פרק 69 : סיפורה של דבורה מהעיר מינסק

00:01 המשך סיפורו של רבי נחום ושל העיר ויטבסק בכלל. בעזרת העיזבון הגדול שקיבלה קהילת ויטבסק, שופר לא רק מצבה הגשמי, כי אם גם מצבה הרוחני. ראשית קבעו ראשי הקהילה עשרה בטלנים, תלמידי חכמים, שיישבו ויעסקו בתורה. כמו כן נפתחה אז ישיבה הראשונה בוויטבסק, הרי ויטבסק עצמה הייתה מורכבת משני חלקים בשתי גדות הנהר. הישיבה הוקמה בגדה הקטנה של העיר, כיוון שהגדה הגדולה הייתה כבר תפוסה למסחר. אמנם רב נחום לא שינה את התנהגותו גם בהיותו יורשו של עיזבון כה גדול, והוא המשיך בשתיקתו ובפרישותו. עסקיו נוהלו כאמור על ידי אחרים, והוא עצמו לא דאג לשום דבר. הוא ואשתו עדיין נשארו ללא בנים, ובינתיים עברו כבר עשרים שנה לנישואיהם. שמואל יוסף, חותנו, חזר ודרש פעמים מספר מבתו להתגרש מבעלה, והיא עמדה בסירובה למרות שאביה טען שהיא חייבת לעשות זאת על פי התורה. אומנם כשעברו עשרים וארבע שנים מן הנישואים ואשתו של רב נחום הייתה בת שלושים ושמונה, גבר לחצו של שמואל יוסף על בתו, והוא דרש ממנה במפגיע להתגרש מייד. רב נחום, שהעריץ את אשתו, לא רצה להיפרד ממנה, אבל בקראו את מכתבי חותנו ובהרגישו שהוא חייב לשחרר את אשתו, הזמין רב נחום שלושה מנכבדי העיר והתייעץ איתם בשאלה כיצד לפצות את אשתו עם גירושיה. הם פסקו שעליו לשלם לה שש מאות רובל עבור כל שנה שחיו כבעל ואישה. רב נחום הוסיף על כך כמה אלפי רובל והגירושין התקיימו. ובינתיים שגשגו והתפתחו עסקיו של רב נחום, והייתה לו הצלחה גדולה בניהולם של רב צדוק משה ורב זלמן אהרון. בין השאר הם הרחיבו את המסחר בפשתן ובצמר, ולעסק הזה הכניסו כשותף את מאיר שלמה, סוחר וילנאי מפורסם, שהיה ידען גדול בדרכי המסחר

02:47 הזה, וגם בייצוא נרחב לפרוסיה, ובתוך שלוש שנים הכניס מסחר זה בפשתן ובצמר רווחים עצומים ורכושו של רב נחום הלך וגדל. בשנת תכ"א ערך צדוק משה נסיעה לעיר מינסק, זאת בשליחותו של רב נחום ובעסקיו. צדוק משה שהה במינסק ארבעה חודשים, וכיוון שהיה חובב תורה מושבע, למרות שהיה שקוע במסחר ובצעירותו היה הוא בעצמו יושב אוהל ולמד תורה בשקידה. רק לאחר שנעשה לחתנו של סוחר עורות שהיה לא עלינו אדם חולני, נאלץ צדוק משה לקבל על עצמו את עול פרנסת חותנו וחותנתו וגם של בני ביתם, ובין השאר היה עליו לדאוג להשיא את גיסותיו הצעירות שהיו אז רווקות, וגם לדאוג ליתומי גיסו אברהם זלמן הבטלן. משום כך היה על צדוק משה להסתפק בלימוד שיעור יום יומי קבוע בתורה שעה או שעתיים, וזאת רק אחרי תפילת שחרית ואחרי תפילת ערבית. בליבו קינא תמיד באלה שיושבים ועוסקים בתורה, ובמיוחד באלה שזכו להיות סמוכים לשולחן חותנם בלי דאגות פרנסה. ובכל אופן, העיר מינסק הייתה אז בעלת צביון שונה לגמרי מהעיר ויטבסק. העיר מינסק הייתה עיר של תורה במלוא מובן המילה. בשהותו הממושכת של צדוק משה במינסק הזדמן לו לראות את הדברים. הוא התוודע למהותה הרוחנית של העיר ועמד נפעם כאשר בכל פינה שהיו פונים היו מוצאים יהודים יושבים ולומדים, ובכל בתי המדרש הרבים שהיו פזורים בעיר ישבו פרושים ובחורים ועסקו בתורה. צדוק משה התרשם גם מהעובדה שלכל הסוגים השונים של בעלי המלאכה בעיר חייטים, סנדלרים, קצבים, נגרים ועוד היו בתי מדרש מיוחדים לבעלי המקצועות שלהם. בבתי מדרש אלה היו בעלי המלאכה לא רק מתפללים את תפילותיה-- את תפילותיהם, אלא גם קובעים עיתים לשמיעת שיעורי תורה ומקשיבים לדרשות לבביות של מגידים ומוכיחים. חידוש גדול היה

05:32 בעיני צדוק משה קיומן של חבורות לימוד מיוחדות לנשים. נשים אלה קבעו עיתים לשיעורי תורה שונים. בוויטבסק היה אפשר-- בוויטבסק לא היה אפשר אף לעלות בדמיון דבר כזה. שם לא ידעו הנשים בכלל לקרוא. מספר קטן של נשים בוויטבסק ידעו את התפילות בעל פה, ואחרות היו חוזרות מילה במילה אחרי מעין חזנית שהייתה אומרת בעזרת נשים את התפילות בקול. ולעומתם רוב נשי מינסק ידעו להתפלל מתוך הסידור. רבות מהן גם ידעו תנ"ך או לפחות חומש עם התרגום ליידיש. במינסק ידע כל תושב, אפילו הפשוט ביותר, לפתוח ספר ולעיין בו. היחס לבני תורה היה יחס מיוחד של דרך ארץ, וכל אדם שאף להתאמץ לגדל את ילדיו לתורה ולקחת חתנים בני תורה. אמנם מהבחינה הגשמית הייתה מינסק עיר דלה ביחס לוויטבסק. גם הבניינים שבה לא היו קונאים[?] כמו בוויטבסק, אבל המצב הרוחני שלה היה נהדר. צדוק משה, בהיותו במינסק, התארח בביתו של שמואל נחום. שמואל נחום היה מפורסם כתלמיד חכם גדול וגם כבקי בהוויות העולם ובענייני מסחר. הוא עצמו, שמואל נחום, לא עסק מעולם במסחר. פרנסתו הייתה על כך שהיה משמש בורר ומתווך בסכסוכים בין סוחרים ובין שותפים ויועץ בענייני מסחר. לשמואל נחום הייתה בת יחידה בשם דבורה. דבורה נותרה לבדה מכמה בנים ובנות שמתו עליה, לא עלינו, בילדותם. מובן שדבורה הייתה בבת עיניהם של הוריה. אני אחזור על הקטע. לשמואל נחום הייתה בת יחידה בשם דבורה. היא נותרה לבדה מכמה בנים או בנות-- ובנות שמתו לשמואל נחום. מובן שדבורה הייתה בבת עיניהם של הוריה. שורה של סגולות ננקטו על ידם לאריכות ימיה. בכל שנה, ביום הולדתה, תרמו עשרים וארבע נרות, שתי נרות לכל חודש, ובשנה מעוברת עשרים ושש נרות לגדר[?], לגדר[?]

08:14 בית העלמין. הם מכרו את דבורה לזוג מבוגר בגיל של למעלה משישים, ששני בני הזוג היו בכורים והיו להם לא פחות משלושה ילדים חיים. דבורה גדלה לשמחת הוריה והייתה לנערה מוצלחת. היא הייתה בעלת כישרונות, טובת לב ועדינה. שמואל נחום עצמו התמסר לחינוכה. בהיותה בת חמש שנים התחיל ללמד אותה תורה והצטיינה מאוד בלימודיה. בגיל שמונה שנים כבר ידעה היטב חומש וגם נביאים, ובגיל עשר הייתה בקיאה בכל התנ"ך. אז התחילה גם ללמוד משנה ושולחן ערוך. שמואל נחום גם לימד אותה לקרוא ולכתוב בפולנית וגם לימד אותה חשבון. בגיל חמש עשרה שנה התחיל ללמד אותה גמרא ופירוש רש"י. כאשר הגיעה דבורה לגיל שמונה עשרה שנה, שידך אותה שמואל נחום אביה לבנו של אחד מנכבדי מינסק. עשר שנים חייתה דבורה עם בעלה באושר. בעלה היה עוסק במסחר ודבורה'לה הייתה אם מאושרת לשתי ילדות וילד. אבל לפתע פרצה מגפה רחמנא ליצלן בין ילדי העיר. שניים מילדיה של דבורה מתו. במשך השנה חלה גם בעלה, ולאחרי שלושה חודשים שהיה רתוק למיטה הלך לעולמו. דבורה שבה לבית אביה עם בתה היחידה שנותרה לה. כעבור שלוש שנים חלתה בתה ונפטרה גם היא. קשה לשער את גודל כאבה ועוצם צערה של דבורה. היה עליה אמנם לדכא את צערה כדי לא לגרום עוגמת נפש להוריה שחרדו למצבה. לפיכך הייתה אוזרת גבורה ומתאמצת להראות פנים שוחקות. היא מצאה את נחמתה בלימודי התורה שבכתב ושבעל פה. היא גם עיינה בספרים אחרים, ושעה ביום קבעה ללימוד ההיסטוריה העולמית והיהודית. לדבורה היו שתי חברות מילדות שגם הן היו ידעניות, אם כי לא באותה מידה כשל דבורה. שלושת החברות היו מתאספות לעיתים קרובות ומשוחחות ביניהן בדברי תורה. עוד בעבר, בחיי בעלה של דבורה, יסדו

10:58 שלושת הנשים חבורות של נשים צעירות שהיו מתכנסות בבתים פרטיים ומשוחחות על תפקידיהן של נשי ישראל על פי התורה. מכינוסים אלה התפתחו חבורות רבות של נשים שתועלתן הייתה גדולה להעלאת הרמה הרוחנית של נשי מינסק. עכשיו, כשדבורה נותרה שכולה, התמסרה עוד יותר לפעילותה במפגשי הנשים והשתדלה להכניס בהם תוכן רב יותר ועמוק יותר. לרוב הייתה זו דבורה שדרשה בפני הנשים, שכן היא הייתה מסוגלת יותר מהאחרות לשוחח על רוח היהדות, על יסוד ידע רב וסמכות מתאימה. וכך נעשתה דבורה לדרשנית. בנאומיה השקיעה דבורה את כל ליבה ונפשה, והנאומים היו נהדרים בצורתם, עשירים בתוכנם, ובדרך זו השקיטה מעט את כאב בדידותה ומצבה. אמנם כשחזרה הביתה הייתה מסתגרת בחדרה ובכה מרות על העצוב. זמן רב הייתה מתפללת ומבקשת מן הקדוש ברוך הוא שאם לא נועד לה גורל של אם לילדים ואישה לבעל תצליחנה לפחות בעבודתה בין נשי ישראל. לאחר ששפכה את ליבה הקדישה זמן מסוים ללימוד ועיון, וכאשר חשה את עצמה מעודדת קמעה הייתה יוצאת מחדרה אל אוריה[?]. בין שיעוריה הקבועים שלוש פעמים בשבוע היו ספרי איוב, קהלת ומשלי. מאיוב למדה על הקדוש ברוך הוא ומשפט הצדק שלו. מקהלת למדה על היות העולם ותענוגותיו הבל הבלים, וממשלי למדה דרכי חיים של צדק ויושר ורוממות רוח. את שלושת הספרים הללו ידעה דבורה עצמה, ידעה דבורה עם כל פירושיהם. כאשר צדוק משה היה בבית-- כאשר היה צדוק משה בביתה של דבורה, בביתו של נחום, בביתו של שמואל נחום. הבחין שדבורה היא צדקנית ומשכילה. זמן מה לפני שעזב את מינסק ניהל שיחה עם שמואל נחום, שבמהלך השיחה הוא הציע את הרעיון שדבורה תינשא לרב נחום. צדוק משה הניח שרב נחום יקבל ברצון את

13:54 הצעת השידוך, ולכן הרשה לעצמו כבר עכשיו לדבר על כך עם שמואל נחום. שמואל נחום אמר שאין לו כל התנגדות לרעיון, אבל כמובן שצריך לדבר תחילה על כך עם דבורה. בשיחה עם דבורה אמרה שאינה יכולה להביע דעה בטרם תתראה עם נחום. היא הביאה את מאמר חז"ל שאסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה. היא גם הוכיחה שההלכה הזו איננה קיימת רק לגבי הגבר, כי אם גם לגבי האישה, שהרי הנימוק להלכה מבוסס על מצוות "ואהבת לרעך כמוך", שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ורחמנא אמר "ואהבת לרעך כמוך". ומצווה זו אינה מן המצוות שהזמן גרמה שנשים פטורות מהן. כי אם "ואהבת לרעך כמוך" מוטלת גם על הנשים, הרי שאין מקום לדבר על השידוך לפני שהם ייפגשו. אמנם בין האב לבין בתו התפתח ויכוח ממושך. שמואל נחום, האבא, ביקש להוכיח לבתו דבורה הלמדנית שלאמיתו של דבר אין זה איסור. הביטוי אסור לקדש אישה עד שיראנה משמעותו רק שיש להימנע מזה. אין כאן הכוונה לאיסור ממש. שמואל נחום גם הביא הוכחות לדעתו מן הרמב"ם ומן השולחן ערוך, אבל דבורה עצמה סתרה את דבריו והוכיחה שאכן הכוונה לאיסור ממש. בין השאר הצביע על כך שבסוגיה במסכת נידה דף י"ז מופיע הביטוי אסור במשמעותו של איסור ממש. היא גם הזכירה את האמור במסכת נדרים דף כ' על תקלה שנבעה מנישואין בלי היכרות מוקדמת. צדוק משה, שהיה מסוגל, אם כי לא למדן מובהק, לעקוב אחר הוויכוח בין האב לבתו, עמד נפעם. שוב נוכח במעלותיה הרוחניות המיוחדות של דבורה.