פרק 118 : התגלותו של העילוי מסעלץ שיותר מאוחר היה גאון מוילנא

00:01 בסיפור ש-- בסיפור שאנחנו מביאים עכשיו אנחנו רוצים לתאר קצת את המצב הכללי של יהודי פולין, ליטא וכל האזור הזה, שעל הרקע שלו צמחה תנועת החסידות והצדיקים הנסתרים, וגם לצערנו הגדול תנועת ההתנגדות לחסידות. בסיפורים האלה אנחנו גם נלמד על, אה, תולדות חייו של הגאון רבי אליהו מווילנא, אה, מה ש-מה שמכונה הגר"א, שלצערנו, אה, המתנגדים לחסידות רתמו אותו לעניין ההתנגדות. אז כדי שנבין את הרקע אנחנו מספרים את הסיפור הבא. מצבם של היהודים בפולין של אז לא היה גרוע. מבחינה חומרית היו במצב טוב ביותר. גם במישור הרוחני לא היו להם הפרעות, לא מצד הממשלה ולא מצד האוכלוסייה, כולם התייחסו אליהם יפה. אבל הרוחות הרעות שנשבו מרומא, אלה שהביאו את צרעת האינקוויזיציה לספרד ופורטוגל, הגיעו גם לפולין ולליטא והכמרים הרימו ראש. הרבנים והמנהיגים היהודים התחילו לטכס עצה כיצד לקדם את פני הרעה הצפויה, והחליטו ליצור גוף מרכזי שיאחד בקרבו את כל הקהילות ושמתפקידו יהיה לעסוק בהגנתם הרוחנית וגם הגשמית של היהודים. עד אז נעזרה כל קהילה בשירותי שתדלנים שונים, חלק מוכתרים, חלק לא מוכתרים. לא תמיד האירה ההצלחה פנים לשתדלנים, ויחד עם זה התרבו גם המוסרים שגרמו לבני הקהילות צרות צרורות. כל הנחה שהושגה על ידי השתדלנים הייתה כרוכה בתשלומי שוחד גבוהים. בפולין מלך אז זיגמונד הראשון. כאשר עלה על כיסא המלוכה היה מצבה הכספי של הממשלה בכי רע. ההוצאות היו עצומות וההכנסות לא התקבלו כמעט. היחידים ששילמו את המסים בזמן היו היהודים. שאר האוכלוסייה הסתדרה עם גובי המסים בעזרת שלמונים. התנהגותם החיובית של היהודים עוררה אצל המלך זיגמונד רגשי הערכה. הוא הזמין אליו את מנהיגי היהודים והבטיח להם שלא תאונה להם רעה, אלא שעובדה זו רק הגבירה את ההסתה

02:56 הפרועה של הכמרים ושל פוליטיקאים שונים, והם התחילו לדרוש שהיהודים יגורשו מפולין, כפי שגורשו מספרד ומפורטוגל. המעלילים גם הפיצו עלילות כזבים שונות על היהודים והסבירו שגירוש היהודים יביא להחרמת רכושם וכך תתמלא קופתה הריקה של הממשלה. על הרקע הזה פרץ מאבק בין המלך לבין יועציו וכמריו, שלחצו כל העת לגזור גזרות על היהודים ולהטיל עליהם מיסים כבדים. מנהיגי הקהילות קראו לאספה גדולה של נציגי כל הקהילות כדי להכין את היהודים לקראת הסכנה האורבת להם. באספה הזו הוחלט להקים ועד מאוחד של יהודי פולין וליטא כדי להגן על זכויות יהודי שתי מדינות אלו, שהיו תחת שלטון של ממשלה אחת. הורכב צוות מצומצם שהתחיל מייד בפעולות להשגת רישיון והכרת הממשלה בנציגות המאוחדת. בשנת חמשת אלפים ומאתיים ושמונים הרשה המלך זיגמונד ליהודים להקים גוף מייצג שייבחר על ידי כל הקהילות היהודיות ברחבי הממלכה. לגוף הזה הוענקה הסמכות המלאה בכל הקשור לענייני יהדות ויהודים, וכך זכו היהודים מעשית לאוטונומיה בפולין ובליטא. אסיפה גדולה מיוחדת יצרה את המכשיר למימוש האוטונומיה. הגוף היציג החדש נקרא בשם ועד הארצות וקיבל זכות ביקורת על כל ענייניהם הרוחניים וגם הכלכליים של יהודי הארצות. מקום מושבו של ועד הארצות נקבע בקרקוב. האספות הכלליות שלו קוימו במקומות ובזמנים שבהם התקיימו הירידים הגדולים שאליהם התאספו נכבדי הקהילות והרבנים. הדבר הזה נמשך מאה ושלוש שנים, ובשנת שצג, כנראה שזה מקביל לאלף חמש מאות שלושים ושלוש, התכנסו גדולי התורה של בריסק, וילנה, גרודנה, סלוצק ופינסק ובאו לידי מסקנה כי מאחר ועד הארצות לא מסוגל לטפל בבעיות והדרישות של כל הקהילות, ייווצר גם ועד מיוחד לקהילות של ליטא. ועד זה הצליח מאוד בפעולותיו והתקיים כמאה שנים. על ידי אותו ועד נוסדו ישיבות גדולות בשורה של

05:41 ערים ליטאיות כמו ויטבסק, בשנקוויץ[?], פולוצק, מינסק. מינסק הייתה כבר אז מרכז של תורה. על ידי ייסוד הישיבות החדשות גברה השפעתה, שכן חכמי מינסק הרביצו בהן תורה. כיוון שכתוצאה מכך יתרבו האורחים שביקרו בוויטבסק הוקמה בוויטבסק... הוקם בוויטבסק בניין של הכנסת אורחים שהיה גם מחסניה וגם מסעדה לאורחים ובה הוקצו חדרים מיוחדים לאורחים תלמידי חכמים. גם במינסק הוחלט להקים מעין בניין של הכנסת אורחים תוך מתן תשומת לב מיוחדת לאורחים למדנים שהתקבלו כפי הראוי להם. אחד המניעים להחלטה הזו שימש סיפור מסוים בבחור צעיר אשר כפי שהתגלה לאחר מכן, היה מי שיהיה יותר מאוחר הגאון מווילנא. בכל מקרה, הקמת הוועד של ליטא סייעה להפוך את ליטא למקום תורה, בעיקר על ידי ייסוד ישיבות בערים ובעיירות. הוועד הזה, החדש של ליטא, הכיר בזה שהישיבה מהווה יסוד איתן ליהדות במשך כל הדורות, כדרך היחידה לחינוך הנוער לתורה, ולכן כל קהילה שמנתה חמישים משפחות ומעלה התאמצה להחזיק ישיבה. להחזקת תלמידי הישיבה נקבע כי מכל ההכנסות של הקהילה יופרש חלק מההכנסות עבור הישיבה. בכל שעת כושר כמו ברית מילה, חגיגת בר מצווה, נישואין, לידה או לוויה נאספו כספים למען הישיבה. חמישים ממשפחות אלה גם התחייבו לכלכל שלושה תלמידים, לפחות מבני היישובים הסמוכים, ואלה אכלו את ארוחותיהם בבית משפחה מארחת, ומכאן התפתח המנהג המפורסם של אכילת ימים, כלומר תורנות של אכילה בבתים שונים, שכן נקבעו ימים מיוחדים לכל תלמיד שבהם הוא סועד בבית זה או בבית אחר. על הנשים של בעלי הבתים האלה הוטל להשגיח שהמזון שיוגש לבחורי הישיבה יהיה מזון טוב ומשביע. הנשים מצדן רעבו פה ושם כדי לאפשר מזון טוב לבחורים. החלוקה בין המשפחות הייתה כך שארבעה ימי חול אכל הבחור בבית אחד שני

08:33 ימי חול ויום השבת בבית אחר. המארחים בדרך כלל התייחסו אל הבחורים בחיבה כמו אל ילדיהם שלהם, וכך נשתלה אהבת התורה בליבותיהם של יהודים, אנשים ונשים. דבר זה השפיע גם על הנוער שכן הילדים נוכחו לראות את היחס המיוחד של הוריהם אל בני הישיבה, וכתוצאה מכך התמלאו גם הם, גם הם שאיפה ללמוד תורה ו-ונטעה בהם חיבה לתלמידי חכמים. נקבע גם אז שלרשותו של כל בן ישיבה יימסרו שני ילדים מבני העיר כדי שהוא יחנכם לתורה ולמידות טובות. ובישיבות עצמן למדו התלמידים לא רק תורה, כי אם גם יראת שמיים ומידות טובות. אחד מגדולי הישיבות באותה עת היה הגאון רבי יחיאל הלפרין, שהיה מהעיר סלוצק. הוא הקים ישיבה שהייתה מורכבת מתלמידים מצטיינים וזכתה לשם טוב. גדולי התורה של מינסק קינאו בסלוצק והחליטו להזמין את הרב הלפרין אליהם לא רק כראש כל ישיבותיה, אלא גם כראש בית הדין של העיר. לכבוד בואו של רבי יחיאל הלפרין לעיר מינסק, שיהיה רב וראש הישיבות אצלם קיימה קהילת מינסק חגיגה גדולה, שאליה הוזמנו ראשי ועד הארצות ונציגי כל הקהילות החשובות בפולין ובליטא. התכנסותם של אדירי התורה הביאה איתה גם נהירה של מאות בעלי בתים שהגיעו למינסק מקרוב ומרחוק. שבעה ימים נמשכו חגיגות כבוד התורה והכתרתו של הגאון רבי יחיאל, ובמשך הימים השמיע רבי יחיאל פלפולי תורה שהפליאו את שומעיהם. בני מינסק קיבלו את האורחים הנכבדים והרבים בכבוד גדול. שלוש ועדות דאגו לספק את כל צורכי הבאים ואכסניות מכובדות עבורם. בדרשותיהם של גדולי התורה השתקפו שתי השיטות שפילגו אז את עולם התורה שיטת הפלפול שהופצה בפולין על ידי הגאון רבי יעקב פולק, רבה הקודם של פראג, ושיטת ההיגיון שהופצה על ידי הגאון רבי שלום שכנא

11:13 מלובלין. רבי יחיאל הלפרין עצמו נהג להשמיע פעמיים בשנה, פעם אחת בחורף ופעם אחת בקיץ פלפול מיוחד ליחידי סגולה. מי שיורשה להשתתף בשמיעת הפלפול, יתפרש הדבר כהסכמה על גאונותו. והנה פעם אחת, יום לפני המועד שבו עמד רבי יחיאל להשמיע את שיעורו החצי שנתי, הגיע לבית המדרש נער צעיר בן חמש עשרה שנה. הוא הגיע לעיר בתוך שיירה של קבצנים נודדים שהלכו מעיר לעיר, וכמו שאר בני השיירה, לן הבחור בהקדש העירוני שנועד לכך, כלומר באכסניה. כאשר נודע לבחור הצעיר שלמחרת עומד רבי יחיאל להשמיע את פלפולו, ביקש שירשו לו להיכנס לשיעור וכמובן שהבקשה נדחתה תוך כדי הבעת השתוממות על עצם המשאלה. הבחור התחנן שירשו לו לפחות לעמוד בפינה מרוחקת. נו, גם בזה הוא לא נהנה. בכל זאת, מצא בחור זה דרך להתגנב לבית המדרש ולהסתתר מאחורי התנור, ומשם האזין לדברי התורה. רבי יחיאל הלפרין עמד אז ב-ב-בדברי תורתו על שתי סתירות עצומות בגמרא ובפלפול חריף וממושך ניסה להצביע על דרכים אפשריות ליישוב הסתירות, אבל הוא דחה את אותן ה... את אותם היישובים אחד לאחד, ובסיכומו של דבר נשארו הסתירות בעינן. ואז אותו צעיר בחור בלתי מוכר רשם למחרת תשובות קצרות לאותן סתירות ומסר את התשובות לרבי משה בנו של רבי יחיאל, שהיה גאון בזכות עצמו, והבחור הצעיר נעלם מבית המדרש. לפני שהספיק אותו ר' מוישה בנו של יחיאל הלפרין לעיין בפתק שהגיש לו הצעיר, נכנס לבית המדרש סוחר וילנאי שבדרכו עבר במינסק, ובנשימה עצורה סיפר שבהיכנסו הבחין בצאתו מבית המדרש בעילוי המפורסם מסעלץ, כפי שהיה מוכר הגאון מוילנא בצעירותו. הוא רצה לעצור אותו, אבל הצעיר התחמק ממנו. ר' מוישה, בנו של יחיאל הלפרין, הבין שמדובר באותו צעיר שהגיש לו

13:42 את המענה לסתירות של אביו ומיד הראה את הפתק לאביו. שניהם התפעלו מן הגאונות שהתגלתה בפתק. היה ברור לכל כי אכן ביקר כאן אותו עילוי מסעלץ שאכן התפרסם יותר מאוחר כגאון מוילנא, ומיד הוחל לחפשו בכל מינסק, בבתי המדרש, באכסניות, אבל הוא לא נמצא. נודע כי עזב את העיר יחד עם שיירה של קבצנים שעשתה את דרכה בכיוון לבריסק. הגאון רבי יחיאל הורה לרתום את המרכבה, והוא עצמו, יחד עם בנו ר' מוישה, יצאו לדרך הפונה לבריסק כדי להשיג את אותו צעיר עילוי מסעלץ. לקראת הצוהריים הם פגשו במעבה היער בשיירה של קבצנים היושבים על הדשא וסועדים את פיתתם הדלה. העילוי הצעיר לא היה ביניהם. הקבצנים סיפרו להם שהצעיר מתלווה לשיירתם, אבל הוא נוהג תמיד שבשעה שהם יושבים לנוח ולאכול הוא פורש מהם וחוזר רק כשהם עומדים להמשיך בדרכם. הם לא ידעו מהי הסיבה וגם לא התענינו. "ובכלל הוא שתקן גדול", הם אמרו, "ולכן אף אחד בכלל בעצם לא מדבר איתו". רבי יחיאל ובנו מוישה נכנסו לעומק היער כדי לחפש אותו, והנה הבחינו מרחוק במראה שהרשים אותם מאוד ועורר בהם יראת כבוד. העילוי הצעיר, הבחור, ישב על גבי קן נמלים. הנמלים רכשו על בשרו ונשכו את עורו. עיניו היו עצומות והוא דיבר בלחש דברי תורה. רבי יחיאל רצה למשוך את תשומת ליבו של הצעיר והתחיל לצעוד על גבי ענפים שבורים כדי לעורר רעש. כתוצאה מכך פקח הצעיר את עיניו ולתדהמתו הרבה ראה מי עומד לפניו והתברר לו שסודו התגלה. ואז רבי יחיאל התחיל לדרוש ממנו לשוב איתו למינסק והעילוי מסעלץ התחנן לפני הגאון שיניח אותו לנפשו ויאפשר לו ללכת בדרכו המיוחדת. התפתח ביניהם ויכוח שבסופו של דבר נאלץ הגאון מוילנא

16:05 להיכנע ולשוב למינסק, שם ציפתה לו קבלת פנים מפוארת. העילוי מסעלץ הצטער מאוד החדשה. הוא התחרט על כך שהשיב על קושיות רבי יחיאל וגרם בכך לגילוי זהותו. עכשיו גם לא נתנו לו ללון באותה אכסני-- אכסניית הקדש, כי הם הכינו עבורו דירה מפוארת וגם בגדים חדשים, ובאמצע הלילה הוא נעל את הדלת ויצא החוצה דרך החלון. ולכן כאשר למחרת בבוקר ראשי הקהל הגיעו כדי להזמין אותו לבוא איתם אל המניין הראשון, הדלת הייתה נעולה. הם חשבו שהוא ישן. הם המתינו ליד הדלת עד שיקיץ משנתו, וכאשר חלף זמן ניכר והוא לא יצא, הקישו על הדלת פעם, פעמיים ושלוש, ואחד הבאים יצא לבדוק דרך החלון ואז התברר להם שהעילוי מסעלץ בעצם כבר איננו שם. בבית המדרש המתינו בכל אותה עת נכבדי העיר וגדולי התורה ברשות רבי יחיאל כדי לחלוק לעילוי מסעלץ את הכבוד הראוי לו, עד שהמשלחת שנשלחה להביא את העילוי שבה וסיפרה שהעילוי נעלם. הדבר עשה רושם גדול על הנוכחים ומאז נקבעה תקנה לבדוק היטב בין עוברי האורח אם אין ביניהם תלמיד חכם הראוי לכבוד. רבה של מינסק, הרבה-- הרב החדש, הגאון רבי יחיאל הלפרין, הזמין אסיפה מיוחדת של גדולי התורה שבעיר, ובאסיפה הזו התקבלה החלטה לשגר משלחת שתורכב מגדולי למדני העיר לווילנה כדי לבקר את העילוי מסעלץ ולכבד אותו כראוי. המשלחת הורכבה משלושה אישים וביניהם היה רבי יוסף יצחק, אותו עילוי משארי[?] בנו של רבי יעקב קרפיל. רבי יעקב קרפיל, כפי שאנחנו זוכרים, היה אותו עם הארץ לשעבר שנהפך לצדיק נסתר ולחסיד של הבעל שם טוב. המשלחת בת שלושת האנשים הגיעה לווילנה. אמנם העילוי מסעלץ עדיין לא חזר מגלותו. המשלחת התעכבה זמן נוסף בווילנה מתוך ציפייה שבינתיים יגיע, אבל

18:39 הוא לא נראה באופק. לא היה כל טעם להמשיך ולחכות ומאוכזבים חזרו אנשי המשלחת למינסק. בשביל רבי יוסף יצחק הייתה אכזבה גדולה עוד יותר, כאילו אמר לו לבו שהעילוי מסעלץ יהיה מאוחר יותר מתנגד חריף לדרך רבו, הבעל שם טוב, דבר שיכול היה להיות נמנע אילו היה נפגש איתו. רבי יוסף יצחק, שהוא דודו של מייסדה בעתיד של חסידות חב"ד, היה כבר אז, כפי שאנחנו כבר זוכרים, ספוג בחסידות, אם כי זה היה בחשאי.