בל תשחית - הרב ליאור רוזנבוים שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום לכולם. היום אנחנו נעסוק בנושא מאוד, מאוד חשוב, נושא שפוגש את כולנו, גם פוגש את כולנו וגם פוגש אותנו בכל מהלך היום. נושא של בל תשחית. אז לפני שנתחיל לגעת בנושא הלכה למעשה, בואו נתחיל ונאמר מאיפה לומדים את הנושא של בל תשחית. כתוב כך, בספר דברים פרק כ', פסוק י"ט נאמר כך: "כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפסה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור". וכתבו בגמרא במסכת שבת וגם בקידושין ע"ב והפוסקים שלא רק אילנות לבד אסור להשחית ולא רק עצי פרי, אלא כל דבר הוא בכלל איסור בל תשחית ואנחנו ניגע בזה בהמשך. וכן פסק שולחן ערוך הרב בהלכות שמירת הנפש בפרק, בפרק י"ד, סליחה, בסעיף י"ד וט"ו. ויש שאלה שהפוסקים דנו בה, האם-- בהמשך למה שאמרנו, הראשונים דנו האם באמת הנושא של בל תשחית נוגע גם לעניין של דברים אחרים או לא, והתשובה היא שכן. גם בדברים אחרים יש איסור בל תשחית מהתורה לרוב הפוסקים. וכך כתב בספר החינוך, הוא מסביר את הטעם של איסור בל תשחית. שורש המצווה ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה. בפשטות, אדם שרוצה להיות טוב צריך לעשות טוב. לא שייך שהוא ישחית וישבור דברים, כן? ולהיפך. וכך-- וכן כתוב בשמות רבה על הפסוק, "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים". למה עצי שטים? למה דווקא עצי שטים? אז יש את הביאור כמובן בבאתי לגני, מה המשמעות של שטים מלשון שטות. אבל בהסבר הפשוט, הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו לא להשתמש בעצי פרי אפילו לבניית המשכן. צריך כמה שיותר להימנע

02:13 דובר 2 מהשחתת עצי פרי. יכול להביא פירות, אז למה להשחית אותו לצורך בניית המשכן? לוקחים בשביל זה עצים אחרים. וכן ידוע הסיפור על אדמו"ר הזקן והצמח צדק, הרבי הריי"צ סיפר את זה, שאדמו"ר הזקן הביא קופסת טבק עם מראה וסיפרו שאדמו"ר הזקן לא רצה, אמר, "יש איבר אחד שיש לנו תאווה, אז למה להשתמש בזה לתאווה?" אדמו"ר הזקן לקח את המראה שהייתה בקופסת הטבק וסידר עם זה את התפילין. סיפרו לאדמו"ר הצמח צדק שאדמו"ר הזקן שבר את הקופסה כדי שיהיה אפשר להסתכל במראה. אמר להם אדמו"ר הצמח צדק, "לא יכול להיות. חסי-- אדמו"ר הזקן אינו שובר. הוא בטח לקח את הברזל הקטן שמחבר בתוך הקופסה בין הכיסוי לבין הקופסה עצמה, ואז הוא יכול להסתכל בזה. חסיד אינו שובר". אז כמובן שזה דבר שנוגע לנו במיוחד, הנושא של בל תשחית. וכך כתוב בבראשית רבה, אמר רב סימון, "אין לך עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל". אז תארו לעצמנו שאנחנו עכשיו באים ולוקחים עכשיו משהו מהבריאה והורסים אותו. וכן כתב שולחן ערוך הרב בהלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית, סעיף י"ד, "כשם שצריך להיזהר בגופו שלא לאבדו ולא לקלקלו, וכל המשבר כלי או קורע בגדים או הורס בניין או סותם מעיין או מאבד מאכלות או משקים וכן המקלקל כל דבר הראוי ליהנות בו בני אדם עובר בלא תעשה שנאמר לא תשחית את עצה וגו'". כמה הדברים חמורים וחשובים. ופה נספר סיפור שהם לא רק חשובים במובן הזה של איסור, אלא חשובים במובן, אתם יודעים שאומרים שאדם הרוצה, הרוצה להצפין, מי שרוצה כסף וכולנו צריכים כסף וממון, הרוצה להעשיר יצפין. מה הכוונה? כולנו צריכים עכשיו לעבור לצפון,

04:07 דובר 2 כולנו עכשיו צריכים להקים קהילות בצפת. אז הפירוש הפשוט הוא שצפון נמצא בצד, העניין של צפון זה גבורה. שמה נמצאת הגבורה. אדם שרוצה ברכה בכספו הוא חייב לשמר אותו. הוא חייב לשמור על הרכוש שיש לו ולא לנצל אותו כמו שהרבי תמיד היה מנצל את הדפים עד תומם ולא היה זורק משהו לפני שמשתמש במשהו חדש. היום אדם מתקלקל לו משהו, למה לתקן? למה להשקיע? בוא נקנה חדש. חדש זה נוצץ, זה יפה. לא רבותיי, יש איסור בל תשחית ואנחנו נראה את זה עוד בהלכות. ופה אני רוצה גם לסיים בסיפור מתוק שמופיע בגמרא במסכת תענית כ"ג עמוד א' על אבא חילקיה. אבא חילקיה היה בן דודו של חוני המעגל. שימו לב, הוא אפילו לא נקרא רבי אבא חילקיה, אבא חילקיה. כאשר העולם היה צריך לגשם היו באים אליו. יום אחד, ואני מתמצת את הסיפור, אני כמובן לא אביא את זה בלשון הגמרא. אפשר ללמוד שם כל אחד בזמנו החופשי, אבל הגיעו חכמים אליו. הם רואים אותו שהוא עובד בשדה. אומרים לו שלום, הוא לא משיב להם שלום. אחר כך רואים, מסתכלים עליו, הם רואים שהוא הולך אל ביתו. כשהוא הולך לביתו הוא לקח, אסף עצים מהשדה ושם את העצים, את המעדר על כתפו האחד והגלימה על גלימה על כתפו השני-- השנייה. בדרך הוא הולך, כאשר הוא מגיע למים הוא שם את הנעליים. אחר כך, כשהוא יוצא מהמים הוא ממשיך ללכת יחף. גם לפני זה עוד הלך יחף. כאשר הוא מגיע לקוצים, מה הוא עושה? מרים את שולי מכנסיו כדי שבעצם הגוף שלו ייפגע בקוצים ולא המכנס. הם מגיעים ואשתו יוצאת לקראתו מקושטת והם נכנסים, וכאשר נכנסים אז מסופר גם

05:57 דובר 2 שאשתו נכנסה ראשונה ואחר כך, ואחר כך הוא נכנס, ואחרי זה החכמים, כי הוא לא כיבד אותם בכניסתם. ישבו לאכול, הוא לא הזמין אותם בכלל. וכאשר הוא כבר נותן אוכל, בני הבית אוכלים, לגדול הוא נותן מנה אחת ולקטן שתי מנות וכן הלאה. אני לא אמשיך בכל הסיפור המעניין הזה, שבסופו של דבר כמובן הוא הצליח להוריד להם גשמים. אבל מה זה גשם? גשם זה סוד הפרנסה. ופה טמון סוד עצום מאוד. מה הסוד של להביא פרנסה? מה הסוד של לייצר פרנסה בעולם? מה הסוד? מה סוד השפע? להביא גשם זה שפע. מה הסוד שלו? אז אחר כך הוא הסביר לחכמים את הסיפור ומסביר להם. הסיבה שלא השבתי לכם בשלום, מכיוון שאני פועל יום. ברגע שאני משיב לכם שלום, אני מבטל את זמני מעבודתי. אני גוזל את בעל הבית. כאשר אני שמתי, הלכתי בחזרה ושמתי את המעדר, ולא שמתי את המעדר על הגלימה מכיוון שאת הגלימה הזאת השאלתי מבן אדם אחר. השאלתי אותה ללבוש, לא לשים עליה מעדר. כאשר הגעתי למים, מדוע שמתי נעליים? לכאורה אני גם הורס את הנעליים ככה, אלא מכיוון שאני לא יודע מה הולך במים ויש סכנה שחס ושלום יהיו שמה כל מיני מזיקים שיפגעו ברגליים שלי. והנעליים במקרה הזה פחות חשובות. דבר נוסף, כאשר הגעתי לשדה של קוצים הרמתי את המכנס מכיוון שאת הרגל, אם היא תישרט, זה יתאחה. לעומת זאת המכנס, אם הוא יישרט, הוא ייהרס. כן רבותיי, הוא ייהרס. וככה זה ממשיך. ולמה הוא לא הזמין את החכמים לסעודתו? מכיוון שלא היה לו מספיק. מה שנקרא סעודה שאינה מספקת לבעליה, אז הוא לא הזמין אותם. ולמה הוא נתן לגדול יותר מהקטן-- סליחה, לקטן יותר

07:45 דובר 2 מהגדול לאכול? מכיוון שהקטן נמצא מחוץ לבית והגדול נמצא בבית. אבל מה שורש הסיפור הזה? שורש הסיפור הזה בשתי מילים זה לא תגזול. השורש של הסיפור הזה בכמה מילים זה בל תשחית ולשמור על הרכוש שיש לך. וכמובן זה סוד גדול שמגלה לנו אם אנחנו נחזק ונשמר את הבל תשחית, במיוחד גם בתקופה של שפע ברוך השם, אנחנו נזכה לפרנסה יותר בהרחבה ונזכה לשפע רב גם בגשמיות וגם ברוחניות. איסור כריתת עצי פרי בכלל, כך אומרת הגמרא במסכת בבא קמא צ"א עמוד ב': אמר רבי חנינא, לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה. זאת אומרת, לא מת בני רחמנא ליצלן אלא בעקבות שקיצץ תאנה לפני הזמן. וישנם פוסקים שאסרו כל כריתת עץ פרי. מוסבר על פי הסוד שהמדרש מסביר שעץ פרי יש לו ממונה בשמיים, וכשנעקר העץ לפני זמנו הוא צועק דין על מי שעקר אותו. דבר נוסף, יש, הרב האדמו"ר ממונקאטש, כן, רב בית דין מונקאטש, בשו"ת מנחת אלעזר כותב שכאשר היה מגיע אליו לפניו להביא לדון בנושא של עקירת עצי פרי, היו מעבירים אותו לבית דין אחר מרוב שמבהיל לעסוק בעניין הזה. אבל אנחנו נעסוק בזה על פי ההלכה, כמו שהגמרא אומרת, וכך הגמרא מסבירה במסכת בבא קמא צ"א עמוד ב' באותו מקום: אמר רב, דקל הטוען קב תמרים בשנה אסור לקוצצו. זית הטוען רובע הקב, שזה פחות זיתים בשנה, אסור לקוצצו. מדוע? שזיתים חשובים, חשובים מאוד, וכן כתב הרמב"ם. רובע הקב, זאת אומרת למה זה רובע הקב של זיתים שאתה צריך להשאיר את העץ ולא לכרות אותו? זה יוצא אפס נקודה שלוש

09:44 דובר 2 ארבע חמש קילוגרם. כן, שלוש מאות ארבעים וחמש גרם, כן. קב יוצא אחד נקודה שלושים ושמונה ליטר. עכשיו לצורך העניין הזה אפשר לראות שאילן סרק, לצורך העניין, מותר לקצוץ, אבל אנחנו תכף נראה. זה מה שהגמרא מסבירה לנו, ותכף נראה באמת באיזה תנאי אתה יכול לקצוץ את האילן. עכשיו עוד פעם בענייננו, בוא נחזור. אז בוא נתחיל מהעניין הראשון. הסברנו שכאשר זה יוצא לזיתים שיש להם חשיבות אפס נקודה שלוש ארבע חמש ליטר או קילו, זאת אומרת זה דבר שאסור לכרות, שזה עדיין יעיל. ובעניין של עצים אחרים, תמרים, זה קב, שזה אחד נקודה שלושים ושמונה ליטר. עכשיו מה התנאים שכן אפשר? כאשר העץ רווחי יותר מהפירות. לדוגמה, להחזיק את העץ הזה עולה יותר מאשר הפירות שהוא מביא, או לחילופין, כן, מביא הרא"ש [?] בפרק שמיני הלכה ט"ו, כאשר אתה, העץ הזה, שאתה יכול למכור אותו או לקצוץ את העץ שלו, הרווח שלו יהיה יותר גדול. במצב כזה מותר לך לכרות, וכן פסק בשולחן ערוך הרב. דבר נוסף, כאשר צריך למקום כדי לבנות לעצמו, להרחיב את הדירה, אז במצב כזה אפשר לעוקרו. צריך לומר שפה בנושא של עקירה אני רוצה להכניס סעיף מאוד חשוב. יש אפשרות שבעקירה אנחנו ניקח את העץ ונעביר אותו עם השורשים שלו למקום אחר, ואז לכאורה אפילו לא עקרנו. אבל גם אם אי אפשר לעשות את זה, במצב הזה, בנסיבות שאני מציין פה עכשיו, יהיה אפשר לכרות את העץ. דבר נוסף, יש שמצריכים עקירה על ידי גוי ולא על ידי יהודי, ואנחנו נראה את זה בהמשך. וכן בעצם פסקו הפוסקים, גם בשולחן ערוך הרב מביא את זה וגם

11:35 דובר 2 בשו"ת שבט הלוי של הרב וואזנר, שהתירו לצורך מקומו של העץ אם צריך את העץ. כן, אני צריך את המקום, סליחה, במקום הזה ספציפית צריך להרחיב את הבית וכיוצא בזה, יהיה אפשר לכרות את העץ. החיד"א מביא שכן, הוא מציין עוד פעם את העניין שדיברנו, שצריך שזה ייעשה דווקא על ידי גוי ולא על ידי יהודי. ובואו, בואו עכשיו נחזור לעניין של כריתת עץ פרי. הגמרא במסכת בבא קמא צ"ב עמוד א' אומרת: שמואל ביקש, ביקש מהאריס שלו שיביא לו תמרים. הלך, הביא לו תמרים. כשטעם אותם, הוא מרגיש טעם יין. אומר לו: מה זה? שואל את האריס: מה זה הטעם יין הזה? מה הסתבר? כי הדקלים האלה עומדים בין הגפנים. אמר שמואל לאריס: הדקלים מכחישים את הגפנים. מה יותר חשוב, דקל או גפן? ברור שגפן, יש לו גם יותר, הוא יותר יקר. אז לכן הדקלים יצרו מצב שבתוך הדקלים היה מצב של טעם הגפנים. ביקש ממנו לעקור את הדקלים כדי ש-- כי הגפנים חשובים ביותר, שזה לא יפגע ביין, למרות שהדקלים לכאורה זה עץ פרי. וכך כותב בחוות יאיר. חוות יאיר זה הרב יאיר חיים בכרך, שהיה מחכמי גרמניה. הוא כותב כך: שאלו, שאלו אותו לגבי עץ אפרסקים שהיה בחצרו ומאפיל על חלונות, זאת אומרת, ומסתיר את החלון. לא יכולים לראות, זה חוסם את כל החלון. תשובתו הייתה שמותר לקצוץ את זה מפני שזה לצורכו וזה דבר שצריך לעשות. דבר נוסף, יש תשובה מאוד מעניינת בשו"ת שאלת יעב"ץ, שגם כן היה מחכמי גרמניה. הוא כתב: מה לגבי עקירת אילן ממקום למקום? לדעתו אין שום חשש, הוא כותב: אין לחוש לכך ואין כאן קציצה ולא נאסרה, שהרי נטועה

13:33 דובר 2 במקומה. זאת אומרת, אתה נוטע ממקום אחד למקום אחר, אז בעצם אתה לא הרסת פה את העץ. וכן, הוא מוסיף על זה באורך נישרים[?] סימן רט"ו אחד, הוא כותב שצריך לעשות את זה בזמן מתאים, שלא ימות גזעו כאשר מעבירים אותו. יש עוד דעה בנושא הזה שכאשר צריך את המקום, אז מה שעושים, כתב את זה בשו"ת בית יצחק מרבני גליציה, הוא כותב שמה שעושים היא למכור את האילנות והקרקע לגוי, וישראל אחר יאמר לנוכרי שיעקור האילן עם גושו. כן, אבל זה הדעה היחידה בפשטות. אם אתה מעביר ממקום למקום, אז ניתן הדבר לעשותו. עכשיו בואו נחזור לעניין בכלל. האם, מה הטעם שאני יכול לומר לגוי לקצוץ בשליחותי עץ? לכאורה, אם זה לא, אם אני אומר לו ואני משלח אותו, זה לא, זה לא יוצא שזה אותו דבר? ובאמת יש פוסקים שסבורים שזה אסור מהתורה לומר לגוי גם, מצד הטעם שזה כמו הערמה, שזה לא עוזר. דבר נוסף, שהמכירה עצמה, שהגוי יקצוץ אותו, זה כאילו שאני, זה איסור כמו לקצוץ את זה בעצמו, כי אתה מוכר לו שיקצוץ. אז בעצם מה אתה עושה בזה? כך כתב בשו"ת משפטי שלום יעקב[?]. דבר נוסף, יש שליחות לגוי, יש דעה כזאת. נכון שהראב"ד, הרמב"ם פוסק שאין, ועוד פוסקים שאין שליח נעשה, בעצם גוי לא נעשה שליח לדבר עבירה, אבל בשליחות להזיק המשלח כן חייב. היות שפה יש פה עניין של היזק, ואם אני בעצם עכשיו משלח את הגוי, אז במצב כזה כן אני חייב. דבר נוסף, אם אנחנו אומרים כמו שכתב ספר החינוך, שעיקר הציווי של השחתה היא כדי לאהוב את הטוב ולהימנע מלעשות דברים לא טובים, אז בעצם זה

15:14 דובר 2 שאני שולח את הגוי לכרות את העץ לא פתרתי את הטעם הזה ואת העניין הזה. אבל בכל זאת, לאור הטענות האלה ישנם שמתירים. כך כתב בשו"ת מהרש"ם, אחד מפוסקי גליציה: על ידי גוי זה גרמא, בפרט שמכר לעכו"ם, אז זה דבר שמותר, וגם אמירה לגוי זה קל מגרמא אפילו. וגם אין, כמו שאמרנו שאין שליחות לגוי, ולכאורה כששלחתי את הגוי לקצוץ את האילן אז אין פה בעיה שלי. עכשיו, אז לכן בעצם ניתן לראות שעל ידי גוי בוודאי שאפשר לעשות את זה בטעמים שהסברנו מקודם. עכשיו שאלה נוספת, וזה מצוי מאוד: אדם יש לו חצר, יש לו עץ שגדל ומתפתח ומתפתח ומתפתח, ויכול להיות שהוא רוצה לקצוץ את הענפים. אל"ף, כי זה מפריע לשביל; יכול להיות שהוא רוצה לקצוץ את הענפים כי הוא רוצה קצת לשפר את העץ, ואולי זה גם יועיל לעץ. מה הדין בעניין הזה? אז יש לנו מהמחמירים ביותר עד המקילים ביותר. אז דעה אחת, כמו שכתב בבית יצחק, שו"ת בית יצחק, שו"ת להורות נתן, שו"ת חיים שאל, שו"ת דובב מישרים, כתבו שמשחית מקצת כמשחית כולה. אז זה שאני עכשיו מתחיל לקצוץ את הענפים, לכאורה זה אותו, זה לא פתרתי שום בעיה, זה כאילו שאני קוצץ את האילן, זה אותו איסור. יש דעה שבחסד לאברהם מביא, של הרב אברהם אזולאי, שזה איסור מדרבנן. יש דעה נוספת שצורך מצווה, כן? כגון הוא צריך עכשיו את הענפים של הדקל כדי לעשות לעצמו סוכה, אז במצב זה מותר לעשות את זה, ועדיף לעשות את זה על ידי גוי. אבל יש גם דעות שהקציצה נעשית לצורך העץ, אין חשש ומותר. כן, לפעמים צריך לקצוץ קצת את העץ, במיוחד את

16:56 דובר 2 הענפים היבשים, כי ככה זה משפר את העץ. וגם, אמ, יש שטוענים, מופיע במשנה למלך בסוף איסורי מזבח ברמב"ם, הוא כותב: לא מצאתי איפה יש איסור על כך, ולכאורה הדבר יהיה מותר. מי שרוצה להחמיר יכול להחמיר לעצמו. בוא נעשה, בוא עכשיו נסכם את הנושא הרחב הזה שדנו בו בקצרה מאוד. לכאורה, עצי פרי צריך לקצוץ אותם רק כשיש צורך מסוים או שהם אינם מניבים פירות. אני רוצה לסכם את זה בגדול ולא בקטן. זאת אומרת, לא בפרטי פרטים, כי אני חושב שתמיד טוב לשאול, במצב שמגיע לאדם אם הוא צריך לכרות את העץ או לא, תמיד טוב לשאול רב מורה הוראה. ואני כן רוצה להביא את העניין לציבור, אז לכן אני מסכם את זה בנקודות כלליות. מותר לכרות עצי פרי כאשר יש טעם ויש סיבה בדבר. ישנם שמציינים את זה שזה יהיה דווקא על ידי גוי או על ידי העברה ממקום למקום. גם מי שכורת את עצי סרק לא רואה מכך ברכה, כמו שאמרנו בטעמי ספר החינוך ועוד. לכן סתם לכרות עצים אין עניין וחשוב לא לעשות את זה. דבר נוסף, עץ פרי שגורם לנזקים או שצריך את המקום לצורך מצווה, גם כן יהיה מותר לקצוץ אותו. וגם עץ שמפריע ברשות הרבים וכן אילן שגורם נזק לשכנים. יש בפוסקים האחרונים שכתבו שאם יש לך לדוגמה אילן שגורם נזק לשכן, עדיף שהשכן יכרות את זה בצד שלו. כן? בנושא של השתתפות ממונית, מי קוצץ ומי חל עליו, בוא נגיד, מימון של הנזק הזה, זה נושא נוסף שצריך לדון בו, בכל חושן משפט, בהלכות שכנים. אבל הנקודה היא שדווקא כדאי שהנזק, מי שניזוק מזה הוא שיעשה

18:38 דובר 2 את זה. דבר נוסף, אה, גם אם צריך לקצוץ ענפים, רבו להתיר בעניין לקצוץ ענפים לצורך מקום או לצורך שיפור העץ, ודאי שהדבר ניתן לעשות. ואני גם אומר בסיכומם של דברים, זכרו, אנחנו דנו פה מבחינה הלכתית, אבל כמובן שבבחינה חוקית, כמובן שכל אדם שיש לו עץ בחצרו שיזכור שיש חובה חוקית לדווח על כל כריתת עץ, אבל זה במאמר מוסגר. ויהי רצון בעזרת השם שלא תצא תקלה מידינו, ונזכור ששפע הטוב שהקדוש ברוך הוא הפקיד בידינו זה אוצר וברכה, ובאמת ברכה לחיים טובים ומאושרים. בל תשחית במזון, והגמרא מסכת ברכות דף נ' עמוד ב' אומרת: ארבעה דברים נאמרו בפת. אין מניחים בשר חי על הפת, מפני שהפת נמאסת ככה. אין מעבירים כוס מלאה על הפת מהחשש שיישפך מן המים על הפת ואז תימאס. אין זורקים את הפת משום ביזיון אוכלין. ופה כמובן נקודת הערה: ברוך השם, משפחות גדולות, מסובים על שולחן שבת או יום טוב וצריך להעביר את הלחם. לא זורקים את הלחם, מעבירים אותו או מניחים אותו בצורה שמישהו אחר יעביר, אבל בשום פנים ואופן לא לזרוק את הלחם. אין היתר בזה לצורך מצווה לכאורה. אין סומכים את הקערה בפת, שזה ביזוי אוכלין. וכן פסק הרמב"ם בהלכות ברכות וכן פסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן קע"א סעיף א' שהדבר הזה אסור. עכשיו שאלה מעניינת שהגיעה, מופיעה בספר עץ השדה לרב חיים צאנזר[?], שנשאל: כאשר עכשיו באולם הייתה סעודה גדולה, רקדו, שמחו, אכלו, שתו, התוועדו, והנה נשאר הרבה אוכל. לכאורה, האם מותר עכשיו לזרוק את האוכל, את המזון? כמובן את המזון המקולקל שאי אפשר לשמר, או צריך לשכור אנשים בממון ולשמר, ליצור מצב שלא זורקים את

20:39 דובר 2 האוכל הראוי כדי שלא יהווה בל תשחית. אז הוא כתב: אף על גב שיש בו כזית באוכל, במזון, כשיש טרחה ואיבוד זמן במניעת האיבוד, ובפרט באולמות ומלונות שיש הפסד ממון לשכור פועלים, מותר הדבר לזרוק את זה. כן, כמובן, צריך לזרוק את המזון בצורה מכובדת בתוך שקית ניילון. היום אני חושב שלא צריכה להיות בעיה, כי לפחות המנות העיקריות אפשר להעביר, מה שבדרך כלל עושים באולמות, מעבירים את זה לכל מיני ארגונים, לנזקקים אז. אבל בכל מקרה צריך לומר שבמצב שבו אולם צריך להשקיע כספים כדי לשמר את המזון, הוא אינו חייב. דבר נוסף, יש ביאור הלכה שמבאר לגבי נושא של זיתים. האם מותר לפצוע זיתים, לקחת זיתים, לפצוע אותם, לחתוך אותם כדי לעשות מה שנקרא מסאז' של סבתות על הידיים, ככה טיפול של סבתות לידיים. אז כתבו בשו"ת אבני ישפה, כן, שאם נותן מענה סבון כמו הזיתים, אז למה להרוס את הזיתים? הרי את הזיתים האלה אתה זורק אחרי זה. אבל אם לא, ודווקא זית בצורה הזאת נותן פתרון יותר טוב, אז מותר להשתמש. וכן אתם יודעים, יש תרופה כזאת, תרופת סבתות, מה שנקרא לוקחים לימון כדי להעביר כתמים. גם במצב הזה, אם יודעים שזה עוזר יותר מסבון, מותר לכאורה להשחית את הלימון לצורך הדבר הזה. דבר נוסף, כן כתב הרמב"ם בהלכות נזיקין, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק י"ב הלכה ו': לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג ובתוך הצנון. למה? שמא ייפול האדם על חודה וימות. וכן פסק שולחן ערוך ביורה דעה סימן ה'. אבל מוסיף הריי"צ[?], כן, משום ביזוי שעושה מהם תיק לסכין. זה לא משום שייפול על זה מישהו, משום ביזוי אוכלין.

22:34 דובר 2 ולא משום סכנה. וכן כתבו עוד פוסקים. ומצד נוסף, מצד אחר, אפילו אומרת הגמרא שממשיכים יין בצינורות לפני חתן, לפני כלה, וזורקים לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה. זורקים אוכל לכאורה, אבל לא בימות הגשמים. בימות הגשמים לא עושים את זה מכיוון שהאוכל נמאס. וגם לא גלוסקאות, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, כיוון שזה נמאס. עכשיו רש"י מסביר שכאשר ממשיכים יין בצינורות לטובת חתן וכלה זה מנהג טוב, ולכן מכיוון שזה מנהג טוב אין בו ביזיון. וכן כתב בשולחן ערוך אורח חיים סימן קע"א סעיפים ד' ו-ה'. וגם זורקים חיטים בפני החתנים. רק היזהרו לזרוק את זה במקום נקי ולא במקום מלוכלך, שיהיה אחרי זה אפשר לאסוף את זה ולהשתמש בזה. עוד דבר כתב, כתב בשולחן ערוך סימן קע"א: כשרואים אוכלין מונחים על הארץ, כן, זה אסור ללכת ככה ולראות את זה ככה מונח, אלא צריך להגביהם. ויש כמה דעות בעניין איך עושים את זה. דעה אחת היא שלוקח את האוכל לצדדים, למקום שאין אנשים הולכים. הכוונה שלא ידרכו על האוכל. לא שצריך עכשיו מישהו יאכל את זה. זה על הרצפה, לא יאכלו את זה. כן, אבל אבל מצד אחד לשים את זה שלא ידרכו על זה. יש דעות שאומרות שאין חיוב להרים בכלל מאכלים, למעט פת שאינו ראוי לאכילה ואין בו שיעור כזית. פת הבאה בכיסנין, מובא בפסקי תשובות, שאינו ראוי לאכילה ואין בו שיעור כזית, מצד הדין אין חיוב לסלקו. מכל מקום נכון לסלקו ממקום שהולכים בני אדם. אבל אם נתעפשה פתו ויצא כבר מה שנקרא מגדר של ראוי למאכל לחלוטין, לא צריך לעשות עם זה שום דבר. וכן בנושא של פירורי לחם מובא בגמרא מסכת פסחים: נשוורא

24:28 דובר 2 בביתא קשה לעניותא, וכן מובא בגמרא במסכת חולין. מעשה באדם אחד ששר של עניות היה רודפו. וכך אומרת הגמרא: ולא הוה יכיל ליה. לא יכל להתמודד איתו כי הבן אדם לא נתן אפשרות שפירורי לחם יהיו על רצפתו. עוד פעם הבעיה היא יותר כשדורכים על זה. כן. יומא חד כרך ריפתא איבלי. הוא אכל לחם על העשבים שביער. אמר: השתא ודאי נפל בידי. עכשיו אני ודאי אתפוס אותו כשהוא זורק פירורים על הרצפה או זורק פירורים במקום שאנשים עוברים. אבל בתר דאכיל, אייתי מרא, עקרינהו לאיבלי, שדינהו לנהרא. לקח, עקר עמו את העשבים וזרק לנהר. והנה לא נתן הזדמנות שפירורים יישארו על הרצפה. וכן כתוב בשולחן ערוך סימן ק"פ סעיף ד' באורח חיים: קודם שיטול ידיו יכבד את הבית שלא יישארו שם פירורים ויימאסו במים של נטילה, אף על פי שמותר לאבד פירורים שאין בהם כזית. החשש שמא יהיה שם עם הארץ, שהוא לא יודע את הכללים, וגם הוא ישים דברים של כזית על הרצפה, ובאמת יבוא להשחית כזית לחם, שזה דבר שאסור. וכתב המגן אברהם: לזרוק אותם למים, אפילו שנאבדים על ידי זה, אין חשש, כיוון שזה פחות מכזית. לכן פסק שולחן ערוך הרב. זאת אומרת, עכשיו אתה מנקה את כל הפירורים בסמרטוט ושם את זה בכיור. עכשיו זה יימעט, זה ירד, זה לא ירד. סליחה, זה ירד בכיור. אין דבר. אין חשש מכיוון שזה פחות מכזית. דבר נוסף, כאשר אדם אוכל ושכח לברך, כתב בשולחן ערוך בסימן קע"ב סעיף א' וב': שכח להכניס משקין לתוך פיו ולא בירך, בולע אותם, כן, ולא מברך עליהם ברכה ראשונה. מה יעשה? רק את זה הוא לא יכול. שכח

26:17 דובר 2 להכניס אוכל לתוך פיו ולא בירך. אם הוא דבר שנמאס, מסלקו לצד אחר ומברך. אבל אם זה דבר שאינו נמאס, יפלטנו, יוציא אותו ויברך עליו. עוד פעם אנחנו רואים שאנחנו לא נזרוק את האוכל מכיוון שלא בירכתי עליו. כן, עוד פעם איסור בל תשחית. דבר נוסף, מי שזה לא כל כך מצוי אצלנו, אבל שאלה שבאמת אתם יכולים לשאול אותנו בשליחות שאנחנו נמצאים. כן, מה יעשה אדם שיש לו כלבים וחתולים ויש לו כל מיני חיות בחצר שלו, או בכלל הוא דואג להם בשכונה, בסביבה שלו? אומרת הגמרא במסכת תענית כ' עמוד ב': רב הונא אומר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה. ומסביר רש"י: משום ביזוי אוכלין. הוא מביא, אם אין לו מה, מביא בפוסקים, אם אין לו מה להאכיל לבהמתו כי אם מאכל אדם, אז מותר. ובואו נסכם הלכה למעשה: כשיש לו טרחה מרובה או שעולה ממון רב יותר ממה שעולים מאכל אדם, מותר. עכשיו אדם צריך לקנות אוכל מיוחד לכלב. הוא צריך להתניע את הרכב, לנסוע עשרים דקות, לקנות מחנות ולחזור. תחשבו, זה גם הוצאה. במצב כזה שממונו נפגע הוא יכול להביא לו גם מאכל של אנשים. ואם תכלה הבהמה או תמות אם לא יביא לה אוכל, גם מותר. כך כתב בקצות השולחן, כשהבעל חי הוא שלו. לא מדובר על כלב משוטט או חתולים משוטטים. במצב כזה, כן, הוא גם יכול להביא לו. לכן כך כתב בשו"ת כתב סופר, וגם יכול ליתן במתנה, נגיד, אוכל לאנשים שיש להם חיות, והם יביאו את זה לחיות שלהם. כך כתב בשו"ת מנחת יצחק. וגם שיירי מאכל, כמובן, נשאר מהחמין, נשאר מהדגים, בוודאי שאפשר להביא את זה לבעלי חיים, בזה אין

28:12 דובר 2 חשש, וגם מותר לתת לבעל חי פירורי לחם הפחותים מכזית שנשארו מהסעודה. אבל אין לתת שארי פרוסת לחם. שוב פעם, יש לנו רגישות רבה לנושא של לחם, במיוחד אם זה כזית, ואפילו אם לא כזית, אם יש שם פת עליו. ולגבי עוד דבר, לגבי הנושא של השחתת מזון בכלל. כתב ש-- אתם יודעים, יש מנהג כזה, מנהג, לא יודע אם זה מנהג, אבל לא פעם מגיעים לאירועים, רואים אבטיח שנראה, זה כבר לא אבטיח, זה נראה כמו חצי קסדה מעוצב, מעוטר עם, עם שושנים ופרחים. עכשיו, האם מותר לעשות את זה? יותר מזה, לפעמים בקייטנות רוצים ל-לעשות סדנת קמח, או יש בצק דמוי קמח, דמוי סוכר, כל מיני דברים כאלה שזה לא נועד-- זה בעצם, ככל שזה ראוי למאכל, וזה, זה גם בעצם, חלקם זה גם אוכל ממש, אבל לא מתכוונים לאכול את זה, לעשות בזה כל מיני סדנאות של בצק וכיוצא בזה. אז כתב שולחן ערוך בחלק אורח חיים סימן תע"ז סעיף י"א: "מי שנוהג לעשות חור באפיקומן ולתלותה, אין בזה משום נוקב ביום טוב." משמע כי לא חל איסור באוכלין לעשות נקב משום בל תשחית. אין חשש משום בל תשחית. וישנם פוסקים אחרונים שמתירים לעשות מלאכה כגון ציור ויצירה ממזון, אבל הלכה למעשה רצוי מאוד לא להשתמש בזה, בדברים כאלו, מאכלים לצורך יצירה והדבקה, בפרט שיש היום מלא תחליפים מחומרים סינתטיים שהם לא מאכל, לא מאכל ולא מזון, אז למה להשתמש דווקא באוכל? דבר נוסף, צריך לזכור שבכל נושא האוכלין, אתם יודעים, יש מקומות שעושים לשבת עשרים סוגי סלטים. עשרים סוגי סלטים, עשר בשביל לזרוק ועשר בשביל לאכול. למה? רבותיי, תבינו כמה שחשוב, כמה שחשוב באמת לשמור,

30:09 דובר 2 לשמור על הקיים, לשמור, לשמור על האוצרות שיש לנו, וצריך מאוד להשתדל בדבר הזה. זה לא איזה, איזה משהו שככה להעיק או להציק לבני אדם, זה פשוט דבר נכון לשמור על החלקים שבבריאה. אנחנו יודעים, אנחנו מכירים את, את הידיעות והחדשות לגבי כמה מזון, טונות של מזון שזורקים כל שנה במדינה שלנו וברחבי העולם. רבותיי, זה בל תשחית. צריך להקפיד לשמר את המזון, לא להשחית אותו, לאכול מה שצריך, לא לזרוק מה שלא צריך, ובוודאי הדבר הזה רק יביא שפע וברכה לכל אחד ואחד מאיתנו. לדברים שמותרים להשחית לצורך האדם. אז קודם כל אני אפתח בסיפור מעניין שסח לי פעם רופא חשוב שאני כמובן לא אגיד את שמו, אה, אמר לי ש-- שאל אותי פעם שאלה: "לדעתך, למה בארצות הלא מתפתחות חיים פחות מארצות המתפתחות?" התשובה הראשונה שעניתי לו: "בוודאי הרפואה פחות מתקדמת." הוא אמר לי: "זו תשובה אחת, אבל יש עוד תשובה. התשובה הנוספת שבארצות הפחות מתפתחות יותר עובדים עם הגוף, יותר עובדים פיזית. כל דבר זה הליכות וכל דבר, יש שחיקה יותר גדולה של הגוף מאשר במדינות המערב, וכאשר הגוף נשחק, בסופו של דבר זה גם פוגע ב-בתוחלת החיים." עוד פעם, אני לא אהפוך את הסיפור הזה לתזה או לאיזה משהו גורף ומחייב, אבל זה מעניין וזו נקודה למחשבה. אבל בוודאי שהגמרא במסכת שבת דף קכ"ט אומרת לנו, הגמרא מספרת על אדם שהקיז דם ונצטנן, ומסופר על חכמים ששברו רהיטים, אפילו יקרים, כדי שיתחממו במדורה. משמע שהגוף שלנו, הגוף, כן, הגוף של בני אדם, הגוף שלנו כעם ישראל יקר יותר מהכלים והרהיטים. עם כל הכבוד לעניין, זה לא שזה בל תשחית, זה שמירה על הגוף. וכן הגמרא אומרת,

32:02 דובר 2 מספרת בדף ק"מ, אומרת: "מי שאפשר לו לאכול לחם שעורים", שהיה יותר זול, "ואוכל חיטים עובר משום בל תשחית." למה? שהחיטים יותר יקרים. מה, שהוא יאכל אוכל שעורים. למה הוא צריך להשחית לכאורה מזון יותר יקר, שיכול לאכול מזון יותר פשוט. ומעירים על כך כי בל תשחית של הגוף חשוב יותר, וטוב שאדם ישמור על גופו במזון טוב מאשר ישמור על ממונו, גם אם המזון לכאורה הוא יקר. וכתב שולחן ערוך הרב בהלכות שמירת הנפש סעיף י"ד: צריך להיזהר אדם מאוד לשמור על גופו. כן, מה קורה בדרך כלל? שצעירים, במיוחד בגיל הטיפש עשרה, גיל שמונה עשרה, עשרים, מרגישים גיבורים, פחות מזלזלים יותר, מה מרימים, מזלזלים יותר, מה עושים? אבל רבותיי, הגוף אחרי זה דורש תשלום. הגוף אחרי זה דורש תשלום על כל מה שעשינו לו. לכן יש מצווה וציווי לשמור על הגוף. אדם שלא הולך לטיפול שיניים, אז אוקיי, יכול להיות, מחכים, מאחלים לו שיהיה לו נס, אבל יכול להיות גם שיהיה לו פשוט חורים. אז לכן רבותיי, צריך לשמור את הגוף. צריך להתעסק בשמירת הגוף, וכן מסופר, מביאים אחרונים, על אדם שאינו מרשה לעצמו לאכול מאכלים המועילים להבראתו וחיזוק גופו, אף שהוא בעצם, אף שהוא אומר: "אני, איך יכול להיות? מה, נקנה אוכל מיוחד? זה יקר וזה כואב לי הלב." אז הוא מביא שם, מביאים אחרונים, שהוא יכול, יכול להיות חס ושלום שעובר על איסור בל תשחית. לסיכום, יש איסור בל תשחית על הגוף ומצווה על האדם לשמור על גופו גם במחיר שהוא צריך לקלקל דברים אחרים. ובואו נראה עכשיו בדוגמאות. הגמרא במסכת שבת דף ק"ח אומרת: מותר לאדם לשרות פת ביין, ופת, כן, שכל כך נזהרנו

33:58 דובר 2 איתו ודיברנו עליו בשיעורים הקודמים, כמה שצריך לשמור על הפת, אפילו לפעמים שהיא פחות מכזית, כל שיש עליה צורת פת שצריך להרים אותה ואסור שהיא תהיה על הרצפה. מותר לקחת פת, לשרות אותה ביין ולהניח על העין לרפואה. הוא מובא בפוסקים וגם בשולחן ערוך סימן שכ"ח סעיף ל"ט, שמותר, מותר אדם, מחילה מכבודכם, מותר אדם לרוקן מעיו על ידי הקאה, ואז בעצם הוא פולט את כל המזון כדי שיוכל לאכול סעודה שלישית, ואין בזה משום הפסד אוכלין. אנחנו רואים שבעצם יש חשיבות לגופו של האדם יותר מעל ממונו וגם יותר על מהאוכל שלו. אבל כמובן שיש סיבה ושיש צידוק. לא סתם ככה שאדם מחליט בלי טעם. ואחר, ועוד דבר מעניין שבוודאי זה דבר שאנחנו כולנו כחסידי חב"ד שמקפידים על הידור בכשרות, אז אנחנו בטח נתקלים במשלוחי מנות. בוודאי גם השליחים מקבלים משלוחי מנות, שמה לעשות, זה לא בהכרח בהכשרים מהודרים מה שמקבלים. אז מה עושים במצב כזה? אז בואו נתחיל בנושא אחר, בציצית. כתב בשולחן ערוך אורח חיים סימן ט"ו סעיף א': מותר להתיר ציצית מטלית זו ולתת בטלית אחרת, אבל סתם לתלוש ציצית בלי סיבה, בלי שהיא פסולה, זה אסור. וכן מותר לתלוש ציצית קיימת שהיא לכאורה במצב טוב כדי לשים נאים יותר משום הידור מצווה או קלה כחמורה. זאת אומרת יש משמעות להידור מצווה על חשבון הממון גם, כך מובא גם במשנה ברורה. וכן מותר אדם שקונה מחנות, אדם שקונה מחנות ויש לו ספק אם עישרו שם או לא עישרו שם. הוא לא בטוח למרות שיש תעודת כשרות. אז כתוב, כתוב בשו"ת תשובות והנהגות להרב משה שטרנבוך, וכן כתב בעוד ספרי אחרונים, שמותר לעשר אפילו

35:51 דובר 2 שיכול להיות שבעצם כבר עישרו במקום משום הידור מצווה. וכן כתב בספר עץ השדה סיפור מאוד מעניין. יהודי פרוש שהיה מקפיד על שני וחמישי, לא פרוש כמו בסיפורים שלנו, אלא באמת פרוש אמיתי שהיה מקפיד לעשות תעניות שני וחמישי, במיוחד בתקופת שובבי"ם. עכשיו פתאום הוא נמצא בסעודת מצווה ופתאום מגישים לו אוכל. עכשיו הוא לא רוצה להראות את המנהגים שלו והתעניות שלו. אז הוא כתב שם שמותר, יכול לזרוק את האוכל לאשפה בצנעה ואינו עובר על איסור בל תשחית, כי יש חשיבות להידור של האדם במצוות, גם אם האוכל ייזרק, כן? אבל, ופה צריך לומר, סתם ככה מזון שאינו מהודר אנחנו לא זורקים ולא משליכים לפח סתם ככה, כן? וככה כתוב בספרי האחרונים וזה פשוט. עכשיו מי שמביא לך מוצר שכשר בהכשר הרבנות, לא משנה איזה רבנות, יכול להיות יש לו חזקת כשרות על המוצר הזה. עכשיו לקחת לזרוק את זה? למה? תעביר את זה למקומות אחרים, תעביר את זה לשכנים, תיתן את זה לאנשים אחרים. בשום פנים ואופן אסור לזרוק. וכן, לעומת זאת כתב בספר מהאחרונים, ספר פכים קטנים, הוא כתב שאסור לתת לחברו טריפה. אבל מי שאכל בשר, מי שאוכל בשר חלק וחברו אינו אוכל, יכול לתת לחברו בשר לא חלק. כן, ואותו דבר בנושא של מהדרין. אבל אם יש מצב שעכשיו יש לך אוכל שהוא ספק בכלל בהכשר, ומצב כזה אתה אומר, טוב, הוא גם ככה לא מקפיד, בוא נביא, אני אשמח אותו. זה מצב כזה, אסור להביא את זה. זה בחינת לפני עיוור לא תיתן מכשול. אז בוא נסכם. כאשר יש לנו מזון בהכשר, אסור לנו לזרוק את המזון הזה. את המזון הזה צריך להעביר

37:42 דובר 2 לאנשים שפחות מקפידים על כשרות. מצד שני, כאשר יש לנו מזון שיש ספק לגבי כשרותו, במצב כזה בוודאי שלא צריך לחוס על המזון ואפשר לזרוק אותו או לכאורה אפשר להעביר את זה גם לגוי. כתב רמ"א בסימן רצ"ו סעיף א': נוהגים לשפוך מכוס היין על הארץ קודם שיסיים ברכת פרי הגפן, כן, כדי שלא יהא הכוס פגום. וכן שופכים מכוס ההבדלה, ומה שקורה ששופכים, שנשפך מכוס ההבדלה, נשפך לכור היין שאחרי זה זורקים אותו, מכבים בו את הנר. למה? וכן כתב גם בכף החיים, מסביר שזה דבר קטן, אין בזה קפידא. וזה גם הסיבה שבעצם גם בחופה נשפך קצת היין שמוזגים וכן וכיוצא בזה, וכן כך כתב להלכה בשולחן ערוך סימן תק"ס סעיף ב'. דבר נוסף, הגמרא מספרת ביומא דף, גמרא יומא ע"ח עמוד ב' אומרת ככה: אמרה לי האומנת, לגידול של ילדים צריך מים חמים, כן, זה הסיפור, רחיצה ושמן לסוך. כשגדל קצת נותנים לו ביצה בכותח. אני מביא את זה בתרגום. גדל עוד קצת, מפקירים לו כלים לשבר ולמלאות תאוותו, כמו רבא שהיה קונה כלים סדוקים של חרס בדמים קלים ונותן לבניו והיו משברים אותם בשביל משחק. וכן גם מובא בשולחן ערוך, ניירות שיש בהם מעט לכלוך שאין ראויים לכתוב בהם, אבל ראויים לאיזה תשמיש, כגון לכרוך בהם וכדומה, מותר לתנם לקטן שיש לו תענוג לקרוע הניירות ולחותכם לחתיכות קטנות ברצונו ואין לחוס לבל תשחית. זאת אומרת, אנחנו רואים פה שכאשר יש טעם לשבירה של הדבר או טעם להשחתה של הדבר, טעם מוצדק, כגון שילדים ישחקו או לצורך זה שילד יגדל כמו שצריך, במצב כזה אין איסור בעצם להשחית לכאורה את הדבר ואת הממון. אבל פה יש לנו

39:47 דובר 2 דבר נוסף שאני חושב שכולנו יכולים להדר בזה ולזכות במצוות בל תשחית. הגמרא במסכת שבת דף ס"ז עמוד ב' אומרת: מי שמכסה את הנר, בית הקיבול של שמן, או מגלה בית קיבול של נפט, עובר איסור בל תשחית, שעל ידי כך חומר הבערה כלה מהר בלא תועלת. וכך כתבו ספרי האחרונים, שבעבר בזמנם היו משאירים נרות, והיו משאירים את הנרות גם בלילה כדי שאם בן אדם מתעורר והוא צריך ללמוד או צריך להתפנות וכיוצא בזה, אז יש לו נר דלוק. אז הוא כתב שמי שדרכם להניח בנר שתי פתילות בכל לילה כדי שיהיה הרבה אור, וישנים כך בגלל שצריכים לאור כאשר יקומו, צריכים להסיר את הפתילה כשהולכים לישון ולהשאיר רק פתילה אחת דולקת משום בל תשחית. וכן כתבו בספרי אחרונים. ומפה זה נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו. צריך להקפיד לסגור את החשמל, לסגור את האור, לא לבזבז את האנרגיות שהקב"ה נתן לנו בעולמו. ורבותיי, אני אחזור לעניין שדיברנו עליו. צריך לזכור איסור בל תשחית זה איסור שראינו ואנחנו רואים שנוגע גם בדברים אחרים. איסור בל תשחית, אם נסכם, לא נוגע לדברים שלצורך הגוף. כלומר אם אדם צריך לכלות את הממון או את האוכל או את הכסף בשביל כדי לאכול יותר טוב וכיוצא בזה. ראינו גם שיש חובה לשמור על הגוף ויש גם חובה לשמור על הממון שברשותנו. יהי רצון בעזרת ה', גם בתקופה כזאת שמבחינה כלכלית היא תקופה לא פשוטה, בוודאי שאם אנחנו נצפין לכיוון הגבורה בעניין הזה ונשמר את הציוד ואת האוצר שהקב"ה נתן בידינו, הוא יוסיף ויתן ויוסיף ויתן. וסיפר לי פעם אדם שקרובת משפחה שלו, יש לו, יש לה. היא גדלה ממש במעברה ובחוסר כל.

41:45 דובר 2 והפכה להיות עשירה גדולה, והיא תמיד תמיד, הוא סיפר לי, הייתה מספרת לו: העושר הגדול שאני זכיתי לו זה שתמיד הקפדתי לעולם לא לזרוק מזון בבית. הייתי אופה לחם, ומהלחם שנשאר הייתי עושה פירורים, ובפירורים הייתי משתמשת לשניצל, ומהשניצל, ובסופו של דבר אף פעם לא זרקתי אוכל. אז בוודאי שכאשר אנחנו ניקח את המצווה הזאת, שדרך אגב היא איסור תורה, בל תשחית, ונקיים אותה, בוודאי שכולנו נזכה לשפע ברכה והצלחה בגשמיות ורוחניות מתוך בריאות ושמחה.