זכויות יוצרים בהלכה - הרב יקיר פלד שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 אנחנו נדבר היום על הנושא של זכויות יוצרים בהלכה, שזה אומר כל התחום של, אה, העתקת תוכן וירטואלי, שריפת דיסקים, מוזיקה, כל מה שקשור לבעלות על תוכן שהוא קניין רוחני, זה נקרא בחוק. זאת אומרת, משהו שאין לו אחיזה פיזית. נראה איך ההלכה מתייחסת לזה, ואני אדגיש שאנחנו לא מדברים כאן מבחינה חוקית. אין, אין-- מה שאנחנו נגיד כאן, אין המלצה מבחינה חוקית, חס ושלום לעבור על החוק. אנחנו כאן נסקור את ה... את ההלכה, את ה... נדבר על חוק ונדבר על החוק בגישה הלכתית לחוק. ו... ואין פה איזושהי המלצה, אה, לעבור על החוק. אז קודם כל, זה נושא, הנושא של זכויות יוצרים זה נושא שבעבר הוא היה פחות נפוץ. פעם הוא בעיקר בא לידי ביטוי ב-בהעתקה של ספרים ושכפול של ספרים. היום, מאז שהתקדמה הטכנולוגיה, אז הנושא של זכויות יוצרים הוא מאוד, מאוד בא לידי ביטוי, בעיקר בנושא של, של, של תוכנות, של מוזיקה. בגלל שהטכנולוגיה התקדמה, אז יש הרבה שאלות בנושא ולפעמים בן אדם בלחיצת כפתור יכול חס ושלום לעבור על איסורים, כמו שנראה, נאריך כאן עכשיו, בעזרת השם, בשיעור. אז ראשית, צריך לדעת שמבחינה הלכתית לא ניתן לקבל בעלות על תוכן שהוא וירטואלי. ההלכה, אפשר לקבל בעלות על משהו פיזי, משהו שהוא רוחני, שהוא וירטואלי, שאין לו אחיזה גשמית, אי אפשר לקבל עליו בעלות, וממילא גם אי אפשר למכור אותו. בואו נקרא את הלשון של הרמב"ם. הרמב"ם כותב בהלכות מכירה פרק כ"ב: "אין אדם מקנה ריח התפוח הזה או טעם הדבש הזה, או עין הבדולח הזה, וכן כל כיוצא בזה. לפיכך, המקנה לחברו אכילת פירות דקל זה או דירת בית זה לא קנה עד שיקנה לו

02:41 דובר 2 גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו". זאת אומרת, בן אדם לא יכול להקנות למישהו, למכור למישהו טעם או ריח. זה מה שאומר הרמב"ם. בן אדם לא יכול להקנות את האוויר של הבית. זה לא תופס מבחינה הלכתית. אם הוא רוצה להקנות את האוויר של הבית, זה צריך לבוא ביחד עם הבית. ממילא, לכאורה, כמו שאי אפשר להקנות טעם או ריח, או שאי אפשר להקנות את האוויר של הבית, אז גם כן אי אפשר למכור או לקנות או לבצע פעולה שהיא קניינית בתוכן שהוא וירטואלי כמו מוזיקה ותוכנות, סרטים וכולי. זה הבסיס. עכשיו, מה שנסקור, נסקור כאן, אנחנו ניגע בצדדים, בצדדים למה להחמיר, צדדים להקל. סך הכול יש הרבה פרטים והרבה אפשרויות, אבל אני חושב שבעיקרי הדברים אפשר לחלק את זה לארבע, ארבעה צדדים להחמיר ושלושה צדדים להקל. שאם נעשה רגע איזשהו, איזושהי מסגרת כללית, אז ארבעה צדדים להחמיר זה מדין... אחד, מדין שיור. אנחנו תכף נדבר בהרחבה, אבל אני כרגע נותן כותרת. מדין... אחד, מדין שיור. שתיים, מדין דינא דמלכותא ומנהג המדינה. שלוש, מדין היורד לאומנות חברו. וארבע, מדין זה נהנה וזה חסר. אלו הסיבות להחמיר שתכף נראה, ולכל אחד מהם, כל אחת מהסיבות, יש את המגבלה שלו ואיך שהוא משפיע על ה, על המסקנה מה כן אפשר ומה אי אפשר לעשות. והסיבות להקל, שוב, יש הרבה פרטים, אבל ה-היתרים הבסיסיים זה אחד, זוטו של ים. שתיים, אבדה ברשות הרבים במקום שרובו גויים, כמו שנראה. שלוש, אבדה מדעת. אז זה באופן כללי הסיבות לכאן ולכאן. עכשיו ניכנס יותר לפרטים ונראה כל אחד מהם, את המקור ומה יוצא מזה. אז ראשית, בנושא של שיור. הסיבה הראשונה להחמיר, כן לתת...

05:31 דובר 2 לא, לא, לא לתת קניין וירטואלי, אבל כן ל-לאסור העתקה או שכפול. אז זה נובע מדין שנקרא שיור. יש הלכה בחושן משפט סימן רי"ב. אז בנוגע ל... בהמשך למה שאמרנו קודם, קראנו ברמב"ם שבן אדם לא יכול למכור אוויר של הבית שלו, הוא חייב למכור את הבית עצמו. אז ה-הדין הוא, דין שיור זה אומר כזה דבר, אני לא יכול למכור את האוויר של הבית, אני חייב למכור את הבית הגשמי עצמו. אבל אם אני מוכר, אם יש לי בית פיזי ואני מוכר את הבית למישהו אחר, אני יכול לשייר לעצמי את אוויר הבית. כלומר, למכור את אוויר הבית אי אפשר, כי זה, זה משהו שהוא, אה, רוחני וירטואלי, אבל אני כן יכול למכור את הבית הפיזי ולהשאיר לעצמי את דירת הבית, את האוויר של הבית. להשאיר אני כן יכול. למה? ההיגיון שעומד מאחורי הדברים שברגע שאני יש לי את הבית הפיזי ואני מוכר אותו, אז אני, אם אני משאיר לעצמי את אוויר הבית, אני גם משאיר לעצמי איזושהי אחיזה פיזית בבית עצמו. כביכול אני חלק קטן, איזשהו משהו פיזי מהבית אני גם משאיר לעצמי, ואגב זה אני יכול גם כן להשאיר את אוויר הבית. יוצא מזה שאי אפשר למכור, אה, בוא נאמר שיר או תוכנה שהם וירטואליים, כמו שאי אפשר למכור אוויר הבית. אבל אם בן אדם מוכר חפץ פיזי, למשל דיסק תקליטור פיזי, אז הוא יכול להשאיר לעצמו את הזכות שלא להעתיק את הדיסק. זאת אומרת, בן אדם ימכור למשל דיסק עם שירים, והוא יגיד לקונה, יעשה את זה כמין תנאי או כמו שכתוב על הדיסק, כמו שזה מקובל, שהוא אומר לו, "תשמע, אתה יכול להשתמש בדיסק,

07:35 דובר 2 אתה יכול לשמוע את השירים ולעשות כל דבר שאתה רוצה עם הדיסק, חוץ מדבר אחד: שאני לא מוכר לך את האפשרות להעתיק את הדיסק. את זה אני משאיר אצלי. כמו שבן אדם מוכר בית והוא מוכר את הבית, את כל הבית חוץ מאוויר הבית, את זה הוא משאיר אצלו. את זה הוא יכול לעשות, כמו שאמרנו, כי אנחנו אומרים שהוא גם כן משאיר אצלו חלק פיזי. אז גם בן אדם שמוכר דיסק, הוא למשל, אנחנו נאמר שהוא משאיר אצלו איזשהו משהו מהפיזי מהדיסק, ואז הוא יכול להשאיר אצלו את הזכות להעתיק את הדיסק. ולכן מדין שיור יש מקום לומר שבן אדם שקונה דיסק, יהיה אסור לו לשכפל את הדיסק, כי המוכר השאיר אצלו את ה... את הזכות להעתיק את הדיסק. אותו דבר בהדפסה של ספרים. בן אדם מוכר ספר והוא כותב שאסור לצלם מהספר, אז הוא כביכול מוכר את כל הספר, אבל הוא משאיר אצלו את הזכות להעתיק. את זה, את הזכות להעתיק הוא לא מכר, ובהיות שהוא מוכר פה חפץ פיזי גשמי, אז הוא יכול לעשות את זה. זה המקור הראשון לזכויות, לאיסור להעתיק ולשכפל. אבל יש לנו כאן מגבלה מאוד משמעותית: שאסור להעתיק, יהיה אסור להעתיק רק למי שקונה חפץ פיזי כמו תקליטור או ספר. אבל מי שמוריד מהרשת או מעתיק מדיסק, שבעצם אין לו אחיזה בחפץ פיזי, הוא לא... אין פה דין שיור. אין פה, אין פה איסור לכאורה להעתיק. זה, זה המקור הראשון. מקור נוסף, מספר שתיים, אמרנו ישנם ארבעה להחמיר, זה מדין דינא דמלכותא והמנהג. עכשיו פה בנושא של דינא דמלכותא זה ידוע שישנן מחלוקות רבות. א', האם יש דינא דמלכותא בארץ ישראל?

09:29 דובר 2 החזון איש ועוד החמירו בזה. הציץ אליעזר הקל, הרב עובדיה הקל ועוד הרבה הקלו. אמרתי הפוך, כאילו החזון איש אומר שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל, והרבה אחרים אומרים שיש. וגם כן יש מחלוקת האם יש דינא דמלכותא בין אדם לחברו או לא. אמ, פחות ניכנס כרגע לדיון הזה, אבל זה נושא שהוא שנוי במחלוקת, והיות שהוא שנוי במחלוקת, אז קשה לבוא ולהגיד למישהו שאסור לו להעתיק או לשכפל רק מצד הדינא דמלכותא. אבל ישנו חתם סופר מעניין ועוד כמה אחרונים שרוצים לומר שהנושא של זכויות יוצרים זה לא סתם חוק של המלך. יש חוק, חוק לזכויות יוצרים, חוק להגנת יוצרים. זה לא סתם חוק, אלא זו תקנה שנתקנה לטובת הקהל, ש... תקנה כזו שהיא בעצם באה להגן על היוצרים ועל המוציאים לאור, ש... להגן, להגן על הפרנסה שלהם. זו תקנה חיובית שיש לה גם תוקף מצד מנהג המדינה. שלכאורה גם למי שאומר שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל, אז הם רוצים, האחרונים האלו שהבאנו, לבוא ולומר שגם להם בנושא של זכויות יוצרים כן צריך להחמיר מצד המנהג. למשל יש, ראינו מקורות דומים, יש איזו תשובה שמביא בנוגע לעיר, לעיר ש... הממשלה שם, זה היה בזמנו, שהממשלה שם הקציבה כמות מסוימת של יהודים שיכולים לגור באותה עיר, מכסה מסוימת של יהודים, וכשמישהו רצה לעזוב את... מישהו רצה לבוא ולהיכנס לעיר, אז אחד שהיה בתוך העיר היה מוכר לו את הזכות לגור בעיר. היה כביכול מתחלף איתו בתמורה לתשלום. ולמרות, והוא כותב, רבי מנדל אני חושב, שלמרות שלכאורה המכירה הזו היא מכירה שאין בה ממש, היא מכירה וירטואלית, הוא לא מוכר פה משהו, מוכר רק את הזכות לגור בעיר. בכל

11:40 דובר 2 מקרה זה תופס מצד המנהג. מקרה נוסף שהוא מביא זה בנוגע לעיר, למקום ש... היה שהשחיטה שם באותו מקום, שחיטת הבהמות, היה נהוג שהמושל היה מוכר לאיזשהו מישהו מסוים מהעיר, היה מוכר לו את ה... את הזכות של השחיטה בעיר, ומי שהיה רוצה לשחוט, כל שוחט שהיה רוצה להתעסק עם זה, היה צריך לשלם איזשהו סכום לאותו ממונה מטעם המושל, ואז הוא היה מורשה רק לשחוט. אז הוא, אז כביכול היה קונה מאותו ממונה את הזכות לשחוט, ולכאורה אז הוא קונה משהו, הוא קונה משהו שהוא וירטואלי גם, כן? אין פה איזשהו משהו פיזי שהוא קונה. בכל זאת, אני חושב שזה היה הנודע ביהודה, בכל זאת, בכל זאת הוא פסק שזה... יש לזה תוקף מצד המנהג. אז גם כאן, לכאורה, המכירה והקנייה של חומר וירטואלי יש לזה תוקף. אפשר לתת לזה תוקף מצד המנהג. אם כי יש כאלה שבאים ואומרים אנחנו רואים שהמנהג הוא לפעמים הפוך. ישנם מקומות שדווקא אנשים כן נוהגים להעתיק, מצבים שבהם כן אנשים נוהגים להעתיק והמנהג הוא מאוד פרוץ ואולי אפילו בא לצדד לטובת אלו שכן מעתיקים, אה, תכנים וחומרים. אך מאידך זהו מנהג רע. הוא בא לפגוע בפרנסה של, של המוציאים לאור. בכל מקרה, מה ש... מה שנראה לכאורה מהנושא הזה של, של דינא דמלכותא והמנהג, זה שיש מקום להחמיר מצד זה רק במקום שבאמת יש מנהג ברור, במקרים שבהם יש מנהג ברור שלא להעתיק. שזה מתחלק לכמה דברים, נראה את זה גם בהמשך. זה המקור השני, הצד השני להחמיר. אמרנו שיור אחד, שתיים, דינא דמלכותא. שלוש... הצד השלישי להחמיר זה מדין היורד לאומנות חברו. יש דין, תקנה של חכמים. הרמב"ן כותב

13:49 דובר 2 על הפסוק "שם שם לו חוק ומשפט" שיש לחכמים את הכוח לתקן תקנות ליישובו של עולם, וחכמים באו ותיקנו שבמקרה שבן אדם, שבן אדם אסור לפגוע בעצם בפרנסה של יהודי אחר, כמו למשל בסיפור עם עני המהפך בחררה, שאם מישהו בא ולקח אותו הוא נקרא רשע. אז יש בעצם תקנה שחכמים תיקנו שלא לפגוע בפרנסה של יהודי אחר. למשל, אנחנו רואים שהרמ"א הוא, הוא, הוא מסופר שהוא, אה, מצד זה, מצד הדין של היורד לאומנות חברו, הוא הגן על הזכויות של המהר"ם מפדובה שהשתתף בהדפסה של המשנה תורה לרמב"ם. זאת אומרת שאנחנו רואים שמדין היורד לאומנות חברו, לכאורה יש מקום לבוא ולהגיד שיהיה אסור להעתיק תכנים וירטואליים. ברגע שבן אדם מעתיק, מעתיק שירים או תוכנות או סרטים, אז הוא בעצם פוגע בפרנסה של המוציא לאור. אבל יש פה גם כן מגבלה מסוימת, כי כל הנושא של אם אנחנו נאסור מדין היורד לאומנות חברו, אז זה רק במקרים שבהם... ההעתקה נעשית לצורך מסחר. כשבן אדם מעתיק לצורך מסחר, הוא מפרסם את זה, הוא מתפרנס, הוא, הוא כביכול מונע מהמוציא לאור ל... את ה... את ההכנסות, אז הוא פוגע בפרנסה של המוציא לאור. אבל אם בן אדם סתם מעתיק לעצמו, וכל שכן אם הוא לא היה קונה את זה לולא הוא היה מעתיק, אז במקרים כאלה אין איסור מצד היורד לאומנות חברו. אז זה המגבלה. אמרנו שבכל אחד מהם יש את המגבלות שלו, אז המגבלה של היורד לאומנות חברו שזה רק לאסור רק כשזה נעשה לצורך מסחר, אמ, או לפחות אם הוא היה קונה את זה לולא הוא היה מעתיק. הצד הרביעי להחמיר... זה מדין זה נהנה וזה חסר. יש הלכה בסימן שס"ג. השולחן

16:00 דובר 2 ערוך כותב שאם בן אדם בא ודר בחצר חברו שלא ברשות, כלומר נכנס לו ל... לבית וגר שם בלי לשאול אותו, אז תלוי אם החצר הזו היא עומדת להשכרה. אם היא עומדת להשכרה, אז הוא חייב לשלם לו, מדין זה נהנה וזה חסר. הוא נהנה מהחצר והבעלים של הבית הוא היה... הוא לא השכיר את החצר באותו זמן, הוא חסר. אז הוא צריך לשלם. לעומת זאת, אם החצר לא עומדת להשכרה אז הוא פטור מלשלם כי זה נהנה וזה לא חסר. אז זה לא עומד להשכרה, הוא לא צריך לשלם. אז יש שרצו לומר שאותו דבר שבן אדם בא ומעתיק או מוריד תוכן שהוא וירטואלי. למשל אם הוא הוריד שיר מהאינטרנט, הרי הוא הוריד את השיר, הוא לא קנה את זה מה... מה... מהמוציא לאור. אז בעצם זה נהנה. הוא נהנה מהשיר וזה חסר. הוא לא שילם לו ולכן יש פה גם כן מקום להחמיר. אבל שוב, יש לנו מגבלה שאם אנחנו סוברים מצד זה נהנה וזה חסר, זה רק במקרים שהוא חסר. זאת אומרת רק במקרים כאלו שלולא הוא היה מעתיק או מוריד אז הוא היה קונה. אבל אם הוא ממילא לא קונה, הוא אומר לעצמו אני לא... אני לא רוצה. אני לא מוכן להשקיע בזה כסף. אם זה חינם אני לוקח. אז אין, אז זה לכאורה זה נהנה וזה לא חסר כי הוא ממילא לא היה משלם לו על זה. ובאמת יש, יש, אה, יש פסקי הלכה שמביא שהנודע ביהודה שם החמיר, חייב לשלם איזשהו בית דפוס שהמדפיס שם משתמש בתבנית של הדפוס של מישהו אחר, של אחד ממי שהדפיס אצלו בלא רשותו, והוא חייב אותו לשלם

17:59 דובר 2 מהדין הזה שזה נהנה וזה חסר. אבל שוב, יש לנו פה מגבלה שזה רק, רק אם אני הייתי, הייתי קונה את אותו חומר לולא הייתי מוריד אותו. אז זה בעצם ה... הארבעה מקורות שאמרנו להחמיר. אז שוב נחזור בקצרה: אמרנו מדין שיור, וזה יש לנו מגבלה שזה רק אם יש לנו חומר פיזי כמו תוכן או תקליטור. אמרנו מדינא דמלכותא והמנהג, אבל זה דבר שהוא שנוי במחלוקת וצריך לראות שיש מנהג ברור. אמרנו מדין היורד לאומנות חברו, אמ, שפה גם כן אמרנו זה רק אם, אם הוא היה, אם הוא עושה את זה לצורכי פרנסה, אם הוא לצורכי מסחר, אם הוא, אם הוא מוכר את זה וכולי, שאז הוא באמת פוגע בפרנסה של המוציא לאור. והאחרון זה מדין זה נהנה וזה חסר, שגם זה זה רק במקרה שהוא היה... המגבלה של זה, זה רק במקרה שהוא היה משלם כסף אם הוא לא היה מוריד את החומר. אלו הסיבות להחמיר. עכשיו ישנם גם צדדים להקל. נעבור עליהם עכשיו, כל אחד והמגבלה שלו. אז הצד הראשון והבסיסי ביותר, שעכשיו הם בעצם אותם בערך עומדים על אותו יסוד, זה נקרא זוטו של ים. יש דין, בוא נקרא את זה ברמב"ם. הרמב"ם מביא בהלכות גזלה ואבדה פרק י"א, הלכה י': "המוצא אבדה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק, אף על פי שיש בה סימן הרי זו של מוצאה, שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה. מי שאבודה ממנו ומצויה היא אצל כל אדם. יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם, שזה ודאי התייאש ממנה." זאת אומרת, יש דין שאם בן אדם מוצא אבדה ב... ב... במה שהים, אה, אה, במה שנפלט מהים או נהר,

20:02 דובר 2 אז הוא לא צריך להחזיר את זה. למה? בגלל שבן אדם מתייאש. בן אדם שנופל לו משהו בים, אז הוא כבר מתייאש מזה. אז הדין הוא שאפילו שיש סימן לא צריך להחזיר. אז יש כאלה שרצו לומר, לבוא ולומר שכל החומר, התוכן הווירטואלי שנמצא היום ברשת, או בכלל שהשתחרר כביכול מהבעלים שלו, אז זה כמו זוטו של ים. בן אדם מתייאש. זה כבר אין לו שליטה על זה, ומדין ייאוש יהיה מותר להעתיק את הכל. כך יש הרבה שרצו לבוא ולהקל בנושא, אבל זה לא פשוט כל כך. קודם כל, אם נסתכל על הלשון, אז הלשון ברמב"ם וגם בשולחן ערוך שמביא זה, זה: מי שאבודה ממנו, מצויה היא אצל כל אדם; יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם. זאת אומרת שהגדר של זוטו של ים לכאורה זה אבדה שהיא לא נמצאת אצלו וגם אף אחד... לא אצל אף אחד, היא אבדה בים. ופה יש למשל, הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג כותב שבמקרה של תוכן וירטואלי זה לא נקרא אבודה מכל אדם, הפוך, זה מצוי אצל כל אדם. יש כאלה שהגדירו את זה יפה יותר ואומרים שבשונה מזוטו של ים, ששם יש חפץ שהוא, שהוא אבד בים, אז פה בתוכן זה כביכול אפשר לדמות את זה למצב אחר. צריך לדמות את זה לבן אדם שאבדו לו הרבה הרבה אבדות בכל מיני מקומות. חלק מהם יש שם אנשים הגונים וחלק לא. והבן אדם הוא מתייאש מהאבדות שנמצאות אצל אנשים שבאזור של אנשים שהם לא הגונים, אבל הוא לא מתייאש מהאנשים ההגונים שמוצאים את האבדה וכן יחזירו לו. זאת אומרת, זה לא שעכשיו נפל איזה משהו בים. בן אדם משחרר איזשהו שיר או,

22:11 דובר 2 או תוכנה, אז הוא אומר לעצמו: נכון, יהיו כאלה לא הגונים שיעתיקו ולא ישלמו. מהם אני מתייאש, אבל אני לא מתייאש מהאנשים שכן, שכן ישרים וכן ישלמו על, על התוכן. לכן זה לא ממש דומה לזוטו. אפשר ב... אפשר להיצמד לנושא הזה של זוטו של ים וללשון של האדמו"ר הזקן, שהוא מצטט מהרמ"א, שהוא כותב שההיתר בזוטו של ים זה רק אם המאבד לא יכול להציל אפילו על ידי הדחק. זאת אומרת שאם בן אדם איבד משהו והוא לא יכול, גם אם הוא יתאמץ הוא לא יצליח להשיג את זה, רק אז יש את ההיתר של זוטו של ים. אז אפשר לומר שגם למקלים, למי שרוצה לבוא ולהתיר בתוכן וירטואלי מדין זוטו של ים, זה רק אבדה כזו, זה רק מצב כזה שהתוכן הווירטואלי הוא פרוץ בצורה רחבה כזו שהבן אדם לא יכול, גם אם הוא יתאמץ הוא לא יכול להציל. כלומר הוא לא יכול לאכוף את זה, הוא כבר התייאש. אבל סתם בן אדם שהוציא איזשהו משהו לאור, אבל כדי להשיג את זה אני אצטרך להתאמץ, זה לא נקרא שהוא יכול להציל על ידי הדחק. צריך שזה יהיה פרוץ לגמרי. זה הנושא של זוטו של ים. ישנו מקור נוסף להתיר, וגם כן הוא יושב על אותו יסוד של ייאוש כמו זוטו של ים. אגב, זוטו של ים זה לא, זה לא בהכרח ייאוש. זה שיטת הרמב"ם. אני רואה שיש שיטה אחרת, אבל כך מקובל. וה... אז הנקודה השנייה היא מדין אבדה ברשות הרבים במקום שרוב גויים. יש הלכה שאם בן אדם אבדה לו אבדה במקום שרוב גויים, אז היות שהרוב גויים הוא מתייאש, הוא לא מצפה לקבל כבר

24:13 דובר 2 את האבדה, ולכן מי שמוצא את האבדה לא צריך להחזיר. אז פה יש ל... יש לנו מגבלה מסוימת שמצד ההיתר הזה של מקום שרובו גויים, יש כאלה שקודם כל מה, מה, מה הדמיון אלינו? יש כאלה שרוצים לומר שגם ברשת היום משהו שהוא משוחרר לרשת הרחבה, אז רוב העולם הם גויים, ולכן זה כמו אבדה ברשות הרבים שבן אדם מתייאש, ולכן יהיה מותר כן להוריד ולהעתיק כל דבר שנמצא ברשת הרחבה ששם הרוב גויים. אבל פה יש לנו מגבלה שזה באמת משהו מדובר רק על תוכן כזה שהוא משוחרר לעולם הרחב ולאו דווקא לציבור יהודים בלבד. וכאן בסוגריים צריך לומר ש... שכל מה שאנחנו מדברים כאן זה על נושאים שהם לא קשורים בהכרח לתורה ומצוות, כי יש בזה נקודות, אה, שונות שאנחנו לא מתעסקים בהם היום. אבל מה... מדין ה-, מדין ה-, מהדין שאנחנו מדברים עכשיו, שזה אבדה ברשות הרבים, אז זה שרצו להקל, אבל שוב, היות שזה יושב על הנושא של ייאוש, אז כמו שאמרנו בדין זוטו של ים, גם כאן יש כאלה שבאים ורוצים לומר שזה לא דומה לאבדה ברשות הרבים, ששם בן אדם מתייאש, ולעומת זאת כאן אצלנו זה דומה למי שאיבד הרבה אבדות כמו שהסברנו, והוא מתייאש רק מאלה שהם לא ישרים, אבל הוא לא מתייאש מאנשים שכן ישלמו לו על ה-, על החומר שהוא הוציא לאור. לכן שוב פעם זה לא חלק, הנושא הזה. המקום השלישי להתיר זה נושא שנקרא אבדה מדעת, מאבד ממונו לדעת. יש הלכה שאם בן אדם הניח את החפץ שלו ללא שמירה בכוונה, ברשלנות, אז הוא מאבד ממונו לדעת. למשל בן אדם הניח את הבהמה שלו במקום פתוח, לא נעל את

26:12 דובר 2 הדלת במקום פתוח, אז זה כביכול סוג של הפקרה. הוא לא, לא אכפת לו מהממון שלו. וכאן יש מחלוקת איך אני מת-- מה, מה הדין. אז יש מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש. שיטת הרמב"ם, וכך פוסק גם המחבר, מנהג בני ספרד, שלא צריך להחזיר את החפץ. אבדה מדעת לא צריך להחזיר, אבל אסור לקחת אותה. לעומת זאת, שיטת הרא"ש, וכך פוסק הרמ"א, מנהג בני אשכנז, שגם מותר לקחת את האבדה. זאת אומרת, למנהג בני אשכנז דווקא יש מקום להקל יותר במקרה שלנו, כי יש שרצו לומר שגם תוכן וירטואלי שנמצא ברשת פרוץ אז זה כמו אבדה מדעת. בן אדם שמשחרר את ה-, את השיר שהוא הלחין או את התוכנה שהוא כתב, הוא מת-- הוא משחרר אותה לרשת, אז הוא בעצם מאבד ממונו לדעת. ולבני אשכנז לפחות יהיה מותר להעתיק את זה מהדין הזה. אבל פה צריך גם כן איזושהי מגבלה מסוימת, כי כל העניין של מאבד ממונו לדעת זה רק שהוא התרשל. הוא לא, הוא לא טעה. יש כאלה שרוצים, שרוצים לומר שזה לא דומה, היות שבמאבד ממונו לדעת בן אדם סתם מניח את הפרה שלו ולא נעל. הוא התרשל בשמירה, הוא כביכול הפקיר אותה. פה להיפך. המוציא לאור הוא כן רוצה להרוויח. הוא כן, הוא כן המטרה שלו כאן היא מטרה לקבל את הכסף על השיר שלו, ולכן הוא לא מתרשל, הוא זה הדרך שלו להתפרנס. לכן זה לא דומה. אבל מי שבכל מקרה מקל אז הוא יקל במשהו שהוא באמת עם אופי רשלני כביכול, שמדובר באמת בתוכן שהוא פרוץ והבן אדם כבר לא אכפת לו. סוג של הפקר. אז בזה כן יש מקום להתיר מדין אבד-- מאבד ממונו לדעת,

28:05 דובר 2 אבל זה יותר, זה בעיקר לבני אשכנז במקור הזה. אז בעצם זה המקורות להתיר. אמרנו מדין, מדין, אה, זוטו של ים, שזה רק, שזה רק אם זה פרוץ לגמרי. זה גם לא כזה חלק. אמרנו זה הראשון. השני שהבאנו זה, זה מדין המאבד ממונו ברשות הרבים במקום שהוא בו גויים, שזה גם הבאנו את המגבלה של זה, שזה אותו רעיון, אותו רעיון, שזה ייאוש. והשלישי, המקור השלישי שהבאנו זה מאבד ממונו לדעת, שזה גם כן, אמ, רק אם זה נעשה ברשלנות. אז זה בעצם הסקירה שהבאנו פה היום. אז הבאנו ארבעה מקורות להחמיר מדין שיור, מדין דינא דמלכותא, מנהג המדינה, מדין היורד לאומנות חברו ומדין זה נהנה וזה חסר. אלו הסיבות שאמרנו להקל-- להחמיר. לעומת זאת, יש גם סיבות להקל שהבאנו, שזה כמו שהבאנו כאן קודם. אז יש צדדים לכאן ולכאן ולכל אחד יש את המגבלה שלו. מה בפועל יוצא? אני לא רוצה להגיד כאן, אה, אה, דברים חותכים כי זה נושא שהוא גם טעון וגם יש לו עוד פרטים שלא את הכל הבאנו כאן. אבל מה יוצא מרוח הדברים? אז אם יש-- למסקנה, אם יש חומר פיזי כמו דיסק או דיסק און קי, אז זה ודאי שצריך להחמיר מדין שיור. זה, זה וזה קשה יותר ל-- קשה יותר להקל. אם מדובר בהעתקה של תוכן וירטואלי ללא חומר פיזי, אז כאן תלוי אם הוא עושה את זה לצורך מסחר, רוצה להרוויח מזה, אז פה גם כן יש בעיה של היורד לאומנות חברו, כמו שאמרנו, זה נהנה וזה חסר, וזה גם כן צריך להחמיר. אם מדובר על תוכן שהוא ללא חומר פיזי והוא לא עושה את זה לצורך מסחר ועוד יותר

30:15 דובר 2 טוב שגם הוא לא היה קונה את זה, אם הוא היה מוריד, שאז גם אין בעיה של זה נהנה וזה חסר, אז בזה יש יותר מקום להקל. נקודה מעניינת זה בנוגע לתוכן שהוא שייך ללא יהודים, לגויים. כל מה שאמרנו בנוגע לתקנות חכמים של היורד לאומנות חברו וזה נהנה וזה חסר וכולי, הם תקנות, היורד לאומנות חברו בעיקר זו תקנה שהיא, היא, היא נתקנה ליהודים, לא לגויים. לכן יש פה בכלל בן אדם שלמשל, אה, אה, רוצה איזושהי תוכנה או משהו שיוצר בעולם בכלל, לא אצל יהודים, צריך להיזהר מזה כי לפעמים יש שותפות עם יהודים או מניות של יהודים, אבל בוא נאמר שהוא יודע שזה חומר שלא של יהודים. אז אם זה עם תוכן פיזי כמו דיסק, אז כאן גם מגוי צריך להחמיר כי היות שזה יושב על הדין של שיור וזה בעצם שייך לגזל וגזל הגוי אסור. אז גם אם אדם לוקח דיסק של תוכנה של איזושהי חברה של גויים, גם בזה יש צ-צריך יש מקום להחמיר מדין שיור שזה שייך גם בגוי. לעומת זאת, אם הוא מוריד את התוכן, שוב, אני לא מדבר מבחינה חוקית אלא הלכתית, אם הוא מוריד את התוכן מהרשת או שהוא מעתיק מדיסק שהעתיקו וכולי, אז פה אם זה לא מיהודים יש מקום להקל למרות שזה נעשה לצורך מסחר, כי אין פה את הנושא של היורד לאומנות חברו. כמובן שצריך גם לתת משקל עד כמה זה פרוץ. ככל שזה פרוץ יותר יש יותר מקום להתיר מדין זוטו של ים כמו שהבאנו קודם.