פרק 79 : סופו של רשע וסוך טוב הכל טוב בליזנא

00:01 המשך הסיפור המרתק על עלילת הדם בליאזנא עם הרב שמואל. ביום השני של התענית, לפני תפילת המנחה, הובאו נרות הנשמה לבית המדרש וילדים בני שש ושבע שעלו בגורל הדליקו את הנרות. כל הציבור אמר את פרק קע"ט[?] בתהילים והכריזו שכל יהודי, בן או בת לאחר גיל המצוות חייב לקבל על עצמו תענית ליממה שלמה שבה בתענית הזו יהיה גם ביטול מלאכה, וכל הציבור נשאר בבית המדרש לכל היממה ואמר תהילים. ביום השלישי לאחר תפילת שחרית הלכו כל בני העדה לבית הקברות לאמירת תהילים ותפילות לביטול רוע הגזרה. הציבור ביקר בבית העלמין בשני מחנות שונים, כשמחנה אחד לסירוגין נשאר בעיירה לשמור עליה. לאחרי הצוהריים התאסף שוב כל הציבור בבית המדרש, ולאחר דרשה של דברי כיבושים על ידי הרב אמר כל הקהל את הווידוי. הרב ושני זקנים, אחד מימינו ואחד משמאלו, עלו על הבימה לבושי טלית וקיטל כשנרות שחורים דלוקים בידיהם. הרב הכריז ששלושה זקנים אלה מכוונים כנגד בית דין של מעלה. אל הבמה עלו גם רבי ישעיה החזן ורבי ברוך הגבאי. ארון הקודש נפתח. רבי ברוך תקע בשופר. רבי ישעיה החל לומר פרק ע"ט בתהילים, כשכל הקהל אומר אחריו פסוק אחרי פסוק. שוב תקע הגבאי בשופר, והחזן אמר פרק ק"מ בתהילים, כשכל הקהל אומר שוב פסוק ופסוק. ארבעה אנשים שזכו בגורל הוציאו ארבעה ספרי תורה וסובבו איתם על פני כל בית המדרש, כשכל הקהל מנשק את מעיליהם בדחילו וברחימו. לאחר מכן נמסרו ספרי התורה אל ארבעת האישים שעמדו על הבימה ליד הרב, והרב הזקן התחיל לקרוא ממגילת קלף נוסח חרם על כל אלה שחטפו את הילד הנוצרי ועל כל מי שיש לו קשר אל מעשה החטיפה. למרות שבינתיים עברו ימי הצום,

03:04 הודיע הרב כי עד שתוסר הצרה לא יאכל אף יהודי בשר, אפילו לא בשבת. הרב ואלה שצמו איתו את שלושת היממות טעמו פת לחם ומים חמים וחזרו לתעניתם. בשבת הבאה, יומיים לאחר הכרזת החרם, נקראו הרב וראשי הקהל אל המשטרה, שם נמצא גם הכומר. למוזמנים נמסרה הודעה סופית כי אם עד יום שלישי לא יוחזר הילד חי או מת, תבוצע נקמת דם בכל בני הקהילה היהודית. הכומר אף דרש בחוצפה מן הרב הישיש לנשק את הצלב שהיה תלוי על חזהו. הרב השיב בתוקף ובשאת נפש, כי דרישה כזו יכולה לבוא רק מצד ממזר ומומר להכעיס, שכן אדם ישר מאמין באמת לא יהין לכפות על אדם אחר לעשות דבר נגד אמונתו. הכומר חרק שיניים מחרון אבל לא השיב כלום. בינתיים שלח הכומר את אנשיו אל כל כפרי הסביבה לקרוא לגויים להתאסף בהמוניהם ביום ראשון אל הכנסייה. שם נאם הכומר בפני ההמון הרב וברעש גדול חזר על דברי ההסתה שלו, בציינו כי זה שבוע ימים שהילד נעלם ואין ספק כי היהודים חטפו אותו כדי להשתמש בדמו. לפתע יצא אדם אחד מבין ההמון וקרא לעבר הכומר שיש לו שליחות מיוחדת אליו. תוך כדי התקרבו אל הכומר סיפר בקול את תוכן שליחותו, אותה התבקש למלא על ידי שכנו האיכר בן כפרו, שלפני ימים מספר חלה לפתע וקיבל כאבים בראשו ובבטנו ומת. אותו גוי קרא אליו את המספר לפני מותו וביקש ממנו שילך אל הכומר ויזכיר לו את הבטחתו להביא אותו לגן עדן תמורת ביצוע דרישת הכומר שהוא ואיכר אחר יחטפו ילד ויחביאו אותו אצל אחיו בכפר השכן. הכומר שמע את סיפורו של האיכר שסיפר אותו בקול רם ובתמימות ונבוך לגמרי, אבל מיד התאושש

05:49 והתחיל לצעוק שהאיכר שיכור ולא יודע מה הוא עושה. הוא נזף קשות באיכר שבא שיכור לכנסייה להפריע לתפילה וציווה להשליך אותו אל מחוץ לכנסייה, דבר שנעשה מיד על ידי ההמון בליווי מכות נאמנות. האיכר לא הבין מה רוצים ממנו וגם בחוץ המשיך לספר את סיפורו יחד עם פליאתו על תגובת הכומר שאינו יודע מה פשעו ומה חטאתו בפני הציבור שבחוץ לכנסייה חזר על דבר השליחות שהוטלה עליו על ידי שכנו הגוסס, ובינתיים הגיע לידיעה כי גם הגוי השני שהאיכר נקב בשמו כשותפו של שכנו למעשה החטיפה חלה לפתע ומת. אחרים מבני הכפרים סיפרו שראו את הכומר מבקר אצל אותו גוי לפני מותו. תוך כדי שהקהל ממשיך להתגודד ולחזור על הסיפורים, הופיע לפתע שוטר ושני גויים מאחד הכפרים שהם מביאים איתם את אותו ילד נוצרי שנעלם ושבגללו באה עלילת הדם על היהודים. כל ההמון ראה לפתע שהילד חי וכל הסיפור על היהודים אינו אלא עלילה בדויה מן הלב. כיצד הובא לפתע הילד ברי ושלם לליאזנא? פשוט מאוד. אחד השוטרים, שהיה ידידם של היהודים, סירב להאמין כל העת כי היהודים משתמשים בדם נוצרי לפסח. כאשר שמע את האיכר מספר את סיפורו, מיהר השוטר יחד עם שניים מבני הכפר שהדריכו אותו אל ביתו של אחיו של הגוי שאצלו הוחבא הילד. שם מצאו אכן את הילד, שבעל הבית מספר שהדבר נעשה לפי ציוויו של הכומר, שהבטיח להם גן עדן וגם תשלום מלא לחוטפים ולמי שיסתיר את הילד. מיד לקחו את הילד והביאו אותו לכיכר הכנסייה בליאזנא, שם עדיין היה הכומר וקהל מאזיניו. כאשר בני ההמון ראו לנגד עיניהם את הילד חי, קמה במקום סערה גדולה. בתחילה אומנם איבד הכומר את עשתונותיו, אבל מיד התגבר

08:19 על תדהמתו ובמצח נחושה עלה על הבמה, הצטלב ונשבע כי כל מה שסיפר הוא אמת. אלא שכנראה לאחר שהיהודים נוכחו כי תרמיתם נתגלתה על ידו, נאלצו לוותר על זממם לשחוט את הילד ומיהרו לשחד את השוטר ושני הגויים כדי שיבדו גרסה חדשה המטילה את האשמה עליו. מיד לאחר שסיים את דבריו התעלף הכומר ומחוסר הכרה נישא לביתו. בינתיים הגיע למקום מפקד המשטרה ולאחר ששמע את כל מה שנעשה הכריז לפני ההמון כי היהודים נקיים מכל אשמה. הוא הזהיר את כולם כי מי שירים יד על יהודי יתלה בכיכר העיר. מפקד המשטרה פקד ששני היהודים בני הערובה, ישוחררו מיד וליהודי העיר תימסר הודעה כי העלילה בוטלה. על ההמון ציווה המפקד להתפזר מיד. בני הכפרים הסמוכים התפזרו לבתיהם. בכיכר נשארו תושבי ליאזנא בלבד. לשם לכיכר הובאו שני אסירים היהודים. מפקד המשטרה הזמין שניים מנכבדי הגויים להצטרף אליו לליווי האסירים לבתיהם, במטרה לבוא אל נכבדי הקהילה היהודית ולבקש את סליחתם על העלילה המצערת. בינתיים הגיעה לציבור היהודי בליאזנא ידיעה כי מפקד המשטרה מתקרב יחד עם שני האסירים, בליווי שניים מראשי העיר הגויים, ומחוסר ידיעה ברורה הניחו היהודים כי מובילים את האסירים לביצוע גזר דין מוות עליהם. רחמנא ליצלן. הופצה השערה כי גזר הדין עומד להתבצע בכיכר בית הכנסת לעיני כל היהודים. היו אף שתיארו מדמיונם כי לאחר ביצוע גזר הדין יעטפו גופותיהם בספרי תורה ויעלו על המוקד. בין היהודים פרצה יללה וכל היהודים מיהרו להתאסף בבית הכנסת, שם ישבו עדיין הרב וראשי הקהל ויהודים נוספים עטופי טלית וקיטל ואמרו תהילים. כאשר התרבו הנאספים והרב וראשי הקהל שמעו כי מוליכים את שני האסירים לכיוון בית הכנסת, קמו ממקומותיהם ויצאו לקראת מפקד המשטרה. מתוך הנחה

11:05 כי הגיע הקץ, פנה אחד מראשי הקהל אל מפקד המשטרה בתחנונים שינתן להם זמן כדי להתפלל מנחה בציבור ולומר וידוי לפני מותם. מפקד המשטרה פרץ בצחוק והסביר ליהודים את המתרחש בבקשו סליחה מהם, ומביע את שמחתו על שהאמת התגלתה לאור. כל היהודים קיבלו את הבשורה בצהלה גדולה והלכו לבתיהם. רק הרב וראשי הקהל נשארו בבית הכנסת להשלמת הקבלות שקיבלו עליהם. בו ביום נודע כי הכומר חולה מסוכן ומתפתל בייסורים. מצבו זה נמשך שבועיים ימים עד שמת. יהודים וגויים בליאזנא ובכפרי הסביבה ידעו היטב כי כל מי שהיה לו יד וחלק בעלילת הדם בא על עונשו בצורה המכוערת ביותר. ישראל, התלמיד השני שאיתו התיידד חיים שמעון בישיבת מינסק, הצטיין בידיעותיו הרבות במתמטיקה ובאסטרונומיה, ובנוסף לכך היה אומן כישרוני בפיתוחי עץ. לפני בואו למינסק בילה ארבע שנים בישיבתו של הגאון רבי מרדכי טוקליס[?] בברלין, שם גם השתלם במקצועות של מתמטיקה ואסטרונומיה. במשך השנתיים אף הצליח לבנות בית מקדש מיניאטורי ששטחו שתי אמות על שתי אמות. לחיים שמעון הייתה מכבר נטייה למתמטיקה ולאסטרונומיה, ועכשיו התוודע למקצועות אלה בעזרתו של חברו ישראל, שהידידות ביניהם הלכה וגברה. תוך כדי שהייתו בישיבת מינסק התייתם חיים שמעון מאביו ומאמו, שמתו זה אחר זה. חבריו השתתפו בצערו. חיים שמעון מצא תנחומים בהתמסרות יתרה ללימוד התורה, וכן ללימוד מתמטיקה בעזרת חברו ישראל. ישראל השתדך בעיר מינסק עצמה ונהיה לחתנו של רבי שמואל זאנוויל, סורק פשתן במקצועו. רבי שמואל זאנוויל היה למדן מפורסם, אבל העדיף להתפרנס מיגיע כפיו. כאשר עסק בסריקת פשתן היה נוהג לחזור בעל פה על מסכתות הש"ס אחת אחרי השנייה. גם חתנו ישראל הלך בדרך זו, וסירב אפילו להיות סמוך על שולחן חותנו, ומיד

14:20 לאחר נישואיו החל לעסוק במלאכה. עוד בהיותו בברלין ראה שם מכונה... מכונה לעשיית סריגי צמר. עכשיו הרכיב ישראל על פי זכרונו מכונה כזו והחל ליצור סריגי צמר, דבר שסיפק לו מיד פרנסה בהרחבה. מאוחר יותר, כאשר חיים שמעון נבחר על ידי רבי יוסף בונה התנורים מדוברומיסל[?] כחתן לנכדתו היתומה, נשאר חיים שמעון עוד שנה בישיבה המינסקאית, ואז החליט ללמוד מישראל את מלאכת יצירת הסריגים כדי להתפרנס ממנה לאחר נישואיו. הוא למד מחברו זה הן את הרכבת המכונה והן את הפעלתה. ואכן, לאחר נישואיו הקים חיים שמעון בדוברומיסל[?] בית מלאכה והחל ליצור את הסריגים. טיב תוצרתו התפרסם מיד ואנשים החלו לנהור מרחוק ומקרוב לרכוש את הסריגים שלו. חיים שמעון היה אדם ידידותי מאוד ובעל מידות טובות. למרות היותו צעיר לימים, התחילו להתחשב בו ובדעותיו והוא נבחר להיות אחד מנציגי הקהילה אצל שלטונות העיר. מובן שהתחילו לקרוא לו בתוספת רב חיים שמעון. לשמו של רבי יוסף חדל זה מזמן להוסיף את התואר בונה התנורים, שכן הוא לא עסק שוב במלאכה זו, כי מתפרנס מגינתו ומשדה, והוא עצמו ישב כל היום בבית המדרש ועסק בתורה ובעבודה. לשעות מספר היה נוהג לחטוף תנומה בחדר הסמוך לבית המדרש על גבי ספסל קשה. לעיתים קרובות שאלו אותו רבי יוסף למה אינך נח בביתך על גבי מיטה מוצעת? אמר רבי יוסף כי זכורים לו לטובה ימי בחרותו ולימודו בישיבה, כאשר נאלץ לישון תמיד על גבי ספסל קשה. בקשר לזה הוסיף גם את מאמר חז"ל שכך היא דרכה של תורה, "פת במלח תאכל מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן". מישהו מפונק יותר מדי לא יכול להצליח בלימודיו, היה אומר רבי יוסף. רבי יוסף חש בקשר נפשי חזק

16:59 אל חתן נכדתו רבי חיים שמעון. היה להם שיעור משותף קבוע והם נהנו מאוד איש מלמדנותו של רעהו. אמנם פרט אחד גרם עוגמת נפש לרבי יוסף והוא תכונתו של רבי חיים שמעון להגיב בחמימות גדולה על כל ביטוי של גאווה או התפארות מצד מישהו, גם אם אותו מתגאה היה תלמיד חכם לא שתק לו רבי חיים שמעון. השנאה למידת הגאווה ולבעלי הגאווה הייתה טבועה בדמו של רבי שמעון וסיגל אותה ממלמדו הראשון רבי יקוטיאל המלמד מליאזנא, שגם הוא לא יכול היה לסבול את גאוותם של אנשים. רבי יקוטיאל היה חוזר ומשנן לתלמידיו מה עלה בסופו של פרעה מלך מצרים, והדברים נחקקו בזיכרונו של חיים שמעון. כל צרותיו של פרעה, היה אומר יקוטיאל הזקן, באו לו בגלל שהחזיק את עצמו לאלים עד כדי החוצפה לומר מי השם שישמע בקולו? לכן העניש אותו הקדוש ברוך הוא בעשר המכות ובסופו של דבר טבעו הוא וחילו בים סוף. וגם קורח קיבל את עונשו בגלל גאוותו, היה אומר רבי יקוטיאל.