פרק 141 : סיום הסיפור של טעוול וחווה דבורה

00:00 בסיפור על רבי אברהם הגנן חותנו של רבי ברוך. אנחנו נמצאים כעת בתולדות של העיר פינסק. בעיר פינסק היו שלוש ישיבות ואנחנו מדברים כרגע על תולדותיה של ישיבה אחת מהם, ובזה אנחנו מדברים על יהודי בשם טעוול. טעוול היה יהודי צעיר מהעיר קוברין, ליד קרלין ליד פינסק, ואנחנו פוגשים אותו כשהוא פוגש את הדרשן רבי יהודה לייב. רבי יהודה לייב היה בעל הדרת פנים מיוחדת ופה מפיק מרגליות. לדרשותיו הייתה השפעה עצומה על למדנים שקלטו את רעיונותיו העמוקים וגם על פשוטי העם. גם על טעוול עשתה דרשתו של רבי יהודה לייב רושם רב, והוא הזמין אותו להתארח באחוזתו. רבי יהודה לייב סיפר לטעוול שהוא מתעתד לנסוע לוונציה כדי להדפיס שם את ספרו. טעוול הציע לו מיד לכסות את כל הוצאותיו, גם על הנסיעה, גם על ההדפסה, אבל בתנאי אחד שאף אחד לא ידע מזה. אמנם רבי יהודה לייב לא יכול היה להתאפק לגמרי וסיפר לרבי מוישה יפה רבה של פינסק את הסוד. אנחנו כבר יודעים שרבה של פינסק כבר ידע על טעוול, כי טעוול הרי הלך להתייעץ איתו לגבי כמות המעשרות שהוא צריך לשלם. ובכל אופן הרב נענה בראשו בהירהור כששמע משהו על טעוול הבחור וצדקותיו. בכל קהילה יהודית היה באותם ימים מישהו שמשימתו הייתה לגדל יתומים ויתומות עניים. בפינסק היה זה יהודי בשם מרדכי לייב, שהוא ואשתו גידלו יתומים ויתומות. את הבנים היו מחזיקים עד הגיעם למצוות, ולאחר מכן נשאו את אלה מביניהם שלא ניחנו בכישרונות מיוחדים ללימוד על ידי בעלי מלאכה שהעסיק אותם כשוליות אלה היו גדלים בבתיהם של בעלי המלאכה לומדים את המקצוע והיו מסוגלים לאחר מכן לעמוד ברשות עצמם ולהשתכר ללחמם. הבנות היו נשלחות לאחר הגיען

02:29 לגיל מסוים למשפחות שונות כדי לסייע להן בעבודות הבית או למחזיקי אחוזות כדי כדי לסייע להם בעבודה חקלאית מתאימה. בפינסק היה נגר בשם יעקב, יהודי פשוט יחד עם זאת ירא שמיים. הוא היה מתפלל בציבור והשתייך לחברת המתפללים הקבועים במניין הראשון מדי בוקר. הוא השתכר מעט מאוד במידה שהספיקה בקושי רב לצרכיו. פעם תוך כדי עבודתו בבניין חדש נפלה עליו קורה ושברה את מפרקתו. שלושה שבועות שכב על ערש דווי ונפטר. כעבור שלושה חודשים לפטירתו ילדה האלמנה בת ושמה נקרא בישראל חווה דבורה. כאשר מלאו לחווה דבורה שלוש שנים, מתה עליה אמא וכך הייתה ליתומה מאב ומאם יחד. הקהילה הכניסה את היתומה הקטנה לביתו של מרדכי לייב לגדל אותה, ושם הייתה עד שהגיעה לגיל שתיים עשרה שנה. אז היא נמסרה לאחד מבעלי הבתים בפינסק לעזרה בעבודות הבית. חווה דבורה הייתה שש שנים בביתו של אדם זה, ואלה היו שש שנים מאוד קשות עבורה, שכן הם העבידו אותה בפרך. אחרי שש שנים הגיע לשם אחיו של אותו בעל הבית בפינסק לבקר אותו. האח הזה היה לו בית מרזח לא הרחק מאחוזתו של טעוול בקוברין. כאשר הוא ראה את עבודתה החרוצה של חווה דבורה, הוא פנה אל אחיו וביקש ממנו שימסור לו את חווה דבורה, שכן יש לו צורך בעזרה בבית המרזח. בעל הבית הזה הביע מיד את הסכמתו לכך, מבלי שיעלה על דעתו לשאול לדעתה של חווה דבורה בעצמה. הדבר חרה מאוד לחווה דבורה. האם אין לה דעה על עצמה? אבל באין ברירה נשכה את שפתיה ושתקה. איש לא היה מטה אוזן לכל ערעור מצידה, ובהיותה יתומה אין מי שיעמוד לעזרתה, ומלבד זאת חשבה לעצמה מוטב כך, שהרי ודאי לא יכול

04:51 להיות עבורה גרוע יותר ממצבה הנוכחי, וכך נאלצה להשלים עם גורלה. לפני הנסיעה עם אותו אח ביקשה רשות מאדונה החדש, בעל בית המרזח, לשחרר אותה ליום אחד כדי להשתטח על קברי הוריה לפני הפרידה מעיר מולדתה. אבל בעל בית המרזח לעג לה. "אם לא תלכי אליהם, יבואו הם אלייך בחלום הלילה". הוא הכריח אותה לעלות על המרכבה והסיע אותה משם. מהאדון הפינסקאי לא קיבלה אפילו פרוטה אחת חלף עבודת הפרך כל השנים, אבל היא הייתה מחוסרת ישע ולא עשתה דבר. בכלל, הייתה חווה דבורה נערה שקטה ויראת שמיים. היא למדה לקרוא בכוחות עצמה, הקפידה להתפלל שלוש פעמים ביום. היא ידעה גם ללמוד חומש עם התרגום ללשון המדוברת ואמרה בכוונה תחינות שונות. היא הייתה גם טובת לב וברחמים רבים השתדלה לסייע לנזקקים. העבודה במקום החדש, בית המרזח, הייתה קשה מאוד, גם בעל הבית, גם בעלת הבית העמיסו עליה עבודות רבות ככל האפשר, ונוסף לכך כל הזמן קנטרו וציערו אותה ומיצו את דמה עשר פעמים ביום, ובמיוחד הצטיינה ביחסה המרושע אליה בעלת הבית, שניחנה בלשון ארסית. חווה דבורה סבלה את העלבונות והקללות בדומיה מבלי להגיב. רק בתפילותיה שלוש פעמים ביום הייתה שופכת את מר ליבה, ודמעות רבות הייתה מזילה בתפילותיה. יום המנוחה היחיד שהיה לה היה יום השבת. היא בחרה לה מקום קבוע תחת אחד האילנות לא הרחק מבית המרזח. שם ישבה כל יום השבת ואמרה תהילים ולמדה חומש. היא השתדלה להתאפק מלהזיל דמעות, שכן ידעה שבשבת אסור לבכות. יחד עם זאת הייתה פורצת מפעם לפעם בבכי, שכן ליבה היה מלא על גדותיו מן הסבל הרב. היא ראתה שאכן טעתה כאשר חשבה שלא יכול להיות גרוע יותר ממצבה הקודם. מצבה הנוכחי היה גרוע

07:00 פי כמה גם בעבודות הפרך שהוטלו עליה, גם במטר העלבונות והקללות שהומטרו עליה, ונוסף לכך הצטערה מן הסביבה שבה נמצאו בעלי הבית שלה. הם היו אנשים מגושמים וגסים שחיו בין גויים ולמדו לחיות ולדבר כמוהם. בבית של מעבידיה הקודמים לפחות הייתה בין יהודים בשבתות וחגים, הייתה הולכת לבית הכנסת ושומעת מעזרת הנשים את תפילות הציבור וגם את דרשות המגידים. כאן הייתה מנותקת מהעולם היהודי ונותרה גלמודה ובודדת. מצבה הכאיב לה מאוד. בתפילותיה התחננה אל הקדוש ברוך הוא שיחוס עליה ויוציא אותה מגלותה הקשה. לחווה דבורה לא היה קרוב או גואל שלפניו תוכל לשפוך את ליבה ולבקש עזרה. רק לפני הקדוש ברוך הוא הייתה שופכת נפשה בתפילותיה. במיוחד הייתה יוצאת בימי הקיץ לפנות ערב אל הגן, ושם תחת כיפת השמיים, הייתה מתפללת ברוב כוונה ואומרת פרקי תהילים ותחנונים. היתומה הייתה בטוחה שאף אחד לא שומע אותה, ומשום כך חשה עצמה חופשיה לשפוך את מר ליבה ללא הגבלה. והנה בוקר אחד הלך טעוול כמנהגו לקרלין להתפלל במניין הראשון, ובדרכו עבר ליד בית המרזח הסמוך לאחוזתו, ולפתע הגיע לאוזניו קול בכי של אישה השקועה בתפילתה. טעוול עצר את הילוכו והאזין לתפילה הלבבית. הוא התפלא מאוד מי המתפללת. ודאי, חשב לעצמו, אין זו האישה בעלת בית המרזח, אותה ואת בעלה הכיר כאנשים גסים ומגושמים שאינם מסוגלים לתפילה בהשתפכות נפש כזו. מובן שלא עלה בדעתו כי מדובר בעוזרת בית המתפללת בכוונה כה גדולה. הוא החליט לבדוק את הדבר, אבל מכיוון שמיהר לתפילה דחה את הדבר לכשיחזור מבית הכנסת. כאשר חזר מבית הכנסת נכנס טעוול לבית המרזח. הוא ראה את בעל הבית יושב מוקף באיכרים ומבלה איתם בליצנות כדרכם של גויים. תוך כדי שהוא עומד

09:25 בטרם הספיק לדבר עם מישהו, הגיעו לאוזניו קולות גערה וחירוף. הייתה זו בעלת בית המרזח שצעקה על חווה דבורה. "הרי לך עניין חדש, שפחה שהיא רבנית," צרחה, "מתחמקת ממה שיש לה לעשות ובמקום זה עוסקת בתפילות ובאמירת תהילים. מי שמע נערת בית שתתפלל ותאמר תהילים?" לאחר שנחה קצת, בקצרה הזהירה את היתומה בקול, "אם אראה אותך פעם נוספת עם הסידור ביד אשבור את מפרקתך, את המנה שתקבלי ממני תזכרי לעולמי עד בתולה מכוערת שכמותך!" טעוול לא היה זקוק להסברים, הכל היה ברור לו. הוא הסתכל לעבר הפינה שמשם בקעו הקולות והבחין בחווה דבורה העומדת לפני גבירתה מבוהלת ומבוישת כמוכנה לספוג מכות. בינתיים המשיכה האישה בצעקותיה זמן ניכר מבלי שרצתה להירגע. רחמיו של טעוול נכמרו על הנערה. מאז חיפש טעוול הזדמנות להיכנס לבית המרזח כדי ליצור קשר עם חווה דבורה על מנת למצוא דרך לעזור לה. אבל הוא לא הצליח לשוחח איתה תחת עינם הפקוחה של מעבידיה. פעם אחת, ביום השבת אחר הצוהריים, כאשר חווה דבורה ישבה כדרכה בצל האילן ואמרה תהילים, ניגש אליה טעוול והתחיל לשוחח איתה. השיחה נמשכה זמן רב. הוא היה מעוניין לשמוע פרטים רבים ככל האפשר מפי חווה דבורה על מצבה. היא מצידה נאותה לספר לו את הכל, לאחר שלראשונה בחייה נמצא מישהו שרוצה לשמוע אותה. והיא סיפרה לו על מצבה בבית אדוניה החדשים, שהוא גרוע בהרבה מאשר היה בבית אחיו של בעל בית המרזח. לאחר שנודעו לטעוול כל הפרטים, מיהר אל הגאון רבי מוישה יפה, רבה של פינסק, שבאמצעותו היה מחלק את מרבית כספי הצדקה שלו. הוא סיפר לגאון את כל מה שהיה ידוע לו על חווה דבורה היתומה. במהלך שיחתו עם הגאון ביקש את חוות דעתו

11:39 ועצתו להצעה שעלתה בדעתו שהיתומה תינשא לו לאישה. נראה היה לו שהיא מתאימה לו, אם כי העיקה עליו העובדה שהתבררה לו שחווה דבורה יודעת יותר ממנו לקרוא וללמוד. הוא ידע לקרוא בקושי, ואילו היא הבינה את התפילות ודברים אחרים. הוא שיתף את הבעיה בפני הרב וציפה לעצתו. טוב ליבו של טעוול היה כה גדול שהוא היה מוכן למקרה שהרב יחווה דעתו שאין היתומה זיווג מתאים בשבילו, לדאוג גם אז לנישואיה עם בן זוג מתאים על חשבונו ולספק לה נדוניה ואת כל צרכיה. רצונו העיקרי המיידי היה להציל את היתומה מידי מעבידיה האכזריים הממררים את חייה. הרב שמע בעניין רב את דבריו של בעל אחוזה הצעיר ומייד הזמין אליו את בעל בית המרזח ואת היתומה ופקד על בעל בית המרזח לשחרר מייד את היתומה. הוא שלח אותה לביתו של אחד מסוחרי הנכבדים של פינסק לנוח ולהחליף כוח. הרב ביקש מהסוחר שיחזיק אותה בביתו זמן מה, כשבינתיים תסייע לו במידת האפשר בבית המסחר. הרב התכוון לאסוף בינתיים מידע על אישיותה ואופייה של היתומה כדי להחליט אם היא ראויה להיות אשתו של טעוול טוב הלב. הוא חש אחריות כפולה גם לעתידו של טעוול וגם לעתידה של חווה דבורה. שניהם יתומים גלמודים בלי אב ובלי אם. כעבור כמה שבועות הזמין אליו רבה של פינסק את טעוול ואמר לו כי לאחר הבירורים שעשה, הגיע למסקנה כי חווה דבורה היא בת זוג מתאימה עבורו. טעוול התמלא שמחה. אמנם הוא הביע ספק אם חווה דבורה תסכים להינשא לו. הרב שלח לקרוא לחווה דבורה והביא בפניה את הצעת הנכבדת להשתדך עם טעוול. חווה דבורה הביעה מיד את הסכמתה. התנאים נכתבו ונקבע מועד לחתונה. טעוול ביקש להוסיף לתנאים שעד החתונה

13:45 תיזקף לכל אחד מהם הזכות המלאה לקיום מצוות הצדקה על ידי כל אחד בפני עצמו. אמנם לאחר הנישואים יהיו שייכים לשניהם במידה שווה גם הרכוש בעולם הזה וגם הזכויות של המעשים הטובים לעולם הבא. הוא רצה שחווה דבורה תהיה לו שותפה מלאה. את הרכוש הגדול שלו כתב מייד על שם שניהם כשותפים בזכויות. הוא ביקש מהרב שיערוך את חשבון רכושו ואת חשבון המכסית השייכת לחוה דבורה, וחוה דבורה מצידה נתנה מייד חומש מרכושה החדש לצדקה. דירת הזוג נקבעה באחוזתו של טבל, מכיוון שטבל היה לגמרי עם הארץ, ואילו חווה דבורה הייתה בעלת ידיעות כלשהן. התחילה חווה דבורה ללמוד איתו את מה שהיא ידעה. בתוך שנה הצליח טבל ללמוד פרשת חומש, לקרוא פרק תהילים ולהבין קצת את פירוש המילים. עכשיו אמרה חווה דבורה, בואו וניקח לנו מורה משותף להמשך התקדמותנו. מייד העבירה-- מייד העבירו לאחוזתם לצורך זה זוג מתאים. הבעל אברך מבני ישיבתו של רבי משה יפה, האישה ידידה של חווה דבורה. שמו של האברך היה נתן אריה. הזוג קיבל מגורים באחוזה ושכר מכובד והם הוחזקו בכבוד רב על ידי טבל ואשתו שסיפקו להם את כל צורכיהם והוסיפו מפעם לפעם על שכרם. נתן אריה היה צריך ללמוד מדי יום ביומו עם בעלי אחוזה טבל וחוה דבורה. במשך חמש עשרה שנים היו טבל וחוה דבורה מעבירים לרבה של פינסק את כספי הצדקה, כפי שהתחייבו מחשבון הכנסותיהם שנבדק מדי חודש בחודשו על ידי הרב. כאשר רבי משה יפה עזב את פינסק, מילא את מקומו רבי נפתלי כץ מפראג, ובהסכמתו של טבל גילה רבי משה יפה את הסוד לרבי נפתלי שקיבל עכשיו-- מעכשיו את הטיפול במתן הסתר של בני הזוג, ובינתיים הפך טבל

16:08 לתלמיד חכם כתוצאה משקידתו והתקדמותו בלימודו עם נתן אריה. גם חוה דבורה התקדמה מאוד בלימודיה. עם זאת, הרי כשם שלא רצו שהציבור ידע על צדקותיהם, כך לא רצו שמישהו ידע על לימוד התורה שלהם ועל ידיעותיהם. נתן אריה התבקש על ידם לשמור את הדברים בסוד. בעיני הכול נשארו מה שהיו אנשים פשוטים, אבל ישרים וטובי לב. במשך הזמן התברכו בילדים שגדלו בינתיים והקימו בתים בישראל, ואילו הם ההורים המשיכו לחיות בצנע ולעסוק בסתר בלימוד התורה ובמתן צדקה בשפע. מזמן לזמן היו עורכים נסיעות של ביקורים בישיבות הגדולות של אותו זמן באוסטרה, בבריסק, בסלצק, במינסק, בווילנה, בקרקוב ובפראג. הם השאירו בכל מקום כסף רב לאחזקות הישיבות, אמנם בתנאי שהדבר יישמר בסוד. שנים רבות עברו. אף אחד לא ידע על כך שטבל וחוה דבורה הם יודעי ספר במידה מופלגת, ושהם עשירים גדולים. ושהם מחלקים חלק גדול מכספם לצדקה. כעבור עשרים וחמש שנה לשבתו על כיסא הרבנות של פינסק, עזב רבי נפתלי כץ את העיר. את מקומו מילא רבי נפתלי הירץ מהעיר פוזנה. כבר שמענו על פוזנה כמובן. הרב החדש, שנודעו לו מפי קודמו פרטי סיפור חייהם של טבל וחוה דבורה, אילץ אותם לאפשר לו לגלות בציבור את מעשי הצדקה הגדולים ש-- הגדולים שלהם הנמשכים זה עשרות בשנים. כך נודע לפתע לציבור הרחב כי השניים, טבל וחוה דבורה, הם בני זוג שהסתירו את גדלותם