פרק 214 - שחרור הרבי והסתלקותו.

00:00 המשך סיפור המאסר של רבנו האמצעי. לאחר שבתחילה היה היחס של השלטונות לרבנו האמצעי ממש מצוין כי הוא היה מכובד מאוד בעיניהם, אבל מלשינות נוספת של יהודים הביאה למצב של מאסר בתנאים יותר קשים. וכאן המשך הסיפור. ממשיך ומספר. כשבועיים לא ידענו מה נעשה. רק פעמיים בכל יום היה מישהו מאיתנו מביא דברי אוכל עד לשומר המזוין העומד ליד הפתח, ואז היה אחד משלושת האנשים יוצא בלוויית שומר מזוין, מוציא את הכלים הריקים מאתמול ומקבל את האוכל שהביאו מבלי דבר אף הגה קל. החסידים הפצירו ברופא הייבנטל שישתדל להרשות לרבנו מניין מעשרה אנשים מרת חסידות[?]. הייבנטל כאילו לא שם לב לבקשתם, אף שהיו מקרא והיה מכבדם. וביום חמישי ט"ז בחשוון קרא הייבנטל לכמה מנכבדי החסידים ממקורביו, וסיפר להם שביום שלישי שעבר היה משתה אצל השר הגדול. בין הקרואים היו כמה שרים גדולים ונכבדים וביניהם הנסיך ליובומירסקי הצעיר וצקר הצעיר[?], שניהם מאוהבי השר הגדול, ועל פי בקשתו דיברו עם השר הגדול על רבנו ועל הנהגתו, איך שהוא אהוב על הכל בלי הבל יהודים או אינם יהודים שקוראים לו סוועטוי ראבין, ואתמול דיברו איתו עוד הפעם וענה שיצווה להרשות לו מניין קבוע שלוש פעמים בכל יום, אבל לא יותר מעשרים אנשים, ופעמיים בשבוע תינתן לו רשות לומר תורה בתנאי שלא יהיו יותר מחמישים אנשים. היום ראה השר הגדול וסיפר לו שהנסיכים ליובומירסקי וצקר מעידים על ישרותו של הרבי שניאורי, ולכן הוא ציווה למזכירו לעשות הנחות והקלות לרבי שניאורי. וביום שישי י"ז בחשוון הודיעו מטעם לשכת שר הפנים דבר ראשון שהרבי שניאורי ובנו יכולים לקבוע מניין בדירתם בבית הפקידות המרכזי עם ספר תורה ועשרים מתפללים שלוש פעמים בכל יום. דבר שני, פעמיים

02:15 בשבוע יש רשות לרבי שניאורי לומר תורה לפני חמישים איש שיבואו אליו. כעבור שעה ממתן הרישיון הפילו החסידים גורל על עשרים איש שילכו אל המניין להתפלל. לתפילת מנחה הלכו עשרים אנשים אחרים לקבלת שבת וערבית קד"צ[?] שלישית, וכך לתפילת שחרית ומנחה של שבת, פרשת וירא. ולאחר מנחה אמר רבנו האמצעי מאמר חסידות שמתחיל במילים "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם." וכך היה הסדר בכל שלושת השבועות ושלושת השבתות חיי שרה, תולדות ופרשת ויצא. ואז הגיע עניין השחרור. בספר בית רבי מסופר שהיו צריכים להעתיק לשפה הרוסית את כתבי החשבונות שמצאו בביתו של רבנו האמצעי, אמרו המלשינים לשר למסור את מלאכת התרגום לאיש מוויטבסק שהיה אחד מהמלשינים, ולא לאף אחד אחר מחוץ לו, כי החסידים הם ערומים, ובוודאי ינסו לשחד את המתרגם במידה וזה ימסור למישהו אחר, ואילו אצלו לא יוכלו לעשות או לפעול מאומה. וכך היה שמסרו לו את החשבונות לתרגום. והנה בכתבי החשבונות לא היה משום מעשה עוול, כי היו לכספי צדקה שניתנו וחולקו בין אחינו בני ישראל העניים, דבר המותר גם לפי חוקי הממשלה, ומעשים בכל יום שאחינו בני ישראל ממדינה אחת עוזרים לאחינו בני ישראל ממדינה אחרת ואין מוחה בידם. אבל המלשינים הרי הלשינו שרבנו שולח שוחד לסולטן הטורקי, ומשום כך היו הרבי והחסידים במוכר הבא[?] שלא יהיה בכך משום נתינת מקום וראיה לדברי העלילה של מתן שוחד לסולטן. אבל ברוך השם גם המלשינים סידרו תרגום מדויק. לאחר מכן חקרו את הרבי והוא בחוכמתו הראה והוכיח שכל דברי המלשינות בשקר יסדם, וכי החשבונות הם רק מכספי הצדקה שעושים עם עניי ארץ הקדושה? ביחס המכתב אל רבי פנחס משקלוב, אותו מכתב שעל הבסיס שלו

04:31 נבנתה המלשינות כאשר הם הוסיפו את האות ק' שמבטאת את הערך מאה, כאילו שהיה כאן מאה אלף רובל כסף. אמר רבנו האמצעי שאכן החסידים עזרו לו בשעתו כשנסע ושב לביתו, שהיה אז בעוני רב מטלטול לדרך בשעת המלחמה וכל רכושם וביתם שנשארו בלאדי נשרפו. אבל העזרה לא הייתה בסכום גדול כזה, כפי שזייפו המלשינים והשתמשו במעשה זיוף של הוספת האות ק'. כאשר הובאו הדברים בפני השר נכנסו הדברים לליבו שכך הוא האמת וציווה להביא את רבנו האמצעי לפניו יחד עם המלשינים ועין בעין יראו זה את זה, ויראה אז מי יחיש את מי ודברי מי יצדקו. רבנו האמצעי לבש בגדי כבוד את בגדיו הלבנים של שבת ותוארו היה כמלאך השם צבאות ונסע אל השר במרכבה כבודה. החסידים בראותם זאת פחדו פן יחרה, יחרה לשר. אבל לא כן היה, כי בבוא אל השר וכשראה את יופי והוד תוארו, מצא חן בעיניו וכיבדו מאוד וציווה להגיש לו כיסא לשבת. לאחר מכן בא המלשין מוויטבסק והתחיל הרבי לטעון איתו זמן רב. בתוך הדיבורים נכשל המלשין ופנה אל רבנו האמצעי בתואר רבי. הרבי רבנו האמצעי העיר על כך בפני השר ראה, ראה נא ואמור הוא אומר עליי שאני רמאי ומורה ואתה הוא בעצמו קורא לי רבי, כי האמת היא כן וקושטא קאי, כלומר האמת נראית. המלשין מוויטבסק לא מצא את ידיו ורגליו וכל דבריו היו בלי דעת לגמרי עד שהשר אמר לו די לך לנבוח והלך משם בכלימה ובבושת פנים ורבנו נסע משם בכבוד גדול. ואז הגיע י' כסלו, אותו החודש שבו יצא אביו רבנו הזקן ב-י"ט כסלו ממאסרו, יצא בנו רבנו האמצעי ב-י' כסלו שנת תקפ"ז, תקפ"ז. באותו יום בבוקר שלח רבנו האמצעי

06:34 על ידי בנותיו נמסרה בקשה לגנרל גוברנטור והשר, נקראה וישרה מאוד בעיניו, וגם הבנות פרצו בבכי מר מר נפשן. אמר להן הגנרל למה זה תבכו? לכו לביתכם לשלום, פחד לא יהיה לכם עוד, כי חיש מהר יצא אביכן ממאסרו. וכך היה. הגנרל גוברנטור מיהר את דברו לומר לאסורים צאו! ועד שבאו הבנות לבית מושב רבנו כבר הגיעה הפקודה להסיר את משמרת אנשי החיל משם והבית התמלא בחסידים ורבנו ישב מיד ואמר מאמר חסידות. רבנו האמצעי נגאל ממאסרו ביום י' כסלו תקפ"ז, ומסופר שבשורת הגאולה הגיעה בשבת ט' כסלו לעת המנחה, בשעה שרבנו עמד ואמר חסידות עתה אחד. רבנו האמצעי הפסיק באמרתו בשבת ואמר: "שא! פנו מקום דא לתתא איהו אבא כאן". כלומר רבנו הזקן. ב'בית רבי' מצוין שהגאולה הייתה בשעה שרבנו אמר בתהילים, כפי שהניח כמאה חודש לפסוק פדה בשלום נפשי, כפי שהפסוק הזה מופיע ביום י' של ספר התהילים. והיום י' כסלו נקבע בין חסידי חב"ד ליום טוב, יום משתה ושמחה ואין אומרים בו תחנון. כאמור, שוחרר רבנו האמצעי ממאסרו ביום י' כסלו תקפ"ז, אבל המשפט עדיין לא נגמר. המשפט. המשפט נשלח לפטרבורג והוגש לפני שרי הסנאט לחוות דעתם בזה. רבנו האמצעי חשש שמא ייקחו לפטרבורג. בזמן ההוא הייתה גם העלילה של וועליז' והמלשינים הסבו את דבר העלילה גם עליו, ורבנו האמצעי פחד מכך ולא נח ולא שקט עד שחלה שנית. בקיץ תקפ"ז נפוצו שמועות שבוודאי רבנו האמצעי ייקרא לפטרבורג. הרבי נסע להאדיטש מקום מנוחת אביו רבנו הזקן, ובכל הדרך היה מלא רוגז ודינים. לא אמר חסידות, לא רצה שחסידים יבואו אליו. גם כשרצה לכתוב חסידות היו מזדמנות לו מניעות שונות וכמה פעמים נפלה העט מידו והיה זה לו לסימן

08:55 על תוקף הדינים. רבנו האמצעי היה אומר תמיד שהוא ירא משנת תקפ"ח שמרומזות גזרות על שנה זו, וגם התחיל לרמוז לחסידים על דבר הסתלקותו. ופעם אחת אמר כך: "אבא היה בן חמישים וארבע שנים כאשר נלקח לפטרבורג בפעם השנייה. נתנו לו אז ברירה מן השמיים או ייסורים או הסתלקות. הוא בחר בייסורים. כפי הנראה השאיר לי את הברירה השנייה." ואכן כך היה שרבנו האמצעי הסתלק בן חמישים וארבע שנים. לימים הנוראים של שנת תקפ"ח הגיע הרבי להאדיטש. הוא ביקר כמה פעמים על ציונו הקדוש של רבנו הזקן. התקבצו שם מכל הסביבה, והוא אמר הרבה חסידות הרבה פעמים בשמחה רבה ובפנים שוחקות. ואמר לחסידים, פעלתי אצל אבי שיפטרוני מהרבנות. החסידים חשבו שבוודאי כוונתו לנסוע לארצנו הקדושה שתמיד השתוקק לכך, ואמרו לו מדוע אדוננו מדבר כך? כיצד תעזוב אותנו כצאן בלי רועה? ענה להם רבנו האמצעי: חתני, רבי מנחם מנדל שיחיה, הרבי הצמח צדק, הרי נמצא אתכם והוא יהיה לכם לרועה נאמן. החסידים אמרו שבוודאי לא תהיה כזאת, כי לא ינוחו לו לנסוע לארצנו הקדושה. הפדיון שרבנו האמצעי אמר על ציון קודשו של אביו רבנו הזקן היה כך. אנא אור ישראל נרו וקדושו, בקש נא רחמים בעד כל קהל עדת ישראל שיפקוד קל אלוקי הרוחות איש אשר יצא לפניהם ואשר יביאם יהא איך שיהא ודל. מהאדיטש נסע רבנו לביתו לליובאוויטש דרך העיר ניז'ין פלך צ'רניגוב. בניז'ין חלה קשות ונאלץ להתעכב שם. דרשו בעצת רופאים גדולים וכולם אמרו שאין הם יודעים תרופה למחלתו, ולמרות זאת נתנו לו רפואות וסממנים חריפים לחזקו קצת. גם אמרו לו שלא, לא יאמר חסידות בכלל. אבל זה היה למורת רוחו ואמר כעסתי בחיי. חוליו התחזק והתגבר מיום ליום. לא

11:36 יכלו אפילו לנגוע בו כי היה מתעלף מיד. היו מעירים אותו מהתעלפותו באמצעות רפואות שונות, וכך נמשך הדבר עד חודש כסלו. בחודש כסלו, שבוע לפני פטירתו, ביקרו אצל רבנו האמצעי כמה רופאים ומצאו אותו שוכב ללא חיות גופנית, והתפלאו מאוד ממה הוא חי. אמר האחד מהם לחבריו הנה אראה לכם דבר פלא. הרי רואים אתם שהוא שוכב בלי חיות. אם רק נרשה לו לומר חסידות, יקום מיד כאילו נולד מחדש. וכך עשו. רבנו האמצעי קם מיד בפנים שמחות ביקש להתקין לו מקום מושב והתקבצו כל החסידים שהיו במקום עד שנתמלא הבית ואמר להם אומר לכם עתה חדשות שלא גיליתי מימיי. מי יודע מה היה מגלה אז רזי רזין וספרי דספרים. ברם נראה שמן השמיים היה הדבר שלא יגלה את הדברים הנסתרים, כי חסיד אחד עמד סמוך לרבי על ספסל וראשו כפוף, ולפתע נפל כובעו מעל ראשו על הרבי ובלבל אותו. נענה הרבי ואמר כפי הנראה מן השמיים לא רוצים שאגלה זאת. ופסק. והחל לדבר ממאורעות אותו שבוע שהחלו לקחת אנשי חיל מאחינו בני ישראל. ואמר דברי חסידות על כך מהו המכוון מלמעלה בזה. והנה דברי החסידות אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי. קיום העולמות הוא על ידי תורה ומצוות שהן רצונו יתברך, וזהו כי רוצה השם בעמו. אבל בזמן החורבן נסתלקו המצוות. לאחר מכן הוחזרו שמונים ושבע מצוות עשה שעל ידם יהיה קיום העולם. אבל עכשיו נעשה קיצוץ שגם אלו שמונים ושבע המצוות יסתלקו מפני שלא מקיימים אותם ברעותא דליבא כדבעי. רק דרך מצוות אנשים מלומדה. ואז לא יהיה קיום לעולם חס ושלום. ולכן השם החפץ בקיום העולם והוא הממליך מלכים ולב מלכים ושרים בידו נתן

14:02 בליבם שיתחילו לקחת חיילים מאחינו בני ישראל. ובשעת העבודה אינו יכול לקיים מצוות השם ולא תורה ולא תפילה, והוא בוכה על כך במר נפשו. ואחר כך שנותנים לו זמן לעשות איזו מצווה ולהתפלל, הוא מקיים זאת בשמחה רבה וברעותא דליבא. ואז מתברר הדבר שהוא מקיים את המצוות ברעותא דליבא, וממילא יש קיום לעולם. כי אף אם לא יימצא אלא אחד כזה יכול להיות קיום לכל העולם על ידו בסוד כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. וכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הוא עושה לטוב. ביום ח' כסלו רצה רבנו האמצעי לכתוב חסידות בענייני חנוכה. לאחר מכן אמר כל העולם שרוי בצער ואני אתענג כל כך? ולא כתב. אמר לחסידים לשוב לבתיהם לומר לחיים ולהיות שמחים. ענו החסידים בקרוב יהיה י' כסלו, יום שמחת גאולת רבנו, ואז נשמח כולנו אבל עכשיו לשמחה מה זה עושה? ענה להם הרבי על אף זאת לכו ועשו כפי שאמרתי, ואני אלמד משניות טהרות בדבקות ואתענג קצת. הלכו החסידים ועשו כאשר ציווה אותם. בליל ט' כסלו, כאשר התקינו לו את המיטה, התעלף ובקושי השיבו את רוחו, ובאותו לילה התעלף כמה פעמים, ובפעם האחרונה לא יכלו לעוררו ותצא צעקה גדולה בבית והכל נשמע בעיר והתקבצו כל החסידים ואנשי העיר יחד עם החברה קדישא וראו שאין רוח בקרבו ואמרו למשוך ידם מלעוררו כי אפס תקווה. אבל החסידים ובני הבית לא השגיחו בכך. ניגשו אליו ואמרו לו למה אדוננו מבהיל אותנו. האם לא שמעתם קול צעקה? ענה להם רבנו שמעתי קול קורא מה צריכה נשמה כזו בעולם הזה? לאחר מכן אמר להלבישו כותונת לבנה ולבש לבנים ונתעטף לבנים דומה למלאך ה' צבאות. פניו החלו מאדימות והתחיל

16:06 לדבר טוב על כלל אחינו בני ישראל, ולימד זכות עליהם איך שנזהרים הם מאוד במצוות מעשיות, ואף שיש שנאת חינם ופירוד לבבות שעל כך היה ליבי דווה מאוד כל ימיי. אבל במצוות מעשיות נזהרים הם על הצד היותר טוב, ובייחוד במצוות צדקה בצורכי יתומים שכל אחד נותן יותר מכפי יכולתו. והתחיל רבנו האמצעי לעורר רחמים עליהם. ואחר כך אמר לחסידים ולבני ביתו שיהיו שמחים בלילה הזה, כי שמחה ממתיקה את הדינים. ולאחר מכן אמר לקרוא לאנ"ש שהיו שם, כי ברצונו לומר חסידות. ונתמלא הבית כולו אורה ושמחה, והיה שמח בחסידים כבשעת חתונה דודים וכולם סברו שכעת יחזור לאיתנו. הרבי הכין את עצמו לומר חסידות ואמר לאחד מהניצבים עליו בשעת אמירת החסידות תשגיח עליי בעין פקוחה, כי יכול להיות שאתנמנם ואז תיגע בי בידך ואתעורר. ודרש שלוש פעמים על הפסוק אחרי ה' אלוקיכם תלכו. ועל הפסוק זכר רב טובך. והוסיף שאף שהדרוש כבר נדפס בסידור אבל אמר אני אהיה המלמד שלכם, ואלמד זאת אתכם בתוספת ביאור. והיה דורש בהתלהבות עצומה, וכמה פעמים שאל אם האיר כבר השחר. ולפני עלות השחר סיים את הדרוש במילים כי עמך מקור חיים מחיי החיים נפסקו מיליו ופרחה רוחו ונשמתו. וכך נתכללה נשמתו בקודשא בריך הוא. חתנו, הצמח צדק, אמר הסתלקות כזו לא מצינו מיום פטירת רבי שמעון בר יוחאי, כפי האמור באדרא זוטא שאמר רבי שמעון בר יוחאי כי שם ציווה ה' את הברכה חיים. אמר רבי אבא לא הספיק בוצינא קדישא למימר חיים עד שנשתכחו מיליו, זכאה חולקיה, עליה ייאמר: ואתה לך לקץ, ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין, במהרה בימינו אמן. ביום ט' בכסלו תקפ"ח, יום שבו נולד בשנת תקל"ד ונתמלאו

18:26 לו חמישים וארבע שנים מיום ליום גבה ויאסף אל עמו ונתקיים בו הפסוק את מספר ימיך אמלא. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה הקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. באותו יום הובא לקבורה ונגנז ארון הקודש, ונהפך אז יום גאולתם י' כסלו לאבל החסידים, ובכל המקומות אליהם הגיעה השמועה עשו לו אבל גדול וכבד. על קברו בניעזין בנו אוהל ולידו בית הכנסת להתפלל בו. ונסיים בסיפור על אחד החסידים של רבנו האמצעי. בליובאוויטש היה יהודי אחד בשם נחום נחומוביץ. הוא היה בעל עגלה. פעם אחת נכנס לבית המדרש בשעה שרבי פנחס רייזעס התפלל. רבי נחום התפעל מאוד מהתפילה, ולכן לקח סידור, פתח אותו בתפילה של יום כיפור. אמר את כל סדר העבודה של יום כיפור. אמר 'על חטא', נפל ארצה, שאצל יהודים פשוטים זוהי הדרגה הגבוהה ביותר. ואמר לעצמו אני והבהמה איננו יכולים להיות שווים. לא רצה יותר להיות בעל עגלה ונהיה לשמש בית הכנסת. אמר על כך רבנו האמצעי גולם עץ זה נהיה מגאון הגאונים.