדבר. לפעמים החופשה הזוגית הזו יש לה כוח להביא כוחות לשנה שלמה, כי שנה שלמה כשעובדים קשה ביומיום ואומרים-- ונזכרים פתאום, אה, יגיע סוף שנה, יגיע שלב מסוים שבו נצא לחופשה הזוגית שלנו לבד. זה מביא כוחות גם ברגעים לא קלים, כי כך העולם מתנהל, שבין מצב למצב, בין שלב לשלב צריכה להיות מוכרחת להיות איזושהי עצירה באמצע. אנחנו רואים את זה גם ב-ב-בכל שבוע. כל שבוע אנחנו עובדים מאוד, מאוד קשה. שיא העבודה מגיע בסוף שבוע. ערב שבת, הכנות לשבת, עובדים קשה ואז מגיעה שבת, מגיעה מנוחה, שבת וינפש, וינפש. מזכיר את המילה נופש. יש נופש. כן, אנחנו אומרים שובת ו-ואנחנו צריכים לנפוש, לנוח ביום הזה. זה יום השבת, יום שלקבל כוחות. יום כזה שבו אנחנו אפילו לא צריכים ללחוץ על המתג של ה-- על המתג של ה-- של ה-- של האור, כי האור נדלק לבד עם השעון שבת איך שתכננו. לא צריכים להדליק את המזגן על השלט של המזגן, הכל לבד. האוכל כבר מוכן, האוכל כבר חם על הפלטה. אנחנו נחים וצוברים כוחות. אני מכיר כמה וכמה יהודים שלא זכו בעבר לשמור שבת והיום שהם כבר ברוך השם זוכים לשמור שבת, הם אומרים אנחנו לא מבינים איך חיינו פעם בלי זה? איך יכולנו בלי המנוחה השבועית הזו? זה פשוט בלתי אפשרי. זה לא הגיוני, זה לא אנושי בכלל. איך בכלל אפשר? כאדם אנחנו-- אנחנו חייבים

06:40 את המנוחה הזו וכך גם בהקשר הזוגי חייבים את העצירה, חייבים את הסטופ הזה. כתוב בחסידות, יש מושג בחסידות שנקרא שבין כל יש ליש צריך להיות אין באמצע. בין כל מציאות למציאות, בין מצב למצב, בין שלב לשלב חייב איזושהי אין. אין זו עצירה, זו הפסקה בשביל להצליח להגיע לשלב הבא, כי ככה נצליח באמת גם בשלב הבא. הרי אחרת מאין נשאב את ה-- את האפשרות, את הכוחות. מסופר בגמרא על רבי זירא. רבי זירא היה אחד מ-מגדולי האמוראים שהיה גר בבבל. בבל זו עיראק של היום, והוא רצה לעבור לארץ ישראל. אבל צורת הלימוד של ארץ ישראל היא צורת לימוד שונה. בבבל יש את התלמוד הבבלי, את הגמרא שאנחנו מכירים, תלמוד בבלי. בארץ ישראל מאה שנה לפני התלמוד הבבלי, בארץ ישראל סודר התלמוד הירושלמי, שזה התלמוד הארץ ישראלי והתלמוד הירושלמי זאת צורת-- א', נחשב לקשה יותר, למאתגר יותר וזו צורת לימוד לגמרי אחרת. רבי זירא פחד שאם הוא יעבור לארץ ישראל עם צורת לימוד שהוא רגיל מבבל, הוא לא יצליח להבין את הלימוד של ארץ ישראל כמו שצריך. אז מספרת הגמרא שהוא צם מאה תעניות, מאה צומות בשביל לשכוח את צורת הלימוד הקודמת על מנת שהראש יפתח לצורת הלימוד החדשה של ארץ ישראל. כי רבי זירא ידע שבשביל לעבור משלב לשלב, מיש ליש, ממצב למצב מוכרח להיות ההפסקה באמצע. האין באמצע, הסטופ, העצירה שנוכל באמת להתקדם ולהגיע לשלב הבא, כי ככה דברים עובדים. אי אפשר לנסוע בלי הפסקה. חייבים עצירות למנוחה באמצע ובהקשר הזוגי זה חשוב וקריטי מאין כמוהו. אה, ישמעו, ישמע מישהו שומע מישהו שומעת מישהי ואומרים לעצמם איפה נופש? איזה נופש? איפה נשים את הילדים? הדברים לא

08:52 פרקטיים. לא, לא זה אז יכול להיות שאתם צודקים. לא כולם זה יש אפשרות כזו. לא כולם יש אפשרות להביא את ההורים לשמור על הילדים או לקחת את הילדים להורים. כל זוג, זוג, זוג וסיבותיו לא לכולם זה אפשרי. אז אוקיי, אז לא יוצאים לנופש יחד זוגי, אבל לצאת יחד לאיזו מסעדה לא לוותר על זה. להתאמץ בשביל זה. הכמה שעות האלה לבד, לבד, לבד בשקט. גם זה קשה כי, כי לא מסתדר, כי בלי עין הרע הילדים ועסוקים ומה לא? כשהילדים הולכים לישון נעצור יחד לכוס תה, כוס קפה משותף עם עוגיות בצד, בלי טלפונים כמובן, בלי טלפונים תוך כדי לשבת ולדבר ולשמוע ולהקשיב אחד לשני זה מרענן, זה מביא כוחות. הרי מה השיח כל היום? לך תקנה את זה. לכי תביאי את זה. תחליף חיתול, תביא את כולם לארוחת ערב, תעשה מקלחות, תעשי. זה זה השיח. שיח מאוד מאוד חשוב וקדוש. אנחנו צריכים את השיח האישי שלנו על עצמנו, לחלוק חוויות, ל-ל-לתכנן תוכניות. זה מביא כוחות, זה בונה, זה מעצב זוגיות. עוד הפעם לצאת לנופש בכלל ל-לשני לילות, גם לילה אחד זה זה תורם המון מניסיון. אפילו פעם לצאת ללילה אחד של שקט זה עוצמתי. זה לא, זה בלתי אפשרי, זה קשה, זה לא הולך, זה לא פרקטי. בסדר, בבית יש אפשרויות גם יש מסעדה, יש כוס קפה הבית, כוס תה. מי לנו גדול מהרבי מליובאוויטש, שהרבי היה עסוק. לא, אי אפשר להבין איך הרבי הצליח לעשות כל מה שהוא עשה, לענות ל-ל-לכמויות עצומות של מכתבים שהרבי פתח כל אחד באופן אישי וענה. לפגוש אנשים בער[?] בעיניים, לדבר דברי תורה. היום הספרים ממלאים ספריות שלמות רק מדברי התורה של

10:55 הרבי והרבי עם כל ההתעסקויות ועם היום יום העמוס הזה, הרבי לא ויתר על כוס תה יחד עם הרבנית. אף אחד מאיתנו לא עסוק כמו הרבי, אף אחד, אף אחד מאיתנו לא עסוק כמו הרבי או מתקרב ל-ל-להיות עסוק כמו הרבי. ועם כל זה הרבי לא ויתר על הכוס תה הזוגי הזה. אנחנו לא נוותר על זה. זה חשוב, זה קריטי, זה בונה, כי בין שלב לשלב שלב חייבת להיות איזושהי עצירה באמצע, וזה בא לידי ביטוי כמו שבהתחלה אמרתי ב-ב-בהכל. למשל, אחד מהדברים שמאוד מאוד מהותיים בעולמם של חסידים זו טבילה במקווה. הכוונה טבילה במקווה לגברים ולא מוותרים על זה בכל בוקר לפני התפילה, בערב שבת, בשבת בבוקר. טבילה במקווה. עד כדי שהחסידים בתקופות קשות בהיסטוריה שהיה קשה לטבול במקווה לא ויתרו על מקווה. אפילו שמעתי סיפור. היה חסיד קראו לו רבי מוישה וישצקי[?] שיום אחד הוא הולך עם אחד מבניו הקטנים ברוסיה בחורף הולך איתו לטבול במקווה של המשמעות של לטבול במקווה זה לעשות, לשבור את הקרח ולטבול בתוך הקרח השבור. וכשהוא הולך לשם אז יהודי אחד ראה אותו, אמר לו רבי מוישה, מה אתה השתגעת? מילא אתה רוצה לטבול בתוך הקרח, אני מבין, אבל הבן שלך הוא לא ישרוד את זה. אמר לו רב מוישה יהיה בסדר. ואז הם הולכים לשם, שוברים את הקרח. רב מוישה מוריד את המעיל, טובל במקווה ויוצא החוצה והוא מצליח כי הוא כבר הגיל הזה. הוא אדם מבוגר ואז הוא אומר לבן שלו קדימה, תוריד את המעיל והבן מוריד את המעיל ובוכה. אבא קר לי, אין מה לעשות. תוריד את הסוודר ואת החולצה וככה כל פריט לבוש שהבן מוריד אומר שקשה לו

12:43 והאבא לא מוותר. ואז כשהוא הכניס את קצה האצבע לתוך המים הקפואים של הנהר, הוא נתן כזאת צרחה שאבא שלו אמר לו טוב, תתלבש, הולכים. כשהם הלכו חזרה אותו יהודי, איכשהו שם לב להתרחשות מרחוק. אז הוא אומר לו רב מוישה, תגיד מה, מה, מה עובר עליך? אתה ידעת הרי שהוא לא יצליח. למה עשית את זה? הוא אמר לו רב מוישה וישצקי [?]. ידעתי שהוא לא יטבול. ידעתי. אני לא, אני לא, לא בדומיין [?]. אבל כשהוא שם את האצבע והרגיש את הקור של המים הקרים וראה שאני טבלתי ויודע שזה למען מקווה, זה הכניס אצלו בעצמות שעל מקווה צריכים למסור את הנפש וזה ילווה אותו כל החיים. ובאמת אותו רב מוישה וישצקי עליו השלום זכה שילדיו, נכדיו, צאצאיו, ניניו וצאצאים שלו, כולם היום יהודים יראים ושלמים וחסידים ויראי שמיים. זה עבד טובלים במקווה לא מוותרים. זה עבד חסידים על מקווה מוסרים את הנפש. מה הרעיון של מקווה? אנחנו מוצאים גם שהכוהן הגדול ביום הכיפורים, בין קודש לחול, בין כשהוא החליף מסוג אחד של עבודה לסוג אחר, הוא טבל בתוך מקווה. מה הרעיון של מקווה? כי כשעוברים משלב לשלב צריכים קצת להתנקות, להתבטל, להוריד מעצמנו. טבילה הזאת, אות הביטול, אותם אותיות מקווה לבטל את האדם. ולכן למשל עוברים מיום חול לשבת. איך נעבור ככה פתאום נעבור מיום חול לשבת? הרי זה שני דברים שונים לגמרי. בשבת העולמות יותר רוחניים, יותר נעליים, מעליית העולמות, הכל רוחני יותר, הכל קדוש יותר. אז טובלים במקווה והטבילה הזו במקווה לפני שבת היא בעצם מכשירה אותנו למצב החדש של שבת. היא מבטלת מאיתנו את המצב הקודם ומכשירה למצב החדש. למה טובלים בשבת בבוקר? כי בשבת, ביום

14:42 שבת הוא הרבה יותר, הקדושה שלו יותר מאשר קדושת ליל שבת. עוברים לשלב אחר. צריכים, צריכים להתחדש, להתנקות בשביל המצב החדש טובלים במקווה וכך כל בוקר יהודי קם בבוקר לפני שהולך להתפלל תפילת שחרית אחרי שינה, אחרי חלומות בלילה צריכים לעבור למצב החדש. איך עושים את זה? עושים בין אותו יש אותה מציאות קודמת של שינה ליש הבא של תפילה של יום חדש. עושים בין, בין זה המקווה, זה הטבילה במקווה, זה ההתבטלות במקווה. ככה העולם הזה מתנהל שבין שלב לשלב חייבת להיות איזושהי עצירה, איזשהו סטופ, איזשהו ביטול המצב הקודם והתחדשות לקראת המצב החדש החדש, וזה הרעיון של לצאת יחד. חייבים את זה, מוכרחים את זה. הכול יחד. הנופש יחד זה קריטי. זה מביא כוחות. זה מביא לנו כוחות להמשך העשייה בבית, להמשך ההתעסקות עם הילדים, להמשך הלהעניק לילדים את כל כולנו. הדבר הזה הוא חייב להיות וצריכים להתאמץ למענו. יש כאלה שאצלם זה קורה וזה בזרימה. אשריהם ואשרי חלקם. לא כולם מצליחים ככה בצורה פשוטה וקלה. גם מי שלא מצליח צריך להתאמץ למצוא מה מתאים לנו, האם בצורה כזו, האם בצורה אחרת, אבל זה צריך להיות. דיברנו גם על המקווה. האמת מעניין גם ב-- לא, זה לא רק בעולם הזה, גם בעולמות העליונים. כשנשמה עוברת מהעולם הזה לעולם הבא, היא עוברת דרך טבילה בנהר שנקרא נהר דינור. כי מה הרעיון? כי אי אפשר להגיע לגן עדן ולעולם הבא כשיש לנו בראש את המושגים של העולם הזה. אז אותו נהר דינור מבטל את מושגי העולם הזה, שהנשמה תהיה מוכשרת לעולם הבא, כי בין יש ליש, בין מציאות למציאות צריך להיות, אמרנו, אין באמצע איזושהי עצירה, סטופ מסוים והתחדשות והתרעננות

16:38 לקראת מצב חדש. גם נשמה שהיא נמצאת בגן עדן ורוצה לעבור לגן עדן העליון שזה דרגה יותר גבוהה, עובר דרך נהר דינור. ככה דברים מתנהלים בין מצב למצב, בין שלב לשלב עצירה. כתוב בהלכה יהודי שעשה עבירות והוא רוצה, רוצה לעשות תשובה, אחד מדרכי התשובה זה לעזוב את העיר, ללכת למקום חדש שלא מכירים אותו ושם לעשות סוג של כזה ריסטארט לקראת המצב החדש של התשובה. כי הוא היה במצב לא טוב של חטאים, רוצה להגיע למצב של תשובה, צריך באמצע איזושהי עצירה. סטופ. כי בין מצב למצב צריכה להיות עצירה באמצע. כולנו מייחלים שמשיח יבוא, שתבוא הגאולה, שיבנה בית המקדש ותהיה תחיית המתים. מה יהיה ברגעים שלפני תחיית המתים? הרי אנחנו ברוך השם חיים ובעזרת השם משיח יבוא אוטוטו, ברגעים אלה ממש, היום בתקופתנו אנחנו בוודאי בעזרת השם, ותגיע תחיית המתים ואנחנו חיים כבר. אז מה יהיה איתנו? אז כתוב שרגע לפני תחיית המתים או כמה רגעים נחזור לעפר ואז נקום כמו שנאמר "ונפשי כעפר לכל, לכל תהיה", כי כמו שנאמר "עפר, עפר אתה ואל עפר תשוב". אנחנו נחזור להיות עפר. ככה יהיה ברגעים שלפני תחיית המתים. אפילו הבעל שם טוב הקדוש שאמר פעם שהוא יכל לעלות לעולם העליון כמו אליהו הנביא בלי להיפטר עם הגוף שלו יחד. אבל הוא רצה לזכות לעניין של ונפשי ושל, של אל עפר תשוב. אבל השאלה היא למה? למה? מה? למה צריכים את זה? בוא נלך שאנחנו נצעד לגאולה. למה צריכים לחזור להיות עפר? אז מוסבר כי כש-כשתהיה תחיית המתים מהרגע הזה העולם הולך להיות עולם אחר, עולם חדש, צורה חדשה לגמרי, ואי אפשר באותה צורה שלנו היום להגיע לצורה החדשה הזו. צריכה

18:41 איזושהי, איזושהי עצירה באמצע, איזושהי ריסטארט, התחדשות כזו וההתחדשות היא שחוזרים להיות עפר ואז מבטלים את מה שאנחנו מכירים היום והולכים לעולם החדש, לעולם של גאולה, לעולם של תחיית המתים. דרך אגב, אם מישהו, מישהו או מישהי מהמאזינים נבהלים מזה, מה נחזור לעפר? אז יש תחלופה לזה. ראיתי באחד מהמאמרים של הרבי, יש שם בהערה, הרבי מביא שיהודי שיש אצלו כזו התבטלות להשם ברמה של "ונפשי כעפר לכל תהיה", זה יכול להיות תחליף ל"אל עפר תשוב". זאת אומרת, מי שיש לו התבטלות גדולה מאוד מאוד להשם בכלל לא מחזיק עם עצמו רק הקדוש ברוך הוא, זה יכול להיות במקום הדבר הזה. אז מי שמעוניין שיתחיל מעכשיו לעבוד על, על "ונפשי כעפר לכל תהיה". אבל על כל פנים רואים גם מכאן עד כמה שבין מצב למצב ובין שלב לשלב חייבת להיות עצירה בשביל התחדשות וזה מביא את הכוחות אחר כך. ויהי רצון שנזכה לנחת מהילדים ו-ו-ונוכל להעניק להם באמת בעזרת השם את כל כולנו והשם יביא כוחות לזה. אבל השם רוצה שנעשה דברים בדרך הטבע ובדרך הטבע זה לדעת גם לעצור מדי פעם על הנופש הזוגי, על ה-- על המסעדה, על הקפה או התה הזוגי, על משהו זוגי רק אנחנו לעצמנו. ראינו שככה העולם מתנהל. ראינו שזה מה שקורה כל שב-- כל שבוע ביום שבת. ראינו שרבי זירא שעבר לארץ ישראל הבין שצריך איזושהי עצירה בשביל ההתחדשות החדשה של התלמוד הירושלמי של ארץ ישראל. ראינו שזה כל הרעיון של מקווה, כי הכלל שבין יש ליש צריך להיות עין באמצע. זה גם בעולמות העליונים כשעוברים מעולם לעולם יש את נהר דינור. גם יהודי שעושה תשובה אז הוא הולך והולך למקום אחר בשביל

20:32 איזו התחדשות, איזה ריסטארט מחדש. ראינו שבגאולה זה מה שיקרה ברגעים שלפני תחיית המתים ויהי רצון שנזכה ליישם את הדברים ויהיה לנו כוחות, את העצמת נפש להשקיע המון במשפחה שלנו. יהי רצון אז אם כן שיהיה לנו נחת מהילדים שוב פעם ונזכה לגאולה שלמה ולביאת משיח בקרוב ממש. אמן כן יהי רצון. תודה רבה.