סוכות במקדש - הרב ירון יצחק לדרמן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום עליכם. אנחנו מדברים עכשיו על חג הסוכות. חג הסוכות. מה-- איך נראה בית המקדש בחג הסוכות? אנחנו כבר יודעים שבפסח היה נס מתמשך ומופלא. מה קורה בחג הסוכות בבית המקדש? אנחנו נמצאים עכשיו אחרי סוכות תחת לראשי, אחרי עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, שכולם היו בהתלהבות גדולה וכבר כולם בנו את הסוכות, אנחנו נמצאים כבר בערב סוכות, כולם ישבו בסוכה, אכלו כזית ובבוקר כולם קמו בנץ בשביל לנענע את הלולב. איפה מנענעים את הלולב? איפה עובדים? מה קורה בבית המקדש? מה הסדר? אז ננסה קצת להבין את העניין לפי ערכינו, לפי מה שיש בידינו כרגע, עוד לא ראינו. אז חג הסוכות הוא רגל כמו כל שאר הרגלים. מה קורה ברגל? כתוב שכל המשמרות היו שווים ברגל. ידוע שהחלוקה של העבודה של הכוהנים התחילה בזמן משה רבינו, אחרי זה המשיך שמואל הנביא, דוד המלך. לאחר מכן המשיכו והמשיכו לחלק עד שהעמידו עשרים וארבע משמרות של כוהנים, כנגדם עשרים וארבע משמרות של לווים ועשרים וארבע קבוצות של ישראל שנקראים מעמדות. מה עושים ה-המשמרות האלה? כל משמר מורכב מכמה בתי אב. זאת אומרת שכמה משפחות של כהונה שייכים למשמר הזה. ידוע, הגמרא מביאה שהמשמר האחרון שבו חרב בית המקדש היה יהויריב. זה המשמר האחרון ובו הוא עתיד לקום. זאת אומרת, יהויריב זה ה-משמר שבזמנו חרב בית המקדש. בסוכות כל המשמרות, דהיינו כל העשרים וארבע משמרות הגיעו לעבוד בבית המקדש וכל בתי האב שהיו כלולים בכל המשמרות האלה היו כלולים. למה? כי בזמן רגל יש ל-לכוהנים המון עבודה. נסביר את זה. יש לנו ברגל לכל איש ישראל ולכל בית אב ישראל, לכל בעל משפחה יש קורבן שקוראים לו קורבן

02:23 דובר 2 ראייה. כן. "ולא יראו פני ריקם", אז הוא צריך לבוא עם קורבן. הקורבן זה קורבן, הוא קורבן עולה שיכול להיות או זכר-- אוי כן, או צאן או בקר, זה חייב להיות זכר. זה יכול להיות פר, זה יכול להיות עגל, זה יכול להיות שעיר, זה יכול להיות גם כבש, אבל זה חייב להיות זכר. זה קורבן עולה והוא עולה כליל. זה קורבן אחד שהוא חובה. קורבן שני שהוא חובה זה קורבן חגיגה, הוא קורבן שלמים. הוא נאכל לבעלים לשני ימים ולילה אחד, והקורבן שלמים הזה גם אותו אנחנו מביאים ביום טוב. עכשיו חז"ל אמרו לנו שמי שלא מביא את הקורבן ראייה שלו ביום טוב, מביא אותו אחר כך, יש לנו שבעה ימי תשלומים, הוא אז, הוא לא נקרא כל כך חרוץ. נתנו כל מיני שמות, לכן כולם השתדלו להביא את הקורבן שלהם ביום הראשון ב-ביום טוב ראשון, לכן היה עומס גדול מאוד. אבל מכיוון שעומס גדול מאוד ולא כולם עמדו בעומס הזה, אז במשך שבעה ימים שלמים המיליוני בית ישראל שהיו אז בכל שלב ושלב ב-בזמני בית המקדש, הביאו את הקורבן שלהם, את הקורבנות ראייה ואת השלמי חגיגה שלהם במשך שבעה ימים הנוספים של החג. גם שבועות הוא גם כן רגל וגם בו היו מביאים עד שבעה ימים אחרי חג השבועות את עולת ראייה ואת השלמי חגיגה. לכן היה לנו המון המון קורבנות של הציבור. בנוסף, הקורבנות של סוכות עצמם, יש לנו שבעים פרים. מה זה אומר שבעים פרים? שבעים פרים זה אומר שלכל פר אנחנו צריכים עשרים וארבע כוהנים. שלושה מחזיקים את הראש, שלושה מחזיקים את הגרה. יש בזה פרטים בהלכה כמה כל אחד מחזיק, אבל בשביל לעשות כל

04:17 דובר 2 כך הרבה פרים אנחנו צריכים כוח אדם אדיר ואנחנו יש לנו ארבע עשרה כבשים ויש לנו בנוסף עוד שני אילים. אז נעשה חשבון קצר, עשרים וארבע לפר זה שלוש מאות ושתיים עשרה כוהנים, עשרים וארבע כפול שתים עשרה, כפול שלוש עשרה סליחה ביום ראשון. אז ביום ראשון היה לנו רק שלוש מאות ושתיים עשרה כוהנים שעובדים על הפרים של היום טוב הראשון של החג. תחשבו איזו כמות אדירה של כוהנים שיושבים ועושים את עבודתם נאמנה, מחכים להניח את הכל על הכבש. איזו תעשייה ממש שלמה. כל, כל, אה, ההשגחה הייתה מתפארת ב-ב-בדבר הזה. כמה כוהנים שוחטים שם וכמובן יש שם משגיחים שמסתובבים ובודקים שלא טפטפה איזו טיפת דם על בגד של כוהנים שזה פוסל אותם כי זה בגדים מטושטשים ושהכוהנים עובדים כהוגן ושחטו כמו שצריך וקיבלו את כל הדם וזרקו שתיים שהן ארבע. כל המעשים האלה נעשו שם בבית המקדש עם כל פר ופר מהשלושה עשר פרים. ברוך השם ביום האחרון היה לנו רק שבעה פרים אבל עדיין זה המון. לאחר מכן היה לנו שני אילים, ציבור שני אילים זה גם כן אחד עשר כוהנים, סך הכל עשרים ושתיים ועוד ארבע עשרה כבשים שזה שישה כבשים-- שישה כוהנים על כל כבש זה עוד שמונים ואר-- שמונים ושש. סך הכל יש לנו ארבע מאות ושש עשרה כוהנים רק על הקורבן ציבור הראשון של, של יום ראשון של, של סוכות. חוץ מכל המיליונים שצריכים להביא את כל העולות שלהם, שזה כמו שאמרנו זה יכול להיות גם פר. בן אדם רוצה להתפאר, כן, אם בן אדם שיש לו-- מי שנכסיו מרובים כמו שאומרת המשנה, אז הוא יביא עולות מרובות. מי שיש לו מעט

05:57 דובר 2 נכסים הוא יביא, אה, אז הוא יביא הרבה, אה, פחות, פחות עולות או עולות יותר פשוטות ויותר שלמים, כי אלה של המשפחה שלו, מה לאכול בירושלים. ועל זה הסדר הביאו קורבנות, אז כל אחד הביא את הקורבן שלו וגם את הקורבנות האלה היה צריך להביא והיה צריך להפשיט. לכן היה עומס אדיר בעזרה והיו ניסים מופלאים ביותר, כמו שמתוארים במדרשים וחז"ל. כמובן שבפסח היה מעשה מיוחד, ששם באמת היה צריך להביא את כל הפסחים. דווקא זה באמת היה מיוחד כי היה צריך להקריב את כל הפסחים. אי אפשר לפרוס את זה במשך שבעה ימים, וכל הפסחים מביאים אותם ביום אחד, אחר הצוהריים אחד, שזה באמת מופלא ביותר. אבל גם ברגלים היה עומס מאוד גדול ואז הביאו את כל הקורבנות, ומכיוון שאדם מזדמן כבר לבית המקדש, הרי אז לא היה כביש שש, אז הם מגיעים וכבר כשמגיעים אז יש לנו נדרים, נדבות. אם אדם נדר או שהוא רצה להביא נדבה לה', אז כל הדברים האלה גם כן מצטברים ומביאים אותם ברגל. מתי נביא אותם אם לא בבית המקדש? ואז אוכלים את בשר הקודשים והכוהנים עומדים. לכן היו צריכים שכל המשמרות, כולם, של המאות כוהנים ואלפי הכוהנים, והיום אולי יש עשרות אלפי כוהנים, יגיעו למקדש. איך זוכים? מי, אה, מה הזכייה? איך מחלקים את העבודה? ידוע במסכת יומא מסופר סיפור לא פשוט, שרצו לזכות בעבודה, אז שתיים רצו על הכבש ואחד דחף את חברו, כי הם רצו מי שמגיע ראשון למעלה אז הוא כביכול זוכה בעבודה, אז אחד מהם דחף את החבר שלו, שזה מלמד אותנו בעבודת השם שגם אם אתה רוצה לעבוד את השם, להתקרב, להתקדש, לא על חשבון החבר שלך.

07:42 דובר 2 זה ודאי שלא, לא שייך. אז ממילא, אז אחד מהם דחף את חברו. הגמרא מספרת דווקא סיפור יותר מזעזע, שאחד דקר את חברו והוא נפטר מזה אפילו. אז, אז כן, אז היה, יש תחרות, היו, הברכה שהכוהנים היו מברכים אחד את השני כשהמשמר היוצא, כן, בכל שבוע המשמר היה מתחלף, אז הם היו מברכים אחד את השני שהשם ישרה שלום ביניכם, שבאמת האחווה ורעות, אתם סך הכול אתם באתם פה לעבוד את השם ולא משהו אחר, שישכין שלום ביניכם. אז היה תחרות בין הכוהנים ובשביל להסדיר את התחרות הזאת קודם כול ייסדו את הנושא הזה של המשמרות ובתי אבות. כשמשמר היה מגיע, ביום אחד מתוך המשמר הזה היו עובדים כמה בתי אב, והמשמר הזה בעצם היה קבוע. אז יש לנו משמר קבוע שזמנו נפל בסוכות, ככה יצא מזלו. אז הוא זוכה בקורבנות האלה, בחלק מהקורבנות האלה של הקורבנות הקבועים, לכן היינו צריכים את כל הבית אב, כל ה, כל המשמר בעצם שזה השבוע שלו, שיעבדו בסוכות על קורבנות הקבועים. מה הם מקבלים מקורבנות הקבועים? מהעולות הם מקבלים את העורות, לכן היה להם אינטרס. זה היה דבר פעם בעל ערך גדול, אה, אז לעבוד בבית המקדש ולקבל את העורות. הבעלים של קורבנות היחיד שלמדנו, עולת ראייה ושלמי חגיגה, הם נתנו לכוהנים. כל אחד שעשה עולת ראייה אז גם הוא קיבל את העור של הקורבן שלו, הכוהן העובד, ובשלמים הוא לא רק קיבל את העור, הוא קיבל גם חזה ושוק, אז כבר היה ממש שווה לעבוד בבית המקדש. לכן כל הכוהנים וכל המשמרות היו מגיעים ורוצים את העבודה. אז איך מחלקים את העבודה הקבועה? אז היה כל יום בבית המקדש.

09:43 דובר 2 וכל יום רגיל היה ארבע פייסות. פייס, היו עומדים במעגל, אחד מוריד את המצנפת, רגע מוריד את המצנפת ומיד מחזיר אותה. כי מה זה להיות בלי מצנפת בבית המקדש? ומתחילים לספור ממנו במספר שהוא יותר גדול ממספר המשתתפים, כל אחד מוציא אצבע ואז איפה שהיה נגמר החשבון, המספר, הספירה, ארבע מאות חמישים ושש, תק, אצלך. אז כל מי שנמצא משמאלך, סליחה, מימינך, אז הוא זוכה לקורבנות, לעבודה נוספת. אז מכיוון שאי אפשר לעשות את זה לכל אלפי הכוהנים, מביאים אותם כולם במעגל לספור אותם. אז מה שעשו הממונה, היה ממונה על הפייסות, אז הממונה על הפייסות מה שהוא עשה, הוא העמיד את כל, אחת השיטות אומרת הוא העמיד את כל ראשי משמרות, יש לנו עשרים וארבע משמרות, את כל העשרים וארבע ראשי משמרות וביניהם הוא עשה פייסות, והם אחרי זה עשו הגרלה פנימית לכוהנים שלהם. מי כל אחד, איך כל אחד עושה את העבודה בכל יום ויום. זו הייתה החלוקה של המשמרות. זה היה שיטה אחת. שיטה אחרת אומרת שביום ראשון עשו שלוש עשרה משמרות, כמו שעשו בבית המקדש בכל יום, היו שלוש עשרה כוהנים שזכו בתפקידים. אז שלוש עשרה, אה, משמרות זכו, עמדו במעגל ביום הראשון, ביום השני אחת עשרה, וכך הם התחלקו, התחלפו וכל הזמן זכו לעשות בעצם את כל הקורבנות, כי כל משמר בעצם רוצה לזכות, לעשות את קורבנות הציבור ולזכות בכל העורות שלהם. וכמובן היו גם כוהנים צדיקים. כמובן לא מחפשים רק את הצד הכלכלי, הם רוצים לעבוד את השם בבית המקדש, הם שמה רואים את האש יורדת. תחשבו מה זה לראות פר של שתי טון נעלם באש תוך חמש דקות. איזה מחזה נפלא.

11:26 דובר 2 זה. אז היו גם צדיקים שרצו לראות את הדבר האמיתי, שזה לעבוד את השם יתברך שם בבית המקדש. אז זה היה לגבי, לגבי החלוקה של קורבנות הציבור. אז מה הביאו? אמרנו ביום ראשון של סוכות הביאו שלוש עשרה פרים, שני אילים ושבעה כבשים ושעיר אחד. יש שתי שיטות מתי מביאים את השעיר. בדרך כלל חטאת היא קודמת לכל הקורבנות, לכן צריכים אותה קודם. אז ככה פוסק באמת החתן של החפץ חיים, עבודת הקורבנות, ככה קוראים לספר שלו, והאחרים, הראשונים, האחרונים, האחרים פוסקים לפי ה, כמשפטם. אומרים שדאורייתא, מכיוון שזה כמשפטם דאורייתא, אז מביאים את החטאת מכיוון שהיא כתובה אחרונה בפסוק, שזה המשפט שלו, אז מביאים את החטאת של השעיר באמת בסוף.

12:15 דובר 2 בסוף. החטאת של עולת הציבור. אז העולת ציבור מורכבת מעולות, שלוש עשרה פרים, שני אילים ושבעה כבשים וחטאת אחת, שזה השעיר. זה, כל זה היה הקורבן של הציבור, ואת זה עשו כל הכוהנים וחילקו את עבודתם, וקיבלו בעצם את כל מה שמגיע לכל כוהן וכוהן מהדבר הזה. הגמרא בסוכה מתארת בעצם את החלוקה שיש לכל הכוהנים במשך כל המשמרות, ומתארת בעצם באופן כמעט מתמטי, לא כמעט, מתמטי לגמרי, את הסדר שכל משמר יקבל בעצם את המקסימום פרים, מחלקים את הפרים ואת מספר הפרים היורד, כן, משלוש עשרה עד שבע, ואת הארבע עשרה כבשים, ככה שכל המשמרות יהיו עסוקים בלעבוד את עבודתם, ושבעצם כל משמר יהיה לו את האפשרות לזכות ביום הקדוש הזה, והימים הנפלאים האלה שימלאו תחלפני, לראות את עבודת בית המקדש. מכיוון שבסוכות יש לנו גם דין של אכילת קורבן, אז אנחנו צריכים לאכול את הקורבן בירושלים לפחות, ויש קורבנות שצריך לאכול אותם בעזרה. קודשי קודשים אסור להוציא אותם. אם איזשהו משהו של קודשי קודשים כמו הלחם הפנים או השלמים, שלמים שהם אין שלמי ציבור, אבל אם יש איזשהו קורבן אחר שהביאו, חטאת או משהו כזה, או אפילו אשם, אותם צריך לאכול בתוך העזרה. ואנחנו יודעים, והדין הזה הוא מיוחד ללחם, שחז"ל גזרו שלא יאכלו כזית פת מחוץ לסוכה. נו, אז מה הבעיה? שיאכלו אותו בסוכה. אז פה מתעוררת בעיה אחרת. כתוב שאסור לנטוע אשרה ליד מזבח ה' אלוקיך, וליד הכוונה זה בכל העזרה כולה. אז אסור לבנות סוכות בבית המקדש בעזרה. אז מה עושים? אז יש בזה, נתחבטו בזה מאוד האחרונים. אנחנו לא מוצאים לזה שום תיעוד. אנחנו ברצינות, רק בשביל הדבר הזה שווה

14:32 דובר 2 להתפלל שבית המקדש, שנבין איך אוכלים את זה בסוכות, את הקורבנות. אז אחת ההצעות שהם מציעים, הם כל מיני הצעות. אחת ההצעות שיותר נשמעת לכאורה זה לבנות סוכה, מכיוון שהדפנות מותרות בכל חומר, אז לבנות את הדפנות של הסוכה ממתכת ואת הגג של הסוכה לא לבנות אותו מעצים אלא מזרדים וענפים. ואז בעצם המבנה של הסוכה, ידוע שהסכך אסור לו להיות ממתכת, אסור בדבר שמקבל טומאה. אז בונים דפנות ועליהם שמים דברים חלשים מאוד, ואז הסכך הזה מקווים שהוא יעמוד במשך חג הסוכות. צריך סוכה שעומדת כל שבעה, ואז מעמידים אותה בעזרה, מין סוכה כזאת שהיא לא כל כך מקובלת היום. ודאי הדיקנים שלנו ודאי יהיו פסולים כי זאת נטיעת אשרה, אסור. ואז אנחנו נוכל, הכוהנים יוכלו לאכול את הקורבן בתוך העזרה. מי שוודאי הכוהנים החב"דניקים אז ודאי ירצו לאכול, לא, אפילו שותים מחוץ לסוכה, אז הם יצטרכו את הוודאי את סוכת המתכת הזאת. אז אנחנו נרצה, נרצה לראות את הפתרון הזה, ולכן את הקורבנות האלה היו אוכלים בעזרה בסוכות המיוחדות האלה. כתוב אם הייתה סוכה אחת או יותר, אפשר לכאורה גם לעשות דופן שהקיר שלה של העזרה הוא, למרות שהוא מקורה, אז זה יעשה, אז בעצם נפסל הסכך הזה. היה שם כל מיני שיקולי סוכה בעזרה, שעיקר השיקול הוא שלא יהיה מעץ שנטעו בעזרה, שהוא אסור, משום "לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה' אלוקיך". והדבר הזה בעצם הרים הרבה קשיים, והרבה הראשונים מתלבטים, איך הראשונים והאחרונים גם, איך לפתור את העניין הזה. אבל בכל מקרה הפתרון שמצאו, זה אחד מהם שלעניות דעתי נשמע יותר סביר, זה לבנות סוכה באמת ממתכת ואז לשים עליה סככי ענפי זרדים שלא מזכירים

16:22 דובר 2 בכלל את צורת עץ אלא בעיקר את הענפים, ועל ידי הדבר הזה בעצם להגיע לסכך כשר ואז בסוכה הזאת נוכל, כולם יוכלו לאכול את הקורבנות. אנחנו נמצאים בחג הסוכות. ידוע שחג הסוכות יש לו את שמחת בית השואבה, ושמחת בית השואבה קשורה לעניין של שאיבת מים. אז אנחנו נזכור קצת את הסדר שהגמרא מספרת שהם היו מספרים את השלוש שעות הראשונות היו ככה, על הסדר עד שהם הגיעו לערב היו אוכלים קצת והיו מנמנמים על כתפי דהדדי, כמו שכתוב, לא ישנים במשך שבעת הימים האלה, רק מדי פעם מנקרים קצת על הכתפיים של חברו ורצו שיהיה חבר באותו גובה לפחות. ואז אנחנו נמצאים עכשיו, הבאנו את הקורבן, תמיד של בין הערביים, אחרי זה התפללנו מנחה, היו תפילות בבית המקדש גם כן, כמו שהמשנה אומרת, כן, זה המשנה, אמנם המשנה זה היה לקראת סוף בית שני, כנראה בבית ראשון היו תפילות הרבה יותר קצרות, אבל כבר בבית שני היה ברכות קריאת שמע, קריאת שמע, תפילת שמונה עשרה, אולי כמה פסוקים אחרי זה. זה היה גם בבית המקדש, אפילו שאפשר לנו גם את התמיד. אז כל הציבור גם כן היו כבר מתפללים. זה בבית, בית שני ודאי כבר זה היה המצב וגם אנחנו כנראה לא יוותרו לנו על העניין הזה, אולי יעלו אותנו, מי יודע מה יהיה בעתיד, אבל בכל מקרה אם בסוף בית שני היה ככה, גם אנחנו בשלב ראשון נהיה ככה. אלה ימים שאין בהם חפץ, זה ימות המשיח, אז נזכה בימים האלה לראות את זה. אז בכל מקרה התפללנו מנחה ועכשיו אנחנו רואים שהכוהנים יש להם ערמות, ערמות של חלבים שהביאו במשך כל היום של חג הסוכות,

18:11 דובר 2 אנחנו אומרים בכל עמודי זה שהוא אחד מהימים, ואה, יש להם ערמות של מה? של החלבים של כל השלמי חגיגה ושלמי שמחה שאנחנו הבאנו במשך היום הזה. אז הם מתעכלים על המזבח, והיו כמה עולות גם שהביאו, גם הם נשרפים. כל עולות הראייה שלא הספקנו להביא, אז גם הם מביאים אותם והם ממשיכים עכשיו להתעכל בלילה, וכנגדן אנחנו מתפללים את תפילת הערבית. גם אותה אנחנו מתפללים בהר הבית, וכעת מתחילה השמחה בבית השואבה. אז פעם ראשונה בחג הסוכות בבית המקדש יש שמחת בית השואבה, זה במוצאי יום טוב ראשון, כי הכלים לא מתירים, אז אין לנו שמחה ביום טוב עצמו, שמחת בית השואבה, אבל מיד במוצאי יום טוב ראשון מתחילה שמחת בית השואבה. אז בואו נמצא רגע איפה שזה קורה. זה לא קורה בעזרה כמובן. בעזרה מנקים מה שצריך לעשות, מסדרים את המזבח ליום המחרת למיליוני או למאות אלפי קורבנות שנביא מחר. אבל מה כן? איפה כן נעשה את השמחה? בעזרת הנשים. עזרת הנשים, אגב, בבית שלישי מקיפה, אז אפשר לצאת לכל הכיוונים. זה לא רק כולם צריכים להידחס משער ניקנור ולצאת שם מעזרת הנשים וחס ושלום ליפול שם מדרגות, אבל אנחנו יוצאים מהשערים של העזרה בבית שלישי וניגשים לעזרת הנשים שמקיפה את הבית מסביב. איפה הנשים? אז הגמרא בסוכה מספרת כמה ניסיונות שחז"ל עשו, איפה למקם את הנשים: נשים בפנים, גברים בחוץ, גברים בפנים ונשים בחוץ. זה לא כל כך טוב מצד הצניעות, עד שמצאו את הפתרון. מה הפתרון? שהנשים למעלה והגברים למטה. מה הבעיה? הבעיה היא שכתוב "מה' עלי השכיל", אסור לבנות שום בניין בבית המקדש שהוא, אה, לא נצרך לאותו רגע. הייתה בימה של עץ, איפה?

20:09 דובר 2 כמובן לא בתוך העזרה, כי אז יהיה לנו ספק של "לא תטע לך אשרה ליד מזבח ה' אלוקיך", אז אנחנו אסור, אסור לנו לשים שום מבני עץ בעזרה, לכן העבירו את ה-, אה, בימה של עץ. למה אנחנו צריכים בימה של עץ בעזרת הנשים? לא מספיק צפוף שם? אז אנחנו מדברים על שנת הקהל. בשנת הקהל באמת הביאו את כולם, כולל כולם, כולל תינוקות וכולם, והם עומדים עכשיו והמלך המשיח, אתם יודעים מי זה, עומד על הבימה הזאת וקורא את הפרשיות של ספר דברים, שבע פרשיות כמו שכתוב במשנה, וכל העם עומדים שם בהתפעלות אדירה וקוראים יחד איתו, מי שיודע בעל פה. אה, ו... נמצאים שם עם הבימה של עץ. אבל לא רק הייתה לה בימה של עץ שבנו שמה, בנו שם גם מבנים נוספים לנשים שיוכלו להקיף. בזמן בית שני לא הייתה באופן קבוע עזרת נשים שבנויה כל השנה, הייתה מציאות של הכנות, זאת אומרת קורות שבלטו מהקיר וקורות של-- השתדלו שזה מתכת, או שיש שיטה שאומרת שקורות אנכיים לא עומדים, זה לא נקרא "לא תטע", אז התירו קורות של עץ שיבלטו, ועל גביהם במוצאי יום טוב של סוכות התחילו לבנות את הסוכה. למה? כי בניין של בית לא דוחה את היום טוב. הוא גם בערב יום טוב אסור לנו להיות במצב של בניין מיותר ב-בעזרה, אז רק במוצאי יום טוב התחילו להכין את העזרה, את העזרה הזאת, ואז מהנדס הבטיחות של, אה, של משרד הרווחה מגיע, אני לא יודע מ-מ-מי, ובודק שם שאפשר לקפוץ שם ולעשות, ויחזיק שם את הנשים עם התינוקות שלהם והכול, ואז בונים שם את ה-, אה, את העזרת נשים המפוארת הזאת והיא מחזיקה שם

22:04 דובר 2 את כל הנשים. האנשים למטה מתארגנים, בעם כ-כל העם מגיעים, וגדולי ישראל עומדים שם, משחקים עם אבוקות, שרים. כמובן כל הלויים, גם כן כמו שהכוהנים באו כל המשמרות, כל הלויים, המשמרות של כל הלויים באו, וטובי המנגנים של הלויים משוררים שם שירים שמעוררים אותנו לרוח הקודש, להתלהבות, להתרגשות. יש שם, בזמן בית שני היו שם מנורות ענק, שכתוב ב... כתוב בגמרא שלא, אה, לא היה צריך להדליק את האור בבית מרוב אור שהיה מהמנורות של בית המקדש. אולי הכוונה לאור רוחני, אבל בפועל היה שם גם אור חזק מאוד של, של גיבורים, כוהנים ממש חזקים מאוד לקחו והעלו שם כמויות של שמן למנורות האלה שהדליקו את האבוקות האלה, שזה היה בגדים ישנים של הכוהנים, כי כל דבר שקשור בבית המקדש אנחנו רוצים להשתמש בדברים קדושים ומקודשים, אז מכנסיים ישנים, הם, המכנסיים הישנות של כוהנים שבלו, מהם עשו את הפתילות ועשו פתילות מאוד עבות, ואת הפתילות האלה האירו שמה בעזרת הנשים והיה שם בקיצור אור גדול, שירה גדולה מאוד, ואת רוב השמחה עשו גדולי ישראל. אז אנחנו רואים שם את גדולי ישראל עומדים וככה הם עושים עד מתי? עד מספר שעות לפני עלות השחר. הכוהנים שהיו בעזרה שליוו את העם, הם תקעו שלוש תקיעות בחצוצרות, לא בשופר, ואז נפתח שער ניקנור בשביל לפתוח את העזרה למטה, ואז הם יורדים למטה. הלויים מתחילים להתארגן על המדרגות, על מעלות של שער ניקנור, היו חמש עשרה מעלות מיוחדות. שער ניקנור, יש את כל הניסים שעשו איתו, ואז הם הגיעו לרצפת עזרת הנשים ואז הם עומדים ב-בתחתית המדרגות של המדרגות שעולות לשער ניקנור, כך זה היה בבית שני, ואז הם תוקעים שוב פעם

24:06 דובר 2 והם תוקעים תקיעה כזאת מתמשכת עד שמגיעים לשער המזרחי, שזה השער התחתון, ככה קוראים לו בהרבה הרבה מקומות בחז"ל. שער-- יש שער עליון שזה שער ניקנור, ושער התחתון זה שער של עזרת הנשים, שהוא נמוך בשבע וחצי מטר בבית שני משער ניקנור. כל בית המקדש היה ב-בנוי במעלות מעלות, אז גם השער התחתון הוא יחסית להר הבית, הוא גם כן יותר גבוה בשש מטר מהר הבית. שתים עשרה מעלות מהר הבית אל השער התחתון. שער התחתון זה שער שנכנסים בו לעזרת הנשים, ושמה נעשה כל האירוע שאנחנו מדברים עליו. זה סך הכול מקום לא מאוד מאוד גדול, ואני מניח שבהר הבית מסביב התקבצו גם כן מאוד, מי שלא הצליחו, מי שלא הספיק או ש-- מה שלא יהיה, או שיתחלפו, מי יודע? אז, אה, אז היה שם, אה, ציבור מאוד גדול בעזרת נשים ומסביב לעזרת הנשים בהר הבית, ואז הם הגיעו, הכהנים ממשיכים לתקוע את התר"ת, את התרי-- תקיעה, תרועה, תקיעה עם החצוצרות עד שהגיעו לשער התחתון, ואז פותחים את השער התחתון ועכשיו יוצאים כל הציבור כולם ל-לשילוח. שילוח זה היה נחל שזרם במזרחו, עד היום הוא קיים, היום הוא ואדי יותר, הוא לא נחל, הוא לא מושך מים, אבל בזמן בית המקדש הייתה שם מערכת מים קבועה. האמה שהייתה בעזרה, שהיא הייתה מערבית למזבח, היא נגזו-- ארגנו שיעברו מים דרכה. הייתה מערכת מים שלמה בבית המקדש, ב-בהרבה מקומות היה צריך מים, גם בבית המוקד וב-בעוד מקומות היה צריך מים, וכל מקום שהיה צריך מים זורמים היה ב-ב-- בעיקר בצפון עזרה, שזה בא מעין איתן, ושם חילקו בעצם את המים דרך כמה מקורות ומסלולים שדרכם זה יזרום בכל הר הבית.

26:06 דובר 2 אז ה-ה-- גם המים שיוצאים באמה, יש-- היה שישים סנטימטר של תעלה ברצפת העזרה בין האולם למזבח, בין האולם המקודש ל-למזבח, היה שם מקום שקראו לו אמת המים. היא הייתה מכוסה, זאת אומרת שאם דורכים עליה זה כמו תעלה כזאת שמכוסה, אבל היו נשפכים אליה כל הדמים שנותנים אותם ביסוד המזבח. בסוף כל קורבן נותנים את הדמים על היסוד, צריך שהמים יגעו ב-- הדם ייגע ב-ביסוד, ומהיסוד יש נקבים כאלה ומהנק-מהנקבים זה נשפך לרצפה של העזרה, ומרצפת העזרה זה נכנס לאמת המים, ואמת המים הזאת יורדת לקדרון. ואז הדבר המיוחד הוא שהמים, המים האלה היו מתערבבים בדם, והדם הזה דם של קורבנות, אז היו דואגים שהחקלאים שמשתמשים בדם הזה, כי היו עומדים בתור בשביל קדם-- לקבל דם של בית המקדש לזבל את השדות שלהם, זה היה מ-משמש אותם כחומר זיבול מצוין, אז היו צריכים לשלם על זה. שלא יהיה מעילה חס ושלום בקודשים, אף על פי שכבר נעשית מצוותו וכולי, בכל זאת שלא יהיה ספק. אז גם הדם הזה שירד, אז כל זה יורד, אנחנו הולכים שם ב-ב-בנחל קדרון ויש את מי השילוח, יש שם מעיין שהוא מי השילוח, זה ליד זה, יש שם כמה נחלים ב-במזרח של בית המקדש, ובמי השילוח כל העם יהודים וממשיכים עם כל המנגנים שהיו עכשיו על ה, על ה, על המעלות, כולם יוצאים יחד איתם, ויש כמובן שמחה אדירה בזמן או מיד אחרי, מחלוקת, אבל זה השיטה שעשו את השאיבה בפועל, אז התחילו ללכת חזרה לכיוון בית המקדש. במה היו שואבים? אז קודם כול יש צלוחית מפורסמת, כן, יש איזושהי קערה. כמה מים שואבים? מינימום שלושה לוגים. למה שלושה לוגים? כי זה הכמות נוזל

28:11 דובר 2 המינימלית שיש לקורבן, יש לנו נסכים שלושה לוג לכבש, יין ושמן. אז חז"ל קבעו שזה המידה הזאת. זה יוצא לכל היותר ל-לשיטה המחמירה ביותר, חזון איש, זה שני ליטר. זהו, לכל היותר, שני ליטר מים. נו, בשביל שני ליטר מים לשאוב זה כזה סיפור? נו, ברוך השם. זה מים שעולים למזבח, זה מים שיורדים לשיתין. אז זה מים מקודשים ביותר, וכתוב ב"היום יום" שמזה קיבלו את רוח הקודש, אז ודאי שזה היה אירוע מופלא ביותר, כן? ה-המעמד הזה והמצב הזה. אז עומדים שם וברוב הדרת מלך כל הציבור הקדוש יורדים ל-לשילוח, ואז עם איזה כלי הם שואבים? לא עם הכלי המקודש של כלי שרת. למה? כי אנחנו נמצאים לפני עלות השחר, ואם אנחנו נשאב בכלי שרת הזה, אז כלי השרת הזה יקדש את המים האלה, ואז המים האלה, אחרי ששאבנו אותם, נמצאים עכשיו בכלי שרת, זה מים מקודשים, ואז בא עמוד השחר, שזה לאחת הדעות זה מה שמלין, הופך את הדבר לשהוא לן כבר, ואסור בבית המקדש דברים שלנו. לכן אנחנו צריכים בעצם לשפוך את המים האלה וצריך לעשות, לחזור, לחזור את כל הטקס באמצע הצוהריים, ביום ה-- זה אסור לעשות את זה. אז מה עושים? לוקחים כלי אחר שהוא לא מכלי שרת, כמובן כלי מכובד. כתוב שהיו מביאים מנחה לבית המקדש, היו צריכים להביא כלים שראויים להיות כלי שרת. זאת אומרת היו-- מי שהיה ביכולתו היה מביא כלי זהב, אבל זה לא כלי זהב מקודשים כ-כלי שרת, שמה ש-- אחד הדברים שמבדיל ביניהם זה הם לא נמשחו בשמן המשחה. כלים שהם כלי שרת נמשחו בשמן המשחה. הכלים האלה לא נמשחו בשמן המשחה, הכלים שהביאו לבית המקדש וגם הכלי הזה

29:48 דובר 2 ששאבו בו את המים גם לא, אה, אה, נמשח בשמן, ב-ב-בשמן המשחה, והוא גם כן לא כלי שרת. ולכן אחרי שנגנז השמן בזמן יאשיהו המלך, אז לא היה לנו שמן, אז נתקדשו מצד היכולת לקדש כלים, שזה אמרו שזה נמשך. אז בכל מקרה, המציאות הייתה ששאבו בכלי מכובד את המים, את השני ליטר האלה, והמתינו שיעבור עמוד השחר, ואז אחרי שעבר עמוד השחר, אז שפכו אותם לכלי שבאמצעותו ילכו ויצקו אותם, ינסכו אותם על גבי המזבח. עוד רגע נדבר מתי. אז אנחנו נמצאים עכשיו באמצע השאיבה, שאבנו לתוך הכלי הזה שני ליטר. מי שרצה לשאוב עוד לבריאות, רוצה לשתות במשך היום, רוצה להתקדש עוד יותר, ברוך השם. עם ישראל השם מוכן. אנחנו נמצאים עדיין לפני עלות השחר, אנחנו עושים את דרכנו חזרה לעזרה, לכיוון העזרה, לכיוון המזרח. אנחנו נמצאים מזרחית לכיוון מערב, אנחנו עכשיו צועדים, אבל אנחנו מגיעים, כל פניותיך היו לימין, אנחנו עכשיו מגיעים מכיוון שער שקוראים לו שער המים. בזמן בית שני היה לנו שערים, שבע או שלושה עשר שערים לפי השיטות במפרשים, אבל בכל מקרה לפחות שבע שערים בצד הדרומי של בית המקדש. השער הראשון שעל גביו היה המקווה של הכהן הגדול ביום כיפורים ולשכת בית אבטינס, או מימינה אולי, אז שמה זה נקרא שער המים. למה הוא נקרא שער המים? בשבילנו, אנחנו מביאים עכשיו את המים ממי השילוח ואנחנו רוצים להביא אותם משערי המקדש למזבח. לכן חלק מהמפרשים מסבירים ששער המים היה ממש מול הכבש, שלא יתעכבו רגע אחד. מיד איך שאתה בא ממצווה, שלא היו עוברים על המצוות, ואתה מגיע כבר ל-לעזרה, מיד נותנים לך את הכלי, ה-- כלי השרת שאליו נותנים את המים, ואז,

31:50 דובר 2 אה, נכנסים ועולים כבר על הכבש, מוכנים לעשות את הניסוך. אבל מתי קורה הניסוך? יחד עם היין. מתי מנסכים את היין? את היין מנסכים אחרי קורבן תמיד של שחר. זה הזמן המינימלי. יש שיטות שאומרות שמנסכים אותו אחרי המוספים, כמו שיש לנו ב-- אנחנו עושים בחג הסוכות, אז כל היום מביאים מוסף מכובד יותר, כמו שאמרנו קודם, מאות כוהנים. אז בעצם אנחנו מביאים את ה, אה, את המנסכים ומעלים את היין ואת המים ביחד, מנסכים אותם ביחד. יש שיטה שאומרת שבאמת כן שאבו בכלי שרת, ואז שאבו אחרי עמוד השחר. אחרי עמוד השחר, אחרי שהאיר המזרח. זאת אומרת שכל השיירה הזאת התעכבה יותר זמן ונשארה שם עד עמוד השחר, ואז מה שקורה זה דבר מאוד מעניין. בזמן שהם שואבים, האחים שלהם, הכוהנים בבית המקדש, כבר מנהלים כבר את כל סדר הבוקר שלהם, שזה המון עבודה. זה לנקות את המזבח ולסדר את העזרה ולהטיב את הנרות ולסדר את מזבח הזהב ול, ולס-- לסדר את כל העבודות היומיומיות, והם מקריבים את הקורבן של שחר. יש גם שיטה כזאת, שהם כבר בזמן שהם מקריבים קורבן של שחר, הם עדיין, אה, עולים בדיוק מהשילוח וכל המעמד המופלא הזה, ועולים ונכנסים לשער המים. אז איך שלא יהיה, בכל מקרה היה מישהו בא לבית המקדש, יש לו הרבה, הרבה צוותי, צוותי תיעוד של, אה, חדשות, לא יספיק צלם אחד, לא יודע, צריך פה צוותים רציניים. צריך הרבה דברים קורים, תוצ"ח. איך אמר פעם מישהו, אה, שמעתי איזה מין לשון כזאת של מישהו שהיה ב-ב-בסמסמת, איזה מרתון של קדושה. אז פה גם כן היה לנו מרתון, זה היה איזה כתב של מעריב או משהו כזה. אז

33:42 דובר 2 בכל מקרה, אה, יש פה מרתון של קדושה, המון דברים קורים, המון דברים קורים במקביל. ב-ב-בלשכת העצים מסדרים את ה, אמ, את העצים מתולעים, כי צריך הרבה עצים ל-ל-לרגלים, המון עצים. אז כל ה-- כוהנים שנפסלו לעבודה בגלל מום, או בגלל עובר או קבוע או קטיעת רגל או כאלה דברים, אז הם עובדים שם בלשכת העצים ומסדרים לנו את העצים, ויש את אלה שמסדרים לנו ב-ב-בשאר המקומות את השמנים ואת הסלתות. יש המון דברים שקורים בבית המקדש. זה מפעל של קדושה אדיר שקורה בו כל הזמן דברים. אלה שעולים מהשילוח תוקעים בחצוצרות תרועה ונכנסים ברוב עם ב-ב-בכניסה אדירה, מופלאה לבית המקדש. בדרך כלל לא היה בבית המקדש שתי פעולות מקודשות גדולות במקביל. למה? בבית אלוקים נלך ברגש. תמיד היה פעולה אחת. עכשיו הכוהנים, לדוגמה, כשהכוהנים היו מביאים את התמיד, אז היו זורקים את הדם, זה האירוע הגדול. אחרי שמביאים את הדם מתחיל ההפשט, ש-- הפשט וניתוח, קורה דבר אחר. אז אנחנו רואים דבר אחר קורה בעזרה. לאחר מכן מניחים את זה, את איברי התמיד באמצע הכבש. תעלה טיפה למעלה, לא. אחרי זה אני רוצה עוד פעם לרגש את העזרה, שיהיה לי עוד פעם משהו. זה מאוד, מאוד יסוד חינוכי אדיר. לכן סיימו את העבודות החשובות של תמיד של שחר, הניחו את החלקים של הקורבן, את איברי הקורבן, כן, את הנתחים של קורבן התמיד, הניחו אותם על אמצע הכבש. בחגים, כן, ברגל בסוכות, הניחו את המוסף באמצע של הכבש בצד המערב ודווקא את התמיד בצד המזרח. זאת אומרת שהתמיד עכשיו, הכבש שעולים בו למזבח עכשיו מקושט באיברים של התמידים. זה המון קורבנות. זה מדברים, מדברים פה על, על, אה, יותר מעשרים

35:38 דובר 2 ושתיים קורבנות שהביאו אותם ברגל ב-ב-ביום הראשון ודאי, אפילו יותר. זה גם כי מותר ביום הראשון, אם זה לא שבת מותר להביא את כל העולות ראייה וכולי. אז היה המון המון קורבנות על הכבש, ואת כל הקורבנות האלה אנחנו עכשיו מעלים, אבל אנחנו כמו שאמרנו עושים את הניסוך, ושאלנו מתי אנחנו עושים את הניסוך של היין. בתמיד של שחר אנחנו עושים את זה מיד אחרי התמיד, ובשאר הקורבנות אנחנו גם מביאים נסכים. כל קורבן שהוא שלמים, קורבן שהוא, אה, עולה, יש לו נסכים, מנחה ונסכי יין. נסכים זה דבר שהוא נשפך למטה, לכן זה נסך מלשון מס-מספר, כולל דבר שיורד למטה. סך הכול, אז הנסכים זה דבר שיורד למטה, אז הנסכים האלה היו מנסכים אחרי תמיד של שחר, היה את הנסכים של התמיד.

36:39 דובר 3 התמיד.

36:39 דובר 2 אז נסכים זה דבר שיורד למטה, והנסכים של התמיד היו מביאים אותם מיד אחרי התמיד, כן, אחרי שהניחו את כל איברי התמיד בצד המערבי של הכבש, אז מנסכים את הנסכים של התמיד. כמובן, יש שיטה גם שאומרת שמחברים את כל הנסכים ביחד, ואז את כל הנסכים של כל הקורבנות, של כל העשרים קורבנות, שזה המון נסכים, כן? כל שלושה לוג, שזה בערך ליטר לכל קורבן, שזה עשרים פעמים לנסך, וצריך כל קורבן בנפרד לנסך בשביל כבוד הקורבן. אז היה לנו פה בעצם שיירה של כוהנים שעומדים בתור לנסך כל אחד על הספלים. יש לנו, איפה מנסכים, מה, מה עושים בדיוק? אז אסביר את זה בקצרה. יש לנו מנחה, במנחה יש לנו סולת, עשרון אחד, שזה בערך שתיים מאתיים חמישים לפי מה שאנחנו היום, אה, מפרישים חלות, אה, של סולת. אותם מערבבים עם שלושה לוגים של שמן, שזה בערך ליטר שמן. את ה-- את הבצק הזה אנחנו, זה נקרא מנחת נסכים, זה רק המנחה, והנסכים עצמם, שזה עוד שלושה לוגים של יין, מנסכים אותם על גבי המזבח. איפה על גבי המזבח? אז היה לנו שני ספלים על גבי המזבח, היה לנו ספל עבור היין והיה לנו ספל עבור חג הסוכות למים. יש מהראשונים שרוצים ללמוד שהם בכלל היו אחד ליד השני שלא יבואו לטעות, למרות שאז זה קשה לגמרא שאומרת שהספלים, גם הספל של המים וגם הספל של היין, נהיו שחורים בגלל שערבבו אותם. מה שונה בין שני הספלים האלה? שני הספלים האלה, הספל של המים, הנקב שלו שיורד למטה הוא יותר קטן מהספל של היין. למה? כי מים יורדים מהר יותר מיין. זה לא כמו יין שלנו שהוא כמו מים

38:42 דובר 2 היום, שהוא איזה מים קצת תעשייתי, אלא יין אמיתי, וזה קצת יותר סמיך, אז היין הזה היה צריך חור קצת יותר גדול, וזה נוי למזבח שהמים והיין יורדים באותו קצב. שימו לב איזה פרט, שהירידה של מה שאנחנו שופכים לתוך הספל תיראה באותו קצב. אף-- מי רואה את זה? רק כוהנים שמנסכים. גם זה צריך להיעשות בדקדוק הכי גדול. זה מראה כמה רגישות יש לכל פרט בבית המקדש. ואז מספרים האחרונים מראיות מחז"ל שפוקקים, פוקקים, זאת אומרת ממל-ממלאים משהו בנקב הזה, בשני הנקבים האלה בזמן הניסוך, שיראו שה-- מה שאנחנו שופכים לתוך הספלים זה נשפך החוצה, להראות כמה שפע יש לנו בבית המקדש. אז ה... מזקני ה-- מי שמעיר על הדבר הזה הוא אומר שזה לא חובה, אבל בהחלט זה נוי מזבח, שרואים את הדבר הזה. גם בזמן המקדש היה לנו ערימה גדולה שקוראים לה תפוח, שזה כל האיברים שהתעכלו על גבי המזבח. אז כתוב שבזמן ה-- בזמן הרגלים היה שם ערימה ענקית ממש גדולה בשביל-- זה נקרא נוי של מזבח. למה זה נוי של מזבח? עם ישראל מתעסקים עם הקדוש ברוך הוא, עובדים איתו, יש להם שיירות של קורבנות, כל הזמן יש פעולה, יש קשר עם הבורא מתמיד, וזה נוי של מזבח. מזבח מסמל את מידת המלכות וההתחברות עם הבורא, התקשרות עם הבורא, שהבורא בעצם מושפע, אי הדס אי אסתר, כאילו יורד למטה והיא רוצה להתעסק, להשפיע בעולמות. המזבח זה הכלי היחיד שאוסף את כל הדם ואת כל הדברים בחוץ המזבח. אנחנו רוצים לראות שהמזבח הזה הוא עובד, הוא עובד לטובת עם ישראל. אז הכוהנים שלנו עולים למזבח. המשנה אומרת שלשלושה דברים בלבד פונים שמאלה. כל פניותיך יהיו

40:32 דובר 2 אלא לימין, כתוב, צריך לפנות ימין שתהיה ברכה, חוץ מלשלושה דברים. מהם השלושה דברים? יין, מים ועולת העוף. למה? היין, הוא יצטרך לעבור את הלהבה הגדולה בדרך מסביב של המזבח, של המערכה הגדולה, אז היין יתעשן וייפסל. כנ"ל לגבי המים, אם הם יעברו שמה אז יהיה לנו מים מעושנים. יהיה לנו אולי ארל גריי, אבל זה לא יהיה, זה כבר לא יהיה מים שראויים לניסוך. זה צריך להיות דברים טהורים ומקודשים. ועולת העוף היא פשוט לא תשרוד את זה. היא תגיע מתה על הזה ואז אנחנו לא יכולים להקריב אותה. אז שלושת הדברים האלה אנחנו, במקום לפנות ימינה, להקיף את המערכה, את המערכות על המזבח, אנחנו פונים שמאלה. ואז אומרים, נשארים רגע ומביאים ראיות כמובן מהכתובים ומהגמרות ומהתוספות ומהראיות. ואומרים לא, אנחנו עושים משהו אחר. אנחנו שולחים את הכהן שזכה זכות גדולה לנסך, הוא עושה באמת את הסיבוב, ואנחנו מחכים לו בצד השני ופשוט מגישים לו את המים פה? ואז זכינו גם כן שהוא קיים את המצווה של כל פניותיך יהיו לימין והוא לא פנה שמאלה, ובאמת הוא פנה שמאל, הוא פנה שמאל, דהיינו שהגישו לו משמאל את מה שהוא הקיף איתו. זה אחת השיטות של הראשונים לקיים את הכתובים, כל פניותיך יהיו לימין, ואת המשנה שאומרים שרק הדברים האלה פונים שמאלה, דהיינו לא באמת פונים שמאלה, אלא מגישים אותם למי שפנה ועשה את ההיקף מצד שמאל. בכל מקרה, עומדים לנו עכשיו שני כוהנים. השני כוהנים האלה עומדים בקרן המערבית דרומית, זה הצד של הכבש לפי רוב המציירים. יש לנו שני ספלים על הראש של המזבח. לפי מיעוט מיעוט של האחרונים יש ה-ה-הספלים האלה תקועים בקרן עצמה כי זה

42:31 דובר 2 ממש לא עובד. לפי רוב השיטות, בניית המזבח זה כל השיטות. המזבח זה יציקת בטון. יציקת בטון ממש. מי שהולך היום לראות מבנה של יציקת בטון, החומרים שהשתמשו בהם לצקת את המזבח והשיטות מאוד מזכירות להם יציקות בטון. לוקחים קרשים גדולים, מעמידים אותם ואז ממלאים את כל המשטח הזה, כמו עושים מין ארגז חול כזה גדול, ובתוך הדבר הזה יוצקים שכבה ראשונה של בטון. זה נקרא היסוד. על זה יוצקים את הסובב ועל זה יוצקים את המערכה, וכל אחת מהן היא תמיד קטנה באמה אחת מכל צד, ואז נוצר לנו המזבח, המבנה המורכב הזה שאנחנו מכירים, זה של הקוביות, שלוש קוביות אחת על השנייה למטה. אז על החלק העליון היה את הספלים. נו, אז איך דרך יציקת בטון הזה המים ירדו לתוך השיתין למטה? אז מה שעשו, בזמן שיצקו את המזבח החזיקו שני מוטות כאלה, ושני המוטות האלה עשו חור בבטון, וכשסיימו לצקת את הבטון הוציאו פשוט את המוטות של העץ, ואז היה לנו פשוט חור בבטון שיורד עד למטה לשיתין, ואז הספלים האלה היו מכוונים על הספלים האלה. הספלים האלה מכוונים על השיתין, על החורים האלה שיורדים עד לתהום למטה מתחת למזבח. ומה אנחנו עושים? אנחנו עכשיו לוקחים שני כוהנים, ואמרנו היופי של המזבח, היופי של המזבח זה שאנחנו בעצם שופכים אותם ביחד, גם את היין וגם את המים, והמים האלה יורדים באותו קצב יחד עם היין, המים והיין. אז ה-ה-הממונה, האיש עם הסודרים, בן ארזא קראו לו באחת מהתקופות, אז הוא מנפנף בסימן, זה שוב פעם להרעיש את העזרה, קורה משהו גדול באזור, הרי בואו נאמר, אז ה-הכוהנים שופכים. זו מין תנועה כפולה כזאת, הם גם מתכופפים

44:39 דובר 2 קצת שמא לא יישפך, אבל מצד שני הגבה ידיך, כי פעם אחת ראינו שעצרו כי שפך אותם לרגליים, אז היה לנו סיפור. מאז תיקנו תקנה שהוא ישפוך מלמעלה, שיראו באמת שהוא שופך את המים לתוך הספל ולא לתוך מקום אחר, ואז המים, ואנחנו רואים שני, אה, שני נחלים כאלה יורדים לתוך הספלים, הכוהנים מכוונים אותם ברוך השם והם יורדים למטה והעם כולו בהתרגשות גדולה. באותו זמן הלוויים כבר מנגנים בשיר של יום. מה השיר של יום נדבר עוד מעט. והכוהנים אה ממשי-- מתחילים להקטיר את ה-- מיד אחרי הניסוך את האיברים מאמצע המזבח על גבי המערכה הגדולה. גם שם מסדרים את האיברים שיהיה כל, כל איבר שמקטירים אותו אנחנו רוצים שהוא ייראה על המערכה הגדולה כשהוא נשרף גם כן כמו קורבן ממש, כאילו, כאילו עכשיו חתכו אותו, הביאו אותו שלם למערכה. זאת עניין גם ברוחניות, שנעלה שלמים לה'. ברגל, כמו שאמרנו, כל אחד מישראל מביא שלושה קורבנות, והקורבנות האלה הם צריכים לבוא מחולין. כל דבר שהוא חובה עלינו צריך להביא אותו מכספי חולין. זאת אומרת, אם אני חייב להביא קורבן, זה לא חייב ל-- לא יכול להיות ממעשרות, זה לא יכול להיות מצדקה שמישהו נתן לי, זה חייב להיות מכספי חולין שאני הרווחתי ואני עכשיו נותן אותם לדבר החובה. כמו שאני צריך לקנות משהו שהוא למצווה, הדבר הזה לא יכול להיות מצדקות, אני חייב להיות מכסף שלי, שאיתו אני יכול לקנות גם דברים אחרים. זה הכלל בקורבן חובה, כל קורבן חובה חייב מחולין. למה אני מספר לכם את זה? כי יש לנו קורבן עולת ראייה, אמרנו שזה יכול להיות זכר, בקר או צאן, פר, איל, כבש, והעולה הזאת

46:24 דובר 2 כולה חייבת לבוא מכספי חולין. הקורבן הזה שקוראים לו עולת ראייה, שאני חייב להביא אותו כי אני זכר ואני צריך להיראות ב-ב-בעזרה, הוא דוחה יום טוב. זאת אומרת, אם יום טוב חל בחול, זאת אומרת יום שני ולא, לא בשבת, אז אפשר להביא את עולת ראייה ביום טוב עצמו. אם הוא חל בשבת אז הוא לא דוחה שבת, הוא דוחה רק יום טוב. גם שלמי חגיגה דוחים יום טוב. שלמי חגיגה, שהוא גם כן קורבן חובה, אז הוא גם כן חייב כולו לבוא מחולין. למה? קורבן חובה חייבים להביא אותו, והוא קורבן שלמים שנאכל לשני ימים ולילה אחד. חוץ מחגיגת י"ד, שזה בא בפסח על השובע, דין מיוחד, אבל הכל, רוב השלמי חגיגה של כל שלושת הרגלים, גם בפסח עצמו, אם אני מביא שלמי חגיגה הוא צריך להיאכל לשני ימים ולילה אחד כדין שלמים. יש עוד קורבן שקוראים לו קורבן שמחה. מכיוון שיש לנו מצווה "ושמחת בחגך", אז גם אותו אני חייב להביא מחולין, אבל מה המיוחד בו? שהכזית הראשון שבו, זאת אומרת אם הקורבן עולה לדוגמה מאתיים שקל, אז צריך לחשוב כמה עולה הכזית הראשון שלו, נגיד זה חמישה שקלים, אז החמישה שקלים צריכים להיות מחולין, כל שאר העלות שלו, המאה תשעים וחמישה הנוספים בדוגמה הזאת, הוא יכול לבוא מכספי מעשר. זאת אומרת, אם אני מביא קרב-קורבן שלמי שמחה, אז לי ולאשתי ולכל מי שגדול בבית שלי אני חייב להביא אותו מכספי חולין, דהיינו מהכזית הראשון שלו או שני כזיתים כביצה, שאר העלות שלו יכולה לבוא מעלות של כספי מעשר, אבל שלמי שמחה לא דוחה לא חג וכמובן גם לא שבת, ואלה הם הקורבנות שאנחנו מביאים בכל חג.

48:12 דובר 2 מצוות לולב בבית המקדש. אז יש לנו בבית המקדש ארבעת המינים. המיוחד שבבית המקדש ארבעת המינים ניטלים גם בשבת. היה לנו עוד דבר מיוחד בבית המקדש, שהוא למעשה קדם לנטילת הלולב שלנו ב-בבית המקדש. תכף נבין איך אנחנו נוטלים בדיוק, אבל זה דבר מאוד מיוחד. היו ערבות, והערבות הזאת זה הערבה-- אותה ערבה שאנחנו חובטים ב-הושענא רבה. הערבה הזאת הביאו כל יום למזבח, העמידו אותה בצד המזבח, בצד הכוונה שהיא תעלה קצת על המזבח. זאת אומרת שהגובה שלה היה לפחות שמונה אמות, ארבע וחצי מטר או חמש מטר, תלוי מאיפה מתחילה, והיא הייתה צריכה לעבור את המזבח באמה אחת, בחצי מטר. אומרים כמובן לא בזמן משה רבינו, אבל אומרים שמכיוון שבית המקדש היה בזמן הנביאים, אז הערבה הזאת חבטו אותה כל יום. אז כל יום מה היה הסדר? שלוחי בית דין היו בערב, כן, בערב סוכות עצמו. אז בערב יום טוב ירדו, ירדו למוצא. שם היה, יש אומרים שמוצא זה סתם פקקים, אבל במוצא היה, היה, אה, מקום יפה שהיה שם נחלים חזקים, והיה שם, גדלו שם ערבות מאוד גדולות ויפות, ואותם הביאו למזבח. אז היו שלוחי בית דין בערב יום טוב יוצאים ל-לכיוון מוצא, חותכים שם את הערבות, כי החיתוך כמובן קוצר, שזה לא לצורך לחם, זה לא אוכל נפש, אז זה אסור ביום טוב. אז הביאו את זה ל-לבית המקדש, שמו את זה, שטפו את זה כמובן, סידרו את זה, בדקו באמת שהערבות האלה עולות על המזבח, ואז זקפו את הערבות האלה אחרי תמיד של שחר, לפי אחת השיטות כמובן. אז לקחו את הערבות האלה והעמידו אותם על היסוד. לפי השיטה הזאת אז הם צריכים להיות רק

50:31 דובר 2 שמונה אמות, כי מהיסוד עד גג המזבח זה שמונה אמות, ארבע מטר פלוס. או שהביאו אותם על הרצפה של העזרה. מה עושים אם לא מצאו ערבות ב-במוצא או בכל מקום אחר שהם מגיעים לגובה הזה? אז היו מביאים אותם על הסובב, שזה רק ערבות של שני מטר או שניים וחצי מטר, כי הם צריכים לעבור גם את המזבח. או במקרה הכי גרוע היו פשוט לוקחים ערבות שהם בגובה של אמה ומעמידים אותם על גג המזבח עצמו. בכל מקרה היה מצווה לקחת ערבה, ואת הערבה הזאת היו חובטים אותה בבוקר, מנענעים אותה ומעמידים אותה על גג המזבח, ואיתה היו עושים את כל השירים, את הקורבן, בשביל להראות את היופי ואת הנוי של המזבח. כמו שאמרנו, בכל המקרים האלה אז לא היה מצב שהיו עושים שני דברים במקביל, לכן היו מעמידים את הערבות האלה לא בזמן שיש משהו חשוב אחר קורה בבית המקדש, בשביל שלא תהיה סתירה בין ההתרגשויות בבית המקדש. ואז אחרי שסיימו להעמיד את הערבות ו-להקריב את הקורבנות עד אחרי המוסף, אז עם ישראל היה לוקח, היו לוקחים חלק מהערבות האלה, ולפי לא מעט שיטות היו לוקחים את הערבות האלה ומנענעים אותם כמצוות לולב, וזו הייתה מצווה נפרדת שהייתה קורית כל יום בחג הסוכות. אם הערבה הייתה, אה, יום השביעי, אם, אם הערבה, הזמן של הושענא רבה היה חל בשבת, אנחנו דאגנו לסדר לנו את הלוח שלנו, לוח שה-- הלוח הקבוע שלנו שלעולם הושענא רבה לא יכול להיות בשבת. למה? שאנחנו תמיד נזכה לחבוט את הערבות. אבל בבית המקדש הערבה הזאת שמעבירים אותה למזבח, אז מעמידים אותה מערב הושענא רבה, זאת אומרת ביום שישי של חג הסוכות, ואז

52:41 דובר 2 מעמידים אותה, מכינים אותה על המזבח והיא דוחה שבת, זה ערב שבת, ואז בשבת עצמה מביאים אותה ליד המזבח. ב-- מה היו עושים? היו לוקחים את הערבה הזאת, לוקחים ממנה חלק ומנענעים אותו. לאחר מכן, לאחר מכן, רק לאחר מכן אז הקיפו את המזבח. מה זה להקיף את המזבח? אז יש בזה כמה שיטות. קודם כול, חלק מהראשונים סוברים שמה פתאום שישראל ייכנסו לעזרת כהנים שלא לצורך מצווה, ולהקיף את המזבח זה לא נקרא מצווה. אז הם נתנו את ארבעת המינים שלהם לכהנים, והכהנים שלהם הקיפו את ה-- לקחו מכל אחד את ארבעת המינים שלהם. אני לא רוצה לחשוב על הלוגיסטיקה שקורית שמה, כן? עם המיליון יהודים שמגיעים וכל אחד אומר, "רגע, זה לא, זה מה פתאום, זה הלולב שלי, על מה אתה מדבר?" קיצור, לא יודע, אבל זה מה שכתוב. אז הם לקחו את ארבעת המינים של כל אחד, הקיפו את המזבח פעם אחת, זאת אומרת שלעבור גם בין אולם למזבח, שזה מקום מקודש ביותר, ומחזירים את זה שם במזרח לעזרת ישראל, ליהודי שנתן להם את זה. שיטה אחרת אומרת לא, בוודאי שזו מצווה, ישראל מקיף את המזבח, אז הם מקיפים. ו-ו-ובשיטה הזאת יש שתי מחלוקות, כי אומרים אבל בסדר, מקיפים, אבל עד לבין אולם למזבח? זה מקום מקודש מדי. שיטה אחת אומרת לא, לא מקודש מדי, גם יהודים יכולים להגיע לאזור הזה ולהקיף כי הם מקיפים מצווה, לא נכנסים סתם. יהודי בזמן, בזמן בית המקדש שהוא בא לעשות מצווה, הוא יכול להיכנס לעזרה לכל מקום לצורך, לצורך העזרה. המקום שלנו הרגיל זה עזרת ישראל. בבית שלישי זה שבע עשרה אמות, זה לא הרבה, זה שבע וחצי מטר, זה לא ממש

54:31 דובר 2 לא הרבה, שבע וחצי מטר שאנחנו יכולים לעשות שם פעולות. אבל, אה, אם אנחנו צריכים לסמוך לדוגמה על קורבן החטאת שלנו, אז מותר לנו לגשת לאזור מה שנקרא צפון המזבח, לסמוך על הקורבן, להתוודות עליו, להגיד חטאתי, עוויתי, פשעתי, כל הזמן בשקט, לא יהיה אז פנים, ואז לחזור חזרה לעזרת ישראל. זה נקרא לצורך וזה מותר לגמרי, אין שאלה בכלל. אז לצורך ישראל נכנסים, לצורך ישראל נכנסים לתוך העזרה למקום לאיפה שהם צריכים להיות. אז איך הם מקיפים? אז אמרנו שתי שיטות, אחת ישראל מוסר לכהן והכהן מקיף בשבילו, שיטה שנייה זה שישראל מקיף, ובשיטה הזאת גופא עצמה אומרים שאומנם ישראל מקיף, אבל הוא מקיף עד לאולם המזבח, שם באמת הכהן עושה את ההקפה ומחזיר לו בין, בין הקטע, הצד המערבי של המזבח, שמה באמת ישראל לא מגיע, זה מקום מקודש מדי. ויש שיטה אומרת שהם בכלל לא הולכים, אלא עומדים פשוט סביב המזבח, שאז זה נקרא גם כן הקפה, כי בסוף כל המקיפים ומנענעים ואיך שלא יהיה שמה הם עושים את מצוות לולב. אם סוכות חל בשבת קודש, כמו שאמרנו, אז כן מקיפים, מנענעים את הלולב במקדש וישראל נכנסים למקדש. אז מה הם עושים? אז הגמרא מספרת שהם הביאו את ה-, את הלולב מערב שבת למקדש, היה שם אצטבא והם דואגים, וכבר אמרו שם היה ריבים ודחפו ושהגיעו לסכנה. בכל מקרה, הם מביאים אותו מערב שבת וביום השבת עצמו הם מנענעים אותו בתוך בית המקדש, ואז מסתיימת בזה ה-המצווה האדירה הזאת של להיות בבית המקדש, של להמשיך את המקיף הגדול של בית המקדש, את הפנימי התחתון שלנו, ויהי רצון שנזכה לעשות את זה במהרה בימינו ממש, אמן. אז מצוות

56:32 דובר 2 לולב החובה שלה שבעה ימים במקדש בלבד, בזמן הבית. היום התקין-התקי-התקינו לנו שאנחנו ניטול את הלולב שבעה ימים במשך כל ימי הסוכות. בפועל, היום הראשון בלבד הוא היום שאנחנו חייבים מהתורה ליטול לולב בגבולין, ובבית המקדש היו מחויבים כל השבוע ליטול לולב מהתורה. אז רק בבית המקדש זכו הם מהתורה לקיים את המצווה של נטילת לולב מדאורייתא. אך כאן סוף[?] הוא מחדש שמי שהגיע לאזור הר הבית, וזה נפקא מינה בשבילנו היום, כי היום להר הבית חלק מהציבור עולים. אז אם בן אדם הגיע לאזור הר הבית עם הלולב, אז זה לא בהתנדבות שהוא נוטל את הלולב בחג הסוכות, הוא חייב ליטול את זה עכשיו מהתורה. ויותר מזה, אם הוא נטל בגבולין ועלה להר הבית, יכול להיות שהוא צריך ל-ליטול עוד פעם לולב, כי הוא נכנס לגדר אחר של גדר מהתורה, החיוב מהתורה שזה מחייב אותו שוב פעם ליטול את הלולב הפעם מהתורה בהר הבית. זה עניין נטילת לולב וזאת מצווה שאנחנו צריכים לזכור. היי, זה קשור גם עם מה שהרבי אמר בשישים ושבע, שלא להיות באזור ירושלים ב-באזור ירושלים בזמן ערב פסח, שאז אם בן אדם הגיע למצב של חיוב, כן, הוא כבר נמצא מ-מ-מן המודיעין, מודיעין ולפנים, מודיעין ולפנים, אז ממילא הוא נכנס לגדר שהוא חייב להביא קורבן והוא לא יכול להביא קורבן כי אין לנו מזבח. אז לכן הרבי הורה ממש לאנשים שבזמן שהר הבית היה בידינו, בזמן הקצר הזה לצערנו, בלבד קצר לצערנו, אז היה חיוב מהתורה להביא את הקורבן. אז בכל מקרה, גם אנחנו, מי ש-מי שבחר לעלות להר הבית בסוכות אז ידע ש... אה, הוא מכניס את עצמו לגדר של חיוב מיוחד של מצוות

58:31 דובר 2 לולב. דבר אחרון, בשמיני עצרת, בשמיני עצרת, זה ההמשך של סוכות, הוא בעצם כתוב ב-בגמרא שהוא חלוק בדברים מסוימים, בדברים אחרים הוא קשור עם החג, אז השמחה ממשיכה בו. הרבה דברים ממשיכים בשמיני עצרת. הקורבן של שמיני עצרת הוא בדיוק כמו קורבן של ראש השנה. פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר, זה המוסף. לכן שמיני עצרת בעצם הוא יום מיוחד שהוא קשור עם חג הסוכות וחותם. "בני, הישארו איתי עוד יום אחד" ונתגלגל במה שנמצא, ואומרים שמוצאי שמיני עצרת שבחוץ לארץ זה בשמחת תורה בעצם, אצלנו זה הכל יום אחד, אז גם אצלנו פה בארץ בן אדם שבשמיני עצרת נמצא בירושלים והביא את הקורבן והיה-- יכל עדיין להביא-- יכול היה להביא עדיין את, את השלמי שמחה, זה כבר אומנם לא חג אז הוא חלוק בזה, אבל הוא יכול להביא, וודאי יכול להביא שלמי חגיגה, אה, שלמי שמחה, שזה שמחה של החג, זה הוא כן יכול להביא, הוא לא מחויב בראייה. אז בזמן הזה הוא יהיה חייב, אה, ללון עוד יום אחד, שזה הדין בכל קורבן שמביאים לבית המקדש, שכל פעם אדם שמביא בית-- קורבן לבית המקדש הוא צריך ל-להישאר לישון בלילה בירושלים ולהמשיך לתוכו את כל הקדושה. אז נו, אז בעזרת השם זה יתממש במהרה בימינו, אמן, נזכה לראות את כל השמחה הגדולה הזאת ב-ב-בממש בקרוב.