פרק 67: בהירוּת בהוֹרוּת | עם מרים בלויא-כהן, מקימת ומפקחת רשת מעונות, מנחת מטפלות וסדנאות לאמהות

00:00 דובר 1 בואי לקבל קפסולה אחת שמכילה בתוכה ידע ששווה זהב לכל אמא ולכל אישה. איך את מרגישה כשהילד שלך מתחיל לבכות? האם את שמה לב כמה פעמים ביום את מסיימת משפט ב"בסדר"? הורות לא אמורה להיות מבלבלת כל כך. לא עמוסה, לא רועשת, לא מלאה בעוד ועוד. בפרק הזה נדבר על בהירות בהורות, חינוך שחוזר לבסיס. לא לשיטות מתוחכמות, לא לטבלאות, אלא לאינסטינקטים, למה שכבר קיים בנו ורק מחכה שנקשיב לו. נדבר על אווירה בבית, על הסתגלות ועל טכניקות הרגעה שאפשר וחשוב ללמד ילדים, וכן, גם אותנו המבוגרים. על גבולות, אהבה והכלה, ועל למה לפעמים פחות הוא הרבה הרבה יותר. ונסיים במקום שקט ועמוק, בהכרת הטוב, בכיבוד הורים ובמבט שמצליח לראות את הטוב גם כשעייפים. אני שמחה לארח את מרים בלויא-כהן, מקימת ומפקחת רשת מעונות ארצית, מנחת מטפלות ואמהות צעירות בכל רחבי הארץ, ואישה שמביאה עשרות שנים של ניסיון וחוכמה אנושית ומרגיעה, כזו שנשארת איתך הרבה אחרי שהפרק נגמר. אהבת את הפרק? אל תשמרי אותו לעצמך. תעבירי הלאה לאמא, לאחות, לשכנה או לחברה שחשובה לך. ולמה להיפגש רק בפודקאסט? בואי נהיה בקשר. חפשי אותי באינסטגרם, חני מוסקוביץ', או שתשמרי את המספר למעקב בסטטוס: אפס חמש אפס שמונה חמש אפס חמש שבע מאות שבעים. במספר הזה אפשר גם להזמין סדנאות והרצאות על כלים מתורת החסידות ותהליכים דיגיטליים. פתיח, ומיד כמובן, כמו תמיד, מתחילים. איך להפוך את החיים שלנו לחיי שליחות מלאים במשמעות? כאן חני מוסקוביץ', שליחה בעיר חרקוב, אוקראינה, וכעת ממשיכה את השליחות בכרמי גת, ישראל. בפודקאסט הזה אנחנו נפגוש נשים שונות שהביאו את השליחות שלהן במגוון של תחומים, ודרכן יעזרו לכל אחת למצוא ולדייק את השליחות שלה בעולם. כי לחיות

01:57 דובר 1 את החיים שבשבילם נבראנו זה הכי שיש. שליחות כדרך חיים. מתחילים ממש עכשיו. ברוכות הבאות לפרק נוסף בפודקאסט שליחות כדרך חיים, והיום אנחנו עם מרים בלויא-כהן.

02:12 דובר 2 ככה אומרים.

02:13 דובר 1 בדיוק. את יודעת, אני חייבת שנייה לספר איך נוצר הפודקאסט הזה. אחרי כל פודקאסט יש... מאחורי כל פודקאסט יש סיפור. התקשרה אליי יום אחד אישה. אה, אני אשאיר אותה אנונימית. נראה לי שזה מה שהיא רוצה, והיא אומרת לי, "תשמעי, אני שמעתי את מרים מדברת פעם אחת."

02:29 דובר 2 רגע, סליחה, אני רציתי לספר את הסיפור הזה. אני רציתי להתחיל.

02:33 דובר 1 אוקיי, אני מביאה אלייך.

02:34 דובר 2 אני רציתי להתחיל ככה. דבר ראשון, תודה לך, הקדוש ברוך הוא, שאישה בגיל שלי, שאני כבר בת שמונים ואחת, עדיין עושה כל מיני דברים, כותבת ספרים, יש לי את ההתלהבות מהחיים. תודה לך, השם.

02:47 דובר 1 טפו, טפו, לא מביאה מזל.

02:48 דובר 2 והאישה השנייה שאני רוצה להודות לה, היא רוצה להישאר אנונימית, אה, נקרא לה דיני ככה, רק בשביל לתת לה איזה שם. אה, באמת אני, אני עושה במעונות שאני, אמ, מדריכה, שאני המפקחת של המעון, רשת מעונות חיה של כולל חב"ד. אה, אני עושה את ה... את הערבי הורים בתחילת שנה ל... לכל האימהות. ואז עשיתי במעון שהאמא הזאת נמצאת, שהילד, הילד שלה נמצא שם, והיא אמרה לי. היא התקשרה אליי אחרי יומיים והיא אמרה, "תראי, אני לא נוהגת, אה, אה, להתקשר ולהגיד היה נהדר." שאני שואלת למה לא? אני חושבת שזה דווקא יפה שעושים את זה, אבל לא משנה. "ואני חושבת שזה באמת, אה, חבל. זה, זה לא הוגן שקבוצה כל כך קטנה של נשים רק ישמעו אותך. אז אולי כדאי שתעשי איזה פודקאסט." אימא פודקאסט. חבר'ה, אני, אני לא מהגיל הזה של פודקאסטים. אני...

03:35 דובר 1 מה זה? תסבירי לי מה זה גם.

03:36 דובר 2 כן, לא. אני יודעת מה זה פודקאסטים, אבל שאת יודעת את זה, אז כל הדברים האלה, כל הכפתורים האלה ללחוץ אותם וזה, זה עושה... זה לא אני, לא, לא מהמקום הזה. אמרתי בסדר, כאילו חשבתי שאיך אומרים, תמשיכי הלאה, ופתאום היא מתקשרת. לא, אני כבר. ואז באמת גם ראיתי את הפודקאסטים שאת עושה ומאוד, מאוד אהבתי את זה. כאילו אני פעם ראשונה שאני בלי שום דפים, בלי שום עניינים.

03:58 דובר 1 פריסטייל. חופשי.

03:59 דובר 2 כן, פריסטייל. תשאלי שאלות ובעזרת השם אני מקווה ש... ואני רוצה להגיד שבאמת אני, אני עושה את זה כי אני מרגישה שזאת השליחות שלי, של הדור הזה. אני במשך שלושים ושבע שנים שאני הייתי גם מנהלת מעון בנחלה, הקמתי את מעון חמה לפני שלושים ושבע שנים כבר, ואחר כך עברתי להיות גם מדריכה ויש לי עכשיו ארבע עשרה מעונות שתחתיי. אז אני רואה את ה... אני רואה את הקושי של ההורים. באמת רוצים להיות הורים נפלאים, אבל יש להם ממש קושי, ואני אומרת איפה שאני רק יכולה להגיד ולספר אני שם בלי שום בעיות.

04:31 דובר 4 מדהים.

04:32 דובר 2 זהו.

04:32 דובר 4 אני אספר לך בסוגריים שהקהל יעד שלנו פחות או יותר, אני רואה אצלי את הנתונים, זה אימהות צעירות, זה הרוב המוחץ. וגם מדי פעם אני שומעת ממישהי שאומרת לי, בחורה, נערה, לא בחורה, אפילו נערה בת ארבע עשרה שאומרת, אני שומעת את הפודקאסטים. וגם סבתות וסבתות רבות שגם להן כנראה יש מה ללמוד בשביל הנכדים. לנערות יש מה ללמוד בשביל העתיד. אז זה באמת רלוונטי לכולם.

04:56 דובר 2 מדהים.

04:56 דובר 4 וזהו. אז אנחנו עכשיו יושבות בערך לשעה, ואני מבחינתי רוצה לשמוע את הדברים הכי טובים שיש לך להגיד, שאת רואה מולך מישהי כמוני, אישה בתוך כל הלופ של החיים ושליחות ועבודה ועומס. ויש ילדים קטנים. וכשדיברתי איתה בטלפון היא אמרה לי דברים שאנחנו מפספסים, שהם כאילו לפעמים אפילו היו אמורים להיות לנו אולי טבעיים, וצריך פתאום לשים עליהם איזשהו פוקוס. אז אני כאן כדי לשמוע. וספרי קצת על עצמך גם כן.

05:29 דובר 2 אני מרגישה. אני מרגישה שמרוב עצים לא רואים את היער. כבר לא רואים, כבר מרוב שיש כל כך הרבה דעות. וזאת אומרת לך ככה. ופעם היה.

05:37 דובר 4 גישות גם.

05:38 דובר 2 כן, כל כך הרבה גישות. היה פעם את האינסטינקט הטבעי הזה שהוא כל כך נעלם כבר. כל אימא ידעה מה שצריך לעשות. גם עשתה טעויות. לא אומרת שפעם זה היה נהדר ולא עשו טעויות, אבל לא כמו היום. אז אני, אני אוהבת ככה במוח שלי. אני אוהבת אחד, שתיים, שלוש או אחד, שתיים, שלוש, ארבע. אז יש לי אחד, שתיים, שלוש בהורות. אני נורא אוהבת את זה. אחד: הורה הוא מורה דרך, הורה הוא מנהיג. מה זה מורה דרך? נגיד אני רוצה עכשיו לנסוע לחוץ לארץ. אז יש לי שתי אפשרויות. אפשרות זולה זה שאני בעצמי מתכננת את כל הטיול הזה ואז אני לא אהיה בכל המקומות כי אני לא מכירה את כל המקומות. או שאני אומרת אוקיי, אני משלמת הרבה כסף, אבל יש טיול מאורגן, יש שם מורי דרך. כל בוקר מקבלים דף, כתוב בדיוק מה הולכים לעשות וכולי וכולי. אני קמה בבוקר, אין דף. אני אומרת סליחה, מה אנחנו עושים היום? אני לא יודע. מה זאת אומרת אתה לא יודע? סליחה, אני שילמתי פה בשביל הטיול הזה שתיקח אותי לכל... ילד בא לעולם. הוא מחכה למורה דרך הזה שיסביר לו מה עושים בעולם הזה. עכשיו אני אומרת בעצם כל הורה מסוגל. זה נשמע לא. איך זה יכול להיות? יש כאלה כן ויש כאלה לא. לא. אני אומרת כל הורה מסוגל ואני אתן לזה דוגמה פשוטה. נסענו עכשיו נגיד באמת היינו בחוץ לארץ, נגמר לנו המים. יש חנות שהיא לא כשרה, אבל בקבוק מים אני יכולה לקנות שם. אני נכנסת עם הילד. אמא, אני רוצה את זה. אמא, אני רוצה. יוסי תקשיב, בחנות הזאת כל הדברים לא כשרים.

07:04 דובר 2 אנחנו לא יכולים לקנות כאן שום דבר חוץ מהבקבוק מים שאנחנו צריכים עכשיו לשתות. עכשיו שפת הגוף, טון הדיבור, המבט בעיניים אומרים לילד גם אם תבכה עכשיו שנה אתה לא תקבל את זה והוא לא יבכה שנה. הוא יבין שזהו זה. אז מה קורה לנו תמיד? ואני אומרת לפעמים להורים תסתכלו במראה את המשפט הזה שאתם אומרים והילד לא מקשיב לכם. תגידו אותו מול המראה. תסתכלו, אתם נראים כמו לפלפים או שיש לכם כאן... אתם נראים מנהיגים? אתם נראים מורי דרך? זה נורא נורא חשוב. אז אמרנו אחד: הורה הוא מורה דרך, הורה הוא מנהיג. שתיים.

07:43 דובר 4 אני יכולה שנייה להתערב?

07:44 דובר 2 כן.

07:45 דובר 4 אני לא מתאפקת מלהגיד שזה כל כך מתכתב עם התניא. נכון, זה כתוב לנו: מוח שליט על הלב בתולדתו, ובפרק י"ד אדמו"ר הזקן אומר כל אחד יכול ואין כוכביות. ומה זה מוח שליט על הלב? מוח הרי כלי, כלי השכל, שזה חכמה בינה ודעת. הם נקראים הורים למידות, אמהות למידות וזה התפקיד שלנו מול הילדים בעצם להיות המוח שליט על הלב הזה ולא לתת כמו שאנחנו לא רוצים. אם נלך אחרי הלב אז השם ישמור לאן נגיע. אז אם הילדים יובילו את הסיטואציה.

08:12 דובר 2 הכל, הכל בא מהתורה והכל בא מהתניא. היא הכי הכי מדהים שיכול להיות. אני אומרת את זה, אדמו"ר הזקן כתב את זה לפני מאתיים חמישים שנה, חשבו לדור שלו. אבל לא, זה בדיוק לנו.

08:21 דובר 4 כן.

08:22 דובר 2 שתיים, הגענו למספר שתיים. הילד יתנגד ויבכה. תחכו לזה. אל תהיו בהפתעה מזה ואל תפחדו מזה. אני אומרת בדיוק ההפך. תגידו תודה להשם. יש לי ילד בריא שהוא עושה את הדבר הכי מתאים שיעשה. כשמישהו אומר לי מה לעשות, כן, אני מתנגד ואני בוכה. אבל מה בכל זאת עושים? אז מספר שלוש אני קוראת לזה ציפור עם שתי כנפיים, כמו שציפור לא יכול להיות עם כנף אחד בגלל שאז הוא נכה. הוא לא יכול לעוף, תמיד הוא צריך את שתי הכנפיים. אז כנף אחד זה הכרה ברגשות ומיד הכנף השנייה זה הגבול. זאת אומרת ככה, לפני שנים, לא כל כך מאות שנים, היה רק גבולות. אם לא תעשה את זה וזה, שתי סטירות וכולי וכולי. זה לא עבד. הילד היה לפעמים, אולי הוא יותר היה מקשיב, אבל זה היה מפחד. ואם ההורה לא היה אז הוא כבר היה עושה מה שהוא רוצה. אנחנו לא רוצים סוג כזה של חינוך. מצד שני, עברו לצד השני לגמרי. עד חצי המלכות, נסיך שלי, נסיכה שלי, מה שאת רק רוצה, רק אל תבכי. גרוע מאוד. ואז הבינו שאנחנו צריכים כאן משהו באמצע, זה וזה. זאת אומרת, מצד אחד נגיד הילד, היינו בגינה עכשיו והילד שיחק והיה לנו נורא כיף ועכשיו צריכים ללכת הביתה. אני אומרת יוסי, אני הסתכלתי עליך וראיתי היום כל כך נהנית, וכמה שאני יותר אתאר מה ראיתי, הילד יודע היום אמא הסתכלה עליי. היא לא הסתכלה על הטלפון שלה והילדים כל כך שמים לב לזה. אנחנו אפילו לא, לא, לא חושבים על זה. וגם במסיבות, סליחה שאני ככה. זהו. במסיבות האמא עומדת מאחורי המצלמה. הילד רוצה לראות את העיניים של האמא,

09:55 דובר 2 הוא רוצה לראות אותה איך שהיא מסתכלת עליו. אז לא, היא במצלמה. עשינו כאן, בלבלנו כאן דברים. אז היא מתארת: אז עשית את זה ונורא נהנית. אבל עכשיו הולכים הביתה. כן, זה הגבול. עכשיו הולכים הביתה. טוב, יוסי כמובן בוכה. אמרנו מקודם, כן. בוכה ומתנגד. נשכב על הרצפה. אני לא אומרת לו עוד פעם. הוא שמע בפעם הראשונה. זה אחת מהטעויות הגדולות של הורים, זה שהם חוזרים עוד פעם ועוד פעם. ברגע שילד שומע שאנחנו חוזרים עוד פעם ועוד פעם, הוא יודע אוקיי, פה יש כפתור שאפשר ללחוץ. האמא מפחדת ממני, פוחדת להגיד לי את הדברים. אמרתי פעם אחת, אוקיי, אני עכשיו סופרת בלב עשרים ואז אני אומרת בטון הכי רגוע: אתה יכול לבד או שאתה צריך עזרה? זה משפט הקסם, אבל ברוגע. לא, אז אתה יכול לבד או שאתה צריך עזרה? לא. מאוד מאוד ברוגע. הוא ממשיך לבכות. עכשיו אני לא מדברת יותר. אני לא אומרת לא אמרתי לך, הזהרתי אותך. תעזבו. להרים אותו? כמובן. לא מדברת על גיל שמונה עשרה, כן? מדברת על ילד קטן שאם ככה הוא מקבל את זה מההתחלה, אני מרימה אותו, אני שמה אותו בעגלה או בכיסא באוטו, לא משנה איפה שאני צריכה. אני לא. הבכי עכשיו הזה הוא בכי בריא והוא בסדר גמור וזהו. הוא למד היום מה זה נקרא גבול. אוקיי, אני לא אומרת שממחר הוא כבר יקשיב. הוא ינסה אותנו עוד כמה פעמים, אבל זה אחד, שתיים, שלוש בהירות. הורה הוא מורה דרך. הילד יתנגד ויבכה וכאן צריך גם את ההכרה ברגשות, אבל מיד את הגבול. וזה צריך להיעשות בצורה עקבית. עקביות היא גם מילה נורא חשובה כאן. היום אין לי

11:27 דובר 2 כוח. יופי, תעשה מה שאתה רוצה. עכשיו יש לי כוח. אז לא תעשה. מה זה ילד? אז הילד עושה תמיד מה שהוא רוצה.

11:33 דובר 4 עושה, אני עושה ממך וידאו.

11:35 דובר 2 בדיוק, בדיוק, בדיוק. כן, זה שאני כבר לא מדברת על העניין החינוכי. אני מדברת עכשיו בכלל. היום רופאים באמת כבר הגיעו לכל המסקנות. זה, סליחה על המילה, דופק את המוח של הילד. עד גיל שנתיים אסור, אסור, אסור. זה כמו שתיתני לילד כפית של רעל. זה פשוט הורס את המוח. עשו על זה המון מחקרים, המון מחקרים. מה קורה לילדים שנתנו להם ככה? חלק מהילדים שחו או עשו משהו ספורטיבי, וחלק מהילדים היו במשחקי וידאו. אחר כך נתנו להם מבחן. סתם מבחן. אלה שעשו איזו פעילות ספורטיבית ידעו פי אלף יותר טוב מ-- כאילו זה עושה משהו במוח. זה מרדים את המוח. זה כאילו הכל כל כך צבעוני וכל כך מרתק.

12:22 דובר 4 לעומת פעילות ספורטיבית שמחיה את המוח.

12:24 דובר 2 כן, תראי, אה, יש, יש הרבה בתים עדיין שילדים קוראים ספרים. הספרים זה כאילו מתחילת הדרך. אם, אם יש כזה דבר של להלהיב ילד על ספר, אז ילד אחר כך, כשהוא לומד לקרוא, רוצה בעצמו, או שהאחים גדולים יותר בבית.

12:39 דובר 4 משחק, ספרים אפילו.

12:39 דובר 2 מקריאים. זה כאילו, מה עשינו? מה עשינו כאן? זה קשה. זה קשה. אני, אני יש לי, יש לי על זה גם פודקאסט שלם על כל הנושא. מאוד קל להגיד אל תתנו להם לראות את זה, אבל גם אמא רוצה לשתות איזה כוס קפה, אז מה עושים? טוב, אבל זה לא יהיה להפעם. אנחנו נמשיך בעזרת השם.

13:00 דובר 4 וואו.

13:00 דובר 2 אז אחת, שתיים, שלוש, בהירות, וכל אחד יכול. כל אחת יכולה. גם אבא וגם אמא. ודרך אגב, אבא ואמא צריכים להיות כאן ביחד בסיפור. כשאבא אומר משהו, הילדים הם כל כך חכמים. הוא בא לאמא כאילו, כאילו שום דבר לא היה כאן, ומנסה מהצד הזה לקבל. לא. אבא אמר לא, אז זה לא. ואותו דבר אם אמא אמרה משהו. אז כל הזמן ביחד. יש לכם איזה חילוקי דעות? אתם גדלתם בצורה אחרת. תצאו החוצה, תעשו טיול בחוץ, תדברו על הכל, וכשתחזרו אתם, איך אומרים, פה אחד. אותו, אותו, אותו רעיון ואותו, אותו דבר. וזה מה שהאדמו"ר הרש"ב דיבר על זה. שכמו שהנחת תפילין, כן, ב... בטבת, אני חושבת שזה היום יום, הנחת תפילין שצריכים. כן. אז החצי שעה הזאת שצריכים להקדיש, באמת יש, יש המון מה להקדיש בקשר לחינוך, וכשהזמן עובר יותר זה עוד יותר זמן. אנחנו צריכים לזה, וזה זמן חשוב ביותר לחשוב איך אנחנו עושים, איך אנחנו, איך אנחנו מגדלים. המילה היא כל כך יפה. זה ממש לגדל ילד. ומעניין, גם באנגלית אומרים את זה to raise a child, אותו דבר, כאילו להרים אותו, לגדל אותו. זה מה שאנחנו רוצים פה לעשות.

14:20 דובר 4 וואו, אנחנו באמת גדלים. זאת אומרת, החיים רצים, מתחתנים, מגיעים הילדים, ברוך השם, כשהכל ככה תקין ואפילו לא, לא קולטים את הסיטואציה. אני יכולה להגיד לך על עצמי, אני פתאום ברוך השם עם שישה ילדים. אף אחד לא מלמד אותך איך עושים את זה. אין ספר הוראות. מגיע עם הילד הראשון ואתה שומע מכולם, וכולם מדברים. היא אומרת ככה, היא אומרת הפוך.

14:46 דובר 2 נכון.

14:46 דובר 4 תעשי ככה. לא, לא, לא, מה פתאום. ו...

14:48 דובר 2 אני אומרת, שלוש עשרה שנים בבית ספר, ושני הדברים הכי חשובים של החיים, שזה זוגיות וילדים, לא מדברים עליהם. כאילו מה עוזר לי כל הטריגונומטריה וכל ההיסטוריה העתיקה וכל לא יודעת מה. אני לא מדברת על חס וחלילה דברי קודש, אבל שאר הדברים, כל כך הרבה, אה, באמת שעות מבוזבזות, מבוזבזות על הדברים החשובים.

15:12 דובר 4 ממש. וואו. טוב, אנחנו רוצות לשמוע על עוד הרבה דברים. אני מנסה לחשוב, או שתובילי אותנו את ככה על... שלחת לי איזושהי הקראה מעניינת.

15:23 דובר 2 אני רוצה לדבר על הבכי, על הבכי, שזה נורא נורא חשוב בעיניי. כתוב שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם וחווה מתנה. אה, איך זה כתוב שמה? אמ, אבן יקרה, כאילו הדמעה, הדמעה, דמעות זה פשוט מתנה. רק בני אדם בעצם בוכים. עכשיו אנחנו יודעים, חס וחלילה, חס ושלום, שלאף אחד לא יהיה משהו קשה בחיים, אבל ברגע שיש לנו איזה קושי, הדבר שמשחרר אותנו זה הבכי. ופה אנחנו רק רוצים להשתיק את הילדים האלה. תינוק בוכה, בום, מוצץ. אני לא אומרת. הדרך הנכונה זה להחזיק את המוצץ מול הפנים שלו, ואם הוא פותח את הפה קצת בצורה כזאת, אה, אז אני אתן לו את זה. אני לא דוחפת לו את זה להשתיק אותו. עכשיו, פעם זה היה ממש ככה. היו אומרים, אם אתה סתם תבכה, שתי סטירות ותהיה לך סיבה לבכות. שזה נשמע נורא נורא. אבל מה היום אומרים? מה אתה בוכה? אתה תינוק? שימי לב, רק להשתיק, להשתיק.

16:20 דובר 4 אני חושבת שאפילו לא אומרים, זה משהו בתת מודע כזה.

16:22 דובר 2 בתת מודע, תראי.

16:23 דובר 4 איך צריך לעצור אותו.

16:25 דובר 2 כן, הוא צריך, צריך להיות כאן שקט. עכשיו, אני התחלתי לפני כמה שנים, אני לא יודעת, אני לא זוכרת כבר כמה, חמש שש שנים אולי, בצורה אחרת לגמרי. בהתחלה אני זוכרת, עשיתי את זה אצל הקבוצה של הבוגרים, והילד ככה הסתכל עליי. זה עוד לא שמעתי כזה מין... הילד בוכה. כן, תחילת שנה. אני אפילו, את יודעת מה, רשמתי את זה על דף, כי באוטומט שלנו אנחנו אומרים אל תבכה, עוד מעט אמא תבוא. אל תבכה. רשמתי את זה על דף. אמרתי להם, תקראו את זה מהדף עד שתדעו להגיד את זה בספונטניות. הילד בוכה. אני ניגשת אליו. אני אומרת, אני מבינה. אתה בוכה. אתה עדיין לא מכיר אותי. אתה לא מכיר את החברים ואתה רוצה את אמא ואתה בוכה. אני מרשה לך לבכות. מותר לבכות. אתה יודע שגם אני בוכה כשאני עצובה? אני בוכה ובוכה ובוכה עד שזה יוצא לי מהלב, ואז אני מרגישה הרבה יותר טוב. היה לי באחד המעונות שהגעתי פעם. זה היה פשוט מדהים. ילדה בערך בת שנתיים וחצי, שאמא שלה היא הייתה המנהלת של המעון. אוקיי, עכשיו באתי ליום הדרכה, והאם כנראה זה היה גם יום ראשון. כנראה שהאם קצת יותר מפנקת אותה, לא מיד מכניסה אותה, והפעם היא הכניסה אותה. הילדה בוכה. אנחנו יושבים ככה במשרד, והאמא אומרת לי, אני שומעת שתמר עדיין בוכה, שאני אגש אליה? אמרתי, את תשבי במשרד, אני אלך לראות מה קורה. תמר חכמה, יושבת על הרצפה, רוקעת ברגליים. אמא, אמא, כאילו אני יודעת שאת כאן, כאילו מה את עושה לי דאווינים כאן? ושתי קבוצות של ילדים שצריכים לאכול ארוחת בוקר. כולם מסתכלים לכיוון שלה וכולם כאילו בפריז כזה.

18:02 דובר 2 אוקיי, אני נכנסת, אני אומרת: תמר, אני מבינה. את היית רוצה עכשיו את אמא, אבל את יודעת, אמא עכשיו בעבודה והיא לא יכולה לבוא, ואת בוכה, ואני מבינה שאת בוכה כי את עצובה מזה, אבל מותר לבכות ככה. אז אותו, אותו, אותו סנריו מה שנקרא. וניגשתי גם לילדים של שני השולחנות ואמרתי: תמר בוכה כי היא רוצה את אמא, אבל אני מרשה לה. מותר לבכות. לבכות זה עושה לנו טוב כשאנחנו בוכים. שתי הקבוצות הסתובבו והתחילו לאכול ארוחת בוקר. הבינו את העניין. היא המשיכה. אני לא אספר סתם סיפורי סבתא. היא המשיכה לבכות חמש עשרה דקות על השעון. אני ישבתי מולה כל הזמן הזה. היא הייתה על הרצפה ואני על כיסא, כיסא קטן, והסתכלתי עליה וניסיתי לשלוח לה זרמים של מחשבות טובות. זאת אומרת, עכשיו תמר לומדת מה זה נקרא דחיית סיפוקים. אני לא שאלתי אותה: את רוצה לשתות? את רוצה את זה? אל תדברו איתם כשהם נכנסים לדבר הזה. אני לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו.

19:01 דובר 4 בואי תבכי.

19:02 דובר 2 כן. אל תשאלו אותם שאלות. אחרי חמש עשרה דקות זה היה פשוט מדהים. זה כמו שיש לך גגון ממתכת ויורד גשם. רעש כזה. פתאום הגשם מפסיק. זה מה שזה היה. פתאום הפסיק. עכשיו שאלתי: תמר, את רוצה לשתות? שתתה שתי כוסות מים וקמה והלכה לשולחן. במשך היום, אני נשארת יום שלם, היא ראתה אותי כמה וכמה פעמים בחצר. היא רצה אליי לחבק אותי, כאילו האישה הזאת עשתה לי משהו טוב. זה מה שאני הרגשתי בסיפור הזה. האישה הזאת עשתה לי משהו טוב, אז אני אומרת, זה זה. צריך לחשוב על זה. הבכי הוא לא בעיה. הבכי הוא פתרון. עכשיו יש שלושה דברים שצריך לדעת אותם. אוקיי, יש ככה. דבר ראשון, כשילד בוכה, לבדוק את כל הדברים הפיזיים. מה שיכול להיות שזה צריך. ילד בוכה כשהוא רעב. ילד בוכה כשהוא עייף. ילד בוכה כשהוא צמא. ילד בוכה כשיש לו בטיטול, כל הדברים האלה.

19:55 דובר 4 תינוק, אם אנחנו שנינו מבדילים, אז זה בכלל דרך הביטוי שלו.

19:59 דובר 2 כן, כן, אבל אני אומרת קודם לבדוק, לא להגיד: אוקיי, מרים אמרה שיתנו להם לבכות. לא אמרתי את זה. הילד, לבדוק אותו עם כל הדברים. אחר כך אני אומרת ככה: תנסו לדמיין, במיוחד ילד שנמצא במסגרת בכיתת תינוקות, זה לכל הפחות שמונה עשרה תינוקות, שלוש קבוצות, כל קבוצה שישה תינוקות. זה שיגעון. בבוגרים זה שלושים ושלושה ילדים.

20:23 דובר 4 כמו התינוקייה בבית חולים.

20:25 דובר 2 כן, משהו כזה, משהו כזה. עכשיו תנסי לדמיין. אני אומרת, כל בן אדם בוגר שידמיין שהוא נמצא באיזה חדר. הדלת סגורה, הוא לא יכול לצאת משם. נמצא שמונה וחצי שעות עם, עם, עם שלושים ושלושה ילדים. זה אנחנו עם חמש מאות אנשים. עכשיו הוא דוחף אותי, הוא לקח לי, הוא משך לי, הוא צעק לי באוזן. כאילו זה עולה, עולה, עולה, עולה, עולה, ואז אני רוצה לצרוח: תוציאו אותי כבר מכאן. די, אני לא יכול. עכשיו זה, יש איזה הורמון שנקרא קורטיזול, שההורמון הזה כשהוא גבוה אז כל מערכת החיסון יורדת, וזאת סיבה שילדים כל כך הרבה חולים במעונות, במקומות שיש הרבה ילדים שם, כי הם בסטרס, הם בסטרס. זה לא יעזור שום דבר. חבר'ה, אני, אני אומרת לך, אני מחכה למשיח רק בגלל הדבר הזה. אני רואה את הסרט. לא, אני רואה את הסרט במוח שלי. אני רואה את זה. אין בעיות של פרנסה, אז לא צריכים לצאת לעבודה. כל אמא ממש אוהבת להיות עם הילדים. כיף לה להיות עם הילדים.

21:24 דובר 4 שישה בכרס אחד זה לא פשוט.

21:26 דובר 2 מה זה?

21:27 דובר 4 אני אומרת, יהיו שישה בכרס אחד.

21:29 דובר 2 בסדר. עכשיו רגע, אבל המעונות יישארו כמקום כמו מתנ"ס כזה. כל אמא תוכל לבוא עם הילדים שלה בכיף, באהבה. לא, כאילו לפעמים אני שומעת...

21:39 דובר 4 באמת כל כך קשה, כי אם אנחנו נכנסים לסוגיה הזאת, ואנחנו לא ניכנס, אבל זה באמת כאילו תנאים לא תנאים. ואני ישר קופצת לבית ספר. ילד חוזר הביתה מוצף. את אומרת, כאילו מה אני רוצה ממנו? אני הייתי רוצה לשבת בכיתה הזאת שמונה שעות? לאו דווקא. שלושים...

21:54 דובר 2 טוב, את יודעת שיש לי בת...

21:56 דובר 4 שלושים ושמונה ילדים.

21:57 דובר 2 יש לי בת שעושה הום סקולינג. את יודעת את זה? כבר שש שנים. דינוש.

22:01 דובר 4 דינוש באשקלון. נכון, נכון, שמעתי.

22:03 דובר 2 מדהים, מדהים, מדהים, מדהים. אני בהתחלה, כל המשפחה הסתכלה עליי. אז זהו, אני עכשיו אחרי הקורונה. בארצות הברית בכלל מיליוני אנשים עשו את זה, כי הם פתאום, הם היו עם הילדים בבית ואמרו: רגע, רגע, זה לא, זה כיף. אני, אני רוצה להכיר את הילדים שלי. אני רוצה להכיר את הילדים שלי, ליהנות מהם.

22:19 דובר 4 כן, יש לי פרק בפודקאסט עם מישהי שעשתה חינוך הזה.

22:22 דובר 2 אוקיי, זה, זה בצד. אז אמרנו ככה. אז באמת יש לילד את ה... את הסטרס הזה ש-ש-שגדל וגדל. אני קוראת לזה, זה כמו חצי עיגול. אוקיי, עולה, עולה, עולה, עולה. הוא מגיע לשיא. עכשיו זה צריך להתחיל לרדת, אבל אנחנו לא נותנים לזה להגיע לשיא אף פעם. תמיד: אתה רוצה מים? אתה רוצה את זה? אולי אתה רוצה את זה? אולי נעשה לך ככה? תנו לו להוציא את זה עד הסוף ואז תראו, הוא יחזור להיות ילד חמוד. זאת אומרת, הוא הוציא את כל מה שיש לו כאן בפנים. והדבר, הסוג השלישי זה מה שאמרנו מקודם. זאת אומרת, ברגע שאני אומרת לילד הוראה, מה אני רוצה שהוא יעשה, אז הוא מתנגד, וזה גם בכי, בסדר. אז אני גם אומרת לו: אני מבינה את הרגשות שלך, אבל עכשיו זה מה שאנחנו עכשיו עושים. נקודה.

23:08 דובר 4 השאלה מה את...

23:08 דובר 2 בלי ה"בסדר" בסוף. את יודעת, אנחנו טועים בדבר הזה. בסדר. לא, אין כאן בסדר. אני לא שואלת. אני אומרת, בכלל מה זה גבול?

23:16 דובר 4 וואי, ה"בסדר" הזה הוא אוטומטי כל כך.

23:18 דובר 2 מה זה גבול? אנחנו נורא טועים בדבר הזה של גבול. אנחנו חושבים שאנחנו אומרים לילד איזו הוראה, זה נקרא גבול. אתה לא תעשה את הדבר הזה והזה. זה לא נקרא גבול, זה הוראה, זה ציווי. למשל, נגיד כזה סיפור פשוט. אני גרה בבניין רב קומות ובמעלית יש הרבה כפתורים. כן, כל ילד רוצה נורא להתנסות, אבל לא, זה יכול להרוס את כל המעלית. אני אומרת לילד: ככה, אני רואה שם הכפתורים האלה של הקומות. אתה מאוד אוהב לשחק איתם, אבל אתה לא יכול. אנחנו לא רוצים שהמעלית הזאת תיתקע לנו, שיקרה כאן איזה משהו. אז לכן עכשיו אני אומרת לילד מה אני הולכת לעשות. זה הגבול עכשיו. כשאנחנו ניכנס למעלית אני אעמוד עם הגב מול הכפתורים האלה. אני אשען עליהם ככה באיזו צורה טובה בכדי שאתה לא תוכל לגעת בהם. אני לא שואלת בסדר. אני לא אומרת שום דבר. אמרתי לו מה הגבול ועכשיו אני אעשה את מה שאני אמרתי. זה נקרא להציב גבול. וילדים צריכים לשמוע את זה. כשאני, אני חושבת ככה, שכשילד מנסה עוד פעם ועוד פעם הוא בעצם לא קיבל מסר ברור. זה היה נראה שאפשר לעגל פינות, שאפשר, ואנחנו עושים את זה. שאם הוא מתחיל לבכות, אוקיי, אוקיי, טוב, תיקח. בסדר, תעשה את מה שאתה רוצה.

24:32 דובר 5 וגם קשור לבהלה הזאת מהבכי באמת.

24:35 דובר 2 כן, כן, כן, כן.

24:36 דובר 5 מפעיל אותנו.

24:36 דובר 2 נכון, נכון. ואם אני מודעת שהבכי צריך להגיע אז אני לא נבהלת מזה. יופי, הנה הוא ילד בריא, ברוך השם, הוא עושה מה שהוא צריך לעשות. אז כן.

24:46 דובר 5 מעניין אותי לשאול אותך בהקשר לנושא שהוא לא כל כך אקטואלי עכשיו. אנחנו בדיוק באמצע השנה, אבל על כל העניין הזה של הסתגלות במוסדות, שזה...

24:55 דובר 2 וואו, וואו, זאת שאלה. זאת שאלה נהדרת. אני לא יודעת אם ראית ב״נשימה״. אני דיברתי על זה גם כן. ראיינה אותי רחלי רבינוביץ, שראיינה אותי בנושא הזה. אני, אני תודה, תודה שאת שואלת אותי את השאלה הזאת. אני אומרת לך.

25:11 דובר 5 קורע לי את הלב כל פעם מחדש.

25:13 דובר 2 אני אומרת ככה. אין כזה דבר. שמעתי משפט כזה, אני לא אומרת את זה, זה מהראש שלי: הוא יתרגל. סליחה, סליחה ועוד פעם סליחה. עכשיו יש ילדים שההסתגלות שלהם יותר קלה ויש ילדים שהיא קשה. היה לנו ילד אחד שנורא נשאר לי ככה חרוט במוח. אפילו אני זוכרת שקראו לו שמואל, ואני לא יכולה לזכור כל כך מאות מאות ילדים. הוא עמד ליד הדלת, בלטה אחת מהדלת. אני לא יודעת. הוא היה בן שנה וחצי כל כולו ולא הפסיק לבכות. עכשיו היה שם משהו במשפחה. אבא היה חולה וזה היה באמת לא פשוט. המטפלת נסעה לכותל להתפלל עליו, כל כך, כל כך היה אכפת לה מהמצב שלו. אחרי כמה ימים ראיתי שזה לא, לא ככה. קראתי לאבא. הוא נורא נבהל. הוא חשב שאנחנו נשלח אותו. אמרתי: לא, תקשיב, אם אתה תשמע בדיוק את ההוראות שלי ואתה תעשה אותן, הילד איתנו. אמרתי לו: אני יודעת שזה לא קל. אתה מביא אותו לשעה שבוע שלם, שעה, ולוקח אותו. עכשיו שעתיים. אני ראיתי לאט לאט איך שהילד לאט לאט, בסוף אחרי חודש, זה לקח חודש, אבל זה היה מצב נוראי. תארי לך לתת לילד ככה לבכות ולבכות. הוא יתרגל. מה זה הוא יתרגל? מה זה הוא יתרגל?

26:28 דובר 5 בשעה הזאת.

26:29 דובר 2 לכן.

26:29 דובר 5 הסכים להיות בהתחלה?

26:30 דובר 2 כן, הוא היה וראה את האבא חוזר אז זה כבר עשה לו יותר קל. וממש אני אומרת לך, אחר כך הוא היה אחד הילדים הכי מתוקים, וכל כך הם לא... הוא לא היה פנוי בכלל להסתכל, לא משחקים, שום דבר. הוא היה כל כך בבכי שלו, וזה היה נורא. אז אני אומרת, במיוחד ילדים שבאים מהבית, נגיד בגיל שנתיים פתאום בא לנו איזה ילד, אמא עוד מיניקה אותו. תגידי, אז מה את רוצה? כאילו מה אנחנו יכולים לעשות כאן בשביל ילד כזה? הוא בא מהסבתא שזה אחד מול אחד. קשה להם. זה צריך להיות נורא בהדרגה, נורא נורא בהדרגה. וכשהמעון מתקשר ואומר בבקשה תבואי לקחת אותו, אסור שיהיה לך כעס. הם רוצים לטובת הילד, הם לא רוצים לטובת עצמם. תחשבי, זה הנפש של הילד שלך. זה, זה, זה נקודה שאני אומרת לך, לפעמים אני בוכה. אני רוצה לספר לך שבאחד המעונות, אני לא אגיד את השם. אישית, גם אם היא מהמשפחה שלי, כל פעם שהייתי מגיעה, הילד היה בכיתת תינוקות והוא כבר לא היה כל כך תינוק, בן עשרה חודשים, אבל הוא כל הזמן רצה שיחזיקו אותו על הידיים ואני הייתי מתקשרת לאמא בעבודה. אמרתי: בואי עכשיו. שיגעתי אותה. כל פעם שהייתי מגיעה להדרכה הייתי קוראת לה. אחרי זה, אחרי שנה נולד לה עוד תינוק. היא נשארה בבית שנה. היא אמרה לי: תדעי לך, זה רק בגללך. אמרתי: לא בגללי.

27:44 דובר 5 לא נתת לי לעבוד.

27:45 דובר 2 בזכותי, בזכותי. אני אמרתי לה, ואמרתי: נו, ואיך זה היה? היא אמרה: זה היה נפלא. זה היה נפלא. זה, זה עולם אחר. זה לא יודעת. לא יודעת. משיח, די, תגיע כבר, גמרנו.

27:57 דובר 5 כן. לא, כי ההסתגלות בסופו של דבר, את אומרת אולי צריך לעשות פה משהו אחר. אני מרגישה שאני מביאה את הילד שלי, אני מדברת עכשיו על גן, אפילו ילד בן שלוש שסיים מעון מגיע לגן והוא מסתכל עליי בעיניים של למה אני אמור להישאר פה? אני לא מכיר, גם למרות שהיה כאילו איזשהו מפגש, את יודעת, אבל בדיוק חצי שעה להיות בגן זה לא מספיק. והגננת אמרה לי: טוב, תעזבי אותו ו-ו-ו-ונסתדר והכול, ואני הרגשתי שאני לא, לא רוצה לעזוב אותו, ובפנים קולות שאומרים לי: שחררי, נו די, ואת כזה, את אומרת אז מה נכון? ובסוף נשארתי למרות שכאילו זה היה, אבל הוא כל כך... הוא יצא לחצר, אמרתי לו: אני בגן. ואז ראיתי אותו מציץ מהחלון ובודק שאני בפנים.

28:43 דובר 6 אני רוצה לספר לך משהו שאני עושה, שאני גם יכולה לספר על הספרים שלי. סבתא מרים מספרת: אני אוהבת, אני קוראת לזה סיפורי מקום. אני עושה על כזה דבר, אני עושה סיפור. אני מצלמת את כל הפינות שבגן או במעון ממש בתחילת שנה ואז אנחנו מביאים את זה הביתה, מספרים את זה במשפחה. ״יוסי הולך לגן חדש״, זה שם הספר. בבוקר שהוא קם הוא נוטל ידיים והוא אוכל ארוחה ואז הוא הולך לגן. מי מקבל אותו בגן? הגננת שרה, לא משנה את השם, וככה עם תמונות ויש את הספר בבית. אנחנו מקריאים את זה בבית, מקריאים את זה לסבתא, מקריאים את זה לכולם ואחר כך הוא מספר בעצמו. הוא מצביע איפה הוא הכי אוהב. ככל שהוא יותר ורבלי, הוא יכול יותר להשתתף בדבר הזה. מאוד, אני ראיתי שזה עוזר ברמות, ברמות. זה ממש דבר נפלא.

29:32 דובר 5 וואו, בואי.

29:33 דובר 6 דבר נפלא.

29:35 דובר 5 גם נראה. אני מקווה שרואים. הנה, ככה אני חושבת. אני עכשיו מבינה אותך. מה הרעיון של הספר?

29:42 דובר 6 כן, זה כל הסיפורים האלה. הם סיפורים שקרו באמת. ובואי תשמעי מה זה החוכמה של ילדים. תראי את הסיפור השני, שזה על פח האשפה העצוב, פח האשפה העצוב. זה הגיע מהמקום. לא, לא, עוד, עוד כמה, עוד כמה עמודים. הנה, בדיוק, כן, מעשה בפח אשפה עצוב. עכשיו אני אומרת, מה שאתה מלמד ילד בגיל הרך, הוא ידע את זה לכל החיים. תמיד הייתי אומרת למטפלות, שאתן יוצאות, סליחה, כשאתן יוצאות החוצה לחצר, תמיד תצאו עם איזה שקית ותגידו: וואו, כמה לכלוכים הרוח העיפה לנו. בוא נראה מי עכשיו עוזר לנו לאסוף. וכתבתי את הסיפור הזה. ילד חכם מהמשפחה שלנו, הנין של בעלי יחזקאל, עכשיו, אז הוא אמר, הוא אמר לי כזה דבר: מרים, את כותבת כאן שכל הסיפורים קרו באמת. פח האשפה הזה סיפר לך את זה? ילד בן שש. אני הייתי ככה בהלם בהתחלה, ואז אני אמרתי: אתה יודע מה? אתה צודק, הוא לא סיפר לי, אבל אם הוא היה מדבר, אני אומרת לך, אני אומרת לך שזה מה שהוא היה אומר. זה היה כזה מין, כי הילדים לוקחים את זה גם ברצינות. כל סיפור כאן בספר הזה, באמת דברים שקרו באמת, ואנחנו אחר כך משוחחים. כל ילד יכול. זו הזדמנות. אחרי כל סיפור יש ״בוא נדבר על זה״. יש שאלות מנחות.

31:00 דובר 5 חינוך דרך סיפורים.

31:01 דובר 6 כן, כן, זו דרך נהדרת.

31:04 דובר 5 ובהקשר לעניין של ההסתגלות למשל, אז ממש הטרמה בעצם, בוא נדבר על מה שהולך להיות.

31:10 דובר 6 כן, גם כן, גם כן. אז אפשר לעשות את זה לפני שמתחילים. כבר ביום הראשון שבאים, אז יחד עם הילד מצלמים פה, מצלמים שם, ומראים לו אחר כך בבית. וואו, כולם, כל המשפחה מתאספת ואומרים: אתם יודעים שהוא הולך לגן חדש? תראו, כאן יש את זה. פה יש המשחקים האלה, איזה כיף! ואז לאט לאט עד שהוא מתרגל. כן, זה לא, זה לא זבנג וגמרנו. זה כמו שאנחנו. אז את גם הגעת לחוץ לארץ? כן, היום, ביום הראשון שאת עוד לא יודעת מי נגד מי ומה נגד מה.

31:40 דובר 5 נכון.

31:40 דובר 6 ואת אדם בוגר, אז את יודעת איך, מבינה עניינים, תהליכים. הילד לא יודע בכלל מה מצפה לו. מה אנחנו רוצים ממנו? כזה ילד פספוס. מה? מה אנחנו רוצים? עכשיו תינוק קטן, הוא צריך גם את השקט הזה, הרעש, ולחכות לפעמים לאוכל. כולם צריכים באותו רגע. והמטפלות, אני אומרת לך, אני מצדיעה להן. אין אפילו מילים, אין אפילו מילים. אני אומרת, מזמן הן כבר היו צריכות להדליק את המשואה. כל המטפלות. אבל מה הן מקבלות? מה הן מקבלות? רק, רק כל מיני סיפורים שהן עשו ככה והן עשו ככה. אני אומרת, אלפי אלפי נשים נהדרות, ועליהן לא שומעים שום דבר.

32:19 דובר 5 נכון, בכלל אנשי חינוך.

32:21 דובר 6 אני, אני מספרת על ה-, על המטפלת שנסעה לכותל להתפלל על הילד הזה.

32:25 דובר 5 וואו.

32:26 דובר 6 ויש הרבה כאלה, מכל מיני דברים, שהן רואות אותם אחר כך ברחוב ומחבקות אותן ומאהבות אותן. מישהו מספר על זה? מישהו אומר מילה על זה?

32:36 דובר 5 אולי זה מקום כזה להכניס כל מי ששומעת, לתת הערכה מתי שרק אפשר.

32:40 דובר 6 מילה טובה. הייתי השבוע-

32:42 דובר 5 כמו שאמרת על שיחת טלפון שדינה התקשרה אלייך ואמרה לך זה לא.

32:45 דובר 6 כן.

32:45 דובר 5 זה לא נהוג. מה לא נהוג? זה...

32:48 דובר 6 הייתי השבוע במעון שאני באה לעשות יום הדרכה, ובאמצע ככה אמא אחת באה עם מגש, שתי שוקו עם כל מיני עוגיות, ואומרת: אני כל כך מעריכה את העבודה שלהן. אני, אני, זה כל כך חימם לי את הלב. זה לא צריך אפילו, אפילו לפעמים בלי שום דבר, רק לכתוב מכתב קטן: תודה לך על כל הדברים. ויש, יש הורים שעושים את זה, אני לא יכולה להגיד, אבל יש הורים שמייד מה התלונה. אני לא אומרת שלא צריכים להגיד אם יש משהו לזה, אבל למה יש לו נזלת? למה החליפו לו בגדים? כאילו מה, מה, מה? וזה נושא שאני נכנסת אליו עכשיו, שאני עובדת עליו נורא נורא קשה, על כל הנושא הזה של הכרת הטוב. הכר-- אני אומרת, הקדוש ברוך הוא נותן לנו את זה מהרגע שפתחנו את העיניים. את צריכה דבר ראשון להגיד מודה אני. וכל דבר שאת אוכלת את אומרת ברכת תודה, ואנחנו עדיין כל כך קשה לנו עם זה. תלונה מייד, מייד. אני זוכרת שהיה לפני איזה עשרים שנה, הייתי בקופת חולים, איזה, הייתי צריכה איזה בדיקה, והמזכירה הייתה מדהימה. אמרתי: תגידי, מי כאן הביג בוס? הרבה פעמים אני שואלת את זה. היא נבהלה, כאילו מה את רוצה להגיד? סליחה. את רוצה להגיד איזה-- אמרתי: אני רוצה לכתוב למי שכאן אחראי איך, איך את יעילה וטובה. וסתם כתבתי את זה בכתב יד. יש לי את זה אפילו בבית עד היום. שלחו לי מכתב מקופת חולים הכללית עם העתקים לחמש מקומות: תודה לך גברת בלוי שלקחת את הזמן וכתבת את זה, וכל כך חשוב לנו. את יודעת מה? בא לי לבכות. אמרתי, כנראה שאני אחד בדור. הם לא מקבלים

34:21 דובר 6 כאלה מכתבים בכלל.

34:22 דובר 5 דברים כל כך טריוויאלי ו...

34:24 דובר 6 אני, אני גם עושה את זה ל-ל-למורות של הנכדות שלי, למשל. אני התקשרתי בתחילת שנה, אמרתי למורה: הנכדה שלי חזרה עכשיו וביקשתי שהיא תבוא אליי הביתה מהבית ספר. איך היה לך היום? והיה לה כיף, היה לה טוב. ואמרתי למורה: אני מ-מ-מאחלת לך שאת השמחה הזאת תהיה במשך כל השנה. את יודעת, גם היא הייתה בשוק. כשאת מתקשרת למורה היא מייד מחיי-- כר-- מה? רק את זה מה שרצית להגיד? כאילו מסכנות, הן כבר כל כך, אה, קיבלו כל כך הרבה כאפות שהן לא מאמינות שיש כזה דבר שמישהו רוצה להגיד מילה טובה.

34:54 דובר 5 זה גם כל כך תובעני, העבודה הזאת, באמת תובעני, ואת רואה שהיום כבר צריך לגרד, כל מי שיש לו דופק מגיע לקבל.

35:00 דובר 6 את יודעת מה? סוגרים מעונות, סוגרים חדרים. זה, זה גמרנו. גמרנו. אז אף אחד לא-

35:06 דובר 5 להקים מעון זאת בעצם-

35:08 דובר 6 אף אחד כבר לא רוצה.

35:09 דובר 5 השאלה הכי גדולה אם, אם יהיה צוות.

35:10 דובר 6 אין, אין. זהו. יש, יש מבנים, יש ילדים, אין צוות. אולי, אולי שיביאו רובוטים. אני לא יודעת. רובוטים אף פעם לא מאחרים. אף פעם לא, אין, לא יודעת.

35:20 דובר 5 וילדים יש בלי עין הרע...

35:22 דובר 6 כן, כן, זה לא פשוט. זה לא פשוט. אז באמת העניין הזה של הכרת הטוב, של להגיד מילה טובה, אז אה כן, מאוד מאוד חשוב. אה די-- רצינו ל-- less is more, זה גם חשוב. less is more, פחות זה יותר. העניין הזה של העודף משחקים שאנחנו חושבים שצריכים לקנות, ועוד ועוד ועוד. אנחנו בכלל עוסקים בגרוט-- בגרוטאות, בגרוטאות. זה מדהים, זה מדהים. היה לנו מעון חדש שפתחנו, והכול היה ממש ממש יפה, עם המשחקים הכי חדישים והכול, ואני במקרה הבאתי מהבית קצת גרוטאות גם, כי היו לי כאלה קופסאות מהחתן שלי. אז הבאתי איזה מאה קופסאות. טוב, שמתי את זה ככה בצד, והיו הורים שהביאו את הילדים שלהם לראות גם כן. אז ככה אמרתי להורים בשקט: תסתכלו לאן הילדים הולכים. לבובות היפות, למכוניות היפות או לקופסאות האלה. אחד אחד. פשוט היה מדהים לראות את זה. איך שיש כזו בדיחה: את קונה לילד אה אמ מכונית או בובה, והיא בתוך הקופסה עם הבובה והמכונית. הם משחקים עם זה כמה דקות, אבל עם הקופסה הם חצי שעה. זה ה... אז מה היה לי? היה לי כזה דבר. הרבה פעמים אמהות מתקשרות אליי להתייעץ, ואני תמיד, באמת אני תמיד מאוד מאוד זמינה בשביל הדברים האלה. אם אני לא יכולה באותו רגע, אני אומרת להם יותר מאוחר, אבל מאוד חשוב לי לעזור. ואז האמא הזאת, ממש היא הייתה עם, עם קול של בכי. היא אומרת: יש לי שלושה ילדים ש... איך אומרים? פתאום קמתי ויש לי שלושה ילדים. כמו שאת אומרת, זה כזה מין, ופתאום אני מרגישה שאני לא מסוגלת. כל כך קשה לי. הם עושים בלגן, זורקים בכל הבית את הכול ככה. ממש.

37:03 דובר 6 ראיתי את הקושי האמיתי. אמרתי לה: ראשית, כל זה שאת מתקשרת אליי, כבר מגיע לך כתר. זה מראה שאת אמא באמת מיוחדת, שאת באמת רוצה. את רוצה שיהיה טוב. לא שאת... ועכשיו אני אתן לך משהו פרקטי. דבר ראשון, אחרי שהילדים היום בערב ילכו לישון, את אוספת את כל המשחקים שיש לך עכשיו. אם יש לך תיבות קטנות, זה נהדר. אם לא, אפילו בשקיות. את מסדרת את זה בקטגוריות. כל החיות בשקית אחת, כל המכוניות בשקית אחרת, כל הבובות, ושמה תווית או רושמת עם לורד על השקית. את מורידה שלוש שקיות בלבד, כל השאר עולה לך לאיזה מחסן. אה, כלי קיבול. כלי קיבול זה כל דבר. נגיד בקיץ יש לנו את הגלידה המשפחתית, לשטוף את ה... זה גודל נהדר לכל מיני דברים. את קונה פטריות, פטוטים? אני לא יודעת מה. את שומרת את, את, את כלי הקיבול האלה. את לא צריכה אפילו לקנות. אם את רוצה, את יכולה. את רוצה שיותר יפה? את יכולה לקנות, אבל כל מה שנראה לך שאת יכולה להכניס. אפילו הסלסלות של הפירות, שאת קונה תפוחים, זה בא בכזה. הם מאוד אוהבים. צריך רק לשים לב שאם זה נשבר, מיד לזרוק לפח. הארגזים מהקרטון של הירקות, וואי וואי וואי, זה המשחק הכי אהוב עליהם עכשיו. הרעיון הוא שיש מעט דברים. אנחנו חשבנו תמיד שצריך הרבה גיוון, וזה לא. יש מעט דברים. את מניחה אותם. כל, כל הנושא הזה בכלל של המשחק, אנחנו קוראים לזה משחק חופשי, אבל זה אף פעם לא חופשי, כי אנחנו כל הזמן אומרים לילדים ככה וככה, וכל הכבוד, ושבו בשקט. עשיתי את זה באמת השבוע במעון.

38:41 דובר 6 לכמה קבוצות. אמרתי, אמרתי להם כמה קשה, כמה קשה. אמרתי: את עכשיו יושבת בשקט. ברגע שהכנתי את הדברים, אני קוראת לזה הזמנה למשחק. זה כמו שאת צריכה להגיע לארוחה. הנה, תראי את השולחן כאן. הכנתי לי כאן עוגות, הכנתי לי כאן דברים. לא, ברגע שאני באתי, אז התחלתי לסדר שזה יהיה משהו ככה מזמין. ועכשיו את לוקחת צעד אחורה, ואז אנחנו כותבים את הסיפורים. זה הזמן לתעד, להקשיב למילים שלהם, מה הם עושים. ובזמן שיש כזה, נגיד כמה דקות לפני שהם הולכים לישון, הם בינתיים על המזרנים, אני אומרת: ילדים, אתם זוכרים שאני כתבתי כשאתם שיחקתם? היום כתבתי את הסיפור שלכם. עכשיו אני רוצה להקריא לכם. קרה לי פעם שבאמת הקראתי כזה סיפור. זה היה בין ארוחת צהריים לשינה, ואז ילד אחד אומר לי: מרים, את לא כתבת שעשיתי ככה וככה? אמרתי: אוי, ממש סליחה. הבאתי את העט והכנסתי את זה בפנים בכתב יד גם כן, והקראתי את זה מההתחלה, את כל הסיפור. עכשיו הוא היה מבסוט. אז זה נותן, ברגע שאני מתעדת ואני מקשיבה, אני פחות מתערבת. וגם כשנגיד ילדים רבים, חלק מהלמידה, אנחנו יש... יש קורס שלם באוניברסיטה העברית שנקרא ״ללמוד לחיות ביחד״. כשאנחנו כל הזמן, טוב, אתה תלך לשם, אתה תלך לשם, אנחנו בעצם אומרים ההפך. אנחנו לא לומדים להם, לא נותנים להם ללמוד לחיות ביחד. עכשיו אני לא מדברת על מכות או משהו שכאילו יכול להזיק. לא להזיק לחבר, לא להזיק לעצמי ולא להזיק לסביבה. שלושת הכללים האלה. אבל חוץ מזה, אני אספר סיפור חמוד שהיה לנו באחד המעונות, וגם הייתי צריכה להחזיק את המטפלת שהיא לא תעזוב. שני ילדים על איזה אוטו קטן. עכשיו הם,

40:16 דובר 6 הם בכו, אבל לא, אף אחד לא הרביץ. הוא משך והוא משך והוא משך, עד שאחד תפס את זה. עכשיו איך שהוא תפס את זה, הוא התחיל לרוץ ככה סביב החדר. בהתחלה השני בכה, ואז הוא ראה שזה וואו, איזה רעיון יפה זה. הוא התחיל לרוץ אחריו, והם שניהם התפוצצו מצחוק. אמרתי למטפלת: ראית? ראית? אם את היית-- לא, זה היה אצלו. אנחנו כאילו שלמה המלך מגיע: הוא היה ראשון, הוא היה אחרון. בואו נספור עד עשר. תפסיקו.

40:41 דובר 7 את המשפט נפתח.

40:41 דובר 6 תפסיקו, תפסיקו. תיקחו צעד אחורנית ותראו. בוא נראה איך הם יפתרו את הבעיה. אז לפעמים נגיד קשה להם. אז אני, אני משקפת מה שקורה. אני רואה שיש כאן כדור אדום, ויוסי, אתה רוצה את זה, וגם דודי רוצה את זה. אני לא אומרת שום דבר, לא נותנת להם שום עצות. אני רק משקפת. פשוט לשקף מה אני רואה כאן. הם לא יודעים אפילו, הם בתוך הסיטואציה, הם לא יודעים אפילו מה קורה כאן. את מבינה? וככה אני נותנת להם הזדמנות כאילו לקחת צעד אחורה ולראות, אה. עכשיו אני, אני מראה להם את זה. וואו, זה כל כך מעניין. נגיד יש על הרצפה עשרים כדורים, אבל הוא רוצה את הכדור שבידיים שלו.

41:19 דובר 7 כמובן, זה הכי נחשק.

41:20 דובר 6 אז, אז את רואה שיש כאן איזה משהו? הוא לומד עכשיו איך, איך, איך זה הולך בעולם הזה? איך אנחנו? נגיד, ואם אני רוצה משהו אז איך אני עושה ומה אני עושה? הוא לומד, הוא לומד, אנחנו, אנחנו לצידם, אנחנו לצידם. זה נורא נורא חשוב. עכשיו עוד דבר שנורא חשוב, שאנחנו הרבה פעמים נורא מתלהבים, זה אה, אני מקבלת כל מיני סרטונים מהנכדות שלי על עניינים וזה נורא יפה. אני כל כך מתרגשת מזה. אבל כל הזמן מדברים, כל הזמן הילד משחק. וואו, איזה יופי! כל הכבוד לך! איזה יופי! שבו בשקט. עכשיו בקבוצה זה יותר גרוע, כי אז כולם עוצרים ומסתכלים לראות מה, מה הוא עשה. עכשיו נגיד בציור, נגיד כולם יושבים סביב השולחן, הגשת חומרים, מציירים, ואז אה, שרה, תראי מה עשיתי. וואו, מדהים! ואז כולם עוצרים.

42:08 דובר 7 הריכוז הלך. כן.

42:09 דובר 6 אז כן. אז מה אני אומרת? שרה, תראי מה עשיתי. אני רואה. את לא, את לא מתייחסת. אני רואה, שאני רואה, זה פרווה. לא, לא קרה כאן כלום. עכשיו אני אומרת בסוף, עד שהם מסיימים. עכשיו ילדים, אנחנו נראה מה כל אחד עשה, וזה כל כך משנה את כל הפעילות הזאת, כי פה את יכולה ממש לעשות העשרת שפה מדהימה. אני לוקחת את כל הדפים, אני מראה להם עם האצבע. פה כתוב יוסי, יוסי זה שלך? ואז הוא כזה כן, כן, כן. בוא נראה מה יוסי צייר כאן. יוסי לקח את הצבע והוא לחץ כל כך חזק. תראו איזה קו הוא מתח מצד לצד. הבא בתור, שרה, זה שלך? כן. שרה דפקה עם הצבע ותראו מה נהיה כאן, מלא נקודות. מבינה? וככה אני עוברת את כולם. זה גם מאריך את הפעילות.

42:51 דובר 7 שינוי כאילו קטן, אבל אה.

42:52 דובר 6 כן, ו-ואני ככה, אני מאריכה גם את הפעילות. אני מתייחסת לכל אחד, אני מ-- אני גם נותנת להם שפה, מילים. הם לא יודעים מה שהם עשו. לשאול ילד מה ציירת? הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. אוקיי, אני יכולה לתאר מה אני רואה. אני רואה שהיום לקחת המון צבעים ולחצת חזק. אני רואה כאן את הצבע האדום ואני רואה כאן, וגם לא לשאול איזה צבע זה? איזה צבע זה?

43:19 דובר 7 בדרך כלל כששואלים אותם מה ציירת? אין להם מושג מה לענות.

43:22 דובר 6 לא, זה, זה כאילו א-א-אז יש סיפור חמוד שסבתא הלכה עם הנכדה שלה וכל הזמן היא שאלה איזה צבע, היא רצתה לראות אם הנכדה יודעת צבעים, ואז הילדה אומרת לה: סבתא, כדאי לך ללמוד צבעים. כי מה הילד יכול לחשוב אם אני שואלת אותו? שאני לא יודעת, שאני לא יודעת. זה, זה, זה כל כך. איזו צורה זאת? סיפרו פעם לפני המון.

43:41 דובר 7 חוזר ל-ל-למורה דרך.

43:43 דובר 6 כן, לא, סיפרו. אני עוד, יש אנשים ששואלים אם אנחנו מלמדים צבעים. אני כאילו, איפה אתם נמצאים? איפה אתם בעולם היום? מה זה הדבר הזה? הייתה איזו גננת אחת שנורא היה חשוב לה שהם ידעו צורות, משולש ומרובע וזה, והילדה הלכה לחתונה של דודה שלה. מה היא ראתה? בורקס משולשים, שולחנות עגולים. אני אומרת, זה כזה בדיחה לא בדיחה, אבל כבר המוח שלה היה כבר מעוות, לא יודעת, לכיוון הצורות במקום לראות את היופי של האירוע הזה. את מבינה? איפה אנחנו בכלל עם כל הדברים האלה? אז כן. ואז, אז זה מה שאמרתי לאמא, וברוך השם אני אומרת את זה. בעצם זה כמו שיהיה לך שני כלים בכיור ו-- או חמישים כלים ועוד חמש סירים. כאילו אז אמרתי, יאללה, אני הולכת לישון, אני לא רוצה לגעת בזה. גם ילד ברגע שיש בלגן נורא גדול הוא לא. הם בורחים. אני עוד עושה את המחקר הזה: למה כל כך כיף להם לשפוך? אבל לאסוף זה כבר משהו אחר.

44:38 דובר 8 כשיהיו התוצאות אני אשמח לקבל.

44:40 דובר 6 אני, אני גם ממציאה כל מיני שירים. אז המצאתי שיר נורא חמוד. יש את ה"נראה נראה נראה מי אוסף".

44:47 דובר 8 יפה.

44:47 דובר 6 וכזה מין בום בום. אז אני עשיתי את זה משהו יותר עדין, למנגינה של לונדון ברידג' איז פולינג דאון. כן, המנגינה הזאת. סליחה. הגיע הזמן לאסוף את המשחקים, לאסוף את המשחקים, לאסוף את המשחקים. הגיע הזמן לאסוף את המשחקים. מי עוזר לי? יוסי עוזר להרים את הקוביות. תודה לך, יוסי. לא כל הכבוד. לא אוהבת את המילה הזאת, היא לא אומרת כלום. תודה לך, יוסי. וככה כל ילד עד ש-- אני, לכל ילד אני רוצה להגיד בשמו תודה רבה שהוא עוזר כאן. זה, זה עובד כי כולם ככה, את יודעת, שומעים את התודה רבה, אז הם גם רוצים לעזור בזה.

45:35 דובר 8 זה גם באמת כל כך רך יותר.

45:38 דובר 6 כן, כן, זה לא כאלה בומים כאלה.

45:40 דובר 8 למה בעצם, מעניין אותי מה, מה בכל הכבוד לא נכון? זה כאילו משהו ששמעתי מזמן ואני לא.

45:46 דובר 6 כי זה לא אומר כלום. אוקיי, כל הכבוד שהרמת את הזה וכל הכבוד שניקית עכשיו את כל הבית ועבדת חמש שעות. כאילו בוא תתאר, תתאר כשאתה משבח. תתאר. את יודעת, נגיד שאת מכינה שבת מ-מטורפת ואומרים לך תודה רבה, הכל היה טעים. או מישהו בא ואומר, אני, אני, אין לי מילים ל-ל-- איזה טעם טוב, טעם, הכל היה. בדגים אני הרגשתי ששמת איזה תבלין מיוחד, כאילו מפרט. את אומרת הבן אדם הזה באמת הסתכל והוא באמת מכל הלב. את מבינה? לא, כל הכבוד. נגמר. זהו, עשיתי את זה כמו שעושים לייק. כתבתי מאמר שהשקעתי בו שעות. תכתבי לא מצא חן בעיניי. זו זכותך. זה לא צריך, שאני אומרת שאני צריכה לשמוע מילה טובה דווקא, אבל לייק, זהו, וזה נגמר הסיפור. בום ונגמר.

46:30 דובר 8 נורא שטוח.

46:31 דובר 6 נורא שטוח. אז כבר מגיל צעיר אני רוצה ללמד את הילד שיהיה לו מילים בלקסיקון שלו. איזה מילים אומרים כשאני רוצים להגיד שמשהו טוב? יש, יש הרבה מילים. מבינה? נורא נורא חשוב.

46:44 דובר 8 אני מנסה כזה טיפה לסכם את מה שאמרת מקודם. כל העניין של ה"לס איז מור" זה בעצם לתת להם את המרחב. הם יודעים יותר טוב בעצמם. הם מסתדרים עם פחות, אבל מצד שני להיות נוכח שם.

46:58 דובר 6 לשבת.

46:58 דובר 8 שהם ירגישו את הנוכחות.

46:59 דובר 6 לשבת אם יש לך את הזמן לעשות את זה.

47:02 דובר 8 להיות נוכח ולא להתערב.

47:03 דובר 6 כן. תראי, בואי נגיד ככה, אם אני מתחילה מגיל תינוק, שאני נותנת לו את הזמנים. יש אימהות, נגיד ילד ראשון במיוחד, שחושבות שכל הזמן הן צריכות... שמשעמם לו. לא משעמם לתינוק. אוקיי, הוא עכשיו הגיע לעולם. זה כמו שעכשיו אני באתי לשווייץ פעם ראשונה בחיים ואני אגיד משעמם לי. מה משעמם לי? יש כאן הרים, יש כאן זה, יש כאן זה. כאילו תולים גם את כל המוביילים האלה. זה מטורף. תחשבי, אני עומדת עכשיו על ההר פעם ראשונה, אני בשווייץ, ומישהו לוקח רעשן ועושה לי ככה מול העיניים. סליחה, לך מפה, לך מפה. מה אתה עושה עם החיים שלי? אז הילד הולך, נוסעים איתו בעגלה, ויש את המובייל הזה, מכסה לו את הכול. אמאל'ה, יש כל כך הרבה דברים יפים לראות פה. עץ, העץ ככה נע מצד לצד, יש עננים פה, מכונית עוברת פה, בן אדם עובר. תנו לילד להסתכל ולראות מה קורה בעולם.

47:48 דובר 8 תקוע עם הפלסטיק.

47:49 דובר 6 ואז כותבים לך, וואו, זה ממש, אם יהיה לו את כל הדברים האלה, איינשטיין. תעזבו.

47:55 דובר 8 באמת גם האוניברסיטה.

47:57 דובר 6 גרוע. את יודעת מה האוניברסיטה? הידיים. מכירה את הדבר הזה שהתינוק בגיל בערך חודשיים פתאום מגלה את היד שלו, מסובב אותה לכל הכיוונים, פותח, סוגר ומסתכל? זה המובייל שלו. אחד הב-- טוב, אני, אני עכשיו אחזור קצת אחורה. בעצם הגישה החינוכית שלנו זו גישה שהיא כבר שמונים שנה בעולם. זה מדהים, כאילו היה מאתמול. אני אומרת, כל שאר הגישות, כל שנתיים־שלוש: לא, זה לא טוב, תעשו כבר ככה, זה כן טוב. טרנדינג. היו, כן. הייתה אישה בשם דוקטור אמי פיקלר, אישה דגולה. לפני שמונים שנה היא הייתה גרה בהונגריה. אחרי מלחמת העולם היא פתחה בית יתומים שנמצא עד היום, אבל היום זה כבר לא בית יתומים, היום זה מעון שמגיעים מכל העולם. רק לספר לך מי זאת הייתה האישה הזאת, דוקטור אמי פיקלר, שכל כך היה אכפת לה מהילדים. היא אמרה כזה, היא, היא בעצם המציאה את האוברולים עם התיקתקים למעלה. ל־למה היא המציאה כזה דבר? היא אמרה ככה: "כשא־כשאני הולכת עכשיו להחליף לתינוק את הטיטול, אני מסתכלת מהמותן ומטה. אני לא מסתכלת לו בעיניים בכלל, אבל אם יהיה לי כאן כפתור, אני כבר..." עד כדי כך. עד כדי כך המחשבה שלה. באמת אישה דגולה. יחד איתה עבדה מישהי בשם מגדה גרבר. אני ממליצה לכולם לחפש, לחפש את השמות של הנשים האלה. מגדה גרבר נסעה לאמריקה בחמישים ושבע. היא הייתה, ה־ה־הספיישלטי שלה, המיוחדות שלה, היא עבדה עם, עם ילדים עם, עם אוטיזם, וממש היא, כאילו כל ילד היה בשבילה עולם ומלואו. והגישה שלהם אמרה, בעצם זה תורה שלמה. לפני איזה ש־כמה זה? עשר שנים אולי הגיעה מישהי מאמריקה והלכתי ללמוד, אני שגידלתי אחד עשר ילדים, איך

49:39 דובר 6 מורידים תינוק לתוך המיטה, איך לעשות את הדברים. היא קראה לזה הטיפול המכבד. כל דבר שהוא טיפולי חייב להיעשות בצורה מכבדת. מה זה צורה מכבדת? אני אומרת לילד מה אני הולכת לעשות. למשל, הדבר הכי פשוט, לנקות את האף, לקנח את האף. אנחנו לא חושבים פעמיים. יש נזלת, בום טראח. אני אומרת תמיד כשאנחנו יושבים ככה בקבוצה של נשים, אני אומרת: תארו לכם שאני קמה עכשיו ולאחד מהאנשים פה אני נוגעת באף בלי להגיד לה מילה, היא תיפול אחורנית. והילדים באמת בורחים. אבל כשאני אומרת לילד, במיוחד ילד גדול, אני אומרת לו: "יש לך נזלת, הנה טישו, אתה רוצה לבד או אתה רוצה שאני אעזור לך?" הרבה פעמים הם רוצים לבד. נכון, הם קצת מורחים את הלחי, אבל אז אני יכולה להגיד להם: "הו, נשאר לך פה ככה עוד טישו אחד". זה, זה אחרת. גם כשאני רוצה לקרב אותו לשולחן, פתאום הוא באמת במחשבות שלו, בום, מתקרב, בום, זהו, מעלים אותו, מורידים אותו. כאילו מה זה הדברים האלה? בואו תשתפו אותם. אנחנו רוצים שהם יגיעו גם לעצמאות. תספרו להם. כמובן שהכול צריך להיות בטוב טעם. אני זוכרת שהייתה מטפלת אחת שבארוחת בוקר היא נורא נכנסה לפרטים. אז עכשיו אנחנו נאכל מלפפון ארוך וירוק, וילד אחד אומר: "מתי אוכלים?" זהו, אני רציתי להגיד. אני חושבת שלפני העניין של הכבוד יש פה בעצם גם איזושהי נחת רוח. נכון. ואני שמתי לב, אנחנו היינו באוקראינה שמונה שנים, וממש אני ובעלי נורא שמנו לב לזה שיש לאנשים שם, יש, יש שם יותר רוגע באופן כללי. לא עכשיו, כן? במלחמה. אני מדברת... נגיד יום ראשון את רואה אימהות מס־מסתובבות עם עגלות בחופשת לידה, כן, שנה

51:18 דובר 6 שלמה, אפשר גם להאריך לשלוש שנים. ואת רואה שמבוגרים מסבירים לילדים כל דבר. אני בהתחלה הסתכלתי על זה כמו, מה קורה פה? מלמדים אותם לראות כל הדברים. כל הזמן ממש, אמ, כאילו מדובבים. נכון. את מה שקורה. מה שקורה מאוד, מאוד חשוב. זה הדהים אותי וזה כאילו בתרבות. מאוד חשוב. מאוד חשוב. אז היא קראה לזה ה־הטיפול המכבד, אז כל מה שהוא טיפולי, להסביר אותו, להראות את זה. אוקיי. הדבר השני זה התנועה החופשית. כל תינוק נולד עם קופסה שחורה במוח שלו, שהקופסה הזאת היא ייחודית לו. מתי הוא יקום, מתי הוא ית־יתהפך, מתי הוא ישב, מתי... עכשיו אנחנו לא יודעים מתי זה ואנחנו כל הזמן רק רוצים להאיץ, למהר. מה קורה לכם? עכשיו אני יכולה, אני נכנסת למעון, כיתת תינוקות, אני יכולה להגיד לך: התינוק הזה הושיבו אותו לפני הזמן, כי צורת הישיבה שלו היא כאילו את תעשי פוף והוא נופל. כל דבר, הילד, אנחנו רואים את זה בהליכה, למשל. הוא מתחיל ללכת, נופל. גם, נופל. עד שהוא לא מרגיש יציב מספיק, אז הוא יתחיל ללכת. זה שאנחנו אומרים, "מי יבוא אליי?" ואז הולכים אחורה, אני טוענת, זה הכי גרוע שאפשר לעשות. כאילו הליכונים כאלה עם גלגלים. אסור, אסור, אסור, אסור. היא דיברה על זה המון. דוקטור פיקלר, היא הייתה רופאת ילדים מהסוג, לא שכשילד חולה היא באה. נולד תינוק, כל שבוע היא באה לראות מה איתו, איך הוא, איך הוא מתפתח, איך הוא גדל. את מבינה? זה היה לה נורא חשוב שהגוף של הילד יהיה בריא וחזק לפי הזמן שלו. אנחנו לא ממהרים אותו לשום מקום. בואי נראה, תעשי לו דברים מעניינים. אז הוא לומד לשבת יפה, הוא

52:56 דובר 6 לומד... מבינה? אנחנו כאן, זה, זה, הכל מהר, מהר, מהר. לא, לא. שוב, הנפש הרוח הזו. כן, והדבר השלישי זה באמת המשחק החופשי, כמו שאמרתי מקודם, שמשחק חופשי אומר הילד הוא כותב את התסריט, הוא הבמאי והוא השחקן. אנחנו, תפסיקו ללמד את הילדים. פיאז'ה, שהיה אחד מהפסיכולוגים הראשונים לפני מאה שנה, שבכלל הבין שתינוק זה משהו, זה כאילו עד אז היה תינוק, הוא צריך לגדול, עכשיו הוא שווה משהו. זה כאילו השנים האלה הם סתם מבוזבזות. והוא אמר כשאתה מלמד ילד אתה בעצם לוקח ממנו את הזכות הזאת לגלות לבד, כי כל מה שאני מגלה לבד אני אזכור את זה כל החיים. וזה כל כך נכון. זה כל כך נכון הדבר הזה ואנחנו כל הזמן, היה את זה באמת. אוקיי, אז מגדה גרבר הגיעה לאמריקה. הם שניהם כבר לא בחיים, אבל יש מישהי בשם, אה, ג'נט לנסברי, שהיא הייתה תלמידה של מגדה וממנה הרבה חומרים שלי. זאת אומרת, קיבלתי גם ממנה רשות. אה, אני לא אמרתי את זה, אבל אני כתבתי עכשיו ספר להורים שקוראים לזה אורות בהורות. הא'-ב' להורות מתוך שמחה. שם יפה. כן, זה, זה, שושי הבת שלי המציאה את השם הזה ואני נורא נורא אהבתי את זה. ומי, מי הייתה העורכת שלי בספר הנהדר הזה? הנכדה שלי רחלי דיקשטיין, שהעבודה שלנו ביחד הייתה... וואו, יש לכם את כל ה... חלום. כישרונות. חלום, חלום. גם בספר שלה, סבתא מרים המספרת, העורכת שלי הייתה נכדה שלי, אה, מושקי לנדאו. היא, היא עשתה את כל ה, כל ה, לא את העריכה, סליחה, את ה, את העימוד ואת כל היופי של הספר, שתראי את זה אחר כך. וואו. איזה כיף זה

54:36 דובר 6 שזה הכל, אה... כן. וואי, זה, זה, עשינו... בדיוק עשרים ושניים פרקים. כל פרק מתחיל מאחת מהאותיות של הא'-ב'. הפרק הראשון מתחיל בא', הפרק השני בב'. זו הייתה לי חוויה מדהימה לעבוד יחד איתה. היא באמת גאון, גאון. וואו. נתתי לה, הבאתי לה דפים, דפים, דפים, דפים ועשתה, רקחה מזה משהו יפה. זה כבר ממש עכשיו. אני זוכרת מהילדה, אנחנו שיחקנו אצלכם בסלון משהו שם. כן, יכול להיות. ועל הגג בעיקר. כן, על הגג. הגג, הגג ברוך השם נשאר עם הרבה פרחים והוא יפה, ברוך השם. אז כן, זה עכשיו ממש אני, אני, שהקדוש ברוך הוא י-יעשה שזה יעזור לכמה שאפשר. מתי זה יצא בעצם? זה עכשיו, א-א-ממש אתמול קיבלתי את ה, בסין, אנחנו שולחים את זה לסין, אז הם שלחו לנו איך זה נראה הספר הראשון. היו צריכים עוד כמה שינויים טיפה ואנחנו בעזרת השם, כן, זה כבר עוד מעט יהיה. אז תני לנו את הא'. אה? הכרת אותי עם האותיות. כן. מה יש לנו שם בא', בפרק הראשון? אני כבר לא זוכרת בעל פה עכשיו, כי זה, עובדים על זה ועובדים, זה, זה ממש כמו היריון שכבר די, אני כבר רוצה ללדת. די, אני כבר לא יכולה יותר עוד פעם לראות את זה, עוד פעם לראות את זה. אבל כן. אם היית אומרת לי מראש הייתי ככה מסתכלת והייתי רושמת, אבל לא נורא. כשכולם יראו את זה אז הם יראו את זה. כן. אה, מה עוד ככה משהו...? את הטפיחות. אה. אני לא משחררת את זה. טפיחות. אוקיי. קוראים לזה, השם המלא זה אי-אף-טי. אמושנל פרידום טכניק, או טכניקה לשחרור רגשי. אני נחשפתי לזה לפני בערך עשרים

56:13 דובר 6 וחמש, חמש שנים ואני אמרתי וואו, זה תרופה לימות המשיח. מה הרעיון? הרעיון פה כמו שיש דיקור סיני, יש מקומות שאנחנו קוראים לזה מרידיאנים, ששם כשאנחנו טופחים לא שמים את המחט אלא טופחים עם האצבעות. אנחנו עושים את אותה פעולה שאנחנו משחררים שם את, את כל החסימות האלה. עכשיו זה בעצם הגיע לעולם לפני, אה, בשנות, סוף שנות השמונים. היה פסיכולוג אחד שקראו לו רוג'ר קלהאן בקליפורניה, שהייתה לו מטופלת שקראו לה מרי. היא מגיל מאוד צעיר משהו במים היא לא, היא לא סבלה. היא, היא כאילו לשטוף ידיים, להתקלח, לגעת במים היה עושה לה כמו איזה בחילה וכבר לא מה, מה אפשר? איך אפשר? כבר לא מדברים על מישהי שלא רוצה לשחות בבריכה או כל דברים כאלה. זה, זה היום יום. אז הוא בהתחלה ניסה כפסיכולוג לטפל. הוא הצליח כאילו בבניין שלו ש-שהיה של המשרד היה למטה בריכת שחייה, אז היא הייתה יושבת מחוץ לבריכה. זה כאילו לראות את המים, אבל הם לא התקדמו. ואז הוא התחיל ללמוד את הדיקור הסיני ולא היה לו את המחטים אצלו במשרד והוא אמר לה את יודעת מה, המקום הזה מתחת לעין קשור לאזור הזה. כאילו כל מקום קשור למ... אה, לאזור אחר בגוף. בואי תנסי, פשוט תעשי טפיחות ככה. האישה הזאת עושה טפיחות ממש כמה שניות והיא פתאום היא בשוק. אני בדיוק ראיתי אותה מספרת את זה. מאוד מעניין, היא אומרת תשמע, אני פעם ראשונה, אני לא מרגישה את הדבר הזה. ואז היא יורדת למטה, קופצת לבריכה עם כל הבגדים שלה ככה וכאילו כמו ילד קטן ואיזה כיף לה. כאילו מה? רק מהדבר הזה. הוא היה בשוק וקוראים לזה באנגלית גולדן אג,

57:58 דובר 6 ביצת זהב. הוא אומר אוהו, עכשיו מה שאני מספרת לכם שווה עשר אלף דולר כי הוא לקח עשר אלף דולר למי שהוא לימד את זה. עכשיו אני עושה, יש לי סדנאות, אני עשיתי עכשיו למורות בחב"ד בנות, לכל המורות. עשיתי להם את הסדנה להסביר את הכל ולמה? כי אני רוצה להכניס את זה לכיתות וכבר הייתי בכמה כיתות. אז יש מורה מתוקה נהדרת שאני חייבת לציין אותה לשבח, רבקה מחפוד. כיתה א'. היא התקשרה אליי.

58:24 דובר 9 אני הולכת לשלוח את זה לבת שלי הקטנה.

58:25 דובר 6 היא התקשרה אליי ואמרה לי, מרים, אני רוצה שתבואי לעשות לכיתה שלי, ועשיתי את זה שבוע שעבר והייתה לי הנאה מדהימה. איזה ילדות, איזה, איזה הבנה. אני לא עושה את זה סתם שאני מעבירה. אני ככה עושה את זה בצורה שבאמת תהיה להם חווייתית. אני מביאה תפוז שאני חותכת אותו עוד בבית, ואני מראה להם חצי תפוז ואני אומרת להם, ילדות, התפוז הזה שמח או עצוב? עכשיו, ברוב הכיתות הם בהתחלה חשבו שאני לא נורמלית. מה זה? מה זה תפוז שמח? שמח. למה הוא שמח? כי יש בו הרבה מיץ. טוב, אני מביאה מסחטה, אני סוחטת ככה הכול עכשיו. עכשיו הוא סחוט, עכשיו הוא עצוב, אין לו כבר מיץ ככה. אני אומרת לך, זה היה פשוט מדהים. ואז אני אומרת להם, אוקיי, תספרו לי דברים שמשמחים אתכם, ומיד: נולד לנו תינוק. דודה שלי מתחתנת. את יודעת, את ככה רואה את זה? אוקיי, משהו עצוב. אני רוצה דווקא מהחצר, שחברות לא משתפות אותי. תראי מה זה כיתה א', או שנפלתי וקיבלתי מכה. עכשיו, איך שאנחנו עושות את כל הפעילות, אחת הבנות נפלה עם הכיסא, ככה, זהו, קיבלה זץ. אמרתי, אוקיי, עכשיו אני צריכה להראות איך שזה עובד, ואז אני מתחילה ככה לעשות לה טפיחות כאלה בעדינות, ואחת הבנות לקחה אותה החוצה, שטפה לה פנים והיא חזרה בסדר, היא נרגעה. ואז אמרתי, אוקיי, עכשיו יש לי את המיץ. מי רוצה את המיץ? כולם הצביעו. נו, מה נעשה עכשיו? אז אמרתי, אתן יודעות מה, הבנות? בגלל שהחברה שלכם נפלה, אני חושבת שמגיע לה שהיא תקבל את הוויטמין C שלה של המיץ הזה. את יודעת מה? תמיד ילדים. אז למה? למה אני לא?

59:59 דובר 6 ולא, איך שגמרתי את המשפט: אני שמחה בשמחת החברה.

1:00:06 דובר 9 אני מכירה את התסריט הזה של המורה רבקה.

1:00:07 דובר 6 אמאל'ה, אני, אני אמרתי, רבקה תקשיבי, לא אני עשיתי בשבילכם, אתם עשיתם בשבילי. הייתי בהלם. אני אומרת, אמאל'ה, את זה בכל בית צריכים לשמוע, את הדבר הזה, ומגיל אפס. הפרגון הוא כזה דבר חשוב בחיים שלנו. ולמה? למה כל כך קשה לנו לפרגן? מה קרה? תשמחו שיש למישהו. וואי, זה היה כל כך חזק. ולא, אנחנו לא סיימנו ככה. עשינו אחר כך יוגה, צחוק וצחקנו. עשינו מעגל גדול ונכנסנו למעגל וכך התפוצצנו מצחוק ויצאתי באווירה. השארתי להם הרבה, הרבה אנרגיות חיוביות.

1:00:41 דובר 9 רגע, אז הטיפוח זה בעצם.

1:00:43 דובר 6 אז זה טפיחות בכל מיני. את רוצה להשמיע את זה ואז אני אעשה את זה, נשאיר את זה ביחד, או שאת לא יכולה?

1:00:51 דובר 9 אני יכולה. הנה, שלוש, ארבע.

1:00:58 דובר 6 עכשיו נשמע שיר שיעזור את הנקודות לזכור. הכינו אצבעות בבקשה.

1:01:07 דובר 9 אני גם רוצה.

1:01:07 דובר 6 מוכנים? מתחילים.

1:01:15 דובר 9 אוי, למה זה הפסיק? רגע.

1:01:19 דובר 6 לטפוח בשמחה זה ממש נפלא. אפשר לבד או עם חבר או חברה. בים בים בם. בתחילת הגבה, בצד העין, המקום הבא מתחת לעין ולא בתוכה, רק על הבליטה. בעדינות בבקשה. מתחת לאף, בשקע הקטן מתחת לשפתיים. בים, בים בם. עכשיו נשארו עוד שלוש נקודות ובזה נסיים את כל הטיפוחות. על עצם הבריח מתחת לצוואר, ימין או שמאל זה אותו דבר. מתחת לבסיס השחי עם כף היד לטפוח. טפיחות קלות ללא כל כוח. על הקודקוד, ככה קוראים לראש, טפיחות בעדינות. אחת, שתיים, שלוש. ואם עדיין זה לא עבר נתחיל שוב אותו דבר. לא שלחתי לך, אבל יש לי המשך לשיר הזה שאנחנו בעצם, זה, זה הטפיחות במקומות. זה אחת, שתיים, שלוש, אחת, שתיים, שלוש. בכל מקום שלוש פעמים.

1:02:44 דובר 9 צריך בעצם.

1:02:45 דובר 6 ואז אנחנו.

1:02:45 דובר 9 שורה. סדרה כל פעם.

1:02:46 דובר 6 כן, כן. ואז אנחנו שרים את השיר הזה. זה לילדים הקטנים יותר. כן. אנו חיילים בצבאות השם. בים, בים, בים בם, עושים מצוות כל הזמן. בים, בים, בים, בים.

1:03:00 דובר 9 מוסף של גם השיר וגם פה.

1:03:02 דובר 6 מחבקים שם, מחבקים חבר כל הזמן. אנו חיילים בצבאות השם. בים, בים, בים, בים בם, עושים מצוות כל הזמן. בים, בים, בים, בים בם. אוהבים פה, אוהבים שם, אוהבים חבר כל הזמן. אנו חיילים בצבאות השם. בים, בים, בים, בים בם, עושים מצוות כל הזמן. בים, בים, בים, בים בם. מוותרים פה כך כך. מוותרים שם כך כך. מוותרים לחבר כל הזמן. פעם אחרונה. אנו חיילים בצבאות... תעזרי לי. בים, בים, בים בם, עושים מצוות כל הזמן. בים, בים, בים.

1:03:47 דובר 9 בואי נראה אם אני זוכרת בסדר.

1:03:49 דובר 6 זהו.

1:03:49 דובר 9 רגע, את עושה באחד הצדדים, נכון? כל פעם גם פה?

1:03:52 דובר 6 כן, כן. פה, פה. האמת היא שזה בעצם עזרה ראשונה. עצם הבריח כאן זה גם בצ'אקרות ויש את זה בהרבה, בהרבה, איך קוראים לזה, כל מיני דברים של הסינים. אז מכירים את הדבר הזה, המקום הזה, שזה מקום נורא מרכזי בגוף. אז נגיד עכשיו אני מרגישה שאני מאוד הולכת להתפוצץ, אבל אל תחכו עד עשר. אני קוראת לזה מאפס עד עשר, אבל כשאתן עוברות את השש, בוא נגיד ככה, ילדים, אני מרגישה שאני לא רגועה. אני הולכת עכשיו לעשות משהו שירגיע אותי, ואז פשוט טפיחות על עצם הבריח, ככה חלש, ונשימות. מכניסה דרך האף, מוציאה דרך הפה, כזה מין "הא" בקול רם, כזה "הא".

1:04:44 דובר 10 זה, יש פה בעצם נקודה.

1:04:47 דובר 6 אה, כן.

1:04:47 דובר 10 יש פה נקודה—

1:04:47 דובר 6 היא פועלת על רוגע דווקא.

1:04:49 דובר 10 אה, כן, כן, כן. וכל נקודה יש לה מטרה שונה.

1:04:53 דובר 6 תסתכלי... כן, אבל אנחנו, אני לא נכנסת לזה כי אז את כל כך עסוקה בלחשוב על הדברים האלה ואני לא רוצה. עכשיו זה לא כל כך פשוט. זאת אומרת, זה לילדים הקטנים. לנשים יותר מבוגרים זה מתחיל בעצם על טפיחות על נקודת הקראטה, ותמיד זה מתחיל: למרות ש... וכאן אני אומרת את הבעיה שלי, למרות שככה וכך אני מקבלת את עצמי באופן עמוק ומוחלט. נגיד אני מספרת עכשיו, ואה, לא, זה נורא מעניין. טוב, יש לי כל כך הרבה דברים להגיד.

1:05:24 דובר 10 כן.

1:05:24 דובר 6 אני אומרת, זה, זה המוח שלנו עובד בצורה נורא מעניינת. אה, יש לנו ככה: הדברים החשובים נכנסים למגירה, הדברים הלא חשובים המוח מעיף, אבל כל דבר שהוא טראומטי הוא לא נכנס למגירה והוא לא עף. הוא כאילו מעופף בין שמיים וארץ. נגיד קרה משהו, לא יודעת מה, אה, בדיוק מרק עוף התבשל בבית והיה נדמה לי שאיזה גנב בא ל-ל-להיכנס לבית שלי. בלי לזכור אפילו שמה שקרה, כשאני אריח את המרק עוף הזה יש אפשרות שאני אקבל בחילה או איזה פחד שאני אפילו לא... יש דברים שאני אפילו לא זוכרת מאיפה זה התחיל, אבל הגוף שלי זוכר. וכאן אנחנו רוצים לעבוד על כל העניינים האלה. אז אני אומרת, אם זה משהו יותר עמוק, לא משהו נורא טראומטי, כי אז צריך באמת מטפל. אבל אם זה משהו נורא, אה, יש כל מיני דברים שקרו לי בחיים ולכל אחד קרו הרבה דברים, אני תמיד ממליצה לקנות מחברת וזה משהו של שלושים יום. זה יותר לעומק הדבר הזה. שלושים, במשך שלושים יום, כל יום אני מקדישה לזה עשרים דקות. מקום שקט, אף אחד לא מפריע לי. אני עוצמת עיניים ואני רושמת מה שעולה לי עכשיו. זה יכול להיות משהו שקרה אתמול ואחריו משהו שקרה לפני עשר שנים. לא משנה.

1:06:39 דובר 10 אינטואיטיבי.

1:06:40 דובר 6 כשאני גומרת את כל הדבר הזה אחרי שלושים יום, אני מתחילה להקריא לעצמי בקול רם כל סיפור ולראות בין א-אפס לעשר מה ההרגשה שלי עכשיו בקשר לסיפור הזה. הייתה לי אישה אחת פעם שבה אני לא, אני לא מטפלת באנשים חוץ מבמשפחה, אבל אם מישהו, פעמיים היה לי שהביאו לי אנשים שהיו במצב נוראי, וסיפור אחד זה היה ממש נורא, באמת. מישהי מאחד המושבים, אה, לא משנה מי הביא לי אותה, היא הייתה במצב נפשי נורא נורא קשה. היא הגיעה באחת בצהריים, היא הלכה הביתה אחר כך בתשע בלילה. פעמיים היא הייתה צריכה להתקלח מרוב שזה היה סיפור קשה. מה היה הסיפור שלה? כשהיא הייתה תינוקת בעצם אמא שלה לא לקחה אותה הביתה והביאה אותה לאיזה דודים וכל מיני ד-דברים שקרו. עכשיו, עכשיו היא בת ארבעים ופתאום הסיפור הזה הכה בה ועשה לה שמות. וככה ישבנו ואני, אני רושמת פרוטוקול. בדיוק השבוע מצאתי את הפרוטוקול הזה. איך אני, אני עכשיו התינוקת, כאילו היא עכשיו מדברת בתור התינוקת: חיכיתי לידיים של אמא שלי. חיכיתי ל-ל-להריח את ה-, את הריח שלה. חיכיתי ל-לדפיקות לב שלה ששמעתי ב- את כל התשעה חודשים, ופתאום באתי לבית אחר. אבל עכשיו אני כבר בוגרת. עכשיו אני מבינה את הדברים אחרת. אני מבינה שאמא שלי לא יכלה לקחת אותי. מבינה כל מיני דברים כאילו משם ופה, משם ופה, וברוך השם היא יצאה מזה. זה היה מדהים לראות אותה איך שהיא הלכה בשעה תשע, אישה אחרת.

1:08:02 דובר 10 וואו.

1:08:03 דובר 6 עכשיו זה, זה היה וואו, זה היה, אני הייתי זכותה כי זה היה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

1:08:08 דובר 10 לחזור עוד פעם את החוויה ממש.

1:08:09 דובר 6 זה, זה סוג כזה, אבל זה הרבה יותר מהר מכל טיפול אחר. זה מדהים. עכשיו כל שנה יש להם עשרה ימים, כזה מין כנס גדול, ושם אני רואה את זה דרך האינטרנט. אני מקבלת את זה. פעמיים גם קניתי את זה. זאת אומרת, ככה את יכולה כל יום עשרים וארבע שעות להקשיב בחינם, אבל אחר כך אם את רוצה אז את צריכה לשלם. אז יש לי בבית חומרים באלף דולר לכל הפחות מכל הזה וזה מעניין. באים רופאים, פסיכולוגים, אנשים שעובדים בחדר ניתוחים, כל מיני, וכל אחד מספר איך הוא משתמש בזה. יש לזה כזה מין "טריי איט און אברית'ינג". תנסה את זה על הכל, כי זה מה זה כבר יכול לעשות?

1:08:45 דובר 10 איך זה נקרא?

1:08:46 דובר 6 אני, אני, אה? אי־אף־טי.

1:08:48 דובר 10 אה, אז רגע, זה קשור לטפיחות.

1:08:51 דובר 6 כן, כן, אני, אני הורדתי את זה. קראתי לזה טפיחות הקסם לילדים הקטנים. בואי, אני אספר לך סיפור. לפני איזה עשר שנים, שתים עשרה שנים היינו בטקסס. הנכדה שלי מושי פגנסון הייתה אז מורה ואני באנו אליה לשבוע. יום שישי אני אומרת: מושי, תקשיבי, אני משועממת, איכה, אני באה לבית ספר ואני עכשיו הולכת ללמד את כל בית הספר, כל כיתה כיתה. אני נכנסת ונעשה גם יוגה צחוק. עכשיו מה שהיה יפה זה שמושי המשיכה עם זה כל בוקר. היא הייתה מורה של כיתה ז'. היא שולחת לי לפני חודש ווייס מסג', הודעה קולית. אחת מהתלמידות שהיא כבר כמובן התחתנה כבר ויש לה ילדים: מושי, אני חייבת לספר לך את הסיפור הזה. אני נמצאת עכשיו בהרים עם חמי וחמותי והילדים ויש, היה, יש שם, יש שם קאמפ וילד אחד קיבל התקף חרדה ואני אומרת, מה אני יכולה לעזור לו? פתאום נזכרתי שסבתא שלך לימדה אותנו את הדבר הזה. הוצאתי את הילד מההתקף חרדה. זה כלי עוצמתי ברמות, ברמות. היה לי את זה גם פעם שנייה שבאמת על דבר כזה של התקף חרדה. חברה טובה שלי מהילדות, זאת מרים סברדלוב שכולם מכירים אותה, והיא הייתה פעם בארץ עם הקאמפ שלה. כל שנה היא באה עם הקאמפ, ואנחנו בדיוק, אני ובעלי זכרונו לברכה יוסל, אנחנו לקחנו אותה לאיזה מסעדה ואנחנו ככה יושבים וזה, מגיעים למנה האחרונה. פתאום אחת הבנות מתקשרת: מרים, תבואי מהר. אחת מהבנות קיבלה איזה התקף חרדה. הזמנו כבר אמבולנס וזה. טוב, היא שואלת אותי: את חושבת שתוכלי לעזור לה? אמרתי, תראי, אני לא נותנת שום תרופה, אז אם זה לא עוזר זה לא מזיק. אני באה, הבחורה שוכבת כמו

1:10:26 דובר 6 איזה שק של תפוחי אדמה, ואני לא מכירה אותה ואני לא יודעת שום דבר, לא את מה שקרה, ולאט לאט אני עושה איתה עוד פעם. אני, אני בעצמי, אני טופחת ואני אומרת ואני זה. אחרי עשרים וחמש דקות הרמתי אותה לישיבה ואז הרמתי אותה לעמידה והוצאנו אותה בלי שהיא הייתה צריכה לנסוע למגן דוד או לבלות בעזרה ראשונה. אז זה כלי עוצמתי ברמות. ולמה כל כך אני, אני מתעקשת? אחרי הסיפור שמושי שלחה לי עם, עם הזה אמרתי, אוי ואבוי למורות האלה שהם, שהם תמשיכו, תעשו את זה כל יום. אמרתי עכשיו לרבקה, רבקה מרקוס, אמרתי עכשיו תמני תלמידה אחת שהיא תהיה המזכירה שלך. אחרי התפילה דקה, ושחוזרים מהחצר. כל יום שחוזרים מהחצר שכל אחד ינקה, ינקה, ואז אין לי את השק הזה, כי אנחנו סוחבים שק כבד עם ריח רע מכל הסיפורים של החיים שלנו. אז זהו, זה האי־אף־טי.

1:11:23 דובר 10 זה היומי.

1:11:23 דובר 6 זה האי־אף־טי.

1:11:23 דובר 10 יפה.

1:11:24 דובר 6 אני אומרת, מה הילדים שומעים בבית? האם הם שומעים תלונות או האם הם שומעים שמחה? וזה כל כך, כל כך חשוב. אני בדיוק אחרי פסח נורא, לא אחרי פסח. זה עכשיו אחרי החגים, בסוכות, שהיה שבת, חג, שבת, חג. עכשיו פתאום, עכשיו שבת, אחרי יומיים פתאום שבת. אני אומרת, אם אמא אומרת בבית, אוף, עוד פעם שבת, אני לא יכולה. מה הילד שומע? מה הילד שומע? עכשיו באמת אחת הבנות שלי, אני זוכרת שלפני פסח הם היו, אז היה לה שני ילדים. הם, היא הייתה ממלאה מים באמבטיה, הם היו לובשים בגדי ים והייתה שמה עליהם קצף סבון ואת כל המשחקים והם היו מנקים. עד היום הזה פסח בשבילם זאת חוויה מדהימה, וזה, זה מהילדות. זה לא, לא כשהם יהיו גדולים עכשיו נגיד להם זה נורא כיף ונורא טוב. בבית ההורים צריכים להסתובב עם אשרינו, אשרינו, זכינו, אשרינו, כל כך טוב לנו. אנחנו יודעים מה אנחנו עושים בעולם, אנחנו יודעים מה, מה, מה המטרה שלנו כאן. זה, זה צריך להיות האקלים שבבית. כשקורה משהו, הקדוש ברוך הוא רצה את זה. ל-ל-להגיד את המילים השגחה פרטית. הכול כל כך מדויק. אני, אני, אני פשוט חיה את ההשגחה הפרטית. אני משתגעת מהדברים האלה. הנה למשל בת שבע, עכשיו ש-ש-שלקחה אותי, הנהגת. היא מאוד אוהבת אותי גם כן, וזה היה מעניין. אמרתי לה, את רואה בת שבע? לא שאני ידעתי, לא, אני הזמנתי אותך בלי לשאול שום דבר, אבל את כנראה היית צריכה לשמוע בבוקר כמה מילים טובות. אז חני הזמינה אותך שתיקחי אותי בכלל. לא, אני, אני, אני כל כך מאמינה בזה ש-ש-שכל דבר יש לו את הסיבה. וכשאתה מרגיש בדם הקדוש

1:13:01 דובר 6 ברוך הוא שם איתך, הוא יעשה-- ישלח לך איזה מישהו שירים לך בדיוק טלפון ויגיד לך איזו מילה טובה. זה, זאת צריכה להיות האווירה. זה צריך להיות מה שיקרה בבית, כי אנחנו נכנסנו למה-- לדבר כזה של התלונות האלה הם כל כך. זה, זה כאילו למעלה והדברים ה-- להגיד את המילה תודה זה בתחתית. למה? למה? זה לא עולה כלום. דיברנו על זה מקודם, גם הערכה ותודה רבה לכל מי שעושה לנו דברים. אני למשל שמתי לב, אני נוסעת באוטובוסים, שאנשים הרבה אומרים כבר לנהג תודה רבה לך. נכון, זה העבודה שלו, אבל בסך הכול הביא אותי ממקום A ל-B. מה? תודה רבה. את מבינה? אז זה תלוי בנו. זה תלוי בנו המבוגרים. מה האקלים בבית? יש עוד שאלות?

1:13:49 דובר 11 יפה. בואי נדבר על העניין הזה של כיבוד הורים.

1:13:51 דובר 6 כן, כיבוד הורים.

1:13:51 דובר 11 זה מעניין גם איך שזה קשור אחד בשני, כי בסוף כשאני אמא.

1:13:55 דובר 6 כן.

1:13:56 דובר 11 אז הקשר שלי עם הילדים שלי זה איזשהו שיקוף אולי? או...

1:14:01 דובר 6 ממש.

1:14:02 דובר 11 יש פה שרשרת דורות.

1:14:04 דובר 6 ממש, ממש.

1:14:04 דובר 11 אי אפשר לנתק את ה... הקשר.

1:14:06 דובר 6 אני בזמן האחרון אומרת את זה הרבה פעמים. כל מה שאני זה מה שאבא שלי. אני פשוט התייתמתי מאמא שלי בגיל שלוש וחצי.

1:14:14 דובר 11 וואו.

1:14:14 דובר 6 לפני מלחמת השחרור, כן. ואבא שלי גידל אותי. הוא היה בן שלושים ושתיים כשהוא התאלמן. היינו חמישה ילדים. זאת אומרת, הבנים מיד הלכו לישיבות ועניינים ואני הייתי איתו כל הזמן, והוא לא התחתן עד שאני התחתנתי. זה אני אפילו לא ידעתי מה הוא מסר כאן. שלושים ושתיים זה, זה כל החיים לפניו. וכל כך הרבה דברים נפלאים ש-ש-שראיתי, שראיתי מ-מ-מולי ככה. הוא לימד אותי ב-ב-לא בלהגיד לי תעשי ככה. תגידי תודה. תגידי סליחה. לא, הוא, הוא עשה את זה וזה פשוט מושרש ונורא נורא חשוב. אני אומרת, אה, איך אנשים חכמים אמרו את זה. אמא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים, עשרה ילדים לא יכולים לדאוג לאמא אחת. כן, זה עצוב. זה עצוב. אני לא יודעת איך, איך אפשר לתקן את הדברים האלה. אנחנו צריכים. אם יש לנו הורים אז אנחנו צריכים להיות דוגמה אישית ל-ל-ל-להראות לילדים שלנו איך אנחנו מכבדים את ההורים שלנו. לא בלהגיד להם צריך לכבד, אלא לעשות את הדברים האלה. זה, זה מאוד מרגש. יש לי בן אחד, הבן הבכור שלי, שכל יום שישי, גשם, שלג, רוח, סערה, הוא מגיע. אנחנו יושבים והוא בכלל עם-- אה, הבן שלי איציק. באמת הוא... הכול טוב ועוד יותר טוב ולא סתם במילים. זה אני, אני תמיד אני אומרת, אתה נכנס לבית, אתה מביא את השמש, ככה אני מרגישה, וכשאתה יוצא אנחנו כולנו מחייכים בכזו צורה. אבל זה, זה כיבוד הורים. אנחנו לא צריכים מתנות. הורה, הורים שמחים שהילדים שלהם חיים בשלום ביחד. הורים שמחים שהילדים מזמינים אחד את השני. זה נותן נחת להורים. לא צריכים את ה-- את המתנות הבומבסטיות. ומה שאמרתי על לכתוב. רציתי לומר לך אבא, רציתי לומר לך

1:15:54 דובר 6 אמא. להגיד אני למדתי. אני אמרתי את זה כבר. נכון? דיברנו על זה או שלא דיברנו על זה בכלל. אה, סיפרתי את זה לבת שבע בדרך. אז אם את יכולה לראות בשקית שלי, אני לא הוצאתי את זה. יש כזה מכתב-- הנה השקית. את זה כתבתי לפני עשרים וחמש שנים. אבא שלי נפטר לפני עשרים שנה, ואני אפילו אקריא את זה כי, כי זה באמת נורא מרגש. מכתב שכתבת והבאת לו. והקראתי לו את זה. אבא שלי היה גר בארצות הברית והוא הגיע לביקור ואמרתי עכשיו זה הזמן. אמרתי, אבא, כתבתי מכתב שאני רוצה להקריא לך את זה. זאת המטרה. לא ל-- להקריא את זה, כי, כי יש כאן כל כך הרבה רגש שאת לא יכולה להגיד את זה כאילו את צריכה להסתכל במקום אחר. נורא נורא קשה. לאבא היקר שלי. אפילו עכשיו אני לא רוצה לבכות. אחרי עשרים שנה. במשך השנה האחרונה עברתי תהפוכות רבות. למדתי ואני עדיין לומדת להכיר את עצמי ולחיות את החיים שלי בשמחה, בעוצמה ובביטוי עצמי.

1:16:52 דובר 6 הנה את רואה מה שצריך לעשות. עכשיו עושים טפיחות על עצם הבריח. זה מרגיע. אוקיי, כשאני לומדת מי אני, אני מזהה אותך ואת התכונות הנפלאות שהורשת לי. איך אפשר לא לזכור את טוב לבך, שבערב פורים שמעת על משפחה בת ארבע נפשות שהגיעו מהארץ ואין להם איפה לגור? וללא היסוס הזמנת אותם לביתנו וגרו אצלנו כמה חודשים. איך אפשר לשכוח את המשפחה שבאה לחתן את בתם עם בן של אדמו"ר באמריקה ושכחו לדאוג להם לאכסניה, ואתה נתת לאבא של הכלה את החדר שלך. איך אפשר לשכוח אותך מספר. הייתה לו בת. הייתה לנו בת דודה אחת שנשארה מכל השואה והיא הייתה גרה בתל אביב. אחרי שאימא שלי נפטרה אז היא באה אליו ואמרה לו שיש משפחה עשירה שרוצה לקחת אותי עד גיל שבע עשרה. אבא שלי תמיד היה מספר את זה. הוא היה ככה דופק עם הרגל ואומר: אמרתי לה, ארויס, צאי רגע מכאן. אז איך אפשר לשכוח שהיית מספר על רחל שבאה אליך ואחרי שאמא נפטרה הציעה שהיא תיתן אותי למשפחה עשירה שישמרו עליי עד גיל שבע עשרה. אתה צעקת עליה: ארויס, גיי ארויס פון דא, וטיפלת בי במסירות רבה. איך אפשר לשכוח שוויתרת על שנותיך היפות ביותר למצוא בת זוג כי פחדת שאולי אני אנזק מזה. שמת את עצמך מספר שתיים ואני מספר אחד. דאגת שיהיה לי תמיד מה שכל נערה מתבגרת צריכה. לא היה לך קל להיות גם אבא וגם אמא, אך עמדת בתפקיד בכבוד. וואו. זה מטורף. זה, זה בלי פילטרים. נכון, זה ממש לכתוב מהלב. לעולם לא הרגשתי מקופחת כשהגרנו, כשעברנו לגור בארצות הברית כשהייתי בת תשע. היה לי שם דוד, אח של אבא

1:18:32 דובר 6 שלי, שנשאר מהמלחמה, אז הוא שלח לנו שנוכל לבוא לגור באמריקה. קנית לי סרפן קורדרוי אדום עם חולצה שהיו רקומים בה פרחים אדומים וחצאית כפלים כחולה שעלו לך, היה לך הרבה כסף אצל תופרת אקסקלוסיבית. היה לך חשוב שאני אראה טוב. בבית של דוד בן ציון, אח שלו, לימדת אותי מה זה נקרא לעמוד על עקרונות. כשאכלנו סרדינים, נקניק ולחם בשהותנו שם, כי הקפדנו מאוד על כשרות. כשטיילנו בחורף, ידי בתוך ידך מוצנפת בכסיה שלא היה לי קר. היינו פוגשים אנשים והיית מקדמת פניהם בשלום. הייתי שואלת: אבא, אתה מכיר אותו? היית עונה לי לא, ומקדים שלום לכל אדם. גם סדר, ניקיון, בישול למדתי ממך. יו, לא אמרתי את זה מזמן בקול רם. הבית היה תמיד מסודר. בישלת אוכל מאוד טעים. גרנו ברחוב המרכלים. אני זוכרת עוגת גבינה מאוד מאוד טעימה בסיר פלא, שכמה שכבר טעמתי עוגות גבינה אני לא נתקלתי בטעם המיוחד הזה. עברת קשיים רבים בחייך.

1:19:38 דובר 6 אמא, היה לי אח בן תשע שנהרג במלחמת השחרור. הוא שיחק בחוץ והוא נהרג. ואחות קטנה, חנה, שהיא הייתה יותר קטנה ממני, שהיה סיפור דומה לסיפור עם התימנים, שכשאימא שלי הייתה כל כך חולה היא הייתה בת חמישה חודשים. אז באו אליו מוויצו ואמרו לו: אה, יש לנו כזה מין מקום שאנחנו נטפל בה, וכשאשתך תרגיש טוב אז אנחנו נחזיר לך אותה. מה אבא שלי יכול לעשות? איך הוא יכול לטפל בילדה בת חמישה חודשים ועוד ארבעה ילדים אחרים? אז הוא הסכים. כל יום הוא היה מגיע, כל יום הוא היה בא לראות אותה, ואז אמא שלי נפטרה. שבעה ימים הוא לא הגיע, ואז הוא קם מהשבעה ביום שישי, הוא בא, הכל היה בסדר. הוא בא במוצאי שבת, אמרו: בלילה נפטרו כאן שישים תינוקות. את יודעת, הסיפור של ילדי תימן, אותו סיפור. אז טוב, תביאו לי את הגופה, אני רוצה. לא, כבר קברו אותה. וככה הוא חי עם זה כל החיים שלו, הוא זכר אותה. אז עברת קשיים רבים. אמא, אריה זה היה אח שלי, וחנה שאתה לא שוכח עד היום הזה. נתת לי כלים לעמוד בקשיים שאני עברתי. הסתכלתי עליך ועל הדרך שבה פעלת ולמדתי ממך, אבא, ולא פלא ש... זה, זה לא פלא שהנכדים והנינים כל כך אוהבים אותך וגאים בך. וואו. ואני פי אלף ואלפים על החינוך המצוין שנתת לי, בעיקר לפרגן לכולם, לאהוב אחרים, לסלוח ללא טינה, להכניס אורחים, להתיי-- להתנהג ביושר, לחיות מיגיע כפיי בשמחה. אבא, תודה. אני חושבת שהוא חי אחרי זה איזה חמש שנים, זה היה ככה. הוא כבר היה בן שמונים וחמש. אני מאחלת לך שהקדוש ברוך הוא ייתן לך עוד הרבה

1:21:21 דובר 6 שנים של בריאות, שמחה ונחת לראות בשמחות של נכדים, נינים ובני נינים. אוהבת אותך מאוד, מירית.

1:21:27 דובר 3 וואו, וואו, וואו. זה... איך הוא הגיב?

1:21:32 דובר 6 הוא פשוט דמם. הוא ישב ככה, כי הדור הזה גם מאוד לא דיברו, לא דיברו, לא, לא הביעו רגשות. זה היה כל כך קשה. אני אומרת, באמת, כל החיים אני אף פעם לא שאלתי אותו: תספר לי על אמא. אני לא יודעת שום דבר על אמא שלי. את יכולה לתאר לעצמך?

1:21:52 דובר 3 וואו. וזה הכל בעצם מנקודת מבט שלך, של מה שאת קלטת על ה-

1:21:56 דובר 6 כן.

1:21:57 דובר 3 על היכולות שלו, על הרגשות שלו.

1:22:00 דובר 6 נכון, לא, אז אני הסתכלתי. אני אומרת: רגע, מאיפה יש לי את הדברים האלה? מאיפה, מאיפה יש לי את זה? וזה הכל ממנו, זה הכל ממנו, זה, זה יונקים את זה. זה, זה גירסא דינקותא. אז אני אומרת שוב פעם, זה לא להגיד ת-ת-תעשה ככה, תעשה ככה. ראיתי אותו ב-ב-בכל המצבים האלה. איך הוא היה תמיד אוזן קשבת, איך הוא היה תמיד, גם איך אומרים, עם, עם מאור פנים. ובאמת הילדים, הוא היה מגיע לארץ, מזוודה מלאה עם כל מיני ממתקים. הוא היה מסדר את זה ב-ב-בכאלה וכאלה וכאלה ומסדר את זה בשקיות שיהיה מכל הסוגים. ובאמת, וואו. כן, אז זהו, אז אני אומרת, באמת, אה, כל מצוות, כל המצוות שלנו זה מהיום שנולדנו עד המאה ועשרים. אבל מצוות כיבוד הורים, אנחנו אף פעם לא יודעים כמה אנחנו, יהיה לנו את ההורים שלנו פה בעולם. בטח שבעולם הבא הם גם כן בש-- שמחים בשמחתנו ונהנים לראות אותנו, מה שאנחנו עושים, את כל הטוב שאנחנו עושים. אבל פה בעולם אנחנו לא יודעים כמה זמן יהיה לנו אותם. אז אני אומרת, באמת, הדבר הזה כאילו נותן להם: עשיתי כאן משהו. עשיתי כאן משהו גדול, זה, הוא כל כך התרגש. וואי.

1:23:08 דובר 3 אני חושבת שזה גם אה-

1:23:09 דובר 6 וזה נותן כזה מין הרגשה. הרבה פעמים אחרי שההורה נפטר או משהו אומרים: וואי, חבל שלא עשיתי את זה. פה הרגשתי שעשיתי משהו נורא גדול, שאמרתי לו באמת את כל הדברים החשובים האלה, אה-

1:23:22 דובר 3 לא שמרתי בפנים ו-

1:23:23 דובר 6 בדיוק.

1:23:24 דובר 3 למה לחסוך את זה באמת גם?

1:23:25 דובר 6 נכון, נכון, נכון.

1:23:26 דובר 3 זה גם כל כך מוכיח את העניין הזה של כיבוד הורים. זה בסוף, זה הקדוש ברוך הוא נתן את המצווה הזאת, כי זה גם מה שבריא ונכון לנפש שלנו.

1:23:33 דובר 6 נכון.

1:23:34 דובר 3 בתור ילדים.

1:23:35 דובר 6 ממש, ממש.

1:23:36 דובר 3 אני יכולה להגיד לך שאני עשיתי משהו דומה. אני לא זוכרת מאיפה היה לי את הרעיון הזה, אבל כשהייתי כלה, לפני שהתחתנתי, כתבתי מכתב להורים שלי בכתב יד על כל השנים שגידלו אותי וחינכו אותי, ותודה על זה ותודה על זה. ולפני שיצאנו מהבית לחתונה השארתי להם את זה בחדר שינה. הם לא ראו.

1:23:56 דובר 6 מה שבא פוסלה.

1:23:56 דובר 3 ויום למחרת הם חזרו הביתה, את יודעת, באחת בלילה מהחתונה, ופתאום הם רואים את זה.

1:24:02 דובר 6 איזה מדהים.

1:24:03 דובר 3 ועד היום אני אומרת, וואו, איזה כיף שעשיתי את זה. ברוך השם לאורך ימים ושנים טובות. אבל בכלל לעצור, להסתכל וכמו שאמרת להעריך.

1:24:14 דובר 6 להכיר תודה, להכיר תודה, להכיר תודה. ואני אומרת שוב פעם, זה בא מהבית. זה בא מהמקום הזה שהורים מראים את זה. לא, לא אומרים. אני, אני למשל, שסבתא מביאה מתנה ואומרים ״תגיד תודה לסבתא״, אני לא אוהבת את זה. אני אומרת, תגידי, אם הילד עוד לא אמר, תגידי ״תודה סבתא שקנית ליוסי את המשחק. תודה רבה״. הילד שומע פעם, פעמיים, שלוש, הוא לומד לעשות את זה באמת. זה כמו ״תגיד סליחה, תיתן חיבוק״. היה לנו ילד, אני לא אשכח את זה. פליק. סליחה. פליק. סליחה. הוא חשב, אוקיי, סליחה. אומרים סליחה, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. זה לא אמיתי. זה לא אמיתי. אני רוצה שזה יהיה באמת מהלב, שהוא יבין מה כאן, מה כאן קורה. אז איך הוא יבין את זה? מהדוגמה האישית שלנו. זה לא קשה.

1:24:58 דובר 3 מתחבר לכבוד הזה שהילד הוא לא תוכי.

1:25:01 דובר 6 נכון.

1:25:01 דובר 3 הוא לומד. הוא אדם.

1:25:03 דובר 6 הוא מסתכל כל הזמן. פעם הייתי אומרת, הוא מצלם אותנו כל הזמן בפילמים. היום כבר אין פילים, כן, אבל קילומטרים של פילים כל הזמן. תראי שאימא אומרת בטלפון ״תגיד שאני לא בבית״. אחר כך היא צועקת עליו למה הוא משקר? את מבינה? לא. יש לנו כל מיני דברים שאנחנו עושים. אנחנו לא מבינים שאנחנו משאירים פה עקבות. והילד ככה, איך אומרים, הוא נכנס לתוך, לתוך הסטנסיל הזה.

1:25:25 דובר 3 וואו, מרים.

1:25:27 דובר 6 וואי.

1:25:27 דובר 3 אני.

1:25:28 דובר 6 אמא'לה, לא חשבתי שאני ככה.

1:25:30 דובר 3 לא.

1:25:30 דובר 6 כי כבר לא הקראתי את זה מזמן. אני, את יודעת, כשאת קוראת את זה בשקט, אז את לא כל כך, אבל כשאת אומרת את זה בקול.

1:25:36 דובר 3 כן.

1:25:37 דובר 6 וזה, זה העוצמה של הדבר. להקריא את זה דווקא, את יודעת, להקריא את זה בקול.

1:25:42 דובר 3 מדהים. יש לך איזה משפט ככה לסיום שאת רוצה להשאיר את כולם עם הטעם הזה בפה?

1:25:50 דובר 6 אני לא יודעת. משפט שאבא שלי תמיד היה אומר לי, הוא היה אומר לי: ״מרים, אם יהיה לך עיניים קטנות, יהיה לך חיים מאושרים״. לא לרצות ולרצות, לשמוח בחלקך. גם הנכדים שלי יודעים שאני תמיד אומרת החצי כוס המלאה, אבל האחיינית שלי שיינדי וילהלם לימדה אותי עוד יותר, שלב, שלב עוד יותר טוב. היא אומרת לי: ״יש כוס קטנה והיא תמיד מלאה״. את מבינה, את לא צריכה שיהיה לך חצי כוס, אלא יש לי כוס קטנה ומלאה. זאת אומרת באמת לשמוח בחלקנו. אפילו אני ממליצה לעשות רשימה יומית: חמש דברים שאני רוצה להגיד עליהם תודה. אה, לא דיברנו על שעת התה של מלכת אנגליה. שעת התה של מלכת אנגליה. בזה נסיים. כן, יש לפעמים מצבים שהאמא והילדים חוזרים הביתה ביחד. כן, אמא עובדת עד ארבע ואז היא מביאה את הילדים, ואז היא לא יודעת מה קודם לעשות ואז כולם בוכים: ״אמא, הוא עשה לי״. אוקיי, סליחה רגע. אני קוראת לזה שעת התה של מלכת אנגליה. באנגליה אז הייתה מלכה, אבל אני נשארתי אותה. לא מעניין אותי שיש עכשיו מלך. כל יום בשעה ארבע יש שעת תה. זה קבוע מדורי דורות. אז אני אומרת, יחד עם הילדים, אם הם קצת גדולים, אז באמת זה קונים תיון, משהו יפה, ואפילו כוסות חרסינה, שזה מיוחד לדבר הזה. ומה שהילדים אוהבים, לימונדה, שוקו, לא משנה מה. איך שבאים הביתה, את התיק של האמא והילקוטים ליד הדלת, לא, מתיישבים. האמא מוזגת, מביאים את, אם רוצים עוגיות או פרי, ואומרים ברכה, אוכלים משהו, ואז משהו טוב שקרה לי היום. מתחילים עם האמא. נגיד אם הילדים ממש קטנים, אז יש את כל השירים. אודה להשם

1:27:28 דובר 6 על שתי ידיי. כל מיני שירים שאומרים את התודה. עשר דקות הסיפור הזה, עשר דקות. היו מטפלות שלקחו את זה על עצמן ואמרו לי: ״מרים, את לא יודעת כמה זה שינה דברים״. אחרי העשר דקות האלה, שמה בסך הכול הילד רוצה, הוא רוצה לראות את אמא שלו. עכשיו היא באה, באה הוראות, עניינים. ילדים, עכשיו כל אחד ילך למשחקים שלו והאמא עכשיו הולכת להכין ארוחת ערב או מה שהיא רוצה לעשות. זה נותן משהו אחר לגמרי. ואני אומרת לכל האימהות, לכולכן מגיע כתר מזהב, כי אתן באמת מדהימות. זה אין, אין תפקיד יותר חשוב מהתפקיד הזה של... כמה הרבי דיבר על העניין הזה של האמא בבית ובכלל מי שעוסקת בחינוך. איזה, איזה זה. במיוחד עכשיו, אני אומרת, שמשיח צריך להגיע. אנחנו בשליחות הכי גדולה. זאת השליחות. נכון. וכל הנשים הנפלאות האלה, כל המטפלות ומנהלות שבאמת לא ישנות לילות על ילדים של מישהו אחר, שהקדוש ברוך הוא יברך אתכן מידו המלאה, פתוחה ורחבה לכל מה שאתן צריכות. בריאות ונחת. אמן. ומה שאתן צריכות. והיה לי ממש... תודה רבה לך. תודה מרים. שמחנו, אה, אני אומרת שמחנו כבר בשם כל מי ששומעת, כי אני יודעת שזה באמת לקבל את ה... את יודעת, את מביאה פה ריכוז ענק של גם ניסיון חיים וגם הידע וגם ה... אז זכות ענקית לשמוע אותך. תודה רבה רבה.