פרק 31 : המשך סיפורו של רבי משה סבו של האדמו"ר הזקן

00:01 אנחנו מתרכזים עכשיו בתולדותיו של רבי משה, רבי משה, הנכד של המהר"ל, וכפי שאמרנו וסיפרנו מספר פעמים גם הסבא של רבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד. לכן הוא כל כך חשוב לנו. הוא גם חשוב מכיוון שבאישיותו שלו ובמנהיגות שלו הוא יצר מציאות של חיים יהודיים גאים, ואנחנו עוקבים אחרי זה. רבי משה התרשם מאוד מהסיפור על גר הצדק אותו סיפר לו גדליה משה גורדון, המלומד הצעיר. העובדה הזאת חיזקה את דעתו של משה שיש לפרסם חוברות בשפות שונות כדי לבסס את האמונה בין יהודים, וגם כדי להוכיח ללא יהודים את צדקת היהדות. לשם כך ייסד משה אגודה מיוחדת שתעסוק בהסברת יהדות. בראשה של האגודה העמיד את גדליה משה גורדון, שהוא כבר היה במשרת פרופסור באוניברסיטת סורבון בפריז. אבל למעשה דחה גדליה גורדון, גדליה משה גורדון, את ההצעה של סורבון בפריז כדי שיוכל לשרת את צורכי היהדות ואת כלל ישראל. בגלל כל הסיבות האלה נשאר רבי משה זמן ממושך בלונדון, ושם הכין את הקרקע לפעילות האגודה להסברת היהדות שבראשה הוא העמיד את פרופסור גורדון. פרופסור גורדון לצורך כך השתקע בלונדון. חשיבותה של אגודה כזו הוכרה מייד על ידי מנהיגי היהדות בשורה של ארצות. הפתעה גדולה הייתה לרבי משה ולפרופסור גורדון לקבל מכתב מאברהם הגר, מי שהיה הכומר קריסטיאן די ליציאטה[?] שעליו סיפרנו. במכתב הזה ברך די ליציאטה על הקמת האגודה ואמר שהוא עוסק במרץ בהפצת אמונת היהדות כפי יכולתו, למרות גילו המופלג ובריאותו הלא טובה. הוא מספר בפומבי את תולדותיו, את המקום הנכבד שתפס בכנסייה הנוצרית ובוויכוחים עם היהודים עד שהגיע להכרה בצדקת היהדות, ואת העובדה שאת ההכרה הזו בצדקת היהדות העז להשמיע באוזני האפיפיור בכבודו ובעצמו.

03:09 ייתכן שרבי משה היה מתמסר לגמרי לפעילות האגודה לביסוס והפצת אמונת היהדות, אבל הוא התחיל לקבל מכתבים מדאיגים ממשפחתו בפוזנא. היו שם רדיפות קשות מצד הקתולים על היהודים. היהודים התחילו לברוח מפוזנא מתוך הרגשה שהרדיפות תלכנה ותתגברנה, וביום אחד אכן אף בוצע פוגרום ביהודי פוזנא, כפי שליבם אמר להם. דבר זה הגדיל פי כמה את ממדי הבריחה מהעיר. משפחתו של רבי משה עקרה לפראג, שם הכין רבי משה לעצמו בסיס קיומי זמן רב לפני כן, ואז נסע משה גם הוא לפראג והצטרף למשפחתו, ושב לנהל מסחר מסועף כרגיל אצלו, כאשר בניו וחתניו מסייעים בידו ורק בנו הצעיר, רבי שניאור זלמן הגאון, לא רוצה לעסוק במסחר והתמסר להיות מלמד. יחד עם זה רבי משה חש שגם העיר פראג אינה מהווה מקום אידיאלי כמקלט למשפחתו הגדולה, והחליט לנסוע לפולין ולחפש שם מקום מתאים שבו ישתקע עם משפחתו. לאחר נסיעות ארוכות ובדיקות ממושכות הגיע למסקנה שהעיר מינסק היא העיר המתאימה להעביר אליה את משפחתו. עוד לפני כן חשב לעצמו שהעיר קרקוב תתאים לכך. עיר זו מצאה חן בעיניו בגלל צביונה התורתי המובהק וסדריה המיוחדים. היהודים בעיר קרקוב היו מאורגנים באגודות לפי משלח ידם, ובמגמה להתחזק יחד בלימוד התורה ושמירת המצוות כראוי. וכך היו אגודות של סוחרי פרוות, סוחרי צמר, סוחרי עורות, סוחרי תבואה, בעלי מלאכות שונות לפי המקצוע, ובראש כל אגודה הפרנס שתפקידו היה לפקח על מצב חברי האגודה בתורה ובמצוות. רושם רב עשתה על רבי משה העובדה שכל אחד מיהודי העיר, בין אם הוא עשיר ובין אם הוא עני, עשה כל מאמץ להשיג לבתו חתן למדן. החתן הזה סמוך על שולחן חותנו לפחות שלוש שנים, וכך מלאה העיר באברכים למדנים שישבו ועסקו

05:57 בתורה כל שנות שבתם ליד שולחן חותנם, והעיר הייתה למקום תורה מובהק. רבי משה התפעל באופן כללי מן העיר, אבל בסופו של דבר נמנע מלקבוע את מושבו בעיר קרקוב. מה הייתה הסיבה? התברר לרבי משה שיהודי העיר ולמדניה עוסקים גם בלימוד תורת הקבלה. רבי משה, לצערנו, היה מתנגד ללימוד הקבלה, לכן העדיף להתיישב בעיר מינסק, שהייתה גם היא עיר של תורה, אבל לא עסקו בה בקבלה. כל בניו וחתניו ומשפחותיהם עברו איתו למינסק, חוץ מבנו שניאור זלמן, כפי שאמרנו. שניאור זלמן עבר לעיר ויטעבסק, משום שרובם של הורי תלמידיו עברו לשם, וכך התחלקה משפחתו של רבי משה לשני חלקים. כאשר הגיע לעיר מינסק הפסיק רבי משה לעסוק בענייני ציבור. את זמנו הפנוי הקדיש ללימוד תורה, וכן להבדיל, להשתלמות במדעים ובמיוחד לרכישת שפות נוספות. וכך היה רבי משה ליוצא מן הכלל בעיר מינסק. עיר זו הייתה עיר של בני תורה מופלגים, אבל לא היה בה אדם שהיה גם גדול במדעים. תושבי מינסק ולמדניה העריצו את רבי משה לא רק בגלל גדלותו בתורה ובגלל ייחוסו המשפחתי, אלא גם בגלל השכלתו המדעית הרחבה. יחד עם זאת לא מצא רבי משה במינסק אף אדם כלבבו שהוא יוכל להחליף איתו דברים גם בענייני חוכמה. הדבר הזה הסב לו תחילה צער וחוסר סיפוק. הוא חש בדידות וגם ניכור למרות שחי בעיר של תורה ויהדות. ולכן היה מרבה רבי משה בנסיעות לחוץ לארץ, לארצות כגון איטליה, צרפת, אנגליה. הנסיעות אכן היו קשורות באופן כללי בצורכי המסחר שלו, אבל יותר מכך המריץ אותו לערוך את הנסיעות הצורך לפגוש יהודים מלומדים כדי לשוחח איתם בענייני מדע. ובנוסף לכך, הנסיעות התכופות אפשרו לו לרכוש ספרים וכתבי יד בכל מקצועות התורה

08:37 והחוכמה. את נסיעותיו לחוץ לארץ ניצל גם להיפגש עם פרופסור גדליה משה גורדון, אשר בינתיים העביר את מקום מגוריו ופעילות אגודתו לפריז ושמו נודע והתפרסם מאוד. גם בזמן שבין הביקורים קוימו ביניהם התכתבות תכופה והקשר ביניהם היה חזק מאוד. ר' משה העריך מאוד גם את הנראות, את הנוי. משה ראה בנוי ובנראות ערך תורני על יסוד המאמר זה אלי ואנוהו. כלומר צריך שהמצוות יהיו נאות. אפילו כתב יד נאה נחשב אצל רבי משה לדבר בעל ערך. ביתו במינסק שימש באופן טבעי לבית ועד לחכמים. העובדה שנוסף על למדנותו וידיעותיו היה גם עשיר ובעל צדקה גדול, גרמה כמובן לכך שהרבו המבקרים אצלו גם מקרוב וגם מרחוק, ורב משה קיבל את כולם בסבר פנים יפות, ובמיוחד קירב ועודד את העניים והנזקקים. אשתו של רב משה הייתה בעלת צדקה בפני עצמה, ובמיוחד התמסרה לסיפוק צורכיהם של בחורי ישיבה עניים. בביתה אכלו מדי יום חמישה עשר עד עשרים בחורי ישיבה, ובשבתות וחגים היה מספרם גדול יותר. ר' משה ורעייתו העסיקו אנשים מיוחדים לצורך כך. כאשר הגיע לגיל שבעים וחמש חדל ר' משה לעסוק בנסיעות לחוץ לארץ, ובמשך הזמן נסתגל לחיות את חייו במינסק. אבל הייתה עובדה אחת שגרמה לו צער. העובדה שבמשך הזמן החסידים הנסתרים בעיר והתלמידים החשאיים של רבי ישראל בעל שם טוב התחילו להסתכל עליו בעין בלתי אוהדת ואפילו להתרחק ממנו. מה הייתה הסיבה לכך? מינסק הייתה בעצם עיר של מתנגדים לחסידות, ועם רוב תושביה ולמדניה שהיו מתנגדים ר' משה חי בשלום ובידידות. הלמדנות שלו ומעשיו הטובים חיבבו אותו על הכל. בתחילת דרכו במינסק התחברו איתו גם החסידים הנסתרים שבראשם עמדו ר' משה ניסן המלמד ורב אברהם אבא האופה. גם הם וגם

11:35 חבריהם היו השלוחים החשאיים של הבעל שם טוב במינסק כדי לבצע שליחויות חשאיות שונות בעיר ובסביבתה, ומפעם לפעם הוטלו עליהם גם משימות ביצוע בשליחותו של הבעל שם טוב במקומות נוספים, ובמקרים כאלה היו נעלמים מהעיר לתקופה מסוימת וחוזרים אליה כעבור זמן. רק בודדים ידעו על ענייניהם וקשריהם עם הבעל שם טוב. עם זאת הכירו אותם כולם כבני תורה ויראי שמיים, בעלי מידות טובות. מובן אפוא שקיימו בתחילה יחסי ידידות עם רב מוישה, ובמיוחד אחרי שנודע להם על מוצאו של רב מוישה מהמהר"ל מפראג, גדל ערכו בעיניהם עוד יותר. המהר"ל מפראג היה נערץ מאוד אצל הצדיקים הנסתרים, גם אצל המקובלים וגם אצל תלמידי הבעל שם טוב. כולם ידעו שהבעל שם טוב מעריץ מאוד את המהר"ל, ולפי הוראתו עסקו חסידיו בלימוד ספרי מהר"ל. הדבר הזה היה סיבה לחיזוק קשר הידידות בין החסידים במינסק הנסתרים, בראשות רב מוישה ניסן, כפי שסיפרנו, ורב אברהם אבא לבן רב מוישה. הם הרבו לבקר בביתו, לשוחח איתו בתורה. הם ציפו להיוודע מבין השיטין על-- של שיחותיו על הערצתו את הקבלה ודרכיה, ובסתר ליבם אפילו קיוו שיתברר להם כי הוא עצמו נמנה על חבורת המקובלים הנסתרים. אבל לצערנו, כפי שאנחנו יודעים, היה רב מוישה מן המתנגדים לקבלה, אבל הוא נמנע מלבטא את דעותיו בנידון. המאמצים של החסידים לגלות את שיטתו לא העלו פרי, ולאחר זמן ממושך ומאמצים רבים התברר להם לאכזבתם המרה כי הוא שולל בתכלית את לימוד הקבלה, וכי לדעתו קיימת סכנה כי העוסקים בתורת הקבלה יושפעו משרידי כת שבתאי צבי. מובן מאליו שהחסידים שהודרכו על ידי הבעל שם טוב בדרך מנוגדת לגמרי לשיטה הזו, קיבלו את עובדת התנגדותו בכאב ובצער, במיוחד ביודעם כי הוא מתלמידי מהר"ל

14:15 מפראג. לאט לאט, אבל בעקביות, התחילו להתרחק מרב מוישה, ובמשך הזמן חדלו לבוא לביתו ולקיים איתו קשרים. אלה מבין החסידים שבניהם בחורי ישיבה היו מאוכלי שולחנו של רב מוישה, פקדו עליהם להפסיק לסעוד בביתו מחשש שמא יושפעו מדעותיו. וכך הרגיש רב מוישה כעבור זמן כי קבוצה מסוימת ונכבדה מבין ידידיו ובאי ביתו מתרחקת ממנו לצערו הרב, והלמדן והמשכיל הזקן הצטער על זה מאוד. היו ודאי רבים שתהו ותמהו על הניכור והריחוק שקיימים בין רב מוישה, ראש קהילת פוזנא לשעבר, התופס מעמד נכבד בעיר מינסק שבה השתקע בזקנתו, לבין נכדיו: דבורה לאה, כפי שסיפרנו, וברוך. הבנים של רב שניאור זלמן בנו של רב מוישה, שכפי שסיפרנו התיישב בעיר ויטבסק. התמיהה גדולה במיוחד לאור העובדה ששני הנכדים נותרו בנערותם יתומים מאב ומאם. אבל הדבר לא נובע כלל וכלל מחוסר רצון של הסבא להחזיק את נכדיו. ידוע לנו שרבי שניאור זלמן לא רצה להתמסר למסחר כפי שעשו אחיו. הוא העדיף לעסוק במלמדות. הדבר הזה הביא לידי כך שבשעה שאביו וכל משפחתו גרו במינסק, הוא נאלץ יחד עם ילדיו להשתקע בוויטבסק, שם הוא חי חיי ייסורים של דבר נפטר[?] וכך גם רעייתו המלומדת רחל. דבורה לאה, בתו של שניאור זלמן, שחונכה על ידי אמה וספגה גם מהשפעת אביה, שאפה להתפרנס מיגיע כפיה ועוד בשחר נעוריה התחילה לעסוק בתפירה. דבר זה בלבד יכול להוות בשבילה סיבה מספקת להימנע מלנסוע ממינסק אל סבה מוויטבסק אל סבה במינסק. גם כשעברה לגור בבית דודה ודודתה בויטבסק, הצהירה איתם שהיא תמשיך לעסוק בתפירה ולכסות בהכנסותיה את הוצאות אחזקתה, וכך היה עד שהתחתנה עם רבי יוסף יצחק, כפי שכבר שמענו את זה, העילוי משארי[?], וגם לאחר מכן. הסיבה הנוספת לאי נסיעתה

17:20 למינסק היה רצונה להמשיך לגור בויטבסק, העיר שבה קבורים הוריה, כדי שתוכל לבקר תכופות בבית העלמין ולהשתטח על קבריהם. זה לגבי דבורה לאה. אחיה הצעיר ברוך, שהוא בעצם אביו לעתיד של רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד. ברוך עזב את ויטבסק בהיותו נער צעיר. גם הוא החליט בליבו ללכת בדרכו שלו, להתמסר לתורה ולעבודת השם, להסתפק במועט יגיע כפיו בלבד, וברוך התרחק אפילו מאחותו ולא התראה איתה גם כאשר תוך כדי נדודיו הגיע שוב לויטבסק לתקופה קצרה, ומשום כך גם נמנע מלבקר במינסק כדי שלא ייפגש עם סבו רבי משה ויוכרח ליהנות מעושרו. בנוסף לכל זה, וכפי שאנחנו כבר יודעים, עסק ברוך בחיפוש דרך ושיטה ביהדות ובעבודת הבורא. אותה דרך הוא רצה למצוא בעצמו ולכן הוא חשש שבפגישה עם הסבא ינסה הסבא לשכנעו ללכת בדרכו שלו. וכך יצא שהנכדים התרחקו מסבם הגדול. הם ממש לא הכירו אותו וידעו רק מעט על חשיבותו. בשלב מאוחר יותר התחילו להיוודע על חשיבותו ומעמדו של רבי משה במינסק, אבל לשניהם, גם לדבורה לאה וגם לברוך, היו לכל אחד מסיבה אחרת סיבות להפיל ספק בצורך להתקרב אל סבם.