פרק 129 : משה קושריו עם החסידים הנסתרים ועם נכדיו

00:00 אנחנו ממשיכים לשמוע על תולדותיו של מהר"ל מפראג, שהנכד שלו או הנכד של הנכד רבי מוישה, כפי שסיפרנו מספר פעמים כבר, היה עסקן ציבורי גדול, ובין השאר היה בוותיקן עם כל ההרפתקאות שעברו עליו בוותיקן, כולל הפגישה עם גדליה משה גורדון וגם הסיפור המדהים על גר הצדק אברהם, שהיה בעצם הנזיר דה לציאטה. אה, לאחר הסיפור הזה עם הנזיר דה לציאטה, אז רבי מוישה... יסד אגודה מיוחדת שהתפקיד שלה היה לעסוק בהסברת היהדות. בראש האגודה הזאת העמיד מוישה את גדליה משה גורדון, שהוצע לו משרת פרופסור באוניברסיטת סורבון בפריז. אבל גדליה משה גורדון דחה את ההצעה הזאת כדי שיוכל לשרת את צורכי היהדות של כלל ישראל. מוישה ראה מחובתו לסייע לגדליה משה בעבודה הזאת, לא רק משום שהוא רצה להבטיח את הצלחת העניין, אלא גם משום תחושת האחריות האישית כלפי הצעיר שהוא בעצמו החזיר אותו בתשובה בעומדו על סף השמד. בגלל הסיבה הזאת נשאר מוישה זמן ממושך בלונדון, ושם הכין את הקרקע לפעילות האגודה להסברת היהדות שבראשה הוא עמד, פרופסור גורדון. פרופסור גורדון, מצידו, השתקע לצורך זה בלונדון, והחשיבות של האגודה הזו הוכרה מייד על ידי מנהיגי היהדות בשורה של ארצות. הפתעה גדולה וגם נעימה הייתה למוישה וגם לגדליה משה גורדון לקבל מכתב מאברהם הגר, מי שהיה הכומר כריסטיאן דה לציאטה שעליו סיפרנו. המכתב בו אברהם הגר בירך על הקמת האגודה ואמר שהוא בעצמו עוסק במרץ בהפצת אמונת היהדות כפי יכולתו, למרות גילו הגבוה ובריאותו הלקויה. הוא מספר לכולם את תולדותיו ואת המקום הנכבד שתפס בכנסייה הנוצרית ובוויכוחים עם יהודים, עד שהגיע להכרה בצדקת היהדות, וגם את העובדה שאת ההכרה הזאת העז להשמיע באוזני האפיפיור בעצמו. ייתכן מאוד שמוישה היה

02:50 מתמסר לגמרי לפעילות האגודה לביסוס והפצת אמונת היהדות, אבל הוא התחיל לקבל מכתבים מדאיגים ממשפחתו בפוזנא. הרדיפות מצד הקתולים על היהודים התגברו. יהודים התחילו לברוח מפוזנא. ביום בהיר אחד גם בוצע פוגרום ממש ביהודי פוזנא, כפי שרבם אמר להם, דבר שהגדיל פי כמה את ממדי הבריחה מהעיר. משפחתו של מוישה עקרה לעיר פראג, שם הכין מוישה לעצמו בסיס קיומי זמן רב לפני כן. מוישה עצמו נסע גם הוא לפראג להצטרף אל משפחתו, ושב לנהל מסחר מסועף כתמיד, כאשר בניו וחתניו מסייעים בידו. רק בנו הצעיר, רבי שניאור זלמן הגאון, לא רצה לעסוק במסחר והתמסר למלמדות. אמנם מוישה חש שגם פראג אינה מהווה מקום אידיאלי לשמש מקלט למשפחתו הגדולה, והחליט לנסוע לפולין לעתור שם אחר מקום מתאים שבו ישתקע עם משפחתו. לאחר נסיעות ארוכות ובדיקות ממושכות הגיע למסקנה שמינסק היא העיר המתאימה להעביר אליה את כל המשפחה. אמנם לפני כן חשב לעשות את העיר קרקוב למקום משכנו. העיר הזו מצאה חן בעיניו בגלל הצביון התורני המובהק והסדרים המיוחדים שהיו בה. יהודי קרקוב היו מאורגנים באגודות לפי משלח ידם כדי להתחזק יחד בלימוד התורה ושמירת המצוות כראוי. לכן היו בקרקוב אגודות של סוחרי פרוות, סוחרי צמר, סוחרי יערות, סוחרי תבואה וכן של בעלי המלאכות השונות לפי המקצוע. בראש כל אגודה עמד פרנס שתפקידו היה לפקח על מצב חבריה בתורה ובמצוות. רושם גדול עשה על מוישה העובדה שכל אחד מיהודי העיר, בין אם הוא עשיר, בין אם הוא עני, עשה כל מאמץ שבתו תתחתן עם למדן. וכך מלאה העיר אברכים בני תורה שישבו ועסקו בתורה כל שנות שיבתם ליד שולחן חותניהם, והעיר הייתה למקום של תורה מובהק ולכן מוישה התפעל מאוד מן העיר,

05:40 אבל בסופו של דבר נמנע מלקבוע את מושבו בקרקוב. מה הייתה הסיבה? התברר לו שיהודי העיר ולמדניה עוסקים גם בלימוד תורת הקבלה, ומכיוון שכפי שאנחנו כבר יודעים, מוישה היה מתנגד חריף ללימוד הקבלה, הוא העדיף להתיישב בעיר מינסק, שהייתה גם היא עיר של תורה, אבל לא עסקו בה בקבלה. כל המשפחתו עקרו איתו למינסק חוץ לבנו שניאור זלמן, כפי שסיפרנו שהוא עבר לויטבסק בגלל העובדה שרובם של הורי תלמידיו עברו לעיר הזאת, וכך התחלקה משפחתו של מוישה לשניים. בעיר מינסק הפסיק מוישה לעסוק בענייני ציבור ואת זמנו הפנוי הקדיש ללימוד תורה ולהבדיל להשתלמות במדעים ובמיוחד ללימוד שפות נוספות. וכך היה מוישה ליוצא מן הכלל בעיר מינסק. העיר הזו הייתה עיר של בני תורה מופלגים, אבל לא היה בה אף אחד שהיה גם ידען במדעים. תושבי מינסק ולמדניה העריצו את מוישה לא רק בגלל גדלותו בתורה ובגלל ייחוסו המשפחתי, בגלל שהוא היה ממשיך של המהר"ל מפראג, אלא גם בגלל השכלתו המדעית הרחבה. ויחד עם זאת לא מצא מוישה במינסק אדם כלבבו שהוא יוכל להחליף איתו דברים גם בענייני חכמה רגילים. הדבר הזה הסב לו תחילה צער וחוסר סיפוק. הוא הרגיש בדידות וניכור למרות שהוא חי בעיר של תורה ויהדות, עיר ואם בישראל כמינסק, ולכן הרבה מוישה בנסיעות לחוץ לארץ, לארצות כגון איטליה, צרפת, אנגליה. הנסיעות היו קשורות באופן כללי בצורכי המסחר שלו, אבל יותר מזה המריץ אותו לערוך את הנסיעות הצורך לפגוש יהודים מלומדים כדי לשוחח איתם בענייני מדע. בנוסף לכך, אפשרו לו הנסיעות התכופות לרכוש ספרים וכתבי יד שבהם התעניין הרבה ומצא סיפוק רב. את נסיעותיו לחוץ לארץ ניצל מוישה גם כדי להיפגש עם פרופסור גורדון, אשר בינתיים העביר את

08:18 מקום מגוריו למינסק ושמו נודע והתפרסם מאוד. גם בזמן שבין הביק- הביקורים קיימו ביניהם התכתבות תכופה והקשר ביניהם היה חזק מאוד. רבי משה העריך מאוד את הנוי שהוא ראה בו ערך תורני, על יסוד המאמר: התנאה לפניו במצוות. אפילו כתב יפה נחשב אצלו לדבר בעל ערך, והוא אמר שלא רק התוכן הנכתב צריך להיות נאה, אלא גם הכתב. כתב יד נאה היה שווה אצלו הרבה. גורם נוסף להערכתו את הנוי הייתה העובדה שמסחרו היה בחפצי נוי, דברי אמנות עתיקות. רבי משה היה גם אמן בטבעו. ביתו של משה בעיר מינסק שימש באופן טבעי בית ועד לחכמים. העובדה שנוסף על למדנותו וידיעותיו היה גם עשיר וגם בעל צדקה גדול גרמה לכך שהרבו המבקרים אצלו מקרוב ומרחוק. משה קיבל את כולם בסבר פנים יפות ובמיוחד קירב ועודד את העניים והנזקקים. אשתו של משה הייתה בעצמה בעלת צדקה גדולה ובמיוחד התמסרה לסיפוק צורכיהם של בחורי ישיבה עניים. בביתה אכלו כל יום חמישה עשר עד עשרים בחורי ישיבה, ובשבתות וחגים היה מספרם גדול יותר. רבי משה ורעייתו העסיקו אנשים מיוחדים לצורך עניין זה. כאשר הגיע משה לגיל שבעים וחמש הפסיק לערוך נסיעות לחוץ לארץ. במשך הזמן הסתגל לחיות את חייו במינסק. יחד עם זאת, גרמה לו צער העובדה שבמשך הזמן החלו החסידים הנסתרים בעיר תלמידיו החשאיים של רבי ישראל בעל שם טוב, להסתכל עליו בעין בלתי אוהדת, אפילו להתרחק ממנו. כיוון שמינסק הייתה בעצם עיר מתנגדית ועם רוב תושביה ולמדניה שהיו מתנגדים, מתנגדים כמובן ללימוד הקבלה, כפי שאנחנו יודעים, חי משה בשלום ובידידות. למדנותו ומעשיו הטובים חיבבו אותו על הכל. בתחילה התחברו איתו גם החסידים הנסתרים שבראשם עמדו משה ניסן המלמד ואברהם אבא, הרופא. הללו

10:58 וחבריהם היו שלוחיו החשאיים של הבעל שם טוב במינסק כדי לבצע שליחויות חשאיות שונות בעיר ובסביבתה. מפעם לפעם הוטלו עליהם גם משימות לבצע בשליחותו של הבעל שם טוב במקומות נוספים. במקרים כאלה היו נעלמים מן העיר לתקופה מסוימת ואז חוזרים אליה כעבור זמן. רק יחידי סגולה ידעו על ענייניהם וקשריהם עם הבעל שם טוב. יחד עם זאת, הכירו אותם כולם כבני תורה ויראי שמיים ובעלי מידות טובות, ומובן שקיימו בתחילה יחסי ידידות עם משה, במיוחד אחרי שנודע להם על ייחוסו ממהר"ל מפראג. מהר"ל מפראג היה נערץ אצל הנסתרים המקובלים ותלמידי הבעל שם טוב. כולם ידעו שהבעל שם טוב מעריץ מאוד את המהר"ל, ולפי הוראתו של הבעל שם טוב עסקו החסידים בלימוד ספריו של מהר"ל. הדבר הזה היווה סיבה נוספת לחיזוק קשרי הידידות בין חסידי מינסק הנסתרים ברשות רבי משה ניסן ורבי אברהם אבא לבין רבי משה. הם הרבו לבקר בביתו ולשוחח איתו בתורה. הם חשבו להיוודע מבין השיטים של שיחותיו על הרצתו את הקבלה ודרכיה, ובסתר ליבם הקיוו שיתברר להם כי הוא בעצמו רבי משה, נמנה על חבורת המקובלים הנסתרים. אבל אמיתו של דבר, כפי שאנחנו יודעים, היה משה מן המתנגדים לקבלה, אבל הוא נמנע מלבטא את דעותיו בעניין, ולכן מאמצי החסידים לגלות את שיטתו לא הצליחו. אבל לאחר זמן ממושך ובמאמצים גדולים התברר לכולם לאכזבתם המרה כי משה שולל בתכלית את לימוד הקבלה, וכי לדעתו קיימת סכנה שהעוסקים בתורת הקבלה יושפעו משרידי כת שבתאי צבי. ולכן מובן שהחסידים שהודרכו על ידי הבעל שם טוב בדרך שונה לגמרי מהשיטה הזו, קיבלו את עובדת התנגדותו של משה ללימוד הקבלה בכאב ובצער, ובמיוחד ביודעם כי הוא מתלמידי מהר"ל מפראג. לאט לאט, אמנם

13:25 בעקביות, החלו להתרחק מרבי משה, ובמשך הזמן חדלו לגמרי מלבוא לביתו ולקיים איתו קשרים. אלה מבין החסידים שבניהם בחורי הישיבה היו מאוכלי שולחנו של רבי משה פקדו עליהם הוריהם להפסיק לסעוד בביתו מחשש שמא יושפעו מדעותיו. וכך הרגיש רבי משה כעבור זמן, כי קבוצה מסוימת לא קטנה מבין ידידיו ובאי ביתו מתרחקים ממנו, וזאת לצערו הרב. הלמדן המשכיל הזקן הצטער מאוד על כך. עכשיו נתבונן על הקשר שבין רבי משה לבין הנכדים שלו ברוך ודבורה לאה או דבורה לאה וברוך הילדים של שניאור זלמן ורחל. שניאור זלמן, כידוע לנו, הוא בנו של רבי משה. היו ודאי רבים שתהו ותמהו על הניכור והריחוק שהיו קיימים בין משה, ראש קהילת פוזנא לשעבר, שתופס עכשיו מעמד נכבד בעיר מינסק לבין נכדיו דבורה לאה וברוך ילדיו של שניאור זלמן ורחל. התמיהה הזאת על המרחק ביניהם גדלה במיוחד לאור העובדה ששני הנכדים נותרו בנערותם יתומים גם מאב וגם מאם. אמנם הדבר לא נבע בגלל חוסר רצון של הסב משה להחזיק את נכדיו. ידוע לנו ששניאור זלמן לא רצה להתמסר למסחר כפי שעשו אחיו. הוא העדיף לעסוק במלמדות, והדבר הביא לידי כך שבשעה שאביו וכל המשפחה גרו במינסק, עבר הוא יחד עם ילדיו להשתקע בויטבסק, ושם הוא חי חיי ייסורים ובסופו של דבר נפטר, וכך גם רעייתו המלומדת רחל ודבורה לאה, שחונכה על ידי אמה וספגה גם מהשפעת אביה, שאפה מיד להתפרנס מיגיע כפיה. עוד בשחר נעוריה התחילה לעסוק בתפירה, כפי שאנחנו כבר יודעים. הדבר הזה בלבד יכל להוות בשבילה סיבה מספקת להימנע מלנסוע אחר פטירת אביה לבית סבה משה במינסק. סבה משה ציפה לגדלה ולספק את כל צרכיה, וגם בבוא הזמן לחתן אותה ולהחזיק אותה

15:58 יחד עם בעלה לעתיד על שולחנו. גם כשעברה דבורה לאה לגור בבית דודה ודודתה בויטבסק, היא התנתה איתם שהיא תמשיך לעסוק בתפירה ולכסות בהכנסותיה את הוצאות אחזקתה, וכך עד אשר התחתנה עם רבי יוסף יצחק העילוי משארי[?] וגם לאחר מכן. סיבה נוספת לכך שדבורה לאה לא רצתה לעזוב את וויטבסק, היה רצונה להמשיך לגור במקום שבו קבורים הוריה כדי שתוכל לבקר תכופות בבית העלמין ולהשתטח על קבריהם. אחיה הצעיר ברוך, שהוא למעשה אביו לעתיד של רבי שניאור זלמן בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד, עזב את וויטבסק בהיותו נער צעיר, זמן קצר לאחר פטירת הוריו. גם הוא החליט בליבו ללכת בדרכו שלו, להתמסר לתורה ולעבודת השם ולהסתפק במועט מיגיעה כפיו בלבד. ברוך התרחק אפילו מאחותו ולא התראה איתה, גם כאשר תוך כדי נדודיו הגיע לוויטבסק. משום כך נמנע לבקר במינסק כדי שהוא לא יצטרך להיפגש עם סבו, ואז הוא יחויב כביכול ליהנות מעושרו. ובנוסף לכך עסק ברוך בחיפוש דרך ושיטה ביהדות ובעבודת הבורא אותה רצה למצוא בעצמו. ולכן חשש ברוך שבפגישה עם סבו ינסה הסב מוישה לשכנע אותו ללכת בדרכו שלו. וכך יצא שהנכדים התרחקו מסבם הגדול והמיוחס. הם ממש לא הכירו אותו וידעו רק מעט על חשיבותו. רק מאוחר יותר התחילו להיוודע על מעמדו של רבי מוישה במינסק, אבל גם לדבורה לאה וגם לברוך היו לכל אחד באופן אחר סיבות להטיל ספק בצורך להתקרב אל סבם רבי מוישה. דבורה לאה התחילה לשמוע פרטים על סבה ועל חשיבותו דווקא מפי מי שנועד להיות בעלה, רבי יוסף יצחק, העילוי משארי[?]. העילוי משארי[?] כידוע לנו, היה חסיד נסתר מתלמידי ומעריצי הבעל שם טוב, והוא הגיע לוויטבסק ממינסק, אותה עיר שבה

18:38 הוא גדל למעשה, והוא הכיר היטב את רבי מוישה. אמנם בהיותו במינסק לא העלה על דעתו כלל שהוא יהיה אי פעם משודך עם נכדתו של רבי מוישה, ודווקא על פי הוראתו של מי? של הבעל שם טוב עצמו. כפי שאנחנו זוכרים, בתחילה קיימו החסידים הנסתרים במינסק ובכללם רבי יוסף יצחק קשרי ידידות עם רבי מוישה, שכן הם קיוו שבגלל מוצאו מהמהר"ל מפראג, שהיה דמות מקודשת בעיני החסידים הוא קרוב אל תורת הבעל שם טוב. וכפי שלמדנו כבר שהתברר להם שרבי מוישה מתנגד ללימוד הקבלה, החלו לאט לאט להתרחק ממנו. דבורה לאה, שהייתה שותפה רוחנית לבעלה בהערצת הבעל שם טוב והליכה בדרכיו, הרגישה התנגדות פנימית לסבא שלה. היו אפילו רגעים שהיא פחדה שמא בעלה יראה בה פגם בעצם היותה נכדתו של מי שמתנגד כל כך ללימוד הקבלה. ובכל אופן, אפילו לאחר שנישאה לרבי יוסף יצחק לא הייתה לה כל שאיפה להכיר את סבה במינסק.