פרק 78 : חיים שמעון האמיץ מבטל את המזימה שונאי ישראל סופגים צליפות

00:01 המשך הסיפור על שמעון האמיץ. ניקולאייב וקוזיצקי היו מדוכאים ובקושי יכלו לעמוד על רגליהם. מצד שני, חיים שמעון המשיך להישאר יציב מבלי להראות שום סימן של רפיון או פחד. לפי הצעתו של הכומר הוטל גורל. מי יהיה הראשון לקבלת המלקות? הגורל נפל על קוזיצקי. לאחר שהכל היה מוכן ויאן ראוס עמד הכן כשבידיו ענפים רטובים ומפותלים, הוכנס קוזיצקי אל החדר המיוחד שבו נמצא הספסל, אליו היו קושרים את הנידון למלקות לשם ביצוע העונש. קוזיצקי ניסה להיאבק עם השוטרים שהחלו לקשור אותו אל הספסל. הללו לא התרשמו מהתמרדותו ותוך כדי הענקת מכות נאמנות השתלטו עליו. הם הסירו ממנו את בגדיו, עטפו אותו בסדין רטוב והשכיבו אותו על הספסל, כשידיו ורגליו קשורות בחבלים. יאן ראוס ושני עוזריו עמדו והענפים בידיהם מוכנים להתחיל במלאכתם. קוזיצקי חדל להיאבק וכל גופו רעד מפחד מוות. פקיד הלשכה ניגש אליו ושאל אותו אם הוא מוכן להודות. קוזיצקי ניסה להפגין תקיפות והצהיר שאין לו על מה להודות שכן חיים שמעון אינו דובר אמת. המושל נתן את האות וראוס החל בעבודתו כאשר קוזיצקי מתפתל מכאבים. ראוס מצליף אחת לאחת, כשהפקיד מונה את ההצלפות. בהגיעם למכה השישית שוב לא יכול קוזיצקי לשאת את הייסורים והכריז שהוא יודע על האמת. יאן ראוס הרפה מן הנידון והפקיד ניגש לקוזיצקי לשמוע מה בפיו, אבל וידויו היה חלקי וסירבו לאשר את כל דבריו של חיים שמעון. המושל דחה את הווידוי ופקד על יאן ראוס להמשיך במתן המלקות. שוב התחיל יאן ראוס להצליף. הפקיד מנה עד ארבע עשרה מלקות. הסדין שבו היה קוזיצקי עטוף כבר נקרע לגזרים מחמת עוצמת המכות. בגופו של המולקה כבר נראו פצעים שוטפי דם. אז החל קוזיצקי לצעוק שהוא מודה על

02:57 האמת כולה. הצדק המלא עם חיים שמעון שכל דבריו אמת מוחלטת. הרפו מקוזיצקי. אל החדר הוכנס ניקולאייב והוא כבר ידע שחברו הודה. עם כניסתו הבחין בקוזיצקי השוכב שוטף דם ונאנח מייסורים. הוא החוויר, התמלא פחד מן הצפוי לו, אבל אזר אומץ והכריז כי שקר בפיהם של חיים שמעון וגם של קוזיצקי. נו. מייד ניתנה הפקודה. ניקולאייב נמתח בכוח על גבי הספסל. שוב חזר התהליך של הפשטת הבגדים, עיטוף הגוף בסדין רטוב, קשירה אל הספסל. יאן ראוס החל בהצלפותיו, כשבתחילה מתאמץ ניקולאייב להתגבר על כאביו ולמרות צעקות הכאב שלו איננו מודה על מעשיו. רק במכה השמינית התמוטט והצהיר על נכונותו להתוודות. ההצלפות פסקו. הפקיד ניגש אל ניקולאייב. ניקולאייב הודה בפניו כי חיים שמעון אמר את האמת. עם זאת ניסה לשכנע את חוקריו כי עיקר ההאשמה תלויה למעשה בקוזיצקי. שני צוררי היהודים הובלו, שותתי דם, תחת משמר כבד לבית הכלא. חיים שמעון שוחרר לגמרי. לפי בקשתו, ניתנה לו רשות ללון במקום מאחר שהשעה הייתה מאוחרת מאוד ובחוץ השתוללה רוח סערה. למחרת בבוקר הלך הביתה מבלי שיספר לבני משפחתו ולו במילה אחת על קורות הלילה, וכמו בכל שבת הלך עם אביו לבית הכנסת והתפלל שם בכוונה גדולה, כאילו לא אירע דבר. אביו וכל בני הבית סברו שהוא לן בלילה בבית חברו בלי שיעלה על דעתם של מישהו איזו משימת גבורה ביצע בלילה. בכלל, איש בעיירה לא היה יודע כלל על מה שאירע אותו ליל שבת בלשכה, אלא שביום ראשון בערב נזדמן לאחד מראשי קהילת ליאזנא להיפגש עם אחד הגויים שנכחו בשעת המאורע, והלה סיפר לו את הסיפור המעניין. עם זאת לא ידע המספר לומר מי היה הצעיר היהודי שגילה אומץ לב שכזה. שכן

05:47 חיים שמעון לא הציג עצמו כלל בעת ההתרחשות. הגויים היו טרודים במהלך הדרמטי של ההתפתחויות עד שבכלל לא התעניינו בשמו של הצעיר או בשם אביו. ביום השלישי של אותו שבוע נקראו לפתע ראשי הקהילה ללשכה של המושל, ושם נמסרה להם הודעה רשמית על מה שאירע בשבוע האחרון. בהפתעה גמורה שמעו המוזמנים על כך שבחור יהודי הצליח לשים את עלילת הדם לאל. ראשי הקהילה ביקשו לדעת את זהותו של אותו צעיר, אבל בלשכה לא ידעו לענות להם על כך. המושל עצמו היה מעוניין יותר מן הכל לדעת פרטים על הצעיר, ולכן דרש מראשי הקהילה שתוך יומיים יבררו את זהותו ויביאו אותו אליו. נו, בכל ליאזנא החלו חיפושים אחר הצעיר האגדי, שהכל היו מעוניינים לדעת את זהותו, ובעיקר משום שחזקה עליהם פקודת המושל להביאו אליו. אמנם לאוזני חיים שמעון הגיעו השיחות אודות מה שעשה, אבל הוא שתק ולא גילה את עצמו. רק לאחר שרב העיר הכריז בבית הכנסת שעל אותו צעיר יהודי לגלות את עצמו, ואם לא ייחשב לו הדבר לעוון חמור, בא חיים שמעון אל הרב וגילה לו כי זה הוא גיבור המעשה. למחרת נטלו ראשי הקהילה את חיים שמעון איתם והלכו אל לשכת המושל. המושל, לאחר ששמע דברי שבח לחיים שמעון, הודיע על גזר הדין שקבע לניקולאייב וקוזיצקי עשרים וחמש מלקות נוספות לכל אחד מהם על שפגעו בכומר ובו בכך שניסו להטיל עלילת דם מחפירה. המושל קרא לעצרת של תושבי העיירה הגויים ואילץ את ניקולאייב וקוזיצקי לספר לנאספים על העלילה שזממו להעליל על היהודים. בד בבד הוצאה פקודה חד משמעית שלא יהין איש לפגוע ביהודים החפים מפשע. המושל גם דרש מכל הנוצרים הישרים להגן על יהודים מפני התקפה אפשרית, וקבע את

08:23 שני המעלילים לערבים בחייהם לכל מקרה של התקפה כזו. יהודי ליאוזנה צהלו ושמחו. כולם ידעו שגיבור היום הוא חיים שמעון, שזכה בגלל זה לתואר האמיץ. חיים שמעון מצידו לא ייחס כל חשיבות לעניין. מבחינתו היה בדבר משום תופעה רגילה. הוא המשיך בלימודיו ומיד לאחר חג הפסח נסע למינסק כדי ללמוד תורה בישיבה שהייתה ברשות הגאון רבי אריה לייב. בשנת תצ"ז הכיר חיים שמעון בישיבה שני תלמידים שהצטיינו בכשרונותיהם. אחד מהם היה אברהם, בנו של רבי שמואל, רבה של פוזנה. אברהם היה בן גילו של חיים שמעון. הוא היה בעל אופי מנוגד לצעיר מליאוזנה, בעוד שחיים שמעון היה טיפוס נועז והחלטי, היה אברהם בטיבו פחדן ואפילו ביום פחד להישאר לבדו בביתו ובלילה פחד לצאת החוצה. דבר זה קרה בגלל האימה והפחד שעברו עליו ועל משפחתו בשנת תצ"ו, וזה היה כתוצאה מעלילת דם שהגויים בפוזנה העלילו על יהודי המקום. יהודים רבים נאסרו והיו נתונים בסכנה גדולה. רבי יעקב העשיר, השדלן והנדיב מפוזנה, שהיה מוכר בחוגי הממשלה והגאון רבי אריה לייב הדרשן היו גם הם בין הנאסרים. שניים אלה נבחרו כקורבנות העלילה בגלל היותם הגדולים והחשובים בקהילה היהודית. שניהם עונו בעינויים קשים וחמורים ביותר כדי לסחוט מפיהם הודאה בכך שהיהודים משתמשים בדם לצורך אפיית מצות. אמנם שני הקדושים עמדו בגבורה בעינויים והכחישו בתוקף ובהתמדה את העלילה. שוביהם הגבירו את העינויים ללא הרף עד שנפחו את נשמותיהם הקדושות. רבי שמואל, אביו של אברהם, היה מבוקש אף הוא, אבל בדרך נס נודע לו הדבר בעוד מועד, והוא הספיק להימלט עם משפחתו לעיר לנצבורג, ובכך ניצל מגורל דומה לקדושים האחרים של עינוי עד מוות. אבל הפחד והאימה שבסכנה ובבריחה השאירו רושם כבד על אברהם הצעיר ועיכרו

11:07 אותו מאוד במשך זמן רב. כאשר היו בלנצבורג נדר אברהם נדר ללכת ברגל לבריסק כדי ללמוד בישיבה המפורסמת שלה. את נדרו ביצע יחד עם שניים מחבריו שבאו גם הם ללמוד בישיבה, וכך... לא לבריסק אלא למינסק. וכך נפגשו בישיבה במינסק שני צעירים שכל אחד מהם עבר חוויה של עלילת דם. אמנם התוצאות של שתי עלילות הדם היו שונות ומנוגדות, הן לגבי קהילות מוצאם והן לגבי אישיותם ואופיים. שני הידידים סיפרו איש לרעהו על החוויות שעברו ועל עלילות הדם שהיו בקהילותיהם, שהיוו גורמים אחראים לבואם למינסק ללמוד תורה במשותף. בישיבה המינסקאית שבה הכירו חיים שמעון מליאוזנה ואברהם מפוזנה איש את רעהו, החליפו ביניהם שני אלה תכופות רשמים על חוויותיהם ביחס לעלילות הדם, כפי שסיפרנו. בפיו של חיים שמעון היה סיפור על עלילת דם נוספת שהייתה בליאוזנה, עלילת דם שהתרחשה לפני שנים רבות, כאשר ליאוזנה רק התחילה להתפתח כיישוב יהודי. את הסיפור הזה, רב הרושם, שמע חיים שמעון מרבי יקותיאל השמש הזקן. אותו רבי יקותיאל היה טיפוס ידוע בליאוזנה. הוא היה אחד מן האנשים הזקנים ביותר בעיר. כל אשר היה ידוע על גילו המופלג היה רק זה שרבי מוישה השומר, שהיה כבר כבן מאה שנה וזלוטא חווה היולדת היו מבוגרים ממנו. רבי יקותיאל זכר את ליאוזנה מן התקופה שהיו בה לא יותר משלושים משפחות יהודיות. אביו, רבי אלחנן, היה אז ראש הקהל. רבי יקותיאל השמש הזקן זכר את התקופה כאשר הרוסים כבשו את ויטבסק וסביבתה, כולל ליאוזנה. בזמן שפרצה אותה מלחמה בשנת תייודלט[?] היה הוא למעלה מגיל בר מצווה. יהודים רבים וביניהם אביו ודודו התעשרו בזמן המלחמה הזאת, וגם הוא עצמו, לאחר שאביו שילחו עם בתו של רבי מרדכי הסופר מקליסק, החל

14:03 להתמסר למסחר כקבלן מצרכים לצבא הרוסי והתעשר אף הוא. כאשר כבש שרמטייב, המצביא הרוסי את ויטבסק, הכניס יהודים רבים מעיר זו למאסר ואילו בליאוזנה לא נגע באיש לרעה. רבים מיהודי ויטבסק שחששו ממאסר עברו לגור בליאוזנה ואז גדלה הקהילה היהודית שם. לעת זקנתו היה רבי יקותיאל שונא את ראשי הקהל של ליאוזנה בעירו, כי בהנהגתו של אביו היו פני הדברים נראים אחרת. במיוחד הרבה רבי יקותיאל לקנטר את עשירי ליאוזנה החיים חיי רווחה ונשותיהם יוצאות מקושטות. לדעתו מביאה התנהגות כזו תוצאות רעות ובין השאר היא מעוררת קנאת הגויים השכנים והדבר מביא ללשנות וצרות אחרות. רבי יקותיאל הזקן היה מסביר את השקפתו. עם ישראל ואומות העולם הם עולמות נפרדים. הקדוש ברוך הוא נתן את העולם הזה לעשיו, את העולם הבא הוא נתן ליעקב. אמנם כדי שיעקב יוכל להתקיים, נתן לו הקדוש ברוך הוא גם איזשהו חלק בעולם הזה, אבל חלקו של יעקב בעולם הזה שונה מחלקו של עשיו הגוי. העולם הזה של היהודי גדוש במצוות. היהודי אינו מסוגל לבצע תנועה קלה בעולם מבלי שהדבר יהיה כרוך בקיום מצווה. על דלת ביתו של יהודי צריכה להיקבע מזוזה. בגדיו צריכים להיות עם ציצית. בשדה הוא צריך לקיים מצוות לקט, שכחה ופאה. כאשר יהודי אוכל ושותה הוא צריך לברך בתחילה ובסוף והוא איננו יכול ליהנות מן העולם הזה ללא ברכה, שכן ללא ברכה הרי הוא כאילו נהנה מן הגזל. מצד שני, יהודי צריך לקרוא לקדוש ברוך הוא לשוב אליו בתשובה ולב שלם ואז יכופרו לו חטאיו. הסיפור הזה על עלילת הדם שאותו סיפר רבי יקותיאל לחיים שמעון הוא שמע אותו מפי מפיו של סבו שנקרא רבי אלישע. כינויו של סבו היה רבי אלישע

16:41 המתוק זיסא, משום שהיה מלווה תמיד את דבריו במילים האב המתוק שבשמיים. וכך סיפר. פעם אחת הגיע לליאזנא כומר חדש שונא ישראל, שהחל להשמיע בכנסייה נאומים מלאי רעל, שנאה כלפי היהודים. הגויים בליאזנא לא שמעו מעולם דברים כאלה, ולראשונה החל לחדור למוחותיהם הרעיון של שנאת היהודים. כאשר הגיע החורף וחג הפסח החל להתקרב, הודיע הכומר לגויים כי עליהם לשמור על ילדיהם, שכן היהודים זקוקים לדם נוצרי כדי ללוש בו את המצות, והם עלולים לחטוף ילדים נוצרים ולשחוט אותם. הדבר הזה הדהים את הגויים המקומיים. הם היו רגילים עד אז לבוא בשבתות ובחגים לבתים היהודים כדי לטעום מן המאכלים המיוחדים שהוגשו להם. ובמיוחד נהנו הגויים בחג הפסח כאשר כיבדו אותם במצה הם בלעו ממאכל זה בקורת רוח. עכשיו, לאחר ששמעו מפי הכומר שהמצה נלושת בדם נוצרי וכי יש להימנע מלהתקרב אל היהודים ולמאכלים יהודיים אחרים, התחילו הגויים המוסתים לבוא אל הכומר ולהתוודות לפניו על חטאים שחטאו בעניין הזה בעבר. הגויים התחילו להתרחק מן היהודים והיהודים התחילו להירתע מפגישות עם גויים. שנאת הגויים הלכה וגדלה. ואז היה שם רבי שמאי, רבה בן השמונים של ליאזנא. הוא יחד עם ראשי הקהל התחילו לחוש כי סכנה גדולה מאיימת על היהודים, ולכן הכריזו כי ביום השני הקרוב לא יצאו היהודים מפתח בתיהם רק לבית המדרש. גם הוכרז כי ילדי החיידרים יתאספו עם מלמדיהם בבית המדרש. לפתע, ימים ספורים לפני פורים, הופיעו בליאזנא חיילים מזוינים ואסרו שני יהודים. לרב ולראשי הקהל נמסרה הודעה כי שני הנאסרים מואשמים בכך שחטפו ילד נוצרי כדי לשחוט אותו ולהשתמש בדמו לפסח. הרב וראשי הקהל נדרשו להחזיר את הילד חי מתוך הנחה כי ייתכן שטרם נשחט או לפחות להחזיר את גופתו,

19:27 ואם כבר בוצע בו זממם. ובאם לא יומתו שני בני ערובה וגם יהודי ליאזנא יענשו קשות ובתיהם ישרפו. למרות זקנותו קיבל הרב רבי שמאי על עצמו תענית של שלוש יממות. עוד מספר ניכר של יהודים הצטרפו לתענית זו, כך שהדבר היה לתענית ציבור. אנשי ליאזנא לפי הוראה מהרב התחילו לאחר שטבלו במקווה לטוות פתילות לנרות. פתילה לכל נשמה של יהודי נער, זקן, טף ונשים, ומכל פתילה הורכבו עשרה נרות, ומצד השני נתפרו פתילות על שמו של כל רשע צורר יהודים, לפי רשימה שהוכנה על ידי רבי שמאי והכילה את כל השמות נמרוד, המן ושאר צוררי ישראל. מכל פתילה כזו הורכבו שלושה נרות.