פרק 244 - האיש ממשפחת "מ" מספר את סיפור חייו לרבי הרייצ.

00:00 המשך סיפורו של הרבי מוהר"ש על משפחת מם ואותו חסיד שהתחיל ללכת לאיבוד. בשעה אחת עשרה בלילה הגיע מסע הרכבת לתחנת פרנקפורט דמיין, מקום שם עמד כשעה קלה. "ירדתי," מספר הרבי הריי"צ, "מן המרכבה לשאוף מעט אוויר צח. ראיתי והנה האיש האמור הולך לקראתי. הוא קרב אליי ואמר לי שברצונו לספר לי עניין נפלא. ומיד בא לידי התרגשות גדולה ודמעות החלו נושרות מעיניו עד שלא יכול לדבר. ובין כך ובין כך הגיע מועד נסיעת הרכבת. עליתי על מרכבתי והוא עלה על מרכבתו. בבוקר השכם באנו לברלין, כאשר ירדתי מן המרכבה לשאוף אוויר ועוד הפעם קרב אליי האיש וייברךני בברכת 'צפרא טבא' ויתאונן כי כל הלילה לא נתן תנומה לעפעפיו. בצאת המסע מברלין עמדתי להתפלל. לפני זה לא הייתה אפשרות להתפלל כי עדיין לא האיר היום. בטרם כלית את תפילתי והנה משרת המרכבה נכנס אל תאי ואומר שאחד הנוסעים מבקש רשות להיכנס אליי. אמרתי לו שיבקש את סליחתו ואמסור לו שיוכל להיכנס כעבור חצי שעה. כאשר עברה חצי שעה נכנס הוא וביקש את סליחתי על שהפריע לי ואמר לי שעודנו בהתרגשות גדולה כזו שאין בכוחו לדבר והוא בכה בקול, דבר שפעל עליי רושם עז. זהו איש כבן חמישים ויותר, לבוש כאחד ממרומי עם הארץ, מגולח, שפמו עשוי ופנים יפות ומסבירות, ופתאום יכסה את פניו בידיו ופורץ בבכי תמרורים בין אומר ודברים. באתי במבוכה. לא ידעתי אם להרגיעו או לעזבו לנפשו. הסתכלתי עליו וכולו רועד. רגע חשבתי פן חולה רוח הוא או אולי קרה הוא אסון. לא יכולתי להתאפק יותר והתחלתי להרגיעו. כעבור רגעים אחדים התחיל לדבר בקול רועד ואמר, 'עשו לי טובה נפשית, הלוו לי את התפילין שלכם.' לא האמנתי

03:26 למשמע אוזניי כי מבקש הוא לעשות איתו חסד, להשאיל לו את התפילין שלי. לא הספקתי לשאלו עוד הפעם והוא הוסיף לומר, 'אוי אבי שבשמיים, אינני זוכר כבר כמה שנים לא הנחתי תפילין' ובכה מעין הפוגות. פתחתי את ילקוטי והוצאתי תפילין של רש"י וסידור ומסרתי לו ואמרתי לו שהוא יכול להתפלל בתאי. יצאתי מהתא כדי שלא להפריע לו מלשפוך את נפשו לפני השם. שעה ארוכה האריך בתפילתו ובגמרו להתפלל נכנסתי לתאי והחזיר לי את התפילין בתודה רבה וביקש להלוות לו את הסידור והבנתי שהוא רוצה לומר תהילים וגם שיהיה לו במה להתפלל תפילת מנחה. הוא הלך לו אל מרכבתו מבלי לומר לי מיהו. הבנתי שאיזו מהפכה נפשית עוברת בקרב איש זה, אבל מיהו האיש ומה אירע איתו לא ידעתי. בשעה שלוש אחרי הצוהריים בא שנית משרת המרכבה ואמר לי שאותו נוסע שביקרני בבוקר מבקש שוב את רשות הכניסה. הרשיתי ונכנס. פניו היו חיוורות ועצבות נשוכה עליהן, ובקול לחישה כאדם חולה התחיל לדבר וכך סיפר לי האיש שמי י' בנו של אחד מחסידי אבי אביכם. כלומר של הרבי מוהר"ש. שמו של אבי ר' לייב לבית משפחת מ' יליד העיר ש' ממשיך ומספר בילדותי ונעוריי למדתי בחדר אצל מלמדים טובים, חסידים ואנשי מעשה, ובבית אבי היו מתקבצים החסידים בכל יום עד פגרה, וכמובן שאני הייתי בין הסגל הראשונים. אבל באחת השנים העביר אבי את משכנו מהעיר ש' לעיר פטרבורג, ואם אמנם גם שם יסד את ביתו על יסודות התורה ודרכי החסידות, גם שם היו החסידים רגילים לבקר את ביתנו. אבל בני השכנים השונים שגרו בשכונתנו משכו את לבבי לעשות כמעשיהם. ואחד הימים, בשלהי הקיץ, בהיותנו בנאות דשא סביבות העיר פטרבורג, אמר לי אבי

06:30 שבנסיעתו לראש השנה הבאה לליובאוויטש בדעתו לקחת גם אותי. כבן חמש עשרה שנה הייתי אז, וכבר הספקתי לטעום מחיי הנוער אשר סבבוני שאינם רוצים לשים מעצור לרוח תאוותם, ולכן רצון אבי לקחתני לליובאוויטש לא הסב לי עונג רב. אמנם הגיע הזמן ואבי ואיתו שניים מבני החסידים נוסעים לליובאוויטש וגם אני עמהם גם בני משפחות אא' וט' הנודעים בקרב החסידים נסעו כעשרה אנשים ועוד כחמישה שישה נוסעים על חשבונם של האחים הגבירים ק' הנוסעים גם הם לליובאוויטש. ואז כשהגעתי לליובאוויטש וראיתי את פני סבכם הרבי מוהר"ש פעל עליי רושם שאין באפשרותי לספרו בדברים. וכשנכנסתי אל הרבי יחד עם אבי ברך אותי הרבי בברכה מפורשת להצליח בכל אשר אעשה, אבל שאזכור שאינני יהודי כיוון שהסביבה שאני נמצא בה מסוכנת היא. משך זמן רב אחרי שובנו לביתנו בפטרבורג, מנעני רושם היותי בליובאוויטש מלהתרועע עם בני שכנינו הנוכרים, ואפילו בימי חגיהם לא לקחתי חלק, וזאת לתימהונם הגדול גם בשמחתם ובמשחקים שחקו כמו שהיה דרכי בשנים הקודמות, וכך זה נמשך עד שהגיע קיץ מועד צאתינו לנאות דשא. בשבתנו במעון הקיץ אני כבר נכנסתי לבית ספר גבוה. הנה לאט לאט התחברתי עם בני הנעורים בני גילי, מהם בעלי השכלה ובעלי מידות טובות, מהם אוהבי חיי עונג. כולם כאחד פעלו עליי לנתק אותי מאורחות חיי ביתנו. בפעם הראשונה איחרתי את מועד שובי הביתה ולא התפללתי מנחה וערבית. בפעם השנייה לא התפללתי שחרית כי מיהרתי אל חבריי שחיכו לי ליד הנהר לשוט יחד. בפעם השלישית כבר אכלתי עם חבריי יחד, ובמשך חודשי הקיץ עזבתי את החיים הדתיים שהורגלתי בהם בבית אבי. בבואנו העירה ממעון הקיץ, התכונן אבי לעשות את מסעו לליובאוויטש לקראת ראש השנה, אבל אני נשארתי בבית

09:36 ואני זוכר כמו היום הזה שכאשר הגעתי לבית הכנסת בראש השנה וביום הכיפורים כבר הייתה סביבה זו מוזרה לי. בימי החגים חגי הנוצרים הייתי בחברת בני גילי וחבריי, וכמעט שלא באתי הביתה. רק פעם באתי הביתה אל אמא וביקשתי שתיתן לי כמה מאות רובלים, ופעמיים הייתי בבית פקידותו של אבא לבקש מאת הסוכן שלו את הכסף הדרוש לי. כחלוף ימי החגים ובאתי הביתה, יסרני אבא לאמור הוא אמר לי שמוכן הוא לתת לי די כסף כפי הדרוש לי, אבל הוא דורש ממני במפגיע לנתק כל יחס עם בני גילי, תלמידי בית הספר הפורסי[?]. עניתי לאבי שבגרתי כבר ואני חי לפי בחירתי, ואין כל רשות להורים להתערב בענייניי הפרטיים, ולאות מחאה עזבתי את בית הוריי. לקחתי, לקחתי לי מעון באשר בחרתי, וכך עברו עליי כשש שנים. סיימתי את בית הספר הגבוה, התחתנתי והסתדרתי באורחות חיים חופשיים שהתרגלתי לעצמי, וכמעט ששכחתי לגמרי את אורחות חיי בית אבי. בעת ההיא נוסדה חברה חשאית מצעירים בשם פרוגרסיסטים שואפי קדימה, שמטרתה הייתה לעמוד על צד הנלחצים והנדכאים, להתעניין במצבם ולהיות בעזרם ברוח ובפועל. וחלק גדול מעבודת החברה הזאת היה להתעניין במצב אחינו בני ישראל הכלכלי. באחד הימים בחודש דצמבר אלף שמונה מאות שמונים ואחד. תרמ"א בשנים שלנו כמובן, פגשתי את אחד ממכרי ובדברו סיפר לי שהרבי מליובאוויטש מתארח בפטרבורג ואשר ביקר אצל כמה משריי הממשלה הגבוהים לדבר על עניין מצב ישראל הכלכלי. ומכיוון שאני הייתי אחד מהצעירים חברי קדימה, כפי שכבר סיפרתי, התעניינתי לדעת מה פעל סבכם לטובת הכלל. למטרה זו סרתי אל המלון סרפינסקי שברחוב זובלוקובסקי שם זובלוקונסקי, שם התאכסן סבכם. בבואי אל המלון מצאתי שם כמה מבני החסידים שזה כמה שנים מאז יצאתי

12:47 מבית אבי שלא ראיתי ומה מאוד שמחו עליי לראותני. ואז, בפעם הראשונה ראיתי את חיבתם החמה של החסידים לבן חבריהם, גם למי שהחמיץ. נזכרתי על השערוריה הגדולה שהייתה בבית אבי בימים הראשונים, כשעזבתי את הבית על מנת לגור במעון שלקחתי ברחוב פושקינסקי יחד עם אחוזת מרעיי הצעירים. ולנגד עיניי ניצב כמו חי ביקורם של שניים מאוהבי אבי אצלי לדבר על ליבי לשוב לגור בבית אבי. ומה מאוד הרהיבו ני רגשות האהבה והחיבה שראיתי מהם כלפיי וגם כלפי אבי, עד כי מרוב השתתפותם בצערו של אבי בכו בדמעות שליש. ברור היה לי שבמשך השנים לא אחת ולא שתיים דיברו אודותיי וגם התעניינו לדעת אורחות חיי. ואין לי ספק אפילו לרגע אחד, כי אורחות חיי אז הסבו להם צער פנימי ואף על זאת בדרכי אל מפתן בית המלון פגשוני בזרועות פתוחות ובדרישת שלום חמה, כאילו הייתי אחד מחבריהם