פרק 25 : רבי משה עוזב את פוזנא ומגיע לוותיקן ברומא

00:01 אנחנו ממשיכים לספר על תולדותיו של רבי משה, נכדו של מהר"ל מצד אחד, והסבא של רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, מצד שני. הרקע הוא כרגע הגזרות האכזריות של הכנסייה והיחס המשפיל של הכנסייה כלפי היהודים, ונראה זאת בתוך הספר. האפיפיורים שבאו לאחרי גריגורי לא עמדו כל כך על ביצוע הגזרה שעל היהודים לבוא ולהקשיב לדרשות של הכמרים בכנסיות. מצד שני ניתנה לכמרים יד חופשית לבוא אל בין היהודים ולספר להם על דתם. במיוחד היו מרבים בנאומי שמד בימי אידיהם, כלומר חגיהם של הנוצרים. ולפתע הגיעה מהוותיקן פקודה חדשה. לפיה על בכירי הכמרים בכל המדינות לארגן מפעם לפעם ויכוחים פומביים בין נציגי הכנסייה לבין היהודים. ויכוחים אלה היו כרוכים בסכנה גדולה ליהודים, פעמים בסכנת נפשות ממש. אופי הוויכוחים וצורתם היו תלויים בטבע המושלים והכמרים השונים. בפוזנא, בתקופה-בתקופה שבה כיהן רבי מוישה כראש הקהל, היה ראש הכנסייה הקתולית צורר יהודים פשוטו כמשמעו, והיה ממרר לרבי מוישה את החיים. הוויכוחים שאורגנו בפוזנא היו לפי הכוונתו של הנסיך מקסימיליאן, שמשל על אותו אזור. ויכוחים אלה שימשו עילה לעלילות מרושעות והסתות שהביאו עד כדי כך שרבי משה נאלץ להתפטר מתפקידו כמנהיג הקהילה. פוזנא השתבחה בלמדניה וכל יהודיה שאפו והתאמצו שבניהם יהיו למדנים. גם הגאון רבי יהודה לייב, אביו של רבי מוישה, שכיהן כראש אב בית הדין של העיר פוזנא, הפקיד את בנו ביד טובי המלמדים ומאוחר יותר הכניס אותו לישיבות שראשיהן הצטיינו במלאכת הקודש שלהם. לרבי מוישה היו כישרונות מצוינים. הוא הצליח מאוד בלימודיו, עלה על כל בני גילו ובכלל נכלל רבי מוישה במעלות רבות בפיקחות, במתינות ובישוב הדעת. עוד בהיותו ילד רך התנהג כאדם מבוגר, מעולם לא התרגז, מעולם לא

03:12 בכה, אפילו כאשר נפצע תוך כדי משחקיו לא בא לבכות ולהתלונן כדרכם של ילדים. הוא גם לא נהג להתלונן תכופות על כאבי ראש או כאבי בטן ובכלל לא דרש תשומת לב. בהיותו בן שלוש נשלח לחיידר כאשר בגר ומילא את עצמו בתורה נשלח לפדואה שבאיטליה. פדואה הייתה מרכז של תורה. שם בפדואה גם השתלם בלימודי חול ובמשך כל הזמן לא ביטל אפילו רגע אחד. הוא היה עסוק תמיד בלימודי קודש או להבדיל בלימודי חול. לאחר נישואיו החל רבי מוישה לעסוק במסחר. אמנם המשיך ללמוד הרבה תורה וגם מדעים שונים, ובמיוחד חיבב מוישה את מדעי הטבע, וכן את לימוד ההיסטוריה. הוא ידע לדבר ולקרוא באופן שוטף שפות רבות, ביניהן צרפתית, איטלקית, גרמנית, יוונית, לטינית. מסבו, רבי שמואל, נכדו של מהר"ל, ירש חוש הבחנה ומומחיות בתכשיטים ובצורפות של זהב. לצורך מסחריו ערך רבי מוישה נסיעות לארצות שונות. בכל מקום שאליו הגיע ביקר בספריות ועבר על כתבי יד עתיקים שהיו באותן ספריות. בגלל ידיעת השפות שלו הצליח לקשור קשרים טובים, והוא גם הרבה לרכוש ספרים נוסף על מה שירש מאביו ומסבו, וכך הפכה ספריתו לאחת הגדולות והעשירות שהיו שם. בשנת תע"ה, שנת אלף שבע מאות וחמש עשרה למספרם, לאחר שהכמרים הקתוליים הגבירו את פעולות הלחץ והדיכוי שלהם על יהודי פוזנא, התפטר רבי מוישה ממשרתו כראש הקהילה, ומאוחר יותר, לאחר התייעצות עם בני משפחתו, החליט לעקור לגמרי מפוזנא. רבי מוישה נזהר שלא יעלה על דעתו של איש כי הוא מתכונן לעזוב את המקום. נאמר כי רבי מוישה יוצא לנסיעת מסחר. למעשה התכוון להעביר בהדרגה את רכושו למדינה אחרת, ושבני משפחתו יבואו לאחר מכן. רכושו של רבי מוישה כלל חפצי זהב, יהלומים, דברי עתיקות בעלי

05:58 ערך רב, נוסף על סכום גדול במזומנים, וכן שטרי חוב של פריצים שסחרו איתו. במשך תקופה של יותר מחצי שנה הצליח רבי מוישה להעביר את רכושו העיקרי וספריו לחוץ לארץ. בתחילה נסע לפראג, שם התגוררו רבים מקרוביו מצאצאיו של מהר"ל. מאוחר יותר באו אחריו בני משפחתו, ואז עברו לגור בפולין, ובסופו של דבר השתקעו בעיר מינסק. כאשר עזב את פראג ביקר רבי מוישה בפדואה שבאיטליה, ששם בילה את ימי נעוריו בתורה ובחוכמה, ובהיותו שם סייר בישיבותיה השונות של פדואה והתפלפל בלימוד עם הלומדים. גם הגיע לוויכוחים עם למדנים מבין יהודי איטליה שהתחילו ללמוד קבלה. באותו זמן היה רבי מוישה מתנגד חריף ללימוד הקבלה. ומפדואה נסע רבי מוישה לבקר בערים אחרות באיטליה עד שהגיע לרומא. ברומא ערך ביקורים בספריית הוותיקן, שהייתה עשירה בספרים וכתבי יד. כאשר הגיע לרומא וביקר בוותיקן, הרשים רבי מוישה מאוד את מנהל הספרייה בוותיקן. מנהל הספרייה היה גוי מלומד מאוד, שאיתו שוחח הרבה במדעים שונים בכל ימי שהותו בספרייה. מנהל הספרייה סיפר בהתפעלות לקרדינלים על רבי מוישה, וכמה מהם הביעו את חפצם לשוחח עם היהודי המופלא. מנהל הספרייה הפגיש אותם, וכך התגלגלו ביניהם שיחות ממושכות, בעיקר על היהדות. הקרדינלים הציעו לרבי מוישה לקיים איתם ויכוח פומבי. רבי מוישה אמר להם שהתנאי הראשון שלו הוא שמכותלי האולם שבו אמור הוויכוח להתקיים יוסרו כל הפסלים והצלמים של הנצרות. בנוסף לזה, הקרדינלים עצמם יורידו מעצמם את הצלבים. הקרדינלים התרגזו מאוד וראו בזה עלבון לכנסייה ולישו והם איימו על רבי משה באיומים שונים. אבל רבי משה לא התרשם מהם ועמד על שלו. הוא הסביר להם שלפי ההלכה אסור לו לכבד את הפסלים והצלבים, ולכן לא יוכל לנהל איתם ויכוח

08:50 חופשי כאשר דברים אלה לנגד עיניו. על אפם ועל חמתם הביעו הקרדינלים את הסכמתם לתנאים של רבי משה. הוויכוח בין רבי משה לבין הקרדינלים התקיים בסופו של דבר לפי תנאיו של משה. הקרדינלים לא נשאו צלבים על חזיהם במשך כל שעות הוויכוח. גם לא נראו צלבים או פסלים על כותלי האולם שבו התקיים הוויכוח. וכך היה העניין. למעלה משלושים קרדינלים ואישים קתוליים נוספים בכירים בוותיקן היו בצד אחד. בצד השני רבי משה לבדו. שנים עשר מבין שלושים האישים הקתוליים היו אנשי מדע ידועים. לכאורה היו סדרי הוויכוח ותקנותיו אמורים להיות מבוססים על מתן שוויון מלא לשני הצדדים. זו הייתה דרישתו של רבי משה, אשר הקרדינלים הביעו הסכמתם לכך, אמנם באי רצון בולט. רבי משה גם דרש שהוויכוח יסוב לא רק על הדת היהודית, כי אם גם להבדיל על הדת הנוצרית. הוא גם דרש שהוויכוח יתנהל בשתי השפות לשון הקודש ולטינית. הקרדינלים דחו את הדרישה הזאת מן הסיבה הפשוטה שמעט מהם בלבד ידעו לשון הקודש. עצם העובדה שהוא היהודי מכיר בשפתם והם אינם מכירים בשפתו הייתה מציאות בלתי נוחה עבורם. הדבר הבליט את עליונותו של היהודי, ובכל זאת סירבו לקבל את דרישת רבי משה. הוויכוח נפתח באולם שבאחד מהארמונות הוותיקן, בהשתתפות קהל רב של צופים. נוסף למשתתפים בוויכוח שלושים הקרדינלים מצד אחד ורבי משה מצד שני, נבחרו יושב ראש, מזכיר חבר שופטים שיעריך את טענות הצדדים ויקבע את ציד קטן. הנקודה הראשונה שעמדה לדיון הייתה מקומה של האמונה בחיי האדם. הנציג של הצד הקתולי יצא ראשון בהרצאה ממושכת על הנושא הזה. כאשר הגיע תורו של רבי משה אמר כי בטרם הוא נכנס לתוכן הוויכוח, עליו להביע את מחאתו על הפרת

11:40 עיקרון השוויון בין הצדדים. באיטלקית צחה החל רבי משה לפרט את הדברים שבהם מתבטא חוסר השוויון. ראשית, העמידו מולו שהוא אדם אחד סוללה של שלושים אנשים. שנית, הצד השני, הקתולי, נתן לעצמו את זכות הפתיחה בשעה שרשות הדיבור מגיעה ראשונה לצד היהדות, משום שהיא עתיקה יותר ומשום שאמונת הנצרות מצהירה על עצמה כמבוססת על היהדות. ביטוי נוסף לאי השוויון הוא הסירוב של הצד השני להסכים לכך שהוויכוח יתנהל בשתי שפות. אם המתווכחים מטעם הצד השני אינם מכירים את לשון הקודש, אפשר להעמיד מתרגם ובכך לאפשר לרבי משה להשמיע דבריו בלשון הקודש. בסיכום אמר רבי משה יש כאן אי שוויון בולט וחוסר צדק, מצב הנותן עדיפות עצומה לאחד הצדדים ומקטין את סיכוי הצד השני לנצח. דבריו אלה של רבי משה הביכו לגמרי את הקתולים שהיו-- הביעו כעס וזעם וטענו שיש להעניש את היהודי על חוצפתו. אמנם המתונים שביניהם הודו שהצדק עם רבי משה. ובכל אופן, הישיבה הופסקה ונדחתה למועד בלתי ידוע עד אשר יוחלט על דרכי ניהול הוויכוח. האווירה בוותיקן כלפי רבי משה הייתה עוינת ומתוחה, אפילו אם היו בין הקרדינלים ואישי הוותיקן האחרים, כאלה שבסתר ליבם הצדיקו את רבי משה ואפילו רכשו לו אהדה, הרי כלפי חוץ לא יכלו להראות כל סימן לכך כמובן.