אלי לוי, הקרב על מושב יוֹשִׁבְיָה

00:18 דובר 1 אלי לוי, שליח הרבי שליט"א, מלך המשיח במושב יושביה בדרום, בדרום הארץ. אלי ב-- יש לו סיפור שליחות מרתק ואנחנו פשוט נאזין ונשמע ונקשיב. בבקשה אלי, המסך לרשותך.

00:42 דובר 2 לחיים, לחיים.

00:43 דובר 1 לחיים ולברכה.

00:45 דובר 2 לחיים ולברכה.

00:46 דובר 1 יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד.

00:49 דובר 2 יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד. אז, אה, אנחנו שליחים פה במושב יושביה כבר עשר שנים. אה, לפני זה גרנו בצפת. אה, הגענו ל-לפה ככה אחרי הרבה מסעות, אה, שהיה לנו בלבחור שליחות. היינו בדרך לפיליפינים ורצינו הודו, אה, חו"ל, אה, וכתבנו לרבי. הרבי כתב לנו ש"עניי עירך קודמים", לא לחפש את הנצנצות במקומות רחוקים. דווקא פה בארץ ישראל, כאן השליחות שלנו. אה, ויצאנו ל-למסע שלנו במשך חצי שנה לחפש את השליחות שלנו. היינו בקיבוץ זיקים ובגבים ובכפר עזה. ממש חיפשנו פה דווקא בעוטף עזה את מקום שליחותנו. אה, וזה היה פחות כזה. כאילו הלכנו מקיבוץ לקיבוץ וקלטנו את ה-- את הנפשות הפועלות וקצת את ההתנגדות. אה, אז פחות, אה, זה פחות יצא. אה, ואחרי חצי שנה הגענו לפה לנתיבות, לאזור, וגיסתי אמרה לי ש יש מקום שנקרא יושביה, פה בעוטף עזה. אמרתי לה, "מה זה יושביה? זה על-- זה, זה במפה? איפה זה נמצא?" היא אמרה לי, "זה בעוטף. יש לי איזו ידיד שגר שם. לך, אה, תבדוק את הבית שם ותראה איזה בית שיש שם ותחליט אם זה מתאים לכם." והגעתי, אה, ראינו את הבית, בית של איזה חמישים מטר, ואנחנו כבר עם חמישה ילדים. אז אמרתי, אני נכנס לתוך הבית ואני אומר לו, "תקשיב, בעל הבית, זה הבית שלנו לשליחות. אני רוצה לסגור איתך חוזה." הוא אומר לי, "אתה בטוח? אתה לא מכיר את יושביה, אתה לא מכיר את האזור." אמרתי לו, "אני כותב עכשיו לרבי." היה לי אגרות קודש. פתחתי לרבי באגרות קוד-- כתבנו ביחד, אה, החלטה טובה, את כל העניינים, והרבי כתב ברכה והצלחה במקום שליחותם, וממש מכתב פלאי על העניין של שליחות.

02:52 דובר 2 אה, הבית כבר היה ארוז, אה, בצפת כי היינו צריכים לנסוע לפיליפינים. זה עוד סיפור. אה, ופשוט אחרי שבועיים וחצי הזמנתי משאית, אה, ועברנו ליושביה. עברנו ליושביה, אין לי מושג מה זה יושביה. אין, לא מכיר את האנשים. כאילו, תחילת השליחות זה פשוט לצאת בשבת לכביש הראשי, ל-לפתוח שולחן עם לחיים וקצת, אה, פקלאך ודברים ולראות את הנשמה הראשונה שתעבור על הכביש, כי זה מושב. וככה תפסתי איזה בחור ועוד בחור. אמרתי לו, "תספר לי קצת על ה-- על המקום הזה, יושביה. מי נמצא, מי גר פה?" וככה ממש כמו סוכן מוסד התחלתי, אה, לשאוב מידע, אה, על יושביה. איזה אנשים גרים פה, מ-מי כדאי ל-- עם מי כדאי להתעסק, עם מי אסור, אה, וכולי וכולי. ממש כאילו קצת לחיים לנערים והצלחתי לשאוב את כל המידע, לפחות, אה, אה, ההתחלתי. וזהו, זה הסיפור היסטורי של יושביה, שאנחנו כבר ברוך השם עשר שנים פה. אבל לפני שאני אספר לכם, אה, על ה-- על הפרק שלנו, שזה השביעי לעשירי, אה, זה שאחרי חצי שנה של שליחות עם המון אתגרים וקשיים וניסיונות ב-בכל התחומים. זה יכול להיות שלום בית, זה יכול להיות חינוך ילדים, זה אוכל, זה כל התחומים שהיינו רגילים אליהם, אה, בתוך קהילה, פתאום אין לך כלום. אתה לבד במושב בעוטף בלי שום דבר, בלי שום אידישקייט, בלי שום דבר שהיית רגיל אליו ולהתחיל הכל מהתחלה. ומי שקירב אותי לחב"ד זה היה הרב אלפרין, ר' אלי אלפרין מהרצליה, אאמ, שאחרי חצי שנה נסעתי לחודש תשרי, נסעתי לרבי והגעתי לרב אלפרין. באתי לרב אלפרין שהוא היה בתשרי ואמרתי לו "הרב, אני יכול לדבר איתך?" אז הוא אמר לי "כן, אני עושה קניות, תבוא

04:59 דובר 2 איתי בדרך ואני..." ב-בדרך זה זה. והרגשתי ממש כמו חייל עם מפקד. הרב נכנס לתוך החנות, בוחר בבשמים, לוקח איזה סיר טו[?], קונה דברים בדרך ואני כמו החייל שנסחב אחרי המפקד, אאמ, אומר לו "הרב, אני רוצה להגיד לך שאנחנו חצי שנה בשליחות ויש לי התמודדות מאוד מאוד מורכבת עם השלום בית ועם הילדים וכל מיני דברים שאנחנו עוברים". ואז פתאום הרב הסת-הסתובב, ממש ככה הסתכל לי לתוך הפנים בפ-בפנים רציניות כזה ש...

05:37 דובר 3 צמצום.

05:39 דובר 2 הוא הסתכל עליי בפנים רציניות ואמר לי, אה, "אליעזר, אני רוצה להגיד לך משהו". זה כאילו פתאום מכל הסיפור של לקנות בגדים ובשמים, פתאום הרב נהיה רציני מאוד ואמר לי "תקשיב, השנתיים הכי קשות שלי בחיים זה היה השנתיים הראש-הראשונות שלי בשליחות". והוא אמר לי "אתה יודע כמה עברתי בחיים שלי?" יש סיפור שהוא עבר עם ה, עם אחות שלו שנפטרה וההורים והוא היה בסיירת מטכ"ל והוא עבר המון המון ניסיונות והוא אמר לי "השנתיים הכי קש-- הכי קשים בחיים שלי זה היה השנתיים של השליחות". הוא אמר לי "אני מבקש ממך משהו. דבר ראשון שליחות אתה לא עוזב. דבר שני, אני מבטיח לך שאחרי שנתיים של מסירות נפש בשליחות..." אמרתי, מה הרב נהיה מקובל? כאילו כזה אמרתי לעצמי, אז אני לא, אני לא אשאל אותו, אבל זה הייתה כזה אמרתי, הרב מנבא לי שנתיים קדימה? אז הוא הסתכל עליי ממש בפנים מאוד רציניות ואמר לי "אחרי שנתיים של שליחות אני מבטיח לך שיפתחו לך שערי השמיים. אלי, תקשיב לי, רק אל תעזוב את השליחות." וככה היה. כאילו עברנו כל כך הרבה דברים בשנתיים ואחרי שנתיים פשוט פלא פלאים, כי גרנו בחמישים מטר עם חמישה ילדים וזה היה ארבע שנים שגרנו בתוך החמישים מטר האלה, בתוך תנאים קשים, עם... זה מושב, אז זה מקקים וחשופיות שאתה רואה במטבח וכל העניינים ממש זה, זה לחיות בתנאי הודו, רק, אה, פה בארץ. אה, וזהו. ואחרי ארבע שנים, כל השנים האלה הרבי כתב לי לא לחכות עם קניית הבית חב"ד וחבל על השכירות ו-ו-והכסף הולך לזה, טה טה טה. והיה איזה בית ברשב"י שראיתי אותו מהיום הראשון שדרכתי בו. אה, זה היה בית

07:43 דובר 2 שהתחילו לבנות אותו ולא סיימו אותו, אה, והרבי כתב לי על הבית הזה. וברוך השם, בסופו של סיפור כל בעלי הבתים סגרו עליי ואמרו לי "אין לך סיכוי לקנות את הבית הזה" והיום זה הבית חב"ד שלנו. אה, בית שיושב על שש מאות ומשהו מטר, אה, בית גדול מאוד ובית של פעילות, אה, נפלא. ואז אמרתי וואו, איזה דבר זה שיוצא לשליחות ויוצא להפוך את העולם. והרבי כותב לך מכתבים וכולם מורידים אותך וכבר המשפיע שלי אפילו אמר לי, "אלי, אם זה פוגע לך בשלום בית ובשליחות תעזבו". והרב אלפרן[?], באמת אני אומר זה מתנה משמיים שזכיתי להכיר את הרבי מלך המשיח דרכו. באמת חסיד מיוחד מאוד, אה, שאמר לי לא לוותר. הוא אמר לי, "שליחות לא עוזבים, למסור נפש". והיום למפרע, אחרי עשר שנים אני מבין. אני מבין בדיוק על מה הוא דיבר, כמה היינו צריכים להיות פה כל התקופה הזאת. אמ, אז זה, זה ככה, אה, הרקע שלנו למקום שליחותנו. אמ, זהו. השביעי באוקטובר אולי ניגע קצת, אה, אה, כמה שנצליח. אמ, אז תשפ"ד שמחת תורה. אה, אני כל השנים הייתי רגיל לנסוע לשמחת תורה לרבי עד שהרבי, אה, כתב לי, "עם כל הכבוד, אה, בחרת שליחות אז, אה, זה המקום שלך". הגיעו אלינו חמישים חבר'ה, אה, לשמחת תורה, אה, אז של השביעי. אה, חבר'ה מכל מיני נער, אה, נוער הגבעות וכל מיני חבר'ה דתיים, פחות דתיים, אה, הגיעו אלינו. יש לנו אוהל טיפי שהבאנו אותו מהחרמון, שזה הבית, סוג של בית חב"ד שלנו, אה, כי אנחנו השליחות שלנווו זה בקהילה, אה, של ברסלב, שאנחנו משלבים, אה, כוחו, כוחות ביחד. אז כאילו הבאנו את האוהל הזה ביחד ואנחנו

09:45 דובר 2 זה נקרא בית אברהם אבינו. אה, מקום של אחדות ואהבת ישראל. אה, אז זהו, הבאנו את כל החבר'ה ועשינו שמחת תורה בלילה עם המון לחיים. ואיך אומרים בשפה הצבאית צ'וקולוקים ומלא ממתקים ולילדים ופעילויות ופסוקים. אה, עד אחת עשרה בלילה עשינו הקפות. ממש היה אווירה של 770. וואו, כאילו החבר'ה היו בשמיים, איזה כיף! איזה מקום מיוחד זה יושביה. אה, וזהו. באחת עשרה הלכתי לבית, אה, לבית חב"ד לילדים עם חלק מהאורחים. לא כולם הגיעו אלינו, חלק לעוד משפחות. אה, והתחלנו את הסעודה. אחת עשרה בלילה, אה, אבא כבר היה מנודנד לגמרי מהלחיים, אה, של שמחת תורה של הערב. אז, אה, ככה התחלתי לשמח את הילדים והקפות. עשינו הקפות בתוך הבית ואיי איי איי איי עם כל העניינים. אה, וזהו. הסעודה הייתה בערך עד אחד בלילה ואז כל החבר'ה הגיעו. חבר'ה שהיו בבתים האחרים הגיעו אליי לבית ואמרו לי יאללה הרב, אנחנו רוצים להתווהב וזה הזמן ושמחת תורה ורוצים להתחזק. אמרתי להם תקשיבו, קול פנימי אמר לי. יכול להיות שהכמות לחיים ששתיתי ככה עלתה עם כל השטורם. אמרה לייי, "תקשיבו חבר'ה, מחר יש יום ארוך ואנחנו צריכים לשאוב כוחות לשמחת תורה. מחר זה העיקר. שמחנו היום, אבל מחר עם כל העניינים. ספרי תורה אנחנו צריכים לשאוב כוח". והם אמרו לי, "אה, איזה שליח בלאי אתה ואתה חב"דניק צרוב שהביא אותך לפה". טה טה טה, התחילו לרדת עליי. אמרתי להם, "תקשיבו אחים שלי, מחר שמחת תורה צריך לקבל כוחות". "טוב, תגיד משהו מהתניא ואנחנו הולכים". אז אמרתי להם משהו מהשכל, מהשכל חבינם, פרק יא, אה, באיגרת הקודש של האדמו"ר הזקן, שדרך אגב מאוד מדבר בדיוק על הנקודה של, אה, הניסיונות

11:57 דובר 2 והייסורים שהם למעלה מהעולם הבא וכל העניין הזה, והם מאוד התרגשו מהנקודה. אמרתי להם, "אתם רואים את הדלת? פרססו. השליח הצרוב הולך לישון. ניפגש מחר". אה, והלכתי לישון. הייתה שינה מאוד טוב, מאוד טובה. אה, זה היה בערך שתיים וחצי. שש וחצי, אה, צבע אדום. עכשיו אנחנו מורגלים לאירוע הזה של צבע אדום כבר עשר שנים בסבבים. אה, רק שנבין שמהחדר שינה שלי לממ"ד, אה, זה מרחק של משהו כמו עשר מטר בערך. אה, כן, בערך עשר, שתיים עשרה מטר ויש לך חמש עשרה שניות לרוץ לממ"ד, לקחת את שני הבנים שלך מהחדר שינה, להוריד אותם בממ"ד ולשמוע את הבום. עכשיו, חברים יקרים, חמש עשרה שניות אתה חייב להיות-- גם להתעורר, גם לרוץ, גם לקחת, הכל זה. חבל שאין לי מצלמה במסדרון כדי לראות את כל האירועים שהיו. אה, לקחתי את הילדים לממ"ד, שמתי אותם בממ"ד, אני ואשתי שמנו-- סגרתי ישר את הברזל של הממ"ד אה, ויש לנו כלל שמתחיל סבב, יש לנו פק"ל סוכריות גומי. יש לי סוכריות גומי שמחכים בארון. אה, אני לוקח אותם, מביא, אה, נגל וואסער, נטילת ידיים לילדים, נוטל להם ידיים ואז כל אחד סוכריה. נכון זה על הבוקר, אבל עושים חוויה מתקנת ואז מתחילים שירים, אה, ניגונים וריקודים בממ"ד וממש מכניסים את הילדים לאווירה של-- הם ממש, אה, הילדים שלי מחכים שיהיה צבע אדום. זה אפילו ברמה הזאת. שואלים אותי, אבא, מתי יהיה צבע אדום? אנחנו כבר רוצים את ה-- את האווירה בתוך הממ"ד עם הסוכריות גומי. וא-אני שומע שהצבע האדום לא מפסיק. אני שומע צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום ואני רואה שזה, זה לא נעצר. אה, התפקיד שלי בכיתת כוננות אני הייתי

14:02 דובר 2 צריך להיות רבש"ץ, אה, וכנראה מכל מיני עניינים בירוקרטיים פחות, אה, פחות זה תפס, אז הפכתי להיות סגנו של, אה, של הרבש"ץ שלנו. אז יצאתי החוצה, פתחתי את החל-- עשיתי נטילת ידיים, פתחתי חלון וידוע שהרבי הרש"ב אומר שיש עניין להסתכל, כשמסתכלים לשמיים כשאומרים ברכות השחר זה ככה מרחיב את ה-- מרחיב את הדעת, את הלב. אז הסתכלתי כמו שאני עושה כל בוקר ואז אני שומע יריות. אני שומע טה טה טה טה טה טה טה טה טה טה טה. אה, זה היה-- אני הרבה שנים בצבא וזה היה נשמע ירי של אפס חמש, אה, ירי של, אה, מי שמכיר, ממסוקים, מסוקי קרב. אה, ואמרתי רגע, אבל אין אימונים בשבת, אין אימונים של צה"ל בשבת ואני מסתכל ואני לא רואה מסוקים ואני אומר וואו. גם צבע אדום שלא מפסיק ואני גם, אה, שומע ירי, אה, גם מטורף קרוב אלינו ואני אומר לאשתי תקשיבי, תישארו בממ"ד, אני יוצא החוצה לראות, אה, מה קורה. אני יוצא החוצה, מגיע רבש"ץ אומר לי אלי תקשיב, הוא אומר לי בסוד, מכניס אותי לאוטו שלו ואומר לי יש אירוע מאוד גדול. יש כבר הרוגים, אה, במושב לידנו, מושב יכיני, אה, שזה שניים וחצי קילומטר ממני. אה, יש כבר, אה, שלושה הרוגים, יש ילד הרוג. אמ, מה שאני צריך ממך זה שתוציא את כל מי שיש לו אקדח מהבית, תוציאו אנשים עם אקדחים ותפתח לי את כל המקלטים של יושביה ותכניס אנשים לבתים. ככה היה. אני פשוט, אני עולה על הרכב, פותח טלפון, לוקח את האקדח, חמישים כדורים בכיס ונוסע לכיוון הכביש הראשי כדי לראות מה קורה שם ואני רואה, אה, טנדרים עם, אה, אה, ארבע, ארבע

16:01 דובר 2 טנדרים נוסעים על הכביש הנגדי, אה, מנתיבות לכיוון שדרות, אבל על הכביש הנגדי שכל רכב שיגיע הם יוכלו ל-לירות עליו ולהרוג אותו. ואני, שאני רואה את הדבר הזה ברבע לשבע בבוקר, אני חושב שזה בדואים. אמרתי טוב, זה בטח בדואים שעכשיו עושים פה איזה-- אני רואה את הסרטים הירוקים, אני רואה את המק"חים[?] שנמצאים להם על ה-- את הכלים, שנמצאים על הטנדרים, אבל אני מבחינתי זה בדואים שעושים איזו חתונה ואני מחכה למשטרה, אה, שתגיע ותתפוס אותם. אה, ואני לא רואה שזה קורה, אה, ואני נכנס, אני מתחיל לפתוח ממ"דים, את כל המ-- את כל המקלטים של המושב, אה, ומתחיל לאסוף אנשים עם אקדחים. ממש כאילו שולח הודעות בקבוצות, לכל מי שיש אקדח שיצא מהבית. יש לנו חוסר באנשים. לקחו לנו את ה, את הנשקים הארוכים ארבעה חודשים לפני זה, אה, מה שבטח הרב יודע, אה, שזה מה שעשו, אה, בכל העוטף, אה, בתקופה הזאת. אה, אני מתחיל לפתוח מקלטים, פותח עוד מקלט ועוד מקלט. עכשיו שתבינו שבאירוע הזה ש-ש-- בזמן שאני פותח את המקלטים יש צבע אדום, כל השמיים שחורים וזה סכנת נפשות כפשוטו. כאילו זה לא שיכול להיות בחוץ והכל בסדר. אני לא באמת מבין את האירוע שיש מחבלים על הכבישים, גם אם ראיתי אותם. אה, אני פותח מקלט, מקלט ויש מקלט שלא נפתח לי ואני לוחץ על הקוד, זה המקלט הכי משמעותי ביושביה, אה, ואני מתקשר לקובי, לרב ששון. אני אומר לקובי תגיד לי זה לא הקוד שנתת-- ש-שאנחנו יודעים? הוא אומר לי, "זה הקוד". אמרתי אבל זה לא נפתח. אני דופק בדלת, דופק, דופק, דופק חזק, אה, ואז פותח לי מישהו, בחור גבוה, מקועקע כזה, בחור

17:56 דובר 2 חזק עם גופייה, עם נוצה[?] כזה פה על האוזן, והוא אומר לי, "מי אתה?" אמרתי לו צבא, כיתת כוננות. עכשיו אני עם בגדי שבת, שכפ"ץ כדי שלא יהיה דו"צים[?] ועם טלית. זה האירוע, כן, זה כאילו זה הסופר, הסופרמן החסידי. זה כאילו זה היה, זה היה משהו. רק לראות את האירוע הזה אתה אומר וואו, כאילו. הוא פותח והוא לא מבין, הוא רואה חרדי עם שכפ"ץ ו-וטלית, אומר לו אני, אבל אמרתי לו אני כיתת כוננות, אני צבא, הכל בסדר, תהיה רגוע. אומר לי, "בוא רגע תרד למטה, אני רוצה לדבר איתך". אני לא מבין מי זה הבן אדם הזה, עשרה לשבע בבוקר. אני נכנס, אני יורד למטה ואני רואה עשרה חבר'ה שוכבים על הרצפה, בוכים, בנים, בנות שוכבים על הרצפה. אני רואה מישהו שם תחבושת לחברה שלו על הרגל וכל מיני, הכל בלאגן. ואז אמרתי להם בוקר טוב, נשמות טובות, מה שלומכם? "מי אתה? מה אתה?" הכל בסדר. אני הבית חב"ד פה, אני שליח פה ביושביה ואני בכיתת כוננות. הכל בסדר. תהיו רגועים. מה קרה? תספרו לי מה קרה לכם. אז אמרו לנו, אמרו לי, "אתה דתי, נכון?" אמרתי להם כן. "אתה יכול רגע לראות בטלפון?" אמרתי להם גם אני עם טלפון, הנה. ואז הוא פותח את הטלפון והוא פתח את הטלגרם ואז התחלתי להבין מה באמת מתחיל לקרות. הוא הראה לי מה קורה בבארי ומה קורה בכבישים סביבנו, שאני כחלק מ-מכיתת כוננות לא-- הצבא והמשטרה לא ענו לנו. לא היה, לא היה לנו עם מי לדבר. ו... הוא אומר לי, "תקשיב". אמרתי לו תקשיב, חזרתם מאיזה מסיבה נראה לי, אתם נראים טוב. איפה אתם גרים? "תל אביב, ראשון

19:47 דובר 2 "לציון". תקשיבו כפרה על החיים שלכם, אני גר פה עשר שנים בעוטף עזה, זה עוד "צבע אדום" קטן, רק כמה טילים שיורים עלינו ויהיה בסדר. כאילו לא צריך, לא צריך להילחץ מזה. הוא אומר לי, "תקשיב לי נשמה, אני יצאתי עכשיו ממסיבה שנקראת נובה וכל הדרך ירו עלינו. אתה מבין שכל הכבישים פה מחבלים?" אמרתי לו אחי, אתה מדומיין. איזה כבישים? ואז הוא פותח את הטלפון והוא מראה לי את שער הנגב. שער הנגב זה מרחק של חמש דקות נסיעה מהבית שלי, והוא מראה לי שהמחבלים עשו שם צ'ק פוסט. הם עשו שם מחסום אה שהם התחפשו לחיילי צה"ל וכל רכב שעובר הם פשוט ירו עליו והרגו אותו והם ראו את המחסום הזה והם זיהו שיש להם קלצ'ניקוב. הם זיהו-- הם ראו חיילים עם מדים של צה"ל אבל עם קלצ'ים והם פשוט נסעו כמו משוגעים וירו עליהם ופגעו להם ברכב מאחורה. הם חנו בכניסה ליושיביה ופשוט רצו לתוך המ-המקלט הראשון שהם ראו. אני לא יודע איך הוא היה פתוח. זה רשלנות שלנו אבל השגחה פרטית שלהם, אה ופשוט נכנסו לתוך הממ"ד הזה, לתוך המקלט. אה אשתי בתפקיד שלה היא עובד-עובדת סוציאלית פסיכולוגית. ישר נסעתי לבית, אמרתי לה, "הודיה, תקשיבי, תביאי איתך אה כדורי הרג-- כל מה שיש לנו בבית". לקחתי כוויות וחלב, עשיתי-- כל מה שיש לי בבית. קראתי לעוד מטפלת שגרה לבית לידי ופשוט לקחתי אותם איתי. אמרתי להם, אמרתי, "הודיה, תשבי איתם, תעשי להם טיפול, תטפלי בהם. אני לא, אין לי מושג מה קורה פה" ומסתבר שזה חבר'ה באמת שהיו בנובה. אה עשר חבר'ה שברחו אלינו. הם יצאו מהמסיבה בשש ורבע בבוקר. שש ורבע בבוקר הם יצאו מהמסיבה בהשגחה

21:40 דובר 2 פרטית גדולה והמחבלים שתפסו אותם זה לא היה במסיבה, זה היה בשער הנגב והם הצליחו לברוח אלינו. אמרתי להם, "בואו אלינו לבית, אה לבית חב"ד, בואו תתקלחו קצת, תנוחו, תשנו". "לא, לא, אנחנו לא מסוגלים לצאת מפה. אל תנסה לקחת אותנו". וראיתי שהם ממש, הם בטראומה. הם היו ב-- לא בטוב. אמ-

22:04 דובר 4 לא פלא.

22:05 דובר 2 לא פלא. כן. אמ ובסוף הצלחנו, אשתי ממש ישבה איתם איזה חצי שעה שם, הביאה להם הרגעה והם הגיעו לבית שלנו. חלקם הגיעו לבית. היה זוג שהחליט לברוח דרך השדות. אמ ממש עלו על הרכב ופשוט ברחו דרך השדות, לקחו סיכון מטורף. סתם לסבר את האוזן, אמ על הציר שלנו זה נקרא ציר שלושים וארבע, שהוא צולב לשתיים שלוש שתיים, זה ציר של משהו כמו שלושים ארבעים קילו-- שלושים ומשהו קילומטר לדעתי, אה שהיו עליו אה מאתיים חמישים הרוגים אה כל השבת אמ ושלו-- מעל שלוש מאות מחבלים, אה שזה זה ליד הבית שלי. אנחנו גרים פה ביושיביה ואנחנו לא באמת מבינים את סדר הגודל של הזוועות שקורים דקות מהבית שלנו. אנחנו רק יודעים על הרוגים ביכיני. אין לי מושג מה קורה בשאר המקומות לידי. רק מה שראיתי זה המחבלים שעברו לכיוון שדרות. אה החבר'ה מגיעים אליי לבית אמ ואנחנו נותנים להם לאכול וקצת לנוח ו-ו-ולהתקלח ואז אני עולה על הרכב. שתבינו שאין לנו גדר למושב, יש לנו רק שער חשמלי כי אנחנו מוגדרים כ"העוטף הרחוק". אנחנו כאילו אין סיכוי על פי טבע לפי אה הגדרות זה שיום אחד ייכנסו אלינו, כן. אני עולה על הרכב, אנחנו שני סיירים שנוסעים על-- אין גדר ואנחנו נוסעים, אנחנו מ-מ-מפטרלים על, על כל ציר, על הציר של המושב. אה אני לבד אה עם אקדח. אנחנו שמונה אנשים עם אקדחים. פתחנו קבוצה, אה כיתת כוננות יושיביה. כל אחד קיבל את הנון-סביק[?] שלו, את נקודת הציון שלו שהוא צריך להיות. אחד יוש-- אחד עומד בגן משחקים, אחד עומד ליד משפחת גמליאל, אחד ליד משפחת לוי והוא פשוט מחכה שהמחבלים ייכנסו, אז אנחנו משם נתפעל

24:18 דובר 2 את האירוע. עכשיו, ברור שהמחבלים הולכים להיכנס. עכשיו אנחנו מבינים שזה שמונה מקבים מול שלוש מאות מחבלים. אה, זה האירוע. אה, ואני, אני נוסע ואנשים שואלים אותי, אלי, יש'ך-- היה לך פחד שם? הרגשת ש-- מה הרגשת? אז אני חושב שמה שאני באופן אישי הרגשתי זה שאני, אני, אני שליח של מלך המשיח ואני אומר את זה באמת. זה שהגעתי לפה לשליחות וגם אם אני אצטרך להקד, זה, זה כאילו זה ממש היה לי המקום הזה של גם אם אני אצטרך עכשיו למות על קידוש השם, אבל אני אדע שעשיתי את השליחות שלי עד השנייה האחרונה. ששלוחו של אדם כמותו ש-- שאתה הרבי פה. אני זוכר שהגעתי לפה וחבר אמר לי, "אתה הרבי ביושיביה". אז אם אני הרבי ביושיביה אז זה עד הסוף. ואתה רואה ש-ש-שכאילו אתה, אתה השליח ואתה הלוחם ואתה תיתן את עצמך עד הסוף. אמ, ואנחנו נוסעים על הציר הלוך חזור ועניינים. כבר אחת עשרה בבוקר ואני יודע שהציר מלא במחבלים. אני מתקשר למשטרה, נזכר באחת עשרה בבוקר. אני מחכה שעה על הקו. עונה לי שוטר, הוא אומר לי, "שלום, איפה אתה?" אמרתי לו, "יושיביה". הוא אומר לי, "אתה רואה מחבלים בתוך המושב?" אמרתי לו, "לא". הוא אומר לי, "אז איך אני יכול לעזור לך?" כאילו תגיד לי, אתה, אתה מסתלבט עליי? כאילו עכשיו אני מספר את הסיפור, זה נראה כאילו-- כי כבר אתם מכירים את הסוף. אבל כשאתה בתוך האירוע, חס וחלילה יש אירוע דקירה עכשיו, מגיעים עשרות משטרות תוך שתי דקות. יש לי שלוש מאות מחבלים על הכביש ואין ניידת אחת שעוברת. אני אלי לוי, השליח של יושיביה עם שמונה חברים, אמור להציל פה שמו--

26:14 דובר 2 מאה שמונים משפחות? וואו, זה לא הוגן. והוא אומר לי, "אני לא יכול לעזור לך. יש מלחמה עזה בכל הגזרה. אה, תהיו חזקים." השוטר, משטרת ישראל, אומרים לי, אלי לוי, תהיה חזק, תחזיק את עצמך. וטוב, אני מסיים את השיחה הזאת. חבר שלי שהוא היה בדובדבן, אה, מדריך-- מדריך, יורם אלוטר[?], הוא עבר המון. הוא בא אליי ואמר לי, "אלי, תן לי חיבוק." אמרתי לו, "יורם, מה נשרט?" הוא אומר לי, "תן לי חיבוק." אמרתי לו, "למה?" הוא אומר לי, "כי זה נגמר, אחי." אמרתי לו, "מה נגמר? כאילו פה תהיה קבורתנו?" הוא אומר לי, "כן, אלי, זה נגמר." אמרתי לו, "מה זאת אומרת, יורם?" הוא אומר לי, "בוא, בוא רגע." הוא פותח את הטלפון ואנחנו מבינים שהשתלטו על האוגדה ועל סופה ועל ניר עוז ועל ניר-- על כל, כל הגזרה. אם אין, אין את האוגדה, אוגדת עזה, אז אין לנו אבא ואמא. זה אבא ואמא של, של כל, של כל הגזרה ואין לנו-- אין עם מי לדבר עכשיו. אנחנו מבינים שהשתלטו. הוא נותן לי חיבוק ואומר לי, "אלי, אם נצליח לסיים את זה אז בחסדי השם." אני נכנס לבית, אני מגיע לאשתי, אני אומר לה, "הדיה, תארזי את הציוד, את כל הציוד שאת יכולה, שימי את זה באוטו. אמ, תכניסי את הילדים לאוטו ותברחו." היא אומרת לי, "יאללה, אני מכירה אותך, אתה הלום קרב כבר מדברים קודמים. אתה שומע לי מחבלים, אתה רואה דמיונות. סתם נפתח לך." אמרתי לה, "הדיה, באמת, יש-- אני לא-- יש מחבלים על הכביש." היא אומרת לי, "מה זאת אומרת?" והילדה הקטנה שלי אומרת לי, אה, חיה שרה אומרת לי, "אבא, מה אתה כבר

28:08 דובר 2 לא גיבור? מה אנחנו לא נ--?" ככה היא אומרת לי, "אבא, אתה לא גיבור? אנחנו כבר לא ננצח את המלחמה הזאת? מה אבא אנחנו נפסיד? כאן נפסיד?" ולא ידעתי מה להגיד לה. וכן, זה, זה היה ממש הזוי. ולקחתי את הטלית וקראתי לכל הילדים שלי אה, ושמתי עליהם את הטלית. אני עדיין עם הטלית והשכפ"ץ. שמתי את הטלית על הילדים ועשיתי להם ברכת כוהנים. והסברתי להם שזה יכול להיות ברכת הכוהנים האחרונה. ממש כאילו היינו, אה, צריך להבין שהיינו בהסכמה שמהאירוע הזה אנחנו כנראה לא נצא, אה, אבל אנחנו בשליחות פה ואם נצטרך למות זה יהיה על קידוש השם וכנראה שזכינו. שמתי עליהם את הטלית ובירכתי אותם. ואז הורדתי את הטלית ואמרתי להם שאני מבקש מהם ללכת לחדר כי אני רוצה לדבר עם הרבי. יש לי תמונה של הרבי גדולה בסלון, וידוע שמסתכלים על התמונה של הרבי, אחר כך גם הרבי אמר שמסתכלים על, אה, כ"ק מו"ח אדמו"ר. אפשר להיכנס ליחידות על ידי זה שמסתכלים על התמונה של הרבי ונכנסתי ליחידות. ואמרתי לרבי, אה, "אם אני אשאר בחיים יש לי משאלה אחרונה." אם נישאר זה כאילו... ואז אמרתי עומק חסיד ברבי, כמו שהרבי הריי"צ אמר, עומק חסיד ברבי. המשאלה האחרונה של חסיד מה היא? אמרתי לו, "אם נישאר בחיים זה רק כדי להגיע אליך עוד פעם אחת. רק כדי להגיע ל-770 עוד פעם אחת ולדרוך אצלך, לומר לך יחי בשבילי, ומבחינתי זהו. אני לא צריך יותר מזה." זה כאילו היה, זה מה שעובר לי בשביעי לעשירי, בתוך כל האירוע של מחבלים, של טילים, של כל ה... עובר לי שאני, אני רק רוצה להגיע ל-770. וזה שמחה.

30:06 דובר 2 אני מסתכל על התמונה של הרבי ואני אומר לו, "בקשה אחרונה שלי זה לבוא אליך." אה, וזהו. ואני עוזב, אני הולך החוצה. ושתבינו שזה אירוע של המון המון שעות של אי ודאות, של הסכמה, של, אה, שאתה לא הולך לצאת מזה בחיים, אה, ואין פחד, שזה הדבר הכי פליא. עכשיו כוח אדם אין לנו. יש לנו שמונה לוחמים ויש את שני הבנים שלי הגדולים ועוד כמה נערים, ששמתי את הבנים שלי על גג בכניסה למושב עם טלפון ואמרתי להם, "ברגע שאתם רואים מחבלים תתקשרו אליי כדי שאני אוכל ישר להגיע ולטפל את האירוע. לטפל את האירוע." אה-

30:54 דובר 5 עם האקדחים.

30:56 דובר 2 עם האקדחים, כן. והם עם שכפ"צים ועם RPG ומגיעים עם כל ה, עם כל העניינים שלהם, מחשימם וזכרם[?]. אה, ואני אמור לטפל את זה עם אקדח וחמישים כדורים, את האירוע הזה, אה, וכל שנייה אני מקבל טלפון מהבן שלי, "אבא, אני רואה מחבלים על הכביש. אבא, אני רואה מחבלים." אמרתי לו אוקיי, ואני זה, ואז אני מגיע והם פשוט עוברים על יושיביה הלוך חזור, כאילו השם סימא את עיניהם ופשוט לא נכנסים. היה חלק בכל האירוע הזה שראינו מהמצלמת אבטחה שהם עצרו על הצומת, הם ירו לכיוון השער ופשוט המשיכו לנסוע ולא, ולא נכנסו. עכשיו, אם הם מגיעים ליושיביה הם לא צריכים אפילו את השער. הם עוצרים ונכנסים ברגל או מסביב, יש את השדות. אמ, ואני, טוב, כבר השעה אחת בצהריים. הגיע הזמן חמין, אה, צריך לאכול. פתאום קלטנו שאנחנו רעבים בתוך כל האירוע הזה. אז החלטנו שאנחנו הולכים למשפחת אדרי, אה, שהם גרים בקצה הרחוב, אמ, ולקחנו עשרים וחמישה חבר'ה לבית של משפחת אדרי, עוד עשרים וחמישה חבר'ה, אה, לבית של משפחת שי. עכשיו כל הרחוב התנקז לשני בתים בסוף הרחוב. שתבינו שהמרחק מהבית שאני נמצא בו זה מאה מטר מהכביש ששם נמצאים המחבלים. אנחנו, אני, זהו, נפתח לי השליח שבי, ה-- אני צריך לא לשכוח שאני החב"דניק פה של המושב, והתחלתי לנגן את ניגון ההקפות. האקדח שלי ביד. לקחתי ספר תורה, שמנו אותו במרכז השולחן ואני מתחיל לחלק להם, אה, אוכל עם מצקת כמו בכלא. אני שופך להם כזה. כל אחד מקבל כזה מנה של, של, אה, צ'ולנט ו-ומתחילים את ניגון ההקפות. איי איי איי איי, אודיני, איי איי איי איי איי. רק, רק לצייר את האירוע הזה

32:58 דובר 2 שיש מחבלים על הכבישים. צבע אדום, ספר תורה במרכז השולחן ואני מתחיל לעשות 770 בתוך ה, ש-- בתוך השניות האלה. ו-ואז חבר אומר לי: "תקשיב אלי, אה, אנחנו שרים חזק, לא בטוח שנשמע את הצבע האדום". אמרתי לו: "וואלה, אתה צודק. תוריד את האפליקציה של הצבע האדום ונמשיך לנגן. מה זאת אומרת? שמחת תורה, אנחנו לא נעצור את השמחה שלנו". והוא הוריד את הצבע, את האפליקציה של הצבע האדום. עכשיו שתבינו את הסיטואציה שאני יושב ככה, מאחוריי יש דלת הזזה, מאחורי הדלת הזזה זה הכביש הראשי של המחבלים, איפה שהמחבלים. עכשיו אז זה מאחוריי. זה האירוע, במרחק זה מה, כאילו היא נמצאת מאחוריי ו... לא עבר כמה שניות ופתאום היה בום. היה פיצוץ שלהסביר אותו במילים אי אפשר להסביר אותו כי זה, מרוב שזה היה עוצמתי, אז הכול היה ב-slow motion בהילוך איטי ואני רואה חלון מתפוצץ ועף לכיוון שלי רסיסים ופתאום נופלת נברשת. פתאום אני רואה את התינוקת, את הילדה שלנו הקטנה, קוראים לה אהבה רחל. היא עפה מקצה השולחן ונדבקה לזכוכית מאחוריי וכל הילדים שלי עם זכוכיות וכולם על הרצפה כאילו היינו עשרים וחמישה חבר'ה ואתה לא מבין מה קורה. ואז פתאום אשתי, אני רואה אותה מתחילה לבכות ולקחת את הילדים ולצעוק. ואמרתי אם אשתי פתאום קלטה שאנחנו בשביעי לעשירי, אז כנראה שבאמת אנחנו בשביעי לעשירי, כי היא כל כך רגועה, היא מטפלת והיא רגילה ל-- ווואו. היא הלחיצה אותי שהיא התחילה פתאום לבכות ואז הרצנו את כולם לממ"ד אה, ומישהו צעק שהוא רואה מחבלים בשדות דרך החלון. אז סגרתי את הממ"ד ונעלתי את ה-- יש וו מחוץ לממ"ד. אני וגל, חבר שלי, אה, דרכנו את האקדחים

35:02 דובר 2 ועשינו זיג. יצאנו בזיג החוצה, שנינו אחד מחפה על השני ואני פשוט אני ככה, אני, אני יוצא למצב, אני פשוט רואה מסך של אש, כי אני רק פותח את הדלת, אני רואה רק אש מולי ו... מבחינתי זה מחבלים שחדרו למושב והם ירו על הבית שנמצא מולי, הם יר-- אה, RPG. אה, זה מה שאני מבין. ואני מתחיל לחפש חברים ואני צועק: "מישהו בחיים? מישהו בחיים? מישהו בחיים?" ואני לא מבין איפה כולם. חשבתי כולם התאדו או שכולם מתו ואני נכנס לתוך שלולית של מים, כי ה-- האש או מה שקרה שם פשוט פיצץ שם צינור וכל המים עפו עליי ואני רץ שם לכל כיוון עם האקדח ואני רואה רכב של ג'ילי, רכב, אה, חשמלי שהבטריות שלו-- הרכב נשרף, הוא פשוט מתחיל להעיף עליי רסיסים ואני לוקח אחורה ואני רואה בלון גז של ארבעים ושמונה הגדולים עם רסיס מלמטה מתחיל להידלק. אמרתי אם הבלון הזה מתפוצץ עכשיו, הוא מיישר אותנו. הבלון הזה ועוד בלון שלידו מתפוצצים אנחנו נהיה flat. אההה ואז נכנסתי לתוך הממ"ד, לבית, צעקתי לכולם, "צאו מהממ"ד ותתחילו לרוץ לשדות". עכשיו מישהו צועק בממ"ד אבל יש מחבלים בשדות. עכשיו תבין את ה, את הציור. זה לקחת עכשיו שתים עשרה ילדים, לעטוף אותם בתוך אה אה שמיכות כדי שהם לא יראו אם יש מחבלים, לעטוף אותם, הם קשרו את הילדים עם אה חוטים, עם חבלים, מה שהיה בתוך הממ"ד וכל אחד התחיל לרוץ עם ילד לכיוון אחר. אף אחד לא יודע לאיפה הוא רץ. פשוט כל אחד רץ לכיוון אחר. זה רץ לפה, רץ לשם, רץ ל-- כל אחד וכל אנדרלמוסיה. אני האחרון שנשארתי בבית. האקדח שלי היה דרוך

36:59 דובר 2 וכשבאתי לצאת החוצה הוא קיבל מכה מהקיר, הוא פשוט עף לי אחורה לתוך ערימת כביסה משוגעת ואני יודע שיש לי מחבלים בחוץ, בלון גז שעומד להתפוצץ ואני מתחיל-- ואני מחפש את האקדח שלי. כאילו זו סיטואציה שאתה אומר, "וואי, מה קורה פה?" יותר מדי ניסיונות. ואני מחפש אותו ואני טה טה טה, בסוף הוא היה ממש אה בסוף ערימת הכביסה וקראתי לסיפור הזה, כמו שיש שדרה בתחתונים, יש אקדח בתחתונים אה זה היה ככה איזה עניין כזה. אז יצאתי החוצה ואני מגיע לרחוב הראשי ואני רואה חבר'ה מתחילים לגלגל בלונים מה, מהאש. הם ש-- נערים נכנסו לתוך האש, שחררו בלוני גז והתחילו לגלגל אותם ברחוב. ומה זה היה? זה היה טיל שעבר את הבית שאני הייתי בו והוא פשוט עבר מהבית ונחת ככה. על פי טבע לא יכול להיות שטיל ייפול ככה, כי טיל אם הוא מגיע הוא מגיע ככה או שהוא יגיע מלמעלה, אבל הוא נחה-נחת בכניסה לבית. המרחק ביני לבין הטיל זה היה שבע מטר, אה חתיכת טיל והרסיסים עפו על הבית ממולנו וכל רסיס זה היה משהו אה בגודל של חצי גוף של בן אדם. זה היה משהו שאי אפשר להבין אותו מה נפל שם. אה ושנבין שהילדים שלי עמדו איפה שנפל הטיל ארבע דקות לפני וחבר שלי גל אמר להם אה, "תיכנסו לבית אה כי אנחנו רוצים ל-לאכול אה סעודת שבת, סעודת חג" וקראנו לסיפור הזה אה החמין שהציל. ממש זה היה ככה כשאתה מכין את החמין בשבת, תבינו שיש לזה גם השפעות רוחניות אה גבוהות. אמ, ואני זוכר מכל הנקודה שהטיל נפל זה שאני מסתכל על הבתים נשרפים ו-ואני אומר לעצמי, בסרט של היום הרגיל

39:06 דובר 2 אמורים להגיע אמבולנסים ומשטרות ואני אמור להיות מוגדר כפגוע חרדה ואמורים לחבק אותי ואני אמור להיות הגיבור של הסרט. אבל פה אני זוכר את עצמי מסתכל על האש לבד עם עצמי ואני אומר, "אין פה גיבורים, אין פה כלום". זה, זה, זה נתן לי תובנה כזאת של השנה הראשונה ששליחות לא עוזבים, זה שגם כשלא מוחאים לך כפיים וגם כשלא באים ומלטפים אותך עכשיו בתוך האש ו"חמוצ'יק" ומגדירים אותך כפגוע חרדה ואיזה מסכן אתה ואתה הלום או לא משנה מה, אתה עכשיו במשימה והמשימה לא נגמרה, כי עדיין יש מחבלים על הכבישים, עדיין יש צבע אדום ואתה עדיין בשליחות ושליחות לא עוזבים וזה, זה הייתה התובנה שלי ממש ברגעים האלה, שוואו! זה לקחתי את זה שאין, שליחות לא עוזבים ומוסרים נפש על הנקודה הזאת. אמ, אני רואה את הבתים נשרפים, אין, אין, אין מכבי אש כי יש ירי משוגע על הכביש, אז פשוט הוצאנו צינורות והתחלנו לכבות-- שני בתים שפשוט עלו באש לגמרי ומשהו כמו ש-- אחרי שעה הגיע מכבי אש שכולו היה ירוי. ירו עליו מלמטה, ראינו את כל ה-- למטה של מכבי אש עם כדורים. ממש מסירות נפש של כוחות הביטחון של מי שיכל, אה, והתחילו לכבות את האש מה שהם הצליחו. "זהו, חבר'ה, אנחנו חייבים ללכת, אנחנו צריכים לזוז כל הגזרה" והם היו מפוחדים וזה פשוט סרט, אה, שאי אפשר לתאר אותו. אמ, והם נסעו, אה, וזהו. נשארנו שם לבד בתוך האירוע. אנחנו נכנסים לממ"ד, אה, כל הילדים שלי בממ"ד עם חלק מהאורחים וכל שנייה צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום. ואז אשתי אומרת לי, "איפה אהבה? האהבה הקטנה שנדבקה לחלון?" הרי יש לנו

41:08 דובר 2 ילדה אחת שעפה מההדף לחלון, ילדה בת שנתיים. אז אמרתי לה שאני לא יודע איפה היא. היא אמרה לי, "אבל היא לא פה בממ"ד ולא ראינו אותה. מי לקח אותה?" אז אמרתי לה לא יודע, יכול להיות שהיא נשארה בתוך הבית והבית, הבית נשרף. ואז היא אומרת לי פתאום זה סרט שאין לתאר אותו. פתאום לראות אישה שהיא נכנסת לדמות של הלביאה והיא פשוט רצה לתוך הבית כשהבית בוער והיא פשוט נכנסה ופשוט שברה שם כל מה שהיא ראתה כדי לחפש את אהבה והתחילה לצעוק, "אהבה, אהבה, איפה את?" והכל שבור שם, הכל זכוכיות. ורצתי אחריה ואני אומר לה, "הודיה, יכול להיות שהיא באחד הבתים ולא ראינו אותה בתוך הבית". ואז חבר אמר שמישהו עטף אותה בתוך טלית, טלית, אה, ממש, ולקח אותה לבית של יחיאל דדון. בית ש-- בית שלידי, אה, והכניס אותה לשם ושמר עליה. ואז הגענו ובאמת ראינו אותה ככה רועדת, אה, מפוחדת בתוך הטלית. הוא ממש לא שחרר אותה, כאילו חיבק אותה ונתן לה המון אהבה. אה, וזהו, זה היה האירוע הזה. אה-

42:21 דובר 6 טוב, בוא, בוא נעשה כאן, בוא נעשה כאן פסק זמן.

42:24 דובר 2 טוב, בסדר. תודה, תודה. אנחנו ניפגש בהמשך.