פרק 57 : ברוך לומד ספרי מוסר

00:01 בהמשך הסיפור על, אה, ברוך הצעיר, אנחנו מספרים עכשיו שהוא התחיל ללמוד ספרי מוסר. כאשר הוא התחיל ללמוד ספרי מוסר זה פתח לפניו עולם חדש של הסתכלות שונה וחדשה על העולם כולו ועל כל הדברים שקורים בעולם, ואז הוא מתחיל להיזכר במאורעות שונים שהיו בעבר ומסתכל עליהם כרגע בצורה החדשה, וזה מה שאנחנו מ-מתחילים עכשיו לתאר בסיפור, כיצד ברוך מסתכל על מאורעות שונים שקרו לו בצורה שונה כעת. עכשיו, כאשר ברוך החל ללמוד ספרי מוסר ולהתעמק בהם, היה מסתכל על אורח חייו הקודם ברגש של מרירות ובתחושה של ספקנות על טיב מידותיו. הוא חשב על עצמו האם צעד בכלל בדרך הנכונה? ואם הייתה עבודת הבורא שלו חדורה אותה כוונה ואותו רגש שכל יהודי צריך להיות חדור בהם? נכון, הוא למד תורה גם בהתמדה והשתדל לקיים בקפדנות את כל המצוות, אבל כפי שחש עכשיו עדיין חסר לו הרבה. הלימוד בספרי המוסר הביא אותו לחשבון נפש. לדוגמה, הוא היה נוהג לתת צדקה מפרוטותיו האחרונות, לחלוק מלחמו לדל, לעזור ולשרת את כל בעל מום וחסר ישע ולהשתתף מפעם לפעם במניינים לתפילה עבור חולים או צרות אחרות. אבל כל הדברים האלה השאירו אותו אדיש ולא הרעידו את ליבו או את נפשו. הלימוד עכשיו בספרי המוסר הביא אותו למסקנה שכל המעשים שלו עד עכשיו היו בלי לב ובלי נשמה ונעשו כמתוך הרגל ובלי כוונה או רגש. האש הרוחנית שהודלקה עתה בנפשו של ברוך באמצעות ספרי המוסר הביאה אותו לכך שקרירותו הקודמת נמסה כשלג. עכשיו נהיה רגיש יותר, רך יותר, פתוח יותר. הוא התחיל, התחיל לחוש טעם פנימי ועמוק בלימודים, בתפילה ובמעשים הטובים שהוא עושה. ולכן במצבו החדש היה ברוך עורך במחשבותיו השוואות למצבו הקודם, ונזכר

02:46 במאורעות מסוימים בעברו הקרוב. כך למשל, עירה פעם כאשר היה בעיר ינוביץ, הוא ישב אז בבית המדרש ולמד, ולפתע הרעיד את האוויר קול בכי מחריד. איש ואישה נכנסו בריצה לתוך בית המדרש, התנפלו אל ארון הקודש, התחילו להתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שיציל את בתם ממוות. לאחריהם הופיעו עוד אנשים ועוד נשים שהצטרפו לתפילות ההורים. לפני ארון הקודש הפתוח התחילו לומר פרקי תהילים, כולם היו אפופים צער וכאב. ברוך התבונן על המחזה הזה מן הצד. כמובן שבדרך הטבע הוא השתתף בצערם של ההורים הכואבים, אבל באמת נימי ליבו לא זעו בקרבו. גם אי אפשר לומר שחש את עצמו מזועזע מן הטרגדיה של אבא ואמא יהודים, שכן הוא המשיך לשבת ליד הגמרא הפתוחה וללמוד כאילו אין העניין נוגע אליו. מבחינתו חשוב הלימוד שלו יותר מכל, ומה גם שמדובר באנשים שהוא בכלל לא מכיר. הוא נותר שווה נפש ואדיש גם כאשר מישהו התפרץ לבית המדרש והודיע שהחולנית גוססת. האמא התעלפה וצנחה על גבי הרצפה. האבא הגביר את בכיו והטיח את ראשו בארון הקודש ומרט את שערות ראשו הלבנות. יללת כל הנוכחים בבית המדרש עלתה עד לב השמיים. ברוך המשיך לשבת ליד הגמרא וללמוד בניחותא. יותר מאוחר נודע לברוך שאותם הורים שבאו לבית המדרש להתפלל עבור בתם היו מחשובי העיר. הם היו ידועים בטוב לבם ובמידותיהם הטובות. שנים רבות היו חשוכי ילדים. הם נסעו לצדיקים לקבל ברכתם ועשו סגולות שונות עד שהקדוש ברוך הוא ברך אותם בבת יחידה. כל מעיניהם היו בבתם היחידה. הם גידלו אותה באופן המוצלח ביותר, חינכו אותה למידות טובות יותר, וכן הייתה משוש להוריה וברכה לתושבי העיר. גדולה הייתה שמחת האב והאם כאשר בתם בגרה והגיעה השעה לדבר בנכבדות.

05:28 כראוי לבית נכבד בישראל, חיפשו ההורים לבתם שידוך מתאים, ואומנם מצאו בחור למדן ומיוחס. נכתבו התנאים. החתונה נקבעה לכעבור חודשיים. ההכנות לחתונה קוימו במלוא התנופה. שמלת החופה של הכלה כבר נתפרה. כל בני ינוביץ והעיירות מסביב דיברו על החתונה המפוארת העומדת להיערך, ולפתע נפלה הכלה למשכב. תחילה חשבו שתוך יום או יומיים היא תבריא, אבל התברר שמצבה הולך ורע. מיום ליום החמירה מחלתה עד שעמדה לפני גסיסה. כל ינוביץ רעשה. היו שרצו לבית העלמין למדוד את הקרקע, אחרים רצו לבית המדרש והתנפלו אל מול ארון הקודש. עברו ימים מספר. ברוך הבחין מפינתו הקבועה שבבית המדרש נערכים השולחנות. מה מביאים עליהם? משקאות ומגדנות. קהל גדול התחיל להתאסף. במרכזה של השמחה עמדו אותם הורים של הבת החולנית שלרפואתה הרעישו שמיים וארץ. לברוך התוודע שהשמחה היא על כך שהצעירה שבה לאיתנה. התפילות הועילו ומן השמיים נשלחה לה רפואה שלמה. החתונה יכולה שוב להיערך במועד שנקבע, שההורים יוליכו את בתם לחופה בלב שמח. שמחה זו שימשה כהקדמה לשמחה יותר גדולה העתידה להיות היא חגיגת הנישואין. כל ינוביץ, כגדול כקטן, השתתפה בשמחה הגדולה שהייתה שמחה של כולם. כל אחד בינוביץ הרגיש שאין זו רק שמחת ההורים בלבד, כי אם גם לו יש חלק בשמחה. ברוך היה היחיד שהרגיש את עצמו זר למתרחש, כמי שאין הדברים נוגעים לו כלל. בשלווה ישב ולמד, וכאשר בבית המדרש גדל רעש השמחה, נכנס לחדר צדדי ושב, ושם ישב ולמד בשקידה, מבלי שיחוש במשהו את האווירה העליזה ששררה בבית המדרש. היום, לאחר שברוך התחיל ללמוד בספרי המוסר, יסר את עצמו על אדישותו וזרותו של אז. הוא ידע שהדבר נבע מכך שאצלו פעל, פעל אז רק המוח, ואילו לבו ונשמתו נשארו קרים

08:33 וצוננים. אבל עכשיו הרגיש ברוך את היהדות גם בלבו וגם בעומק נשמתו. הוא הרגיש שהתחיל ללכת בדרך הנכונה. הוא התפלא על עצמו כיצד היה מסוגל עד עכשיו להיות בלעדי ספרי המוסר. הוא המשיך במחשבותיו להשוות את תגובותיו את התייחסויותיו לאירועים שונים בעבר, ושוב נזכר במאורע שעכשיו היה מתייחס אליו באופן שונה לגמרי מבשעתו. היה זה כאשר שהה ברוך בדוברומיסל בפעם השנייה, בימים שלפני חג הפסח, כשכל היהודים טרודים בהכנות לקראת החג הקדוש. בעיר דוברומיסל חי אז יהודי בשם אברהם בנימין. הוא היה יהודי למדן שהתפרנס מיגיע כפיו. פרנסתו הייתה על ניקוי צמר ומיונו לסוגים שונים. זו הייתה מלאכה קשה שאין אפשרות להתעשר ממנה. אבל אברהם בנימין לא חיפש מעולם עושר. הוא הסתפק במועט והיה שבע רצון מן העובדה שהוא מסוגל להשתכר פת לחם למשפחתו. הייתה לו משפחה גדולה. ראשית היה אברהם בנימין מטופל שבעה ילדים משלו. בנוסף על כך אכלו על שולחנו אביו ואמו ואבי ואם אשתו, אשר היו זקנים ומחוסרי אפשרות לפרנסה. מובן שכדי להאכיל מספר כזה של נפשות הספיקה פרנסתו של אברהם בנימין בדוחק רב. למרות המצב בו נמצא אברהם בנימין ועמלו הקשה על פרנסתו לא הכניס את בנו הבכור, שהיה אז בגיל חמש עשרה שנה, לבית המלאכה כעזר לעבודתו, כי אם שלח אותו לישיבה ללמוד תורה. גם את שאר ילדיו מסר ללימוד תורה. אברהם בנימין בעצמו נשא על שכמו את העול של פרנסת משפחתו הגדולה. עם זה שהיה בעצמו עני הירבה אברהם בנימין במתן צדקה. ביתו היה תמיד פתוח לעוברי אורח עניים שמצאו אצלו משכב לילה וגם ארוחה לשבור את רעבונם. כל דוברומיסל ידעה על אברהם בנימין, על טוב לבו וגם על עניותו,

11:19 ועם זאת לא רצה מעולם להזדקק לעזרת מישהו כלשהו, אפילו הלוואה גמילות חסדים סירב לקחת ממישהו. בשעת הצורך הוציא למכירה מטלטלים מביתו עד שמכר אפילו את הכרים של מרשותו. גם את מנורת השבת של אשתו מכר, והרי אשתו הייתה מדליקה נרות שבת במנורת חימר אותה יצר הבן הבכור. אברהם בנימין ואשתו ושאר בני ביתו היו משתמשים במנורת החימר, כאילו הייתה זאת תכשיר, תכשיט יקר ערך. הסדר שנהג אברהם בנימין בקשר לאכילה, שהיה נוהג תחילה לדאוג למזון הזקנים, הוריו והורי אשתו. לאחר מכן הוא דאג למזון של האישה והילדים. את עצמו השאיר לבסוף. הוא לא ישב לאכול לפני שכל האחרים השביעו את רעבונם. למרות העוני וקושי החיים היה אברהם בנימין עליז תמיד ושרוי במצב רוח מרומם. כאשר היה נשאל לשלומו ולמצב פרנסתו היה משיב אין מה לדאוג. שלמה קלמן לומד בישיבה. דוד אריה וחיים אליהו לומדים בחדר, ואילו הקטנים לומדים לראות במקצת. אברהם בנימין היה אומר דברים אלה ברוח טובה ובנימה של שמחה להפתעתם הרבה של השומעים. לא נשמע מדבריו אפילו אבק של מרירות. הוא גם היה מוסיף ברצינות ושמא לדאוג. יש לנו קל בשמיים, הוא ידאג עבורי, עבור בני ביתי ועבור כלל ישראל. לפעמים היה אברהם בנימין מתבדח על חשבון עצמו ואמר אני זהיר בקיום מנהג לצום בימי שני חמישי בשבוע, שכן אני צם גם בימים שלישי ושישי בשבוע. ובכל זאת, ידעו כל תושבי דוברומיסל שאין בית שמח ועליז בעיירה יותר מביתו של אברהם בנימין. מי שעבר בליל שבת ליד בית זה חש את מלוא המשמעות של עונג שבת. הבית היה שקוע באדמה עד לחלונות. הכתלים היו תמוכים בבולי עץ כדי שלא יפלו, ולמרות זאת היו זגוגיות

13:57 החלונות נקיים. הקירות מסוידים. על השולחן הייתה פרוסה מפה לבנה ונקייה ושלושה נרות שעווה דלקו בגאון ובעליזות במנורת הפליז. שני הזוגות הזקנים, הורי רבי אברהם בנימין ואשתו, ישבו בראש השולחן. מסביבם אברהם בנימין וכל בני המשפחה. על השולחן עמדה קערה עם מים חמים כתחליף למרק ופרוסות לחם חולקו בין כל המסובים. לאחר אכילת הלחם וגמיעת הרוטב החם, פצחו כולם בשירת זמירות שבת בהתלהבות גדולה, כאילו אכלו ממיטב מאכלי השבת. והנה באחד מימי החול, בשעות אחר הצוהריים, כאשר ברוך ישב בודד בבית המדרש ולמד, נשמעו לפתע צעקות ומהומות לבית המדרש, התפרצו שניים שלושה יהודים שהם נושאים יהודי שפניו היו מכוסות דם והוא נראה כחצי מת. אנשים נכנסו ברעש ובבכי. התברר שהפצוע הוא אברהם בנימין. מה קרה? כפי שנודע לברוך, נמצא אברהם בנימין מוטל על אם הדרך לבבינוביץ', לא הרחק מדוברומיסל, מתחת לעץ, כשהוא מוכה ופצוע ושוטף דם. איש לא ידע מה קרה. גם מן הפצוע עצמו לא הייתה אפשרות לוודא. מיד הובא לדוברומיסל וכיוון שבית המדרש היה קרוב יותר מאשר ביתו שלו, הכניסו אותו לבית המדרש. מיד באה כל העיירה למקום המהומה והצעקות גדלו. בא רופא העיירה והתחיל לבדוק את אברהם בנימין. הוא חי עדיין, אבל הרופא לא היה בטוח שיחלים ממצבו האנוש. הציבור התחיל לומר תהילים עבור החולה, גם ברוך השתתף באמירת התהילים, אבל כפי שזכור לו לא היה ליבו לכך, כיוון שלא חש את אותו הצער שכל האחרים חשו. הרגשתו הייתה כמישהו שנקלע לעולם זר בו הוא מסתובב בודד ומובדל מכל האחרים. ועכשיו עם לימוד ספרי המוסר. התחיל ברוך להבין את החומרה שבהתנהגותו באותו זמן, הרי היה עליו לחוש יותר את הצער והכאב עקב האסון שפקד את אברהם

16:48 בנימין. הדבר היה צריך לזעזע אותו באופן פנימי ונפשי. יתר על כן, הצער הזה היה צריך למלא את ליבו עוד לפני שרבתה יללה בבית המדרש. צערו וכאבו של יהודי אחר עליו להרגיש כצערו וכאבו שלו. עוד נזכר ברוך בהמשך השתלשלות המאורעות שהיו אז, כי שתי יממות שכב אברהם בנימין, כשהוא מרחף בין החיים ובין המוות. מחזה קורע לב היה בואם של בני משפחת אברהם בנימין הוריו ואחי אשתו, אשתו וילדיו לבית המדרש, כאשר ראו לפניהם את החולה מוטל כחצי מת, הקיפו אותו ביללה שפשטה מיד על פני כל בית המדרש. היו שסברו לקחת את הגוסס לביתו, אבל הרופא אמר שמוטב לא להזיזו ממקומו. הרופא עסק בינתיים בפעולות שונות. אחרים הצטרפו לדעתו באומרם שעצם הימצאו של אברהם בנימין במקום קדוש מהווה סגולה לרפואתו. הציבור לא חדל מלומר תהילים ובני המשפחה הרעישו עולמות ליד ארון הקודש. בית המדרש לא נח אף לרגע. כולם מטפלים או מתפללים ליד החולה שסימני חיים נראו עליו רק בקושי. ברוך התהלך באותם ימים כמו בעולם הטוב. מצד אחד לא חש את הצער אותו חשים כולם ולכן לא היה שותף לרגשותיהם. מצד שני, לא היה מסוגל לשקוע בעולמו שלו ולהתעמק בלימודיו, כיוון שהרעש בבית המדרש היה גדול מכדי לאפשר לו להתרכז. לאחר שרבי אברהם בנימין היה שרוי במצב של גסיסה מספר יממות, פקח לפתע את עיניו והתחיל לנשום באופן חופשי וביקש מעט מים. התברר שאברהם בנימין ניצל ממוות וכי הוא שייך עכשיו שוב לעולם החיים. הבשורה שרבי אברהם בנימין נחלץ מן הסכנה התפשטה במהירות בכל העיר. שוב באו אנשים במרוצה. השמחה הייתה גדולה. כולם חשו שהיא רק הנס, ושמחת המשפחה הייתה גדולה לאין שיעור. הרופא אמר שכל

19:21 זה קרה בגלל התחבולות שלו, ואילו כל השאר סברו שהדבר התרחש בגלל התפילות שנערכו לשלום החולה. מכל מקום היה אפשר להעביר את החולה מבית המדרש לביתו. כעבור כמה ימים היה ליל הסדר. אברהם בנימין היה כבר מסוגל לשבת ליד השולחן ולחוג את החג יחד עם בני ביתו, בשמחה שהייתה מורגשת תמיד בבית ובמידה גדולה יותר מתמיד. אמנם השמחה הייתה שמחת כל דוברומיסל, כולם חשו עצמם שותפים לשמחת ההצלה. ברוך, שלא הרגיש לפני כן את הצער המלא, לא הרגיש עכשיו את השמחה המלאה. הוא בכלל לא היה שותף לחוויות יהודי דוברומיסל או יהודי מקומות אחרים. הוא היה שרוי בעולמו שלו, בודד ומסוגר, מנותק מכולם. אבל כפי שהבין ברוך עכשיו, תופעה נפשית זו היא נחלת העבר. ברוך נכנס כביכול לעולם חדש, עולם רגיש, בו לא רק השכל מהווה אמצעי לקליטה ותחושה, כי אם גם הלב והנשמה. עכשיו כאילו בא האני הפנימי שלו לידי ביטוי, נוצר קשר וחיבור בין השכל שלו לבין הרגש. הוא התחיל עתה להיות אדם אחר, שלם. ספרי המוסר העמידו אותו על דרך חדשה.