פרק 68 : קהילת העיר וויבסק גדלה. טעוול פועל גדולות

00:01 אנחנו ממשיכים בסיפור המרתק על רבי נחום, הבן שלו רב תבל, הנסיך קומרי[?]. לאחר פטירת רב נחום ביצע רב תבל את כל פרטי הצוואה. בהזדמנות הראשונה היה זה בשנת ת-- היה זה בשנת שנ"ט, נסע להולנד והביא לנסיך קומרי[?] את רווחי אחוזותיו, וגם מסר לו את כל דבריו של אביו יהודה גבריאלי, הנסיך לשעבר, שהחזיק בארמונו על חשבונו בית מדרש שבו ישבו עשרה בטלנים תלמידי חכמים ועסקו בתורה כשכל צורכיהם עליו. הנסיך קומרי[?] קיבל בצער רב את הידיעה העציבה על פטירתו של רב נחום. כששמע גבריאלי את עצתו של רב נחום למכור את אחוזותיו בפולין, ביקש מתבל שהוא יטול עליו את המשימה לבצע את המכירה. אבל תבל זכר היטב את צוואת אביו, ולכן הביע את סירובו בנימוק שאין הוא מוכשר לכגון דא. ואכן, בסופו של דבר ערך יהודה גבריאלי בעצמו נסיעה לפרוסיה, שם בילה חצי שנה והצליח למכור את אחוזותיו לנסיך השוודי מונטריסי[?] במחיר גבוה יותר ממה שציפה בתחילה. הדברים ששמע תבל מאביו על הנסיך קומרי[?], הנסיעה להולנד, השאירו עליו רושם גדול מאוד. כאשר חזר לסגזש[?] נהיה הוא בעצמו לבעל צדקה גדול ובעל מידות טובות יותר מאשר בתחילה, ובמשך הזמן, ככל שהרבה יותר בפיזור ממון לצדקה, לצדקה, גדל פרסומו בסביבה כולה וגדלה הצלחתו בעסקים. היבולים שהכניסו לו שדותיו פרדסיו הביאו לו הרבה מאוד כסף, אבל העיבה על הכל עוגמת הנפש שלו ושל רעייתו על שלא נולדו להם ילדים. כעבור זמן עלה בדעתו של תבל שהיה מן הראוי לעקור את דירתו לעיר אחרת, שהרי משנה מקום משנה מזל. בהתייעצות בינו לבין אשתו החליטו לעקור לעיר ויטבסק. בשנת שס"ה הוציא המלך גזירת גירוש על יהודי ויטבסק. הם חייבים לעזוב את העיר

02:43 בתוך שנתיים, והייתה גם פקודה למנוע מיהודים אחרים מלהתיישב בעיר. המושל המקומי וראשי העיר ידעו היטב את הברכה הטמונה לעיר במגוריהם של היהודים בה. לכן הם לא הקפידו על ביצוע הגזירה, וכך קרה שלא רק שהיהודים הוותיקים לא גורשו, אלא שאף לא ננעלו שערי העיר בפני מתיישבים יהודים חדשים. לתבל היה ידיד שהיה גם שותפו בתעשיית משקאות חריפים ושמו מרדכי אהרון סגל. כשנה לאחר פרסום גזירת הגירוש עבר מרדכי אהרון לגור בויטבסק עצמה, ויצר קשרים טובים עם המושל כאשר הוא מעמיד לרשותו משקה חריף בכל עת. מרדכי אהרון סגל לא היה למדן, אבל היה יהודי ירא שמיים ובעל צדקה ועסקן בצורכי ציבור. אמנם הוא היה מונע בכבוד, אבל שותפותו, שותפותו עם תבל, שהיה ביישן וצנוע ובורח מן הכבוד, השפיע במידה מסוימת גם על מרדכי אהרון בכיוון הזה. כאשר התיישב תבל בויטבסק, הצטרפו אליו מספר משפחות יהודיות שהיו לדבריו דרושות למסחרו, והם התפרנסו בהרחבה באמצעותו. כעבור שנתיים להשתקעותו של תבל בויטבסק נודע למרדכי אהרון באמצעות מזכירו של המושל, שנתקבל מסמך מלכותי הנוזף קשות במושל על שלא ביצע את הפקודה בדבר גירוש היהודים מן העיר ומניעת התיישבותם של יהודים נוספים. המלך דרש בתוקף את ביצוע הגזירה במלואה, ועם זאת ניתן למושל הסמכות להרשות את ישיבתם בעיר של אלה הדרושים באופן חיוני למהלך המסחר בעיר. אלא שתמורת רישיון כזה על המעוניין לשלם סכום גדול. מרדכי אהרון קרא מיד לאסיפה של ראשי הקהילה בויטבסק, בה דיווח על ההתפתחויות הצפויות. האסיפה החליטה לקבוע תענית ורב תבל, שהקדיש מחשבה רבה לביטול הגזירה, הגה רעיון מקורי והוא הציג אותו בפני מרדכי אהרון שותפו, והוא אמר כך כיוון שיש סמכות למושל להשאיר בעיר את הדרושים לתועלת העיר, צריך

05:22 לשחד את המושל באופן כזה שהוא ימצא תועלת בהשארתם של כל היהודים. ותוך כדי כך הוציא תבל מכיסו סכום גדול של כסף, מסר אותו למרדכי אהרון כדי שהוא ייתן אותו למושל בשם יהודי ויטבסק. מרדכי אהרון, שהתרשם מאוד ממעשהו של תבל, שמקדיש הון רב לביטול גזירה שלא הייתה עלולה לפגוע כלל בו אישית, קיבל את הצעתו. כשהביא מרדכי אהרון את המתנה למושל, הבטיח לו, הבטיח לו המושל להיענות לבקשתו, אבל הוא הסביר לו שתחילה עליו לפרסם את הצו המגרש את היהודים, ורק מאוחר יותר לנצל את הסמכות שניתנה לו. ואכן, כעבור מספר ימים פרסם המושל את פקודת המלך, שלפיה על כל היהודים לעזוב את ויטבסק. יהודי העיר נבהלו. יללות הקיפו את כל העיר. לא הועילו הבטחותיו של מרדכי אהרון שהמושל ישתמש בסמכותו ויאפשר את המשך שהותם של כל היהודים בעיר. היהודים לא רצו להאמין. והנה ביום הרביעי לפרסום הצו הודיע המושל שעל פי הסמכות שניתנה לו, ולאור העובדה ששהותם של כל היהודים בעיר מביאה תועלת רבה לעיר, ניתנת הרשות ליהודים להישאר במקומם ללא הפרעה. מפה לאוזן נפוץ הידיעה שהישועה באה הודות להצעתו ועזרתו של תבל. כל יהודי העיר איחלו לו את כל הטוב האפשרי. בשנת שס"ח, השנה השלישית לבואו של תבל לויטבסק, ילדה לו אשתו בן ושמו נקרא בישראל נחום, וזאת על שם אביו של תבל עצמו. נחום גדל כבעל כישרון גדול וחשק עז ללימודים והתחנך בדרך התורה והמוסר. תבל היה מאושר מאוד בבנו, ואת תודתו לקדוש ברוך הוא ביטא במשלוח סכומים גדולים כתרומות לישיבות השונות בפולין ובליטא. גם למרדכי אהרון היה בן ושמו יהודה לייב. יהודה לייב ניחן בחשק רב ללימודים, אבל לא היו לו הכישרונות שהיו לנחום. הפעילות

07:45 המסחרית משכה יותר את ליבו, לכן הכניס אותו אביו למסחריו מיד עם התבגרותו. מאוחר יותר נתן מרדכי אהרון את כל עסקיו ביד בנו, והוא עצמו התמסר לצורכי ציבור. בשנת ש"פ מת אותו מושל של ויטבסק. מי שנתמנה במקומו היה דווקא שונא ישראל, ומצבם של יהודי ויטבסק נהיה גרוע מאוד. המושל החדש הרחיק מעליו את מרדכי אהרון, סירב לקנות או לקחת משקאות, דחה את מתנותיו של טבל. הוא עצר את צעדיהם של היהודים וכתב מכתבי שטנה שפנה בהם אל המלך אודותם. תוך כדי כך, בינתיים הרחיב יהודה לייב, בנו של מרדכי אהרון, את מסחר המשקאות. במאמציו הופצה תוצרתם על פני כל רחבי פולניה והוא יצר קשרים עם פקידי ממשל בכירים עד שבשנת ש"פ ד' קיבל יהודה לייב את הזיכיון לספק משקאות לחצר המלוכה בעצמו. הוא כל כך הצליח עד שבמשך הזמן הוצג בפני המלך, שהילל מאוד את משקאותיו ונתן לו ציון לשבח. יהודה לייב היה לאישיות בעלת השפעה והוא תפס מקום נכבד בחוגים הממשלתיים בפולין. באחד מביקוריו בעיר הבירה נודע ליהודה לייב שקופת הממשלה ריקה וכי המלך פנה אל מושלים ברחבי המדינה בבקשה שישיגו הלוואות בתנאים נוחים. אבל הצלחת המושלים בעניין הזה הייתה קטנה מאוד. כאשר חזר יהודה לייב לויטבסק, סיפר על כך לאביו מרדכי אהרון ולטבל. טבל הודיע שהוא מוכן להלוות לשלטון הפולני סכום כסף גדול לתקופה ארוכה, כשהתשלומים יהיו מן המיסים שיתקבלו. אמנם תנאיו הם שוויון זכויות ליהודי ויטבסק והסביבה, כולל זכות מלאה לרכוש בעיר נכסי דלא ניידי ולבנות להם בתים. גם הייתה דרישתו של טבל לאפשר ליהודי ויטבסק לארגן להם חיי קהילה מסודרים. מרדכי אהרון חיווה את דעתו שהצעתו של טבל ותנאיו מתקבלים על הדעת וכי ישנם סיכויים טובים שהשלטון יסכים

10:24 לעסקה, ולפיכך קיבל על עצמו לנסוע יחד עם בנו יהודה לייב אל הבירה הפולנית, כדי לשאת ולתת על כך עם נציגי הממשלה. כאשר הגיעו אל הבירה הציג יהודה לייב את אביו לפני הנציגים המתאימים. מרדכי אהרון הגיש את הצעת ההלוואה של טבל והתנאים. כעבור ימים מספר נקראו מרדכי אהרון ובנו אל המלך, והמלך אמר להם שהוא מקבל את תנאי העסקה. הוא שלח מיד שליח מיוחד לויטבסק להודיע למושל על שוויון הזכויות של היהודים ולהביא משם את כסף הלוואתו של טבל. בשנת ש"פ ז' הביא יהודה לייב מסמך חתום על ידי המלך המודיע כי יהודי ויטבסק הורשו להקים להם מסגרת של קהילה וכי כל הגורמים הממשלתיים המקומיים נדרשים לאפשר לקהילה זו את כל התנאים הדרושים למילוי תפקידיה. מושל ויטבסק כינס את אזרחי העיר ובמעמד נציגי הממשלה והכמורה הקתולית הקריא את המסמך המלכותי. נבחר ראש קהילה ראשון ליהודי ויטבסק היה זה לא אחר מאשר מיודענו מרדכי אהרון סגל, ומצאצא בדור מאוחר יותר היה אותו סגל חותנו של האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן בעל התניא ומייסד תנועת חב"ד. באותה שנה חיתן טבל את בנו נחום עם בתו של הגאון שמואל יוסף מווילנה. במשך חמש שנים לאחר נישואיו למד רב נחום תורה מפי הצדיק יקותיאל זלמן מקרקוב, שהיה מפורסם בפרישותו ובקדושתו. השפעתו של יקותיאל זלמן על נחום הייתה גדולה מאוד, ורב נחום התחיל לנהוג כמו רבו. הוא התנזר לגמרי מחברת בני אדם. כל לילה היה בא לבית המדרש לתיקון חצות והיה נשאר לאחר מכן ללמוד תורה עד הבוקר, ואז התפלל עם נץ החמה כוותיקין, ולאחר התפילה למד שיעור בגמרא והלך הביתה לסעוד את ליבו. בבית גם שכב לישון לשעות מספר ושוב ישב ללמוד

12:49 תורה עד שעת המנחה לתפילות מנחה וערבית הלך לבית המדרש ובשובו הביתה חזר שוב ללימודיו במשך כל הזמן לא שוחח עם שום אדם, כי אם בדברי תורה. תבל שבע נחת מבנו נחום והחזיק אותו ואת רעייתו בכבוד רב. לעומתו, שמואל יוסף לא היה שבע רצון כלל מן הזוג, ובמיוחד מן העובדה שלמרות שעברו שנים מספר מן הנישואין עדיין לא נפקדו בפרי בטן. שמואל יוסף התחיל אפוא לדרוש מביתו שתתגרש מבעלה, אבל זו סירבה לשמוע על כך. נפשו של תבל עגמה עליו מן העובדה שנחום היה חשוך בנים, משום כך השתדל להגביר את מתן הצדקה שלו מתוך תקווה שבזכות זו. בנו יוושע ולכן כאשר פרץ רעב בפולין שלח תבל את נציגו לרכוש כמויות גדולות של תבואה ולהעבירה לאזורים הנגועים שם חולקה התבואה בין ההמונים, יהודים ולא יהודים, כפי ההלכה אומרת שיש לפרנס עניי גויים ברעבונם ביחד עם עניי ישראל. ההערצה כלפי תבל הייתה גדולה מאוד משום פשטותו ונדיבותו. מעולם לא נראתה אצלו הרגשת עליונות על מישהו. נדיבותו נבעה מתוך הרגשה תמימה של פרעון חוב, מילוי חובה לסייע לנזקקים. כבר מילדותו היה לתבל יראת כבוד כלפי למדנים, וזה התפתח אצלו יותר ויותר עם התבגרותו. הדבר לא מנע ממנו מלהתרועע עם אנשים פשוטים. הוא קירב מאוד את ההמונים העניים ועיטר את שמחותיהם בהשתתפותו בכל ברית מילה, חגיגת בר מצווה או נישואין של משפחה. השתתף באופן אישי. דבר זה סייע להגברת החיבה אליו. בהגיעו לגיל תשעים לא רצה שוב תבל לנהל בעצמו את עסקי המסחר. הוא בחר ביהודי בשם צדוק משה אותו מינה כנאמן וממונה על ניהול ענייניו. כעבור שנים מספר צירף תבל לפי עצת צדוק משה את הנכד של אחותו זלמן אהרון, כעוזר

15:25 ומנהל חשבונות. כאשר נוסדה הקהילה בויטבסק הוטל על ידה מס על כל יהודי תושב העיר לטובת צורכי הציבור. טעוול תרם אז סכום גדול שבעזרתו הוחלה לראשונה בהקמת מוסדות תורה וחסד בעיר. בשנת שצ"ד קיבלו יהודי ויטבסק רשות לרכוש קרקעות ולבנות בתים. טעוול רכש אז נחלות בחלקים שונים של העיר והעביר אותם אל הקהילה. הקהילה השכירה את הקרקעות לבניית בתים, דבר שהגביר את הכנסות הקהילה. ועל ידי כך התאפשרה מסודרת של החיים הקהילתיים, ובין כך ובין כך גדלה האוכלוסייה היהודית בויטבסק. יהודים התחילו לבנות בתי כנסת, בתי מדרש בשכונות שונות של העיר. היו בהם גם חדרי לימוד ותינוקות של בית רבן. אבל ויטבסק נשארה עדיין עיר של בעלי מלאכה וסוחרים. מספר תלמידי החכמים שבה היה קטן עדיין. בשנת ת"א נפטר טעוול בהיותו בן תשעים ושבע שנים. כבוד רב חולק לו במותו. בהלווייתו השתתפו לא רק היהודים, כי אם גם לא יהודים, ובכללם נציגים בכירים של הממשלה. פטירתו של טעוול עוררה צער רב בכל הסביבה. לפי צוואתו של טעוול נועדו רבע מנכסיו לצדקה, כראות עיני פרנסי הקהילה. שאר נכסיו עברו לבנו נחום. צדוק משה וזלמן אהרון המשיכו להיות מנהלי העסקים.