הרב שמואל יזהר, ורנאסי, הודו- פרק 2

00:17 דובר 1 הלימוד מוזיקה, מה זה לימוד? זה בטח לא כיתות שלומדים מוזיקה.

00:22 דובר 2 לא, לא, זה מורה פרטי בדרך כלל.

00:25 דובר 1 אה.

00:26 דובר 2 זה מורה פרטי. אתה קונה כלי נגינה שאתה, אתה לוקח שם... אני הגעתי ולקחתי שם מקום וד-- לגור והתארגנתי על מורה, שהיה מורה מאוד מאוד צעיר. ו... איך?

00:46 דובר 1 אני שומע, שומע.

00:48 דובר 2 מורה הודי מאוד צעיר, שאחר כך הוא נהיה קצת חבר שלי. אחרי כמה עשרות שנים נהיינו קצת חברים גם. הוא מאוד סבל ממני כי הייתי, הייתי לא הטיפוס הרגיל של לומד מוזיקה.

01:04 דובר 1 היית, היית מאוד קפדן ודרשני.

01:08 דובר 2 דרשני וכזה, אתה יודע, יצירתי כזה, כמו איזה ילד כזה, מ-- אתה יודע, לא, הוא לא הצליח להשתלט על העוצמה של מה שקרה שם. הוא כל הזמן היה נבהל מאיתנו. ו... אבל זה, זה לקחת מורה והוא מלמד אותך. הוא מלמד אותך איך לנגן ולאט לאט אתה מתאמן. אחרי זה לקחתי מורה קצת יותר רציני והמשכתי לנגן שם. וככה הייתי מגיע כל שנה. בעיקר עיקר העניינים שלי היה להיות באירופה בחודשי הקיץ, ובחודשי החורף לנסוע להודו. גם בהודו היה סבב קבוע בתוך הודו לאן נוסעים ומה עושים, אבל עיקר המקום שלי היה דווקא שמה, בוורנאסי, לעניין של לימוד מוזיקה.

01:54 דובר 1 ונס-- היית כל הזמן לבד או שהיית עם עוד חברים?

01:59 דובר 2 לא, אז זהו. הודו, הודו זה מאוד דינמי. זה כל הזמן יש חברים. זה כאילו זה-- אתה לא, אתה לא נוסע עם חברים. כולם חברים שם.

02:09 דובר 1 מסור--

02:09 דובר 2 כל המטיילים, כל המטיילים מכל אומות העולם, כולם שם עם אחד ודבריו אחדים. כולם שם זה... יש שם אחווה מאוד גדולה.

02:22 דובר 1 מאוד מעניין.

02:24 דובר 2 בין המטיילים, כי כולם בחיפוש כזה, חיפוש רוחני. אז, אז כולם כאילו באותו, באותו וייב, באותו הרגש של חיפוש.

02:36 דובר 1 אהא.

02:37 דובר 2 אז ממילא אפשר להתחבר עם כולם וכולם רוצים להתחבר. זה גם בדרך כלל חבר'ה מאוד מאוד פתוחים וברגע שאתה-- הרי העניין הוא שאת-- שאדם מתחיל לטייל, אז הוא מסיר מעליו את כל ה-- היום אני קורא לזה קליפות, כי זה קליפות. הוא מסיר את כל ה, את כל המניעות ועיכובים שיש לו ואת כל ההרגלים השגרתיים שמונעים אותו בעצם מלפרוץ שיש בחברה המערבית לדוגמה. זאת אומרת שהוא, הוא, הוא פה בחברה המערבית אדם הוא כל הזמן נתון להתניות ולמחויבויות שהוא כל הזמן מחויב לעשות אותן, וזה מכניס אותו למין מגבלה כזאת שהוא לא, הוא לא מצליח בעצם להגיע לעצמו. לדוגמה להודו. וכשאדם נוסע לדוגמה להודו ואין שם, אין שם את כל ההתניות והמוגבלויות שהוא חייב ומוכרח וכולי וכולי וכולי. אלא הוא פתאום יכול לגלות את מי הוא באמת. לא מה הוא צריך לעשות, אלא מי הוא באמת ומה הוא מרגיש שנכון לו לעשות ואיך הוא חושב. אז פתאום הוא מגלה קצת על עצמו וזה בעצם עוזר לו להשתחרר מהרבה הרבה מוגבלויות וקליפות שמוטלות עליו. לכן בהודו זה מאוד מאוד קל לדבר עם יהודי על יהדות, כי הוא מתחיל לגלות מה הוא באמת ואז הוא מרגיש שהוא יש לו באמת בפנימיות רגש חם לדבר הזה, כי זה הדבר האמיתי. זה הדבר הנכון. ואז קל מאוד להגיע ליהודי דווקא בהודו מאשר במקומות אחרים, שיהודי נמצא תחת מגבלות של עבודה וכולי וכולי וכולי. אין לו את הזמן אפילו להרים את הראש ולשאול את השאלה הפשוטה למה השמיים כחולים, שכל כך הרבה אנשים לא שואלים את זה. לא שואלים. זה כאילו מובן מאליו שהשמיים כחולים. אבל למה הם כחולים? אף אחד לא שואל את

04:54 דובר 2 זה. אבל כשבאים להודו הם מתחילים לשאול את זה. למה זה ככה ולמה זה ככה? ומה? למה זה קורה לי ומה עובר עליי? והם פתאום מתחילים להתעניין בעצמם. כי הוא לא חייב את כל המחויבויות שהוא חייב פה.

05:12 דובר 3 כל ה... בעצם את כל התדמית שמישהו בונה לו מבחוץ, אתה מתכוון.

05:17 דובר 2 כן. שהוא הוא מחויב. תשמע, פה בארץ אני מרגיש את זה פה גם עכשיו. נגיד שאני בארץ אז אז יש לי מטלות, יש לי כל יום אני עושה רשימת מטלות חדשה כי אחרת אני לא עומד בזה. אני צריך לרשום את הילדים לבית הספר ולרשום את הקייטנות ולהסתדר פה עם הביטוח לאומי בזה וזה ולארגן פה את הסיפור הזה והוצאת מסמכים מהזה וללכת להביא מהדואר את הזה ויש פה רשימת מטלות אינסופית שכל יום אני עושה רשימה חדשה וזה כל יום מתמלא. עכשיו אין לך. עכשיו אנחנו, אנחנו יחסית מיומנים מזה שאנחנו הרבה הרבה שנים בשליחות והרבה שנים גם טיילתי. אז אנחנו מיומנים בלקחת את הזמן לעצמנו בכוח שמגיע לנו. הזמן שמגיע לנפש שלי להתבונן באלוקות, להתבונן במה, במה היא באמת צריכה ואיך היא רוצה להיראות, איך היא רוצה לפרוץ, מה באמת מטריד, מה לא מטריד, מה היא נהנית לקחת את הזמן של מה שבאמת טוב לי לעצמי. אז אני יודע לשלוף את הזמן הזה בכוח ולהוציא אותו. אבל המון המון המון אנשים פשוט לא מסוגלים. הם כמו שרויים בתוך המערכת של הציפיות, של כל מה שמצפים מהם לעשות ושהם מוכרחים. הם לא יכולים להוציא את זה. עכשיו כשאדם מגיע להודו אז אוטומטית אין לו שום דבר. אין לו שום דבר לעשות. אין לו אף אחד. אף אחד לא רוצה ממנו כלום. הוא לא חייב לאף אחד כלום. והוא יכול לקום מתי שהוא רוצה. הוא הולך לישון מתי שהוא רוצה. הוא לא צריך לתת לאף אחד דין וחשבון על שום דבר והוא לא מחויב כלום. הוא בסך הכל יהיה אתה, יהיה מה שאתה. ואז פתאום מתחיל לעניין אותו גם שחוץ

07:10 דובר 2 ממנו יש פה גם עוד מישהו. שנמצא על קדוש. יש גם נפש באמת. נכון, זה מאוד...

07:16 דובר 3 מעניין מאוד. ואז תספר לי, ספר לנו קצת, אה, אה, שמואל. באיזה שהוא שלב פגשת את חב"ד אני מניח. באיזשהו מקום, באיזשהו מקום.

07:27 דובר 2 זה היה אחרי הרבה שנים. כשאני הגעתי להודו עוד לא היה חב"ד. לא היה חב"ד בהודו.

07:34 דובר 3 אה, זאת אומרת, אתה בעצם בהודו, יש לך את הנגינה, יש לך את המחזוריות הזו של לך, צריך ללכת הלוך וחזור ולהגיע וכן הלאה. אבל אני מבין שיחד עם זה אתה עדיין מניח תפילין או שכבר לא?

07:47 דובר 2 לא, לא עדיין.

07:50 דובר 3 עדיין. זאת אומרת, עזבת את נושא התפילין בטח באיזשהו שלב בנערות שלך.

07:55 דובר 2 כן. קצת אחרי הבר מצווה, כמה חודשים אחרי.

08:00 דובר 3 ראית שזה לא מוצא חן בעיני המשפחה. אמרת גמרנו חבר'ה. טוב, הבנו.

08:04 דובר 2 לא, לא, זה לא כזה. פשוט זה הטרידו יותר מדי ולאט לאט זה יורד לך. אחרי שגם מצד ההצקות גם מצד הזה. אתה אומר טוב. וכשאני הגעתי להודו עדיין לא היה חב"ד בהודו. חב"ד הגיעו להודו אני חושב אולי בשמונה שנים. שמונה שנים אחרי שאני הגעתי להודו אז נפתח פה אני חושב הבית חב"ד הראשון. וכשאני כשאני הגעתי ל... כשאני הגעתי פעם ראשונה לחב"ד. אז זה היה כבר אחרי הפעם. אני באחת הפעמים באמצע הדרך אני ניסיתי להגיע חזרה לארץ, ניסיתי ל... אחרי עשר שנים שהסתובבתי ניסיתי לחזור לארץ.

09:03 דובר 3 לחזור להתיישב בארץ מחדש.

09:07 דובר 2 כן, לקחתי דירה בתל אביב, התחלתי ללמוד מחשבים והצלחתי מאוד טוב. וזה היה מאוד מאוד קשה להתאקלם בארץ. מאוד מאוד מאוד קשה. מאוד. והתחלתי לעבוד. הייתי מרצה להנדסת תוכנה באוניברסיטאות ובכל מיני מכללות בתל אביב, עד שהגיע משבר ההיי טק הגדול בשנת אלפיים, ועל המשרה שלי היו ארבע מאות איש שמוכנים לעבוד בעשרים אחוז מהכסף שאני מקבל. אז באו לי מהאוניברסיטה כי הייתה נפילה מאוד גדולה של ההיי טק. באו לי מהאוניברסיטה ואמרו לי תשמע, אנחנו מאוד מאוד שמחים ואתה מרצה מאוד טוב וזה וזה, אבל אנחנו לא יכולים להעסיק אותך במחיר הזה. אז או שתהיה יורד לעשרים אחוז או שאין לנו מה לעשות. אז אמרתי להם תודה. הלכתי ונסעתי להודו חזרה. הבנתי שכנראה שזה הדבר היותר נכון. גם הצבא רדף אחריי שאני אחזור למילואים וזה וכל מיני כאלה. אז החלטתי שאני עוזב. לקחתי את הכסף שהיה לי וטסתי חזרה להודו, ואז בעצם התחיל כל המהלך של התשובה.

10:24 דובר 3 אתה יכול לספר על זה קצת?

10:27 דובר 2 כן, זה התחיל. כמובן שהגעתי דבר ראשון לוורנאסי, לאיפה שמהארץ הגעתי ישר לוורנאסי. וזה היה תקופה של פיגועים מאוד גדולים בארץ. היה המון המון פיגועים.

10:44 דובר 3 שנות התשעים?

10:47 דובר 2 תחילת שנות האלפיים. אלפיים, אלפיים ושלוש.

10:53 דובר 3 אה.

10:54 דובר 2 היה תקופה בדיוק לפני שעזבתי של פיגועים בארץ. והגעתי לשם וישבתי שם ושתיתי. אני אקצר, אני אקצר טיפה את הסיפור.

11:09 דובר 3 אתה לא חייב לקצר.

11:11 דובר 2 לא הגעתי לשם. לא, זה סיפור מאוד מאוד ארוך, עם הרבה הרבה הרבה פרטים, אז אני אקצר טיפה על מה שכן רלוונטי. בקיצור, הגעתי לעיר והגעתי באחד הימי דם של ההודים. להודים יש, יש להם כמה ימי דם. עכשיו, היום דם הכי גדול שיש להם זה... הרי ההודים עובדי אלילים. הם עובדים פסלים, אבל יש את הגדול מביניהם שזה קרו ליה אלקא דאלקיא, שזה אלוקי האלוקים. הוא אין לו דמות של פסל. הגדול מכולם, הוא נקרא גם על השם אברהם. זה אותן אותיות של אברהם בשינוי.

11:59 דובר 3 מעניין.

12:00 דובר 2 אז זה, זה הכל הגדול הגדול שאין לו דמות, אין לו פסל. והחג הכי גדול בהודו זה בשבילו, ושם הם זורקים פצצות ונפצים ובומים נוראיים. אני חושב מה שקורה בעזה זה קטן ליד מה שקורה שם. זה שבוע ימים שמפוצצים את כל העיר. והגעתי לעיר בדיוק בזמן הזה והיה לי כמה תקריות ש-שהרגשתי שמפוצצים לי את-- ניסיתי לישון כי לא ישנתי איזה יום וחצי בגלל הטיסות, יומיים אפילו. אז הרגשתי מפוצצים לי את הזה ויצאתי במצב לא... מנטלי לא טוב. זה הכל תחושה של עבודה זרה וזה ריקודים מול פסלים ברחובות ו כמו, כמו מחול שדים. ויצאתי במצב לא טוב והגעתי שם לאיזה בית עבודה זרה. והרגשתי, לא יודע איך הגעתי לשם, בגלל איזה קונצרט של מוזיקה. החבר'ה לקחו, אמרו לי בוא וזה. והסתובבתי מה-מהתחושה של הטומאה שהסתובבה שם. הרגשתי לא בטוח פיזית והסתובבתי עם פטיש בתוך הגלימה. הייתה לי גלימה כזאת והיה לי בתוך זה פטיש. לא גלימה כמו, אה, זה נקרא לונגי בהודו. זה כמו איזה מין, אה, שמיכה כזאת של מתקשים, שקריר כזה. אז היה לי בתוך זה פטיש בתוך הגלימה פה, היה לי פטיש גדול כזה. הרגשתי לא בטוח. היה שם כאילו תחושה ש... וכמה חבר'ה סחבו אותי לאיזה קונצרט מאוד גדול בתוך איזה בית עבודה זרה, והרגשתי שהס"מ נמצא שם כפשוטו. הרגשתי, היה שם תחושות ומראות של, של, של כאילו שיא, שיא הטומאה שיכול להיות. אגב, ורנאסי, בהודו יש ארבע ערים, כמו בארץ יש ארבע ערים קדושות. יש לנו ירושלים, צפת, חברון וטבריה. אז גם בהודו יש ארבע ערים טמאות שכל אחת הם כנגד היסוד הזה. כמו שאצלנו יש יסודות, ככה גם בעולם הזה יש

14:19 דובר 2 יסודות. אז ורנאסי היא כנגד יסוד האש, כמו להבדיל ירושלים, כן?

14:26 דובר 4 אה.

14:27 דובר 2 כמו שירו-- כמו שירושלים היא יסוד האש, אז ורנאסי זה העיר הטומאה הכי בעצם הכי, הכי חזקה שם. זה כאילו המקור של כל השורש והטומאה. בקיצור, אני יושב שם ואני מרגיש שהס"מ יושב איתנו שם ו-ו-והרגשתי שאני מאבד את זה. אני מאבד את הנפש שלי. וצעקתי צעקה פנימית. כן, קול דממה דקה עליי נשמע. קול פנימי שלא נשמע כמו הצעקה, הצעקה הכי פנימית של יהודי. והרגשתי פתאום כמו משהו נוגע בי פה רוחנית.

15:07 דובר 4 כן.

15:07 דובר 2 ופתאום הכל, הכל נרגע. אני הייתי במתח של יומיים, כל יומיים הייתי ב-ב-- השרירים שלי היו במתח כל הזמן. פתאום הרגשתי שהכל נרגע. קמתי, יצאתי משם והלכתי לישון. וקמתי למחרת כמו בן אדם חדש, כאילו לא היה כלום. כל היומיים האלה, שני לילות לא ישנתי והסתובבתי ככה בתוך כל הטומאה הזאת, כאילו לא היה כלום. קמתי למחרת רגיל, הכל טוב ומאז התחיל, התחיל תהליך מאוד, מאוד ארוך אבל מאוד מדויק. היה לי אחרי איזה כמה, כמה ימים הייתי חולה, מאוד חולה עם חום וזה וזה והייתי עם שיער מאוד ארוך. וכשהבראתי אז הייתי עושה מקלחת בבוקר במים קרים כל בוקר. אז הייתי עושה מקלחת ואחרי המקלחת בגלל שאני-- התופים האלה שאני מנגן עליהם, זה דורש ישיבה מזרחית כזאתי למשך המון המון המון שעות. הייתי מנגן כל יום עשר, שתיים עשרה, ארבע עשרה שעות.

16:23 דובר 4 מה אתה אומר?

16:25 דובר 2 ארבע עשרה שעות הייתי יושב לפעמים.

16:28 דובר 4 פששש חביבי עם קהל בלי קהל סתם לבד איך?

16:31 דובר 2 בלי קהל, בלי קהל. אימונים. קהל זה חצי שעה הופעה לא יותר שעה, אבל רוב הזמן זה אימונים. ו... ואז הייתי שהשרירים שלי בגלל שהייתי רוב הזמן יושב אז הייתי עושה הליכה בבוקר על הנהר. יש שם נהר מאוד גדול. הייתי עושה הליכה ובגלל שהשיער שלי היה רטוב אז הייתי לובש קפוצ'ון כזה על השיער בגלל שהוא רטוב שלא יתקרר שוב פעם ואהיה חולה. והתחלתי להרגיש שכל פעם שאני שם את הקפוצ'ון על הראש אז מדברים איתי. מדברים איתי, אני הולך ומדברים איתי, מסבירים לי, אומרים לי דברים תראה, תראה ככה תראה ככה, תראה פה, תראה שם. והייתי חוזר, מגיע לחדר, מוריד ומפסיקים לדבר איתי. למוחרת עוד פעם שם מדברים איתי. לא שם, לא מדברים איתי. וזה זה היה מצחיק כזה, אתה יודע, אתה אומר אולי אני קצת משוגע, אולי אני הוזה, אולי אני קצת לא נורמלי, אולי אני משתגע, אני יודע מה קורה לי. אז יום איזה יום אחד בבוקר אז הלכתי כזה וישבתי על, יש מקום כזה כמו מבצר כזה שהוא טיפה גבוה מהעיר. אז אתה רואה את כל העיר וזה. התחלתי לשבת. התחלתי פתאום לשיר שירי שבת, שיר המעלות ואדון עולם וכל מיני שירים כאלה. פתאום התחלתי לשיר אותם. אמרתי מה, מה קרה? מה קרה פה? ואז חזרתי ושאלתי מישהו איזה יום היום? אמר לי שבת, סאטרדיי. הופה, הופה! ו... אחרי כמה זמן עזבתי את העיר והגעתי לגואה. פגשתי איזה חבר.