פרק 80 : דמויות מעניינות בעיר דוברומיסל

00:01 חיים שמעון ומלחמתו בגאוותנים. ולפיכך היה חיים שמעון רותח מזעם כאשר שמע ממישהו, יהיה מי שיהיה, ביטוי כלשהו הכרוך בגאווה. חיים שמעון היה נוזף חריפות באדם זה ושופך עליו מנה של רותחים שהוא זכר אותה זמן רב. לעיתים קרובות היו ויכוחים חריפים. לא כל אחד היה מוכן להבליג על דבריו של חיים שמעון, שהיה ככלות הכול אברך צעיר. רבים סברו שהתנהגותו כלפי אנשים מבוגרים ומכובדים ממנו מהווה חוצפה ועזות פנים. גם חותנו רבי יוסף לא הסכים להתנהגותו של חיים שמעון, למרות שבעצם העניין הייתה עמדתם זהה וגם הוא לא סבל את מידת הגאווה. אבל הוא סבר שחיים שמעון הצעיר צריך לרסן את עצמו, ולכן נערכו בין השניים מדי פעם ויכוחים, כשכל אחד מסתמך על מאמרי חז"ל. חיים שמעון היה מצטט בנחת את מאמר חז"ל במסכת סנהדרין, דף ק"א עמוד ב. "אמר רבי נחמן גסות הרוח שהייתה בו בירבעם טרדתו מן העולם". מדובר כאן, טען חיים שמעון, באותו ירבעם שבהמשך הסוגיה במסכת סנהדרין, דף ק"ב עמוד א', על הפסוק "וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשמלה חדשה, ושניהם לבדם בשדה", שזה פסוק מספר מלכים. על זה מובאות הדרשות הבאות: "מה שמלה חדשה אין בה שום דופי, אף תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי. דבר שני, שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם. דבר שלישי שכל תלמידי חכמים דומים לפניהם כעשבי השדה. ויש מי שאמר שכל טעמי תורה מגולים להם בשדה". "רואים אתם להיכן מוליכה הגאווה", זעק חיים שמעון. כל גדולתו המיוחדת בתורה של ירבעם לא עמדה לו והוא נעשה לחוטא ומחטיא את הרבים ונטרד מן העולם, הכל בגלל מידת הגאווה וגסות הרוח. חיים שמעון היה מוכיח

02:54 ממקורות שונים בדברי חכמינו שתורתו של בעל הגאווה נטמאת, רחמנא ליצלן, על ידי הגאווה. המידה הזו מהווה מקור לכל דבר רע. "ולכן", אמר חיים שמעון, "איך אפשר לשתוק למי שמטמא את התורה?" יחד עם כל זה חיו רבי יוסף הישיש ובעלה של נכדתו חיים שמעון בשלום, למרות חילוקי הדעות והוויכוחים שהיו ביניהם. חיים שמעון היה גם חביב על כל בני דוברומיסל, אבל כל זה היה עד לאירוע שהתרחש בבית המרחץ. בית המרחץ בדוברומיסל היה כמו בשאר העיירים, הערים והעיירות, מוסד חשוב. בכל ימי השבוע הסיקו רק את הדוד במידה שתחמם קצת את מי המקווה עבור הטובלים. בימי רביעי ושישי הסיקו את הדוד הרבה לצורכי רחיצה. בית המרחץ בדוברומיסל הצטיין בתנור שבנה בו רבי יוסף בצעירותו, והתנור הפיק חום גבוה ומוצלח, אבל מכיוון שהדוד לא היה גדול מאוד, היה קיים סדר לפיו זכאי כל מתרחץ לחמישה דליי מים. לכן היו חייבים בני המקום להתארגן בקבוצות שיתרחצו לסירוגין כדי שהמים יהיו חמים במידה מספקת לכולם, ולכן היה זמן קבוע וקצוב לכל קבוצה במשך היום שבו היה עליה להתרחץ. באותם הימים התארח בדוברומיסל יהודי בשם בצלאל מרססנה [?]. הוא היה זקן ולמדן מפורסם שבא לשהות בביתו של רבי יהושע פייטל, סופר הסת"ם, שהיה חתן של בנו. אותו רבי בצלאל ישב ולמד תורה בפרישות במשך למעלה מארבעים שנה, ושמו נודע לתהילה בחריפותו ובקיותו וביראת השמיים התמימה שלו, ובמיוחד היה מפורסם מזהירותו לגבי כל מילה שיצאה מפיו. בכלל היה רבי בצלאל זהיר מאוד במצוות, והוא היה נוהג לבדוק תכופות בזכוכית מגדלת את הפרשיות שבתפילין ואת המזוזות שבביתו. בין השאר בדק אם האותיות ממולאות כראוי בדיו ואין בהם נקודות לבנות. בכל יום לפני הנחת התפילין מדד

05:51 את ריבוע התפילין של יד ושל ראש בקנה מידה מיוחד, כדי להיות בטוח שהריבוע נשמר. היה לו גם משגיח קבוע שבדק אם התפילין מונחים במקומם באופן מדויק. המשגיח הזה עמד ליד רבי בצלאל בכל זמן תפילתו כדי לשמור שהתפילין לא יזוזו ממקומם. בנוסף לזה היה רבי בצלאל זהיר מאוד במצוות כבוד תלמידי חכמים. הוא קיים מצווה זו בזהירות ובהידור, והקפיד שגם אחרים יקיימו אותה כראוי. כדי לזכות אנשים במצווה הגדולה הזו היה נוהג לפרסם תמיד את למדנותו וצדקנותו, כדי שאחרים יתנו לו את הכבוד הראוי, ויקיימו בכך מצוות עשה מן התורה. ואכן זכה רבי בצלאל, שהיה ישיש מופלג, לכבוד רב בדוברומיסל. עכשיו, כשהגיע יום שישי הלך רבי בצלאל למרחץ וגם שם נחל כבוד גדול. פינו לו מקום מיוחד. כולם עמדו לכבודו בהיכנסו. חיים שמעון היה אותה שעה גם הוא במרחץ, ולמרות שידע מהסוגיה בקידושין בדף ל"ג עמוד ב', שבחדרים הפנימיים של בית המרחץ אסור לדבר דברי תורה ואין שם חובת כבוד תלמידי חכמים, נהג גם הוא ברבי בצלאל כשאר הנוכחים. הוא ידע כי מצד אחד אין איסור בנתינת כבוד, ומצד שני גם אם הוא ירצה, הוא לא יצליח להסביר לאנשים פשוטים את פשר צעדו אם לא ייתן את הכבוד הראוי, מה גם שהדבר כרוך באיסור של השמעת דברי תורה במרחץ. בינתיים הסתבר שהתחיל לשרור מחסור במים חמים. אנשים מן המתרחצים האיצו בקול רם בבלן לזרז את חימום המים ולדאוג לפחות שלא יחסרו מים חמים לצדיק רבי בצלאל. שני אנשים ששוחחו ביניהם בעת הרחיצה דיברו אגב כך על אישיותו של רבי בצלאל. "זה כבר ארבעים שנה, אמר אחד לשני שהוא נוהג פרישות. למרות שר' בצלאל ישב במרחק מסוים משני אנשים אלה

08:24 הגיעו הדברים לאוזניו. אין זה מדויק, קרא לעברו לא ארבעים, כי אם ארבעים ושבע שנים אני כבר יושב בפרישות ועוד עליכם לדעת. מאז לא הבטתי מחוץ לארבע אמותיי. כאשר שמע רב חיים שמעון את הערתו של רבי בצלאל, רתח דמו בקרבו. עם זאת, התאפק ולא אמר מאומה. מאוחר יותר, כשהיו שניהם בחדר החיצוני מלובשים בבגדיהם, פנה חיים שמעון אל רבי בצלאל ואמר לו רבי, כפי הנראה לא אכפת לך פסקם של כל התנאים האמוראים, הגאונים והפוסקים שהגאווה אסורה ופסולה בתכלית. כששמעת מקצת שבחך מפי שני יהודים, מצאת לנכון לתקנם ולהתפאר בכל שבחיך. חכמינו החמירו מאוד בעניין זה מורי ורבי הגאון רבי אריאל לייביש[?], ראש ישיבת מינסק. פירש את מאמר רבי יהודה בשם רב כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם, אין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. אין הכוונה כפשוטה במי שאינו תלמיד חכם כלל, שכן אדם כזה הוא סתם שקרן שונא נאמר בנפרד הכוונה היא למי שהוא תלמיד חכם, אבל רוצה להיחשב כתלמיד חכם גדול עוד יותר ממה שהוא באמת. גם אדם כזה אין מכניסים במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. חיים שמעון השמיע את דבריו ביקוד אש, שכן חר לו מאוד ניצוץ הגאווה שהבחין אצל הגאון הזקן. האנשים שהיו שם פקחו עיניהם בתמהון. גם אלה שהבינו את תוכן הדברים, חשו כי הייתה כאן פגיעה חריפה בכבודו של הגאון. אבל הם שתקו ולא אמרו דבר. אמנם חלק מהאנשים סברו שחיים שמעון הפריז בעזותו לדבר סרה באוזני צדיק מפורסם כזה. בין אלה ששמעו את חיים שמעון הצעיר מוכיח בחריפות את רבי בצלאל הצדיק הישיש על מה שנראה כגילוי סימני גאווה היה גם רבי יהושע פייטל, סופר

11:07 הסת"ם שהיה בעל נכדתו של אותו רבי בצלאל. רבי יהושע פייטל זה היה ירא שמיים גדול משחר ילדותו ישב תמיד בבית המדרש. הוא היה תלמידו של רבי גבריאל ולמד בישיבתו, ולפי עצתו של רבי גבריאל נעשה לסופר סת"ם. רבי גבריאל היה גם השדכן שלו. את מלאכת הסופרות למד רבי יהושע פייטל אצל ר' פתחיה מאיר, שגם עסק בעשיית בתים לתפילין והמשיך לעבוד אצלו חמש עשרה שנים. פתחיה מאיר נחשב טיפוס נדיר גם אצל סופרים. מעולם לא כתב אות או עסק בעשיית בתי תפילין אלא בהיותו שרוי בתענית. לפני שהתיישב לכתוב טבל במקווה טהרה ואמר בפיו פעמים רבות בכוונה שהוא כותב לשם הקדושה. בזהירות מיוחדת הכין את הקלף ואת הנוצה ואת הדיו, ואת הכל עשה בקדושה ובטהרה. רבי יהושע פייטל למד אצל רבו פתחיה לא רק את עבודת הקודש, כי אם גם את הזהירות והחרדה. וכאשר נפטר רב פתחיה מאיר נתמנה הוא יהושע פייטל לממלא מקומו. אבל יהושע פייטל חשש מאוד מן האחריות הגדולה הכרוכה בכך, ובדמעות בעיניו התחנן אצל רבי גבריאל שישחרר אותו מהתפקיד הזה, התפקיד האחראי להביא ליהודים ספרי תורה, תפילין ומזוזות. הוא פחד פן לא יוכל להגיע לדרגתו של רבי פתחיה מאיר ואמר איך אני יכול להידמות למורי הצדיק זכרונו לברכה? והוא בכה לפני הרב. הרי אני אדם קטן ודל, מוטב שאעסוק במלאכה פשוטה. אבל רבי גבריאל לא ויתר לו. הוא עודד אותו, חיזק אותו, שכנע אותו להמשיך במלאכה הקדושה. רבי יהושע פייטל הסכים סוף סוף בתנאי שתמיד יהיה מישהו לידו שיזכיר לו את קדושת המלאכה שבה הוא עוסק, ושהעיסוק יהיה תמיד לשמו של העיסוק. כן היה על אדם זה לספר לו כיצד נהג רבי פתחיה מאיר בהכנת

13:40 הקלף, בכתיבה עצמה, בעשיית הבתים, באילו כוונות ביצע את האמור. עם כל זה עדיין היסס רבי יהושע פייטל לגשת אל המלאכה עד שרבו פתחיה התגלה אליו בחלום והורה לו להיות הסופר של דוברומיסל. רבי גבריאל נאלץ לבחור עבור יהושע פייטל את העוזר המבוקש, והוא בחר את רבי שמריה הצולע, יהודי למדן וירא שמיים. רבי יהושע פייטל לימד אותו את הלכות כתיבת הסת"ם וגם את ההנהגות של רבי פתחיה מאיר, כדי שהוא יוכל להזכיר לו אותן לעיתים קרובות. גם אחרי כל זה לא התחיל רבי יהושע פייטל במלאכתו עד שקיבל על עצמו סיגופים ותעניות לא פחות מ-מאה ועשרים תעניות רצופות שלוש פעמים ארבעים. כמובן, חוץ משבתות וחגים. מדי לילה בלילה היה עורך תיקון חצות, ובמשך כל התקופה הזו לא יצא בכלל מכותלי בית המדרש. רק אחרי ההכנה הזו חגר עוז לגשת אל עבודת הקודש של סופרות הסת"ם. ולכן, כאשר שמע רבי יהושע פייטל את דברי התוכחה של רבי חיים שמעון שהופנו בבית המרחץ כלפי רבי בצלאל הצדיק, הרגיש צמרמורת עוברת בבשרו. הוא ראה את דברי התוכחה של חיים שמעון מתאימים דווקא אליו, שכן האם אינו בעל גאווה? הרי לא אחת הרגיש את עצמו גאה במלאכת הקודש שלו, לא אחת נהנה וחש סיפוק מפרשיות התפילין הנאות ומן המזוזות היפות שכתב, וגם נהנה כאשר רבי שמריה או קונים או אף הוא עצמו שיבחו את טיב העבודה. והרי אמר לעצמו כל אלה הם סימני גאווה והתפארות, ולכן דבריו של חיים שמעון השאירו רושם כזה על הסופר התמים שבמשך כל השבת לא מצא מנוחה לעצמו ומייד עם צאת השבת מיהר אל רבי דוד משה הדיין וסיפר לו שהוא חש עצמו חוטא בשל היותו בעל גאווה,

16:11 ולכן ביקש מן הדיין תיקון של תשובה והודיע לו שהוא החליט לעזוב את מלאכתו ולהפקיד את העבודה בידי רב שמעיה. הייתה לו לרבי יהושע פייטל סיבה נוספת להחלטתו לחדול, לחדול מלהיות סופר. הוא הרגיש שראייתו הולכת ונחלשת וחשש שמא יגרום הדבר לכך שיהיו לו טעויות בכתיבת ספרי תורה ופרשיות התפילין. דוד משה הדיין סירב לתת לו תיקון והבטיח לו שאין עליו שום חטא ולכן הוא לא צריך לקבל שום תשובה. אבל לאחר שנוכח רבי יהושע פייטל שלא ישיג תשובה מן הדיין, קבע הוא לעצמו סדר של תשובה בתעניות וסיגופים וחדל ממלאכתו. וכל העיר התפשטה השמועה שרבי יהושע פייטל חדל להיות סופר. איש לא ידע להסביר את מניע החלטתו זו, ונוצרו סברות מסברות שונות. היו כאלה שסיפרו שרבי פתחיה מאיר, רבו של רבי יהושע פייטל, התגלה אליו בחלום ופקד עליו לעזוב את מלאכתו, והעיר דוברמיסל נבוכה וסוערת. בדוברמיסל היה יהודי למדן ובעל צדקה בשם רבי פנחס מרדכי. יהודי זה היה משמיע שיעור קבוע בגמרא. בהיותו חשוך בנים אימץ בביתו יתום -- בן של אחיו ורבי פנחס מרדכי ניחן בטבע לחקור את הפרטים המלאים של כל מאורע ששמע עליו ועניין אותו. ולכן גם כאן, במאורע הזה, כאשר שמע את הסברות השונות המתהלכות בעיר על מניעיו של רבי יהושע פייטל, החליט לברר את העניין, וכך גילה כי זו היא תוצאה של דבריו של חיים שמעון אל רבי בצלאל. לאחר מכן הגיעו תוצאות חקירה זו לאוזניו של רבי יוסף והדבר גרם לו צער רב. מיד הלך אל רבי בצלאל וביקש את סליחתו -- סליחתו על כך שבעל נכדתו התחצף כנגדו. רבי בצלאל הרגיע את רבי יוסף ואמר לו כי לאמיתו של דבר גרם לו

18:52 חיים שמעון טובה גדולה. נכון אמנם כי מעולם לא היה בדעתו להתגאות, אלא שאדם אחר ששמע את דבריו היה עלול לראות את הדבר כגאווה, דבר שממנו עשוי לנבוע נזק. עברו שבועות מספר רבי בצלאל שב לביתו ברסנא. רבי יהושע פייטל עזב את דוברמיסל. העניין כולו נשכח לאט לאט. ליהודי דוברמיסל נוספו עניינים אחרים לענות בהם. בגלל התקפותיו הסוערות של חיים שמעון על בעלי גאווה ותכונתו שלא לסבול אנשים גאוותנים ושואפי כבוד, הלך והתמעט מספר הידידים שלו בדוברמיסל. גם שני חתניו הגדולים של רבי אליעזר ראובן הנפח לא הגו חיבה לרבי חיים שמעון. ודאי משום שידעו כי רבי חיים שמעון מסתכל עליהם בעין רעה, משום שראה אותם כאנשים המעוניינים שהכל ידעו על למדנותם. אבל שונים מזה היו היחסים בין רבי חיים שמעון לבין רבי יצחק שאול, חתנו השלישי הנפח. באמצעות ידידו זה התוודע רבי חיים שמעון אל ברוך כאשר בא לחג הפסח אל בית חותנו של רבי יצחק שאול. הידידות שבין חיים שמעון ובין יצחק שאול נוצרה ביום הראשון לבואו של יצחק שאול לדוברמיסל. חיים שמעון היה בין המוזמנים לחגיגת נישואיו של יצחק שאול, שבה השמיע החתן כרגיל דרשת פלפול שהפליאה את הנוכחים, ביניהם חיים שמעון. כולם שיבחו את הדרשה, אבל חיים שמעון צירף לדברי השבח שלו עצה ידידותית לחתן: "אבל אל נא תתגאה כדרכם של אברכים למדנים שמיד עם השמיעם דברי תורה כלשהם הרי הם מתחילים להתנפח." יצחק שאול, שהיה אז כבר ספוג בתורת הבעל שם טוב באמצעות אביו רבי ניסן, הבחין על פי הדברים ששמע מפיו של חיים שמעון שלפניו אברך, אברך מסוג מיוחד. הוא גם שם לב שלמדנים אחרים שהיו מסובים לשולחן הרכינו את ראשם בבושה, משום

21:35 שדברי חיים שמעון לא מצאו חן בעיניהם והם חשו עצמם נפגעים. אביו של יצחק שאול, רבי ניסן, שישב כנהוג ליד החתן ושמע את דבריו של חיים שמעון, פנה אל בנו ולחש לו, "מאברך זה אפשר לעשות בן אדם."